‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת ויקהל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת ויקהל. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 1 במרץ 2016

פרשת "ויקהל" - מה התפקיד שלי בעולם?

בס"ד


מה התפקיד שלי בעולם? האם יש בי יחוד כלשהו? כיצד אדע מהי השליחות האישית שלכבודה נבראתי? שאלות חשובות אלה מעסיקות  את המחפשים קרבת אלוקים ואת התרים אחר האמת, והן מעידות על הבנה בסיסית וחשובה של השואל אותן שחייו אינם מקרה וכי לא נגזר עליו לחיות חיים שגרתיים ואפורים ללא משמעות. חז"ל מלמדים אותנו שאין דבר משמח ומספק יותר מאשר להתקרב ולגלות את היעוד שלנו בעולם וכי מי שמשכיל ומצליח לפעול ולממש את כישרונותיו הגנוזים הוא המאושר באדם. הפרשה הנוכחית, שרובה ככולה ממשיכה ועוסקת במלאכת בניית המשכן במדבר, נותנת לנו צוהר לחשיבה מחודשת והתבוננות באותן שאלות.

בפרשתנו, במטרה לבצע את פעולות האומנות העדינות והמיוחדות, שנדרשו לשם בניית המשכן, ממנה משה רבינו את בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה לראש בעלי המלאכה ולידו את אהליאב בן אחיסמך משבט דן. התורה מציינת כי הללו ניחנו בכישרונות מיוחדים למלאכות הנדרשות ועם קבלת התפקיד מילא אותם ה' ברוח חכמה אלוקית לביצוע מושלם ומדוקדק של מקום השראת השכינה.

ה"נציב מוולז'ין" (מחבר הספר "העמק דבר") התייחס להדגשה הנדירה הזו של שמות שני האומנים וציון כישרונותיהם המיוחדים באומרו כי האישים הנזכרים לאורך כל התורה אינם אנשים רגילים, אשר התחברו לתפקידים במקריות ושאחרים היו יכולים לעשות את תפקידם במקומם. לדבריו, כל איש ואיש יועד ונברא לאותה השליחות האלוקית שאותה הוא היה צריך למלא: משה להנהגת העם והורדת התורה, אהרן לתפעול המשכן ולכהונה ובצלאל ואהליאב לבניית המשכן. המיוחד והנפלא בהם הוא שהם גילו את ייעודם וביצעו בדיוק את השליחות הייחודית שלשמה נשמתם נשלחה לעולם ובזכות זה זכו לתפקיד משמעותי ולזיכרון לעולמי עד!

בהמשך לאותו רעיון, הפרשה מציינת כי הייתה בקרב העם התגייסות כללית המלווה בהתרוממות רוח במטרה לסייע בבניית המשכן, וכי רבים מבני העם התנדבו ותרמו את רכושם ואת מרצם כדי לאפשר את סיום המלאכה ("ויָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד"). הרמב"ן מסביר ש"נשיאות לב" פרושה "גילוי הכישורים החבויים והגנוזים באדם".  בזמן שבני ישראל היו עבדים במצרים היה נבצר מהם ללמוד מלאכות שונות ולפתח  את כישרונם. להיות עבד פרוש הדבר לא רק שגופך משועבד, אלא חמור אף יותר – שאתה לא יכול לדעת מי אתה באמת. אולם כעת, השאיפה הגדולה לתרום למלאכת המשכן  חשפה כוחות יצירה ייחודים, שהיו עד לאותה עת נסתרים ובלתי ידועים, וכך ניתנה האפשרות לאומנים, ליוצרים, לבנאים ולשאר אנשי המקצוע לגלות את כישרונותיהם. בנוסף, האתגר המשותף ותחושת ה"ביחד" עזרו לכלל העם לחשוף את המידות השונות של כל אחד כדוגמת חריצות, נדיבות ואכפתיות. אותו תהליך הכרות עצמית ויציאה מעבדות, שזכו לה אבותינו בפרשה, יכול להוות השראה גם לנו.

 

המשנה במסכת סנהדרין קבעה כי "כשם שאין פרצופיהם של בני-אדם שווים זה לזה, כך אין דעותיהם שוות". אם נבחן את שבעת מיליארד האנשים שחיים כיום בעולם (ואף נוסיף את המיליארדים שכבר נפטרו) לא נגלה אף אדם שזהה במדויק לשני – לא במראה החיצוני (למרות שלנו מיליארד סינים נראים אותו הדבר...) וגם לא בדעות (=בפנימיות).  פרוש הדבר הוא כי לכל אחד ואחד יש ייחודיות משלו ואף אחד לא שווה לחברו. הגמרא מרחיבה ואומרת שעובדה זו מורה על גדולתו של הקב"ה, שברא את כל בני האדם בדמות אדם הראשון ועדיין אין אחד דומה לחברו. השוני אינו רק בצורה החיצונית, אלא גם במהות הפנימית ובאופי. מכאן אנו לומדים גם על תפקידנו בעולם - אדם צריך לומר שבשבילו נברא העולם ולנסות לפענח את אותה השליחות מיוחדת שלכבודה הוא נולד.

כל אדם הוא מיוחד במינו ואין זהה לו. כל אחד מאתנו נוצר בצורה מיוחדת, עם אופי מיוחד, תכונות מיוחדות, כוחות נפש מיוחדים וכוחות גוף מיוחדים. ה"מטען הגנטי" הייחודי עמו נולדנו, יחד עם הסביבה ונסיבות חיינו (הורים, סביבה, חינוך), שנשלחו לנו בהשגחה פרטית ע"י הבורא, תוכננו בכוונה תחילה כדי לסייע לנו לבצע את אותה שליחות ייחודית שאף אחד אחר לא יוכל לעשות אותה במקומנו. ההכרה באחריות הגדולה הזו ובעובדה ש"בשבילי נברא העולם" גורמת מצד אחד לתחושה צודקת של חשיבות עצמית ולשמחה על עצם העובדה "שמאמינים בנו שם למעלה", וכראייה לכך שלחו אותנו אל העולם הזה לבצע משימה כלשהיא, ומהצד השני לתחושת רצינות ואחריות משום שאסור לנו להעביר את החיים בהבל וריק ובמרדף סתמי אחר הנאות הגוף השונות בלבד.

בבסיס האמונה שלנו אנחנו טוענים כי בכל אחד ישנו "חלק אלוקה ממעל", כלומר הנשמה שיש בנו היא ממש חלק ישיר מהקב"ה בכבודו ובעצמו. בעצם גילוי הכישרונות הייחודיים שניתנו לנו אנחנו מביאים לידי ביטוי וחושפים עוד טפח מהשגחתו, תכניתו ותכונותיו של הבורא וזוהי סיבה נוספת מדוע אסור לנו לוותר על המסע לחיפוש המיוחד בנו ולהסתפק בקטנות ובסתמיות.  

 

הגמרא במסכת נידה מספקת לנו תיאור ציורי על המקום בו ממנו כולנו באנו – רחם אימנו: "למה הולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ומונח... ונר דלוק על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ומלמדים אותו כל התורה כולה. וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה".  פרוש הדברים הוא כי גם ייעודו הפרטי של כל אדם ואדם, תכונותיו ומעלותיו, ניסיונותיו ומאורעותיו – כולם נסתרים בתוך התורה. את אותו חלק בתורה השייך לנשמתו מלמדים את האדם בטרם בואו לעולם ואחר כך משכיחים זאת ממנו. לא אחת קורה לנו שאנחנו מבצעים פעולה מסוימת חדשה, פוגשים אדם חדש או נמצאים במקום שזר לנו ומשהו בתוכנו מרגיש שם נוח ומוכר. פרוש הדבר שאנחנו מתחברים אל אותה נקודה פנימית ומוכרת מימים ימימה. כשאדם בא לעולם הוא מאבד הכול. הוא שוכח מניין בא, שוכח את מהותו האמתית, אינו מכיר את כוחותיו ואינו מודע ליכולת האדירה הגלומה בנפשו. וכך, בעודה מושמת בתוך גוף בשר, ניצבת הנשמה של כל אחד מאתנו בפני האתגר המרכזי שלמענה הגיעה לכאן – למצוא את האבדות שלה, כלומר את כל אותם דברים שעלינו לעשות ושאיתם כבר נפגשנו, כאמור, אי שם באותם תשעה ירחי לידה. על הנשמה לשוב ולשוטט, לחקור, לשאול ולדרוש אחר מה שעליה לעשות בעולם הגשמי והעכור הזה.

שאלת השאלות, אם כך, של כל אדם בריא בנפשו היא כיצד נוכל לגלות מה התפקיד הייחודי של כל אחד מאתנו בעולם, איפה מתפרסם המידע הזה ומה עלינו לעשות כדי לקבל את התשובה? האמת היא שהתשובה לשאלות אלה אינה פשוטה מאחר שאנחנו לא באמת מכירים את האישיות האמתית שלנו ויכולים לזהות ולהבדיל בינה לבין האישיות המזויפת, השכבות והקליפות שהתלבשו עלינו לאורך כל השנים. ובכל זאת, קיבלנו מחז"ל לאורך הדורות מספר עצות והנחיות שיכולות לסייע לנו לגלות את אותו ייעוד נסתר ואת אותה משימה שבעטיה אנחנו נמצאים כאן בעולם:

  1. קיום אורך חיים נורמאלי ונורמטיבי – בעידן הפוסט-מודרני בו אנו חיים בו נשברו כבר כמעט כל הכללים ונשחטו רוב הפרות הקדושות לא מיותר להזכיר ולהיזכר שתפקידנו בעולם הוא קודם כל לבנות בית חם ואוהב עם זוגיות יציבה, לגדל ילדים שמחים ובריאים בנפשם ולפרנס את עצמינו בכבוד וברווחה. לפני שאנחנו מחפשים את האמירה הייחודית שלנו ואת המעשה שישאיר את חותמנו על העולם לנצח נצחים, כדאי שנדע שהרצון הבסיסי ביותר של הקב"ה הוא שנקיים את אותם הדברים הבסיסיים ביותר. כן! משכנתא, החלפת חיתולים באמצע הלילה, לנסוע בבוקר לעוד יום עבודה במשרד, השתדלות אינסופית לטובת שלום בית – זה היעוד והתפקיד העיקרי שלנו! מי שזוכה לקיים את הדברים הנורמטיביים האלה כבר מממש חלק ניכר מייעודו.
  2. הקשבה לנטיות הלב שלנו – באופן טבעי כל אחד מאתנו נמשך לדברים אחרים. האחד אוהב לנגן בכינור, השני לפתור משוואות במתמטיקה והשלישי ללמוד גמרא. אותם דברים שאנחנו אוהבים, שאנחנו טובים בהם ושעושים לנו נעים וטוב אינם מקריים. הנשמה שלנו מנסה לדבר אלינו דרך כל אותן נטיות ורצונות, ולכן חשוב שננסה להקשיב למה שבאופן הכי טבעי והכי זורם "בא לנו לעשות". כך לדוגמא, מי שאוהב ונהנה ממוזיקת שאנסונים צרפתית שיפתח נטייה זו בשמחה ומי שנמשך ואוהב לבשל לאחרים שילך להיות טבח. האהבות שלנו אינן מקריות. כמובן שאסור להתבלבל בין נטית לב חיובית לבין התאוות שהיצר הרע נמשך אליהן, ולכן ישנם את גבולות ההלכה שעוזרים לנו לתחם ולקבוע מה נכון ומה לא. הבעיה הגדולה שלנו בבואנו לזהות את הנטיות הטבעיות שלנו היא שמרוב בלבולים והסחות דעת קשה לנו להסתכל בראי ולדעת מי אנחנו באמת והאם הליצן שמביט בנו בחזרה אינו תוצר עצוב של לחצים והשפעות חברתיות. אנחנו באמת אוהבים לנגן ולהצטיין בלימודים או שזה קולה של אימא שמייחלת לבן עו"ד/רופא/רואה חשבון? באמת חשוב לנו לטייל בעולם אחרי הצבא או שזהו צו חברתי שהתקבל? אנחנו באמת רוצים לגור במקום מסוים ולענוד שעון מדגם יוקרתי או שבסמל הסטטוס אנו בעצם חפצים? וכו' וכו'.
  3. התמקדות דווקא במה שקשה לנו – הקב"ה כל הזמן מדבר אלינו דרך המאורעות שקורים לנו וכל שעלינו לעשות הוא לפקוח את העיניים ולקלוט את המסרים שאנחנו מקבלים. מי שלא מבין זאת חווה את העולם כרצף ארוך של קשיים, בעוד מי שמשכיל לשנות את גישתו מבין שהסבל שלנו אינו סתמי. בד בבד עם הקשבה למה ש"בא לנו בקלות", אומר האר"י הקדוש, כי במקומות בהם אנחנו נתקעים, מתקשים וסובלים מסתתרת אמת שעלינו לפענח וללקט. כך לדוגמא, אדם שמידת הכעס דומיננטית אצלו והוא מוצא עצמו ממורמר וכועס על אשתו/ילדיו/הבוס/ראש הממשלה – עליו לדעת שככה"נ מטרת בואו לעולם היא להתמודד עם מידת הכעס, להיות רגוע ולקבל את המתרחש בשלוות נפש. דוגמא נוספת היא אדם שמוצא עצמו מקנא בסובבים אותו. עליו לזכור כי משימתו היא לשמוח בכל אשר קורה לו מבחינת "איזהו העשיר השמח בחלקו". הדבר נכון גם ביחס לקשיים מוחשיים בענייני העולם הזה. כך לדוגמא, מי שפרנסתו קשה עליו צריך לזכור שככה"נ הוא מקבל רמז שעליו לתקן את הגישה ביחס לכסף או ביחס לתפיסת עולמו על אחריות ולא ליפול במלכודת של עצבות ומחשבות טורדניות, ומי שמתקשה במציאת זיווג צריך להתחזק באמונה שהכול לטובה ושבעזרת שילוב בין השתדלות ותפילה בן/בת זוגו מחכה לו ממש מעבר לפינה ולא לשקוע בייאוש וברחמים עצמיים. הנטייה הטבעית שלנו היא לברוח מהתמודדות עם מה שקשה ומאתגר אל הקל והנוח, אולם זוהי טעות, שכן, כאמור, דווקא בהתמודדות נחשף הכוח הגנוז שקיים בנו.

4.      האם העשייה שלי מסייעת גם לאנשים אחרים? כלל אצבע אמיתי, אך מחייב וחד כתער הוא לשאול את עצמנו ביחס לכל פעולה שאנחנו עושים - האם יש בדבר משום להיטיב גם את מצבו של אדם אחר או שכל מה שבעצם אנחנו עושים ומחפשים זה את האינטרס והתועלת האישית? היכן שאנחנו תורמים גם לזולת פרוש הדבר שיש שם ניצוץ אמיתי ושפעולתנו רצויה ומבורכת. אדם לא צריך לעזוב את עולמו וללכת להתנדב עם חולי המלריה באפריקה כדי להיות אדם משפיע ונותן. כדי שנקיים את תפקידנו בעולם די לנו אם נלך לעבודה עם חיוך ונזכור שאנחנו מתאמצים כדי לפרנס  את הגוזלים שלנו בבית, שנתרום מעשר מבלי לבלף ולעגל פינות ושנהיה אדיבים לסובבים אותנו. רבים מתלבטים ביחס למקצוע ותחום עיסוק. מקצוע נכון לנו הוא מקצוע בו אנחנו נותנים לחברה ולא רק לוקחים. אפשר להיות רופא שמציל חיים, אפשר להיות אומנים, כפי שהפרשה הנוכחית מלמדת אותנו, ואפשר אפילו להיות מנקי רחובות - כל עוד המחשבה היא איך אני תורם לחברה. ברגע שאנחנו פועלים משיקולים של אגו אנחנו מאבדים את הקשר עם הבורא ועם נשמתנו ("אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד"), ולכן מוטב אפילו לגדול הרופאים לפרוש או לחפש תעסוקה אחרת אם הוא מונע מכסף או מהאדרת שמו ולא מטובת מטופליו.

התרבות המערבית של ימינו ותהליך ה"גלובליזציה" מנסה "לשטח" את הייחודיות שלנו ולגרום לנו לפעול באותה הדרך ולרצות את אותם הדברים. הפרסומות שוטפות את המוח עד שכמעט כל אדם בעולם, מהעובדים בשדות האורז בסין ועד לאנשי העסקים המפולפלים במנהטן, כולם רוצים לשתות את המשקה השחור ("טעם החיים" למי שתמה בשביל מה הוא נולד), לנעול וללבוש את אותם המותגים ולהתהדר באותה תסרוקת של הכוכבן המזדמן. דווקא סיפור פרשת השבוע הנוכחית צריך להזכיר לנו שאנחנו לא זהים וגם לא צריכים להיות כאלה. לכל אחד יש כישרונות ואיכויות משלו ודווקא אותם עליו לחשוף. יש כמובן מקום לאחדות, אבל לא לאחידות.

הכוונה ותשובות לשאלות אלה ניתן למצוא גם בפרשת 'עקב' בה משה רבינו נושא דרשת התעוררות לעם ישראל ובין יתר דבריו הוא אומר את המשפט הבא: "ועתה ישראל, מה ה´ שואל מעמך (=מבקש ממך), כי אם ליראה את השם אלוקיך, ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אותו, ולעבוד את ה´ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו" (דברים י´ י"ב). אל דברים אלה הוסיף מיכה הנביא את ההנחיה הבאה: "מָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו', ח').

מעל ומעבר לכל שנכתב כאן, יש לזכור כי הקב"ה ברא את האדם בצלמו, ולכן תפקדנו העיקרי הוא להדמות לבורא גם בפועל במעשינו. חז"ל מתארים זאת בצורה המוחשית ביותר באומרם כי "מה הוא (הקב"ה) רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון, וכו'". פרוש הדבר הוא שהמעשה הנכון והרצוי ביותר שעלינו לעשות הוא להתנהג ברחמים, סבלנות, נתינה ואכפתיות, כפי שנוהג הקב"ה בעצמו. המדרגה הגבוהה ביותר, אם כך, שיכול להגיע אליה אדם הוא ממש להיות בפועל במעשיו היום-יומיים אותו "צלם אלוקים".

יום רביעי, 6 במרץ 2013

פרשת "ויקהל" – שבת שלום עכשיו

בס"ד



בשבת הקרובה נקרא בבתי הכנסת שתי פרשות יחדיו: "ויקהל" ו"פקודי", אשר ממשיכות ועוסקות במלאכת בניית המשכן, ומפרטות, בין היתר, את הכלים הייחודיים שהיו בו, התרומות שנאספו לצורך בנייתו, בגדי הכוהנים ועוד. בנוסף, במהלך פרשת "ויקהל" משה רבנו שב ומתאר בפני העם את קדושתה של השבת, ומבחינתנו זו הזדמנות נפלאה לעצור ולהתבונן על המהות ועל הפנימיות של יום מיוחד זה, אשר מהווה "אות לעולם" לקשר ולברית שבין הקב"ה לבין עם ישראל.
החיים, כפי שכולנו מכירים וחווים, שוצפים וזורמים ללא הפוגה ורגע פנאי. במהלכם כולנו מרגישים את הקונפליקט הגדול – את כל זמננו ומרצנו אנחנו מקדישים למען ההישרדות וההצלחה החומרית שלנו ושל משפחתנו, אך למרבה ההפתעה והכאב, כמעט ולא נשאר לנו זמן פנוי לחשוב מחשבות מהותיות על הכיוון הכללי ולעסוק בדברים שבאמת חשובים בחיים שלנו. בעולם בו כל דבר נמדד לפי הערך הכלכלי שהוא משיג כמעט ואין מקום לערכים אנושיים כמו חסד ורחמים, טוב לב והקרבה למען הזולת. במציאות כל כך סוערת כמעט ובלתי אפשרי לעצור את המרוץ ולשאול שאלות כמו מה תפקידנו בעולם ומה אנחנו בכלל עושים כאן?
במובנים רבים העידן הטכנולוגי פוגע קשות בנשמה של כל אחד מאתנו. ההכרח לעמוד באתגר של קצב החיים המטורף פוגם באיכות התקשורת הרגשית שבין אדם לחברו והופך את הנשמה לדלת תוכן רוחני. תפקיד הפרסומות, תכניות הריאליטי ושאר הסחות הדעת הוא לגזול את שארית המרגוע של ה"לקוחות" ולדחוף אותם ברציפות מתשוקה אחת לרעותה. כל הזמן משדרים לנו שחסר לנו את "המוצר המהפכני הבא" ושרק אם נקנה את אבקת הכביסה החדשנית, ניסע ברכב עם גלגלי המגנזיום הבוהקים או נראה כמו הדוגמנים והדוגמניות בני ה-20 – נגיע אל האושר הנכסף. כך נהרסת יכול הדו-שיח הפנימית של האדם עם עצמו והוא לא מגיע כלל להכרת עצמו ולהבנת ליבו. אורך חיים זה מוליד חוסר איזון משווע והרגשת ריקנות, ומכאן נובע הצורך בגירויים חיצוניים שרק הולך ומעצים. רובנו חשים חוסר מנוחה ושלווה פנימית, ולמרבה האבסורד הרגשה זו רק הולכת ומתגברת ככל שאנחנו מטפסים במעלה ההישגים החומרים.
למי יש יכולת לעצור את המרוץ המטורף הזה? היכן ניתן להשיג מעט שלוה ורוגע? כיצד יכול האדם למלא את עצמו? הפתרון ניתן בתורה: "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב', ג'). השבת היא מתנה משמיים המרוממת את האדם ממישור עיסוקיו הפעוטים ומקנה לו הזדמנות לראות את עצמו, לחוש את נשמתו, להיטען ברוח חיובית ובשמחה ולהכיר את בני משפחתו היכרות פנימית, מעמיקה ונעימה. קדושת השבת משכיחה מהאדם את דאגותיו הקטנות ואת צרותיו היום-יומיות והוא לומד להתבונן על העולם במבט חדש.

כאשר נודעה ליוונים דבקותם הקפדנית של היהודים בהפסקת המלאכה מידי שבת, הייתה תגובתם לגלוג ובוז, שכן לדעתם שמירת השבת הייתה ביטוי והוכחה לעצלנותנו. לפי אסכולה יוונית (והיום מערבית) זו, המנוחה אינה מטרה כשלעצמה, אלא מטרתה לצבור כוחות להמשך הפעילות. לעומת זאת, על פי היהדות – ההפך הוא הנכון. העבודה נתפסת כאמצעי בלבד, ואילו השבת והמנוחה ייעודם אינם רק הפוגה משבוע של עמל וחול, אלא התחברות רוחנית למקור השפע של העולם.
כמובן שאין מטרת השבת רק להוות יום של מנוחה פיזית. ניתן לראות כיצד אנשים רבים המתפנים משבוע עמוס ומבלבל ולא משכילים להכניס לשבת תכנים של נועם ואמת עלולים לחוות דווקא את יום המנוחה כיום קשה ומתסכל. מנוחה המסתכמת רק בהינתקות ממרוץ החיים השגרתי עלולה להביא להתנוונות. ברחבי העולם מועדים דווקא ימים אלו לפורענות יותר משאר הימים, ובימי ראשון (בהם הם לא עובדים) מרובים בעולם מקרי הפשע וההתאבדות משאר ימות השבוע. ביהדות ליום המנוחה משמעות עמוקה ביותר בו אנחנו יוצקים לזמן ערך. אין כמו סעודת שבת, ישיבה בחיק המשפחה, שיחה נינוחה עם הבעל/אישה והילדים, זמירות ולימוד משותפים כדי לזכות במנוחה אמיתית, למלא את המצברים ולהתחדש לקראת שבוע חדש.

מלבד המצווה לענג את השבת, פשוטו כמשמעו, במאכלים ובמעדנים, גם האווירה "השבתית" בבית מוסיפה לעונג הרב. כשבני הבית סוף סוף נאספים יחדיו אחרי השבוע הארוך וחולקים סביב השולחן את חוויותיהם – אין דבר מקרב ומגבש מזה. במציאות הפוסט-מודרנית של ימינו שבה לכל אחד יש את החדר והטלוויזיה הפרטית שלו והמפגשים המשפחתיים הם ליד המקרר בזמן הפרסומות, שבה ילדים כבר צריכים פחות ופחות את הוריהם כדי ללמוד על העולם ודרכיו, ושבה נקודות הממשק המשפחתיות הערכיות רק הולכות וקטנות, לזמן היקר הזה של כינוס ואחדות משפחתית אין מחיר. לצערנו, הגענו היום למצב בו גופים חברתיים צריכים לצאת בקמפיינים פרסומיים כדי לשכנע משפחות לשוב לסעוד, לבלות ולהיות ביחד בסופי השבוע.

במשך אלפי שנים, גם בתקופות של רדיפות וגזירות, מסר העם את נפשו על שמירת השבת, ובכך ביטא את עוצמת הדבקות והקשר בינינו לבין הבורא. בעוד התורה שלנו כוללת, כידוע, 613 מצוות, נראה כי אין בסיסית ויסודית יותר ממצווה זו, ולראייה היא מוזכרת במהלכה פעמים רבות ובהקשרים שונים. גם הגמרא מספרת על חשיבותה המיוחדת באומרה שלפני שהיא ניתנה למשה בהר סיני, יחד עם שאר המצוות, הקב"ה הקדים ואמר לו: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. אני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם!". במקום אחר הגמרא מכנה את השבת "אחד מששים העולם הבא", ובכך נותנת ביטוי מילולי לתחושה של רבים לפיה השבת מבחינתם היא "מעין עולם הבא". ואכן, רבים משומרי השבת מעידים כי השבת עבורם היא לא פחות מ"גן עדן" ושאר ביטויים דומים המביעים עונג והנאה ברמה הגבוהה ביותר. אם כך, מה יש בה באותה שבת שרובם המכריע של האנשים הדתיים נזכרים בה במהלך השבוע בערגה ובגעגועים? מהו סוד קיסמו של היום, שעל פניו מגביל אותנו, ושלמרות זאת, ואף על פי כן, כה אהוב ויקר?

רבים מאלה שאינם שומרים תורה ומצוות רואים באדם ששומר את השבת כ"מסכן" ואף כ"קורבן" אשר נאלץ לכלוא את עצמו במשך יום שלם בבית, לא לנסוע כמו כולם לים או לבלות בקניות במרכז המסחרי. ואכן, במבט שטחי ביותר נראה כי השבת מגבילה את האדם ומונעת ממנו את האפשרות לעשות את ה"כיופים" וההנאות להן הוא חיכה במשך כל השבוע.
למען האמת, בתור מי שחשב כך במשך שנים רבות וזכה לראות את המציאות בשנים האחרונות באור שונה, אני יכול להבין את התפיסה הזו שמונעת מרבים וטובים להתמסר לקיום מצוות שבת היקרה, למרות רצונם להתקרב ליהדותם ולהתקדש.
כל ה"דתיים מבית" – לא יעזור כל שתאמרו, לבלות בחוף הים בשבת עם בירה ביד אחת ופלח אבטיח בשנייה זה כיף גדול, לנסוע לטייל בשבת בחיק הטבע זה מאוורר ומרענן ואפילו לאכול צ'יזבורגר ופרות ים (השם ישמור) זה טעים מאוד. אבל, ופה מגיע אבל גדול מאוד, למרות שהעולם המערבי שם את ה"כיף" וההנאות האישיות במוקד וכתכלית העליונה – זאת בשום אופן לא יכולה ולא צריכה להיות מטרת המסע הזה שנקרא "החיים". הקב"ה שם כל אחד מאתנו פה בעולם כדי שנעשה עבודה מסוימת, שנחתור אל הייעוד האישי והקולקטיבי שלנו ושנגלה את הנשמה הזכה והטהורה שהושמה בתוכנו. לעשות כיף זה לא חלילה דבר רע, ובטח ובטח שאין ביהדות ערך שמדבר על סבל וסיגופים, אולם יחד עם כל זאת – זו לא תכלית חיינו. כפי שנכתב קודם לכן, בשבת יש עונג גשמי ורוחני עצום. כל מי שזכה לשמור שבת יכול להעיד על כך, אולם אנחנו לא עושים כל זאת כדי להרוויח את אותו תענוג. אנחנו עושים עשיות מסוימות ומיוחדות בשבת, ולחלופין נמנעים מעשיות אחרות, משום שהקב"ה בכבודו ובעצמו אמר לנו בפרשה הזו ובמקומות רבים ונוספים בתורה שזוהי תכניתו עבורנו, שזו הדרך של הנשמה שלנו להיטען בכוחות אמתיים לשבוע חדש ושע"י כך נוכל להתקרב ולהכיר טוב יותר את עצמינו ויעודנו.
למרות שמבחוץ זה לעיתים נראה כמציאות מגבילה – לשומר השבת יש "כיף" רוחני וגשמי עצום שניתן להבינו רק מתוך חוויה אישית. אותה ההנאה היא אמיתית ומוחשית, אולם היא לא הסיבה והמניע לפעולה. השבת מחברת אותנו בצינור ישיר למי שברא את העולם, ועל כן אנחנו כה נזהרים לקיימה ואוהבים אותה. מה יכול להיות חשוב ומשמעותי מזה?

בהקשר הזה חשוב לציין כי כמו לכל עשייה אחרת – גם לשמירת שבת יש שני חלקים: סור מרע ועשה טוב. את הפרוש של "לסור מרע" בשבת כולנו כבר יודעים, אולם אסור להסתפק בשלב זה בלבד. על מנת שנזכה באמת לחוות את האור של השבת בחושינו הגשמיים עלינו "לעשות טוב", כלומר להוסיף פעולות רוחניות שיעצימו את החוויה. שינה מרובה בשעות שהתפנו אינה מספיקה. מומלץ לפתוח ספר טוב ולצלול לתוכו, להתפלפל עם בני המשפחה או חברים על ענייני הפרשה, ללמוד עם הילדים דבר מה מהותי או לעשות איתם ביחד הפעלה שקשורה לרוח השבת ושהכנו מבעוד מועד. בדרך הזו אנחנו בונים כלים לאור של השבת שישכון בתוכם ויאיר לנו. אדם נבון יבוא עם תוכנית מוגדרת כיצד הוא משמח את אשתו/בעלה, מעורר את הילדים לקדושה ומנצל את השעות היקרות מפז.
חז"ל לימדו אותנו סוד אדיר לפיו מי ששמח בשבת יהיה לו שבוע עם שמחה, עליזות ונועם, ומי שעצוב יסבול משבוע של כבדות ודכדוך. בתור בני אדם בעלי רגשות, אשר, כידוע, לעיתים משתנות כשבשבת, לא תמיד קל לנו להיות שמחים ונינוחים בכל תנאי ומצב. כדי לא להתעצב ולקלקל את השפע של כל השבוע רבי נחמן אפילו המליץ להעמיד פני שמחים, לשיר ולרקוד (גם כשלא לא תמיד "בא לנו"), ובכך בראש ובראשונה לא לקלקל את מצב הרוח של הסובבים אותנו וכמובן ליהנות מהסיכוי ש"אחרי המעשים ימשכו הלבבות".

מי שקורא מיילים אלה ודאי יכול להעיד שאינני משלב בהם כתיבה על עשיית מצוות כאלה או אחרות (למרות שכמובן אני מאמין בהן ומנסה בעצמי ליישמן). בראייתי, הדור שלנו צמא קודם כל לרוחניות שמקורה בחום ואהבה אנושיים, בקשר פתוח וחם ובלימוד על דרכי תיקון הלב לפני שאנחנו בכלל ניגשים לשמוע על מחויבויות, הנחיות ומסגרות חדשות. יחד עם זאת, אי אפשר שלא לדבר על השבת מבלי להזכיר את מצוות הדלקת הנרות. מצוות ומנהגים רבים יש לה לשבת, אולם נראה כי אין עשייה פשוטה וקלה, אך יחד עם זאת מעוררת וקדושה יותר מהדלקת הנרות. לפי המסורת, מצוות הדלקת הנרות נתונה בידי האישה, אך בהעדרה רשאי כל אחד מבני הבית לעשות זאת במקומה.
הסיבה שמדליקים שני נרות שבת (יש שנוהגים להדליק יותר נרות כמספר בני הבית) היא לכבוד הציווי הכפול שציווה הקב"ה לגבי יום השבת: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ', ז') ו"שמור את יום השבת לקודשו כאשר ציווך ה' אלוקיך" (דברים ה', יב').
בנרות אלה אצורה עוצמה רוחנית גדולה. ידוע שבחושך מוחלט מספיק נר קטן שידלוק ושכבר יאיר את כל סביבתו. כמו בגשמיות כך גם ברוחניות, נרות השבת מסמלים, בין היתר, את האור שאנחנו מנסים להדליק בנפש, את הרצון לטוב ואת השאיפה לאמת ולמשמעות. כשהאישה מדליקה את הנרות היא עוברת בבת-אחת מעולם החולין לעולם הקדושה. ברגע אחד נעצרת המולת חיי היום-יום ונכנסת השבת. ידוע ששעת הדלקת הנרות היא גם שעת רצון גדולה. הקב"ה קרוב יותר באותה שעה וקל לבקש ממנו את שנצרך.
יום השבת הוא, כאמור, יום משפחתי מאוד. אחת הדוגמאות היפות לכך הוא המעבר מהדלקת מספר נרות נפרדים עם כניסת השבת להדלקת נר אחד שכל פתיליו מחוברים בהבדלה עם צאתה. באופן סמלי השבת איחדה את בני הבית.

כל שנכתב עד כה ניסה לתאר את תחושות הלב בשבת. האמת היא שיש בחיים דברים שפשוט אי אפשר להסביר אותם במילים. אפשר כמובן לנסות, אבל תמיד ההסבר יישאר חלקי ומוגבל. דבר דומה הוא עם האהבה שלנו לילדינו. ניתן לנסות למצוא את הסיבה שאנחנו מוכנים לתת להם את כל כולנו ושאנחנו כה אוהבים אותם בעובדה שהם באו מגופינו, בעובדה שהם דומים לנו, בעובדה שהם חמודים וחייכניים, וכו' וכו', אולם כל ההסברים האלה בסופו של דבר חלקיים ביותר. האמת היא שאנחנו אוהבים אותם אהבה שמקורה בעומק הנשמה ושאין לה הסבר במילים. כך זה בדיוק עם השבת. מי ששומר שבת ובאמת מתחבר אליה מרגיש סוג של רגשות שאין להם הסבר במילים. זה הרבה יותר גדול מהתפילות המעוררות, מהניגונים המרגשים, מהסעודות המענגות, מהמשפחתיות המקרבת ומהלימוד המחכים. אולי ההסבר הטוב ביותר לתחושה הזו הוא ב"נשמה היתרה" שאנחנו מקבלים בשבת ושנלקחת מאתנו עם סיומה. אותה נשמה יתרה נותנת לנו כוח ומחייה אותנו בצורה כזו שאף מילה לא באמת תוכל להסביר.
שבת שלום, ניר אביעד

יום שלישי, 13 במרץ 2012

פרשת "ויקהל" – מה התפקיד שלי בעולם?

בס"ד


מה התפקיד שלי בעולם? האם יש בי יחוד כלשהו? כיצד אדע מהי השליחות האישית שלכבודה נבראתי? שאלות חשובות אלה מעסיקות את המחפשים קרבת אלוקים ואת התרים אחר האמת, והן מעידות על הבנה בסיסית וחשובה של השואל אותן שחייו אינם מקרה וכי לא נגזר עליו לחיות חיים שגרתיים ואפורים ללא משמעות. חז"ל מלמדים אותנו שאין דבר משמח ומספק יותר מאשר להתקרב ולגלות את היעוד שלנו בעולם וכי מי שמשכיל ומצליח לפעול ולממש את כישרונותיו הגנוזים הוא המאושר באדם. הפרשה הנוכחית, שרובה ככולה ממשיכה ועוסקת במלאכת בניית המשכן במדבר, נותנת לנו צוהר לחשיבה מחודשת והתבוננות באותן שאלות.
בפרשתנו, במטרה לבצע את פעולות האומנות העדינות והמיוחדות, שנדרשו לשם בניית המשכן, ממנה משה רבינו את בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה לראש בעלי המלאכה ולידו את אהליאב בן אחיסמך משבט דן. התורה מציינת כי הללו ניחנו בכישרונות מיוחדים למלאכות הנדרשות ועם קבלת התפקיד מילא אותם ה' ברוח חכמה אלוקית לביצוע מושלם ומדוקדק של מקום השראת השכינה.
ה"נציב מוולז'ין" (מחבר הספר "העמק דבר") התייחס להדגשה הנדירה הזו של שמות שני האומנים וציון כישרונותיהם המיוחדים באומרו כי האישים הנזכרים לאורך כל התורה אינם אנשים רגילים, אשר התחברו לתפקידים במקריות ושאחרים היו יכולים לעשות את תפקידם במקומם. לדבריו, כל איש ואיש יועד ונברא לאותה השליחות האלוקית שאותה הוא היה צריך למלא: משה להנהגת העם והורדת התורה, אהרן לתפעול המשכן ולכהונה ובצלאל ואהליאב לבניית המשכן. המיוחד והנפלא בהם הוא שהם גילו את ייעודם וביצעו בדיוק את השליחות הייחודית שלשמה נשמתם נשלחה לעולם ובזכות זה זכו לתפקיד משמעותי ולזיכרון לעולמי עד!
בהמשך לאותו רעיון, הפרשה מציינת כי הייתה בקרב העם התגייסות כללית המלווה בהתרוממות רוח במטרה לסייע בבניית המשכן, וכי רבים מבני העם התנדבו ותרמו את רכושם ואת מרצם כדי לאפשר את סיום המלאכה ("ויָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד"). הרמב"ן מסביר ש"נשיאות לב" פרושה "גילוי הכישורים החבויים והגנוזים באדם". בזמן שבני ישראל היו עבדים במצרים היה נבצר מהם ללמוד מלאכות שונות ולפתח את כישרונם. להיות עבד פרוש הדבר לא רק שגופך משועבד, אלא חמור אף יותר – שאתה לא יכול לדעת מי אתה באמת. אולם כעת, השאיפה הגדולה לתרום למלאכת המשכן חשפה כוחות יצירה ייחודים, שהיו עד לאותה עת נסתרים ובלתי ידועים, וכך ניתנה האפשרות לאומנים, ליוצרים, לבנאים ולשאר אנשי המקצוע לגלות את כישרונותיהם. בנוסף, האתגר המשותף ותחושת ה"ביחד" עזרו לכלל העם לחשוף את המידות השונות של כל אחד כדוגמת חריצות, נדיבות ואכפתיות. אותו תהליך הכרות עצמית ויציאה מעבדות, שזכו לה אבותינו בפרשה, יכול להוות השראה גם לנו.

המשנה במסכת סנהדרין קבעה כי "כשם שאין פרצופיהם של בני-אדם שווים זה לזה, כך אין דעותיהם שוות". אם נבחן את שבעת מיליארד האנשים שחיים כיום בעולם (ואף נוסיף את המיליארדים שכבר נפטרו) לא נגלה אף אדם שזהה במדויק לשני – לא במראה החיצוני (למרות שלנו מיליארד סינים נראים אותו הדבר...) וגם לא בדעות (=בפנימיות). פרוש הדבר הוא כי לכל אחד ואחד יש ייחודיות משלו ואף אחד לא שווה לחברו. הגמרא מרחיבה ואומרת שעובדה זו מורה על גדולתו של הקב"ה, שברא את כל בני האדם בדמות אדם הראשון ועדיין אין אחד דומה לחברו. השוני אינו רק בצורה החיצונית, אלא גם במהות הפנימית ובאופי. מכאן אנו לומדים גם על תפקידנו בעולם – אדם צריך לומר שבשבילו נברא העולם ולנסות לפענח את אותה השליחות מיוחדת שלכבודה הוא נולד.
כל אדם הוא מיוחד במינו ואין זהה לו. כל אחד מאתנו נוצר בצורה מיוחדת, עם אופי מיוחד, תכונות מיוחדות, כוחות נפש מיוחדים וכוחות גוף מיוחדים. ה"מטען הגנטי" הייחודי עמו נולדנו, יחד עם הסביבה ונסיבות חיינו (הורים, סביבה, חינוך), שנשלחו לנו בהשגחה פרטית ע"י הבורא, תוכננו בכוונה תחילה כדי לסייע לנו לבצע את אותה שליחות ייחודית שאף אחד אחר לא יוכל לעשות אותה במקומנו. ההכרה באחריות הגדולה הזו ובעובדה ש"בשבילי נברא העולם" גורמת מצד אחד לתחושה צודקת של חשיבות עצמית ולשמחה על עצם העובדה "שמאמינים בנו שם למעלה", וכראייה לכך שלחו אותנו אל העולם הזה לבצע משימה כלשהיא, ומהצד השני לתחושת רצינות ואחריות משום שאסור לנו להעביר את החיים בהבל וריק ובמרדף סתמי אחר הנאות הגוף השונות בלבד.
בבסיס האמונה שלנו אנחנו טוענים כי בכל אחד ישנו "חלק אלוקה ממעל", כלומר הנשמה שיש בנו היא ממש חלק ישיר מהקב"ה בכבודו ובעצמו. בעצם גילוי הכישרונות הייחודיים שניתנו לנו אנחנו מביאים לידי ביטוי וחושפים עוד טפח מהשגחתו, תכניתו ותכונותיו של הבורא וזוהי סיבה נוספת מדוע אסור לנו לוותר על המסע לחיפוש המיוחד בנו ולהסתפק בקטנות ובסתמיות.

הגמרא במסכת נידה מספקת לנו תיאור ציורי על המקום בו ממנו כולנו באנו – רחם אימנו: "למה הולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ומונח... ונר דלוק על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ומלמדים אותו כל התורה כולה. וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה". פרוש הדברים הוא כי גם ייעודו הפרטי של כל אדם ואדם, תכונותיו ומעלותיו, ניסיונותיו ומאורעותיו – כולם נסתרים בתוך התורה. את אותו חלק בתורה השייך לנשמתו מלמדים את האדם בטרם בואו לעולם ואחר כך משכיחים זאת ממנו. לא אחת קורה לנו שאנחנו מבצעים פעולה מסוימת חדשה, פוגשים אדם חדש או נמצאים במקום שזר לנו ומשהו בתוכנו מרגיש שם נוח ומוכר. פרוש הדבר שאנחנו מתחברים אל אותה נקודה פנימית ומוכרת מימים ימימה. כשאדם בא לעולם הוא מאבד הכול. הוא שוכח מניין בא, שוכח את מהותו האמתית, אינו מכיר את כוחותיו ואינו מודע ליכולת האדירה הגלומה בנפשו. וכך, בעודה מושמת בתוך גוף בשר, ניצבת הנשמה של כל אחד מאתנו בפני האתגר המרכזי שלמענה הגיעה לכאן – למצוא את האבדות שלה, כלומר את כל אותם דברים שעלינו לעשות ושאיתם כבר נפגשנו, כאמור, אי שם באותם תשעה ירחי לידה. על הנשמה לשוב ולשוטט, לחקור, לשאול ולדרוש אחר מה שעליה לעשות בעולם הגשמי והעכור הזה.
שאלת השאלות, אם כך, של כל אדם בריא בנפשו היא כיצד נוכל לגלות מה התפקיד הייחודי של כל אחד מאתנו בעולם, איפה מתפרסם המידע הזה ומה עלינו לעשות כדי לקבל את התשובה? האמת היא שהתשובה לשאלות אלה אינה פשוטה מאחר שאנחנו לא באמת מכירים את האישיות האמתית שלנו ויכולים לזהות ולהבדיל בינה לבין האישיות המזויפת, השכבות והקליפות שהתלבשו עלינו לאורך כל השנים. ובכל זאת, קיבלנו מחז"ל לאורך הדורות מספר עצות והנחיות שיכולות לסייע לנו לגלות את אותו ייעוד נסתר ואת אותה משימה שבעטיה אנחנו נמצאים כאן בעולם:
  1. קיום אורך חיים נורמאלי ונורמטיבי – בעידן הפוסט-מודרני בו אנו חיים בו נשברו כבר כמעט כל הכללים ונשחטו רוב הפרות הקדושות לא מיותר להזכיר ולהיזכר שתפקידנו בעולם הוא קודם כל לבנות בית חם ואוהב עם זוגיות יציבה, לגדל ילדים שמחים ובריאים בנפשם ולפרנס את עצמינו בכבוד וברווחה. לפני שאנחנו מחפשים את האמירה הייחודית שלנו ואת המעשה שישאיר את חותמנו על העולם לנצח נצחים, כדאי שנדע שהרצון הבסיסי ביותר של הקב"ה הוא שנקיים את אותם הדברים הבסיסיים ביותר. כן! משכנתא, החלפת חיתולים באמצע הלילה, לנסוע בבוקר לעוד יום עבודה במשרד, השתדלות אינסופית לטובת שלום בית – זה היעוד והתפקיד העיקרי שלנו! מי שזוכה לקיים את הדברים הנורמטיביים האלה כבר מממש חלק ניכר מייעודו.
  2. הקשבה לנטיות הלב שלנו – באופן טבעי כל אחד מאתנו נמשך לדברים אחרים. האחד אוהב לנגן בכינור, השני לפתור משוואות במתמטיקה והשלישי ללמוד גמרא. אותם דברים שאנחנו אוהבים, שאנחנו טובים בהם ושעושים לנו נעים וטוב אינם מקריים. הנשמה שלנו מנסה לדבר אלינו דרך כל אותן נטיות ורצונות, ולכן חשוב שננסה להקשיב למה שבאופן הכי טבעי והכי זורם "בא לנו לעשות". כך לדוגמא, מי שאוהב ונהנה ממוזיקת שאנסונים צרפתית שיפתח נטייה זו בשמחה ומי שנמשך ואוהב לבשל לאחרים שילך להיות טבח. האהבות שלנו אינן מקריות. כמובן שאסור להתבלבל בין נטית לב חיובית לבין התאוות שהיצר הרע נמשך אליהן, ולכן ישנם את גבולות ההלכה שעוזרים לנו לתחם ולקבוע מה נכון ומה לא. הבעיה הגדולה שלנו בבואנו לזהות את הנטיות הטבעיות שלנו היא שמרוב בלבולים והסחות דעת קשה לנו להסתכל בראי ולדעת מי אנחנו באמת והאם הליצן שמביט בנו בחזרה אינו תוצר עצוב של לחצים והשפעות חברתיות. אנחנו באמת אוהבים לנגן ולהצטיין בלימודים או שזה קולה של אימא שמייחלת לבן עו"ד/רופא/רואה חשבון? באמת חשוב לנו לטייל בעולם אחרי הצבא או שזהו צו חברתי שהתקבל? אנחנו באמת רוצים לגור במקום מסוים ולענוד שעון מדגם יוקרתי או שבסמל הסטטוס אנו בעצם חפצים? וכו' וכו'.
  3. התמקדות דווקא במה שקשה לנו – הקב"ה כל הזמן מדבר אלינו דרך המאורעות שקורים לנו וכל שעלינו לעשות הוא לפקוח את העיניים ולקלוט את המסרים שאנחנו מקבלים. מי שלא מבין זאת חווה את העולם כרצף ארוך של קשיים, בעוד מי שמשכיל לשנות את גישתו מבין שהסבל שלנו אינו סתמי. בד בבד עם הקשבה למה ש"בא לנו בקלות", אומר האר"י הקדוש, כי במקומות בהם אנחנו נתקעים, מתקשים וסובלים מסתתרת אמת שעלינו לפענח וללקט. כך לדוגמא, אדם שמידת הכעס דומיננטית אצלו והוא מוצא עצמו ממורמר וכועס על אשתו/ילדיו/הבוס/ראש הממשלה – עליו לדעת שככה"נ מטרת בואו לעולם היא להתמודד עם מידת הכעס, להיות רגוע ולקבל את המתרחש בשלוות נפש. דוגמא נוספת היא אדם שמוצא עצמו מקנא בסובבים אותו. עליו לזכור כי משימתו היא לשמוח בכל אשר קורה לו מבחינת "איזהו העשיר השמח בחלקו". הדבר נכון גם ביחס לקשיים מוחשיים בענייני העולם הזה. כך לדוגמא, מי שפרנסתו קשה עליו צריך לזכור שככה"נ הוא מקבל רמז שעליו לתקן את הגישה ביחס לכסף או ביחס לתפיסת עולמו על אחריות ולא ליפול במלכודת של עצבות ומחשבות טורדניות, ומי שמתקשה במציאת זיווג צריך להתחזק באמונה שהכול לטובה ושבעזרת שילוב בין השתדלות ותפילה בן/בת זוגו מחכה לו ממש מעבר לפינה ולא לשקוע בייאוש וברחמים עצמיים. הנטייה הטבעית שלנו היא לברוח מהתמודדות עם מה שקשה ומאתגר אל הקל והנוח, אולם זוהי טעות, שכן, כאמור, דווקא בהתמודדות נחשף הכוח הגנוז שקיים בנו.
4.      האם העשייה שלי מסייעת גם לאנשים אחרים? כלל אצבע אמיתי, אך מחייב וחד כתער הוא לשאול את עצמנו ביחס לכל פעולה שאנחנו עושים – האם יש בדבר משום להיטיב גם את מצבו של אדם אחר או שכל מה שבעצם אנחנו עושים ומחפשים זה את האינטרס והתועלת האישית? היכן שאנחנו תורמים גם לזולת פרוש הדבר שיש שם ניצוץ אמיתי ושפעולתנו רצויה ומבורכת. אדם לא צריך לעזוב את עולמו וללכת להתנדב עם חולי המלריה באפריקה כדי להיות אדם משפיע ונותן. כדי שנקיים את תפקידנו בעולם די לנו אם נלך לעבודה עם חיוך ונזכור שאנחנו מתאמצים כדי לפרנס את הגוזלים שלנו בבית, שנתרום מעשר מבלי לבלף ולעגל פינות ושנהיה אדיבים לסובבים אותנו. רבים מתלבטים ביחס למקצוע ותחום עיסוק. מקצוע נכון לנו הוא מקצוע בו אנחנו נותנים לחברה ולא רק לוקחים. אפשר להיות רופא שמציל חיים, אפשר להיות אומנים, כפי שהפרשה הנוכחית מלמדת אותנו, ואפשר אפילו להיות מנקי רחובות – כל עוד המחשבה היא איך אני תורם לחברה. ברגע שאנחנו פועלים משיקולים של אגו אנחנו מאבדים את הקשר עם הבורא ועם נשמתנו ("אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד"), ולכן מוטב אפילו לגדול הרופאים לפרוש או לחפש תעסוקה אחרת אם הוא מונע מכסף או מהאדרת שמו ולא מטובת מטופליו.
התרבות המערבית של ימינו ותהליך ה"גלובליזציה" מנסה "לשטח" את הייחודיות שלנו ולגרום לנו לפעול באותה הדרך ולרצות את אותם הדברים. הפרסומות שוטפות את המוח עד שכמעט כל אדם בעולם, מהעובדים בשדות האורז בסין ועד לאנשי העסקים המפולפלים במנהטן, כולם רוצים לשתות את המשקה השחור ("טעם החיים" למי שתמה בשביל מה הוא נולד), לנעול וללבוש את אותם המותגים ולהתהדר באותה תסרוקת של הכוכבן המזדמן. דווקא סיפור פרשת השבוע הנוכחית צריך להזכיר לנו שאנחנו לא זהים וגם לא צריכים להיות כאלה. לכל אחד יש כישרונות ואיכויות משלו ודווקא אותם עליו לחשוף. יש כמובן מקום לאחדות, אבל לא לאחידות.
הכוונה ותשובות לשאלות אלה ניתן למצוא גם בפרשת 'עקב' בה משה רבינו נושא דרשת התעוררות לעם ישראל ובין יתר דבריו הוא אומר את המשפט הבא: "ועתה ישראל, מה ה´ שואל מעמך (=מבקש ממך), כי אם ליראה את השם אלוקיך, ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אותו, ולעבוד את ה´ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו" (דברים י´ י"ב). אל דברים אלה הוסיף מיכה הנביא את ההנחיה הבאה: "מָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו', ח').
מעל ומעבר לכל שנכתב כאן, יש לזכור כי הקב"ה ברא את האדם בצלמו, ולכן תפקדנו העיקרי הוא להדמות לבורא גם בפועל במעשינו. חז"ל מתארים זאת בצורה המוחשית ביותר באומרם כי "מה הוא (הקב"ה) רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון, וכו'". פרוש הדבר הוא שהמעשה הנכון והרצוי ביותר שעלינו לעשות הוא להתנהג ברחמים, סבלנות, נתינה ואכפתיות, כפי שנוהג הקב"ה בעצמו. המדרגה הגבוהה ביותר, אם כך, שיכול להגיע אליה אדם הוא ממש להיות בפועל במעשיו היום-יומיים אותו "צלם אלוקים".
שבת שלום, ניר אביעד

יום רביעי, 23 בפברואר 2011

פרשת "ויקהל" - מה התפקיד שלי בעולם?

בס"ד

מה התפקיד שלי בעולם? האם יש בי יחוד כלשהו? כיצד אדע מהי השליחות האישית שלכבודה נבראתי? שאלות חשובות אלה מעסיקות  את המחפשים קרבת אלוקים ואת התרים אחר האמת, והן מעידות על הבנה בסיסית וחשובה של השואל אותן שחייו אינם מקרה וכי לא נגזר עליו לחיות חיים שגרתיים ואפורים ללא משמעות. חז"ל מלמדים אותנו שאין דבר משמח ומספק יותר מאשר להתקרב ולגלות את היעוד שלנו בעולם וכי מי שמשכיל ומצליח לפעול ולממש את כישרונותיו הגנוזים הוא המאושר באדם. הפרשה הנוכחית, שרובה ככולה ממשיכה ועוסקת במלאכת בניית המשכן במדבר, נותנת לנו צוהר לחשיבה מחודשת והתבוננות באותן שאלות.
בפרשתנו, במטרה לבצע את פעולות האומנות העדינות והמיוחדות, שנדרשו לשם בניית המשכן, ממנה משה את בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה לראש בעלי המלאכה ולידו את אהליאב בן אחיסמך משבט דן. התורה מציינת כי הללו ניחנו בכישרונות מיוחדים למלאכות הנדרשות, ועם קבלת התפקיד מילא אותם ה' ברוח חכמה אלוקית לביצוע מושלם ומדוקדק של מקום השראת השכינה.
ה"נציב מוולז'ין" (מחבר הספר "העמק דבר") התייחס להדגשה הנדירה הזו של שמות שני האומנים וציון כישרונותיהם המיוחדים באומרו כי האישים הנזכרים לאורך כל התורה אינם אנשים רגילים, אשר התחברו לתפקידים במקריות ושאחרים היו יכולים לעשות את תפקידם במקומם. לדבריו, כל איש ואיש יועד ונברא לאותה השליחות האלוקית שאותה הוא היה צריך למלא: משה להנהגת העם והורדת התורה, אהרן לתפעול המשכן ולכהונה ובצלאל ואהליאב לבניית המשכן. המיוחד והנפלא בהם הוא שהם גילו את ייעודם וביצעו בדיוק את השליחות הייחודית שלשמה נשמתם נשלחה לעולם ובזכות זה זכו לתפקיד משמעותי ולזיכרון לעולמי עד!
בהמשך לאותו רעיון, הפרשה מציינת כי הייתה בקרב העם התגייסות כללית המלווה בהתרוממות רוח במטרה לסייע בבניית המשכן, וכי רבים מבני העם התנדבו ותרמו את רכושם ואת מרצם כדי לאפשר את סיום המלאכה ("ויָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד"). הרמב"ן מסביר ש"נשיאות לב" פרושה "גילוי הכישורים החבויים והגנוזים באדם".  בזמן שבני ישראל היו עבדים במצרים היה נבצר מהם ללמוד מלאכות שונות ולפתח  את כישרונם. להיות עבד פרוש הדבר לא רק שגופך משועבד, אלא חמור אף יותר – שאתה לא יכול לדעת מי אתה באמת. אולם כעת, השאיפה הגדולה לתרום למלאכת המשכן  חשפה כוחות יצירה ייחודים, שהיו עד לאותה עת נסתרים ובלתי ידועים, וכך ניתנה האפשרות לאומנים, ליוצרים, לבנאים ולשאר אנשי המקצוע לגלות את כישרונותיהם. בנוסף, האתגר המשותף ותחושת ה"ביחד" עזרו לכלל העם לחשוף את המידות השונות של כל אחד כדוגמת חריצות, נדיבות ואכפתיות. אותו תהליך הכרות עצמית ויציאה מעבדות, שזכו לה אבותינו בפרשה, יכול להוות השראה גם לנו.

המשנה במסכת סנהדרין קבעה כי "כשם שאין פרצופיהם של בני-אדם שווים זה לזה, כך אין דעותיהם שוות". אם נבחן את שבעת מיליארד האנשים שחיים כיום בעולם (ואף נוסיף את המיליארדים שכבר נפטרו) לא נגלה אף אדם שזהה במדויק לשני – לא במראה החיצוני (למרות שלנו מיליארד סינים נראים אותו הדבר...) וגם לא בדעות (=בפנימיות).  פרוש הדבר הוא כי לכל אחד ואחד יש ייחודיות משלו ואף אחד לא שווה לחברו. הגמרא מרחיבה ואומרת שעובדה זו מורה על גדולתו של הקב"ה, שברא את כל בני האדם בדמות אדם הראשון ועדיין אין אחד דומה לחברו. השוני אינו רק בצורה החיצונית, אלא גם במהות הפנימית ובאופי. מכאן אנו לומדים גם על תפקידנו בעולם - אדם צריך לומר שבשבילו נברא העולם ולנסות לפענח את אותה השליחות מיוחדת שלכבודה הוא נולד.
כל אדם הוא מיוחד במינו ואין זהה לו. כל אחד מאתנו נוצר בצורה מיוחדת, עם אופי מיוחד, תכונות מיוחדות, כוחות נפש מיוחדים וכוחות גוף מיוחדים. ה"מטען הגנטי" הייחודי עמו נולדנו, יחד עם הסביבה ונסיבות חיינו (הורים, סביבה, חינוך), שנשלחו לנו בהשגחה פרטית ע"י הבורא, תוכננו בכוונה תחילה כדי לסייע לנו לבצע את אותה שליחות ייחודית שאף אחד אחר לא יוכל לעשות אותה במקומנו. ההכרה באחריות הגדולה הזו ובעובדה ש"בשבילי נברא העולם" גורמת מצד אחד לתחושה צודקת של חשיבות עצמית ולשמחה על עצם העובדה "שמאמינים בנו שם למעלה", וכראייה לכך שלחו אותנו אל העולם הזה לבצע משימה כלשהיא, ומהצד השני לתחושת רצינות ואחריות משום שאסור לנו להעביר את החיים בהבל וריק ובמרדף סתמי אחר הנאות הגוף השונות בלבד.
בבסיס האמונה שלנו אנחנו טוענים כי בכל אחד ישנו "חלק אלוקה ממעל", כלומר הנשמה שיש בנו היא ממש חלק ישיר מהקב"ה בכבודו ובעצמו. בעצם גילוי הכישרונות הייחודיים שניתנו לנו אנחנו מביאים לידי ביטוי וחושפים עוד טפח מהשגחתו, תכניתו ותכונותיו של הבורא וזוהי סיבה נוספת מדוע אסור לנו לוותר על המסע לחיפוש המיוחד בנו ולהסתפק בקטנות ובסתמיות.  

הגמרא במסכת נידה מספקת לנו תיאור ציורי על המקום בו ממנו כולנו באנו – רחם אימנו: "למה הולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ומונח... ונר דלוק על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ומלמדים אותו כל התורה כולה. וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה".  פרוש הדברים הוא כי גם ייעודו הפרטי של כל אדם ואדם, תכונותיו ומעלותיו, ניסיונותיו ומאורעותיו – כולם נסתרים בתוך התורה. את אותו חלק בתורה השייך לנשמתו מלמדים את האדם בטרם בואו לעולם ואחר כך משכיחים זאת ממנו. לא אחת קורה לנו שאנחנו מבצעים פעולה מסוימת חדשה, פוגשים אדם חדש או נמצאים במקום שזר לנו ומשהו בתוכנו מרגיש שם נוח ומוכר. פרוש הדבר שאנחנו מתחברים אל אותה נקודה פנימית ומוכרת מימים ימימה. כשאדם בא לעולם הוא מאבד הכול. הוא שוכח מניין בא, שוכח את מהותו האמתית, אינו מכיר את כוחותיו ואינו מודע ליכולת האדירה הגלומה בנפשו. וכך, בעודה מושמת בתוך גוף בשר, ניצבת הנשמה של כל אחד מאתנו בפני האתגר המרכזי שלמענה הגיעה לכאן – למצוא את האבדות שלה, כלומר את כל אותם דברים שעלינו לעשות ושאיתם כבר נפגשנו, כאמור, אי שם באותם תשעה ירחי לידה. על הנשמה לשוב ולשוטט, לחקור, לשאול ולדרוש אחר מה שעליה לעשות בעולם הגשמי והעכור הזה.
שאלת השאלות, אם כך, של כל אדם בריא בנפשו היא כיצד נוכל לגלות מה התפקיד הייחודי של כל אחד מאתנו בעולם, איפה מתפרסם המידע הזה ומה עלינו לעשות כדי לקבל את התשובה? האמת היא שהתשובה לשאלות אלה אינה פשוטה מאחר שאנחנו לא באמת מכירים את האישיות האמתית שלנו ויכולים לזהות ולהבדיל בינה לבין האישיות המזויפת, השכבות והקליפות שהתלבשו עלינו לאורך כל השנים. ובכל זאת, קיבלנו מחז"ל לאורך הדורות מספר עצות והנחיות שיכולות לסייע לנו לגלות את אותו ייעוד נסתר ואת אותה משימה שבעטיה אנחנו נמצאים כאן בעולם:
  1. קיום אורך חיים נורמאלי ונורמטיבי – בעידן הפוסט-מודרני בו אנו חיים בו נשברו כבר כמעט כל הכללים ונשחטו רוב הפרות הקדושות לא מיותר להזכיר ולהיזכר שתפקידנו בעולם הוא קודם כל לבנות בית חם ואוהב עם זוגיות יציבה, לגדל ילדים שמחים ובריאים בנפשם ולפרנס את עצמינו בכבוד וברווחה. לפני שאנחנו מחפשים את האמירה הייחודית שלנו ואת המעשה שישאיר את חותמנו על העולם לנצח נצחים, כדאי שנדע שהרצון הבסיסי ביותר של הקב"ה הוא שנקיים את אותם הדברים הבסיסיים ביותר. כן! משכנתא, החלפת חיתולים באמצע הלילה, מאמץ לטובת הפרנסה, השתדלות אינסופית לטובת שלום בית – זה היעוד והתפקיד העיקרי שלנו! מי שזוכה לקיים את הדברים הנורמטיביים האלה כבר מממש חלק ניכר מייעודו.
  2. הקשבה לנטיות הלב שלנו – באופן טבעי כל אחד מאתנו נמשך לדברים אחרים. האחד אוהב לנגן בכינור, השני לפתור משוואות במתמטיקה והשלישי ללמוד גמרא. אותם דברים שאנחנו אוהבים, שאנחנו טובים בהם ושעושים לנו נעים וטוב אינם מקריים. הנשמה שלנו מנסה לדבר אלינו דרך כל אותן נטיות ורצונות, ולכן חשוב שננסה להקשיב למה שבאופן הכי טבעי והכי זורם "בא לנו לעשות". כך לדוגמא, מי שאוהב ונהנה ממוזיקת שאנסונים צרפתית שיפתח נטייה זו בשמחה ומי שנמשך ואוהב לבשל לאחרים שילך להיות טבח. האהבות שלנו אינן מקריות. כמובן שאסור להתבלבל בין נטית לב חיובית לבין התאוות שהיצר הרע נמשך אליהן, ולכן ישנם את גבולות ההלכה שעוזרים לנו לתחם ולקבוע מה נכון ומה לא. הבעיה הגדולה שלנו בבואנו לזהות את הנטיות הטבעיות שלנו היא שמרוב בלבולים והסחות דעת קשה לנו להסתכל בראי ולדעת מי אנחנו באמת והאם הליצן שמביט בנו בחזרה אינו תוצר עצוב של לחצים והשפעות חברתיות. אנחנו באמת אוהבים לנגן ולהצטיין בלימודים או שזה קולה של אימא שמייחלת לבן עו"ד/רופא/רואה חשבון? באמת חשוב לנו לטייל בעולם אחרי הצבא או שזהו צו חברתי שהתקבל? אנחנו באמת רוצים לגור במקום מסוים ולענוד שעון מדגם יוקרתי או שבסמל הסטטוס אנו בעצם חפצים? וכו' וכו'.
  3. התמקדות דווקא במה שקשה לנו – הקב"ה כל הזמן מדבר אלינו דרך המאורעות שקורים לנו וכל שעלינו לעשות הוא לפקוח את העיניים ולקלוט את המסרים שאנחנו מקבלים. מי שלא מבין זאת חווה את העולם כרצף ארוך של קשיים, בעוד מי שמשכיל לשנות את גישתו מבין שהסבל שלנו אינו סתמי. בד בבד עם הקשבה למה ש"בא לנו בקלות", אומר האר"י הקדוש, כי במקומות בהם אנחנו נתקעים, מתקשים וסובלים מסתתרת אמת שעלינו לפענח וללקט. כך לדוגמא, אדם שמידת הכעס דומיננטית אצלו והוא מוצא עצמו ממורמר וכועס על אשתו/ילדיו/הבוס/ראש הממשלה – עליו לדעת שככה"נ מטרת בואו לעולם היא להתמודד עם מידת הכעס, להיות רגוע ולקבל את המתרחש בשלוות נפש. דוגמא נוספת היא אדם שמוצא עצמו מקנא בסובבים אותו. עליו לזכור כי משימתו היא לשמוח בכל אשר קורה לו מבחינת "איזהו העשיר השמח בחלקו". הדבר נכון גם ביחס לקשיים מוחשיים בענייני העולם הזה. כך לדוגמא, מי שפרנסתו קשה עליו צריך לזכור שככה"נ הוא מקבל רמז שעליו לתקן את הגישה ביחס לכסף או ביחס לתפיסת עולמו על אחריות ולא ליפול במלכודת של עצבות ומחשבות טורדניות, ומי שמתקשה במציאת זיווג צריך להתחזק באמונה שהכול לטובה ושבעזרת שילוב בין השתדלות ותפילה בן/בת זוגו מחכה לו ממש מעבר לפינה ולא לשקוע בייאוש וברחמים עצמיים. הנטייה הטבעית שלנו היא לברוח מהתמודדות עם מה שקשה ומאתגר אל הקל והנוח, אולם זוהי טעות, שכן, כאמור, דווקא בהתמודדות נחשף הכוח הגנוז שקיים בנו.
  4. האם העשייה שלי מסייעת גם לאנשים אחרים? כלל אצבע אמיתי, אך מחייב וחד כתער הוא לשאול את עצמנו ביחס לכל פעולה שאנחנו עושים - האם יש בדבר משום להיטיב גם את מצבו של אדם אחר או שכל מה שבעצם אנחנו עושים ומחפשים זה את האינטרס והתועלת האישית? היכן שאנחנו תורמים גם לזולת פרוש הדבר שיש שם ניצוץ אמיתי ושפעולתנו רצויה ומבורכת. אדם לא צריך לעזוב את עולמו וללכת להתנדב עם חולי המלריה באפריקה כדי להיות אדם משפיע ונותן. כדי שנקיים את תפקידנו בעולם די לנו אם נלך לעבודה עם חיוך ונזכור שאנחנו מתאמצים כדי לפרנס  את הגוזלים שלנו בבית, שנתרום מעשר מבלי לבלף ולעגל פינות ושנהיה אדיבים לסובבים אותנו. רבים מתלבטים ביחס למקצוע ותחום עיסוק. מקצוע נכון לנו הוא מקצוע בו אנחנו נותנים לחברה ולא רק לוקחים. אפשר להיות רופא שמציל חיים, אפשר להיות אומנים, כפי שהפרשה הנוכחית מלמדת אותנו, ואפשר אפילו להיות מנקי רחובות - כל עוד המחשבה היא איך אני תורם לחברה. ברגע שאנחנו פועלים משיקולים של אגו אנחנו מאבדים את הקשר עם הבורא ועם נשמתנו ("אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד"), ולכן מוטב אפילו לגדול הרופאים לפרוש או לחפש תעסוקה אחרת אם הוא מונע מכסף או מהאדרת שמו ולא מטובת מטופליו.

התרבות המערבית של ימינו ותהליך ה"גלובליזציה" מנסה "לשטח" את הייחודיות שלנו ולגרום לנו לפעול באותה הדרך ולרצות את אותם הדברים. הפרסומות שוטפות את המוח עד שכמעט כל אדם בעולם, מהעובדים בשדות האורז בסין ועד לאנשי העסקים המפולפלים במנהטן, כולם רוצים לשתות את המשקה השחור ("טעם החיים" למי שתמה בשביל מה הוא נולד), לנעול וללבוש את אותם המותגים ולהתהדר באותה תסרוקת של הכוכבן המזדמן. דווקא סיפור פרשת השבוע הנוכחית צריך להזכיר לנו שאנחנו לא זהים וגם לא צריכים להיות כאלה. לכל אחד יש כישרונות ואיכויות משלו ודווקא אותם עליו לחשוף. יש כמובן מקום לאחדות, אבל לא לאחידות.

מעל ומעבר לכל שנכתב כאן, יש לזכור כי הקב"ה ברא את האדם בצלמו, ולכן תפקדנו העיקרי הוא להדמות לבורא גם בפועל במעשינו. חז"ל מתארים זאת בצורה המוחשית ביותר באומרם כי "מה הוא (הקב"ה) רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון, וכו'". פרוש הדבר הוא שהמעשה הנכון והרצוי ביותר שעלינו לעשות הוא להתנהג ברחמים, סבלנות, נתינה ואיכפתיות, כפי שנוהג הקב"ה בבריאתו. המדרגה הגבוהה ביותר שיכול להגיע אליה אדם הוא ממש להיות בפועל במעשיו היום-יומיים אותו "צלם אלוקים".
המסע פנימה, אותו  "לֶךְ־לְךָ"  שכל יהודי מאז אברהם אבינו מצווה אליו, מתחיל בשאלה הבסיסית, אך הכה נחוצה - מה תפקידי בעולם? הלוואי ונתקרב עוד צעד קטן לעבר גילוי האמת וקבלת תשובות. מסע נעים!

שבת שלום, ניר אביעד J

יום רביעי, 10 במרץ 2010

פרשות "ויקהל" ו"פקודי" - אוי שבת, כמה טוב שבאת

בס"ד


בס"ד
פרשות "ויקהל" ו"פקודי" - אוי שבת, כמה טוב שבאת
בשבת הקרובה נקרא בבתי הכנסת שתי פרשות יחדיו: "ויקהל" ו"פקודי", אשר ממשיכות ועוסקות במלאכת בניית המשכן, ומפרטות, בין היתר, את הכלים הייחודיים שהיו בו, התרומות שנאספו לצורך בנייתו, בגדי הכוהנים ועוד. בנוסף, במהלך פרשת "ויקהל" משה רבנו שב ומתאר בפני העם את קדושתה של השבת, ומבחינתנו זו הזדמנות נפלאה לעצור ולהתבונן על המהות ועל הפנימיות של יום מיוחד זה, אשר מהווה "אות לעולם" לקשר ולברית שבין הקב"ה לבין עם ישראל.
החיים, כפי שכולנו מכירים וחווים, שוצפים וזורמים ללא הפוגה ורגע פנאי. במהלכם כולנו מרגישים את הקונפליקט הגדול - את כל זמננו ומרצנו אנחנו מקדישים למען ההישרדות וההצלחה שלנו ושל משפחתנו, אך למרבה ההפתעה והכאב, כמעט ולא נשאר לנו זמן פנוי לחשוב מחשבות מהותיות על הכיוון הכללי ולעסוק בדברים שבאמת חשובים בחיים שלנו. בעולם בו כל דבר נמדד לפי הערך הכלכלי שהוא משיג כמעט ואין מקום לערכים אנושיים כמו חסד ורחמים, טוב לב והקרבה למען הזולת. במציאות כל כך סוערת כמעט ובלתי אפשרי לעצור את המרוץ ולשאול שאלות כמו מה תפקידנו בעולם ומדוע אנחנו כאן?
במובנים רבים העידן הטכנולוגי פוגע קשות בנשמה של כל אחד מאתנו. הכורח לעמוד באתגר של קצב החיים המטורף פוגם באיכות התקשורת הרגשית שבין אדם לחברו והופך את הנשמה לדלת תוכן רוחני. תפקיד הפרסומות, תוכניות הריאליטי ושאר הסחות הדעת הוא לגזול את שארית המרגוע של ה"לקוחות" ולדחוף אותם ברציפות מתשוקה אחת לרעותה. כל הזמן משדרים לנו שחסר לנו את "המוצר המהפכני הבא" ושרק אם נקנה את אבקת הכביסה החדשנית, ניסע ברכב עם גלגלי המגנזיום הבוהקים או נראה כמו הדוגמניות בנות ה-20 נגיע אל האושר הנכסף. כך נהרסת יכול הדו-שיח הפנימית של האדם עם עצמו ואין הוא מגיע כלל להכרת עצמו ולהבנת ליבו. אורך חיים זה מוליד חוסר איזון משווע והרגשת ריקנות ומכאן נובע הצורך בגירויים חיצוניים שרק הולך ומעצים. רובנו חשים חוסר מנוחה ושלווה פנימית ולמרבה האבסורד הרגשה זו רק הולכת ומתגברת ככל שאנחנו מטפסים במעלות ההישגים החומריים.
למי יש יכולת לעצור מרוץ מטורף זה? היכן ניתן להשיג מעט רוגע? כיצד יכול האדם למלא את עצמו? הפתרון ניתן בתורה: "ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב', ג'). השבת היא מתנה משמיים המרוממת את האדם ממישור עיסוקיו הפעוטים ומקנה לו הזדמנות לראות את עצמו, לחוש את נשמתו, לגלות את ביתו ולהכיר את בני משפחתו היכרות פנימית. קדושת השבת משכיחה מהאדם את דאגותיו ואת צרותיו והוא לומד להתבונן על העולם במבט חדש. על כן מכונה השבת "מעין עולם הבא", שכן היא מכילה בתוכה את האור הנפלא המחכה לכולנו בסופו של המסע.
במשך אלפי שנים, גם בתקופות של רדיפות וגזירות, מסר העם את נפשו על שמירת השבת. בהתחברו אל השבת מכריז היהודי שהוא מאמין בה' שברא את העולם בשישה ימים. הכרזה זו כוללת את ההכרה שאנו ברואיו ושהוא העניק לנו את תורתו בהר סיני. כאשר נודעה ליוונים דבקותם הקפדנית של היהודים בהפסקת המלאכה מידי שבת, הייתה תגובתם לגלוג. לדעתם השבת הינה ביטוי והוכחה לעצלותם של היהודים. לפי אסכולה יוונית (והיום מערבית) זו, המנוחה אינה מטרה כשלעצמה, אלא מטרתה לצבור כוחות להמשך הפעילות. לעומת זאת, על פי היהדות - ההפך הוא הנכון. העבודה נתפסת כאמצעי בלבד, ואילו השבת והמנוחה ייעודם אינם רק הפוגה משבוע של עמל וחול, אלא התחברות רוחנית למקור השפע של העולם.
כמובן שאין מטרת השבת רק להוות יום של מנוחה פיזית. ניתן לראות כיצד אנשים רבים המתפנים משבוע עמוס ומבלבל ולא משכילים להכניס לשבת תכנים של נועם ואמת עלולים לחוות דווקא את יום המנוחה כיום קשה ומתסכל. מנוחה המסתכמת רק בהינתקות ממרוץ החיים השגרתי עלולה להביא להתנוונות. ברחבי העולם מועדים דווקא ימים אלו לפורענות יותר משאר הימים ובימי ראשון מרובים בעולם מקרי הפשע וההתאבדות משאר ימות השבוע. ביהדות ליום המנוחה משמעות עמוקה ביותר בו אנחנו יוצקים לזמן ערך. אין כמו סעודת שבת, ישיבה בחיק המשפחה, זמירות ולימוד משותף כדי לזכות במנוחה אמיתית, למלא את המצברים ולהתחדש לקראת שבוע חדש.
להבדיל מתורות המזרח בהן ניתן דגש על הדחקת הרצונות ועל דיכוי צרכי הגוף, היהדות מכירה שצרכי החומר והגוף נבראו על ידי הקב"ה ועל כן אין לדכאם, אלא להשתמש בהם כראוי כמכשירי עזר לטיפוח הנשמה. פסגת השלמות של האדם והעולם היא כאשר החומר נרתם לעגלת הרוח. עקרון גדול זה מיושם הלכה למעשה בשבת. האדם אוכל, שותה, ישן, מענג את גופו ומתוך כך שמח ומעפיל לעולם הרוח. לכאורה קביעת ההלכה שיש לערוך קידוש על כוס יין נראית פרדוקס, אולם זה כוחה של היהדות - קדושה ויין בכפיפה אחת ללא סתירה בניהם! היין אינו מוביל לשכרות ולהוללות, אלא הוא מענג את הגוף ומשלבו בחוויות הקדושה של השבת.
מלבד המצווה לענג את השבת, פשוטו כמשמעו, במאכלים ובמעדנים, גם האווירה "השבתית" בבית מוסיפה לעונג הרב. כשבני הבית סוף סוף נאספים יחדיו אחרי השבוע הארוך וחולקים סביב השולחן את חוויותיהם - אין דבר מקרב ומגבש מזה. במציאות הפוסט-מודרניסטית של ימינו שבה לכל אחד יש את החדר והטלוויזיה הפרטית שלו והמפגשים המשפחתיים הם ליד המקרר בזמן הפרסומות, ושבה ילדים כבר צריכים פחות ופחות את הוריהם כדי ללמוד על העולם ודרכיו ושנקודות הממשק המשפחתיות הערכיות רק הולכות וקטנות, לזמן היקר הזה של כינוס ואחדות משפחתית אין מחיר. לצערנו, הגענו למצב בו גופים חברתיים היום צריכים לצאת בקמפיינים פרסומיים כדי לשכנע משפחות לשוב לסעוד, לבלות ולהיות ביחד בסופי השבוע.
מי שקורא מיילים אלה ודאי יכול להעיד שאינני משלב בהם כתיבה על עשיית מצוות כאלה או אחרות (למרות שכמובן אני מאמין בהן ומנסה בעצמי ליישמן). בראייתי, הדור שלנו צמא קודם כל לרוחניות שמקורה בחום ואהבה אנושיים, בקשר פתוח וחם ובלימוד על דרכי תיקון הלב לפני שאנחנו בכלל ניגשים לשמוע על מחויבויות, הנחיות ומסגרות חדשות. יחד עם זאת, אי אפשר שלא לדבר על השבת מבלי להזכיר את מצוות הדלקת הנרות. מצוות ומנהגים רבים יש לה לשבת, אולם נראה כי אין עשייה פשוטה וקלה, אך יחד עם זאת מעוררת וקדושה יותר מהדלקת הנרות. לפי המסורת, מצוות הדלקת הנרות נתונה בידי האישה, אך בהעדרה רשאי כל אחד מבני הבית לעשות זאת במקומה. הסיבה שמדליקים שני נרות שבת (יש שנוהגים להדליק יותר נרות כמספר בני הבית) היא לכבוד הציווי הכפול שציווה הקב"ה לגבי יום השבת: א. לזכור את השבת - "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ', ז') ב. לשמור את השבת - "שמור את יום השבת לקודשו כאשר ציוך ה' אלוקיך" (דברים ה', יב')
בנרות אלה אצורה עוצמה רוחנית גדולה. ידוע שבחושך מוחלט מספיק נר קטן שידלוק ושכבר יאיר את כל סביבתו. כמו בגשמיות כך גם ברוחניות, נרות השבת מסמלים, בין היתר, את האור שאנחנו מנסים להדליק בנפש, את הרצון לטוב ואת השאיפה לאמת ולמשמעות. כשהאישה מדליקה את הנרות היא עוברת בבת-אחת מעולם החולין לעולם הקדושה. ברגע אחד נעצרת המולת חיי היום-יום ונכנסת השבת. ידוע ששעת הדלקת הנרות היא גם שעת רצון גדולה. הקב"ה קרוב יותר באותה שעה וקל לבקש ממנו את כל שנצרך. יום השבת הוא, כאמור, יום משפחתי מאוד. אחת הדוגמאות היפות לכך הוא המעבר מהדלקת שני נרות נפרדים עם כניסת השבת להדלקת נר אחד ששני פתיליו מחוברים בהבדלה עם צאת השבת. באופן סמלי השבת איחדה את בני הבית.
מסופר על הרבי מפשיסחא, שהיה צדיק עצום, שאביו נפטר ביום שישי וההלוויה נערכה סמוך לכניסת השבת. אל שולחנו הגיעו כמידי שבת כל נכבדי וחכמי העיר כדי לשמוע את דברי התורה העמוקים שלו ולספוג מקדושתו. באותה שבת התנהג הרבי כרגיל - שר, רקד, אכל לשובע ונראה שמח כהרגלו. הדבר חרה למוזמנים בחושבם כי ליבו היה גס לעובדה שאביו נפטר. במוצאי שבת, מיד לאחר ההבדלה, נפל הרבי מכיסאו על הארץ, התחיל למרוט את שערות ראשו ולהתאבל על אביו בבכיות ויללות נוראות. לא הועילו כל דברי הניחומים והוא שכב שעות רבות על הארץ אבל ובוכה. אז ראו והרגישו כולם את עוז רוחו וגודל קדושתו שבמשך כל השבת, מפאת קדושתה והמצווה לשמוח בה, הבליג על יגונו האישי והתפנה לקדושה הכללית.
כל שנכתב עד כה ניסה לתאר את תחושות הלב בשבת. האמת היא שיש בחיים דברים שפשוט אי אפשר להסביר אותם במילים. אפשר כמובן לנסות, אבל תמיד ההסבר יישאר חלקי ומוגבל. כך לדוגמא זה עם האהבה שלנו לילדינו. אנחנו אוהבים אותם כי הם באו מגופינו, כי הם דומים לנו, כי הם חמודים, וכו וכו. כל ההסברים האלה חלקיים ביותר. האמת היא שאנחנו אוהבים אותם אהבה שמקורה בעומק הנשמה ושאין לה הסבר במילים. כך זה בדיוק עם השבת. מי ששומר שבת ובאמת מתחבר אליה מרגיש סוג של רגשות שאין להם הסבר במילים. זה הרבה יותר גדול מהתפילות המעוררות, מהניגונים המרגשים, מהסעודות המענגות, מהמשפחתיות המקרבת ומהלימוד המחכים. אולי ההסבר הטוב ביותר לתחושה הזו הוא ב"נשמה היתרה" שאנחנו מקבלים בשבת ושנלקחת מאיתנו עם סיומה. אותה נשמה יתרה נותנת לנו כוח ומחייה אותנו בצורה כזו שאף מילה לא באמת תוכל להסביר.
קורות פרשת "ויקהל" בקצרה:
  • משה פותח בחובת שמירת השבת, להורות לישראל, כפי שגם הוא נצטווה בפרשת "כי-תשא", כי עשיית המשכן אינה דוחה את קדושת השבת ואת איסור המלאכה ביום השביעי.
  • התורה מתארת את התלהבותם של בני ישראל לקראת מלאכת בניית המשכן. כולם ביחד מתנדבים ומנדבים את כל אשר בביתם למלאכת הקודש. בשלב מסוים בעלי המלאכה, שקיבלו את הזהב והרכוש מהעם ובנו את המשכן, ביקשו להפסיק להביא להם ציוד וחומרים כיוון שהכמויות היו עצומות ולא היה עוד צורך בכך.
  • תאור הבנייה של כלי המשכן הבאים: הפרוכת, ארון הקודש ובו לוחות הברית, השולחן עליו יונח "לחם הפנים", מנורת הזהב, מזבח הקטורת והכיור לרחיצת ידי ורגלי הכוהנים.
קורות פרשת "פקודי" בקצרה:
  • תאור תהליך יצור בגדי הכהונה והצורה של כל אחד מהם - האפוד, החושן, הציץ, הכותונת והמצנפת.
  • בני ישראל, ובראשם האומנים "חכמי הלב" סיימו את מלאכת כל מרכיבי המשכן. משה מאשר ומברך את כל העוסקים במלאכה באומרו "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם".
  • מגיע היום הגדול, ראש-חודש ניסן, כמעט שנה לצאתם של בני ישראל מארץ מצרים (בט"ו בניסן). משה רבנו מקים את המשכן ומציב את כל כליו במקום המיועד להם.
שבת שלום, ניר אביעד J