בס"ד
מה התפקיד שלי בעולם?
האם יש בי יחוד כלשהו? כיצד אדע מהי השליחות האישית שלכבודה נבראתי? שאלות חשובות אלה מעסיקות את המחפשים קרבת אלוקים ואת התרים אחר האמת, והן
מעידות על הבנה בסיסית וחשובה של השואל אותן שחייו אינם מקרה וכי לא נגזר עליו לחיות
חיים שגרתיים ואפורים ללא משמעות. חז"ל מלמדים אותנו שאין דבר משמח ומספק יותר
מאשר להתקרב ולגלות את היעוד שלנו בעולם וכי מי שמשכיל ומצליח לפעול ולממש את כישרונותיו
הגנוזים הוא המאושר באדם. הפרשה הנוכחית, שרובה ככולה ממשיכה ועוסקת במלאכת בניית
המשכן במדבר, נותנת לנו צוהר לחשיבה מחודשת והתבוננות באותן שאלות.
בפרשתנו, במטרה לבצע את פעולות האומנות העדינות והמיוחדות,
שנדרשו לשם בניית המשכן, ממנה משה רבינו את בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה לראש בעלי
המלאכה ולידו את אהליאב בן אחיסמך משבט דן. התורה מציינת כי הללו ניחנו בכישרונות מיוחדים
למלאכות הנדרשות ועם קבלת התפקיד מילא אותם ה' ברוח חכמה אלוקית לביצוע מושלם ומדוקדק
של מקום השראת השכינה.
ה"נציב מוולז'ין" (מחבר הספר "העמק
דבר") התייחס להדגשה הנדירה הזו של שמות שני האומנים וציון כישרונותיהם המיוחדים
באומרו כי האישים הנזכרים לאורך כל התורה אינם אנשים רגילים, אשר התחברו לתפקידים במקריות
ושאחרים היו יכולים לעשות את תפקידם במקומם. לדבריו, כל איש ואיש יועד ונברא לאותה
השליחות האלוקית שאותה הוא היה צריך למלא: משה להנהגת העם והורדת התורה, אהרן לתפעול
המשכן ולכהונה ובצלאל ואהליאב לבניית המשכן. המיוחד והנפלא בהם הוא שהם גילו את ייעודם
וביצעו בדיוק את השליחות הייחודית שלשמה נשמתם נשלחה לעולם ובזכות זה זכו לתפקיד משמעותי
ולזיכרון לעולמי עד!
בהמשך לאותו רעיון, הפרשה מציינת כי הייתה בקרב העם
התגייסות כללית המלווה בהתרוממות רוח במטרה לסייע בבניית המשכן, וכי רבים מבני העם
התנדבו ותרמו את רכושם ואת מרצם כדי לאפשר את סיום המלאכה ("ויָּבֹאוּ כָּל אִישׁ
אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת
ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד"). הרמב"ן מסביר ש"נשיאות לב" פרושה
"גילוי הכישורים החבויים והגנוזים באדם". בזמן שבני ישראל היו עבדים במצרים היה נבצר מהם
ללמוד מלאכות שונות ולפתח את כישרונם. להיות
עבד פרוש הדבר לא רק שגופך משועבד, אלא חמור אף יותר – שאתה לא יכול לדעת מי אתה באמת.
אולם כעת, השאיפה הגדולה לתרום למלאכת המשכן
חשפה כוחות יצירה ייחודים, שהיו עד לאותה עת נסתרים ובלתי ידועים, וכך ניתנה האפשרות
לאומנים, ליוצרים, לבנאים ולשאר אנשי המקצוע לגלות את כישרונותיהם. בנוסף, האתגר המשותף
ותחושת ה"ביחד" עזרו לכלל העם לחשוף את המידות השונות של כל אחד כדוגמת חריצות,
נדיבות ואכפתיות. אותו תהליך הכרות עצמית ויציאה מעבדות, שזכו לה אבותינו בפרשה, יכול
להוות השראה גם לנו.
המשנה במסכת סנהדרין קבעה כי "כשם שאין פרצופיהם
של בני-אדם שווים זה לזה, כך אין דעותיהם שוות". אם נבחן את שבעת מיליארד
האנשים שחיים כיום בעולם (ואף נוסיף את המיליארדים שכבר נפטרו) לא נגלה אף אדם שזהה
במדויק לשני – לא במראה החיצוני (למרות שלנו מיליארד סינים נראים אותו הדבר...) וגם
לא בדעות (=בפנימיות). פרוש הדבר הוא כי לכל
אחד ואחד יש ייחודיות משלו ואף אחד לא שווה לחברו. הגמרא מרחיבה ואומרת שעובדה זו מורה
על גדולתו של הקב"ה, שברא את כל בני האדם בדמות אדם הראשון ועדיין אין אחד דומה
לחברו. השוני אינו רק בצורה החיצונית, אלא גם במהות הפנימית ובאופי. מכאן
אנו לומדים גם על תפקידנו בעולם - אדם צריך לומר שבשבילו נברא העולם ולנסות לפענח את
אותה השליחות מיוחדת שלכבודה הוא נולד.
כל אדם הוא מיוחד במינו ואין זהה לו. כל אחד מאתנו
נוצר בצורה מיוחדת, עם אופי מיוחד, תכונות מיוחדות, כוחות נפש מיוחדים וכוחות גוף מיוחדים.
ה"מטען הגנטי" הייחודי עמו נולדנו, יחד עם הסביבה ונסיבות חיינו (הורים,
סביבה, חינוך), שנשלחו לנו בהשגחה פרטית ע"י הבורא, תוכננו בכוונה תחילה כדי לסייע
לנו לבצע את אותה שליחות ייחודית שאף אחד אחר לא יוכל לעשות אותה במקומנו. ההכרה באחריות
הגדולה הזו ובעובדה ש"בשבילי נברא העולם" גורמת מצד אחד לתחושה צודקת של
חשיבות עצמית ולשמחה על עצם העובדה "שמאמינים בנו שם למעלה", וכראייה לכך
שלחו אותנו אל העולם הזה לבצע משימה כלשהיא, ומהצד השני לתחושת רצינות ואחריות משום
שאסור לנו להעביר את החיים בהבל וריק ובמרדף סתמי אחר הנאות הגוף השונות בלבד.
בבסיס האמונה שלנו אנחנו טוענים כי בכל אחד ישנו
"חלק אלוקה ממעל", כלומר הנשמה שיש בנו היא ממש חלק ישיר מהקב"ה בכבודו
ובעצמו. בעצם גילוי הכישרונות הייחודיים שניתנו לנו אנחנו מביאים לידי ביטוי וחושפים
עוד טפח מהשגחתו, תכניתו ותכונותיו של הבורא וזוהי סיבה נוספת מדוע אסור לנו לוותר
על המסע לחיפוש המיוחד בנו ולהסתפק בקטנות ובסתמיות.
הגמרא במסכת נידה מספקת
לנו תיאור ציורי על המקום בו ממנו כולנו באנו – רחם אימנו: "למה הולד דומה במעי
אמו? לפנקס שמקופל ומונח... ונר דלוק על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו...
ומלמדים אותו כל התורה כולה. וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו
כל התורה כולה". פרוש הדברים הוא כי גם
ייעודו הפרטי של כל אדם ואדם, תכונותיו ומעלותיו, ניסיונותיו ומאורעותיו – כולם נסתרים
בתוך התורה. את אותו חלק בתורה השייך לנשמתו מלמדים את האדם בטרם בואו לעולם ואחר כך
משכיחים זאת ממנו. לא אחת קורה לנו שאנחנו מבצעים פעולה מסוימת חדשה, פוגשים אדם חדש
או נמצאים במקום שזר לנו ומשהו בתוכנו מרגיש שם נוח ומוכר. פרוש הדבר שאנחנו מתחברים
אל אותה נקודה פנימית ומוכרת מימים ימימה. כשאדם בא לעולם הוא מאבד הכול. הוא שוכח
מניין בא, שוכח את מהותו האמתית, אינו מכיר את כוחותיו ואינו מודע ליכולת האדירה הגלומה
בנפשו. וכך, בעודה מושמת בתוך גוף בשר, ניצבת הנשמה של כל אחד מאתנו בפני האתגר המרכזי
שלמענה הגיעה לכאן – למצוא את האבדות שלה, כלומר את כל אותם דברים שעלינו לעשות ושאיתם
כבר נפגשנו, כאמור, אי שם באותם תשעה ירחי לידה. על הנשמה לשוב ולשוטט, לחקור,
לשאול ולדרוש אחר מה שעליה לעשות בעולם הגשמי והעכור הזה.
שאלת השאלות, אם כך, של כל אדם בריא בנפשו היא כיצד
נוכל לגלות מה התפקיד הייחודי של כל אחד מאתנו בעולם, איפה מתפרסם המידע הזה ומה עלינו
לעשות כדי לקבל את התשובה? האמת היא שהתשובה לשאלות
אלה אינה פשוטה מאחר שאנחנו לא באמת מכירים את האישיות האמתית שלנו ויכולים לזהות ולהבדיל
בינה לבין האישיות המזויפת, השכבות והקליפות שהתלבשו עלינו לאורך כל השנים. ובכל זאת,
קיבלנו מחז"ל לאורך הדורות מספר עצות והנחיות שיכולות לסייע לנו לגלות את אותו
ייעוד נסתר ואת אותה משימה שבעטיה אנחנו נמצאים כאן בעולם:
- קיום אורך חיים
נורמאלי ונורמטיבי – בעידן הפוסט-מודרני
בו אנו חיים בו נשברו כבר כמעט כל הכללים ונשחטו רוב הפרות הקדושות לא מיותר להזכיר
ולהיזכר שתפקידנו בעולם הוא קודם כל לבנות בית חם ואוהב עם זוגיות יציבה, לגדל
ילדים שמחים ובריאים בנפשם ולפרנס את עצמינו בכבוד וברווחה. לפני שאנחנו מחפשים
את האמירה הייחודית שלנו ואת המעשה שישאיר את חותמנו על העולם לנצח נצחים, כדאי
שנדע שהרצון הבסיסי ביותר של הקב"ה הוא שנקיים את אותם הדברים הבסיסיים ביותר.
כן! משכנתא, החלפת חיתולים באמצע הלילה, לנסוע בבוקר לעוד יום עבודה במשרד, השתדלות
אינסופית לטובת שלום בית – זה היעוד והתפקיד העיקרי שלנו! מי שזוכה לקיים את הדברים
הנורמטיביים האלה כבר מממש חלק ניכר מייעודו.
- הקשבה לנטיות הלב
שלנו – באופן טבעי
כל אחד מאתנו נמשך לדברים אחרים. האחד אוהב לנגן בכינור, השני לפתור משוואות במתמטיקה
והשלישי ללמוד גמרא. אותם דברים שאנחנו אוהבים, שאנחנו טובים בהם ושעושים לנו
נעים וטוב אינם מקריים. הנשמה שלנו מנסה לדבר אלינו דרך כל אותן נטיות ורצונות,
ולכן חשוב שננסה להקשיב למה שבאופן הכי טבעי והכי זורם "בא לנו לעשות".
כך לדוגמא, מי שאוהב ונהנה ממוזיקת שאנסונים צרפתית שיפתח נטייה זו בשמחה ומי
שנמשך ואוהב לבשל לאחרים שילך להיות טבח. האהבות שלנו אינן מקריות. כמובן שאסור
להתבלבל בין נטית לב חיובית לבין התאוות שהיצר הרע נמשך אליהן, ולכן ישנם את גבולות
ההלכה שעוזרים לנו לתחם ולקבוע מה נכון ומה לא. הבעיה הגדולה שלנו בבואנו לזהות
את הנטיות הטבעיות שלנו היא שמרוב בלבולים והסחות דעת קשה לנו להסתכל בראי ולדעת
מי אנחנו באמת והאם הליצן שמביט בנו בחזרה אינו תוצר עצוב של לחצים והשפעות חברתיות.
אנחנו באמת אוהבים לנגן ולהצטיין בלימודים או שזה קולה של אימא שמייחלת לבן עו"ד/רופא/רואה
חשבון? באמת חשוב לנו לטייל בעולם אחרי הצבא או שזהו צו חברתי שהתקבל? אנחנו באמת
רוצים לגור במקום מסוים ולענוד שעון מדגם יוקרתי או שבסמל הסטטוס אנו בעצם חפצים?
וכו' וכו'.
- התמקדות דווקא
במה שקשה לנו – הקב"ה
כל הזמן מדבר אלינו דרך המאורעות שקורים לנו וכל שעלינו לעשות הוא לפקוח את העיניים
ולקלוט את המסרים שאנחנו מקבלים. מי שלא מבין זאת חווה את העולם כרצף ארוך של
קשיים, בעוד מי שמשכיל לשנות את גישתו מבין שהסבל שלנו אינו סתמי. בד בבד עם הקשבה
למה ש"בא לנו בקלות", אומר האר"י הקדוש, כי במקומות בהם אנחנו
נתקעים, מתקשים וסובלים מסתתרת אמת שעלינו לפענח וללקט. כך לדוגמא, אדם שמידת
הכעס דומיננטית אצלו והוא מוצא עצמו ממורמר וכועס על אשתו/ילדיו/הבוס/ראש הממשלה
– עליו לדעת שככה"נ מטרת בואו לעולם היא להתמודד עם מידת הכעס, להיות רגוע
ולקבל את המתרחש בשלוות נפש. דוגמא נוספת היא אדם שמוצא עצמו מקנא בסובבים אותו.
עליו לזכור כי משימתו היא לשמוח בכל אשר קורה לו מבחינת "איזהו העשיר השמח
בחלקו". הדבר נכון גם ביחס לקשיים מוחשיים בענייני העולם הזה. כך לדוגמא,
מי שפרנסתו קשה עליו צריך לזכור שככה"נ הוא מקבל רמז שעליו לתקן את הגישה
ביחס לכסף או ביחס לתפיסת עולמו על אחריות ולא ליפול במלכודת של עצבות ומחשבות
טורדניות, ומי שמתקשה במציאת זיווג צריך להתחזק באמונה שהכול לטובה ושבעזרת שילוב
בין השתדלות ותפילה בן/בת זוגו מחכה לו ממש מעבר לפינה ולא לשקוע בייאוש וברחמים
עצמיים. הנטייה הטבעית שלנו היא לברוח מהתמודדות עם מה שקשה ומאתגר אל הקל והנוח,
אולם זוהי טעות, שכן, כאמור, דווקא בהתמודדות נחשף הכוח הגנוז שקיים בנו.
4.
האם העשייה שלי מסייעת גם לאנשים אחרים? כלל אצבע אמיתי, אך מחייב וחד כתער הוא לשאול את עצמנו
ביחס לכל פעולה שאנחנו עושים - האם יש בדבר משום להיטיב גם את מצבו של אדם אחר או שכל
מה שבעצם אנחנו עושים ומחפשים זה את האינטרס והתועלת האישית? היכן שאנחנו תורמים
גם לזולת פרוש הדבר שיש שם ניצוץ אמיתי ושפעולתנו רצויה ומבורכת. אדם לא צריך
לעזוב את עולמו וללכת להתנדב עם חולי המלריה באפריקה כדי להיות אדם משפיע ונותן. כדי
שנקיים את תפקידנו בעולם די לנו אם נלך לעבודה עם חיוך ונזכור שאנחנו מתאמצים כדי לפרנס
את הגוזלים שלנו בבית, שנתרום מעשר מבלי לבלף
ולעגל פינות ושנהיה אדיבים לסובבים אותנו. רבים מתלבטים ביחס למקצוע ותחום עיסוק. מקצוע
נכון לנו הוא מקצוע בו אנחנו נותנים לחברה ולא רק לוקחים. אפשר להיות רופא שמציל חיים,
אפשר להיות אומנים, כפי שהפרשה הנוכחית מלמדת אותנו, ואפשר אפילו להיות מנקי רחובות
- כל עוד המחשבה היא איך אני תורם לחברה. ברגע שאנחנו פועלים משיקולים של אגו אנחנו
מאבדים את הקשר עם הבורא ועם נשמתנו ("אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד"),
ולכן מוטב אפילו לגדול הרופאים לפרוש או לחפש תעסוקה אחרת אם הוא מונע מכסף או מהאדרת
שמו ולא מטובת מטופליו.
התרבות המערבית של ימינו ותהליך ה"גלובליזציה"
מנסה "לשטח" את הייחודיות שלנו ולגרום לנו לפעול באותה הדרך ולרצות את אותם הדברים.
הפרסומות שוטפות את המוח עד שכמעט כל אדם בעולם, מהעובדים בשדות האורז בסין ועד לאנשי
העסקים המפולפלים במנהטן, כולם רוצים לשתות את המשקה השחור ("טעם החיים"
למי שתמה בשביל מה הוא נולד), לנעול וללבוש את אותם המותגים ולהתהדר באותה תסרוקת של
הכוכבן המזדמן. דווקא סיפור פרשת השבוע הנוכחית צריך להזכיר לנו שאנחנו לא זהים וגם
לא צריכים להיות כאלה. לכל אחד יש כישרונות ואיכויות משלו ודווקא אותם עליו לחשוף.
יש כמובן מקום לאחדות, אבל לא לאחידות.
הכוונה ותשובות לשאלות אלה ניתן למצוא גם בפרשת 'עקב'
בה משה רבינו נושא דרשת התעוררות לעם ישראל ובין יתר דבריו הוא אומר את המשפט הבא:
"ועתה ישראל, מה ה´ שואל מעמך (=מבקש ממך), כי אם ליראה את השם אלוקיך, ללכת
בכל דרכיו, ולאהבה אותו, ולעבוד את ה´ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצוות ה'
ואת חוקותיו" (דברים י´ י"ב). אל דברים אלה הוסיף מיכה הנביא את ההנחיה
הבאה: "מָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד
וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו', ח').
מעל ומעבר לכל שנכתב כאן, יש לזכור כי הקב"ה
ברא את האדם בצלמו, ולכן תפקדנו העיקרי הוא להדמות לבורא גם בפועל במעשינו. חז"ל
מתארים זאת בצורה המוחשית ביותר באומרם כי "מה הוא (הקב"ה) רחום אף אתה רחום
מה הוא חנון אף אתה חנון, וכו'". פרוש הדבר הוא שהמעשה הנכון והרצוי ביותר שעלינו
לעשות הוא להתנהג ברחמים, סבלנות, נתינה ואכפתיות, כפי שנוהג הקב"ה בעצמו. המדרגה
הגבוהה ביותר, אם כך, שיכול להגיע אליה אדם הוא ממש להיות בפועל במעשיו היום-יומיים
אותו "צלם אלוקים".