‏הצגת רשומות עם תוויות יום השואה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יום השואה. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 4 במאי 2016

איפה אלוקים היה בזמן השואה?

בס"ד


יום הזיכרון לשואה ולגבורה מגיע ועימו הכאב, התסכול וגם לא מעט שאלות ותהיות באמונה. תכניות הטלוויזיה והרדיו שוב יביאו בפנינו, הדור ששפר מזלו ונולד לתוך המציאות של מדינה יהודית ועצמאית בארץ ישראל, את התיאורים על הזוועות, הרציחות וההתעללויות השונות והמשונות, ואנו נוותר פעורי פה ועם מועקה גדולה בלב. מאז אותן שנים ארורות ועד היום עולות ונשאלות השאלות הנוקבות בקרב רבים בעם שלנו "איפה הקב"ה היה בשואה?" ו"כיצד ייתכן שהעם הנבחר נזנח?". ואכן במבט היסטורי ניתן לראות שמאורעות השואה הביאו ניצולים רבים וצאצאיהם לעזיבת המורשת היהודית, עד שכיום, למרבה הצער, רוב העם היהודי בארץ ובגולה כבר אינו שומר את מסורת אבותיו, שנשתמרה 3500 שנה עד לאותו שבר ומשבר.

לאורך השנים רבים ניסו לתת מענה לאותן שאלות קשות ולהסביר מדוע קרתה השואה. אחת הסברות הרווחות טוענת כי מטרת השואה הייתה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהביאו למקומו הטבעי בו עליו לשבת ולקדם את הגאולה העולמית - ארץ ישראל. העם, שהיה שקוע בחשיבה גלותית ופאסיבית פספס פעם אחר פעם במשך אלפיים שנות גלות את ההזדמנויות לחזור לא"י, ולכן הקב"ה נאלץ לבצע "ניתוח" כואב, אך חיוני, של עקירת העם והשבתו לארץ. לפי גישה זו, מטרת העקירה הינה לצורך נטיעה, והצרות הנוראיות הן בעצם חבלי משיח, אשר בראייה הרחבה יתבררו בבוא היום כנחוצות וחיוביות.       

גישה אחרת רואה בשואה עונש על תהליך ההתבוללות והחילון שהתחיל כבר אז בשנים שלפני המלחמה. בתורה נאמר לנו מפורשות כי במידה ונלך בדרך הישר בעיני ה' מובטח לנו כל טוב ושפע רב ("וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם..."), ומאידך אנו מוזהרים מפורשות כי אם נסטה מהדרך גורלנו יהיה רע ומר. האחריות שלנו כעם היא קולקטיבית, ולכן ייתכן מצב שתינוקות וילדים, וכמוהם גם צדיקים גמורים, ייענשו בגין חטאיהם של אנשים אחרים. עם ישראל הוא גוף אחד וככזה התנהגות של איבר אחד משפיעה בהכרח גם על מצבם וגורלם של האיברים האחרים.                                                       

לעניות דעתי, כל ההסברים הללו ואחרים הינם קלושים ולא מצליחים להתקרב ליישב את הדעת והלב ולתת מענה סביר לקושיות הקשות. את השואה פשוט אי אפשר להבין! מוח אנושי אינו מסוגל למצוא שום הסבר לזוועה הנוראה שהתחוללה שם. אנשים שעברו את השואה וחוו על בשרם את אימתה מתקוממים, ובמידה רבה של צדק, על עצם הרעיון להסבירה, וזאת משום שבאמת אין הסבר ואין תשובה. ועם זאת, אין בכך משום התרסה על האמונה. אנו מאמינים בקב"ה ובהנהגתו לא משום שאנו מבינים את דרכיו ואת מחשבותיו, אלא דווקא משום שהוא נעלה מאתנו ומהשגתנו. בכלל, מי אמר שעל כל שאלה צריכה להינתן תשובה? מי אמר שכל דבר ביכולתנו לקלוט? אין כל בושה להודות ולומר: אכן, אין באפשרותנו להבין את השואה והיא נעלית מבינתנו.

אולם, אף שאין לנו שמץ של הבנה למה הייתה השואה, אנו מאמינים באמונה שלמה שהיה צפון בה איזשהו טוב נעלה שאין באפשרותנו להשיגו בשכלנו כעת, ושהקב"ה הוא תכלית הטוב והחסד. הדמות המקראית והטראגית איוב ניסח זאת טוב מכל באומרו אחרי שלל הצרות שנחתו על ראשו: "ה' נתן וה' לקח. יהיה שם ה' מבורך". אנחנו עצובים, כואבים ומבולבלים, אבל עדיין מאמינים ומברכים!   

מי שרוצה רואה בשואה ערעור של האמונה ומי שרוצה מוצא בה חיזוק לאמונתו. אלוקים של המסורת היהודית לא התחייב מעולם לעשות עם בני האדם את הטוב בעיניהם. להיפך, אלוקים, על פי הגדרתו, עושה תמיד את הטוב בעיניו. מי שתופס אותו כאיזה סנטה קלאוס שמנמן וחייכני, המשפיע אך ורק טוב על ברואיו, לפי הבנתם של מושג הטוב, איננו מבין את הבורא באמת.

המעניין הוא שהיו לא מעט ניצולי שואה שמסרו עדויות מופלאות על ניסים ועל השגחה עליונה פלאית בתוך איימי המלחמה ורבים מהם התחזקו באמונה דווקא על ידה אחרי שנוכחו כי למרות הכול עם ישראל חי וקיים.   

לשאלה היכן הקב"ה היה בזמן השואה אנחנו עונים את התשובה הקשה, אך האמיתית ביותר – הוא זה שעשה אותה! אנחנו רחוקים מלהבין שאת שקרה וכואבים מאוד את שארע, ובכל זאת מאמינים שהכול בהשגחה פרטית ולטובה.

 

לצד השאלה "איפה היה הקב"ה בזמן השואה?" חשוב לא פחות לשאול "היכן היה האדם בזמן השואה?", או יותר נכון – "מה אפשר ללמוד מההתנהגות האנושית בזמן השואה?". באותן שנים ארורות המין האנושי התגלה במלוא כיעורו ואכזריותו (לצד ביטויים של חמלה וחסד) ויכולנו לראות למה מסוגל האדם שלא משכיל לעדן עצמו ולתקן את אותו "יצר לב האדם רע מנעוריו"!!

לא אחת שאלתי את עצמי כיצד אני הייתי מתנהג בתור גרמני אם הייתי חי באותה התקופה? האם הייתי משכיל להבחין בין טוב ורע באותן הנסיבות? האם היה בי את הכוח להתנגד לכוחות חברתיים עצומים שפועלים סביבי? האם היה בי אומץ לומר את שעל ליבי גם אם הוא אינו פופולארי ואף מסוכן? נראה כי אותן שאלות רלוונטיות לכולנו גם היום. הקב"ה דורש מאתנו שנהיה אנשי אמת, נלחם ונזעק אם אנחנו רואים עוולה ושקר.                              

מעבר לכך, מעניין לבחון את האידיאולוגיה הנאצית ולהבין מה היה מקור הרוע הטמון בה. מדבריו של היטלר יימח שמו וזכרו: "המאבק על השליטה בעולם, היא ביני לבין היהודים. כל השאר הוא חסר משמעות. היהודים הטילו שני מומים באנושות: המילה - הפוגעת בגוף, והמצפון - הפוגע בנשמה. אני בא לשחרר את האנושות מכבלים אלה". אותו צורר מקולל אמר בצורה פשוטה שברצונו להשמיד את היהודים והיהדות משום שהם המציאו, לדבריו, את המצפון האנושי, שקורה לנו להבדיל בין טוב ובין רע. הוא לא יכול היה לסבול שישנו עם אחד שחרט על דיגלו את האמונה שאסור לעשות דברים רעים וכי המצפון והנשמה "מענישים" אותך בגינם בתחושה שלילית. לשיטתו, מותר לאדם לרצוח, לאנוס ולבזוז אם הדבר מתאים לאינטרס שלו ויש לסלק כל מחשבה ותחושה לא נעימים שנלווים ושמפריעים בדרך. כשמבינים מה עומד מאחורי האידיאולוגיה הנאצית מתחזקת התחושה כמה ברי מזל אנחנו שזכינו לקבל את התורה ולהיות שייכים לעם שההומאניות, הדאגה לחלשים והשאיפה לאמת וצדק הם במרכז הווייתנו. גם כשאנחנו נלחמים בקרב ומתמודדים במלחמה - ספרי המוסר והקודים האתיים הם כנר לרגלינו.

בהקשר הזה מוכר סיפורו של ר' יקוטיאל הלברשטאם ז"ל, האדמו"ר מצאנז, שהמשיך לתמוך ולחזק את קהל חסידיו גם בין כתלי אשוויץ ושבסופו של דבר ניצל (לא לפני שאיבד את אשתו, 11 ילדיו והרוב המכריע של קהילתו). הרב שיקם מחדש בנתניה את חסידות צאנז המפוארת ואף הקים את בית החולים "לניאדו" שמסייע למאות אלפים. באחד הרגעים הקשים במחנה המוות פנה אליו יהודי מר נפש ושאל אותו בצווחות: "האם תמשיך לומר 'אתה בחרתנו' ותשמח כבן לעם סגולה?!". ענה לו הרבי: "עכשיו אכוון יותר ואשמח בלי גבול, שהרי אלמלא 'אתה בחרתנו' הייתי הופך בעצמי לצורר, ומוטב לי להישאר במצבי הנוכחי מאשר להיות אחד מהם!".

 

האנטישמיות ושנאת ישראל היו מנת חלקנו מאז היותנו לעם וחשוב להבין את שורשיהן כדי להבין טוב יותר את השואה. דומה שאין עם ואין דור הנקי ממנה. שונאים אותנו בתואנות אין ספור - על היותנו טובים מדי ועל היותנו "מקור הרוע בעולם". על שאנו מתבדלים ועל כך שאנו מתערבים בחיי העמים יתר על המידה. שונאים אותנו בתקופות שפע כלכלי ורודפים אותנו בעת שפל. רואים בנו אחראים לכל כישלון, ואנו מיותרים בעת הצלחה. מכים את המתרפס, אך תוקפים גם את זקוף הגו. מונעים את קיום מצוות התורה, ולעומת זאת לא קולטים את המתבולל. במאה השנים האחרונות נחלשו במידה רבה "הסיבות" הישנות שהביאו לשנאת ישראל. הקנאות הדתית, ששלטה באירופה בימי הביניים, החלה לפנות את מקומה אט אט לסובלנות דתית, וברוב ארצות העולם זכו היהודים רשמית לשוויון זכויות. בתקופה זו דימו יהודים רבים שעל ידי התקרבות לגויים והידמות להם בלבוש, בשפה ובמנהגים - תוסרנה המחיצות המפרידות בניהם ותיעלם השנאה לחלוטין. למרבה הפלא, פעולתם של המתבוללים הביאה לתוצאה שונה לחלוטין מזו שהיהודים ציפו לה. תנועה זו, לא זו בלבד שלא ביטלה את השנאה ליהודים, אלא אף הגבירה וליבתה אותה, כפי שהוכיחו הגרמנים אשר רדפו גם את הדור השלישי של מתבוללים יהודים. הבנה זו צריכה לחלחל היטב גם היום אל כל אלה בקרבנו שמשאלת ליבם היא "להיות עם ככל העמים" ולטשטש את הזהות היהודית שלנו. אין מה לעשות, זה פשוט לא עובד. במהותנו אנחנו שונים מהגויים.

לשווא נחפש סיבות הגיוניות לשנאת ישראל. לעניות דעתי, הסיבה האמתית לאותה שנאה כבושה, שגילו העמים כלפי עם ישראל, הוגדרה בבהירות רבה על ידי הרמב"ם ב"אגרת תימן": "ומפני שייחד אותנו הבורא במצוותיו ובחוקותיו, והתבארה מעלתנו על זולתנו..". היום לא פופולארי לדבר על הנושא הזה, ובכל זאת את האמת יש לומר - אנחנו לא עם רגיל. בתהליך התהוותנו כעם ביציאת מצריים ולאחר מכן במתן תורה בהר סיני נאמר מפורשות "ולקחתי אתכם לי לעם" (שמות ו', ז'). כלומר, עם ישראל יהפוך לאומה נבחרת הקשורה בדרכה לדרך ה'. באותו מעמד נאמר להם: "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו'). לצערנו לא תמיד אנחנו מתנהגים כעם הנבחר ולא אחת מתגלה דווקא פרצופו של ה"ישראלי המכוער", אולם בשורש האמונה שלנו אנו יודעים שאנחנו שונים משאר אומות העולם. השוני לא אמור להביא אותנו להתנשא על העמים האחרים, אלא להיפך- להוות מקור דוגמא לקדושה, לעדינות, לדרך ארץ ולאהבת הזולת. להבדיל מהגרמנים שטענו שהם בעלי "דם כחול" ובשל כך בעלי זכויות עודפות, השוני שלנו מחייב אותנו ליותר חובות כלפי שאר העולם מאשר לזכויות. תפקידנו להביא אל העולם אור, שמחה, אהבה ואמונה ולא הרס, חורבן ומוות. "ממלכת כוהנים" פירושו ממלכה של משרתים. משרתים של הטוב.

ההסבר העמוק לאנטישמיות, אם כך, הוא שבכל פעם שכוחות החושך והרוע בעולם (המיוצגים ע"י עמלק וצאצאיהם בעלי החזות השונה והמשתנה) מרגישים שכוחות האור (המיוצגים ע"י עם הסגולה) מתעוררים ולאמירתם הייחודית יש סיכוי לחולל שינוי אמיתי בעולם, הם מרגישים מאוימים ויוצאים למסעות צלב/אינקביזיציה/פוגרומים/שואה/פיגועים.

בזמן שכבשני מחנות ההשמדה עבדו 24 שעות ביממה, היו בידי מקבלי ההחלטות במעצמות שנלחמו בגרמניה (וארה"ב בראשן) מידע מודיעיני ברור על מה נעשה במחנות אלה. המידע כלל עדויות + תצלומי אוויר של האזור. חרף בקשות חוזרות ונשנות של ארגונים יהודים, אותן מעצמות סירבו להפציץ את מסילות הרכבת שהובילו את היהודים לסופם המר – דבר שללא ספק היה מעקב את התוכנית ומציל חיים רבים. מדוע אותן מדינות 'ידידותיות' נהגו כך? פשוט כי לא היה להם אכפת אם יהרגו עוד כמה מליוני 'יהודונים' או לא! בצער רב אומר שלדעתי מציאות זו קיימת גם היום ואל לנו לשגות בדמיונות ש'חברינו היקרים והמסורים' אכן יעמדו לצדינו ביום הדין.

 

לסיום – לא ניתן לדבר על השואה מבלי להתייחס לביטויי מסירות הנפש המדהימים שנעשו במהלכה. בתוך התופת והתנאים הלא אנושיים היו יהודים רבים שהצליחו לשמור באדיקות על מורשת אבותיהם והרוח היהודית. מוכרים הסיפורים על אימהות שמלו בידיהן את בנם בן ה-8 ימים רגע לפני שהם הובלו יחדיו את תאי הגזים ועל ארגוני החסד והצדקה שפעלו בגטאות, גם כאשר מפעיליהם עצמם סבלו מהעוני והרעב המחפיר ששרר סביב.

בחג פסח הקודם זכיתי לשוחח עם מתפללת מיוחדת במינה בבית הכנסת השכונתי שלנו, אשר סיפרה לי על קורותיה במחנה אושוויץ בחג הפסח לפני 72 שנה בדיוק. מאחר ולא היה ברשותם לוח שנה הם לא ידעו מתי חג, מתי שבת ומתי יום חול. באחד הימים אמרה אחת מחברותיה בצריף לקבוצת הבנות תשושות הגוף והנפש כי השבוע מתחיל חג הפסח. אותן נשים צדיקות החליטו שבמשך אותו שבוע הן לא תאכלנה את פרוסת הלחם הבודדת שהן קיבלו מידי יום מפאת איסור אכילת החמץ ותסתפקנה במנת המרק הדלוח שהגישו להן. בסיומו של אותו שבוע מפרך אמרה אישה אחרת כי לדעתה פסח מתחיל דווקא בשבוע הקרוב והן חזרו על מעשיהן שבוע שני ברציפות!! בהמשך היא אף סיפרה כי הגרמנים, באכזריותם הרבה, דאגו ליידע את הנשים כשיום כיפור הגיע ואף סיפקו לשלדים המהלכים מנת אוכל גדולה במיוחד כדי לראות אותן מתענות וסובלות מהאכילה האסורה. יתר על כן, מי שסירבה לאכול הוצאה להורג. קשה להבין את גדלות הרוח, אולם מה שרבות מהן עשו היה להכניס את המזון לפה ולאחר מכן באין רואה לירוק אותו לרצפה, וכל זאת על מנת להמשיך ולשמור את קדושת החג גם בסיטואציה בלתי אפשרית זו. מעט חוצפה והרבה סקרנות הביאו אותי לשאול אותה כיצד היא נשארה יהודייה מאמינה בטוב האלוקי אחרי שאיבדה במחנות את הוריה וששת אחיה? היא תקעה בי מבט עמוק וחד ואמרה ש"אם אחרי הסיוט שעברתי הצלחתי לצאת משאול התחתיות, לשקם את חיי, לעלות לארץ הקודש ולבנות בה משפחה חדשה לתפארת - משמע אין ספק שיש אלוקים בשמיים שאוהב ורוצה בטובתי".

סיפור אחר עליו קראתי הוא על יהודי יקר שנשלח עם אשתו וחמשת ילדיהם אל מחנה ההשמדה וחזר משם לבדו. הוא איבד במלחמה את משפחתו, את ביתו, את רכושו ואת בריאותו. במהלך הריאיון הוא הדגיש שרק דבר אחד היה לו שהצוררים לא הצליחו לקחת ממנו וזו מידת השמחה. כששאלו אותו לאחר המלחמה כיצד הוא לא שוקע בעגמומיות הוא ענה שמאחר והגרמנים לא הצליחו להרוג את שארית הפליטה בוודאי הם היו רוצים שלפחות הם יהיו מדוכאים ולא ימשיכו בחיים פוריים של עשייה ואף קרא בהתרגשות: "האם ניתן להם את הניצחון הזה?! או שמא נעשה את אשר ביכולתנו שלפחות את הקרב הזה הם יפסידו ואנחנו נחייה חיים שמחים – על אף ולמרות הכול?". הסיפור הזה ואחרים נותנים פרספקטיבה אחרת על החיים שלנו. בתוך כל ים הדמעות שהקריאה על סיפורי השואה מעלה, ראוי לזכור גם את ים הטובה שבו אנו חיים היום. בואו נתאחד ונהיה גאים ושמחים במי ובמה שאנחנו ואז לאף צורר ולאף אויב מבחוץ לא יהיה סיכוי כנגדנו!!!                     

בתפילה ובתקווה שלעולם לא עוד, ניר אביעד

יום ראשון, 4 במאי 2014

יום העצמאות - שלב הינקות מאחורינו, ומה הלאה?

בס"ד


יום העצמאות ייחגג השבוע ברוב עם והמון ועבורנו זו הזדמנות לעצור ולבחון את היחס שלנו למועד מיוחד זה. עם  יד על הלב - מה המשמעות של יום העצמאות עבור רובינו היום? רבים וודאי יסכימו שבמקרה הטוב זהו יום של נוסטלגיה והתרפקות על העבר (ברדיו משמיעים שירים של יורם גאון ונעמי שמר ואנחנו נזכרים בסבא רפאל וסבתא שושנה שייבשו ביצות והקימו את המדינה), ובמקרה הפחות מוצלח היום מסתכם בצליית כנפיים על המנגל בפארקים, בהשפרצות הדדיות בספריי קצף ובהכאה בפטישי פלסטיק על ראשם של חברינו. האמת היא שיום העצמאות יכול וצריך לשמש לעצירה ולבחינה עד כמה המונחים "ציונות", "אהבת המולדת" ו"ערבות הדדית" רלוונטיים בעידן הפוסט-מודרני בו אנו חיים והאם למדנו את הלקחים החשובים מההיסטוריה היהודית הפתלתלה?                               

אי שם ב-ה' באייר תש"ח קיבלנו מתנה נפלאה. אחרי כמעט אלפיים שנות גלות, מאז חורבן הבית השני ותפוצת העם לכל עבר, בהן פיללו אבותינו לשוב למולדת האהובה, כל יהודי ויהודי באשר הוא חי ונמצא קיבל את האפשרות לחזור לארץ מולדת אבותיו ולהרגיש סוף-סוף בבית. עבורנו, הדור שגדל לתוך המציאות הפלאית של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל, זה נתפס כמובן מאליו, אולם די אם נשאל את דור הסבים והסבתות שלנו, שנולדו בפולין/רוסיה/מרוקו/תימן, על תחושת העראיות הנוראית ועל חוסר הביטחון המשווע בידיעה שבכל רגע ורגע יכול כל זב חוטם ומצורע לפגוע ולהשפיל אותך, כדי שנשוב ונעריך את גודל מזלנו הטוב.         

מקובל לאחרונה לבקר את המדינה ואת החיים בה ואף לזרוק רפש ולהכפיש את מוסדותיה, מנהיגיה ותושביה. במאמר זה אציין את שאני מוצא לנכון שראוי ונכון לתקן ולשפר, ובכל זאת ומעל כל זאת אי אפשר שלא לזכור שמצבנו כאומה לא היה טוב יותר ב-2000 השנה האחרונות ולהתפעם מהנס הזה שנקרא "מדינת ישראל". רק לפני ימים ספורים ציינו את יום הזיכרון לשואה ונזכרנו בחשיבותן של העצמאות והיכולת להגן על חיינו בכוחות עצמינו. לא כולם יודעים זאת, אולם בכל מלחמות ישראל ביחד נהרגו פחות חיילים ואזרחים מאשר נרצחו יהודים ביום אחד באושוויץ!!! לדעתי די בנתון מדהים זה כדי לקחת נשימה עמוקה ולזכור כמה ברי מזל אנחנו.

66 שנות קיומנו הן, במונחים של שאר מדינות העולם, כשנים ספורות, ובכל זאת בתקופה כה קצרה עשינו את הלא יאומן - הפרחנו את השממה, בנינו מערכות כלכלה ושלטון, פיתחנו תעשייה מתוחכמת ויעילה, קלטנו עלייה מרחבי תבל, החיינו את עולם לימוד התורה ואף זכינו במדליית זהב באולימפיאדה והגענו למונדיאל...

 

כדי להדגיש את גודלה של המתנה שנקראת "מדינת ישראל" מצאתי לנכון להביא את הסיפור הנפלא על "האדמו"ר מסדיגורא". הרב החרדי המפורסם נהג בשנים הראשונות לייסודה של מדינת ישראל להגיע בכל יום עצמאות אל בית הכנסת הגדול בתל אביב. השתהה קמעה, כמו "בהרהור של הרגע האחרון", נכנס פנימה אל הקודש והתפלל בדבקות ובכוונה גדולה. לאחר 'תפילת העמידה' אף אמר יחד עם הקהל את ה'הלל' (מנהג שלא התקבל על כל הרבנים החרדים). בסיום התפילה היה הרב יוצא עם המתפללים לרחבת בית הכנסת ורוקד עימם בהתלהבות עצומה. כל מי שראה זאת העיד ששמחתו הייתה שונה ומיוחדת והיא לא הייתה שגרתית ורגילה. הייתה זו שמחה שנבעה מעומק נשמתו, ממעמקים לא ידועים ומוכרים. כתשובה לשאלת אחד המתפללים לפשר העניין סיפר הרב הצדיק שכאשר התגורר בעיר וינה שבאוסטריה, נכנסו הנאצים ימ"ש והתחילו להציק לקהילה היהודית שגרה במקום בצורות שונות ומשונות, ומשום שהוא שימש כרב הקהילה הם בחרו בו כ"דוגמא מהלכת" של ביזוי והשפלה. הם נתנו בידיו מטאטא גדול וציוו עליו לטאטא את רחובות וינה לכל צחוקם. בנוסף, נתנו לו דגל נאצי ופקדו עליו לקבוע אותו על אחד מן הבניינים הגבוהים בעיר. "לא הייתה לי ברירה" – המשיך וסיפר בקול בוכים – "לקחתי את המטאטא ואת הדגל וביצעתי את אשר פקדו עלי תוך כדי ביצוע פקודת הרוע והרשע. זקפתי עיניי השמימה והתחננתי לבורא עולם שיזכני לטאטא את רחובותיה של ארץ ישראל, כמו גם להניף את דגלה של ישראל על אחד מבנייניה הגבוהים. ואכן, בדרך ניסית ביותר, ובזכות רחמיו וחסדיו הגדולים של הקב"ה, זכיתי להגיע לארץ הקודש לאחר שעברתי את 'התופת הנאצית' וכעת אני מקיים 'הלכה למעשה' את אשר נדרתי והבטחתי. מאז, בכל יום עצמאות בהגיע יום חשוב וקדוש זה, אני קם בשעה מוקדמת, לוקח מטאטא ומטאטא את הרחובות הסמוכים למקום מגוריי. בנוסף, אני לוקח את דגל הלאום וקובע אותו על אחד מהבניינים. לאחר מכן, מגיע אנכי אל בית הכנסת בלב רוטט, ומודה ומהלל את האל על שזכיתי לחיות במדינת היהודים".

תהליך דומה ומפורסם מאוד עבר על הרב שלמה יששכר טייכטל, מחבר הספר "אם הבנים שמחה", שהיה אחד מחשובי הרבנים בהונגריה ושבסופו של דבר נרצח בשואה. לפני המלחמה הוא היה מראשי המתנגדים לישוב ארץ ישראל לפני בואו של המשיח, וכמו רוב יהדות אירופה התנגד לציונות. במהלך המלחמה הרב שינה את דעותיו מהקצה אל הקצה ובספר שכתב בתנאים לא-תנאים ותוך כדי מנוסה מהגרמנים הוא פרש את השקפת עולמו החדשה ואת הסיבות שבגינן החל לתמוך ביישוב הארץ, וזאת תוך התבססות על אלפי מבואות וציטוטים מהמקורות. יחד עם לימוד זכות על הציונים, שיישבו את הארץ, ומביאים לדבריו "במו ידיהם את הגאולה", הוא הדגיש שאין בדבריו כדי להצדיק את העובדה שאינם שומרים תורה ומצוות וקרא להם לשוב אל הדת.

 

אוטונומיה יהודית בארצנו אינה דבר חדש. פעמיים בעבר ישבנו כאן ופעמיים גורשנו ונפוצנו לכל עבר. לפי המסורת היהודית הבית הראשון נחרב בגלל גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים ואילו הבית השני נחרב בגלל שנאת חינם.  יום העצמאות, אם כך, זו הזדמנות עבורנו לבדק בית ולשינויים הנדרשים במטרה להימנע מחורבן נוסף חס ושלום. לעניות דעתי, בראש ובראשונה יש לשוב ולדון במצוות אהבת הזולת, שכה הייתה חסרה בימי בית שני, ושחסרונה הביא, כאמור, בסופו של דבר לחורבן הנורא ולגלות בת 2000 שנה לאחריו. כל מי שעיניו בראשו יכול בקלות לראות את ההקבלה בין הלך הרוח החברתי, ששרר בתקופה שלפני החורבן ההוא, לבין הלך הרוח הנוכחי בחברה הישראלית של היום. יום זה הוא קריאת אזהרה לכולנו לשוב אל המהות היהודית הבסיסית ביותר שביסודה מקור כוחנו כפרטים וכעם – האחדות, האחווה, הערבות והרעות בין אדם לרעהו.  

רבים חושבים בטעות שהאיומים האמתיים על קיומנו הם הפצצה האיראנית, הגז הסורי או המהפכה המצרית, אולם האמת היא שונה לחלוטין. האיום הרלוונטי והמוחשי ביותר על עתידינו כאומה וכפרטים הוא בפילוג, בשנאה, בלשון הרע ובסכסוכים הפנימיים בנינו. מכאן יכולה לבוא הרעה, או לחלופין לצמוח ישועה גדולה.      

בספר דברים נאמר על עם ישראל "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן - וַיִּבְעָט". פרוש הדברים הוא שברגע שעם ישראל מרגיש מספיק בטוח בעצמו ובקיומו הוא שוכח את דרך הישר בעיני השם ובועט בדרכי האמת והמוסר שקיבל. די להבחין בשמורות הטבע המטונפות לאחר חג או שבת בהן ביקרו המטיילים, בתופעת ההתחמקות משרות צבאי ומשרות מילואים שהולכת ומתרחבת, בתופעות העלמת המיסים והשחיתות ובאלימות הבלתי נסבלת ונתפסת בקרב בני נוער, כדי להבין שמשהו לא טוב קורה פה.                                      

תרבות ה"לא לצאת פראייר" והתחמנות, שכולנו לצערנו מכירים כה טוב, בהכרח מביאה לאגואיזם, חשדנות ויותר ויותר בדידות. הקנאה, התחרותיות וצרות העין שומטים את הקרקע מתחת לרגלינו ולא מאפשרים לנו לחיות ביחד. בטעות אנחנו חושבים שישנם משאבים מוגבלים וכי מי שלא משיג ותופס ראשון יישאר מאחור. אם מעט נפקח את עינינו נראה שהשפע הוא אינסופי ודווקא כשלזולת יהיה טוב יותר אז לנו עצמנו גם יהיה טוב יותר. חברה בריאה, אם כך, מושתת על נתינה הדדית, אכפתיות ושמחה בהצלחת שכנינו וחברינו. משהו מכל זה דבק בדור המייסדים בתש"ח, אולם נראה שכיום הוא כמעט ונעלם כליל. מי ייתן ונתעשת מהר ולא נזדקק לטלטלות כואבות מבחוץ כדי לשוב ולהתאחד. איפשהו בין "האח הגדול" ו"המרוץ למיליון" איבדנו את מקור כוחנו – הסולידריות החברתית, התחושה שאנחנו עדיין יכולים לסמוך אחד על השני והאמון הבסיסי שבעל המכולת/ המוסכניק/ האינסטלטור או כל בעל מקצוע אחר שנזמין לא 'ידפקו' אותנו וינצלו את תמימותנו.    

מעבר לכל אלה, נראה כי כחברה וכמדינה איבדנו את הכיוון ושכחנו מה עיקר ומה טפל ומה תפקידינו מבין כל העמים. כמו כל תינוק, שגדל ונהפך לנער ולאחר מכן לאדם בוגר, כך גם מדינת ישראל צועדת במסלול ההתבגרות ההכרחי. תינוק בראשית חייו זקוק למעט מאוד – דייסה, צעצועים וחיתולים, אולם לאחר מכן עם התבגרותו הצרכים שלו משתנים והוא מתחיל לחפש משמעות לחייו ומנסה להכניס בהם תכנים רוחניים, מועילים ומפתחים. מדינת ישראל ב-66 שנותיה הראשונות השיגה לא מעט הישגים מדהימים ובנתה את התשתית והמבנה להמשך דרכה. עכשיו אנחנו נדרשים לשלב השני בו נמלא את אותו בניין בתוכן ראוי. אומה שלא משכילה לעשות זאת מתחילה לחלות בריקנות רוחנית שמכרסמת את יסודותיה. על כך בדיוק בונים אויבנו ועלינו להתעורר טרם יהיה מאוחר מידי.

מידי שבת אנחנו קוראים בבתי הכנסת תפילה יפה במיוחד לשלומה של המדינה ואף מכנים אותה בתארים המחייבים "ראשית צמיחת גאולתנו" ו"יסוד כיסא ה' בעולם". בדברים אלה אנחנו למעשה מצהירים כי אנו מאמינים שהגאולה השלמה, לה כולנו מחכים כבר 3,300 שנה מיום שהתגבשנו כעם, התחילה עם הקמת המדינה. הישיבה שלנו בארץ ישראל אינה מקרית. יכולנו לחיות באוגנדה, כהצעתו של הרצל, ובכל זאת לא ויתרנו על הכיסופים לחזור לארץ בה אנחנו מרגישים הכי בבית ויכולים לממש את ייעודינו. כדי לא לבעוט בדלי עלינו לעשות את זה נכון, כלומר להכניס אל תוך תחומי חיינו השונים את הערכים היהודים הבסיסיים שמשותפים לכולנו.

כך לדוגמא, בתוך מערכות הכלכלה והמסחר יש להכניס את הערכים של משא ומתן באמונה. התורה מלאה בהנחיות ותיאורים כיצד ניתן להתפרנס בכבוד ויחד עם זאת לשמור על כבודם ורווחתם של החלשים יותר. כיום נראה כי אימצנו בהתלהבות יתרה את הקפיטליזם האכזרי, אשר לצד רווחה ופיתוח חיוביים, מביא לקוטביות גדולה בעם ולרמיסת רבים. מעבר לכך, ראוי לכל איש מסחר באשר הוא לזכור שבשם המרדף אחר פרנסת משפחתו אסור לו לשקר ולגנוב. לחם שהרווחנו בגזל ירעיל את נשמותינו ונשמות ילדינו.                       

התרבות שרבים מאתנו צורכים לא בהכרח (בלשון המעטה) מרוממת את הנפש ונותנת השראה להתקדמות רוחנית, כפי שתרבות אמתית צריכה לעשות. במקום זאת, תכניות הטלוויזיה השונות והמפרסמים למיניהם למדו היטב את מבנה הנפש שלנו ובלי הרף פונים לצדדים הנמוכים והיצריים שבאדם, אשר גורמים לנו לצרוך את מרכולתם, למרות המחיר הכבד של רדידות תרבותית וריקנות פנימית. 40% רייטינג לצפייה בתוכניות על חבורת אנשים המשמיעים לשון הרע בלי הרף אחד על השני מלמד שהמזון לנשמה שאנחנו מכניסים פנימה מקולקל. מניסיון אישי אני יכול להעיד שהפסקת ההתמכרות לרפש התרבותי שמוכרים לנו זה דבר קשה, אבל אין משתלם ממנו.   

עולם המדע הישראלי מאז ומעולם היה מקור לגאווה למדינה. "הראש היהודי ממציא לנו פטנטים" וכל העולם משתהה על היצירתיות והחזון. בשנים האחרונות תעשיית ההיי-טק הינה ממנועי הצמיחה העיקריים שלנו והיא מביאה איתה הרבה שמחה ורווחה לעולם. יחד עם זאת, לפחות בתחושתי האישית, רבים מידי הם האנשים שמשקיעים את מירב ומיטב שעות יומם, תוך הקרבה אמתית של חיי המשפחה וזמנם האישי, בפיתוח עוד אפליקציה למכשיר הפלאפון או עוד מסך טלוויזיה רחב/עמוק/צבעוני יותר. אולי אלה מוצרים בעלי ביקוש ונתח שוק, אולם מה בין זה ובין תועלת אמיתית לעולם?              

התקשורת בכלל איבדה את הכיוון ואת הבושה. כאשר הדבר החשוב ביותר הוא למכור עוד עיתון או למשוך עוד צופה אל הערוץ, אין פלא שבשם ערכים של "ליברליות" ו"נאורות" מותר היום לפרסם כל דבר, גם אם הוא בפרוש פוגע בביטחון המדינה, או חמור לא פחות – משפיל ורומס עד דק את נשוא הכתבה. כאשר אחד המדורים הפופולאריים ביותר בעיתונים ובאתרי האינטרנט הוא מדור ה"רכילות" והעניין בלשון הרע נהיה דבר לגיטימי ומקובל, אין פלא שהערכים היהודים של כבוד לזולת נתפסים כיום כארכאיים ולא רלוונטיים.

 

האם זוהי הבשורה שיש לנו להביא אל העולם? האם בזה מסתכמת האמירה היהודית שאנחנו נושאים עמנו אלפי שנה? התשובה היא שברור שלא! תפקידינו כעם הוא להאיר את הדרך, להיות "עם סגולה" במובן הכי עמוק ואותנטי של המילה – להביא סגולה לעולם, להביא נחמה, משמעות ואמת. זוהי הסיבה האמיתית שהקב"ה נתן לנו את המדינה היקרה הזו ובזה אנחנו נבחנים. פעמיים בעבר לא עמדנו במבחן ונשאנו בתוצאות המרות. הלוואי והפעם נלמד מניסיונות העבר ונעשה את הדברים נכון. 66 השנים הראשונות הן בגדר תקופת הינקות. עכשיו אנחנו נכנסים לשלב החשוב באמת והדברים בידינו. השינוי לא יבוא מהפוליטיקאים ולא מכוכבי התרבות למיניהם. השינוי יבוא מלמטה – ממני וממך. אם כל אחד ישכיל בחלקת האלוקים הקטנה שלו לעשות "אוויר טוב", להפיץ חום ואהבה ולהתנהג ביושר, הגינות והתחשבות לבסוף נזכה לעצמאות אמתית.

כולנו זוכרים את הכרזתו הדרמטית של בן גוריון לפני 66 שנה בדיוק: "אנחנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל". מה המשמעות של "מדינה יהודית"? האם נתנו על כך את הדעת מספיק? יש שיגידו ש"מדינה יהודית" פרושה מדינה שרוב תושביה הם יהודים, אבל האמת היא שמדינה שכזו עדיין אינה "מדינה יהודית". ההגדרה המדוייקת של "מדינה יהודית" היא מדינה שבה מתממשים ומיושמים העקרונות, התכנים והערכים היהודיים שהעם שלנו נושא עמו כל כך הרבה שנים. דורות על גבי דורות חיכו וציפו ולא זכו לחיות במדינה יהודית משלהם, ואילו אנחנו זכינו. זכות זו מחייבת אותנו לאהוב את הארץ ואת העם ללא סייג ומחייבת להשתלב במעגל היצירה והבנייה ולהשפיע על החברה מרוח התורה ומערכי היהדות. במשך כל שנות הגלות יכולנו להביא את התורה ומצוותיה לידי ביטוי בחיים הפרטיים בלבד (או לכל היותר בקרב הקהילה הקטנה שבכפר/עיירה), ואילו כיום יש לנו את אפשרות הפז להראות לעולם כולו כיצד מתנהלת מדינה שלמה שתורת ישראל הם כנר לרגליה.

לצערנו, כששואלים צעירים רבים מה קושר אותם לארץ ולמדינה רבים עונים תשובות סתמיות ואף חמור מזה מצהירים ש"שום דבר". זוהי תוצאה עגומה לעובדה שכמעט ונעלם מהשיח הציבורי הדיון על ערכים כדוגמת אהבת הארץ, אהבת המולדת ותפקידנו כעם. יעידו על כך השירים המושמעים ברדיו, שעוסקים רובם ככולם בטקסטים כדוגמת: "אני אוהב אותה והיא אוהבת אותי", ואשר החליפו את שירי המולדת של פעם. היום לכתוב שיר אהבה וערגה למדינה ולארץ נחשב מיושן ופתטי והעיסוק בצרכים האישיים ובאינדיבידואל נחשב כמעט חזות הכל.

 

ישנם כיום אנשים וזרמים מחשבתיים במדינתנו, אשר האג'נדה המוצהרת או הסמויה שלהם היא למחוק את היחוד הלאומי-תרבותי-דתי שלנו ולהיות"אומה ככל האומות". בעיניהם "עם סגולה" ו"אור לגויים" זוהי המצאה אנושית ומשקולת כבדה מידי שעדיף להפטר ממנה. החלום שלהם הוא לחיות כמו אמריקאי/גרמני/אנגלי/איטלקי. מבחינם סמלי התרבות שאנו נושאים עימנו 3,000 שנה ארכאיים ומיושנים, ועל כן יש להחליפם ב"תרבות המערבית הנאורה". אני שומע בכאב דעות אלה ונזכר בכל אותם יהודים בארצות אירופה ה"נאורות" שרק 75 שנה קודם עשו כל מאמץ לטשטש את הזהות הפנימית שלהם ולאמץ כזו 'מודרנית' ו'מתקדמת' יותר. למרבה האבסורד היו אלה דווקא הגויים שהזכירו להם בלי הרף מי הם באמת. הסיבות לאנשטימיות רבות, אולם בעומק ובשורש הדברים נמצאת הציפייה של אומות העולם מעם ישראל להאיר את האור המיוחד שלו בעולם כדי שכולם יוכלו ללמוד מאיתנו את דרך האמת והתורה.

בספר 'משלי' נכתב: "באין חזון – יפרע עם". 'חזון' פרושו מערכות ערכית וקריאת כיוון שמכוחם אמורים בני האדם לפעול. כשאלה לא קיימים נשארים רק האינטרסים האישיים ומכאן הדרך לניכור האחד כלפי השני קצרה ביותר. בעיניי, מבחינה חברתית הגענו לנקודה קריטית שבה הכרסום בזיקה היהודית ממש מסכנת את עצם יכולתינו להתמודד עם האיומים החיצוניים והפנימיים של התקופה. גדל כאן כבר דור רביעי וחמישי של ניתוק מהיהדות האמיתית, החמה והחכמה ומהכרות עם המורשת והתשתית הערכית שלנו כעם, ועל כן חובה על כולנו להתעורר בטרם נצטער. החברה הישראלית זקוקה להרבה מטען רוחני, לתיקונים ולשינויים, אך אל לנו לצפות שהשיפור והתיקון ירדו אלינו מהשמיים. כפי שהמשימה של הדור הקודם היתה מלאכת כיבוש הארץ ובנייתה הפיזית, הרי תפקידנו הוא להשקיע את כל כוחנו ומרצינו בבניין הרוחני של העם, ועל כן יש להרבות באהבה ובאמונה, כפי שטען הרב צבי יהודה קוק.

 

בקרב חלקים מסוימים בעם, אשר זוכים לרוח גבית מהתקשורת ה"מאוזנת" שלנו, פשטה אווירת ייאוש ועייפות מטורח הדרך והמסע. זה אכן קשה להילחם באויבים מבחוץ שמנסים להשמידנו בלי הרף ומדכא להיווכח שלצערנו הם מאלצים אותנו לחיות על חרבנו כל כך הרבה שנים, וזה אכן קשה לנסות לגשר על הפערים התרבותיים העצומים בין חלקי האומה פנימה. היה לנו הרבה יותר נעים וקל אילו היו לנו שכנים כמו בשוויץ, הומוגניות גדולה יותר בתוכינו כמו בשבדיה והחדשות המרעישות ברדיו היו סביב הסוגיה 'כמה תפוקת חלב נתנו הפרות השנה?', אולם המציאות שנכפתה עלינו כרגע היא שונה. המצער הוא שאותו קושי גורר עימו עייפות וחדלון, אשר מביאים עימם את השיכחה בצידקת דרכינו ובסיבות ההסטוריות והמוסריות הבסיסיות שבגינן אנו יושבים דווקא פה וביחד. לאחרונה קראתי בכאב את דבריו של אחד משועי הארץ אשר כינה אותה "ארץ זוועת חלב ודבש" ואת הגיגיו על רצונו להחליף את אוכלוסייתה וערכיה, או מאידך להגר מכאן. לילדיו, כך הוא התפאר ואמר, הוא מזמן המליץ לעבור למקום אחר על פני הגלובוס. קראתי והתעצבתי.

קל לשגות בדמיונות על פתרונות קסם שיפתרו את הקשיים השונים כדוגמת ויתורים כאלה ואחרים, אולם המציאות היא אחרת. רצה הקב"ה שנתיישב דווקא כאן בארץ מוקפת אויבים, ורצה הקב"ה שנאלץ לבצע את מלאכת האיחוד והגיבוש הפנימית והכה מורכבת בתוכינו ביחד. נראה לי שמכוח ההבנה שלא מדובר בגורל אכזר, או בטעות מצערת של ההסטוריה, אלא בתוכניתו הברורה של מלך מלכי המלכים ומסובב כל הסיבות כדי לשאוב את תעצומות הנפש והגוף להמשיך במשימה עם הרבה תקווה ואופטימיות.

 

ובעניין אחר – לפני יום העצמאות נרכין ראש ונתייחד עם האחים והאחיות שלנו שמסרו את נפשם למען הבנייה וההגנה על מדינתנו. כשנשאל הרב שלמה זלמן אוירבך (מגדולי פוסקי ההלכה ומחשובי הרבנים מאז קום המדינה) האם הוא נוסע לקברי צדיקים בחו"ל הוא נהג לענות שמידי פעם הוא מבקר את הקברים של הצדיקים הגדולים ביותר וזאת אף מבלי לצאת מהארץ. כששאלו אותו לפשר דבריו השיב שבעוברו ליד הר הרצל בירושלים הוא נזכר בחיילים שקבורים שם ומחשיבם לקדושים שבקדושים ולנעלים שבנעלים בזכות שמסרו נפשם למען עם ישראל. יהיה זכרם ברוך!

מוקדש בהערכה לראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, אשר נודע לי השנה שהוא נמנה על הקוראים הנאמנים של מאמרים אלה. קיבלת לידך למשמרת את הפקדון היקר ביותר שישנו – את מדינת ישראל. אנו מודים לך על שעות מאמץ ויגיעה אינסופיים למען עשות טוב לעם ולמדינה (גם אם לא מסכימים עם כל החלטה ופעולה). כל אדם זקוק לחיזוק, ולכן בתוך בליל הביקורת וכפיות הטובה שמסביב, דע לך שרוב העם מוקיר תודה ושמח במעשיך.

באהבה גדולה למדינה היקרה שלנו,

יום רביעי, 18 באפריל 2012

לקראת יום הזיכרון לשואה – איפה אלוקים היה בזמן השואה?

בס"ד


יום הזיכרון לשואה ולגבורה מגיע ועימו הכאב, התסכול וגם לא מעט שאלות ותהיות באמונה. תכניות הטלוויזיה והרדיו שוב יביאו בפנינו, הדור ששפר מזלו ונולד לתוך המציאות של מדינה יהודית ועצמאית בארץ ישראל, את התיאורים על הזוועות, הרציחות וההתעללויות השונות והמשונות, ואנו נוותר פעורי פה ועם מועקה גדולה בלב. מאז אותן שנים ארורות ועד היום עולות ונשאלות השאלות הנוקבות בקרב רבים בעם שלנו "איפה הקב"ה היה בשואה?" ו"כיצד ייתכן שהעם הנבחר נזנח?". ואכן במבט היסטורי ניתן לראות שמאורעות השואה הביאו ניצולים רבים וצאצאיהם לעזיבת המורשת היהודית, עד שכיום, למרבה הצער, רוב העם היהודי בארץ ובגולה כבר אינו שומר את מסורת אבותיו, שנשתמרה 3500 שנה עד לאותו שבר ומשבר.
לאורך השנים רבים ניסו לתת מענה לאותן שאלות קשות ולהסביר מדוע קרתה השואה. אחת הסברות הרווחות טוענת כי מטרת השואה הייתה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהביאו למקומו הטבעי בו עליו לשבת ולקדם את הגאולה העולמית – ארץ ישראל. העם, שהיה שקוע בחשיבה גלותית ופאסיבית פספס פעם אחר פעם במשך אלפיים שנות גלות את ההזדמנויות לחזור לא"י, ולכן הקב"ה נאלץ לבצע "ניתוח" כואב, אך חיוני, של עקירת העם והשבתו לארץ. לפי גישה זו, מטרת העקירה הינה לצורך נטיעה, והצרות הנוראיות הן בעצם חבלי משיח, אשר בראייה הרחבה יתבררו בבוא היום כנחוצות וחיוביות.
גישה אחרת רואה בשואה עונש על תהליך ההתבוללות והחילון שהתחיל כבר אז בשנים שלפני המלחמה. בתורה נאמר לנו מפורשות כי במידה ונלך בדרך הישר בעיני ה' מובטח לנו כל טוב ושפע רב ("וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם..."), ומאידך אנו מוזהרים מפורשות כי אם נסטה מהדרך גורלנו יהיה רע ומר. האחריות שלנו כעם היא קולקטיבית, ולכן ייתכן מצב שתינוקות וילדים, וכמוהם גם צדיקים גמורים, ייענשו בגין חטאיהם של אנשים אחרים. עם ישראל הוא גוף אחד וככזה התנהגות של איבר אחד משפיעה בהכרח גם על מצבם וגורלם של האיברים האחרים.
לעניות דעתי, כל ההסברים הללו ואחרים הינם קלושים ולא מצליחים להתקרב ליישב את הדעת והלב ולתת מענה סביר לקושיות הקשות. את השואה פשוט אי אפשר להבין! מוח אנושי אינו מסוגל למצוא שום הסבר לזוועה הנוראה שהתחוללה שם. אנשים שעברו את השואה וחוו על בשרם את אימתה מתקוממים, ובמידה רבה של צדק, על עצם הרעיון להסבירה, וזאת משום שבאמת אין הסבר ואין תשובה. ועם זאת, אין בכך משום התרסה על האמונה. אנו מאמינים בקב"ה ובהנהגתו לא משום שאנו מבינים את דרכיו ואת מחשבותיו, אלא דווקא משום שהוא נעלה מאתנו ומהשגתנו. בכלל, מי אמר שעל כל שאלה צריכה להינתן תשובה? מי אמר שכל דבר ביכולתנו לקלוט? אין כל בושה להודות ולומר: אכן, אין באפשרותנו להבין את השואה והיא נעלית מבינתנו.
אולם, אף שאין לנו שמץ של הבנה למה הייתה השואה, אנו מאמינים באמונה שלמה שהיה צפון בה איזשהו טוב נעלה שאין באפשרותנו להשיגו ושהקב"ה הוא תכלית הטוב והחסד. הדמות המקראית והטראגית איוב ניסח זאת טוב מכל באומרו אחרי שלל הצרות שנחתו על ראשו: "ה' נתן וה' לקח. יהיה שם ה' מבורך". אנחנו עצובים, כואבים ומבולבלים, אבל עדיין מאמינים ומברכים!
מי שרוצה רואה בשואה ערעור של האמונה ומי שרוצה מוצא בה חיזוק לאמונתו. אלוקים של המסורת היהודית לא התחייב מעולם לעשות עם בני האדם את הטוב בעיניהם. להיפך, אלוקים, על פי הגדרתו, עושה תמיד את הטוב בעיניו. מי שתופס אותו כאיזה סנטה קלאוס שמנמן וחייכני, המשפיע אך ורק טוב על ברואיו, לפי הבנתם של מושג הטוב, איננו מבין את הבורא באמת. המעניין הוא שהיו לא מעט ניצולי שואה שמסרו עדויות מופלאות על ניסים ועל השגחה עליונה פלאית בתוך איימי המלחמה ורבים מהם התחזקו באמונה דווקא על ידה אחרי שנוכחו כי למרות הכול עם ישראל חי וקיים.
לשאלה היכן הקב"ה היה בזמן השואה אנחנו עונים את התשובה הקשה, אך האמיתית ביותר – הוא זה שעשה אותה! אנחנו רחוקים מלהבין שאת שקרה וכואבים מאוד את שארע, ובכל זאת מאמינים שהכול בהשגחה פרטית ולטובה.

לצד השאלה "איפה היה הקב"ה בזמן השואה?" חשוב לא פחות לשאול "היכן היה האדם בזמן השואה?", או יותר נכון – "מה אפשר ללמוד מההתנהגות האנושית בזמן השואה?". באותן שנים ארורות המין האנושי התגלה במלוא כיעורו ואכזריותו (לצד ביטויים של חמלה וחסד) ויכולנו לראות למה מסוגל האדם שלא משכיל לעדן עצמו ולתקן את אותו "יצר לב האדם רע מנעוריו"!!
לא אחת שאלתי את עצמי כיצד אני הייתי מתנהג בתור גרמני אם הייתי חי באותה התקופה? האם הייתי משכיל להבחין בין טוב ורע באותן הנסיבות? האם היה בי את הכוח להתנגד לכוחות חברתיים עצומים שפועלים סביבי? האם היה בי אומץ לומר את שעל ליבי גם אם הוא אינו פופולארי ואף מסוכן? נראה כי אותן שאלות רלוונטיות לכולנו גם היום. הקב"ה דורש מאתנו שנהיה אנשי אמת, נלחם ונזעק אם אנחנו רואים עוולה ושקר.
מעבר לכך, מעניין לבחון את האידיאולוגיה הנאצית ולהבין מה היה מקור הרוע הטמון בה. מדבריו של היטלר יימח שמו וזכרו: "המאבק על השליטה בעולם, היא ביני לבין היהודים. כל השאר הוא חסר משמעות. היהודים הטילו שני מומים באנושות: המילה – הפוגעת בגוף, והמצפון – הפוגע בנשמה. אני בא לשחרר את האנושות מכבלים אלה". אותו צורר מקולל אמר בצורה פשוטה שברצונו להשמיד את היהודים והיהדות משום שהם המציאו, לדבריו, את המצפון האנושי, שקורה לנו להבדיל בין טוב ובין רע. הוא לא יכול היה לסבול שישנו עם אחד שחרט על דיגלו את האמונה שאסור לעשות דברים רעים וכי המצפון והנשמה "מענישים" אותך בגינם בתחושה שלילית. לשיטתו, מותר לאדם לרצוח, לאנוס ולבזוז אם הדבר מתאים לאינטרס שלו ויש לסלק כל מחשבה ותחושה לא נעימים שנלווים ושמפריעים בדרך. כשמבינים מה עומד מאחורי האידיאולוגיה הנאצית מתחזקת התחושה כמה ברי מזל אנחנו שזכינו לקבל את התורה ולהיות שייכים לעם שההומאניות, הדאגה לחלשים והשאיפה לאמת וצדק הם במרכז הווייתנו. גם כשאנחנו נלחמים בקרב ומתמודדים במלחמה – ספרי המוסר והקודים האתיים הם כנר לרגלינו.
בהקשר הזה מוכר סיפורו של ר' יקוטיאל הלברשטאם ז"ל, האדמו"ר מצאנז, שהמשיך לתמוך ולחזק את קהל חסידיו גם בין כתלי אשוויץ ושבסופו של דבר ניצל (לא לפני שאיבד את אשתו, 11 ילדיו והרוב המכריע של קהילתו). הרב שיקם מחדש בנתניה את חסידות צאנז המפוארת ואף הקים את בית החולים "לניאדו" שמסייע למאות אלפים. באחד הרגעים הקשים במחנה המוות פנה אליו יהודי מר נפש ושאל אותו בצווחות: "האם תמשיך לומר 'אתה בחרתנו' ותשמח כבן לעם סגולה?!". ענה לו הרבי: "עכשיו אכוון יותר ואשמח בלי גבול, שהרי אלמלא 'אתה בחרתנו' הייתי הופך בעצמי לצורר, ומוטב לי להישאר במצבי הנוכחי מאשר להיות אחד מהם!".

האנטישמיות ושנאת ישראל היו מנת חלקנו מאז היותנו לעם וחשוב להבין את שורשיהן כדי להבין טוב יותר את השואה. דומה שאין עם ואין דור הנקי ממנה. שונאים אותנו בתואנות אין ספור – על היותנו טובים מדי ועל היותנו "מקור הרוע בעולם". על שאנו מתבדלים ועל כך שאנו מתערבים בחיי העמים יתר על המידה. שונאים אותנו בתקופות שפע כלכלי ורודפים אותנו בעת שפל. רואים בנו אחראים לכל כישלון, ואנו מיותרים בעת הצלחה. מכים את המתרפס, אך תוקפים גם את זקוף הגו. מונעים את קיום מצוות התורה, ולעומת זאת לא קולטים את המתבולל. במאה השנים האחרונות נחלשו במידה רבה "הסיבות" הישנות שהביאו לשנאת ישראל. הקנאות הדתית, ששלטה באירופה בימי הביניים, החלה לפנות את מקומה אט אט לסובלנות דתית, וברוב ארצות העולם זכו היהודים רשמית לשוויון זכויות. בתקופה זו דימו יהודים רבים שעל ידי התקרבות לגויים והידמות להם בלבוש, בשפה ובמנהגים – תוסרנה המחיצות המפרידות בניהם ותיעלם השנאה לחלוטין. למרבה הפלא, פעולתם של המתבוללים הביאה לתוצאה שונה לחלוטין מזו שהיהודים ציפו לה. תנועה זו, לא זו בלבד שלא ביטלה את השנאה ליהודים, אלא אף הגבירה וליבתה אותה, כפי שהוכיחו הגרמנים אשר רדפו גם את הדור השלישי של מתבוללים יהודים. הבנה זו צריכה לחלחל היטב גם היום אל כל אלה בקרבנו שמשאלת ליבם היא "להיות עם ככל העמים" ולטשטש את הזהות היהודית שלנו. אין מה לעשות, זה פשוט לא עובד. במהותנו אנחנו שונים מהגויים.
לשווא נחפש סיבות הגיוניות לשנאת ישראל. לעניות דעתי, הסיבה האמתית לאותה שנאה כבושה, שגילו העמים כלפי עם ישראל, הוגדרה בבהירות רבה על ידי הרמב"ם ב"אגרת תימן": "ומפני שייחד אותנו הבורא במצוותיו ובחוקותיו, והתבארה מעלתנו על זולתנו..". היום לא פופולארי לדבר על הנושא הזה, ובכל זאת את האמת יש לומר – אנחנו לא עם רגיל. בתהליך התהוותנו כעם ביציאת מצריים ולאחר מכן במתן תורה בהר סיני נאמר מפורשות "ולקחתי אתכם לי לעם" (שמות ו', ז'). כלומר, עם ישראל יהפוך לאומה נבחרת הקשורה בדרכה לדרך ה'. באותו מעמד נאמר להם: "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו'). לצערנו לא תמיד אנחנו מתנהגים כעם הנבחר ולא אחת מתגלה דווקא פרצופו של ה"ישראלי המכוער", אולם בשורש האמונה שלנו אנו יודעים שאנחנו שונים משאר אומות העולם. השוני לא אמור להביא אותנו להתנשא על העמים האחרים, אלא להיפך- להוות מקור דוגמא לקדושה, לעדינות, לדרך ארץ ולאהבת הזולת. להבדיל מהגרמנים שטענו שהם בעלי "דם כחול" ובשל כך בעלי זכויות עודפות, השוני שלנו מחייב אותנו ליותר חובות כלפי שאר העולם מאשר לזכויות. תפקידנו להביא אל העולם אור, שמחה, אהבה ואמונה ולא הרס, חורבן ומוות. "ממלכת כוהנים" פירושו ממלכה של משרתים. משרתים של הטוב.
ההסבר העמוק לאנטישמיות, אם כך, הוא שבכל פעם שכוחות החושך והרוע בעולם (המיוצגים ע"י עמלק וצאצאיהם בעלי החזות השונה והמשתנה) מרגישים שכוחות האור (המיוצגים ע"י עם הסגולה) מתעוררים ולאמירתם הייחודית יש סיכוי לחולל שינוי אמיתי בעולם, הם מרגישים מאוימים ויוצאים למסעות צלב/אינקביזיציה/פוגרומים/שואה/פיגועים.
בזמן שכבשני מחנות ההשמדה עבדו 24 שעות ביממה, היו בידי מקבלי ההחלטות במעצמות שנלחמו בגרמניה (וארה"ב בראשן) מידע מודיעיני ברור על מה נעשה במחנות אלה. המידע כלל עדויות + תצלומי אוויר של האזור. חרף בקשות חוזרות ונשנות של ארגונים יהודים, אותן מעצמות סירבו להפציץ את מסילות הרכבת שהובילו את היהודים לסופם המר – דבר שללא ספק היה מעקב את התוכנית ומציל חיים רבים. מדוע אותן מדינות 'ידידותיות' נהגו כך? פשוט כי לא היה להם אכפת אם יהרגו עוד כמה מליוני 'יהודונים' או לא! בצער רב אומר שלדעתי מציאות זו קיימת גם היום ואל לנו לשגות בדמיונות ש'חברינו היקרים והמסורים' אכן יעמדו לצדינו ביום הדין.

לסיום – לא ניתן לדבר על השואה מבלי להתייחס לביטויי מסירות הנפש המדהימים שנעשו במהלכה. בתוך התופת והתנאים הלא אנושיים היו יהודים רבים שהצליחו לשמור באדיקות על מורשת אבותיהם והרוח היהודית. מוכרים הסיפורים על אימהות שמלו בידיהן את בנם בן ה-8 ימים רגע לפני שהם הובלו יחדיו את תאי הגזים ועל ארגוני החסד והצדקה שפעלו בגטאות, גם כאשר מפעיליהם עצמם סבלו מהעוני והרעב המחפיר ששרר סביב. בחג פסח הקודם זכיתי לשוחח עם מתפללת מיוחדת במינה בבית הכנסת השכונתי שלנו, אשר סיפרה לי על קורותיה במחנה אושוויץ בחג הפסח לפני 68 שנה בדיוק. מאחר ולא היה ברשותם לוח שנה הם לא ידעו מתי חג, מתי שבת ומתי יום חול, באחד הימים אמרה אחת מחברותיה בצריף לקבוצת הבנות תשושות הגוף והנפש כי השבוע מתחיל חג הפסח. אותן נשים צדיקות החליטו שבמשך אותו שבוע הן לא תאכלנה את פרוסת הלחם הבודדת שהן קיבלו מידי יום מפאת איסור אכילת החמץ ותסתפקנה במנת המרק הדלוח שהגישו להן. בסיומו של אותו שבוע מפרך אמרה אישה אחרת כי לדעתה פסח מתחיל דווקא בשבוע הקרוב והן חזרו על מעשיהן שבוע שני ברציפות!! בהמשך היא אף סיפרה כי הגרמנים, באכזריותם הרבה, דאגו ליידע את הנשים כשיום כיפור הגיע ואף סיפקו לשלדים המהלכים מנת אוכל גדולה במיוחד כדי לראות אותן מתענות וסובלות מהאכילה האסורה. יתר על כן, מי שסירבה לאכול הוצאה להורג. קשה להבין את גדלות הרוח, אולם מה שרבות מהן עשו היה להכניס את המזון לפה ולאחר מכן באין רואה לירוק אותו לרצפה, וכל זאת על מנת להמשיך ולשמור את קדושת החג גם בסיטואציה בלתי אפשרית זו. מעט חוצפה והרבה סקרנות הביאו אותי לשאול אותה כיצד היא נשארה יהודייה מאמינה בטוב האלוקי אחרי שאיבדה במחנות את הוריה וששת אחיה? היא תקעה בי מבט עמוק וחד ואמרה ש"אם אחרי הסיוט שעברתי הצלחתי לצאת משאול התחתיות, לשקם את חיי, לעלות לארץ הקודש ולבנות בה משפחה חדשה לתפארת – משמע אין ספק שיש אלוקים בשמיים שאוהב ורוצה בטובתי".
סיפור אחר עליו קראתי הוא על יהודי יקר שנשלח עם אשתו וחמשת ילדיהם אל מחנה ההשמדה וחזר משם לבדו. הוא איבד במלחמה את משפחתו, את ביתו, את רכושו ואת בריאותו. במהלך הריאיון הוא הדגיש שרק דבר אחד היה לו שהצוררים לא הצליחו לקחת ממנו וזו מידת השמחה. כששאלו אותו לאחר המלחמה כיצד הוא לא שוקע בעגמומיות הוא ענה שמאחר והגרמנים לא הצליחו להרוג את שארית הפליטה בוודאי הם היו רוצים שלפחות הם יהיו מדוכאים ולא ימשיכו בחיים פוריים של עשייה ואף קרא בהתרגשות: "האם ניתן להם את הניצחון הזה?! או שמא נעשה את אשר ביכולתנו שלפחות את הקרב הזה הם יפסידו ואנחנו נחייה חיים שמחים – על אף ולמרות הכול?". הסיפור הזה ואחרים נותנים פרספקטיבה אחרת על החיים שלנו. בתוך כל ים הדמעות שהקריאה על סיפורי השואה מעלה, ראוי לזכור גם את ים הטובה שבו אנו חיים היום. בואו נתאחד ונהיה גאים ושמחים במי ובמה שאנחנו ואז לאף צורר ולאף אויב מבחוץ לא יהיה סיכוי כנגדנו!!! בתפילה ובתקווה שלעולם לא עוד, ניר אביעד

יום ראשון, 1 במאי 2011

לקראת יום הזיכרון לשואה – איפה אלוקים היה בזמן השואה?

בס"ד

יום הזיכרון לשואה ולגבורה מתקרב ועימו הכאב, התסכול וגם לא מעט שאלות ותהיות באמונה. תכניות הטלוויזיה והרדיו שוב יביאו בפנינו, הדור ששפר מזלו ונולד לתוך המציאות של מדינה יהודית ועצמאית בארץ ישראל, את התיאורים על הזוועות, הרציחות וההתעללויות השונות והמשונות, ואנו נוותר פעורי פה ועם מועקה גדולה בלב. מאז אותן שנים ארורות ועד היום עולות ונשאלות השאלות הנוקבות בקרב רבים בעם שלנו "איפה הקב"ה היה בשואה?" ו"כיצד ייתכן שהעם הנבחר נזנח?". ואכן במבט היסטורי ניתן לראות שמאורעות השואה הביאו ניצולים רבים וצאצאיהם לעזיבת המורשת היהודית, עד שכיום, למרבה הצער, רוב העם היהודי בארץ ובגולה כבר אינו שומר את מסורת אבותיו, שנשתמרה 3500 שנה עד לאותו שבר ומשבר.
לאורך השנים רבים ניסו לתת מענה לאותן שאלות קשות ולהסביר מדוע קרתה השואה. אחת הסברות הרווחות טוענת כי מטרת השואה הייתה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהביאו למקומו הטבעי בו עליו לשבת ולקדם את הגאולה העולמית – ארץ ישראל. העם, שהיה שקוע בחשיבה גלותית ופאסיבית פספס פעם אחר פעם במשך אלפיים שנות גלות את ההזדמנויות לחזור לא"י, ולכן הקב"ה נאלץ לבצע "ניתוח" כואב, אך חיוני, של עקירת העם והשבתו לארץ. לפי גישה זו, מטרת העקירה הינה לצורך נטיעה, והצרות הנוראיות הן בעצם חבלי משיח, אשר בראייה הרחבה יתבררו בבוא היום כנחוצות וחיוביות.
גישה אחרת רואה בשואה עונש על תהליך ההתבוללות והחילון שהתחיל כבר אז בשנים שלפני המלחמה. בתורה נאמר לנו מפורשות כי במידה ונלך בדרך הישר בעיני ה' מובטח לנו כל טוב ושפע רב ("וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם..."), ומאידך אנו מוזהרים מפורשות כי אם נסטה מהדרך גורלנו יהיה רע ומר. האחריות שלנו כעם היא קולקטיבית, ולכן ייתכן מצב שתינוקות וילדים, וכמוהם גם צדיקים גמורים, ייענשו בגין חטאיהם של אנשים אחרים. עם ישראל הוא גוף אחד וככזה התנהגות של איבר אחד משפיעה בהכרח גם על מצבם וגורלם של האיברים האחרים.
לעניות דעתי, כל ההסברים הללו ואחרים הינם קלושים ולא מצליחים להתקרב ליישב את הדעת והלב ולתת מענה סביר לקושיות הקשות. את השואה פשוט אי אפשר להבין! מוח אנושי אינו מסוגל למצוא שום הסבר לזוועה הנוראה שהתחוללה שם. אנשים שעברו את השואה וחוו על בשרם את אימתה מתקוממים, ובמידה רבה של צדק, על עצם הרעיון להסבירה, וזאת משום שבאמת אין הסבר ואין תשובה. ועם זאת, אין בכך משום התרסה על האמונה. אנו מאמינים בקב"ה ובהנהגתו לא משום שאנו מבינים את דרכיו ואת מחשבותיו, אלא דווקא משום שהוא נעלה מאתנו ומהשגתנו. בכלל, מי אמר שעל כל שאלה צריכה להינתן תשובה? מי אמר שכל דבר ביכולתנו לקלוט? אין כל בושה להודות ולומר: אכן, אין באפשרותנו להבין את השואה והיא נעלית מבינתנו.
אולם, אף שאין לנו שמץ של הבנה למה הייתה השואה, אנו מאמינים באמונה שלמה שהיה צפון בה איזשהו טוב נעלה שאין באפשרותנו להשיגו ושהקב"ה הוא תכלית הטוב והחסד. הדמות המקראית והטראגית איוב ניסח זאת טוב מכל באומרו אחרי שלל הצרות שנחתו על ראשו: "ה' נתן וה' לקח. יהיה שם ה' מבורך". אנחנו עצובים, כואבים ומבולבלים, אבל עדיין מאמינים ומברכים!
מי שרוצה רואה בשואה ערעור של האמונה ומי שרוצה מוצא בה חיזוק לאמונתו. אלוקים של המסורת היהודית לא התחייב מעולם לעשות עם בני האדם את הטוב בעיניהם. להיפך, אלוקים, על פי הגדרתו, עושה תמיד את הטוב בעיניו. מי שתופס אותו כאיזה סנטה קלאוס שמנמן וחייכני, המשפיע אך ורק טוב על ברואיו, לפי הבנתם של מושג הטוב, איננו מבין את הבורא באמת. המעניין הוא שהיו לא מעט ניצולי שואה שמסרו עדויות מופלאות על ניסים ועל השגחה עליונה פלאית בתוך איימי המלחמה ורבים מהם התחזקו באמונה דווקא על ידה אחרי שנוכחו כי למרות הכול עם ישראל חי וקיים.
לשאלה היכן הקב"ה היה בזמן השואה אנחנו עונים – הוא זה שעשה אותה! אנחנו רחוקים מלהבין שאת שקרה וכואבים מאוד את שארע, ובכל זאת מאמינים שהכול בהשגחה פרטית ולטובה.

לצד השאלה "איפה היה הקב"ה בזמן השואה?" חשוב לא פחות לשאול "היכן היה האדם בזמן השואה?", או יותר נכון – "מה אפשר ללמוד מההתנהגות האנושית בזמן השואה?". באותן שנים ארורות המין האנושי התגלה במלוא כיעורו ואכזריותו (לצד ביטויים של חמלה וחסד) ויכולנו לראות למה מסוגל האדם שלא משכיל לעדן עצמו ולתקן את אותו "יצר לב האדם רע מנעוריו"!!
לא אחת שאלתי את עצמי כיצד אני הייתי מתנהג בתור גרמני אם הייתי חי באותה התקופה? האם הייתי משכיל להבחין בין טוב ורע באותן הנסיבות? האם היה בי את הכוח להתנגד לכוחות חברתיים עצומים שפועלים סביבי? האם היה בי אומץ לומר את שעל ליבי גם אם הוא אינו פופולארי ואף מסוכן? נראה כי אותן שאלות רלוונטיות לכולנו גם היום. הקב"ה דורש מאתנו שנהיה אנשי אמת, נלחם ונזעק אם אנחנו רואים עוולה ושקר.
מעבר לכך, מעניין לבחון את האידיאולוגיה הנאצית ולהבין מה היה מקור הרוע הטמון בה. מוכר הסיפור על המסע המיוחד של הצבא הגרמני אל האי קוס שביוון, שמטרתו הייתה למצוא ולהרוג יהודי אחד בודד שגר שם. אני מניח שיהדותו של אותו יהודי מתבולל, שחי ונשא שם גויה, אינה הייתה כה משמעותית (בלשון המעטה) בעבורו. ובכל זאת, היה חשוב לגרמנים להגיע אפילו אליו כדי למחוק כל זכר לקיום של הרוח היהודית בעולם. מדוע זה היה כך? מה כל כך הפריע להם בנו?
מדבריו של היטלר יימח שמו וזכרו: "המאבק על השליטה בעולם, היא ביני לבין היהודים. כל השאר הוא חסר משמעות. היהודים הטילו שני מומים באנושות: המילה – הפוגעת בגוף, והמצפון – הפוגע בנשמה. אני בא לשחרר את האנושות מכבלים אלה". אותו צורר מקולל אמר בצורה פשוטה שברצונו להשמיד את היהודים והיהדות משום שהם המציאו, לדבריו, את המצפון האנושי, שקורה לנו להבדיל בין טוב ובין רע. הוא לא יכול היה לסבול שישנו עם אחד שחרט על דיגלו את האמונה שאסור לעשות דברים רעים וכי המצפון והנשמה "מענישים" אותך בגינם בתחושה שלילית. לשיטתו, מותר לאדם לרצוח, לאנוס ולבזוז אם הדבר מתאים לאינטרס שלו ויש לסלק כל מחשבה ותחושה לא נעימים שנלווים ושמפריעים בדרך. כשמבינים מה עומד מאחורי האידיאולוגיה הנאצית מתחזקת התחושה כמה ברי מזל אנחנו שזכינו לקבל את התורה ולהיות שייכים לעם שההומאניות, הדאגה לחלשים והשאיפה לאמת וצדק הם במרכז הווייתנו. גם כשאנחנו נלחמים בקרב ומתמודדים במלחמה – ספרי המוסר והקודים האתיים הם כנר לרגלינו.
בהקשר הזה מוכר סיפורו של ר' יקוטיאל הלברשטאם ז"ל, האדמו"ר מצאנז, שהמשיך לתמוך ולחזק את קהל חסידיו גם בין כתלי אשוויץ ושבסופו של דבר ניצל (לא לפני שאיבד את אשתו, 11 ילדיו והרוב המכריע של קהילתו). הרב שיקם מחדש בנתניה את חסידות צאנז המפוארת ואף הקים את בית החולים "לניאדו" שמסייע למאות אלפים. באחד הרגעים הקשים במחנה המוות פנה אליו יהודי מר נפש ושאל אותו בצווחות: "האם תמשיך לומר 'אתה בחרתנו' ותשמח כבן לעם סגולה?!". ענה לו הרבי: "עכשיו אכוון יותר ואשמח בלי גבול, שהרי אלמלא 'אתה בחרתנו' הייתי הופך בעצמי לצורר, ומוטב לי להישאר במצבי הנוכחי מאשר להיות אחד מהם!".

האנטישמיות ושנאת ישראל היו מנת חלקנו מאז היותנו לעם וחשוב להבין את שורשיהן כדי להבין טוב יותר את השואה. דומה שאין עם ואין דור הנקי ממנה. שונאים אותנו בתואנות אין ספור – על היותנו טובים מדי ועל היותנו "מקור הרוע בעולם". על שאנו מתבדלים ועל כך שאנו מתערבים בחיי העמים יתר על המידה. שונאים אותנו בתקופות שפע כלכלי ורודפים אותנו בעת שפל. רואים בנו אחראים לכל כישלון, ואנו מיותרים בעת הצלחה. מכים את המתרפס, אך תוקפים גם את זקוף הגו. מונעים את קיום מצוות התורה, ולעומת זאת לא קולטים את המתבולל. במאה השנים האחרונות נחלשו במידה רבה "הסיבות" הישנות שהביאו לשנאת ישראל. הקנאות הדתית, ששלטה באירופה בימי הביניים, החלה לפנות את מקומה אט אט לסובלנות דתית, וברוב ארצות העולם זכו היהודים רשמית לשוויון זכויות. בתקופה זו דימו יהודים רבים שעל ידי התקרבות לגויים והידמות להם בלבוש, בשפה ובמנהגים – תוסרנה המחיצות המפרידות בניהם ותיעלם השנאה לחלוטין. למרבה הפלא, פעולתם של המתבוללים הביאה לתוצאה שונה לחלוטין מזו שהיהודים ציפו לה. תנועה זו, לא זו בלבד שלא ביטלה את השנאה ליהודים, אלא אף הגבירה וליבתה אותה, כפי שהוכיחו הגרמנים אשר רדפו גם את הדור השלישי של מתבוללים יהודים. הבנה זו צריכה לחלחל היטב גם היום אל כל אלה בקרבנו שמשאלת ליבם היא "להיות עם ככל העמים" ולטשטש את הזהות היהודית שלנו. אין מה לעשות, זה פשוט לא עובד. במהותנו אנחנו שונים מהגויים.
לשווא נחפש סיבות הגיוניות לשנאת ישראל. לעניות דעתי, הסיבה האמתית לאותה שנאה כבושה, שגילו העמים כלפי עם ישראל, הוגדרה בבהירות רבה על ידי הרמב"ם ב"אגרת תימן": "ומפני שייחד אותנו הבורא במצוותיו ובחוקותיו, והתבארה מעלתנו על זולתנו..". היום לא פופולארי לדבר על הנושא הזה, ובכל זאת את האמת יש לומר – אנחנו לא עם רגיל. בתהליך התהוותנו כעם ביציאת מצריים ולאחר מכן במתן תורה בהר סיני נאמר מפורשות "ולקחתי אתכם לי לעם" (שמות ו', ז'). כלומר, עם ישראל יהפוך לאומה נבחרת הקשורה בדרכה לדרך ה'. באותו מעמד נאמר להם: "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו'). לצערנו לא תמיד אנחנו מתנהגים כעם הנבחר ולא אחת מתגלה דווקא פרצופו של ה"ישראלי המכוער", אולם בשורש האמונה שלנו אנו יודעים שאנחנו שונים משאר אומות העולם. השוני לא אמור להביא אותנו להתנשא על העמים האחרים, אלא להיפך- להוות מקור דוגמא לקדושה, לעדינות, לדרך ארץ ולאהבת הזולת. להבדיל מהגרמנים שטענו שהם בעלי "דם כחול" ובשל כך בעלי זכויות עודפות, השוני שלנו מחייב אותנו ליותר חובות כלפי שאר העולם מאשר לזכויות. תפקידנו להביא אל העולם אור, שמחה, אהבה ואמונה ולא הרס, חורבן ומוות. "ממלכת כוהנים" פירושו ממלכת משרתים. משרתים של הטוב.
ההסבר העמוק לאנטישמיות, אם כך, הוא שבכל פעם שכוחות החושך והרוע בעולם (המיוצגים ע"י עמלק וצאצאיהם בעלי החזות השונה והמשתנה) מרגישים שכוחות האור (המיוצגים ע"י עם הסגולה) מתעוררים ולאמירתם הייחודית יש סיכוי לחולל שינוי אמיתי בעולם, הם מרגישים מאוימים ויוצאים למסעות צלב/אינקביזיציה/פוגרומים/שואה/פיגועים.

לסיום – לא ניתן לדבר על השואה מבלי להתייחס לביטויי מסירות הנפש המדהימים שנעשו במהלכה. בתוך התופת והתנאים הלא אנושיים היו יהודים רבים שהצליחו לשמור באדיקות על מורשת אבותיהם והרוח היהודית. מוכרים הסיפורים על אימהות שמלו בידיהן את בנם בן ה-8 ימים רגע לפני שהם הובלו יחדיו את תאי הגזים ועל ארגוני החסד והצדקה שפעלו בגטאות, גם כאשר מפעיליהם עצמם סבלו מהעוני והרעב המחפיר ששרר סביב. בחג פסח הקודם זכיתי לשוחח עם מתפללת מיוחדת במינה בבית הכנסת השכונתי שלנו, אשר סיפרה לי על קורותיה במחנה אושוויץ בחג הפסח לפני 67 שנה בדיוק. מאחר ולא היה ברשותם לוח שנה הם לא ידעו מתי חג, מתי שבת ומתי יום חול, באחד הימים אמרה אחת מחברותיה בצריף לקבוצת הבנות תשושות הגוף והנפש כי השבוע מתחיל חג הפסח. אותן נשים צדיקות החליטו שבמשך אותו שבוע הן לא תאכלנה את פרוסת הלחם הבודדת שהן קיבלו מידי יום מפאת איסור אכילת החמץ ותסתפקנה במנת המרק הדלוח שהגישו להן. בסיומו של אותו שבוע מפרך אמרה אישה אחרת כי לדעתה פסח מתחיל דווקא בשבוע הקרוב והן חזרו על מעשיהן שבוע שני ברציפות!! בהמשך היא אף סיפרה כי הגרמנים, באכזריותם הרבה, דאגו ליידע את הנשים כשיום כיפור הגיע ואף סיפקו לשלדים המהלכים מנת אוכל גדולה במיוחד כדי לראות אותן מתענות וסובלות מהאכילה האסורה. יתר על כן, מי שסירבה לאכול הוצאה להורג. קשה להבין את גדלות הרוח, אולם מה שרבות מהן עשו היה להכניס את המזון לפה ולאחר מכן באין רואה לירוק אותו לרצפה, וכל זאת על מנת להמשיך ולשמור את קדושת החג גם בסיטואציה בלתי אפשרית זו. מעט חוצפה והרבה סקרנות הביאו אותי לשאול אותה כיצד היא נשארה יהודייה מאמינה בטוב האלוקי אחרי שאיבדה במחנות את הוריה וששת אחיה? היא תקעה בי מבט עמוק וחד ואמרה ש"אם אחרי הסיוט שעברתי הצלחתי לצאת משאול התחתיות, לשקם את חיי, לעלות לארץ הקודש ולבנות בה משפחה חדשה לתפארת – משמע אין ספק שיש אלוקים בשמיים שאוהב ורוצה בטובתי".
סיפור אחר עליו קראתי הוא על יהודי יקר שנשלח עם אשתו וחמשת ילדיהם אל מחנה ההשמדה וחזר משם לבדו. הוא איבד במלחמה את משפחתו, את ביתו, את רכושו ואת בריאותו. במהלך הריאיון הוא הדגיש שרק דבר אחד היה לו שהצוררים לא הצליחו לקחת ממנו וזו מידת השמחה. כששאלו אותו לאחר המלחמה כיצד הוא לא שוקע בעגמומיות הוא ענה שמאחר והגרמנים לא הצליחו להרוג את שארית הפליטה בוודאי הם היו רוצים שלפחות הם יהיו מדוכאים ולא ימשיכו בחיים פוריים של עשייה ואף קרא בהתרגשות: "האם ניתן להם את הניצחון הזה?! או שמא נעשה את אשר ביכולתנו שלפחות את הקרב הזה הם יפסידו ואנחנו נחייה חיים שמחים – על אף ולמרות הכול?".  הסיפור הזה ואחרים נותנים פרספקטיבה אחרת על החיים שלנו. בתוך כל ים הדמעות שהקריאה על סיפורי השואה מעלה, ראוי לזכור גם את ים הטובה שבו אנו חיים היום.
בואו נתאחד ונהיה גאים ושמחים במי ובמה שאנחנו ואז לאף צורר ולאף אויב מבחוץ לא יהיה סיכוי כנגדנו!!!
בתפילה ובתקווה שלעולם לא עוד,
ניר אביעד

יום רביעי, 7 באפריל 2010

לקראת יום הזיכרון לשואה - איפה אלוקים היה בזמן השואה?

בס"ד


בס"ד
לקראת יום הזיכרון לשואה - איפה אלוקים היה בזמן השואה?
יום השואה מתקרב ועימו הזיכרון, הכאב וגם לא מעט שאלות ותהיות באמונה. תוכניות הטלביזיה והרדיו שוב יביאו בפנינו, הדור ששפר מזלו ונולד לתוך המציאות של מדינה יהודית ועצמאית בארץ ישראל, את התיאורים על הזוועות, הרציחות וההתעללויות השונות והמשונות, ואנו נוותר פעורי פה ועם מועקה גדולה בלב. מאז אותן שנים ארורות ועד היום עולות ונשאלות השאלות הנוקבות בקרב רבים בעם שלנו "איפה הקב"ה היה בשואה?" ו"כיצד ייתכן שהעם הנבחר נזנח?". ואכן במבט היסטורי ניתן לראות שמאורעות השואה הביאו ניצולים רבים וצאצאיהם לעזיבת המורשת היהודית עד שכיום, למרבה הצער, רוב העם היהודי בארץ ובגולה כבר אינו שומר את מסורת אבותיו שנשתמרה 3500 שנה עד לאותו שבר ומשבר.
לאורך השנים רבים ניסו לתת מענה לאותן שאלות קשות ולהסביר מדוע קרתה השואה. אחת הסברות הרווחות טוענת כי מטרת השואה הייתה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהביאו למקומו הטבעי בו עליו לשבת ולקדם את הגאולה העולמית - ארץ ישראל. העם, שהיה שקוע בחשיבה גלותית ופאסיבית פספס פעם אחר פעם במשך אלפיים שנות גלות את ההזדמנויות לחזור לא"י ולכן הקב"ה נאלץ לבצע "ניתוח" כואב, אך חיוני, של עקירת העם והשבתו לארץ. לפי גישה זו, מטרת העקירה הינה לצורך נטיעה והצרות הנוראיות הן בעצם חבלי משיח, אשר בראייה הרחבה יתבררו בבוא היום כנחוצות וחיוביות. גישה אחרת רואה בשואה עונש על תהליך ההתבוללות והחילון שהתחיל כבר אז בשנים שלפני המלחמה. בתורה נאמר לנו מפורשות כי במידה ונלך בדרך הישר בעיני ה' מובטח לנו כל טוב ושפע רב ("וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם..."), ומאידך אנו מוזהרים מפורשות כי אם נסטה מהדרך גורלנו יהיה רע ומר. האחריות שלנו כעם היא קולקטיבית ולכן ייתכן מצב שתינוקות וילדים, וכמוהם גם צדיקים גמורים, ייענשו בגין חטאיהם של אנשים אחרים. עם ישראל הוא גוף אחד וככזה התנהגות של איבר אחד משפיעה בהכרח גם על מצבו וגורלו של האיבר השני. לעניות דעתי, כל ההסברים הללו ואחרים הינם קלושים ולא מצליחים להתקרב ליישב את הדעת והלב ולתת מענה סביר לקושיות הקשות. את השואה פשוט אי אפשר להבין! מוח אנושי אינו מסוגל למצוא שום הסבר לזוועה הנוראה שהתחוללה שם. אנשים שעברו את השואה וחוו על בשרם את אימתה מתקוממים, ובמידה רבה של צדק, על עצם הרעיון להסבירה, וזאת משום שבאמת אין הסבר ואין תשובה. ועם זאת, אין בכך משום התרסה על האמונה. אנו מאמינים בקב"ה ובהנהגתו לא משום שאנו מבינים את דרכיו ואת מחשבותיו, אלא דווקא משום שהוא נעלה מאתנו ומהשגתנו. בכלל, מי אמר שעל כל שאלה צריכה להינתן תשובה? מי אמר שכל דבר ביכולתנו לקלוט? אין כל בושה להודות ולומר: אכן, אין באפשרותנו להבין את השואה והיא נעלית מבינתו. אולם, אף שאין לנו שמץ של הבנה למה הייתה השואה, אנו מאמינים באמונה שלמה שהיה צפון בה איזשהו טוב נעלה שאין באפשרותנו להשיגו ושהקב"ה הוא תכלית הטוב והחסד. מי שרוצה, רואה בשואה ערעור של האמונה ומי שרוצה מוצא בה חיזוק לאמונתו. אלוקים של המסורת היהודית לא התחייב מעולם לעשות עם בני האדם את הטוב בעיניהם. להיפך, אלוקים, על פי הגדרתו, עושה תמיד את הטוב בעיניו. מי שתופס אותו כאיזה סנטה קלאוס חייכני, המשפיע אך ורק טוב על ברואיו, לפי הבנתם של מושג הטוב, איננו מבין את הבורא באמת. המעניין הוא שהיו לא מעט ניצולי שואה שמסרו עדויות מופלאות על ניסים ועל השגחה עליונה פלאית בתוך אימי המלחמה ורבים מהם התחזקו באמונה דווקא על ידה אחרי שנוכחו כי למרות הכול עם ישראל חי וקיים. לשאלה היכן הקב"ה היה בזמן השואה אנחנו עונים - הוא זה שעשה אותה! אנחנו רחוקים מלהבין שאת שקרה וכואבים מאוד את שארע, ובכל זאת מאמינים שהכול בהשגחה פרטית ולטובה.
לצד השאלה "איפה היה הקב"ה בזמן השואה?" חשוב לא פחות לשאול "היכן היה האדם בזמן השואה?", או יותר נכון - "מה אפשר ללמוד מההתנהגות האנושית בזמן השואה?". לא אחת שאלתי את עצמי כיצד אני הייתי מתנהג בתור גרמני אם הייתי חי באותה התקופה? האם הייתי משכיל להבחין בין טוב ורע באותן הנסיבות? האם היה בי את הכוח להתנגד לכוחות חברתיים עצומים שפועלים סביבי? האם היה בי אומץ לומר את שעל ליבי גם אם הוא אינו פופולארי? נראה כי אותן שאלות רלוונטיות לכולנו גם היום. הקב"ה דורש מאיתנו שנהיה אנשי אמת ונזעק אם אנחנו רואים עוולה ושקר. מעבר לכך, מעניין לבחון את האידיאולוגיה הנאצית ולהבין מה היה מקור הרוע הטמון בה. מוכר הסיפור על המסע המיוחד של הצבא הגרמני אל האי קוס שביוון, שמטרתו הייתה למצוא ולהרוג יהודי אחד בודד שגר שם. אני מניח שלאותו יהודי מתבולל, שחי ונשא שם גויה, יהדותו אינה הייתה כה משמעותית עבורו (בלשון המעטה). ובכל זאת, היה חשוב לגרמנים להגיע אפילו אליו כדי למחוק כל זכר לקיום של הרוח היהודית בעולם. מדוע זה היה כך? מה כל כך הפריע להם בנו? מדבריו של היטלר יימח שמו וזכרו: "המאבק על השליטה בעולם, היא ביני לבין היהודים. כל השאר הוא חסר משמעות. היהודים הטילו שני מומים באנושות: המילה - הפוגעת בגוף, והמצפון - הפוגע בנשמה. אני בא לשחרר את האנושות מכבלים אלה". אותו צורר מקולל אמר בצורה פשוטה שברצונו להשמיד את היהודים והיהדות משום שהם המציאו, לדבריו, את המצפון האנושי, שקורה לנו להבדיל בין טוב ובין רע. הוא לא יכל היה לסבול שישנו עם אחד שחרט על דיגלו את האמונה שאסור לעשות דברים רעים וכי המצפון והנשמה "מענישים" אותך בגינם בתחושה שלילית. לשיטתו, מותר לאדם לרצוח, לאנוס ולבזוז אם הדבר מתאים לאינטרס שלו ויש לסלק כל מחשבה ותחושה לא נעימים שנלווים ושמפריעים בדרך. כשמבינים מה עומד מאחורי האידיאולוגיה הנאצית מתחזקת התחושה כמה ברי מזל אנחנו שזכינו לקבל את התורה ולהיות שייכים לעם שההומאניות, הדאגה לחלשים והשאיפה לאמת וצדק הם במרכז הווייתנו. גם כשאנחנו נלחמים בקרב ומתמודדים במלחמה ספרי המוסר והקודים האתיים הם כנר לרגלינו.
האנטישמיות ושנאת ישראל הייתה מנת חלקנו מאז היותנו לעם וחשוב להבין את שורשיה כדי להבין טוב יותר את השואה. דומה שאין עם ואין דור הנקי ממנה. שונאים אותנו בתואנות אין ספור - על היותנו טובים מדי ועל היותנו "מקור הרוע בעולם". על שאנו מתבדלים ועל כך שאנו מתערבים בחיי העמים יתר על המידה. שונאים אותנו בתקופות שפע כלכלי ורודפים אותנו בעת שפל. רואים בנו אחראים לכל כשלון, ואנו מיותרים בעת הצלחה. מכים את המתרפס, אך תוקפים גם את זקוף הגו. מונעים את קיום מצוות התורה, ולעומת זאת לא קולטים את המתבולל. במאה השנים האחרונות נחלשו במידה רבה "הסיבות" הישנות שהביאו לשנאת ישראל. הקנאות הדתית ששלטה באירופה בימי הביניים החלה לפנות את מקומה אט אט לסובלנות דתית וברוב ארצות העולם זכו היהודים רשמית לשוויון זכויות. בתקופה זו דימו יהודים רבים שעל ידי התקרבות לגויים והידמות להם בלבוש, בשפה ובמנהגים - תוסרנה המחיצות המפרידות בניהם ותיעלם השנאה לחלוטין. למרבה הפלא, פעולתם של המתבוללים הביאה לתוצאה שונה לחלוטין מזו שהיהודים ציפו לה. תנועה זו, לא זו בלבד שלא ביטלה את השנאה ליהודים, אלא אף הגבירה וליבתה אותה, כפי שהוכיחו הגרמנים אשר רדפו גם את הדור השלישי של מתבוללים יהודים. לשווא נחפש סיבות הגיוניות לשנאת ישראל. לעניות דעתי, הסיבה האמיתית לאותה שנאה כבושה, שגילו העמים כלפי עם ישראל, הוגדרה בבהירות רבה על ידי הרמב"ם ב"אגרת תימן": "ומפני שייחד אותנו הבורא במצוותיו ובחוקותיו, והתבארה מעלתנו על זולתנו..". היום לא פופולארי לדבר על הנושא הזה, ובכל זאת את האמת יש לומר - אנחנו לא עם רגיל. בתהליך התהוותנו כעם ביציאת מצריים ולאחר מכן במתן תורה בהר סיני נאמר מפורשות "ולקחתי אתכם לי לעם" (שמות ו', ז'). כלומר, עם ישראל יהפוך לאומה נבחרת הקשורה בדרכה לדרך ה'. באותו מעמד נאמר להם: "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו'). לצעירנו לא תמיד אנחנו מתנהגים כעם הנבחר ולא אחת מתגלה דווקא פרצופו של ה"ישראלי המכוער", אולם בשורש האמונה שלנו אנו יודעים שאנחנו שונים משאר אומות העולם. השוני לא אמור להביא אותנו להתנשא על העמים האחרים, אלא להיפך- להוות מקור דוגמא לקדושה, לעדינות, לדרך ארץ ולאהבת הזולת. להבדיל מהגרמנים שטענו שהם בעלי "דם כחול" ובשל כך בעלי זכויות עודפות, השוני שלנו מחייב אותנו ליותר חובות כלפי שאר העולם מאשר לזכויות. תפקידנו להביא אל העולם אור, שמחה, אהבה ואמונה ולא הרס, חורבן ומוות. "ממלכת כוהנים" פירושו ממלכת משרתים. משרתים של הטוב. ההסבר העמוק לאנטישמיות, אם כך, הוא שבכל פעם שכוחות החושך והרוע בעולם (המיוצגים ע"י עמלק וצאצאיהם בעלי החזות השונה והמשתנה) מרגישים שכוחות האור (המיוצגים ע"י עם הסגולה) מתעוררים ולאמירתם הייחודית יש סיכוי לחולל שינוי אמיתי בעולם, הם מרגישים מאוימים ויוצאים למסעות צלב/אינקביזיציה/פוגרומים/שואה.
לסיום - לא ניתן לדבר על השואה מבלי להתייחס לביטויי מסירות הנפש המדהימים שנעשו במהלכה. בתוך התופת והתנאים הלא אנושיים היו יהודים רבים שהצליחו לשמור באדיקות על מורשת אבותיהם והרוח היהודית. מוכרים הסיפורים על אימהות שמלו בידיהן את בנם בן ה-8 ימים רגע לפני שהם הובלו יחדיו את תאי הגזים ועל ארגוני החסד והצדקה שפעלו בגטאות גם כאשר מפעיליהם עצמם סבלו מהעוני והרעב המחפיר ששרר סביב. במהלך פסח האחרון זכיתי לשוחח עם מתפללת מיוחדת במינה בבית הכנסת שלנו, ריטה הירשלר בת ה-88, אשר סיפרה לי על קורותיה במחנה אושוויץ בחג הפסח לפני 66 שנה בדיוק. מאחר ולא היה ברשותם לוח שנה הם לא ידעו מתי חג, מתי שבת ומתי יום חול. באחד הימים אמרה אחת מחברותיה בצריף לקבוצת הבנות תשושות הגוף והנפש כי השבוע מתחיל חג פסח. אותן נשים צדיקות החליטו שבמשך אותו שבוע הן לא תאכלנה את פרוסת הלחם הבודדת שהן קיבלו מידי יום מפאת איסור אכילת החמץ ותסתפקנה במנת המרק הדלוח שהגישו להן. בסיומו של אותו שבוע אמרה אחת הבנות כי לדעתה פסח מתחיל דווקא בשבוע הקרוב והן חזרו על מעשיהן שבוע שני ברציפות!! בהמשך היא אף סיפרה כי הגרמנים, באכזריותם הרבה, דאגו ליידע את הנשים כשיום כיפור הגיע ואף סיפקו לשלדים המהלכים מנת אוכל גדולה במיוחד כדי לראות אותן מתענות וסובלות מהאכילה האסורה. יתר על כן, מי שסירבה לאכול הוצאה להורג. קשה להבין את גדלות הרוח, אולם מה שרבות מהן עשו היה להכניס את המזון לפה ולאחר מכן באין רואה לירוק אותו לרצפה, וכל זאת על מנת להמשיך ולשמור את קדושת החג גם בסיטואציה בלתי אפשרית זו. מעט חוצפה והרבה סקרנות הביאו אותי לשאול אותה כיצד היא נשארה יהודיה מאמינה בטוב האלוקי אחרי שאיבדה במחנות את הוריה וששת אחיה? היא תקעה בי מבט עמוק וחד ואמרה ש"אם אחרי הסיוט שעברתי הצלחתי לצאת משאול התחתיות, לשקם את חיי, לעלות לארץ הקודש ולבנות בה משפחה חדשה לתפארת - משמע אין ספק שיש אלוקים בשמיים שאוהב ורוצה בטובתי".
סיפור אחר עליו קראתי הוא על יהודי יקר שנשלח עם אשתו וחמשת ילדיהם אל מחנה ההשמדה וחזר משם לבדו. הוא איבד במלחמה את משפחתו, את ביתו, את רכושו ואת בריאותו. במהלך הראיון הוא הדגיש שרק דבר אחד היה לו שהצוררים לא הצליחו לקחת ממנו וזו מידת השמחה. כששאלו אותו לאחר המלחמה כיצד הוא לא שוקע בעגמומיות הוא ענה שמאחר והגרמנים לא הצליחו להרוג את שארית הפליטה בוודאי הם היו רוצים שלפחות הם יהיו מדוכאים ולא ימשיכו בחיים פוריים של עשייה ואף קרא בהתרגשות: "האם ניתן להם את הניצחון הזה?! או שמא נעשה את אשר ביכולתנו שלפחות את הקרב הזה הם יפסידו ואנחנו נחייה חיים שמחים - על אף ולמרות הכול?". הסיפור הזה ואחרים נותנים פרספקטיבה אחרת על החיים שלנו. בתוך כל ים הדמעות שהקריאה על סיפורי השואה מעלה, ראוי לזכור גם את ים הטובה שבו אנו חיים היום.
בואו נתאחד ונהיה גאים ושמחים במי ובמה שאנחנו ואז לאף צורר ולאף אויב מבחוץ לא יהיה סיכוי כנגדנו!!! ניר אביעד

10 המאמרים הנצפים ביותר