‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת נח. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת נח. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 14 באוקטובר 2015

פרשת "נח": לקבלת המבול - עמוד נח!

בס"ד


נח לך מידי? אולי אתה בכלל לא בכיוון הנכון...

פרשת "בראשית" מסתיימת, כאמור, בתיאור קודר על חטאי בני האדם שהלכו ופגעו בכל חלקה טובה. המין האנושי היה עסוק בגזל, רמיסת החלש, אלימות, תאוות מיניות, שקרים, אינטרסים ואגואיזם (נשמע למישהו כמו תוכנית האקטואליה ששמענו הבוקר ברדיו?). בשלב זה הקב"ה החליט להקים חברה אנושית חדשה, ובשפת המחשבים לעשות "ריסט" למציאות הקיימת, ולהביא את המבול הנורא.

על רקע המציאות הקשה הזו, הופיעה דמותו של נח, עליו הרעיפה התורה שבחים באומרה כי נח מצא חן בעיני הקב"ה ואף השתמשה לגביו בביטוי נדיר: "איש צדיק תמים היה בדורותיו". כולנו זוכרים מגן הילדים את הסיפור על המשימה הגדולה שהוטלה עליו לבנות תיבה בה ישהו וינצלו מהמבול הוא, משפחתו ונציגים מכל מיני בעלי החיים בעולם. נח זכה לתפקיד שלא זכה לו אפילו אדם הראשון, ואת העובדה שאנו חיים, קיימים וזוכים ליהנות מעולמו של הקב"ה, אנו חבים לאותו צדיק, שבזכותו ובכוח מעשיו שרד העולם לאחר המבול. על אף העובדה שנח מוצג באור כה חיובי, פרשנים רבים מצאו טעם לפגם בדרך בה בחר לנהוג כלפי שאר בני האדם בתקופתו וכלפי תפיסתו את תפקידו כאיש אמת בתוך סביבה של חוטאים שסטו מדרך הישר (בהקשר הזה הקדים ואומר שכל הניסיונות שלנו להעביר ביקורת כזו או אחרת על גיבורי המקרא באה כדי להאיר נקודות חשוכות בנו ולא חלילה לפקפק בצדיקותם).

רש"י כתב כי המילה "בדורותיו" מרמזת על כך שבדורו של נח הוא אכן נחשב לצדיק בהשוואה לאנשים שחיו סביבו, אולם בדורו של אברהם אבינו הוא היה נחשב לאדם פשוט. ישעיהו הנביא הרחיק ואף כינה את מי המבול "מי נח", ובכך רמז שהם ירדו באשמתו. הסיבה שבעטיה נח זכה לביקורת הזו הייתה מעצם העובדה שמרגע שנודע לו על הגורל הנורא שממתין לכל אותם חוטאים סביבו הוא לא פעל מספיק כדי לנסות להחזיר אותם למוטב ולא ניסה לחנך אותם לדרך אחרת ונכונה יותר, או לכל הפחות להתחנן בפני הקב"ה שימחל להם על מעשיהם. בסלנג הדתי זה מכונה "צדיק של פרווה", כלומר אדם שאכן רוצה ועושה טוב, אבל רק כל עוד זה נמצא ב"אזור הנוחות" שלו (במעיל הפרווה החם והמגן).      

אנו קוראים באחד המדרשים שכשיצא נח מן התיבה וראה את העולם חרב הוא בכה ואמר: "ריבונו של עולם היה לך לרחם על מעשיך", ענה לו הקב"ה: "מאה ועשרים שנה בנית את התיבה ולא התפללת על אנשי דורך, עכשיו אתה בוכה?"          

נח אומנם בנה את התיבה במשך מאה ועשרים שנה כדי לאפשר לאנשים שסביבו מספיק זמן כדי לשאול אותו מה הוא עושה ובכך לתת להם סיכוי לחזור בתשובה ולתקן דרכם, אולם גם פעולה זו הייתה משום שהוא צווה לכך. חשוב להבין שהעובדה שנח לא התפלל על בני דורו לא נבעה חלילה מרוע לב. הוא פשוט חשב שלרשעים כה ירודים אין תקנה. אל מול נח נוהגים להשוות את אברהם אבינו ומשה רבנו. אברהם בפרשת 'וירא' "מנהל ויכוח" עם הקב"ה בניסיונו לשכנע אותו לא להחריב את העיר סדום לבל בטעות יומתו מעט הצדיקים שחיו בה. משה רבנו הגיע למדרגה גבוהה אף יותר והתחנן לקב"ה, לאחר חטא העגל בפרשת 'כי תישא', שיחוס גם על הרשעים ביותר ושייתן להם הזדמנות נוספת לתקן דרכם.    

גם שמו של נח מרמז על הדואליות באופיו. מצד אחד כתוב "ויקרא את שמו נח, לאמור זה ינחמנו ממעשינו ומעיצבון ידינו", כלומר מלשון נחמה. מצד שני נח זה גם מלשון נוחות. אנו חיים בתקופה שבה רבים מחפשים נוחות. אנו בוחרים מה שנוח לנו, מה שמסתדר לנו ומה שנעים לנו, אך כאן הטעות שכמעט כולנו נופלים בה. לא באנו לעולם לעשות מה שנוח, אלא לעשות את מה שצריך ואת מה שמביא תועלת. נקודת המבט לכל החלטותינו בחיים – מי יהיה בן/בת הזוג שלנו, מקום מגורינו, מי יהיו חברינו, במה נעבוד, מה נעשה בזמן הפנוי וכו' - איננה צריכה לבוא מתוך חיפוש אחר נוחות, אלא על פי חשיבות העניין. כמובן, איננו מבטלים את האפשרות שמה שחשוב ונכון יהיה גם נוח, אך הדבר אינו מתחיל מהנוחות ומה"כיף".

השהייה בתיבה צפופה יחד עם משפחתו וכל החיות היו עבור נח מעין "תיקון" למחדליו הקודמים. פגישת ניצולים זו כפתה עליהם התמודדות חדשה - חיים משותפים. בכורח המציאות, ותוך התנסות מתמדת, הם למדו יום יום כי חיים משותפים ייתכנו רק תוך ויתור הדדי והכרה בקיומו של הזולת. בתנאי התיבה כל ניסיון להעדפת ה"אגו" הפרטי היה גורם להתפוצצות מידית. במדרש 'תנחומא' מתואר כיצד נח ובניו הסתובבו ימים כלילות במשך השנה שבה שהוו בתיבה והאכילו את החיות, כל אחת על פי השעה שבה הייתה רגילה לאכול. את הפילים האכילו ביום ואת העטלפים בלילה. עשרים וארבע שעות של עבודה למען הזולת והקהילה. בעוד כמה מאות מטרים מתחתיו היו מוטלות גוויותיהם של בני דורו שהשתיתו את חברתם על האנוכיות הגסה, בתיבה עצמה הייתה חייבת לשרור מציאות של נתינה והתחשבות בכל בריה באשר היא.


כוחה של תפילה

על פניו, נח עשה לא מעט כדי להזהיר את בני דורו ולנסות והחזירם למוטב, אולם "דבר אחד לא עשית",  אמר לו הקב"ה, "לא התפללת עליהם". כדי להביא לכל שינוי שהוא בו אנו חפצים בכל ליבינו לא מספיק לפעול, לדבר, להסביר ולנסות לשכנע. על מנת להצליח להפך את המציאות באמת יש לעשות את כל אלה במלוא המרץ, אך בד בבד לא לשכוח "לשפוך שיח" בפני הבורא ובכך לבטא גם את הרצונות העמוקים ביותר שלנו, אשר לא יכולים לבוא לידי ביטוי באף דרך אחרת.

על השאלה: "כיצד נח היה אמור להבין שעליו להתפלל?", שכן זה לא נאמר לו בשום מקום בצורה מפורשת , ענה הבעש"ט הקדוש באומרו כי הדבר רמוז בהנחיה  "עשה לך תיבה". "תיבה" בעברית פרושה גם "מילה", ולא רק "אוניה", ולכן במילותיו הוא היה יכול להציל את העולם. ככלל, מתוכחתו של הקב"ה לנח אנו למדים עד היום רבות עד כמה לתפילה שלנו כוח עצום בשינוי המציאות ועד כמה היא חשובה ויקרה בעיני השם.

עיון בנוסח התפילה המקובל כיום, שתיקנו לנו חז"ל, מלמד כי רוב רובן המכריע של התפילות מנוסחות בלשון רבים ולא יחיד. אנחנו כמעט ולא מבקשים דברים עבור עצמינו ועבור המכרים והקרובים לנו בלבד, אלא פונים (לפחות בטקסט שבסידור) כעם אחד ומאוחד המבקש ישועות ונחמות עבור כולם. אם אני מתפלל שתהיה לי פרנסה טובה, אבל שוכח לבקש אותו דבר גם עבור השכן שלי, או אף גרוע מכך מתכוון לרמות ולשקר אותו כדי שפרנסתי תהיה טובה יותר, אז לתפילתי אין משמעות. אם אני מייחל לשלום ולנחת בעולמי, אבל באותה הנשימה לא מקווה בכל ליבי שלכל עם ישראל יהיה טוב ואף מגבה שאיפה זו בעשייה אופרטיבית למען הזולת אזי תפילתי לא באמת תעלה למעלה ותפעל את שהיא אמורה לפעול. כולנו הילדים של הקב"ה וכידוע, אין דבר שמשמח יותר כל אבא מאשר לראות את ילדיו מסתדרים ביניהם, שמחים אחד בשני ונוהגים ביושר ובהגינות זה עם זה.

האר"י ז"ל לימד כי בתחילת כל תפילה אנחנו צריכים לעצור ולקבל על עצמינו את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ורק מתוך המקום הכללי הזה להתפלל. מעבר לכך, על מנת שלתפילה יהיה סיכוי גדול יותר להתקבל מוטל עלינו להתפלל במניין. גם לתפילות ביחיד יש משמעות, אולם כאשר הן נאמרות עת לפחות עשרה מתכנסים ביחד – שערי השמיים ממש נפתחים אודות לכוחה העצום של האחדות.


למה דווקא מבול כעונש?

בני האדם הגיעו מבחינה מוסרית לשפל המדרגה והיה צורך בזעזוע רציני כדי לאפשר התחלה חדשה. על כך אין ספק. אבל למה דווקא מבול כעונש? ככלל, חז"ל לימדו אותנו כלל מהותי בדרך הנהגתו של הקב"ה את העולם המדבר על "מידה כנגד מידה".  כיצד, אם כך, המבול משקף עקרון זה? הפרשנים נחלקו בניסיונם להבין מהו העוון הגדול ביותר של דור המבול עד שהכריעה הגמרא כי "לא נחתם דינם אלא על חטא הגזל (חמס)". מדוע בעצם הגזלן גוזל? התשובה היא שהוא חושב שמגיע לו שפע רב יותר ממה שיש לו ושיועד לו. הגשם, בימים כתיקונם, הוא שפע נפלא, אולם כאשר הוא מגיע בלי מידתיות הוא עלול להשחית. אותם גזלנים, שרצו שפע ללא גבול, אכן קיבלו ממנו (בדמות גשם), אולם כפי שהם לא הסתפקו במידת השפע שהוחלט שמגיע להם ולא ידעו את הגבול, כך גם הקב"ה לא שם גבול למידת השפע שהוא המטיר עליהם מלמעלה עד שדווקא עודף השפע היה זה שהרג אותם.

מזווית אחרת ניתן להשליך את הדברים ולחשוב מה תרבות השפע המוגזם והצריכה המערבית והבלתי מידתית עושה לנו והקשר של כל זה למבול, אבל זה כבר נושא למאמר אחר...


בשר זה רצח?

לאחר המבול הנורא, אשר השמיד את האנושות ואת העולם כולו, בראותו את כל ההרס מסביבו, יצא נח מעט הלום מהתיבה, והקב"ה, שניסה לנחמו, בירך אותו במילים הבאות: "פרו ורבו ומלאו את הארץ ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמיים בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו. כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאוכלה כירק עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט',א').

בדברים אלה בעצם הותרה לנח ולכל בני האדם האפשרות לאכול מן החי, בעוד שעד אז בני האדם היו צמחונים, כפי שעולה מהפסוק הכמעט מקביל בפרשת "בראשית" בו גם כן הוטל על בני האדם לשלוט בכל הנבראים, אולם היה עליהם לאכול אך ורק מהצומח: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ. ויאמר אלוהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה" (בראשית א', כ"ח).

השינוי, אם כך, הוא כפול. בעוד קודם האדם אומנם שלט על עולם החי, אבל חי עימו בהרמוניה ושלום, לאחר המבול הוא קיבל הנחייה להטיל עליו את מוראו ואף היתר לצוד ולאכול אותו! מהדברים עולה שאלה לא פשוטה – אם כאשר האדם היה צמחוני, וכביכול היה רגיש והתחשב יותר בשאר הברואים, הוא הגיע לדרגה מוסרית כה נמוכה עד שהקב"ה הביא עליו את המבול, כיצד דווקא הפיכתו לאוכל בשר תתקן את טבעו הרע והמושחת? ההיגיון הרי אומר שהדבר יהפוך את האדם דווקא לתוקפני יותר...


ר' שמעון רפאל הירש נדרש לסוגיה זו באומרו כי החיים בצוותא עם החיות גרמו לו לאדם שיטושטשו בעיניו גבולות הייחוד והשוני בינו לבינם. מאחר ועולם החי נעדר את היסוד הנשמתי שבאדם ואת יכולת הבחירה בין טוב ורע, והוא פועל אך ורק לפי אינסטינקטים חייתיים, החיים בצוותא ובהרמוניה עימם גרמו לאדם לשכוח את ההבדל החשוב והמהותי הזה בינו לבינם. מאחר שהוא ראה את עצמו כחלק מעולם החי הוא החל לחיות כמותם ולהקשיב אך ורק לאינסטינקטים ולדחפים שבו. עובדה זו דרדרה אותו להשחתה מוסרית שהסתיימה, כאמור, במבול. מסיבה זו, מיד לאחר שיצא מהתיבה, נח קיבל את ההנחיה להטיל אימה על החיות ואף לאוכלם כדי שיהיה לו ולצאצאי צאצאיו ברור כי יש הבדל מהותי וערכי בינו לבין בעלי החיים.

האם בכוחו של הסבר זה בכדי לשכנע צמחוני מצוי בימינו לשוב ולהזמין בסטיקייה הקרובה מנת אנטריקוט עסיסית? אני מניח שלא..., ובכל זאת יש כאן מסר משמעותי לכולנו, צמחוניים וקרניבורים כאחד – מהות המסע של כל אחד מאתנו בעולם הזה הוא בדיוק לברר ולחדד את השוני הזה ביננו לבין עולם החי. גם הנמלים, החתולים והגי'רפות אוכלים, ישנים, משיגים מזון ומתרבים. על פניו נראה שגם להם וגם לנו יש את אותם הצרכים ואותם הדחפים האינסטינקטיביים. במה, אם כך, אנחנו שונים מהם? התשובה לכך היא פשוטה ומורכבת כאחד – אנחנו קיבלנו את היכולת להתגבר על אותם האינסטינקטים החייתים ולבחור במה שהוא נכון ומוסרי, גם אם הוא שונה מהטבע הגס והיצרי שקיים בנו.

לוותר על הנוחות שלי לטובת האחר, להתאפק ולהתגבר על חשקים ותאוות מידיות, להתחשב בצרכים של מי שעומד מולי – כל אלה הן יכולות מופלאות שישנן אך רק לבני האדם, ועל כן מי שלא משכיל להכיר ביכולת הזו שבו ולפעול לפיה (גם אם זה קשה יותר מאשר "לזרום" עם החשקים הבסיסיים) הרי הוא לא שונה במהותו בהרבה מאותה נמלה, חתולה או ג'ירפה, ובכך הוא חוטא בראש ובראשונה לעצמו.

הרב קוק התייחס ארוכות לסוגיית הצמחונות בליקוטי דבריו "חזון הצמחונות והשלום" באומרו, בין היתר, כי בימות המשיח, עת מצבו המוסרי של האדם ישתפר לאין ערוך, בני האדם כבר לא יצטרכו לאכול יותר בשר ויחזרו להיות צמחוניים, שכן יהיה להם ברור מעל לכל ספק שיש בהם נשמה אלוהית, ומתוך כך הם לא ייכנעו לאותם אינסטינקטים חייתיים ויוכלו להימנע מפגיעה כלשהי בבני אדם אחרים וגם כמובן בבעלי החיים. ככלל, בתורה כולה ישנו מספר רב של מצוות המתחשבות בצער בעלי חיים, ואין ספק כי האידיאל השלם של העולם, אשר בע"ה כולנו נחייה בקרוב, יהיה שיבה אל אותם ימי בראשית בגן העדן עת מלפפונים, חסות וברוקולי ערבו לחכינו עד מאוד ולא נזדקקנו לפגוע בבעלי חיים תמימים.

שבת שלום, ניר אביעד J

משימה לשבת

נקודה להתבוננות – האם גם בתוכי מסתתר "צדיק של פרווה", אשר פועל לעשות טוב רק איפה שנח, נעים ואולי אף משתלם? מאיזה פעולות חיוביות אני נמנע לעשות כי הן פחות נוחות?


סיפור לשבת – מתוך הספר של חיים ולדר "אנשים מספרים על עצמם" (לאתר המחבר: www.chaimwalder.co.il)
דיוויד מילר (שם בדוי) הוא איש עסקים חרדי, צעיר, אשר נאלץ מעת לעת לטוס ברחבי ארצות הברית לפגישת עסקים. מלבד מזוודת המסמכים שלו ותיק כלי רחצה, הוא החזיק צמוד ללב את תיק התפילין שלו, העטוף בקטיפה כחולה, שעליה רקום באותיות זהב D.M. .
דיוויד מקפיד לא להפסיד אף תפילה במניין, שלא לדבר על מסירותו לומר קריאת שמע בזמנה.
באותו יום היה אמור דיויד לטוס במטוסה של חברת יונייטד טיסה 175, לפגישה עסקית ממנה היה עתיד להרוויח סכום נכבד. שש שעות טיסה הפרידו בינו לבין העסקה.
הוא המתין בטרמינל לאיתות לעלות למטוס. האיתות הגיע, ודיוויד חמוש במזוודות המסמכים בידו השמאלית ובידו הימנית תיק התפילין. הוא נכנס בזריזות למנהרה המובילה לכבש המטוס. לפתע צלצל הפלאפון בכיס חולצתו דיוויד נעצר, על הצג הופיע שמה של אשתו. ''כן רבקה'', השיב, והניח את תיק התפילין על כסא עץ שניצב בצד. הוא איזן ויישר את הפלאפון על אוזנו והמשיך לצעוד.

השיחה הסתיימה, דיוויד עלה בזריזות לכבש, נכנס למעבה המטוס ותפש כסא בצד הימני. הוא הביט בשעונו והבחין כיצד דלת המטוס נסגרת, אחרי הנוסע האחרון שעלה.
''להדק חגורות'' – ביקש הקברניט.
דיוויד הבחין לפתע שתיק התפילין איננו מונח על ברכיו כמו תמיד. ''איפה שכחתי אותו'' הרהר. ואז נזכר, התיק מונח לא רחוק מכאן. המטוס התחיל לנוע. דיוויד הנסער, פנה לדיילת וביקש ''אנא בקשי מהטייס להמתין לי דקה. שכחתי את התפילין שלי במנהרה המובילה למטוס. זה בקושי 150 מטר מכאן. הדיילת השיבה לו בנימוס אמריקני ''סליחה אדוני, יש לוח זמנים מדוקדק. הדלת כבר סגורה".
דיווד לא ויתר, והוא הרים את קולו. ''אני מבקש לשוחח עם הטייס. זה פשוט לא הוגן. יהודי לא יכול להישאר בלי מצוות תפילין''. נוסעי המטוס הצטרפו אף הם למקהלה: ''תנו לו לרדת, ביג דיל תוך דקה וחצי הוא חוזר עם התפילין".
הטייס התעקש: ''סליחה אדוני, אתה לא ממונה פה על לוח הזמנים, ועם כל הכבוד לתפילין שלך, לחברתנו יש כללים וחוקים. ואנחנו תלויים בלוחות הזמנים של נמלי התעופה בעולם ובנתיבי הטיסה".
מילר הצעיר לא ויתר. הוויכוח עלה לטונים גבוהים, גם אם נשמרו כללי הכבוד ההדדי. זה נמשך דקות ארוכות. ''יכולתי כבר לצאת ולחזור'', זעק דיוויד, ''נפלתם פה על הראש?"
בשלב מסוים הטייס נכנע. והודיע לנוסע הבעייתי: ''ידידי אני פותח לך את הדלת, רוץ לתפילין שלך, אבל לא כדאי לך לחזור. אני נועל את הדלת וטס. גוד-באיי. להתראות''.

דיוויד ניסה לשכנע שהוא כבר חוזר, שיחוס ויחמול עליו. הוא פרץ מן המטוס ושעט לעבר המנהרה, לקראת סופה היה מונח תיק התפילין על אותו כיסא. הוא פנה בריצה חזרה לעבר המטוס. אך מאוחר מדי. מנועי הסילון הרעישו ובתאוצה קלה החלה ציפור הברזל בשעטה לקראת מעופה. הבעת אכזבה ניכרה על פניו. העסקה בסכנה.
טיסת 175 של יונייטד מעולם לא הגיעה ליעדה המקורי. מחבלי ''אל-קעידה'' השתלטו על צוות המטוס באמצע הטיסה, וניווטו אותו לעבר בנייני התאומים, ניו-יורק.

אסון ה-11 בספטמבר למניינם.

על פי התוכניות המדוקדקות והגאוניות של רוצחי בן לאדן, היו אמורים שני המטוסים להיכנס בטווינס בעת ובעונה אחת. באותה שנייה ממש, כך תוכנן, יפגעו מטוסי הנוסעים במגדלי הענק, ויגרמו להדף אדיר של רעש, רוח וחום לוהט ולדליקה עצומה במימדים דמיוניים, מה שאמור היה להפוך לפיגוע קטלני פי כמה וכמה. מומחים אומרים שבמצב כזה היו אפס ניצולים. 18 דקות נמשך הוויכוח בין דיוויד מילר העקשן, לבין צוות המטוס.
ח''י דקות בדיוק. באותן 18 דקות מן הבהלה עקב פגיעת המטוס הראשון, הספיקו להימלט מן הבניין השני, שעדיין ניצב על תילו, אלפי בני אדם. דקות אלו נמשכו כמו נצח, כאשר אף אחד עדיין לא העלה בדעתו שמטוס שני עומד להתרסק. הפאניקה עשתה את שלה. רבבת בני אדם ניצלו מן התופת האימתנית ובתוכם לא מעט יהודים. הנה לפניכם סיפור השגחה. יהודי צעיר מוסר נפשו על מצוות תפילין, גם אם על פניו הוא הולך להפסיד כסף גדול. העיקר לעשות רצון השם, לפני רצונו האישי. רבבה של אנשים, בתוכם גם יהודים, קיבלו את חייהם בזכות תפילין של דיווד מילר, וליתר דיוק, בזכות מסירות נפשו לא לאבד מצווה יקרה זו

שבת שלום, ניר אביעד

יום רביעי, 17 באוקטובר 2012

פרשת "נח" – שוטי שוטי ספינתי

בס"ד



בשר זה רצח?
לאחר המבול הנורא, אשר השמיד את האנושות ואת העולם כולו, בראותו את כל ההרס מסביבו, יצא נח מעט הלום מהתיבה, והקב"ה, שניסה לנחמו, בירך אותו במילים הבאות: "פרו ורבו ומלאו את הארץ ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמיים בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו. כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאוכלה כירק עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט',א').
בדברים אלה בעצם הותרה לנח ולכל בני האדם האפשרות לאכול מן החי, בעוד שעד אז בני האדם היו צמחונים, כפי שעולה מהפסוק הכמעט מקביל בפרשת "בראשית" בו גם כן הוטל על בני האדם לשלוט בכל הנבראים, אולם היה עליהם לאכול אך ורק מהצומח: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ. ויאמר אלוהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה" (בראשית א', כ"ח).
השינוי, אם כך, הוא כפול. בעוד קודם האדם אומנם שלט על עולם החי, אבל חי עימו בהרמוניה ושלום, לאחר המבול הוא קיבל הנחייה להטיל עליו את מוראו ואף היתר לצוד ולאכול אותו! מהדברים עולה שאלה לא פשוטה – אם כאשר האדם היה צמחוני, וכביכול היה רגיש והתחשב יותר בשאר הברואים, הוא הגיע לדרגה מוסרית כה נמוכה עד שהקב"ה הביא עליו את המבול, כיצד דווקא הפיכתו לאוכל בשר תתקן את טבעו הרע והמושחת? ההיגיון הרי אומר שהדבר יהפוך את האדם דווקא לתוקפני יותר...

ר' שמעון רפאל הירש נדרש לסוגיה זו באומרו כי החיים בצוותא עם החיות גרמו לו לאדם שיטושטשו בעיניו גבולות הייחוד והשוני בינו לבינם. מאחר ועולם החי נעדר את היסוד הנשמתי שבאדם ואת יכולת הבחירה בין טוב ורע, והוא פועל אך ורק לפי אינסטינקטים חייתיים, החיים בצוותא ובהרמוניה עימם גרמו לאדם לשכוח את ההבדל החשוב והמהותי הזה בינו לבינם. מאחר שהוא ראה את עצמו כחלק מעולם החי הוא החל לחיות כמותם ולהקשיב אך ורק לאינסטינקטים ולדחפים שבו. עובדה זו דרדרה אותו להשחתה מוסרית שהסתיימה, כאמור, במבול. מסיבה זו, מיד לאחר שיצא מהתיבה, נח קיבל את ההנחיה להטיל אימה על החיות ואף לאוכלם כדי שיהיה לו ולצאצאי צאצאיו ברור כי יש הבדל מהותי וערכי בינו לבין בעלי החיים.
האם בכוחו של הסבר זה בכדי לשכנע צמחוני מצוי בימינו לשוב ולהזמין בסטיקייה הקרובה מנת אנטריקוט עסיסית? אני מניח שלא..., ובכל זאת יש כאן מסר משמעותי לכולנו, צמחוניים וקרניבורים כאחד – מהות המסע של כל אחד מאתנו בעולם הזה הוא בדיוק לברר ולחדד את השוני הזה ביננו לבין עולם החי. גם הנמלים, החתולים והגי'רפות אוכלים, ישנים, משיגים מזון ומתרבים. על פניו נראה שגם להם וגם לנו יש את אותם הצרכים ואותם הדחפים האינסטינקטיביים. במה, אם כך, אנחנו שונים מהם? התשובה לכך היא פשוטה ומורכבת כאחד – אנחנו קיבלנו את היכולת להתגבר על אותם האינסטינקטים החייתים ולבחור במה שהוא נכון ומוסרי, גם אם הוא שונה מהטבע הגס והיצרי שקיים בנו.
לוותר על הנוחות שלי לטובת האחר, להתאפק ולהתגבר על חשקים ותאוות מידיות, להתחשב בצרכים של מי שעומד מולי – כל אלה הן יכולות מופלאות שישנן אך רק לבני האדם, ועל כן מי שלא משכיל להכיר ביכולת הזו שבו ולפעול לפיה (גם אם זה קשה יותר מאשר "לזרום" עם החשקים הבסיסיים) הרי הוא לא שונה במהותו בהרבה מאותה נמלה, חתולה או ג'ירפה, ובכך הוא חוטא בראש ובראשונה לעצמו.
הרב קוק התייחס ארוכות לסוגיית הצמחונות בליקוטי דבריו "חזון הצמחונות והשלום" באומרו, בין היתר, כי בימות המשיח, עת מצבו המוסרי של האדם ישתפר לאין ערוך, בני האדם כבר לא יצטרכו לאכול יותר בשר ויחזרו להיות צמחוניים, שכן יהיה להם ברור מעל לכל ספק שיש בהם נשמה אלוהית, ומתוך כך הם לא ייכנעו לאותם אינסטינקטים חייתיים ויוכלו להימנע מפגיעה כלשהי בבני אדם אחרים וגם כמובן בבעלי החיים. ככלל, בתורה כולה ישנו מספר רב של מצוות המתחשבות בצער בעלי חיים, ואין ספק כי האידיאל השלם של העולם, אשר בע"ה כולנו נחייה בקרוב, יהיה שיבה אל אותם ימי בראשית בגן העדן עת מלפפונים, חסות וברוקולי ערבו לחכינו עד מאוד ולא נזדקקנו לפגוע בבעלי חיים תמימים.

נוח לך מידי? אולי אתה בכלל לא בכיוון הנכון...
פרשת "בראשית" מסתיימת, כאמור, בתיאור קודר על חטאי בני האדם שהלכו ופגעו בכל חלקה טובה. המין האנושי היה עסוק בגזל, רמיסת החלש, אלימות, תאוות מיניות, שקרים, אינטרסים ואגואיזם (נשמע למישהו כמו תוכנית האקטואליה ששמענו הבוקר ברדיו?). בשלב זה הקב"ה החליט להקים חברה אנושית חדשה, ובשפת המחשבים לעשות "ריסט" למציאות הקיימת, ולהביא את המבול הנורא.
על רקע המציאות הקשה הזו, הופיעה דמותו של נח, עליו הרעיפה התורה שבחים באומרה כי נח מצא חן בעיני הקב"ה ואף השתמשה לגביו בביטוי נדיר: "איש צדיק תמים היה בדורותיו". כולנו זוכרים מגן הילדים את הסיפור על המשימה הגדולה שהוטלה עליו לבנות תיבה בה ישהו וינצלו מהמבול הוא, משפחתו ונציגים מכל מיני בעלי החיים בעולם. נח זכה לתפקיד שלא זכה לו אפילו אדם הראשון, ואת העובדה שאנו חיים, קיימים וזוכים ליהנות מעולמו של הקב"ה, אנו חבים לאותו צדיק, שבזכותו ובכוח מעשיו שרד העולם לאחר המבול. על אף העובדה שנח מוצג באור כה חיובי, פרשנים רבים מצאו טעם לפגם בדרך בה בחר לנהוג כלפי שאר בני האדם בתקופתו וכלפי תפיסתו את תפקידו כאיש אמת בתוך סביבה של חוטאים שסטו מדרך הישר (בהקשר הזה הקדים ואומר שכל הניסיונות שלנו להעביר ביקורת כזו או אחרת על גיבורי המקרא באה כדי להאיר נקודות חשוכות בנו ולא חלילה לפקפק בצדיקותם).
רש"י כתב כי המילה "בדורותיו" מרמזת על כך שבדורו של נח הוא אכן נחשב לצדיק בהשוואה לאנשים שחיו סביבו, אולם בדורו של אברהם אבינו הוא היה נחשב לאדם פשוט. ישעיהו הנביא הרחיק ואף כינה את מי המבול "מי נח", ובכך רמז שהם ירדו באשמתו. הסיבה שבעטיה נח זכה לביקורת הזו הייתה מעצם העובדה שמרגע שנודע לו על הגורל הנורא שממתין לכל אותם חוטאים סביבו הוא לא פעל מספיק כדי לנסות להחזיר אותם למוטב ולא ניסה לחנך אותם לדרך אחרת ונכונה יותר, או לכל הפחות להתחנן בפני הקב"ה שימחל להם על מעשיהם. בסלנג הדתי זה מכונה "צדיק של פרווה", כלומר אדם שאכן רוצה ועושה טוב, אבל רק כל עוד זה נמצא ב"אזור הנוחות" שלו (במעיל הפרווה החם והמגן).
אנו קוראים באחד המדרשים שכשיצא נח מן התיבה וראה את העולם חרב הוא בכה ואמר: "ריבונו של עולם היה לך לרחם על מעשיך", ענה לו הקב"ה: "מאה ועשרים שנה בנית את התיבה ולא התפללת על אנשי דורך, עכשיו אתה בוכה?"
נח אומנם בנה את התיבה במשך מאה ועשרים שנה כדי לאפשר לאנשים שסביבו מספיק זמן כדי לשאול אותו מה הוא עושה ובכך לתת להם סיכוי לחזור בתשובה ולתקן דרכם, אולם גם פעולה זו הייתה משום שהוא צווה לכך. חשוב להבין שהעובדה שנח לא התפלל על בני דורו לא נבעה חלילה מרוע לב. הוא פשוט חשב שלרשעים כה ירודים אין תקנה. אל מול נח נוהגים להשוות את אברהם אבינו ומשה רבנו. אברהם בפרשת 'וירא' "מנהל ויכוח" עם הקב"ה בניסיונו לשכנע אותו לא להחריב את העיר סדום לבל בטעות יומתו מעט הצדיקים שחיו בה. משה רבנו הגיע למדרגה גבוהה אף יותר והתחנן לקב"ה, לאחר חטא העגל בפרשת 'כי תישא', שיחוס גם על הרשעים ביותר ושייתן להם הזדמנות נוספת לתקן דרכם.
גם שמו של נח מרמז על הדואליות באופיו. מצד אחד כתוב "ויקרא את שמו נח, לאמור זה ינחמנו ממעשינו ומעיצבון ידינו", כלומר מלשון נחמה. מצד שני נח זה גם מלשון נוחות. אנו חיים בתקופה שבה רבים מחפשים נוחות. אנו בוחרים מה שנוח לנו, מה שמסתדר לנו ומה שנעים לנו, אך כאן הטעות שכמעט כולנו נופלים בה. לא באנו לעולם לעשות מה שנוח, אלא לעשות את מה שצריך ואת מה שמביא תועלת. נקודת המבט לכל החלטותינו בחיים – מי יהיה בן/בת הזוג שלנו, מקום מגורינו, מי יהיו חברינו, במה נעבוד, מה נעשה בזמן הפנוי וכו' – איננה צריכה לבוא מתוך חיפוש אחר נוחות, אלא על פי חשיבות העניין. כמובן, איננו מבטלים את האפשרות שמה שחשוב ונכון יהיה גם נוח, אך הדבר אינו מתחיל מהנוחות ומה"כיף".
השהייה בתיבה צפופה יחד עם משפחתו וכל החיות היו עבור נח מעין "תיקון" למחדליו הקודמים. פגישת ניצולים זו כפתה עליהם התמודדות חדשה – חיים משותפים. בכורח המציאות, ותוך התנסות מתמדת, הם למדו יום יום כי חיים משותפים ייתכנו רק תוך ויתור הדדי והכרה בקיומו של הזולת. בתנאי התיבה כל ניסיון להעדפת ה"אגו" הפרטי היה גורם להתפוצצות מידית. במדרש 'תנחומא' מתואר כיצד נח ובניו הסתובבו ימים כלילות במשך השנה שבה שהוו בתיבה והאכילו את החיות, כל אחת על פי השעה שבה הייתה רגילה לאכול. את הפילים האכילו ביום ואת העטלפים בלילה. עשרים וארבע שעות של עבודה למען הזולת והקהילה. בעוד כמה מאות מטרים מתחתיו היו מוטלות גוויותיהם של בני דורו שהשתיתו את חברתם על האנוכיות הגסה, בתיבה עצמה הייתה חייבת לשרור מציאות של נתינה והתחשבות בכל בריה באשר היא.

כוחה של תפילה
על פניו, נח עשה לא מעט כדי להזהיר את בני דורו ולנסות והחזירם למוטב, אולם "דבר אחד לא עשית", אמר לו הקב"ה, "לא התפללת עליהם". כדי להביא לכל שינוי שהוא בו אנו חפצים בכל ליבינו לא מספיק לפעול, לדבר, להסביר ולנסות לשכנע. על מנת להצליח להפך את המציאות באמת יש לעשות את כל אלה במלוא המרץ, אך בד בבד לא לשכוח "לשפוך שיח" בפני הבורא ובכך לבטא גם את הרצונות העמוקים ביותר שלנו, אשר לא יכולים לבוא לידי ביטוי באף דרך אחרת.
על השאלה: "כיצד נח היה אמור להבין שעליו להתפלל?", שכן זה לא נאמר לו בשום מקום בצורה מפורשת, ענה הבעש"ט באומרו כי הדבר רמוז בהנחיה "עשה לך תיבה". "תיבה" בעברית פרושה גם "מילה", ולא רק "אוניה", ולכן במילותיו הוא היה יכול להציל את העולם. ככלל, מתוכחתו של הקב"ה לנח אנו למדים עד היום רבות עד כמה לתפילה שלנו כוח עצום בשינוי המציאות ועד כמה היא חשובה ויקרה בעיני השם.
עיון בנוסח התפילה המקובל כיום, שתיקנו לנו חז"ל, מלמד כי רוב רובן המכריע של התפילות מנוסחות בלשון רבים ולא יחיד. אנחנו כמעט ולא מבקשים דברים עבור עצמינו ועבור המכרים והקרובים לנו בלבד, אלא פונים (לפחות בטקסט שבסידור) כעם אחד ומאוחד המבקש ישועות ונחמות עבור כולם. אם אני מתפלל שתהיה לי פרנסה טובה, אבל שוכח לבקש אותו דבר גם עבור השכן שלי, או אף גרוע מכך מתכוון לרמות ולשקר אותו כדי שפרנסתי תהיה טובה יותר, אז לתפילתי אין משמעות. אם אני מייחל לשלום ולנחת בעולמי, אבל באותה הנשימה לא מקווה בכל ליבי שלכל עם ישראל יהיה טוב ואף מגבה שאיפה זו בעשייה אופרטיבית למען הזולת אזי תפילתי לא באמת תעלה למעלה ותפעל את שהיא אמורה לפעול. כולנו הילדים של הקב"ה וכידוע, אין דבר שמשמח יותר כל אבא שהוא מאשר לראות את ילדיו מסתדרים ביניהם, שמחים אחד בשני ונוהגים ביושר ובהגינות זה עם זה.
האר"י ז"ל לימד כי בתחילת כל תפילה אנחנו צריכים לעצור ולקבל על עצמינו את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ורק מתוך המקום הכללי הזה להתפלל. מעבר לכך, על מנת שלתפילה יהיה סיכוי גדול יותר להתקבל מוטל עלינו להתפלל במניין. גם לתפילות ביחיד יש משמעות, אולם כאשר הן נאמרות עת לפחות עשרה מתכנסים ביחד – שערי השמיים ממש נפתחים אודות לכוחה העצום של האחדות.

למה דווקא מבול כעונש?
בני האדם הגיעו מבחינה מוסרית לשפל המדרגה והיה צורך בזעזוע רציני כדי לאפשר התחלה חדשה. על כך אין ספק. אבל למה דווקא מבול כעונש? ככלל, חז"ל לימדו אותנו כלל מהותי בדרך הנהגתו של הקב"ה את העולם המדבר על "מידה כנגד מידה". כיצד, אם כך, המבול משקף עקרון זה? הפרשנים נחלקו בניסיונם להבין מהו העוון הגדול ביותר של דור המבול עד שהכריעה הגמרא כי "לא נחתם דינם אלא על חטא הגזל (חמס)". מדוע בעצם הגזלן גוזל? התשובה היא שהוא חושב שמגיע לו שפע רב יותר ממה שיש לו ושיועד לו. הגשם, בימים כתיקונם, הוא שפע נפלא, אולם כאשר הוא מגיע בלי מידתיות הוא עלול להשחית. אותם גזלנים, שרצו שפע ללא גבול, אכן קיבלו ממנו (בדמות גשם), אולם כפי שהם לא הסתפקו במידת השפע שהוחלט שמגיע להם ולא ידעו את הגבול, כך גם הקב"ה לא שם גבול למידת השפע שהוא המטיר עליהם מלמעלה עד שדווקא עודף השפע היה זה שהרג אותם.
מזווית אחרת ניתן להשליך את הדברים ולחשוב מה תרבות השפע המוגזם והצריכה המערבית והבלתי מידתית עושה לנו והקשר של כל זה למבול, אבל זה כבר נושא למאמר אחר...
שבת שלום, ניר אביעד

יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

פרשת "נח": לקבלת המבול – עמוד נוח!

בס"ד


פרשת "בראשית" מסתיימת בתיאור קודר על חטאי בני האדם שהלכו ופגעו בכל חלקה טובה. המין האנושי היה עסוק בגזל, רמיסת החלש, אלימות, תאוות מיניות, שקרים, אינטרסים ואגואיזם (נשמע למישהו כמו תוכנית האקטואליה ששמענו הבוקר ברדיו?). בשלב זה הקב"ה החליט להקים חברה אנושית חדשה, ובשפת המחשבים לעשות "ריסט" למציאות הקיימת – "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ. וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם".
על רקע המציאות הקשה הזו, מופיעה דמותו של נח, עליו הרעיפה התורה שבחים באומרה כי נח מצא חן בעיני הקב"ה ואף השתמשה לגביו בביטוי נדיר: "איש צדיק תמים היה בדורותיו". כולנו זוכרים מגן הילדים את הסיפור על המשימה הגדולה שהוטלה עליו לבנות תיבה בה ישהו וינצלו מהמבול הוא, משפחתו ונציגים מכל מיני בעלי החיים בעולם. נח זכה לתפקיד שלא זכה לו אפילו אדם הראשון, ואת העובדה שאנו חיים, קיימים וזוכים ליהנות מעולמו של הקב"ה, אנו חבים לאותו צדיק, שבזכותו ובכוח מעשיו שרד העולם לאחר המבול. על אף העובדה שנח מוצג באור כה חיובי, פרשנים רבים מצאו טעם לפגם בדרך בה בחר לנהוג כלפי שאר בני האדם בתקופתו וכלפי תפיסתו את תפקידו כאיש אמת בתוך סביבה של חוטאים שסטו מדרך הישר (בהקשר הזה הקדים ואומר שכל הניסיונות שלנו להעביר ביקורת כזו או אחרת על גיבורי המקרא באה כדי להאיר נקודות חשוכות בנו ולא חלילה לפקפק בצדיקותם).
נוח לך מידי? אולי אתה בכלל לא בכיוון הנכון...
רש"י כתב כי המילה "בדורותיו" מרמזת על כך שבדורו של נח הוא אכן נחשב לצדיק בהשוואה לאנשים שחיו סביבו, אולם בדורו של אברהם אבינו הוא היה נחשב לאדם פשוט. ישעיהו הנביא הרחיק ואף כינה את מי המבול "מי נח", ובכך רמז שהם ירדו באשמתו. הסיבה שבעטיה נח זכה לביקורת הזו הייתה מעצם העובדה שמרגע שנודע לו על הגורל הנורא שממתין לכל אותם חוטאים סביבו הוא לא פעל מספיק כדי לנסות להחזיר אותם למוטב ולא ניסה לחנך אותם לדרך אחרת ונכונה יותר, או לכל הפחות להתחנן בפני הקב"ה שימחל להם על מעשיהם. בסלנג הדתי זה מכונה "צדיק של פרווה", כלומר אדם שאכן רוצה ועושה טוב, אבל רק כל עוד זה נמצא ב"אזור הנוחות" שלו (במעיל הפרווה החם והמגן).
אנו קוראים באחד המדרשים שכשיצא נח מן התיבה וראה את העולם חרב הוא בכה ואמר: "ריבונו של עולם היה לך לרחם על מעשיך", ענה לו הקב"ה: "מאה ועשרים שנה בנית את התיבה ולא התפללת על אנשי דורך, עכשיו אתה בוכה?"
נח אומנם בנה את התיבה במשך מאה ועשרים שנה כדי לאפשר לאנשים שסביבו מספיק זמן כדי לשאול אותו מה הוא עושה ובכך לתת להם סיכוי לחזור בתשובה ולתקן דרכם, אולם גם פעולה זו הייתה משום שהוא צווה לכך. חשוב להבין שהעובדה שנח לא התפלל על בני דורו לא נבעה חלילה מרוע לב. הוא פשוט חשב שלרשעים כה ירודים אין תקנה. אל מול נח נוהגים להשוות את אברהם אבינו ומשה רבנו. אברהם בפרשת 'וירא' "מנהל ויכוח" עם הקב"ה בניסיונו לשכנע אותו לא להחריב את העיר סדום לבל בטעות יומתו מעט הצדיקים שחיו בה. משה רבנו הגיע למדרגה גבוהה אף יותר והתחנן לקב"ה, לאחר חטא העגל בפרשת 'כי תישא', שיחוס גם על הרשעים ביותר ושייתן להם הזדמנות נוספת לתקן דרכם.
גם שמו של נח מרמז על הדואליות באופיו. מצד אחד כתוב "ויקרא את שמו נח, לאמור זה ינחמנו ממעשינו ומעיצבון ידינו", כלומר מלשון נחמה. מצד שני נח זה גם מלשון נוחות. אנו חיים בתקופה שבה רבים מחפשים נוחות. אנו בוחרים מה שנוח לנו, מה שמסתדר לנו ומה שנעים לנו, אך כאן הטעות שכמעט כולנו נופלים בה. לא באנו לעולם לעשות מה שנוח, אלא לעשות את מה שצריך ואת מה שמביא תועלת. נקודת המבט לכל החלטותינו בחיים – מי יהיה בן/בת הזוג שלנו, מקום מגורינו, מי יהיו חברינו, במה נעבוד, מה נעשה בזמן הפנוי וכו – איננה צריכה לבוא מתוך חיפוש אחר נוחות, אלא על פי חשיבות העניין. כמובן, איננו מבטלים את האפשרות שמה שחשוב ונכון יהיה גם נוח, אך הדבר אינו מתחיל מהנוחות ומה"כיף".
השהייה בתיבה צפופה יחד עם משפחתו וכל החיות היו עבור נח מעין "תיקון" למחדליו הקודמים. פגישת ניצולים זו כפתה עליהם התמודדות חדשה – חיים משותפים. בכורח המציאות, ותוך התנסות מתמדת, הם למדו יום יום כי חיים משותפים ייתכנו רק תוך ויתור הדדי והכרה בקיומו של הזולת. בתנאי התיבה כל ניסיון להעדפת ה"אגו" הפרטי היה גורם להתפוצצות מידית. במדרש 'תנחומא' מתואר כיצד נח ובניו הסתובבו ימים כלילות במשך השנה שבה שהוו בתיבה והאכילו את החיות, כל אחת על פי השעה שבה הייתה רגילה לאכול. את הפילים האכילו ביום ואת העטלפים בלילה. עשרים וארבע שעות של עבודה למען הזולת והקהילה. בעוד כמה מאות מטרים מתחתיו היו מוטלות גוויותיהם של בני דורו שהשתיתו את חברתם על האנוכיות הגסה, בתיבה עצמה הייתה חייבת לשרור מציאות של נתינה והתחשבות בכל בריה באשר היא.

כף זכות
הסיפור של נח יכול ללמד אותנו שאסור לנו לוותר לפסול אף אדם אחר וכי העיניים הגשמיות שלנו לא באמת יכולות לראות ולדעת מהי האמת וכיצד נכון לפעול. לכל אחד בסביבתו ישנם אנשים שהוא קטלג כ"לא מוצלחים" או כ"לא ראויים", ומתוך כך הוא מתנכל להם או במקרה הטוב מתעלם ומבטלם כלאחר יד. סיפורו של נח הוא קריאה לכולנו להימנע מתכונה מתנשאת ושופטת זו. בכל סיטואציה ובכל אדם יש תמיד צד חיובי וצד שלילי. הבחירה שלנו היא לאיזה צד להתייחס ועל מה להסתכל. אין אף אדם רשע גמור ואין אף עשייה בלי זיק כלשהו של אמת וטוב. כמעט בכל התנהגות (ננטרל לרגע התנהגויות קיצוניות כמו רצח ואונס) ניתן לחפש ולמצוא צידוקים כלשהם, ועל ידי כך לסנגר על העושה אותה. אדם בעל "עין טוב" על אחרים מצליח להתקרב אל הזולת ולמצוא חיובי בכולם. אדם שחי כך מתהלך בתוך גן עדן כבר כאן בעולמינו. אין מדובר חלילה בנאיביות ועצימת עיניים, אלא בעבודת מידות אמיתית.
כבר במסכת אבות חז"ל מלמדים אותנו: "הווה דן כל אדם לכף זכות". רבי נחמן מברסלב התייחס רבות לעניין ואמר: "דע שצריך לדון כל אדם לכף זכות. ואפילו מי שהוא רשע גמור צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות מעלה אותו באמת לכף זכות" – על ידי המחשבה הטובה שלנו אנחנו יכולים ממש בפועל לשנות את ההתנהגות הרעה של אדם אחר. "נקודה טובה ועוד נקודה טובה, עוד מעט ואין רשע, התבוננת על מקומו ואיננו" – כשמוצאים נקודות טובות אצל האדם השני זה יכול ממש לשנות את מקומו והתנהגותו. בכוחנו לעורר את הטוב אצל אנשים אחרים! כשמסתכלים על מעט הטוב שכן ישנו אצל אדם אחר, עצם הראייה של הטוב תגדיל אותו יותר ויותר, ולהיפך – כשמסתכלים על הרע שקיים אצל אדם אחר עצם הראייה תגדיל את הרע. יש לנו כוחות השפעה אדירים במחשבה ובדיבור שלנו על הזולת!!
אנשים שהבינו והפנימו שהדרך ליצור חברה אנושית נעימה ובריאה יותר עוברת דרך יציאה מ"תיבת נח אישית" ומעבר ל"תיבת נח קולקטיבית", כלומר בהשפעה לזולת, בנתינה מעשית ובמאור פנים, נתקלים במספר מחסומים אופייניים. אחת המחשבות המסרסות ביותר היא ש"אני עצמי אדם עם הרבה חסרונות" או "אני עצמי יודע כל כך מעט", כך ש"מה הטעם שבכלל אנסה להשפיע לזולת"? ההלכה מלמדת אותנו שאדם שלמד ויודע א' צריך ללמד אחרים את ה-א' שהוא יודע. אל לו לחכות עד שהוא ילמד עד ת' כדי להתחיל ללמד אחרים. זה נכון ביחס לידיעות בתורה ונכון ביחס לכל מידה והנהגה טובה אחרת שהאדם למד וקיבל על עצמו. מכשול נוסף הוא בחוסר היכולת שלנו לתקשר עם האחר בשפתו על מנת להגיע אל ליבו ועולמו. רבי נחמן סיפר על הכישרון שבהתחברות למקומו של הצד השני סיפור מופלא:
פעם אחת בן המלך השתגע, דימה עצמו שהוא תרנגול הודו (אינדיק) ועירום כולו ירד מתחת לשולחן ללקט גרגירים. המלך הביא את טובי הרופאים, אולם בנו לא נרפא. לבסוף הגיע מרפא חכם אחד ואמר "אני מקבל על עצמי לרפאו". עירום כולו ירד גם הוא מתחת לשולחן. "מי אתה?" שואל אותו בן המלך. "גם אני אינדיק!" עונה לו המרפא. "אה, גם אתה אינדיק", אמר הנסיך, "אז טוב, בוא תשב איתי". ישבו, דיברו התיידדו. עברו כמה שעות, כמה ימים, בסוף אמר לו המרפא: "שמע, אפשר ללבוש חולצה ועדיין להיות אינדיק!" "טוב", אמר בן המלך, "אם כך החבר שלי אומר, זה כנראה בסדר", ולבש את חולצתו. למחרת אמר לו המרפא: "אפשר ללבוש מכנסיים ועדיין להיות אינדיק!" "טוב", אמר בן המלך, "אם החבר שלי אומר זה בטח בסדר", ולבש מכנסיים. "אפשר לשבת סביב השולחן, לאכול מאכלים של בני אדם ועדיין להיות אינדיק", "טוב" אמר בן המלך וקם מהרצפה. "אפשר להתחבר עם אנשים ועדיין להיות אינדיק!" וכך יצא בין הבריות ונתרפא. התנשאות ושיפוטיות לא יכולות לסייע לאף אחד. לפעמים אין ברירה והדרך היחידה להתחבר לליבו שך השני ומתוך כך באמת לעזור לו היא פשוט לקרקר כתרנגול...
הכוח של מאור פנים ואכפתיות הוא עצום ורב. לאחרונה התפרסם סיפור אמיתי שארע ליהודי שעבד במעבדה בבניין משרדים ענק בארה"ב. יום אחד בשעת ערב מאוחרת הוא נתקע בתוך אחד המקררים שבמעבדה ולא הצליח לצאת. לאחר שצעק וצעק הוא הבין שכולם כבר הלכו והיה משוכנע שימצאו את גופתו הקפואה רק בבוקר למחרת. לאחר שעשה וידוי ואמר 'שמע ישראל' פתאום הגיע השומר של הבניין ופתח את הדלת מבחוץ. אחרי שהוא נרגע הוא שאל "איך ידעת שאני פה?" אמר לו השומר "לא ידעתי שאתה פה. חיפשתי אותך" "חיפשת אותי?!" ענה היהודי בתדהמה. השומר השיב: "אתה היחיד מבין אלפי עובדי הבניין שאומר לי שלום בכל בוקר והיחיד שבערב מברך אותי ערב טוב. אף אחד חוץ ממך לא רואה אותי. אני מחכה לשעה חמש כדי לשמוע ממך ברכת שלום, והיום כשהגיע השעה ולא יצאת – החלטתי לבוא ולראות מה קרה לך. עליתי למעבדה, שמעתי אותך צועק ופתחתי את הדלת". חיוך וברכת בוקר/ערב טוב הצילו את חיי שניהם. גם את חיי העובד שכמעט קפא וגם את חיי השומר, שכמו כולם, משווע לקשר ולחום אנושי.
כוחה של תפילה
על פניו, נח עשה לא מעט כדי להזהיר את בני דורו ולנסות והחזירם למוטב, אולם "דבר אחד לא עשית", אמר לו הקב"ה, "לא התפללת עליהם". כדי להביא לכל שינוי שהוא בו אנו חפצים בכל ליבינו לא מספיק לפעול, לדבר, להסביר ולנסות לשכנע. על מנת להצליח להפך את המציאות באמת יש לעשות את כל אלה במלוא המרץ, אך בד בבד לא לשכוח "לשפוך שיח" בפני הבורא ובכך לבטא גם את הרצונות העמוקים ביותר שלנו, אשר לא יכולים לבוא לידי ביטוי באף דרך אחרת.
על השאלה: "כיצד נח היה אמור להבין שעליו להתפלל?", שכן זה לא נאמר לו בשום מקום בצורה מפורשת, ענה הבעש"ט באומרו כי הדבר רמוז בהנחיה "עשה לך תיבה". "תיבה" בעברית פרושה גם "מילה", ולא רק "אוניה", ולכן במילותיו הוא היה יכול להציל את העולם. ככלל, מתוכחתו של הקב"ה לנח אנו למדים עד היום רבות עד כמה לתפילה שלנו כוח עצום בשינוי המציאות ועד כמה היא חשובה ויקרה בעיני השם.
עיון בנוסח התפילה המקובל כיום, שתיקנו לנו חז"ל, מלמד כי רוב רובן המכריע של התפילות מנוסחות בלשון רבים ולא יחיד. אנחנו כמעט ולא מבקשים דברים עבור עצמינו ועבור המכרים והקרובים לנו בלבד, אלא פונים (לפחות בטקסט שבסידור) כעם אחד ומאוחד המבקש ישועות ונחמות עבור כולם. אם אני מתפלל שתהיה לי פרנסה טובה, אבל שוכח לבקש אותו דבר גם עבור השכן שלי, או אף גרוע מכך מתכוון לרמות ולשקר אותו כדי שפרנסתי תהיה טובה יותר, אז לתפילתי אין משמעות. אם אני מייחל לשלום ולנחת בעולמי, אבל באותה הנשימה לא מקווה בכל ליבי שלכל עם ישראל יהיה טוב ואף מגבה שאיפה זו בעשייה אופרטיבית למען הזולת אזי תפילתי לא באמת תעלה למעלה ותפעל את שהיא אמורה לפעול. כולנו הילדים של הקב"ה וכידוע, אין דבר שמשמח יותר כל אבא שהוא מאשר לראות את ילדיו מסתדרים ביניהם, שמחים אחד בשני ונוהגים ביושר ובהגינות זה עם זה.
האר"י ז"ל לימד כי בתחילת כל תפילה אנחנו צריכים לעצור ולקבל על עצמינו את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ורק מתוך המקום הכללי הזה להתפלל. מעבר לכך, על מנת שלתפילה יהיה סיכוי גדול יותר להתקבל מוטל עלינו להתפלל במניין. גם לתפילות ביחיד יש משמעות, אולם כאשר הן נאמרות עת לפחות עשרה מתכנסים ביחד – שערי השמיים ממש נפתחים אודות לכוחה העצום של האחדות.

התנצלות ולקח לצידה – בשבוע שעבר ציינתי שאדם וחוה חטאו בגן עדן באכילת התפוח האסור. בגמרא מתנהל ויכוח האם עץ הדעת היה חיטה או תאנה, כאשר הדימוי של תפוח הינו מאוחר הרבה יותר ונלקח בכלל מהמיתולוגיה הנוצרית. הציורים הנוצרים של אדם וחוה אוחזים בתפוח נכנסו כה עמוק לתודעה, עד שהם מבלבלים עד היום. זוהי דוגמא קטנה לעוצמה שיש לקבעונות המחשבתיים והרגשיים שלנו, אותם אנו סוחבים עמנו מגיל קטן, והמחייבים אותנו להיות ערניים, לבחון גם את ה"מובן מאליו" ולא לפעול כאוטומט.

שבת שלום, ניר אביעד J

יום שלישי, 5 באוקטובר 2010

פרשת "נח" – המשמעות של ערבות הדדית

בס"ד


בס"ד
פרשת "נח" - המשמעות של ערבות הדדית
פרשת "בראשית" מסתיימת בתיאור קודר על חטאי בני האדם שהלכו ופגעו בכל חלקה טובה. המין האנושי, שהיה עסוק בגזל, רמיסת החלש, אלימות, תאוות מיניות, שקרים, אינטרסים ואגואיזם (נשמע למישהו כמו תוכנית האקטואליה ששמענו הבוקר ברדיו?) סטה לחלוטין מהתוכנית המקורית שיועדה לו. בשלב זה הקב"ה החליט להקים חברה אנושית חדשה, ובשפת המחשבים לעשות "ריסט" למציאות הקיימת ע"י מבול שהחריב את העולם הישן והמקולקל.
על רקע המציאות הקשה הזו הופיעה דמותו של נח, עליו מרעיפה התורה שבחים באומרה כי נח מצא חן בעיני הקב"ה ואף השתמשה לגביו בביטוי נדיר: "איש צדיק תמים היה בדורותיו". כולנו זוכרים מגן הילדים את הסיפור על המשימה הגדולה שהוטלה עליו לבנות תיבה בה ישהו וינצלו מהמבול הוא, משפחתו ונציגים מכל מיני בעלי החיים בעולם. נח זכה לתפקיד שלא זכה לו אפילו אדם הראשון, ואת העובדה שאנו חיים, קיימים וזוכים ליהנות מעולמו של הקב"ה, אנו חבים לאותו צדיק, שבזכותו ובכוח מעשיו שרד העולם לאחר המבול. על אף העובדה שנח מוצג באור כה חיובי, פרשנים רבים מצאו טעם לפגם בדרך בה בחר לנהוג כלפי שאר בני האדם בתקופתו וכלפי תפיסתו את תפקידו כאיש אמת בתוך סביבה של חוטאים שסטו מדרך הישר.
רש"י כתב כי המילה "בדורותיו" מרמזת על כך שבדורו של נח הוא אכן נחשב לצדיק בהשוואה לאנשים שחיו סביבו, אולם בדורו של אברהם אבינו הוא היה נחשב לאדם פשוט. ישעיהו הנביא הרחיק ואף כינה את מי המבול "מי נח", ובכך רמז שהם ירדו באשמתו. הסיבה שבעטיה נח זכה לביקורת הזו הייתה מתוקף העובדה שמרגע שנודע לו על הגורל הנורא שממתין לכל אותם חוטאים סביבו, הוא לא פעל מספיק כדי לנסות להחזיר אותם למוטב ולא ניסה לחנך אותם לדרך אחרת ונכונה יותר, או לכל הפחות להתחנן בפני הקב"ה שימחל להם על מעשיהם. בסלנג הדתי זה מכונה "צדיק של פרווה", כלומר אדם שאכן רוצה ועושה טוב, אבל רק כל עוד זה נמצא ב"אזור הנוחות" שלו (במעיל הפרווה החם והמגן). אנו קוראים באחד המדרשים שכשיצא נח מן התיבה וראה את העולם חרב, הוא בכה ואמר: "ריבונו של עולם - היה לך לרחם על מעשיך" , ענה לו הקב"ה: "מאה ועשרים שנה בנית את התיבה ולא התפללת על אנשי דורך, עכשיו אתה בוכה?". נח אומנם בנה את התיבה במשך מאה ועשרים שנה כדי לאפשר לאנשים שסביבו מספיק זמן כדי לשאול אותו מה הוא עושה ובכך לתת להם סיכוי לחזור בתשובה ולתקן דרכם, אולם גם פעולה זו הייתה משום שהוא צווה לכך. חשוב להבין שהעובדה שנח לא התפלל על בני דורו לא נבעה חלילה מרוע לב. הוא פשוט חשב שלרשעים כה ירודים אין תקנה. אל מול נח נוהגים להשוות את אברהם אבינו ומשה רבנו. אברהם בפרשת 'וירא' "מנהל ויכוח" עם הקב"ה בניסיונו לשכנע אותו לא להחריב את העיר סדום לבל בטעות יומתו מעט הצדיקים שחיו בה. משה רבנו הגיע למדרגה גבוהה אף יותר והתחנן לקב"ה, לאחר חטא העגל בפרשת 'כי תישא', שיחוס גם על הרשעים ביותר ושייתן להם הזדמנות נוספת לתקן דרכם.
גם שמו של נח מרמז על הדואליות באופיו. מצד אחד כתוב "ויקרא את שמו נח, לאמור זה ינחמנו ממעשינו ומעיצבון ידינו", כלומר מלשון נחמה. מצד שני נח זה גם מלשון נוחות. אנו חיים בתקופה שבה רבים מחפשים נוחות. אנו בוחרים מה שנוח לנו, מה שמסתדר לנו ומה שנעים לנו, אך כאן הטעות שכמעט כולנו נופלים בה. לא באנו לעולם לעשות מה שנוח, אלא לעשות את מה שנכון ואת מה שמביא תועלת. נקודת המבט לכל החלטותינו בחיים - מי יהיה בן/בת הזוג שלנו, מקום מגורינו, מי יהיו חברינו, במה נעבוד, מה נעשה בזמן הפנוי וכו - איננה צריכה לבוא מתוך חיפוש אחר נוחות, אלא על פי חשיבות העניין. כמובן שאיננו מבטלים את האפשרות שמה שחשוב ונכון יהיה גם נוח, אך הדבר אינו מתחיל מהנוחות.
השהייה בתיבה צפופה יחד עם משפחתו וכל החיות היו עבור נח מעין "תיקון" למחדליו הקודמים. פגישת ניצולים זו כפתה עליהם התמודדות חדשה - חיים משותפים. בכורח המציאות, ותוך התנסות מתמדת, הם למדו יום יום כי חיים משותפים ייתכנו רק תוך ויתור הדדי והכרה בקיומו של הזולת. בתנאי התיבה כל ניסיון להעדפת ה"אגו" הפרטי היה גורם להתפוצצות מיידית. במדרש 'תנחומא' מתואר כיצד נח ובניו הסתובבו ימים כלילות במשך השנה שבה שהו בתיבה והאכילו את החיות, כל אחת על פי השעה שבה הייתה רגילה לאכול. את הפילים האכילו ביום ואת העטלפים בלילה. עשרים וארבע שעות של עבודה למען הזולת והקהילה. בעוד כמה מאות מטרים מתחתיו היו מוטלות גוויותיהם של בני דורו, שהשתיתו את חברתם על האנוכיות הגסה, בתיבה עצמה הייתה חייבת לשרור מציאות של נתינה והתחשבות בכל בריה באשר היא. הסיפור של נח יכול ללמד אותנו שאסור לנו לוותר ולפסול אף אדם אחר וכי העיניים הגשמיות שלנו לא באמת יכולות לדעת מהי האמת וכיצד נכון לפעול. לכל אחד בסביבתו ישנם אנשים שהוא קטלג כ"לא מוצלחים" או כ"לא ראויים", ומתוך כך הוא במקרה הרע מתנכל להם או במקרה הטוב מתעלם ומבטלם כלאחר יד. סיפורו של נח הוא קריאה לכולנו להימנע מתכונה מתנשאת ושופטת זו. בכל סיטואציה ובכל אדם יש תמיד צד חיובי וצד שלילי. הבחירה שלנו היא לאיזה צד להתייחס ועל מה להסתכל. אין אף אדם רשע גמור ואין אף עשייה בלי זיק כלשהו של אמת וטוב. כמעט בכל התנהגות ניתן לחפש ולמצוא צידוקים כלשהם, ועל ידי כך לסנגר על העושה אותה. אדם בעל "עין טוב" על אחרים מצליח להתקרב אל הזולת ולמצוא חיובי בכולם. אדם שחי כך מתהלך בתוך גן עדן כבר כאן בעולמינו. אין מדובר חלילה בנאיביות ועצימת עיניים, אלא בעבודת מידות אמיתית.
כבר במסכת אבות חז"ל מלמדים אותנו: "הווה דן כל אדם לכף זכות". רבי נחמן מברסלב התייחס רבות לעניין ואמר: "דע שצריך לדון כל אדם לכף זכות. ואפילו מי שהוא רשע גמור צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות מעלה אותו באמת לכף זכות" - על ידי המחשבה הטובה שלנו אנחנו יכולים ממש בפועל לשנות את ההתנהגות הרעה של אדם אחר. "נקודה טובה ועוד נקודה טובה, עוד מעט ואין רשע, התבוננת על מקומו ואיננו" - כשמוצאים נקודות טובות אצל האדם השני זה יכול ממש לשנות את מקומו והתנהגותו. בכוחנו לעורר את הטוב אצל אנשים אחרים! כשמסתכלים על מעט הטוב שכן ישנו אצל אדם אחר, עצם הראייה של הטוב תגדיל אותו יותר ויותר, ולהיפך - כשמסתכלים על הרע שקיים אצל אדם אחר עצם הראייה תגדיל את הרע. יש לנו כוחות השפעה אדירים במחשבה ובדיבור שלנו על הזולת!!
מפרשת נח אנחנו למדים, כאמור, על החשיבות הגדולה של דאגה לכל חלקי העם, כולל לירודים ביותר. ביהדות אין דבר חזק ומשמעותי יותר מכוחו של ציבור, ולראייה המילה "ציבור" עצמה, המורכבת מראשי התיבות של צדיקים, בינוניים ורשעים (כל הרבדים האפשריים), מעידה על זאת יותר מכל, שכן ללא שותפות של כולם אין לנו זכות קיום כעם וכחברה.
בהקשר הזה ניתן לציין את הקטורת שהשתמשו בה הכוהנים בבית המקדש. אותה הקטורת הוכנה ממספר רכיבים מדויק שחסרון של אחד מהם פסל אותה משימוש. מהתיאור עולה כי כל הרכיבים הדיפו ריח נפלא בפני עצמם (כדוגמת המור, הקינמון, הלבונה, וכו') מלבד החלבונה, שצחנתה עלה למרחוק. היפה בדבר הוא שהקטורת לא הייתה שלמה בלי אותה חלבונה וכי בשלוב עם שאר הרכיבים אותה חלבונה דווקא הפיקה ריחות נפלאים השונים בתכלית השינוי מריחה לבדה.
בהקשר של הערבות ההדדית, עליה מושתתת כל היהדות, מופיע בפרשת "שופטים", שבספר "דברים", תאור מעט סתום על טקס שזכה לכינוי "עגלה ערופה". מהתיאור עולה כי כשמוצאים אדם שנרצח ולא יודעים מי רצח אותו ניגשים אל זקני ומכובדי העיר הקרובה ביותר למקום הרצח והללו צריכים להקריב עגלה על שפת הנחל ולהכריז: "ידינו לא שפכו את הדם הזה" (כלומר את הדם של הנרצח). הדברים לא לגמרי ברורים, שכן אף אחד לא באמת חשב שדווקא הזקנים, החכמים והמכובדים הם הרוצחים, אולם בעומק הדבר, אומרת לנו הגמרא, דווקא לאותם זקנים שהנהיגו את העם יש אחריות מוסרית על כל פשע ועוולה שנעשים בעירם, ולכן הם אלה שצריכים לבקש את הסליחה ולכפר על המעשה. להבדיל מהמציאות שאנחנו מכירים היום, לפיה למשטרה ולאנשי החוק יש את האחריות על מניעת הפשעים, אומרת הגמרא שבראש ובראשונה למנהיגי העם (המייצגים כמובן את העם כולו) אחראיות מוסרית וקולקטיבית אפילו על מעשיהם של הרוצחים השפלים ביותר. אסור לאף אחד לעצום עיניים כנגד הצרות והבעיות או לחלופין כנגד הירידה הרוחנית והערכית של אף יהודי ויהודי. כולנו אחים למסע ולכולנו גורל אחד משותף. כשמבינים את הנקודה הזו קל הרבה יותר להבין את התופעה של "צדיק ורע לו", שכן אם העם כמכלול עסוק בעשיית רע, אזי העונש יהיה קולקטיבי וגם הצדיקים יסבלו ממנו.
אנשים שהבינו והפנימו שהדרך ליצור חברה אנושית נעימה ובריאה יותר עוברת דרך יציאה מ"תיבת נח אישית" ומעבר ל"תיבת נח קולקטיבית", כלומר בהשפעה לזולת, בנתינה מעשית ובמאור פנים, נתקלים במספר מחסומים אופייניים. אחת המחשבות המסרסות ביותר היא ש"אני עצמי אדם עם הרבה חסרונות" או "אני עצמי יודע כל כך מעט", כך ש"מה הטעם שבכלל אנסה להשפיע לזולת"? בהקשר הזה קיימת הלכה ברורה לפיה אדם שלמד ויודע א' צריך ללמד אחרים את ה-א' שהוא יודע, אחת הוא מכונה "גזלן". אל לו לחכות עד שהוא ילמד עד ת' כדי להתחיל ללמד אחרים. זה נכון ביחס לידיעות בתורה ונכון ביחס לכל מידה והנהגה טובה אחרת שהאדם למד וקיבל על עצמו. מכשול נוסף הוא בחוסר היכולת שלנו לתקשר עם האחר בשפתו על מנת להגיע אל ליבו ועולמו. רבי נחמן סיפר על הכישרון שבהתחברות למקומו של הצד השני סיפור מופלא: פעם אחת בן המלך השתגע, דימה עצמו שהוא תרנגול הודו (אינדיק) ועירום כולו ירד מתחת לשולחן ללקט גרגירים. המלך הביא את טובי הרופאים, אולם בנו לא נרפא. עד שבא מרפא חכם אחד ואמר "אני מקבל על עצמי לרפאו". עירום כולו ירד גם הוא מתחת לשולחן. "מי אתה?" שואל אותו בן המלך. "גם אני אינדיק!" עונה לו המרפא. "אה, גם אתה אינדיק", אמר הנסיך, "אז טוב, בוא תשב איתי". ישבו, דיברו התיידדו. עברו כמה שעות , כמה ימים, בסוף אמר לו המרפא: "שמע, אפשר ללבוש חולצה ועדיין להיות אינדיק!" "טוב", אמר בן המלך, "אם כך החבר שלי אומר, זה כנראה בסדר", ולבש את חולצתו. למחרת אמר לו המרפא: "אפשר ללבוש מכנסיים ועדיין להיות אינדיק!" "טוב", אמר בן המלך, "אם החבר שלי אומר זה בטח בסדר", ולבש מכנסיים. "אפשר לשבת סביב השולחן, לאכול מאכלים של בני אדם ועדיין להיות אינדיק", "טוב" אמר בן המלך וקם מהרצפה. "אפשר להתחבר עם אנשים ועדיין להיות אינדיק!" וכך יצא בין הבריות ונתרפא. "חנוך לנער על פי דרכו" כותב שלמה המלך ב"משלי", ונראה כי בפעולתו החריגה של אותו המרפא הוא השכיל ליישם עצה טובה זו ובכך להתגבר על מכשולים רבים. לכל אחד יש מנעול אחר והחוכמה היא למצוא את המפתח הייחודי ללב הזולת.
הכוח של מאור פנים ואכפתיות הוא עצום ורב. לאחרונה התפרסם סיפור אמיתי שארע ליהודי שעבד במעבדה בבניין משרדים ענק בארה"ב. יום אחד בשעת ערב מאוחרת הוא נתקע בתוך אחד המקררים שבמעבדה ולא הצליח לצאת. לאחר שצעק וצעק הוא הבין שכולם כבר הלכו והיה משוכנע שימצאו את גופתו הקפואה רק בבוקר למחרת. לאחר שעשה וידוי ואמר 'שמע ישראל' פתאום הגיע השומר של הבניין ופתח את הדלת מבחוץ. אחרי שאותו יהודי נרגע הוא שאל "איך ידעת שאני פה?" אמר לו השומר "לא ידעתי שאתה פה. חיפשתי אותך" "חיפשת אותי?!" ענה היהודי בתדהמה. השומר השיב: "אתה היחיד מבין אלפי עובדי הבניין שאומר לי שלום בכל בוקר והיחיד שבחמש בערב מברך אותי ערב טוב. אף אחד חוץ ממך לא רואה אותי. אני מחכה לשעה חמש כדי לשמוע ממך ברכת שלום, והיום כשהגיע השעה ולא יצאת - החלטתי לבוא ולראות מה קרה לך. עליתי למעבדה, שמעתי אותך צועק ופתחתי את הדלת".
שבת שלום, ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר