בס"ד
סיפור בנות צלופחד
רגע לפני כניסת העם לארץ ישראל הקב"ה הורה על אופן חלוקת השטח לשבטים ולמשפחות השונות, כאשר לפי כללי החלוקה, היורשים היו גברים ראשי המשפחות. על פי ה"חוקים היבשים" חמשת בנות צלופחד, שאביהם מת במדבר ולא הותיר בנים, לא היו אמורות לקבל כלל נחלה, ועל כן בצעד דרמטי וחריג הן באו יחדיו לפני משה ונכבדי העם בפתח המשכן וטענו כי מצב זה פוגע בזכר אביהן ובמשפחתן. משה העביר את טענתן לקב"ה ותשובת ה' הייתה כי אכן הבנות צודקות ("כן בנות צלופחד דוברות") וכי יש לתת גם להן נחלה. כפועל יוצא מהסיפור, הקב"ה הוסיף בתורה מצווה לפיה גם במקרים עתידיים דומים בהן למשפחה אין בנים – תעבור הנחלה לבנות.
סיפור בקשתן והדרך האצילית שעשו זאת יכולים להוות דוגמא לכולנו גם במציאות חיינו כאן ועכשיו. בדרכן הייחודית הן שילבו אומץ, ענווה, רוך ואהבת הארץ, ולכן היוו ומהוות מודל לנשים רבות בכל הדורות הפעילות למען קידום מעמדן של נשים. יש שמגדילים ואומרים שהן היו הפמיניסטיות הראשונות בהיסטוריה, משום שהן היו אסרטיביות והעזו לבקש מעל ומעבר למה שניתן היה לצפות שיינתן לנשים בדורן.
חז"ל הפליגו בשבחן של בנות צלופחד, עד כדי כך שהן נמנות ברשימת הנשים הגדולות ביותר שעמדו בתולדות עם ישראל. יתר על כן, התורה מפרטת את שמותיהן של חמשת הבנות – דבר חריג המעיד על חשיבותן. השבוע ננסה להבין מדוע התורה מקדישה תשומת לב רבה כל כך לפרשת בנות צלופחד, וחשוב לא פחות – כיצד רואה היהדות את תנועת הפמיניזם ואת כל סוגיית מעמד הנשים.
מהתיאור המקראי ברור כי המניע שלהן בפנייתן האמיצה למשה לא היה מטעמים אנוכיים של חשש שהן יישארו ללא נחלה ורכוש, שכן הן ידעו שבעתיד הקרוב הן במילא היו עתידות להינשא ואז לחיות לצד בעליהן בנחלת משפחתו. כאשר בנות צלופחד בקשו לקבל נחלה בארץ העילה לבקשתן לא העמידה אותן במרכז אלא את משפחתן. הן לא אמרו "למה נגרע חלקנו?", אלא "למה יגַרַע שם אבינו מתוך משפחתו?". כאן אנו רואים כי מידת הענווה שלהן הביאה אותן לדבקות במשפחה ולדאגה לשלמותה ולתפקודה בעתיד. במדרשי חז"ל על הפרשה מסופר כיצד הבנות פנו אל משה מתוך כבוד רב וייראה. יש הבדל מהותי בין לבקש דבר מה לבין לדרוש אותו. בשני המקרים הפונה מנסה להשיג משהו, אולם הגישה שלו שונה לחלוטין. אדם שחושב שהצדק עימו יכול לנסות להשיג את מבוקשו תוך הרמת קול (ואפילו יד...), בהתרסה, כעס, ותחושה של "מגיע לי" ו"לא מספיק מעריכים אותי", או לחלופין לפנות בכבוד, בנימוס ובצניעות, ובדרכי נועם לנסות להשיג את מה שהוא חושב שהוא זכאי לו.
בנוסף, רבים מהמפרשים מייחסים להן גם את תכונת אהבת הארץ, שכה חביבה על הקב"ה. לבנות כאבה העובדה שהן לא יזכו לקיים את מצוות יישוב הארץ ושלא תהיה להן חלקת אדמה בה יוכלו לנטוע עצים, לשתול שתילים ולהפריח את השממה. גישתן יכולה וצריכה להוות לכולנו תזכורת ושעון מעורר לשוב ולהבין שארץ ישראל אינה סתם עוד שטח נדל"ני, כפי שרבים בטעות תופסים אותה. לארץ סגולות נפלאות של קדושה, ורק על אדמתה העם היהודי יכול להביא לידי ביטוי את כוחותיו הגנוזים והייחודיים. לבנות צלופחד, ביודען כל זאת, הייתה השתוקקות אמיתית וכנה ליישב את הארץ המובטחת ולפתחה.
מעמד הנשים בראי היהדות
מסיפור בנות צלופחד עולה ומתבהר יחודו של הכוח הנשי והחשיבות הגדולה שנותנת התורה והיהדות בכלל לנשים.
בקרב הציבור החילוני רווחת הדעה השגויה כי היהדות היא דת שוביניסטית המדכאת נשים ומרוממת אך ורק את הגבר. בנימה אישית, בתור מי שגם העולם החילוני וגם העולם הדתי מוכרים לו היטב, חשוב היה לי להפריח סברה זו מן היסוד, שכן לאורך כל הדרך היהדות מורה לכל גבר להתייחס לאשתו בכבוד מלכים. זה נכון שבשולי השוליים של ציבורים דתיים מסוימים יש תופעות פסולות שיש לגנותן בכל תוקף ולגרום להפסקתן, אולם הפער בין מה שמציגה התקשורת, בעלת האג'נדה המאוד מגמתית, לבין המציאות הוא א-ד-י-ר. אם יש משהו שהיהדות מחנכת אותנו, הגברים, זה האדרתן של הנשים ולא הדרתן. כל פגיעה ו/או הפחתה כזו או אחרת מכבודן מנוגדת לחלוטין לרוח היהדות. כשהתחתנתי אמר לי הרב: "תפקידך בעולם מעתה ואילך הוא אחד – לגרום לאשתך להרגיש מלכה", ואת זה אמור כל גבר יהודי ליישם בכל יום מחדש.
הסיפור של בנות צלופחד הוא סיפור של פמיניזם בריא ועצם הימצאותו בספר הספרים, בו לכל מילה ואות חשיבות אדירה, מרמזת כי בערך של קידום מעמד האישה יש שורש רוחני גבוה וגרעין של אמת אלוקית, אולם להבדיל מזרמים שונים של הפמיניזם המודרני, בו יש נשים ששמו לעצמן מטרה לבעוט בכל מוסכמה, "לשחוט כל פרה קדושה" ולאמץ לעצמן התנהגויות גבריות, בנות צלופחד מודעות לכוחן הנשי של רוך וסבלנות ונעזרות דווקא בו כדי להתקדם. היום גם התנועות הפמיניסטיות הקיצוניות ביותר הבינו שהמהפכה הצליחה יותר מדי ודווקא הנשים הן אלה שמשלמות את המחיר על כך. פתאום מבינים שטשטוש ההבדלים בין המינים הביא לכך שהאישה המודרנית נשחקת הרבה יותר, כורעת תחת העומס ומאבדת את השלווה הפנימית, שכן היא לא מחוברת למהות הייחודית לה כאישה. ישנן כל כך הרבה נשים שממש נקרעות בין העבודה ובין מלאכות הבית וגידול הילדים. התנועות הפמיניסטיות העמידו את המודל הגברי כמודל אידיאלי, שאותו יש לחקות, ואמרו לאישה – אם את רוצה להיות שווה משהו עליך לעשות מה שגברים עושים, בעוד האמת היא שתפיסה זו ביסודה מוטעית. יש הבדלים בין המינים ואין טעם להתכחש לכך.
השוני העצום בין גישת התורה לבין התרבות המערבית ביחס לאישה הוא בכך שבעוד שהתרבות המערבית משווה בין המינים לגמרי, באומרה כי כביכול אין שום הבדל בניהם, תוך זלזול מחפיר ב"תכונות הנשיות" וב"תפקידים הנשיים", קובעת היהדות כי האישה אכן שווה במעמדה לגבר, אלא שלאישה מיועד תפקיד שונה משל הגבר, תפקיד המותאם לאופייה ומהותה.
לכל מין יש את היתרונות והמעלות שלו, כמו גם את החסרונות והחולשות. הערך השלם נוצר רק מחיבור בין השניים ולא מניסיון אבוד מראש להידמות אחד לשני במטרה להפחית את התלות ההדדית. היהדות אינה רואה את האישה כחיקוי של הגבר. היא רואה בכל אחד מהם 'חצי', שיוצרים ביחד שלמות, כפי שנכתב בפרשת "בראשית": ''זכר ונקבה בראם... ויקרא שמם אדם'' – רק ביחד, כאשר כל אחד מבטא את מי ומה שהוא באמת, הם אדם שלם.
באופן כללי וסכמתי ניתן לומר כי הגבר נברא כשהוא מתאים יותר להתמודדויות ולתפקידים חיצוניים ("שר החוץ"), ואילו האישה נבראה עם כישורים מיוחדים לענייני פנים ("שרת הפנים"). המבנה הנכון הוא שהגבר ימצה את עצמו כגבר והאישה – כאישה. אין פירוש הדבר שאישה אינה יכולה ואינה צריכה לפעול גם בחוץ, כשם שאין כוונה לומר שגבר אינו צריך לעזור בבית. השאלה היא איפה המיקוד ולהיכן מופנה עיקר המרץ של כל אחד? לעניות דעתי, דווקא האישה היא זו שקיבלה את התפקיד החשוב ביותר בעולם – לבנות את המבנה הפנימי של המשפחה היהודית. היא מעצבת את אופיים וחינוכם של הילדים והיא קובעת את אופיו של הבית. שום התמודדות גברית בעולם העסקים שבחוץ ושום כיבוש יעד חומרי כזה או אחר לא יכולים להשתוות לחשיבות תפקידה.
אישה שרוצה 'לצאת מהבית' ולפתח קריירה – כמובן שזה סופר-לגיטימי ומובן. לא לכולן פשוטה ההתעסקות היומיומית במטרנה וחיתולים ויש כישורים חבויים בכל אחד ואחת שיכולים לבוא לידי ביטוי רק בהתמודדויות כאלה ואחרות בשוק העבודה. אין ספק שילדים שזוכים שאימם מגדלת אותם מרוויחים ערך מוסף אדיר לחיים, למרות שמהצד השני, אם האימא עושה זאת במרמור ותחושת החמצה על מה שכביכול נמנע ממנה, אולי הנזק גדול מהתועלת ועדיף שלא תעשה זאת בכלל. יחד עם זאת, לעניות דעתי, השאלה האמיתית אינה האם טוב וראוי שנשים יפתחו קריירה או לא (ברוך השם העולם התקדם והסוגיה הזו כבר מאחורינו), אלא האם השאיפה לפעול מחוץ לבית זהו הרצון האמיתי והפנימי של אותה האישה, או שמא מדובר במוסכמה חברתית שהתקבלה ושבסופו של דבר פוגעת, כאמור, דווקא בנשים עצמן? על מנת לענות על השאלה הזו על כל אחת להיכנס עמוק פנימה, מעבר לכל קליפות, ולשאול את עצמה בכנות מה הם שאיפותיה וחלומותיה האמיתיים. לצערנו, התבוננות בעולם היום מגלה שנשים, שבוחרות להיות בבית, זוכות לביקורת לא מעטה ולעיתים אף לבוז ולזלזול – דבר הדוחף אותן 'לצאת החוצה' ולנסות להיות מה ומי שהן לא בהכרח רוצות.
חז"ל קבעו ב'מסכת נידה' במשנה כי "נתן הקב"ה בינה יתרה באשה יותר מאשר באיש". פרוש הדברים הפשוט הוא כי האישה זכתה לאינטואיציה עמוקה וחדה הרבה יותר מאשר הגבר ("אינטואיציה נשית"). לנשים לרוב יש יכולת להתחבר למקומות פנימיים בתוך עצמן ולהבין דברים בהיבטים ומימדים שונים שהם מעבר להגיון הקר והשכלתני עליו מתבססים הגברים. הדוגמא הבולטת ביותר לכך מסיפורי התורה היא הקריאה של הקב"ה לאברהם אבינו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כא'). הקב"ה ידע שבסוגיות מסוימות אפילו אברהם, הגדול שבגדולים, לא יצליח להתחבר לעומק הדברים ואילו דווקא שרה תהיה זו שתצליח לראות את הרבדים הפנימיים ולקבל את ההחלטות הנכונות. אל סיפור זה מתווספות כמובן, בין היתר, העובדות שרבקה פירשה נכון יותר מיצחק את המעשים והאופי של יעקב ועשו, שבזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצריים, שבחטא העגל הנשים סירבו להשתתף ושלעתיד לבוא הקב"ה לא ייעתר לתפילת האבות בבקשה לגאול את עם ישראל מלבד לתפילת רחל, ועוד כהנה וכהנה התייחסויות מקראיות המדגישות את מעלתן של הנשים.
למרות ההכרזה במאמר זה על שוויון, אנו חייבים להודות שישנם דברים ביהדות אשר נראים על פניהם כזלזול בנשים, כדוגמת העובדה שהאישה פטורה מלימוד תורה ומחלק נכבד מהמצוות, בעוד הגבר חייב בלימוד התורה ובכל המצוות כולן. לכאורה יש כאן "הדרת נשים" מבתי המדרש ומאוצרות הרוח והחכמה של עם ישראל. כמו כן, הברכה שמברכים הגברים בכל יום – "ברוך שלא עשני אישה" מקוממת רבים והם רואים בה התנשאות של הגבר. בהקשר הזה חובה לעשות קצת סדר בתוך בליל הסטריאוטיפים וחוסר ההבנה הבסיסית ולהבין שמטרת האמירות הללו הפוכה לחלוטין מהמקובל לחשוב והן באות לשבח את האישה!
המהר"ל בפרשנותו על התורה מבאר כי האישה נבראה בטבעה רוחנית, עדינה ושלמה יותר מהגבר. זו למעשה הסיבה שהנשים פטורות מלימוד תורה ומחלק מהמצוות, שכן התורה נועדה לזכך את האדם וליישר את מידותיו. הגברים באופן כללי נבראו מגושמים יותר ועל כן הם זקוקים לעמל וליגיעה מרובים. הוכחה פשוטה לכך היא הסטטיסטיקה המורה שלמרות שחלקם באוכלוסיה קטן מזה של הנשים, ב-75% מתאונות הדרכים הקשות היו מעורבים גברים. חרף המיתוס, שגברים המציאו, לפיו נשים לא יודעות לנהוג, עובדה היא שכשאישה נכנסת לרכב לרוב היא פשוט רוצה להגיע מנקודה אחת לשנייה, בעוד אצלנו הגברים, מעורבים בדבר כל כך הרבה אמוציות, תחרותיות וכוחנות מיותרים. בנוסף, העובדה שלנשים יש רק בית כלא אחד, "כלא תירצה" (וגם הוא בתפוסה חלקית), מלמדת על השוני הזה בין המינים. כעת אנו מבינים ש"הדרת הנשים" מלימוד התורה אינו פחיתות בעבורן כי אם תעודת כבוד והצטיינות על שאינן צריכות ליטול עודף תרופות (מצוות) כדי להירפא ממחלתן.
בהקשר של הברכה "ברוך שלא עשני אישה" יש להבין את ההקשר הרחב בה היא נאמרת מידי בוקר בברכות השחר יחד עם הברכות "ברוך שלא עשני עבד" ו"ברוך שלא עשני גוי". משמעות הדברים היא לא חלילה שהאישה שווה לעבד או לגוי ואנחנו מודים לקב"ה על שלא ברא אותנו כמוה וכמוהם, אלא שכמו שעבד וגוי מחויבים בהרבה פחות מצוות מגבר יהודי – כך גם הנשים מחוייבות בהרבה פחות מצוות (שוב – בגלל שהן דווקא שלמות יותר!). בתור גברים אנחנו מודים לה' על האפשרות שהוא נתן לנו לקיים יותר מצוות בעולם הזה וכך לנסות להתקרב אליו יותר. לעומת זאת, האישה מברכת "ברוך שעשני כרצונו", שזה במילים אחרות "שלא עשני גבר", ובכך בעצם היא מודה לה' שעשה אותה אישה דווקא, שהיא מהות נעלה יותר. אם תשאלו אותי – אין ספק שהברכה של הנשים "שווה" הרבה יותר. בעוד הגברים מנסים לנחם עצמם על כך שיש להם יותר אפשרויות להתקרב לבורא ע"י קיום יותר מצוות, הנשים כבר נמצאות במקום הזה מבלי הצורך בעול ובטרחה הנוספים והייחודיים לגברים.
לסיכום, הניסיון לייבא את מלחמת המינים מתרבות המערב אל העולם היהודי הוא זר ושגוי. היהדות אינה "שוביניסטית" ואינה "פמיניסטית". היהדות היא בעיקר "משפחתיסטית". אין דבר שהיא מחשיבה יותר מאשר את ערכי המשפחה, שלום הבית והעזרה והכבוד ההדדיים בין בני זוג. גבר ואישה, שמבינים שלכל אחד מהם תפקיד אחר וייחודי במערכת היחסים ושהשותפות תצליח רק אם כל אחד מהם אכן יממש את עצמו, ישכילו לבנות בית נאמן ובריא ולהיות מאושרים יחדיו.
שבת שלום, ניר אביעד