‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת פינחס. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת פינחס. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 11 ביולי 2012

פרשת "פנחס" – היהדות היא דת שוביניסטית?

בס"ד


סיפור בנות צלופחד
רגע לפני כניסת העם לארץ ישראל הקב"ה הורה על אופן חלוקת השטח לשבטים ולמשפחות השונות, כאשר לפי כללי החלוקה, היורשים היו גברים ראשי המשפחות. על פי ה"חוקים היבשים" חמשת בנות צלופחד, שאביהם מת במדבר ולא הותיר בנים, לא היו אמורות לקבל כלל נחלה, ועל כן בצעד דרמטי וחריג הן באו יחדיו לפני משה ונכבדי העם בפתח המשכן וטענו כי מצב זה פוגע בזכר אביהן ובמשפחתן. משה העביר את טענתן לקב"ה ותשובת ה' הייתה כי אכן הבנות צודקות ("כן בנות צלופחד דוברות") וכי יש לתת גם להן נחלה. כפועל יוצא מהסיפור, הקב"ה הוסיף בתורה מצווה לפיה גם במקרים עתידיים דומים בהן למשפחה אין בנים – תעבור הנחלה לבנות.
סיפור בקשתן והדרך האצילית שעשו זאת יכולים להוות דוגמא לכולנו גם במציאות חיינו כאן ועכשיו. בדרכן הייחודית הן שילבו אומץ, ענווה, רוך ואהבת הארץ, ולכן היוו ומהוות מודל לנשים רבות בכל הדורות הפעילות למען קידום מעמדן של נשים. יש שמגדילים ואומרים שהן היו הפמיניסטיות הראשונות בהיסטוריה, משום שהן היו אסרטיביות והעזו לבקש מעל ומעבר למה שניתן היה לצפות שיינתן לנשים בדורן.
חז"ל הפליגו בשבחן של בנות צלופחד, עד כדי כך שהן נמנות ברשימת הנשים הגדולות ביותר שעמדו בתולדות עם ישראל. יתר על כן, התורה מפרטת את שמותיהן של חמשת הבנות – דבר חריג המעיד על חשיבותן. השבוע ננסה להבין מדוע התורה מקדישה תשומת לב רבה כל כך לפרשת בנות צלופחד, וחשוב לא פחות – כיצד רואה היהדות את תנועת הפמיניזם ואת כל סוגיית מעמד הנשים.

מהתיאור המקראי ברור כי המניע שלהן בפנייתן האמיצה למשה לא היה מטעמים אנוכיים של חשש שהן יישארו ללא נחלה ורכוש, שכן הן ידעו שבעתיד הקרוב הן במילא היו עתידות להינשא ואז לחיות לצד בעליהן בנחלת משפחתו. כאשר בנות צלופחד בקשו לקבל נחלה בארץ העילה לבקשתן לא העמידה אותן במרכז אלא את משפחתן. הן לא אמרו "למה נגרע חלקנו?", אלא "למה יגַרַע שם אבינו מתוך משפחתו?". כאן אנו רואים כי מידת הענווה שלהן הביאה אותן לדבקות במשפחה ולדאגה לשלמותה ולתפקודה בעתיד. במדרשי חז"ל על הפרשה מסופר כיצד הבנות פנו אל משה מתוך כבוד רב וייראה. יש הבדל מהותי בין לבקש דבר מה לבין לדרוש אותו. בשני המקרים הפונה מנסה להשיג משהו, אולם הגישה שלו שונה לחלוטין. אדם שחושב שהצדק עימו יכול לנסות להשיג את מבוקשו תוך הרמת קול (ואפילו יד...), בהתרסה, כעס, ותחושה של "מגיע לי" ו"לא מספיק מעריכים אותי", או לחלופין לפנות בכבוד, בנימוס ובצניעות, ובדרכי נועם לנסות להשיג את מה שהוא חושב שהוא זכאי לו.
בנוסף, רבים מהמפרשים מייחסים להן גם את תכונת אהבת הארץ, שכה חביבה על הקב"ה. לבנות כאבה העובדה שהן לא יזכו לקיים את מצוות יישוב הארץ ושלא תהיה להן חלקת אדמה בה יוכלו לנטוע עצים, לשתול שתילים ולהפריח את השממה. גישתן יכולה וצריכה להוות לכולנו תזכורת ושעון מעורר לשוב ולהבין שארץ ישראל אינה סתם עוד שטח נדל"ני, כפי שרבים בטעות תופסים אותה. לארץ סגולות נפלאות של קדושה, ורק על אדמתה העם היהודי יכול להביא לידי ביטוי את כוחותיו הגנוזים והייחודיים. לבנות צלופחד, ביודען כל זאת, הייתה השתוקקות אמיתית וכנה ליישב את הארץ המובטחת ולפתחה.

מעמד הנשים בראי היהדות
מסיפור בנות צלופחד עולה ומתבהר יחודו של הכוח הנשי והחשיבות הגדולה שנותנת התורה והיהדות בכלל לנשים.
בקרב הציבור החילוני רווחת הדעה השגויה כי היהדות היא דת שוביניסטית המדכאת נשים ומרוממת אך ורק את הגבר. בנימה אישית, בתור מי שגם העולם החילוני וגם העולם הדתי מוכרים לו היטב, חשוב היה לי להפריח סברה זו מן היסוד, שכן לאורך כל הדרך היהדות מורה לכל גבר להתייחס לאשתו בכבוד מלכים. זה נכון שבשולי השוליים של ציבורים דתיים מסוימים יש תופעות פסולות שיש לגנותן בכל תוקף ולגרום להפסקתן, אולם הפער בין מה שמציגה התקשורת, בעלת האג'נדה המאוד מגמתית, לבין המציאות הוא א-ד-י-ר. אם יש משהו שהיהדות מחנכת אותנו, הגברים, זה האדרתן של הנשים ולא הדרתן. כל פגיעה ו/או הפחתה כזו או אחרת מכבודן מנוגדת לחלוטין לרוח היהדות. כשהתחתנתי אמר לי הרב: "תפקידך בעולם מעתה ואילך הוא אחד – לגרום לאשתך להרגיש מלכה", ואת זה אמור כל גבר יהודי ליישם בכל יום מחדש.

הסיפור של בנות צלופחד הוא סיפור של פמיניזם בריא ועצם הימצאותו בספר הספרים, בו לכל מילה ואות חשיבות אדירה, מרמזת כי בערך של קידום מעמד האישה יש שורש רוחני גבוה וגרעין של אמת אלוקית, אולם להבדיל מזרמים שונים של הפמיניזם המודרני, בו יש נשים ששמו לעצמן מטרה לבעוט בכל מוסכמה, "לשחוט כל פרה קדושה" ולאמץ לעצמן התנהגויות גבריות, בנות צלופחד מודעות לכוחן הנשי של רוך וסבלנות ונעזרות דווקא בו כדי להתקדם. היום גם התנועות הפמיניסטיות הקיצוניות ביותר הבינו שהמהפכה הצליחה יותר מדי ודווקא הנשים הן אלה שמשלמות את המחיר על כך. פתאום מבינים שטשטוש ההבדלים בין המינים הביא לכך שהאישה המודרנית נשחקת הרבה יותר, כורעת תחת העומס ומאבדת את השלווה הפנימית, שכן היא לא מחוברת למהות הייחודית לה כאישה. ישנן כל כך הרבה נשים שממש נקרעות בין העבודה ובין מלאכות הבית וגידול הילדים. התנועות הפמיניסטיות העמידו את המודל הגברי כמודל אידיאלי, שאותו יש לחקות, ואמרו לאישה – אם את רוצה להיות שווה משהו עליך לעשות מה שגברים עושים, בעוד האמת היא שתפיסה זו ביסודה מוטעית. יש הבדלים בין המינים ואין טעם להתכחש לכך.
השוני העצום בין גישת התורה לבין התרבות המערבית ביחס לאישה הוא בכך שבעוד שהתרבות המערבית משווה בין המינים לגמרי, באומרה כי כביכול אין שום הבדל בניהם, תוך זלזול מחפיר ב"תכונות הנשיות" וב"תפקידים הנשיים", קובעת היהדות כי האישה אכן שווה במעמדה לגבר, אלא שלאישה מיועד תפקיד שונה משל הגבר, תפקיד המותאם לאופייה ומהותה.
לכל מין יש את היתרונות והמעלות שלו, כמו גם את החסרונות והחולשות. הערך השלם נוצר רק מחיבור בין השניים ולא מניסיון אבוד מראש להידמות אחד לשני במטרה להפחית את התלות ההדדית. היהדות אינה רואה את האישה כחיקוי של הגבר. היא רואה בכל אחד מהם 'חצי', שיוצרים ביחד שלמות, כפי שנכתב בפרשת "בראשית": ''זכר ונקבה בראם... ויקרא שמם אדם'' – רק ביחד, כאשר כל אחד מבטא את מי ומה שהוא באמת, הם אדם שלם.
באופן כללי וסכמתי ניתן לומר כי הגבר נברא כשהוא מתאים יותר להתמודדויות ולתפקידים חיצוניים ("שר החוץ"), ואילו האישה נבראה עם כישורים מיוחדים לענייני פנים ("שרת הפנים"). המבנה הנכון הוא שהגבר ימצה את עצמו כגבר והאישה – כאישה. אין פירוש הדבר שאישה אינה יכולה ואינה צריכה לפעול גם בחוץ, כשם שאין כוונה לומר שגבר אינו צריך לעזור בבית. השאלה היא איפה המיקוד ולהיכן מופנה עיקר המרץ של כל אחד? לעניות דעתי, דווקא האישה היא זו שקיבלה את התפקיד החשוב ביותר בעולם – לבנות את המבנה הפנימי של המשפחה היהודית. היא מעצבת את אופיים וחינוכם של הילדים והיא קובעת את אופיו של הבית. שום התמודדות גברית בעולם העסקים שבחוץ ושום כיבוש יעד חומרי כזה או אחר לא יכולים להשתוות לחשיבות תפקידה.
אישה שרוצה 'לצאת מהבית' ולפתח קריירה – כמובן שזה סופר-לגיטימי ומובן. לא לכולן פשוטה ההתעסקות היומיומית במטרנה וחיתולים ויש כישורים חבויים בכל אחד ואחת שיכולים לבוא לידי ביטוי רק בהתמודדויות כאלה ואחרות בשוק העבודה. אין ספק שילדים שזוכים שאימם מגדלת אותם מרוויחים ערך מוסף אדיר לחיים, למרות שמהצד השני, אם האימא עושה זאת במרמור ותחושת החמצה על מה שכביכול נמנע ממנה, אולי הנזק גדול מהתועלת ועדיף שלא תעשה זאת בכלל. יחד עם זאת, לעניות דעתי, השאלה האמיתית אינה האם טוב וראוי שנשים יפתחו קריירה או לא (ברוך השם העולם התקדם והסוגיה הזו כבר מאחורינו), אלא האם השאיפה לפעול מחוץ לבית זהו הרצון האמיתי והפנימי של אותה האישה, או שמא מדובר במוסכמה חברתית שהתקבלה ושבסופו של דבר פוגעת, כאמור, דווקא בנשים עצמן? על מנת לענות על השאלה הזו על כל אחת להיכנס עמוק פנימה, מעבר לכל קליפות, ולשאול את עצמה בכנות מה הם שאיפותיה וחלומותיה האמיתיים. לצערנו, התבוננות בעולם היום מגלה שנשים, שבוחרות להיות בבית, זוכות לביקורת לא מעטה ולעיתים אף לבוז ולזלזול – דבר הדוחף אותן 'לצאת החוצה' ולנסות להיות מה ומי שהן לא בהכרח רוצות.

חז"ל קבעו ב'מסכת נידה' במשנה כי "נתן הקב"ה בינה יתרה באשה יותר מאשר באיש". פרוש הדברים הפשוט הוא כי האישה זכתה לאינטואיציה עמוקה וחדה הרבה יותר מאשר הגבר ("אינטואיציה נשית"). לנשים לרוב יש יכולת להתחבר למקומות פנימיים בתוך עצמן ולהבין דברים בהיבטים ומימדים שונים שהם מעבר להגיון הקר והשכלתני עליו מתבססים הגברים. הדוגמא הבולטת ביותר לכך מסיפורי התורה היא הקריאה של הקב"ה לאברהם אבינו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כא'). הקב"ה ידע שבסוגיות מסוימות אפילו אברהם, הגדול שבגדולים, לא יצליח להתחבר לעומק הדברים ואילו דווקא שרה תהיה זו שתצליח לראות את הרבדים הפנימיים ולקבל את ההחלטות הנכונות. אל סיפור זה מתווספות כמובן, בין היתר, העובדות שרבקה פירשה נכון יותר מיצחק את המעשים והאופי של יעקב ועשו, שבזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצריים, שבחטא העגל הנשים סירבו להשתתף ושלעתיד לבוא הקב"ה לא ייעתר לתפילת האבות בבקשה לגאול את עם ישראל מלבד לתפילת רחל, ועוד כהנה וכהנה התייחסויות מקראיות המדגישות את מעלתן של הנשים.
למרות ההכרזה במאמר זה על שוויון, אנו חייבים להודות שישנם דברים ביהדות אשר נראים על פניהם כזלזול בנשים, כדוגמת העובדה שהאישה פטורה מלימוד תורה ומחלק נכבד מהמצוות, בעוד הגבר חייב בלימוד התורה ובכל המצוות כולן. לכאורה יש כאן "הדרת נשים" מבתי המדרש ומאוצרות הרוח והחכמה של עם ישראל. כמו כן, הברכה שמברכים הגברים בכל יום – "ברוך שלא עשני אישה" מקוממת רבים והם רואים בה התנשאות של הגבר. בהקשר הזה חובה לעשות קצת סדר בתוך בליל הסטריאוטיפים וחוסר ההבנה הבסיסית ולהבין שמטרת האמירות הללו הפוכה לחלוטין מהמקובל לחשוב והן באות לשבח את האישה!
המהר"ל בפרשנותו על התורה מבאר כי האישה נבראה בטבעה רוחנית, עדינה ושלמה יותר מהגבר. זו למעשה הסיבה שהנשים פטורות מלימוד תורה ומחלק מהמצוות, שכן התורה נועדה לזכך את האדם וליישר את מידותיו. הגברים באופן כללי נבראו מגושמים יותר ועל כן הם זקוקים לעמל וליגיעה מרובים. הוכחה פשוטה לכך היא הסטטיסטיקה המורה שלמרות שחלקם באוכלוסיה קטן מזה של הנשים, ב-75% מתאונות הדרכים הקשות היו מעורבים גברים. חרף המיתוס, שגברים המציאו, לפיו נשים לא יודעות לנהוג, עובדה היא שכשאישה נכנסת לרכב לרוב היא פשוט רוצה להגיע מנקודה אחת לשנייה, בעוד אצלנו הגברים, מעורבים בדבר כל כך הרבה אמוציות, תחרותיות וכוחנות מיותרים. בנוסף, העובדה שלנשים יש רק בית כלא אחד, "כלא תירצה" (וגם הוא בתפוסה חלקית), מלמדת על השוני הזה בין המינים. כעת אנו מבינים ש"הדרת הנשים" מלימוד התורה אינו פחיתות בעבורן כי אם תעודת כבוד והצטיינות על שאינן צריכות ליטול עודף תרופות (מצוות) כדי להירפא ממחלתן.
בהקשר של הברכה "ברוך שלא עשני אישה" יש להבין את ההקשר הרחב בה היא נאמרת מידי בוקר בברכות השחר יחד עם הברכות "ברוך שלא עשני עבד" ו"ברוך שלא עשני גוי". משמעות הדברים היא לא חלילה שהאישה שווה לעבד או לגוי ואנחנו מודים לקב"ה על שלא ברא אותנו כמוה וכמוהם, אלא שכמו שעבד וגוי מחויבים בהרבה פחות מצוות מגבר יהודי – כך גם הנשים מחוייבות בהרבה פחות מצוות (שוב – בגלל שהן דווקא שלמות יותר!). בתור גברים אנחנו מודים לה' על האפשרות שהוא נתן לנו לקיים יותר מצוות בעולם הזה וכך לנסות להתקרב אליו יותר. לעומת זאת, האישה מברכת "ברוך שעשני כרצונו", שזה במילים אחרות "שלא עשני גבר", ובכך בעצם היא מודה לה' שעשה אותה אישה דווקא, שהיא מהות נעלה יותר. אם תשאלו אותי – אין ספק שהברכה של הנשים "שווה" הרבה יותר. בעוד הגברים מנסים לנחם עצמם על כך שיש להם יותר אפשרויות להתקרב לבורא ע"י קיום יותר מצוות, הנשים כבר נמצאות במקום הזה מבלי הצורך בעול ובטרחה הנוספים והייחודיים לגברים.
לסיכום, הניסיון לייבא את מלחמת המינים מתרבות המערב אל העולם היהודי הוא זר ושגוי. היהדות אינה "שוביניסטית" ואינה "פמיניסטית". היהדות היא בעיקר "משפחתיסטית". אין דבר שהיא מחשיבה יותר מאשר את ערכי המשפחה, שלום הבית והעזרה והכבוד ההדדיים בין בני זוג. גבר ואישה, שמבינים שלכל אחד מהם תפקיד אחר וייחודי במערכת היחסים ושהשותפות תצליח רק אם כל אחד מהם אכן יממש את עצמו, ישכילו לבנות בית נאמן ובריא ולהיות מאושרים יחדיו.
שבת שלום, ניר אביעד

יום שלישי, 12 ביולי 2011

פרשת "פנחס" – לכה דודי לקראת כלה...

בס"ד

בשבת הקרובה נקרא בבתי הכנסת את פרשת "פנחס" בה מתוארים, בין היתר, המפקד שבוצע בבני ישראל ולאחר מכן בבני שבט לוי, הקושיה שהעלו בנות צלופחד, שנותרו ללא נחלה לאחר מות אביהן, בחירתו של יהושוע בן נון להנהגת העם כמחליפו של משה רבינו, ורשימת המנחות והקורבנות שהצטוו בני ישראל להקריב במשכן בחגים השונים, בראשי החודשים ובשבתות.
אזכורה של השבת, והדגש המיוחד שניתן בפרשה על העבודה הרוחנית שיש לבצע במהלכה, זו הזדמנות נפלאה עבורנו לעצור ולהתבונן על המהות ועל הפנימיות של יום מיוחד זה, אשר מהווה "אות לעולם" לקשר ולברית שבין הקב"ה ועם ישראל.

החיים, כפי שכולנו מכירים וחווים, שוצפים וזורמים ללא הפוגה ורגע פנאי. במהלכם כולנו מרגישים את הקונפליקט הגדול – את כל זמננו ומרצנו אנחנו מקדישים למען ההישרדות וההצלחה החומרית שלנו ושל משפחתנו, אך למרבה ההפתעה והכאב, כמעט ולא נשאר לנו זמן פנוי לחשוב מחשבות מהותיות על הכיוון הכללי ולעסוק בדברים שבאמת חשובים בחיים שלנו. בעולם בו כל דבר נמדד לפי הערך הכלכלי שהוא משיג כמעט ואין מקום לערכים אנושיים כמו חסד ורחמים, טוב לב והקרבה למען הזולת. במציאות כל כך סוערת כמעט ובלתי אפשרי לעצור את המרוץ ולשאול שאלות כמו מה תפקידנו בעולם ומה אנחנו בכלל עושים כאן?
במובנים רבים העידן הטכנולוגי פוגע קשות בנשמה של כל אחד מאתנו. ההכרח לעמוד באתגר של קצב החיים המטורף פוגם באיכות התקשורת הרגשית שבין אדם לחברו והופך את הנשמה לדלת תוכן רוחני. תפקיד הפרסומות, תכניות הריאליטי ושאר הסחות הדעת הוא לגזול את שארית המרגוע של ה"לקוחות" ולדחוף אותם ברציפות מתשוקה אחת לרעותה. כל הזמן משדרים לנו שחסר לנו את "המוצר המהפכני הבא" ושרק אם נקנה את אבקת הכביסה החדשנית, ניסע ברכב עם גלגלי המגנזיום הבוהקים או נראה כמו הדוגמנים והדוגמניות בנות ה-20 – נגיע אל האושר הנכסף. כך נהרסת יכול הדו-שיח הפנימית של האדם עם עצמו והוא לא מגיע כלל להכרת עצמו ולהבנת ליבו. אורך חיים זה מוליד חוסר איזון משווע והרגשת ריקנות, ומכאן נובע הצורך בגירויים חיצוניים שרק הולך ומעצים. רובנו חשים חוסר מנוחה ושלווה פנימית, ולמרבה האבסורד הרגשה זו רק הולכת ומתגברת ככל שאנחנו מטפסים במעלה ההישגים החומרים.
למי יש יכולת לעצור את המרוץ המטורף הזה? היכן ניתן להשיג מעט שלוה ורוגע? כיצד יכול האדם למלא את עצמו? הפתרון ניתן בתורה: "ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב', ג'). השבת היא מתנה משמיים המרוממת את האדם ממישור עיסוקיו הפעוטים ומקנה לו הזדמנות לראות את עצמו, לחוש את נשמתו, להיטען ברוח חיובית ובשמחה ולהכיר את בני משפחתו היכרות פנימית, מעמיקה ונעימה. קדושת השבת משכיחה מהאדם את דאגותיו הקטנות ואת צרותיו היום-יומיות והוא לומד להתבונן על העולם במבט חדש.

כאשר נודעה ליוונים דבקותם הקפדנית של היהודים בהפסקת המלאכה מידי שבת, הייתה תגובתם לגלוג ובוז, שכן לדעתם שמירת השבת הייתה ביטוי והוכחה לעצלנותנו. לפי אסכולה יוונית (והיום מערבית) זו, המנוחה אינה מטרה כשלעצמה, אלא מטרתה לצבור כוחות להמשך הפעילות. לעומת זאת, על פי היהדות – ההפך הוא הנכון. העבודה נתפסת כאמצעי בלבד, ואילו השבת והמנוחה ייעודם אינם רק הפוגה משבוע של עמל וחול, אלא התחברות רוחנית למקור השפע של העולם.
כמובן שאין מטרת השבת רק להוות יום של מנוחה פיזית. ניתן לראות כיצד אנשים רבים המתפנים משבוע עמוס ומבלבל ולא משכילים להכניס לשבת תכנים של נועם ואמת עלולים לחוות דווקא את יום המנוחה כיום קשה ומתסכל. מנוחה המסתכמת רק בהינתקות ממרוץ החיים השגרתי עלולה להביא להתנוונות. ברחבי העולם מועדים דווקא ימים אלו לפורענות יותר משאר הימים, ובימי ראשון (בהם הם לא עובדים) מרובים בעולם מקרי הפשע וההתאבדות משאר ימות השבוע. ביהדות ליום המנוחה משמעות עמוקה ביותר בו אנחנו יוצקים לזמן ערך. אין כמו סעודת שבת, ישיבה בחיק המשפחה, שיחה נינוחה עם הבעל/אישה והילדים, זמירות ולימוד משותפים כדי לזכות במנוחה אמיתית, למלא את המצברים ולהתחדש לקראת שבוע חדש.

מלבד המצווה לענג את השבת, פשוטו כמשמעו, במאכלים ובמעדנים, גם האווירה "השבתית" בבית מוסיפה לעונג הרב. כשבני הבית סוף סוף נאספים יחדיו אחרי השבוע הארוך וחולקים סביב השולחן את חוויותיהם – אין דבר מקרב ומגבש מזה. במציאות הפוסט-מודרנית של ימינו שבה לכל אחד יש את החדר והטלוויזיה הפרטית שלו והמפגשים המשפחתיים הם ליד המקרר בזמן הפרסומות, שבה ילדים כבר צריכים פחות ופחות את הוריהם כדי ללמוד על העולם ודרכיו, ושבה נקודות הממשק המשפחתיות הערכיות רק הולכות וקטנות, לזמן היקר הזה של כינוס ואחדות משפחתית אין מחיר. לצערנו, הגענו היום למצב בו גופים חברתיים צריכים לצאת בקמפיינים פרסומיים כדי לשכנע משפחות לשוב לסעוד, לבלות ולהיות ביחד בסופי השבוע.

במשך אלפי שנים, גם בתקופות של רדיפות וגזירות, מסר העם את נפשו על שמירת השבת, ובכך ביטא את עוצמת הדבקות והקשר בינינו לבין הבורא. בעוד התורה שלנו כוללת, כידוע, 613 מצוות, נראה כי אין בסיסית ויסודית יותר ממצווה זו, ולראייה היא מוזכרת במהלכה פעמים רבות ובהקשרים שונים. גם הגמרא מספרת על חשיבותה המיוחדת באומרה שלפני שהיא ניתנה למשה בהר סיני, יחד עם שאר המצוות, הקב"ה הקדים ואמר לו: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. אני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם!". במקום אחר הגמרא מכנה את השבת "אחד מששים העולם הבא", ובכך נותנת ביטוי מילולי לתחושה של רבים לפיה השבת מבחינתם היא "מעין עולם הבא". ואכן, רבים משומרי השבת מעידים כי השבת עבורם היא לא פחות מ"גן עדן" ושאר ביטויים דומים המביעים עונג והנאה ברמה הגבוהה ביותר. אם כך, מה יש בה באותה שבת שרובם המכריע של האנשים הדתיים נזכרים בה במהלך השבוע בערגה ובגעגועים? מהו סוד קיסמו של היום, שעל פניו מגביל אותנו, ושלמרות זאת, ואף על פי כן, כה אהוב ויקר?

רבים מאלה שאינם שומרים תורה ומצוות רואים באדם ששומר את השבת כ"מסכן" ואף כ"קורבן" אשר נאלץ לכלוא את עצמו במשך יום שלם בבית, לא לנסוע כמו כולם לים או לבלות בקניות במרכז המסחרי. ואכן, במבט שטחי ביותר נראה כי השבת מגבילה את האדם ומונעת ממנו את האפשרות לעשות את ה"כיופים" וההנאות להן הוא חיכה במשך כל השבוע.
למען האמת, בתור מי שחשב כך במשך שנים רבות וזכה לראות את המציאות בשנים האחרונות באור שונה, אני יכול להבין את התפיסה הזו שמונעת מרבים וטובים להתמסר לקיום מצוות שבת היקרה, למרות רצונם להתקרב ליהדותם ולהתקדש.
כל ה"דתיים מבית" – לא יעזור כל שתאמרו, לבלות בחוף הים בשבת עם בירה ביד אחת ופלח אבטיח בשנייה זה כיף גדול, לנסוע לטייל בשבת בחיק הטבע זה מאוורר ומרענן ואפילו לאכול צ'יזבורגר ופרות ים (השם ישמור) זה טעים מאוד. אבל, ופה מגיע אבל גדול מאוד, למרות שהעולם המערבי שם את ה"כיף" וההנאות האישיות במוקד וכתכלית העליונה – זאת בשום אופן לא יכולה ולא צריכה להיות מטרת המסע הזה שנקרא "החיים". הקב"ה שם כל אחד מאתנו פה בעולם כדי שנעשה עבודה מסוימת, שנחתור אל הייעוד האישי והקולקטיבי שלנו ושנגלה את הנשמה הזכה והטהורה שהושמה בתוכנו. לעשות כיף זה לא חלילה דבר רע, ובטח ובטח שאין ביהדות ערך שמדבר על סבל וסיגופים, אולם יחד עם כל זאת – זו לא תכלית חיינו. כפי שנכתב קודם לכן, בשבת יש עונג גשמי ורוחני עצום. כל מי שזכה לשמור שבת יכול להעיד על כך, אולם אנחנו לא עושים כל זאת כדי להרוויח את אותו תענוג. אנחנו עושים עשיות מסוימות ומיוחדות בשבת, ולחלופין נמנעים מעשיות אחרות, משום שהקב"ה בכבודו ובעצמו אמר לנו בפרשה הזו ובמקומות רבים ונוספים בתורה שזוהי תכניתו עבורנו, שזו הדרך של הנשמה שלנו להיטען בכוחות אמתיים לשבוע חדש ושע"י כך נוכל להתקרב ולהכיר טוב יותר את עצמינו ויעודנו.
למרות שמבחוץ זה לעיתים נראה כמציאות מגבילה – לשומר השבת יש "כיף" רוחני וגשמי עצום שניתן להבינו רק מתוך חוויה אישית. אותה ההנאה היא אמיתית ומוחשית, אולם היא לא הסיבה והמניע לפעולה. השבת מחברת אותנו בצינור ישיר למי שברא את העולם ועל כן אנחנו כה נזהרים לקיימה ואוהבים אותה. מה יכול להיות חשוב ומשמעותי מזה?

בהקשר הזה חשוב לציין כי כמו לכל עשייה אחרת – גם לשמירת שבת יש שני חלקים: סור מרע ועשה טוב. את הפרוש של "לסור מרע" בשבת כולנו כבר יודעים, אולם אסור להסתפק בשלב זה בלבד. על מנת שנזכה באמת לחוות את האור של השבת בחושינו הגשמיים עלינו "לעשות טוב", כלומר להוסיף פעולות רוחניות שיעצימו את החוויה. שינה מרובה בשעות שהתפנו אינה מספיקה. מומלץ לפתוח ספר טוב ולצלול לתוכו, להתפלפל עם בני המשפחה או חברים על ענייני הפרשה, ללמוד עם הילדים דבר מה מהותי או לעשות איתם ביחד הפעלה שקשורה לרוח השבת ושהכנו מבעוד מועד. בדרך הזו אנחנו בונים כלים לאור של השבת שישכון בתוכם ויאיר לנו. אדם נבון יבוא עם תוכנית מוגדרת כיצד הוא משמח את אשתו/בעלה, מעורר את הילדים לקדושה ומנצל את השעות היקרות מפז.
חז"ל לימדו אותנו סוד אדיר לפיו מי ששמח בשבת יהיה לו שבוע עם שמחה, עליזות ונועם, ומי שעצוב יסבול משבוע של כבדות ודכדוך. בתור בני אדם בעלי רגשות, אשר, כידוע, לעיתים משתנות כשבשבת, לא תמיד קל לנו להיות שמחים ונינוחים בכל תנאי ומצב. כדי לא להתעצב ולקלקל את השפע של כל השבוע רבי נחמן אפילו המליץ להעמיד פני שמחים, לשיר ולרקוד (גם כשלא לא תמיד "בא לנו"), ובכך בראש ובראשונה לא לקלקל את מצב הרוח של הסובבים אותנו וכמובן ליהנות מהסיכוי ש"אחרי המעשים ימשכו הלבבות".

מי שקורא מיילים אלה ודאי יכול להעיד שאינני משלב בהם כתיבה על עשיית מצוות כאלה או אחרות (למרות שכמובן אני מאמין בהן ומנסה בעצמי ליישמן). בראייתי, הדור שלנו צמא קודם כל לרוחניות שמקורה בחום ואהבה אנושיים, בקשר פתוח וחם ובלימוד על דרכי תיקון הלב לפני שאנחנו בכלל ניגשים לשמוע על מחויבויות, הנחיות ומסגרות חדשות. יחד עם זאת, אי אפשר שלא לדבר על השבת מבלי להזכיר את מצוות הדלקת הנרות. מצוות ומנהגים רבים יש לה לשבת, אולם נראה כי אין עשייה פשוטה וקלה, אך יחד עם זאת מעוררת וקדושה יותר מהדלקת הנרות. לפי המסורת, מצוות הדלקת הנרות נתונה בידי האישה, אך בהעדרה רשאי כל אחד מבני הבית לעשות זאת במקומה.
הסיבה שמדליקים שני נרות שבת (יש שנוהגים להדליק יותר נרות כמספר בני הבית) היא לכבוד הציווי הכפול שציווה הקב"ה לגבי יום השבת: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ', ז') ו"שמור את יום השבת לקודשו כאשר ציוך ה' אלוקיך" (דברים ה', יב').
בנרות אלה אצורה עוצמה רוחנית גדולה. ידוע שבחושך מוחלט מספיק נר קטן שידלוק ושכבר יאיר את כל סביבתו. כמו בגשמיות כך גם ברוחניות, נרות השבת מסמלים, בין היתר, את האור שאנחנו מנסים להדליק בנפש, את הרצון לטוב ואת השאיפה לאמת ולמשמעות. כשהאישה מדליקה את הנרות היא עוברת בבת-אחת מעולם החולין לעולם הקדושה. ברגע אחד נעצרת המולת חיי היום-יום ונכנסת השבת. ידוע ששעת הדלקת הנרות היא גם שעת רצון גדולה. הקב"ה קרוב יותר באותה שעה וקל לבקש ממנו את שנצרך.
יום השבת הוא, כאמור, יום משפחתי מאוד. אחת הדוגמאות היפות לכך הוא המעבר מהדלקת מספר נרות נפרדים עם כניסת השבת להדלקת נר אחד שכל פתיליו מחוברים בהבדלה עם צאתה. באופן סמלי השבת איחדה את בני הבית.

כל שנכתב עד כה ניסה לתאר את תחושות הלב בשבת. האמת היא שיש בחיים דברים שפשוט אי אפשר להסביר אותם במילים. אפשר כמובן לנסות, אבל תמיד ההסבר יישאר חלקי ומוגבל. דבר דומה הוא עם האהבה שלנו לילדינו. ניתן לנסות למצוא את הסיבה שאנחנו מוכנים לתת להם את כל כולנו ושאנחנו כה אוהבים אותם בעובדה שהם באו מגופינו, בעובדה שהם דומים לנו, בעובדה שהם חמודים וחייכניים, וכו' וכו', אולם כל ההסברים האלה בסופו של דבר חלקיים ביותר. האמת היא שאנחנו אוהבים אותם אהבה שמקורה בעומק הנשמה ושאין לה הסבר במילים. כך זה בדיוק עם השבת. מי ששומר שבת ובאמת מתחבר אליה מרגיש סוג של רגשות שאין להם הסבר במילים. זה הרבה יותר גדול מהתפילות המעוררות, מהניגונים המרגשים, מהסעודות המענגות, מהמשפחתיות המקרבת ומהלימוד המחכים. אולי ההסבר הטוב ביותר לתחושה הזו הוא ב"נשמה היתרה" שאנחנו מקבלים בשבת ושנלקחת מאתנו עם סיומה. אותה נשמה יתרה נותנת לנו כוח ומחייה אותנו בצורה כזו שאף מילה לא באמת תוכל להסביר.
"לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה".
שבת שלום, ניר אביעד J

יום שלישי, 29 ביוני 2010

פרשת "פנחס" – על מעמד האישה והפמיניסטיות הראשונות

בס"ד

סיפור בנות צלופחד
רגע לפני כניסת העם לארץ ישראל הקב"ה הורה על אופן חלוקת השטח לשבטים ולמשפחות השונות. לפי כללי חלוקת הארץ היורשים היו גברים ראשי המשפחות. על פי ה"חוקים היבשים" חמשת בנות צלופחד, שאביהם מת במדבר ולא הותיר בנים, לא היו אמורות לקבל נחלה כלל. בצעד דרמאטי וחריג הן באו יחדיו לפני משה ונכבדי העם בפתח המשכן וטענו כי מצב זה פוגע בזכר אביהן ובמשפחתן. משה העביר את טענתן לקב"ה ותשובת ה' הייתה כי אכן הבנות צודקות ("כן בנות צלופחד דוברות") וכי יש לתת גם להן נחלה. כפועל יוצא מהסיפור הקב"ה הוסיף בתורה מצווה לפיה גם במקרים עתידיים דומים בהן למשפחה אין בנים - תעבור הנחלה לבנות.
סיפור בקשתן והדרך האצילית שעשו זאת צריך להוות דוגמא לכולנו גם במציאות חיינו כאן ועכשיו. בדרכן הייחודית הן שילבו אומץ, ענווה, רוך ואהבת הארץ, ולכן היוו ומהוות מודל לנשים רבות בכל הדורות הפעילות למען קידום מעמדן של נשים. יש שמגדילים ואומרים שהן היו הפמיניסטיות הראשונות בהיסטוריה, משום שהן היו אסרטיביות והעזו לבקש מעל ומעבר למה שניתן היה לצפות שיינתן לנשים בדורן.
חז"ל הפליגו בשבחן של בנות צלופחד, עד כדי כך שהן נמנות ברשימת הנשים הגדולות ביותר שעמדו בתולדות עם ישראל. יתר על כן, התורה מפרטת את שמותיהן של חמשת הבנות - דבר חריג המעיד על חשיבותן. יש להבין מדוע התורה מקדישה תשומת לב רבה כל כך לפרשת בנות צלופחד וכיצד רואה היהדות את תנועת הפמיניזם.
מהתיאור המקראי ברור כי המניע שלהן בפנייתן האמיצה למשה לא היה מטעמים אנוכיים של חשש שהן יישארו ללא נחלה ורכוש, שכן הן ידעו שבעתיד הקרוב הן במילא היו עתידות להינשא ואז לחיות לצד בעליהן בנחלת משפחתו. כאשר בנות צלופחד בקשו לקבל נחלה בארץ העילה לבקשתן לא העמידה אותן במרכז אלא את משפחתן. הן לא אמרו "למה נגרע חלקנו?", אלא "למה יגַרַע שם אבינו מתוך משפחתו?". כאן אנו רואים כי מידת הענווה שלהן הביאה אותן לדבקות במשפחה ולדאגה לשלמותה ולתפקודה בעתיד. ענוותנותן והאחיזה שלהן בערכי המשפחה דחפה לכך שבקשתן תקבל את מלוא ההתייחסות והן זכו שהרבה מהחוקים ומהלכות הירושה נקראים על שמן עד ימינו.
במדרשי חז"ל על הפרשה מסופר כיצד הבנות פנו אל משה מתוך כבוד רב וייראה. יש הבדל מהותי בין לבקש דבר מה לבין לדרוש אותו. בשני המקרים הפונה מנסה להשיג משהו, אולם הגישה שלו שונה לחלוטין. אדם שחושב שהצדק עימו יכול לנסות להשיג את מבוקשו תוך הרמת קול (ואפילו יד...), בהתרסה, כעס, תחושות מירמור של "מגיע לי" ו"לא מספיק מעריכים אותי", או לחלופין לפנות בכבוד, בנימוס ובצניעות, ובדרכי נועם לנסות להשיג את מה שהוא חושב שהוא זכאי לו.
רבים מהמפרשים מייחסים להן גם את תכונת אהבת הארץ, שכה חביבה על הקב"ה. לבנות כאבה העובדה שהן לא יזכו לקיים את מצוות יישוב הארץ ושלא תהיה להן חלקת אדמה בה יוכלו לנטוע עצים, לשתול שתילים ולהפריח את השממה. גישתן יכולה וצריכה להוות לכולנו תזכורת ושעון מעורר לשוב ולהבין שארץ ישראל אינה סתם עוד שטח נדל"ני, כפי שרבים בטעות תופסים אותה. לארץ סגולות נפלאות של קדושה ורק על אדמתה העם היהודי יכול להביא לידי ביטוי את כוחותיו הגנוזים והייחודיים. לבנות צלופחד, ביודען כל זאת, הייתה השתוקקות אמיתית וכנה ליישב את הארץ המובטחת ולפתחה.
מהסיפור על הבעיה שזיהו הבנות בחוקי התורה, כפי שהיא הוצגה על ידן, והנכונות להוסיף פתרון חדש לצורך אמיתי ש"עלה מהשטח", עולה ונשאלת השאלה כיצד ייתכן שהקב"ה כביכול הביא לנו ספר חוקים שאינו שלם ומושלם ואינו נותן פיתרון על כל רובדי החיים? התשובה היא שהתורה אינה יכולה להכיל את כל החוקים, לא רק מפני שאין מקום על הנייר, אלא מפני שכל דבר צריך להינתן בעיתו. מה שמוכרח לצמוח כצדק מוסרי מלמטה יהיה כבוסר אם הוא יינתן בתור "תורה משמים". המדרש שם בפי האל את האמירה שאל לו לאדם לחשוב שהתורה היא "סגורה" ואין מקום לחותמו של האדם. האדם נדרש להיות "תמים" ופשוט, אולם יחד עם זאת להיאבק על מה שנראה לו כאמת, ועליו לבטוח בכך שתימצא הדרך למיזוג בין ערכי האדם בכל דור ודור לבין ערכי הנצח של התורה.
הלקח החשוב עבורנו הוא לדעת שהתורה נותנת לנו מקום אישי להתבטא ולפתח את המציאות. סיפור בנות צלופחד הוא דוגמא מצוינת לכך שהתורה אינה מערכת חוקים נוקשה וקרה, אלא יש בה מקום לביטוי אישי. כמובן שלעקרון זה חייבים להיות סייגים ברורים, ובשם ה"קידמה" אסור לנו לקבל כל רעיון חדשני ורפורמה שמוצעת.
לקח חשוב נוסף מהסיפור הוא שאם אנחנו מאמינים במשהו, או לחלופין חושבים שדבר מה אינו נכון, זו טעות לוותר על דעתנו ובהחלט מותר וחשוב שנאבק על האמת שלנו (כמובן בצורה נכונה ובדרך ארץ). רבים מאיתנו מוותרים מראש על העקרונות שלהם מהפחד של "מה יגידו" הסובבים אותם. אם לאדם יש ערכים ואמת פנימית הוא צריך למצוא דרך להוציא אותם לאור. תורת החסידות טוענת שכל אדם הוא יצור חד פעמי שלא היה וגם לא יהיה בדיוק כמוהו. התפקיד שלנו פה בעולם הוא להביא לידי ביטוי את הכוחות המיוחדים שהבורא טמן בכל אחד מאיתנו. נכתב במקורות שונים שדבר זה גורם נחת רוח גדולה בשמיים. אם כולנו נהייה חלילה אותו הדבר, נחשוב את אותן מחשבות, נרגיש את אותן רגשות ונרצה את אותם רצונות, הייחודיות של כל אחד תלך לאיבוד.
אין ספק שהמשימה העיקרית שלנו (בעיקר בדור הזה) היא למצוא את המשותף והמאחד, אולם לא במחיר של ביטול העולם הפנימי והייחודי של כל אחד. החוכמה היא לשמור על מרקם חברתי אחיד ובתוכו למצוא את התפקיד העצמאי והאישי של כל נשמה ונשמה. לצורך כך יש להפטר מתבניות רגשיות ומחשבתיות שהסביבה הכתיבה לנו, לחפש את היעוד האישי שלנו, ובתוך כל זה עדיין לשמור על הסולידריות והערבות הכללית. לצערי הרב, ישנן דרכים רוחניות (בעיקר ייבוא ניו-אייג'י מהמזרח) בהן בשם מודעות והתקדמות אישית בועטים במסגרות וערכים חברתיים שכה נחוצים להתפתחות בריאה של נפש האדם, כדוגמת ערכי המשפחה והקהילה.

מעמד הנשים בראי היהדות
מסיפור בנות צלופחד עולה ומתבהר יחודו של הכוח הנשי והחשיבות הגדולה שנותנת התורה והיהדות בכלל לנשים. בקרב הציבור החילוני רווחת הדעה השגויה כי היהדות היא דת שוביניסטית המדכאת נשים ומרוממת אך ורק את הגבר. בנימה אישית, בתור מי שגם העולם החילוני וגם העולם הדתי מוכרים לו היטב, חשוב היה לי להפריח סברה זו מן היסוד. לאורך כל הדרך היהדות מורה לכל גבר להתייחס לאשתו בכבוד מלכים ובגמרא אף נכתב על היחס הראוי של הגבר לאשתו: "אוהבה כגופו ומכבדה אף יותר מגופו". הסיפור של בנות צלופחד הוא סיפור של פמיניזם בריא ועצם הימצאותו בספר הספרים, בו לכל מילה ואות חשיבות אדירה, מרמזת כי בערך של קידום מעמד האישה יש שורש רוחני גבוה וגרעין של אמת אלוקית, אולם להבדיל מזרמים שונים של הפמיניזם המודרני, בו יש נשים ששמו לעצמן מטרה לבעוט בכל מוסכמה, "לשחוט כל פרה קדושה" ולאמץ לעצמן התנהגויות גבריות, בנות צלופחד מודעות לכוחן הנשי של רוך וסבלנות ונעזרות דווקא בו כדי להתקדם. היום גם התנועות הפמיניסטיות הקיצוניות ביותר הבינו שהמהפכה הצליחה יותר מדי ודווקא הנשים הן אלה שמשלמות את המחיר על כך. פתאום מבינים שטשטוש ההבדלים בין המינים הביא לכך שהאישה המודרנית נשחקת הרבה יותר, כורעת תחת העומס ומאבדת את השלווה הפנימית, שכן היא לא מחוברת למהות הייחודית לה כאישה. ישנן כל כך הרבה נשים שממש נקרעות בין העבודה ובין מלאכות הבית וגידול הילדים. התנועות הפמיניסטיות העמידו את המודל הגברי כמודל אידיאלי שאותו יש לחקות. הן אמרו לאישה - אם את רוצה להיות שווה משהו עליך לעשות מה שגברים עושים.
האמת היא שתפיסה זו ביסודה מוטעית. יש הבדלים בין המינים ואין טעם להתכחש לכך. לכל מין יש את היתרונות והמעלות שלו כמו גם את החסרונות והחולשות. הערך השלם נוצר רק מחיבור בין השניים ולא מניסיון אבוד מראש להידמות אחד לשני במטרה להפחית את התלות ההדדית. היהדות אינה רואה את האישה כחיקוי של הגבר. היא רואה בכל אחד מהם 'חצי', שיוצרים ביחד שלמות, כפי שנכתב בפרשת "בראשית": ''זכר ונקבה בראם... ויקרא שמם אדם'' - ביחד הם אדם שלם. לגבר ולאישה תכונות (גופניות ורוחניות) שונות והם משלימים זה את זה. הגבר נברא כשהוא מתאים יותר לתפקידים חיצוניים, ואילו האישה נבראה עם כישורים מיוחדים לענייני פנים. המבנה הנכון הוא שהגבר ימצה את עצמו כגבר והאישה - כאישה. אין פירוש הדבר שאישה אינה יכולה ואינה צריכה לפעול גם בחוץ, כשם שאין כוונה לומר שגבר אינו צריך לעזור בבית. השאלה היא איפה המיקוד ולהיכן מופנה עיקר המרץ של כל אחד?
לעניות דעתי,  דווקא האישה היא זו שקיבלה את התפקיד החשוב ביותר בעולם - לבנות את המבנה הפנימי של המשפחה היהודית. היא מעצבת את אופיים וחינוכם של הילדים והיא קובעת את אופיו של הבית. שום התמודדות גברית בעולם העסקים שבחוץ ושום כיבוש יעד חומרי כזה או אחר לא יכולים להשתוות לחשיבות תפקידה.
חז"ל קבעו במסכת נידה במשנה כי
"נתן הקב"ה בינה יתרה באשה יותר מאשר באיש". פרוש הדברים הפשוט הוא כי האישה זכתה לאינטואיציה עמוקה וחדה הרבה יותר מאשר הגבר ("אינטואיציה נשית"). לנשים לרוב יש יכולת להתחבר למקומות פנימיים בתוך עצמן ולהבין דברים בהיבטים ומימדים שונים שהם מעבר להגיון הקר והשכלתני עליו מתבססים הגברים. הדוגמא הבולטת ביותר לכך מסיפורי התורה היא הקריאה של הקב"ה לאברהם אבינו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". הקב"ה ידע שבסוגיות מסוימות אפילו אברהם, הגדול שבגדולים, לא יצליח להתחבר לעומק הדברים ואילו דווקא שרה תהיה זו שתצליח לראות את הרבדים הפנימיים.
בספר ירמיהו מופיע הפסוק "נקבה תסובב גבר". רבים מתייחסים אל הדברים בהומור ואומרים ש "אישה תסובב את הגבר על האצבע הקטנה שלה". הפרוש העמוק של פסוק זה הוא שהנשים פועלות מכוח הסיבוב והמעגל, בעוד הגברים פועלים ונעים בכוח הקו הישר. "כוח המעגל", על פי הקבלה, הוא היכולת לנוע ולפעול בעדינות, ברכות, בצורה עקיפה ולא בהכרח ישירה. "כוח הקו הישר" הוא היכולת לשעוט לעבר המטרה ולפעול בצורה ממוקדת ונחרצת בחדות. לכל מין יש את האופי שלו והמהות הייחודית לו. הרבה צרות של העידן המודרני והעולם המערבי באות מהניסיון של גברים לחקות דפוסים נשיים ושל נשים דפוסים גבריים. הנשים ככלל יותר נוטות לכיוון המעגל, ובנות צלופחד בהחלט הביאו לידי ביטוי בפנייתן האמיצה למשה את הכישורים והיכולות הנשיות הללו בצורה טובה ונכונה. ראייה לכך היא העובדה שהן זכו להערכה גדולה ומטרתן לבסוף הושגה.
לסיכום, הניסיון לייבא את מלחמת המינים מתרבות המערב אל העולם היהודי הוא זר ושגוי. היהדות אינה "שוביניסטית" ואינה "פמיניסטית". היהדות היא בעיקר "משפחתיסטית". אין דבר שהיא מחשיבה יותר מאשר את ערכי המשפחה, שלום הבית והעזרה והכבוד ההדדיים בין בני זוג. גבר ואישה, שמבינים שלכל אחד מהם תפקיד אחר וייחודי במערכת היחסים ושהשותפות תצליח רק אם כל אחד מהם אכן יממש את עצמו, ישכילו לבנות בית נאמן ובריא ולהיות מאושרים יחדיו.

שבת שלום, ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר