פרשת "בהעלותך" – המתן, חכה רגע, לאן אתה רץ?

בס"ד

פרשת "בהעלותך" עוסקת במספר נושאים חשובים ויפים השזורים זה בזה כבמעשה אומן. בפסוקים הראשונים הקב"ה מורה לאהרון הכהן להדליק מידי יום את מנורת הזהב שבמשכן. רש"י, גדול פרשני המקרא, הסביר את הסמיכות בין הציווי הזה שקיבל אהרון לבין התיאור על חנוכת המשכן בפרשה הקודמת ("נשא") בכך ש"נחלשה דעתו של אהרון" על שום שהוא וצאצאיו לא הוזמנו להשתתף עם נשיאי השבטים המכובדים בטקס חנוכת המשכן עליה קראנו בשבת שעברה. לפי רש"י, הקב"ה ניסה לחזק כאן את ידיו של אהרון באומרו לו כי עבודתו חשובה הרבה יותר. אומנם הנשיאים התכבדו בהבאת הקורבנות בטקס החנוכה המרשים, אולם תפקידם במשכן היה חד פעמי, בעוד אהרון נדרש לשמש את השכינה בכל יום מחדש. מדברים אלה אנו למדים כי העקביות וההתמדה חשובים הרבה יותר ממאורע חד פעמי, מרשים ומרגש ככל שיהיה. כולנו נמשכים באופן טבעי ל"קרנבלים" חד פעמיים שמסעירים את חושינו ומוציאים אותנו מהשגרה האפרורית, אולם דווקא באותה שגרה מצוי הסוד הגדול של החיים. קל לכולנו הרבה יותר להגיע אל שיאים של התרגשות/מאמץ/נתינה/אהבה באירוע חד פעמי מאשר לשמור על אותה תחושה נעלה לאורך זמן. אהרון הכהן היה יחיד ומיוחד בזכות יכולתו להדליק את מנורת המשכן באותה התלהבות ותחושת קדושה בכל יום מחדש כאילו וזה היה יומו הראשון בתפקיד.

רובנו רוצים ליהנות עכשיו ובכל מחיר ובעצם מחפשים קיצורי דרך אל האור. היהדות, לעומת זאת, מדברת על תהליכים. אנחנו נדרשים לפעול (הן מבחינה גשמית והן רוחנית) בצורה מדודה ולא לברוח ממאמצים. האמת היא שרק ככה משיגים את האור והוא נשאר לאורך זמן. הנטייה הטבעית של כולנו היא ליהנות מהחיים בצורה לא נכונה, או בלשון הקבלה "למשוך אורות מבלי לבנות כלים מתאימים". דוגמאות לכך ניתן למצוא, לצערנו, בשפע. במקום לאכול מזון בריא ומזין אנחנו נמשכים לג'אנק פוד שמספק תחושת שובע מידית, אבל הורס את גופינו. במקום להשקיע בזוגיות עם בן/בת זוגנו, להיות סבלניים, לוותר, לפנק, להתחשב, ובקיצור – לעשות את כל הדברים שאנחנו יודעים שהם נכונים אבל קשים לביצוע, רבים נמשכים אל פלירטוטים ואף אל רומנים מזדמנים, שמספקים להם הנאה מידית מבלי המאמץ והמחויבות. במקום לטפל בשורש הבעיות הרגשיות שלנו ולהכיר את צורכי הנשמה העדינה שטמונה בכל אחד מאתנו, אנחנו הולכים לעוד סרט בקולנוע שמבדר אותנו (בידור בעברית פירושו פיזור) או נשאבים לעוד סדרה בטלוויזיה שמשכיחה זמנית את הכאבים שבלב ושמראה לנו את הבעיות של אנשים אחרים, אבל לא את שלנו.

מעבר לכך, התיאור של עבודת אהרון הכהן באה למעשה להזכיר לנו שבכל אחד מאתנו קיימת מנורת מקדש פרטית אותה עלינו בכל יום להדליק מחדש. להתגבר על הייאוש, העייפות והעצבות, ומאידך להתחבר לכוחות החיובים של השמחה, האופטימיות והאור שקיימים בנו – זוהי משימת החיים שלנו בעולם הזה ולכבודה נבראנו.

המשך הפרשה מתאר לנו את עמוד הענן ועמוד האש, שליוו את העם ההולך במדבר כאות המוסכם בינם לבין הקב"ה בעת מסעותיהם בין התחנות השונות בדרכם לא"י. התורה מספרת כי לעיתים נמשכה חניית ישראל ליום או לימים ספורים ולעיתים נמשכה החנייה שנים, כל זאת על פי אות הענן. בעת תחילת המסע משה היה מכריז לקול החצוצרות את המשפט הבא (אותו אנו אומרים כיום בכל פעם שאנחנו פותחים את ארון הקודש בבתי הכנסת ומוציאים ממנו את ספר התורה): "קוּמָה ה', וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". חז"ל מתייחסים למשפט זה של משה, המהווה מעין "קריאת עידוד" לעם העמל פיזית ורוחנית בדרכו לארץ ישראל, באומרם כי במקור הוא היה אמור להיות ספר תורה בפני עצמו מפאת חשיבותו הגדולה, ולראייה הם מסבירים שבפרשה הוא נבדל על-ידי שני אותיות "נון" הפוכות – הנו"ן בראשה הפוכה והנו"ן בסופה הפוכה. הסימון החריג בתורה, יחד עם ההערה של חז"ל, מעוררים לשאול, אם כך, מה יחודו של משפט זה?

נראה כי התורה חפצה להדגיש בפנינו את החשיבות של עצם המסע שעבר העם בדרכם ממצרים לארץ ישראל. במקור מסע זה אמור היה להמשך שבועות ספורים, אולם מפאת חטא המרגלים הוא התארך ונמשך ארבעים שנה. ככלל יש שתי אפשרויות להגיע לכל מקום חפצינו, באשר הוא יהיה (רוחני וגשמי) – הדרך הראשונה היא הדרך הפשוטה והקלה בה אנחנו משיגים את מטרתנו בנקל מבלי שהצטרכנו באמת להתאמץ ולוותר על משהו מהרגלינו ונוחיותנו. הדרך השנייה, אשר לרוב כל העולם מנסה להתחמק ממנה, היא הדרך הקשה יותר אשר מצריכה מההולך בה להתמודד עם מכשולים שונים ותנאים משתנים ולוותר על השקפת עולמו המקורית מתוך ההכרח להסתגל למציאות חדשה ומחייבת. למרות הקושי, ואולי אף בזכותו, נראה כי דווקא הדרך השנייה מחשלת את האדם ומצליחה להפוך אותו לאדם חזק יותר המסוגל להבחין בניואנסים בין טוב לרע ולהתמודד עם המורכבות של החיים.

רוב בני האדם חושבים על התוצאה המיוחלת של מעשיהם ולא שמים דעתם על הדרך המובילה אותם לשם. היהדות מחנכת אותנו שהמסע עצמו הוא היעד החשוב באמת והלקחים שאנחנו יכולים ללמוד על עצמינו תוך כדי ההליכה בדרך הם אוצרות שאל לנו להתעלם מהם. בכל מעשה ובכל אתגר יש מוסר השכל המחכה להילמד. כדי להתקדם באמת לא מספיק רק להגיע למקום חפצינו, אלא יש לפתוח את העיניים וללקט את כל אותן מתנות בדרך. אחת הרעות החולות של העולם המודרני ותרבות המערב היא שאנחנו מסתכלים כמעט תמיד רק על "הת'כלס" ו"השורה התחתונה". אם במאזן של הרווח והפסד אין פלוס בתחתית אזי כל המהלך והמאמצים שלנו נתפסים שלא שווים. האמת היא שונה, משום שדווקא הדרך וההשתדלות הם אלה שחשובות. הלך רוח זה, לצערנו, רווח לא אחת גם בדרכם של עובדי השם. אנשים מחשבים כמה פעמים הם התפללו על דבר מסוים, מצפים לגאולה ולתשובה מהירה ולא משכילים להבין שלעיתים דווקא ההמתנה והכיסופים הרבים הם הם הישועה בעצמה.

בני ישראל יצאו ממצרים אחרי 210 שנים עם מנטאליות של עבדים מושפלים ותלותיים. על מנת להפך את תפיסת עולמם ולהכשירם להיות ראויים להיכנס לארץ ישראל, המסמלת את החרות האולטימטיבית, היה עליהם לעבור לא רק מסע גיאוגרפי ממצרים לא"י, אלא גם מסע נפשי. ההליכה במדבר במרחב ניטראלי ופתוח תפקידה היה לסייע לעם לעבור שינוי הכרחי זה, ומשום כך חשיבותה הגדולה של הקריאה של משה לקום ולעבור מתחנה אחת לשנייה. עצם העובדה שהם לא ידעו האם הם יתמקמו לימים ספורים או לחלופין לשנים והם תמיד היו במצב נפשי ופיזי המוכן לתזוזה סייע להם להשתנות גם מבפנים.

בהמשך, הפרשה מגוללת בפנינו את סיפור החטאים השונים של בני ישראל במדבר. בתחילה היו אלה קבוצה של אנשים מתוך העם אשר החלה בהטחת האשמות כלפי משה. בהאשמות לא היו דברים של ממש, אלא ממש הקנטה סתמית שמטרתה הייתה ניסיון למציאת הצדקה לסור מדרך ה' המחייבת. בדבריהם הם ביכו על טורח הדרך הארוכה במדבר וקשייה וטענו שעדיף היה להם להישאר במצרים. בהמשך, במה שכונה "פרשת קברות התאווה", ערב-רב מתוך העם החל להתלונן על המן הפלאי שירד מהשמיים והלין על כך שהוא רוצה לאכול בשר. לאותם אנשים היו עדרי בקר ובנקל הם היו יכולים לשחוט מהם ולאכול, אולם היה להם עניין מיוחד בעצם הקיטורים עצמם והסתת אנשים נוספים עימם. משני סיפורים אלה אנו למדים שמלבד העובדה שקיטורים ו"בכיינות" הם לא המצאה מודרנית שלנו, להיותנו סבלניים ומתונים חשיבות קריטית להצלחה של כל מהלך שאנו עושים בחיים. מי שמעוניין לחפש רשימת "אשמים" למצבו יוכל לעשות זאת בקלות, בעוד שדווקא היכולת לקחת אחריות על מצבינו ולהתעלות מעל קשיי הדרך מעידים על גדלות נפש.

במובן מסוים גם כיום החיים שלנו כיהודים דומים לאותם אבותינו שהצטרכו ללכת במדבר. חייו של היהודי המאמין רצופות עשיות, או לחלופין הימנעות מעשיות אחרות, הדורשות ממנו הקרבה ואמונה. מבלי להסתכל על התמונה הכוללת של החיים ועל היעד הסופי והמטרה שלהם, ומבלי לסמוך על הבורא שמוביל אותנו בבטחה בדרך הנכונה, אותם עשיות ואיסורים יכולים להיתפס כעונש נוראי ואז וודאי שנרצה להתלונן ואף לבעוט במוסכמות, כאותם מתאוננים במדבר. אולם מי שמבין שחייו הזמניים פה בעולם הזה הם רק חלק ממסע שלם שנשמתו עוברת וצפויה לעבור, משכיל לראות בחייו חגיגה אחת גדולה של קדושה ושימחה.

נראה כי אותם מתאוננים, חרף כל הניסים שראו החל מיציאת מצרים ועד למעמד מתן תורה, פשוט לא השכילו להמתין בסבלנות לסוף המסע ולכן פרקו עול והתמרדו כנגד משה וכנגד ה'. המציאות מוכיחה פה, ובכל מקום אחר, שכל פעולה חסרת סבלנות בסופו של דבר אינה משתלמת. כל פעולה שנעשית מתוך לחץ, מתח או חוסר סבלנות בסופו של דבר לא מצליחה ויש לאחר מכן לעמול קשה יותר ולתקן אותה. הדבר היפה בסבלנות – שהיא תמיד משתלמת. דברים שמושגים בדרכי נועם ובהתמדה נשארים לאורך זמן רב יותר והאדם נהנה מהפרות שלהם.

הגמרא ב"מסכת יומא" אומרת: "הבא להיטמא – פותחין לו" ואילו "הבא להיטהר – מסייעין לו, ואומרים לו המתן". בהתבוננות ראשונית בדברים ניתן היה להבין שהבא להיטהר מסייעים לו, אולם, למרות הסיוע – עליו להמתין. ההבנה בעומקם של הדברים היא שונה. הציווי להמתין אינו בא למרות הסיוע, אלא הוא עצמו הסיוע. כיצד זה ייתכן? טבענו כבני אדם הוא שאנחנו רוצים שחשקינו ורצונותינו יתממשו מהר ככל האפשר. כאשר אנחנו נאלצים להמתין קורה אחד מהשניים: או שאנחנו נתקפים בקוצר רוח ומוותרים, או שאנחנו מתמלאים ברצון וחשק עז יותר ויותר להשיג את מבוקשנו. ההמתנה, אם כך, מבררת מהי מידת הרצינות וחוזק הרצון של הממתין. אם רצונו חלש תשבור אותו ההמתנה, בעוד אם רצונו חזק ואמיתי, ההמתנה תסיע לו לבנות כלי חזק ומסוגל יותר להכיל את המבוקש. דבר זה נכון ביחס לרצונות גשמיים ונכון שבעתיים ביחס לרצון שלנו בקרבת אלוקים ורוחניות. לפעמים אנחנו מאוד רוצים משהו, אבל משמיים אומרים לנו "המתן, חכה רגע, לאן אתה רץ? העיכוב הוא לטובתך!".

לצערנו, חוסר הסבלנות מתבטא לא רק כלפי הזולת, אלא גם כלפי עצמינו. רוב האנשים מוותרים מהר מידי על דברים שחשובים להם ושהם רוצים להשיג רק בגלל שאין להם את הסבלנות לחכות מספיק זמן ואת האמונה שזה יקרה בסופו של התהליך. רבים מאתנו מתישהו לקחנו על עצמנו בהתלהבות לימוד של מיומנות חדשה – שפה זרה, נגינה בכלי מוסיקלי, חוג ספורט חדש, וכו' ולאחר שההתלהבות הראשונית שככה נשברנו וזנחנו את העיסוק הנחשק. רבים מאתנו התחלנו לקרוא ספר או מאמר כזה או אחר, ולמרות שהם עניינו אותנו הפסקנו באמצע כי יכולת הריכוז וההתמדה שלנו מוגבלת. סבלנות היא המוכנות להקשיב למה שבאמת חשוב בחיים, ללמוד לא לבצע פעולות אגרסיביות ונמהרות מידי (לא כלפי הזולת ולא כלפי עצמינו) ולרסן את הדחף לבצע מעקפים חותכים ומהירים.

מנקודת מבט נוספת ניתן לראות באותם קבוצת מתלוננים, שנפלו מדרגתם וניסו להפיל עימם אנשים נוספים, כחבורת אנשים אשר הפסידה במאבק הרוחני מול עמלק. מה היה פשעו הגדול של עמלק עד כי אנחנו מצווים עד היום "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָייֵף וְייָגֵעַ וְלֹא יָרֵא ה'"? הפשט של הדברים הוא שאותו עם אכזר תקף את הקבוצות החלשות, שהזדנבו מאחורי המחנה, ושלא יכלו להגן על עצמם (כילדים, נשים וזקנים), משום שהצעידה הייתה להם קשה. פרוש נוסף ועמוק יותר מדבר על כך שעמלק הוא כוח שמקרר את ההתלהבות מההליכה בדרך הרוחנית של כל אותם אלה שעייפים ויגעים משמירת דרך ה' וכפועל יוצא מכך לא יראים ממנו. הכוח של עמלק הוא הטלת ספקות בנפש לגבי הדרך (עמלק בגימטרייה = 240 = ספק), ולכן הגדילו חז"ל וקבעו כי "אין שימחה כהתרת הספקות". ברגע שהדרך ברורה לנו ואנחנו מחוברים למשמעות ולפנימיות של הדברים (גם אם לא מבינים כל דבר ודבר) קל לנו הרבה יותר לצעוד בבטחה ובשלום, או כפי שטען ניטשה ואח"כ פיתח הפילוסוף היהודי האקזיסטנציאליסטי ויקטור פרנקל: "מי שיש לו איזה למה – יוכל לשאת כמעט כל איך".

מה מאחד את כל הנושאים שהובאו עד כה? לעניות דעתי, נראה כי בכולם עולה ומתבלטת הדרך שמנהיגי ישראל ובני ישראל כעם אחד וכפרטים בודדים בו היו צריכים לעבור במדבר בדרכם אל הארץ המובטחת. כל האנקדוטות הללו מדגישות את המהות של כל ספר "במדבר" כספר המתאר בפנינו את המסע הפיזי, אך חשוב אף יותר – הפנימי והרוחני, שבני ישראל עברו, ושאנחנו כבני בניהם אמורים להמשיך ולעבור בדרכינו להיות אנשים טובים ואמיתיים יותר. מאהרון הכהן אנו למדים כי כל עשייה אמיתית ומשמעותית מצריכה מאתנו את יכולת ההתמדה והעקביות. אל לנו לחפש "אורות" גדולים ובזה להתנות את עשייתנו. שימחה אמיתית מושתת דווקא על מציאת הטוב והיפה בעשיות הקטנות והיום-יומיות, שכן שימחה כזו אינה תלויה בהכרח בעשיות חריגות או בריגושים גדולים כדי לעורר אותה. מעמוד הענן והכרזתו של משה אנו מבינים כי לעצם ההליכה בדרך חשיבות בפני עצמה. לכל מכשול ולכל עיכוב יש משמעות ואל לנו לנסות להתעלם מהם מתוך החיפוש דווקא אחר הדרך הקלה. ולבסוף אלה אותם מתלוננים טורדניים במדבר שמעשיהם מחדד לנו שאנו נדרשים לאורך רוח, אמונה וראייה רחבה של כל התמונה. לדיבור שלנו משמעות חשובה. אם אנחנו מוציאים מהפה דברי עידוד ודרבון אנחנו מחזקים את עצמינו ואת הסובבים לנו, אולם אם אנחנו עסוקים בקיטורים אנחנו מחלישים אותנו ואת הסביבה.

כל יהודי הוא כור אטומי מהלך בעל עוצמות אדירות, ומי שמשכיל להשתמש בכוחות הנפש שקיימים בו (ובכולנו קיימים כאלה בשפע), על מנת לעבור את המסע הזה שנקרא "החיים" מתוך שימחה ואמונה, זוכה לבסוף להגיע בגשמיות ובפנימיות לאותה "ארץ זבת חלב ודבש". החוכמה הגדולה היא להבין ולזהות מראש את המכשולים הצפויים בדרך ולהתגבר עליהם. הכניסה לעולמו של ה' וההליכה בדרך שהוא התווה לנו היא תחילתו של ניקיון רוחני גדול .כשאדם מנקה את ביתו, למשל, גורמת פעולת הניקיון שהלכלוך שהיה נסתר עד כה יתגלה. במציאות הולך הבית ודווקא מתנקה, למרות שלמראית עין הוא הולך ומתלכלך. עקרון זה נכון גם ביחס לניקיון הרוחני. כשאדם חפץ להשתנות, להתעלות ולנקות את נפשו מכל מה שמיותר לה, דווקא אז צפים ועולים הדברים המכוערים והצדדים השלילים שקיימים בו. חשוב לזכור ולהבין שזה לא שהם לא היו שם קודם, אלא שעתה, כשהוא מבקש להיפטר מהם הם מתגלים ביתר שאת. בהקשר הזה ראוי להיזכר בדבריו המפורסמים של רבי נחמן מברסלב לפיהם בדרכו של כל הרוצה להתקרב לקב"ה צפויות ירידות ונפילות דווקא אחרי ההתעלות, ושגם להם תפקיד חשוב והכרחי במסע. למרות שנראה שהמצב הולך ומחמיר, ההפך הוא הנכון – הוא דווקא הולך ומשתפר.

תפקיד החטאים והנפילות של עם ישראל במדבר, אם כך, היה לעשות ברור אמיתי ועמוק יותר ביחס לרצונותיהם ולמטרותיהם, ולראייה דווקא מתוך הקושי צמח רצון חזק יותר. "לך לך" אמר ה' לאברהם ו"לכו לכם" אמר (במילים אחרות) משה לבני ישראל. עצם ההליכה וההתקדמות, למרות הנפילות בדרך, הן אלה שמגדירות מי אנחנו ומקרבות אותנו אל הבורא ואל עצמינו.

דרך צלחה ושבת שלום, ניר אביעד

פרשת "בהעלותך" – החיים והמוות ביד הלשון

בס"ד

בסוף פרשת "בהעלותך" אנו קוראים על עונש הצרעת שקיבלה מרים, אחותם של משה ואהרון, על שום שהלינה בפני אהרון על משה והעבירה עליו ביקורת מאחורי גבו. בעוד מרים התלוננה/ריכלה על כך שמשה כביכול חטא כשפרש מאשתו וטענה שגם הם קדושים ובכל זאת הם לא עשו כן, תגובת ה' לא איחרה לבוא ובעודו משבח באופן בלתי רגיל את משה: "...בכל ביתי נאמן הוא", "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על-פני האדמה", מרים גילתה כי היא לקתה בצרעת, אשר נחשבת בתורה כעונש על לשון הרע.

הקב"ה, כידוע, "מדקדק עם צדיקים כחוט השערה", ומה שאמרה אז מרים, בתקופתנו ודאי לא היה נחשב כדבר כה חמור. אולם דווקא משום שבזמנים שלנו נראה כי כל גבולות הטעם הטוב נרמסו עד דק, וברחוב ובתקשורת אנו רואים כיצד המאבקים הפכו להיות מי יותר בוטה ומי משמיץ את השני בארסיות גדולה יותר, דווקא משום כך מוטל עלינו להבין עד כמה העולם סטה מהכיוון החיובי והרצוי ולדון באחת מתכונות הנפש היותר בעייתיות שקיימת כמעט אצל כולנו ושממנה חכמינו זיכרונם לברכה הורו לנו לברוח כמו מאש.

לשון הרע זה למעשה כל דיבור שיכול לעשות נזק ולפגוע במישהו אחר (רכילות/ השמצה/ הקנטה/ המעטה ביכולתו של הזולת/ הטלת ספקות בכישוריו וכוונותיו, וכו'). הבעייתיות עם ההגדרה הכללית הזו היא שיש אנשים שיכולים להגדיר דיבור מסוים על אדם אחר לא כמשהו שעלול להזיק לו. ברור לכולנו שאם אנחנו מעלילים ומספרים למעסיק של מישהו שהעובד שלו שקרן ואינו אחראי, אזי בדברים האלה יש משום סכנה ברורה לפגיעה בפרנסתו וזה ודאי לשון הרע. אולם, חז"ל באים ומדייקים אותנו שגם אם אנחנו "סתם" מרכלים על אדם ולדעתנו אין שום סיכוי שהוא יידע או ישמע על כך, או שמישהו בסביבתו, שעלול להזיק לו, ישמע על כך – אפילו אז אנחנו פוגעים בו וגורמים לו לרע. למחשבות ולמילים שלנו יש כוח אדיר ומחשבה או דיבור שלילי על אדם יכולים, מבלי שנבין או אפילו נתכוון, להשפיע על המציאות שלו ולהזיק לו. בפועלנו כך, אנחנו משדרים לאוויר העולם מטען אנרגטי שלילי. בכוח המילים שלנו ממש להחריב אדם אחר, לפגוע בתא המשפחתי שלו, בפרנסתו, בדימויו עצמי, במעמדו החברתי וכו'. רבים יכולים להעיד שמילה אחת פוגעת יכולה להכאיב יותר ממאה דקירות סכין ומכות בגוף, ולהיפך – מילת עידוד וחיזוק יכולה לפוגג מועקות ולהחיות נפשות. פתגם מוכר ביידיש אומר: "מכה עוברת, אך מילה נשארת" (ביידיש זה נשמע יותר טוב...).

על פי הקבלה, כל הברואים מחולקים לקטגוריות הבאות: דומם, צומח, חי, מדבר. האדם, שנחשב לנזר הבריאה, מכונה "מדבר" ומובדל משאר בעלי החיים בזכות יכולתו לדבר. גם פרה ברפת וסוס בשדה אוכלים, ישנים, מתרבים ולבסוף מתים. אם כך, במה נבדל האדם מהם? ביכולתו לדבר ובכך לתת ביטוי לעולם רגשי ומחשבתי שלא קיים לאף יצור אחר. ברגע שאנחנו משתמשים ביכולת הייחודית הזו לכיוונים שליליים אנחנו חוטאים למטרת בריאתנו ובמובנים מסוימים אף פחותים בדרגתנו משאר בעלי החיים, אשר לפחות לא מנצלים את המתנות שקיבלו לזריעת הרס.

האמת היא שכשאנחנו מדברים לשון הרע איש על רעיהו ברוב המכריע של המקרים לא יוצאת לנו מהדבר תועלת מעשית. אנחנו לא באמת מרוויחים מההתנהגות הזאת שום דבר בפועל. ובכל זאת, למה אנחנו עושים את זה?  

אם נבוא ונבחן בכנות את הסיבות לכך נגלה שהרבה פעמים זה נובע מתוך הצורך שלנו לרומם את עצמנו ולהרגיש טוב עם מי שאנחנו. יש לנו נטייה להפחית מהאחר, וזאת משום שאנחנו בטבענו יצורים השוואתיים ובעלי אגו (על כך אמרו חז"ל: "הרוצה לרומם עצמו שיבנה לו גבעה ולא יחפור בור לחברו"). אם נמשיך ונתבונן נגלה שאנחנו הרבה פעמים מדברים רע על מי שאנחנו מקנאים בו (שוב מתוך הצורך להפחית מהאחר כדי לרומם את עצמנו). סיבה נוספת היא שאנחנו פשוט נהנים מלדבר רע על האחר וזה נעים לנו. זה מביא לתענוג.

נקודה נוספת היא שמרוב שהתרגלנו לרכל, נראה לנו שכבר כמעט ואי אפשר להעביר שיחה רגילה מבלי להכניס "ירידה" או "עקיצה" כזו או אחרת על מישהו. לעיתים אנחנו אף טועים וחושבים שפשוט כמעט ואין לנו על משהו אחר לשוחח עליו. הרבה אנשים נגררים לשיחות מהסוג הזה מתוך הרצון להשתלב בחברה ולא להיות חריגים, למרות שבתוכם הם מרגישים שזה לא נכון וראוי.

ה"חינוך העצמי" עליו מדברת היהדות בא ונותן לנו כלים כיצד להתמודד עם תכונות הנפש הנמוכות הללו שלנו, להתעלות ולהיות אנשים טובים יותר. היהדות מלמדת לחפש את המאחד והמשותף במקום את חולשות הזולת. עצם המודעות במחשבה להתנהגות הזו ולהשפעותיה השליליות עלינו ועל הצד השני זה כבר חצי חיסון למחלה.

ישנן במקורות שלנו התייחסויות רבות לסוגיה. חז"ל אמרו: "שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו", "מילה שווה זוז ושתיקה תרי (שניים)", "המתכבד בקלון חברו – אין לו חלק בעולם הבא" ו"המדבר לשון הרע חמור מהורג נפש" – מי שרוצח הורג רק את הגוף, אבל מי שמדבר לשון הרע עלול לפגוע בעולם הפנימי של מי שמדבר עליו.

בספר דברים נכתב : "ארור המכה רעיהו בסתר". רש"י פירש את הדברים באומרו ש"מכה רעיהו בסתר" זה לדבר לשון הרע על אדם אחר מאחורי גבו. ההקבלה פה בין לדבר בשליליות על אדם אחר ולהרוג אותו ברורה. מי שמדבר לשון הרע למעשה עובר על מספר מצוות נוספות מהתורה כמו "ואהבת לרעך כמוך" ו"לשפוט לכף זכות", שכן סביר להניח שאף אחד מאתנו לא היה שמח לדעת שישנם אנשים אחרים שמדברים עליו בצורה שלילית, מרכלים עליו ומשמיצים אותו. אם לנו זה כל כך לא נעים אז למה שנעשה את זה למישהו אחר?!

אחת הבעיות בלשון הרע היא שהיא גוררת אחריה את השיפוט לכף חובה. כשאנחנו מדברים או שומעים רכילות, באופן אוטומטי מצטיירת בתוכנו תמונה שלילית של נשוא הדיבור ואנחנו נהיים פחות סלחניים כלפיו. בסופו של דבר לא אחת מתברר שמה ששמענו או חשבנו היה לא נכון, אולם הנזק של המילים כבר נעשה, שכן שמועה שלילית עוברת כמו אש בשדה קוצים וקשה לאתר ולתקן את הרושם אצל כל מי ששמע אותה. בנוסף, מוטב לנו אם נזכור כי בספרי הקודש נכתב כי בשמיים שופטים אדם על מעשיו הרעים לפי הדרך שבה הוא שופט אנשים אחרים שחטאו באותו הדבר. אם אנחנו אומרים דברים שליליים על אדם אחר, אשר שמענו שהוא עשה דבר אסור, או שאפילו ראינו אותו במו עינינו "מפשל" ומועד, אזי אולי בכלל את עצמינו אנחנו שופטים לכף חובה באותו הרגע...

כיצד להתמודד עם היצר שלנו שמנסה לפתות אותנו לרכל ולדבר לשון הרע?

אחד מהרבנים המפורסמים ביותר שהתייחס לסוגיה היה רבי ישראל מאיר מראדין המכונה "החפץ חיים". מדובר בצדיק גדול שנפטר לפני כ-75 שנה וכתב ספר הלכות מפורסם בנושא שמירת הלשון. הוא מכונה ה"חפץ חיים" על שם ספרו בעל אותו השם, אשר כותרתו נלקחה מתוך דבריו של דוד המלך בספר תהילים: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו". העצות שלו ושל גדולי ישראל האחרים מלווים אותנו ורלוונטיים אלינו גם כיום.

א. העצה הטובה ביותר היא למעט לדבר על אנשים אחרים באם אין הכרח לעשות זאת. בהתחלה זה יכול להיראות כמו הליכה במדבר משום שנגלה שאין בתוכנו כמעט כלום משלנו ורבים ממילותינו מוקדשות לרכילות וקיטורים על אנשים אחרים. צריך להתחיל להתאמן בדבר כדי לחשוף את האמת הלא נעימה על עצמנו, להבין שאכן כך אנחנו פועלים ולהאמין שאפשר לשנות את זה. עם הזמן מגלים שיש מספיק נושאי שיחה מעניינים אחרים. גם כשאנחנו מדברים טוב על אדם שלישי הדבר עלול להיגרר ללשון הרע, ולכן זה מכונה "אבק לשון הרע". אם אנו משבחים אדם שלישי בפני מישהו שלא אוהב אותו זה עלול להכשילו ולהביאו לומר עליו משהו שלילי. כמו כן קורה לא אחת שאנחנו מתחילים במחמאה ולבסוף "גולשים" לרינון (לדוגמא: "ראית איזה אדם מקסים הוא? אבל שמעתי שאשתו לא משהו..."). לפיכך, ככל שנמעט לדבר על צד ג' שלא נוכח בשיחה (דברים טובים ו/או שליליים) כך יוטב.

ב. כשמישהו מדבר אלינו לשון הרע לנסות בעדינות לשנות את הנושא ולא להסכים להיות שותף לשיחות מהסוג הזה. חז"ל כתבו שמי ששומע לשון הרע עוונו גדול יותר ממי שדובר אותו! כשאנחנו שומעים לשון הרע אנחנו פאסיביים, ולכן הדברים נספגים בתוכנו בצורה עמוקה הרבה יותר. כמו כן, כשאנחנו שומעים מאחרים דברים שליליים, שלא ראינו אותם בעצמינו, יש הרבה יותר מקום לדמיונות להפליג ולהוסיף פרטים עסיסיים. כמובן שיש לעשות את זה בטקט ולא לבקר ולהעליב את הדובר באמירות חדות מהסוג של "אתה לא מתבייש? שים לב איך אתה מתנהג...", אלא להסיט את נושא השיחה בעדינות. אם בכל זאת אנחנו נאלצים לשמוע לשון הרע עלינו בתוכנו לבטל את הדברים ולומר לעצמינו שאנחנו לא מאמינים וכי המציאות ודאי מורכבת הרבה יותר.

ג. אם תפסתי את עצמי מדבר לשון הרע על מישהו אחר מיד לתקן את דבריי ולהכביר על אותו אדם שבחים ומחמאות. בהתחלה זה יראה מלאכותי ומזויף, אבל עם הזמן נחנך עצמינו מלכתחילה לא לדבר סרה.

ד. כאמור, לפני שאומרים לשון הרע להיזכר כמה לנו היה לא נעים אם היינו יודע שהיו אומרים עלינו את הדברים האלה.

ה. לעיתים קיים צורך "לפרוק" מועקה מעל הלב ולספר על קושי שהיה לנו עם אדם מסוים. אם כבר עושים זאת להקפיד לא לציין שמות ספציפיים, אלא להסתפק בתיאור כללי כמו "חבר למשרד"/"קרוב משפחה". גם אז, לנסות להימנע מתיאורים מעליבים שעלולים להכפיש אותו.

אם יש מקום בחיינו בו לשון הרע מקבל פומביות הרסנית שמחלחלת לנימי התודעה שלנו זוהי הטלוויזיה. בעוד רבים מרגיעים את מצפונם באומרם שהם וילדיהם צופים בטלוויזיה כדי לא להפסיד את ערוצי הטבע והמדע המעניינים והמלמדים, באים נתוני הרייטינג ומגלים שבערוצים אלה צופים לכל היותר 3%, בעוד שבתוכניות בידור מטופשות אחוזי הצפייה אף נוסקים ל-40%. כל זאת היה יכול להישאר בגדר נתון סטטיסטי יבש אלמלא אותן תכניות עתירות רייטינג, המבוססות על הכפשות ורכילות זולה וגסה במקום דיבור טוב ועין טובה ועל תחרותיות וקינאה במקום מציאת המשותף והמאחד, היו משפיעות בצורה כה ברורה ושלילית על החברה הישראלית ככלל ועל הפרטים בה.

תופעה בעייתית נוספת היא תרבות הטוקבקים שהתפתחה באינטרנט. אם נשים לב לדבר, נראה שרוב התגובות שמקבלת כתבה מכל סוג שהיא הן לרוב שליליות, ציניות ומלגלגות. כשאדם כותב טוקבק הוא נשאר אנונימי ולא ניתן לזהות אותו, ולכן משום מה הוא מרשה לעצמו להיות שלוח רסן ולהתבטא בצורה מעליבה ופוגענית. תחשבו איזה עולם היה לנו אם במקום עקיצות אנשים יכתבו מחמאות.

סיפור נחמד מסופר על אדם אחד שבא לרב שלו ושאל: "האם כבר שמעת מה שמספרים על הידיד שלך?"

"לא" ענה הרב, "אבל לפני שאתה מספר, תגיד לי: האם העברת את השמועה על ידידי דרך שלוש המסננות?"

"אלו מסננות?" שאל האורח.

"הראשונה מסננת האמת" אמר הרב. "האם אתה בטוח שהדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי אמיתי?"

האורח היסס: "בעצם אני לא כל כך בטוח. אני רק שמעתי את הסיפור מפי אחר. ומה המסננת השנייה?"

"המסננת השנייה" אמר הרב, "היא מסננת הטוב. האם הדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא דבר טוב?"

"להיפך" אמר האורח. "זה משהו איום ונורא, והשלישית?"

"השלישית היא המסננת של הנחוץ" המשיך הרב. "האם זה נחוץ לספר לי את הדבר הנורא על ידידי, שספק אם הוא אמת?"

אחרי הפסקה נאנח ואמר האורח: "לא אין זה נחוץ כל כך".

"אם כך" אמר הרב: "כדאי שתשתוק!"

מוטב, אם כך, יהיה לכולנו אם נזכור שמה שלא אמיתי, לא מביא עימו טוב ולא נחוץ – אין לנו שום סיבה לספר אותו משום שכנראה מדובר בלשון הרע והנזק של הדברים גדול!! כן, בהחלט כדאי מידי פעם לשנן את המנטרה המפורסמת: לשון הרע? לא מדבר אליי!!

הלוואי ונזכה כולנו להוציא מפינו אך ורק מילים חיוביות ונעימות, אשר יעזרו להפוך את העולם למקום שטוב ונעים לחיות בו.

שבת שלום, ניר אביעד

פרשת "בהעלותך" – סע לשלום, המפתחות בפנים

בס"ד

פרשת "בהעלותך" עוסקת במספר נושאים חשובים ויפים השזורים זה בזה כבמעשה אומן. בפסוקים הראשונים הקב"ה מורה לאהרון הכהן להדליק מידי יום את מנורת הזהב שבמשכן. רש"י, גדול פרשני המקרא, הסביר את הסמיכות בין הציווי הזה שקיבל אהרון לבין התיאור על חנוכת המשכן בפרשה הקודמת ("נשא") בכך ש"נחלשה דעתו של אהרון" על שום שהוא וצאצאיו לא הוזמנו להשתתף עם נשיאי השבטים המכובדים בטקס חנוכת המשכן עליה קראנו בשבת שעברה. לפי רש"י, הקב"ה ניסה כאן לחזק את ידיו את אהרון באומרו לו כי עבודתו חשובה הרבה יותר. אומנם הנשיאים התכבדו בהבאת הקורבנות בטקס החנוכה המרשים, אולם תפקידם במשכן היה חד פעמי, בעוד אהרון נדרש לשמש את השכינה בכל יום מחדש. מדברים אלה אנו למדים כי העקביות וההתמדה חשובים הרבה יותר ממאורע חד פעמי, מרשים ככל שיהיה. כולנו נמשכים באופן טבעי ל"קרנבלים" חד פעמיים שמסעירים את חושינו ומוציאים אותנו מהשגרה האפרורית, אולם דווקא באותה שגרה מצוי הסוד הגדול של החיים. קל לכולנו הרבה יותר להגיע אל שיאים של התרגשות/מאמץ/נתינה/אהבה באירוע חד פעמי מאשר לשמור על אותה תחושה נעלה לאורך זמן. אהרון הכהן היה יחיד ומיוחד בזכות יכולתו להדליק את מנורת המשכן באותה התלהבות ותחושת קדושה בכל יום מחדש כאילו וזה היה יומו הראשון בתפקיד.

מעבר לכך, התיאור של עבודת אהרון הכהן באה למעשה להזכיר לנו שבכל אחד מאתנו קיימת מנורת מקדש פרטית אותה עלינו בכל יום להדליק מחדש. להתגבר על הייאוש, העייפות והעצבות, ומאידך להתחבר לכוחות החיובים של השמחה, האופטימיות והאור שקיימים בנו - זוהי משימת החיים שלנו בעולם הזה ולכבודה נבראנו.

המשך הפרשה מתאר לנו את עמוד הענן ועמוד האש, שליוו את העם ההולך במדבר כאות המוסכם בינם  לבין הקב"ה בעת מסעותיהם בין התחנות השונות בדרכם לא"י. התורה מספרת כי לעיתים נמשכה חניית ישראל ליום או לימים ספורים ולעיתים נמשכה החנייה שנים, כל זאת על פי אות הענן. בעת תחילת המסע משה היה מכריז לקול החצוצרות את המשפט הבא (אותו אנו אומרים כיום בכל פעם שאנחנו פותחים את ארון הקודש בבתי הכנסת ומוציאים ממנו את ספר התורה): "קוּמָה ה', וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". חז"ל מתייחסים למשפט זה של משה באומרם כי במקור הוא היה אמור להיות ספר תורה בפני עצמו מפאת חשיבותו הגדולה ולראייה הם מסבירים שבפרשה הוא נבדל על-ידי שני  אותיות "נון" הפוכות - הנו"ן בראשה הפוכה והנו"ן בסופה הפוכה. הסימון החריג בתורה, יחד עם ההערה של חז"ל, מעוררים לשאול, אם כך, מה יחודו של משפט זה?

נראה כי התורה חפצה להדגיש בפנינו את החשיבות של עצם המסע שעובר העם בדרכם ממצרים לארץ ישראל. במקור מסע זה אמור היה להמשך שבועות ספורים, אולם מפאת חטא המרגלים הוא התארך ונמשך ארבעים שנה. ככלל יש שתי אפשרויות להגיע לכל מקום חפצינו, באשר הוא יהיה (רוחני וגשמי) - הדרך הראשונה היא הדרך הפשוטה והקלה בה אנחנו משיגים את מטרתנו בנקל מבלי שהצטרכנו באמת להתאמץ ולוותר על משהו מהרגלינו ונוחיותנו. הדרך השנייה, אשר לרוב כל העולם מנסה להתחמק ממנה, היא הדרך הקשה יותר אשר מצריכה מההולך בה להתמודד עם מכשולים שונים ותנאים משתנים ולוותר על השקפת עולמו המקורית מתוך ההכרח להסתגל למציאות חדשה ומחייבת. למרות הקושי, ואולי אף בזכותו, נראה כי דווקא הדרך השנייה מחשלת את האדם ומצליחה להפוך אותו לאדם חזק יותר המסוגל להבחין בניואנסים בין טוב לרע ולהתמודד עם המורכבות של החיים.        

רוב בני האדם חושבים על התוצאה המיוחלת של מעשיהם ולא שמים דעתם על הדרך המובילה אותם לשם. היהדות מחנכת אותנו שהמסע עצמו הוא היעד החשוב באמת והלקחים שאנחנו יכולים ללמוד על עצמינו תוך כדי ההליכה בדרך הם אוצרות שאל לנו להתעלם מהם. בכל מעשה ובכל אתגר יש מוסר השכל המחכה להילמד. כדי להתקדם באמת לא מספיק רק להגיע למקום חפצינו, אלא יש לפתוח את העיניים וללקט את כל אותן מתנות בדרך. אחת הרעות החולות של העולם המודרני ותרבות המערב היא שאנחנו מסתכלים כמעט תמיד רק על "התכלס" ו"השורה התחתונה". אם במאזן של הרווח והפסד אין פלוס בתחתית אזי כל המהלך והמאמצים שלנו נתפסים שלא שווים.  האמת היא שונה, משום שדווקא הדרך וההשתדלות הם אלה שחשובות. הלך רוח זה, לצערנו, רווח לא אחת גם בדרכם של עובדי השם. אנשים מחשבים כמה פעמים הם התפללו על דבר מסוים, מצפים לגאולה ולתשובה מהירה ולא משכילים להבין שלעיתים דווקא ההמתנה והכיסופים הרבים הם הם הישועה בעצמה.

בני ישראל יצאו ממצרים אחרי 210 שנים עם מנטאליות של עבדים מושפלים ותלותיים. על מנת להפך את תפיסת עולמם ולהכשירם להיות ראויים להיכנס לארץ ישראל, המסמלת את החרות האולטימטיבית, היה עליהם לעבור לא רק מסע גיאוגרפי ממצרים לא"י, אלא גם מסע נפשי. ההליכה במדבר במרחב ניטראלי ופתוח תפקידה היה לסייע לעם לעבור שינוי הכרחי זה, ומשום כך חשיבותה הגדולה של הקריאה של משה לקום ולעבור מתחנה אחת לשנייה. עצם העובדה שהם לא ידעו האם הם יתמקמו לימים ספורים או לחלופין לשנים והם תמיד היו במצב נפשי ופיזי המוכן לתזוזה סייע להם להשתנות גם מבפנים.

בהמשך, הפרשה מגוללת בפנינו את סיפור החטאים השונים של בני ישראל במדבר. בתחילה היו אלה קבוצה של אנשים מתוך העם אשר החלה בהטחת האשמות כלפי משה. בהאשמות לא היו דברים של ממש, אלא ממש הקנטה סתמית שמטרתה הייתה ניסיון למציאת הצדקה לסור מדרך ה' המחייבת. בדבריהם הם ביכו על טורח הדרך הארוכה במדבר וקשייה וטענו שעדיף היה להם להישאר במצרים. בהמשך, במה שכונה "פרשת קברות התאווה", ערב-רב מתוך העם החל להתלונן על המן הפלאי שירד מהשמיים והלין על כך שהוא רוצה לאכול בשר. לאותם אנשים היו עדרי בקר ובנקל הם היו יכולים לשחוט מהם ולאכול, אולם היה להם עניין מיוחד בעצם הקיטורים עצמם והסתת אנשים נוספים עימם. משני סיפורים אלה אנו למדים שמלבד העובדה שקיטורים ו"בכיינות" הם לא המצאה מודרנית שלנו, להיותנו סבלניים ומתונים חשיבות קריטית להצלחה של כל מהלך שאנו עושים בחיים. מי שמעוניין לחפש רשימת "אשמים" למצבו יוכל לעשות זאת בקלות, בעוד שדווקא היכולת לקחת אחריות על מצבינו ולהתעלות מעל קשיי הדרך מעידים על גדלות נפש.

במובן מסוים גם כיום החיים שלנו כיהודים דומים לאותם אבותינו שהצטרכו ללכת במדבר. חייו של היהודי המאמין רצופות עשיות, או לחלופין הימנעות מעשיות אחרות, הדורשות ממנו הקרבה ואמונה. מבלי להסתכל על התמונה הכוללת של החיים ועל היעד הסופי והמטרה שלהם, ומבלי לסמוך על הבורא שמוביל אותנו בבטחה בדרך הנכונה, אותם עשיות ואיסורים יכולים להיתפס כעונש נוראי ואז וודאי שנרצה להתלונן ואף לבעוט במוסכמות, כאותם מתאוננים במדבר. אולם מי שמבין שחייו הזמניים פה בעולם הזה הם רק חלק ממסע שלם שנשמתו עוברת וצפויה לעבור, משכיל לראות בחייו חגיגה אחת גדולה של קדושה ושימחה.

נראה כי אותם מתאוננים, חרף כל הניסים שראו החל מיציאת מצרים ועד למעמד מתן תורה, פשוט לא השכילו להמתין בסבלנות לסוף המסע ולכן פרקו עול והתמרדו כנגד משה וכנגד ה'. המציאות מוכיחה פה, ובכל מקום אחר, שכל פעולה חסרת סבלנות בסופו של דבר אינה משתלמת. כל פעולה שנעשית מתוך לחץ, מתח או חוסר סבלנות בסופו של דבר לא מצליחה ויש לאחר מכן לעמול קשה יותר ולתקן אותה. הדבר היפה בסבלנות – שהיא תמיד משתלמת. דברים שמושגים בדרכי נועם ובהתמדה נשארים לאורך זמן רב יותר והאדם נהנה מהפרות שלהם.                                                

לצערנו, חוסר הסבלנות מתבטא לא רק כלפי הזולת, אלא גם כלפי עצמינו. רוב האנשים מוותרים מהר מידי על דברים שחשובים להם ושהם רוצים להשיג רק בגלל שאין להם את הסבלנות לחכות מספיק זמן ואת האמונה שזה יקרה בסופו של התהליך. רבים מאתנו מתישהו לקחנו על עצמנו בהתלהבות לימוד של מיומנות חדשה – שפה זרה, נגינה בכלי מוסיקלי, חוג ספורט חדש, וכו' ולאחר שההתלהבות הראשונית שככה נשברנו וזנחנו את העיסוק הנחשק. רבים מאתנו התחלנו לקרוא ספר או מאמר כזה או אחר, ולמרות שהם עניינו אותנו הפסקנו באמצע כי יכולת הריכוז וההתמדה שלנו מוגבלת. סבלנות היא המוכנות להקשיב למה שבאמת חשוב בחיים, ללמוד לא לבצע פעולות אגרסיביות ונמהרות מידי (לא כלפי הזולת ולא כלפי עצמינו) ולרסן את הדחף לבצע מעקפים חותכים ומהירים.                    

מנקודת מבט נוספת ניתן לראות באותם קבוצת מתלוננים, שנפלו מדרגתם וניסו להפיל עימם אנשים נוספים, כחבורת אנשים אשר הפסידה במאבק הרוחני מול עמלק. מה היה פשעו הגדול של עמלק עד כי אנחנו מצווים עד היום "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָייֵף וְייָגֵעַ וְלֹא יָרֵא ה'"? הפשט של הדברים הוא שאותו עם אכזר תקף את הקבוצות החלשות, שהזדנבו מאחורי המחנה, ושלא יכלו להגן על עצמם (כילדים, נשים וזקנים), משום שהצעידה הייתה להם קשה. פרוש נוסף ועמוק יותר מדבר על כך שעמלק הוא כוח שמקרר את ההתלהבות מההליכה בדרך הרוחנית של כל אותם אלה שעייפים ויגעים משמירת דרך ה' וכפועל יוצא מכך לא יראים ממנו. הכוח של עמלק הוא הטלת ספקות בנפש לגבי הדרך (עמלק בגימטרייה = 240 = ספק), ולכן הגדילו חז"ל וקבעו כי "אין שימחה כהתרת הספקות". ברגע שהדרך ברורה לנו ואנחנו מחוברים למשמעות ולפנימיות של הדברים (גם אם לא מבינים כל דבר ודבר) קל לנו הרבה יותר לצעוד בבטחה ובשלום, או כפי שטען ניטשה ואח"כ פיתח הפילוסוף היהודי האקזיסטנציאליסטי ויקטור פרנקל: "מי שיש לו איזה למה - יוכל לשאת כמעט כל איך".

מה מאחד את כל הנושאים שהובאו עד כה? לעניות דעתי, נראה כי בכולם עולה ומתבלטת הדרך שמנהיגי ישראל ובני ישראל כעם אחד וכפרטים בודדים בו היו צריכים לעבור במדבר בדרכם אל הארץ המובטחת. כל האנקדוטות הללו מדגישות את המהות של כל ספר "במדבר" כספר המתאר בפנינו את המסע הפיזי, אך חשוב אף יותר – הפנימי והרוחני, שבני ישראל עברו, ושאנחנו כבני בניהם אמורים להמשיך ולעבור בדרכינו להיות אנשים טובים ואמיתיים יותר.  מאהרון הכהן אנו למדים כי כל עשייה אמיתית ומשמעותית מצריכה מאתנו את יכולת ההתמדה והעקביות. אל לנו לחפש "אורות" גדולים ובזה להתנות את עשייתנו. שימחה אמיתית מושתת דווקא על מציאת הטוב והיפה בעשיות הקטנות והיום-יומיות, שכן שימחה כזו אינה תלויה בהכרח בעשיות חריגות או בריגושים גדולים כדי לעורר אותה. מעמוד הענן והכרזתו של משה אנו מבינים כי לעצם ההליכה בדרך חשיבות בפני עצמה. לכל מכשול ולכל עיכוב יש משמעות ואל לנו לנסות להתעלם מהם מתוך החיפוש דווקא אחר הדרך הקלה. ולבסוף אלה אותם מתלוננים טורדניים במדבר שמעשיהם מחדד לנו שאנו נדרשים לאורך רוח, אמונה וראייה רחבה של כל התמונה. לדיבור שלנו משמעות חשובה. אם אנחנו מוציאים מהפה דברי עידוד ודרבון אנחנו מחזקים את עצמינו ואת הסובבים לנו, אולם אם אנחנו עסוקים בקיטורים אנחנו מחלישים אותנו ואת הסביבה.                        

כל יהודי הוא כור אטומי מהלך בעל עוצמות אדירות, ומי שמשכיל להשתמש בכוחות הנפש שקיימים בו (ובכולנו קיימים כאלה בשפע), על מנת לעבור את המסע הזה שנקרא "החיים" מתוך שימחה ואמונה, זוכה לבסוף להגיע בגשמיות ובפנימיות לאותה "ארץ זבת חלב ודבש". החוכמה הגדולה היא להבין ולזהות מראש את המכשולים הצפויים בדרך ולהתגבר עליהם. הכניסה לעולמו של ה' וההליכה בדרך שהוא התווה לנו היא תחילתו של ניקיון רוחני גדול .כשאדם מנקה את ביתו, למשל, גורמת פעולת הניקיון שהלכלוך שהיה נסתר עד כה יתגלה. במציאות הולך הבית ודווקא מתנקה, למרות שלמראית עין הוא הולך ומתלכלך. עקרון זה נכון גם ביחס לניקיון הרוחני. כשאדם חפץ להשתנות, להתעלות ולנקות את נפשו מכל מה שמיותר לה, דווקא אז צפים ועולים הדברים המכוערים והצדדים השלילים שקיימים בו. חשוב לזכור ולהבין שזה לא שהם לא היו שם קודם, אלא שעתה, כשהוא מבקש להיפטר מהם הם מתגלים ביתר שאת. בהקשר הזה ראוי להיזכר בדבריו המפורסמים של רבי נחמן מברסלב לפיהם בדרכו של כל הרוצה להתקרב לקב"ה צפויות ירידות ונפילות דווקא אחרי ההתעלות, ושגם להם תפקיד חשוב והכרחי במסע. למרות שנראה שהמצב הולך ומחמיר, ההפך הוא הנכון – הוא דווקא הולך ומשתפר.

תפקיד החטאים והנפילות של עם ישראל במדבר, אם כך, היה לעשות ברור אמיתי ועמוק יותר ביחס לרצונותיהם ולמטרותיהם, ולראייה דווקא מתוך הקושי צמח רצון חזק יותר. "לך לך" אמר ה' לאברהם ו"לכו לכם" אמר (במילים אחרות) משה לבני ישראל. עצם ההליכה וההתקדמות, למרות הנפילות בדרך, הן אלה שמגדירות מי אנחנו ומקרבות אותנו אל הבורא ואל עצמינו.

דרך צלחה ושבת שלום, ניר אביעד J

פרשת "בהעלותך" – הדרך משמעותית לא פחות מהיעד

בס"ד

בס"ד

פרשת "בהעלותך" - הדרך משמעותית לא פחות מהיעד

פרשת "בהעלותך" עוסקת במספר נושאים חשובים ויפים השזורים זה בזה כמעשה אומן. בפסוקים הראשונים הקב"ה מורה לאהרון הכהן להדליק מידי יום את מנורת הזהב שבמשכן. רש"י, גדול פרשני המקרא, הסביר את הסמיכות בין הציווי הזה לאהרון לבין התיאור על חנוכת המשכן בפרשה הקודמת ("נשא") בכך ש"נחלשה דעתו של אהרון" על שום שהוא וצאצאיו לא הוזמנו להשתתף עם נשיאי השבטים המכובדים בטקס חנוכת המשכן עליה קראנו בשבת שעברה. לפי רש"י, הקב"ה ניסה כאן לחזק את ידיו את אהרון באומרו לו כי עבודתו חשובה הרבה יותר. אומנם הנשיאים התכבדו בהבאת הקורבנות בטקס החנוכה המרשים, אולם תפקידם במשכן היה חד פעמי, בעוד אהרון נדרש לשמש את השכינה כל יום מחדש. מדברים אלה אנו למדים כי העקביות וההתמדה חשובים הרבה יותר ממאורע חד פעמי, מרשים ככל שיהיה. כולנו נמשכים באופן טבעי ל"קרנבלים" חד פעמיים שמסעירים את חושינו ומוציאים אותנו מהשגרה האפרורית, אולם דווקא באותה שגרה מצוי הסוד הגדול של החיים. קל לכולנו הרבה יותר להגיע אל שיאים של התרגשות/מאמץ/נתינה/אהבה באירוע חד פעמי מאשר לשמור על אותה תחושה נעלה לאורך זמן. אהרון הכהן היה יחיד ומיוחד בזכות יכולתו להדליק את מנורת המשכן באותה התלהבות ותחושת קדושה בכל יום מחדש כאילו וזה היה יומו הראשון בתפקיד.

המשך הפרשה מתאר לנו את עמוד הענן ועמוד האש שליוו את העם ההולך במדבר כאות המוסכם בינם לבין הקב"ה בעת מסעותיהם בין התחנות השונות בדרכם לא"י. התורה מספרת כי לעיתים נמשכה חניית ישראל ליום או לימים ספורים ולעיתים נמשכה החנייה שנים, כל זאת על פי אות הענן. בעת תחילת המסע משה היה מכריז לקול החצוצרות את המשפט הבא (אותו אנו אומרים כיום בכל פעם שאנחנו פותחים את ארון הקודש בבתי הכנסת ומוציאים ממנו את ספר התורה): "קוּמָה יְהוָה, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ". חז"ל מתייחסים למשפט זה של משה באומרם כי במקור הוא היה אמור להיות ספר תורה בפני עצמו מפאת חשיבותו הגדולה ולראייה הם מסבירים שבפרשה הוא נבדל על-ידי "נונים" הפוכות - הנו"ן בראשה הפוכה והנו"ן בסופה הפוכה. אם כך, מה יחודו של משפט זה? נראה כי התורה חפצה להדגיש בפנינו את החשיבות של עצם המסע שעובר העם בדרכם ממצרים לארץ ישראל. במקור מסע זה אמור היה להמשך שבועות ספורים, אולם מפאת חטא המרגלים הוא התארך ונמשך ארבעים שנה. ככלל יש שתי אפשרויות להגיע לכל מקום חפצינו, באשר הוא יהיה (רוחני וגשמי). הדרך הראשונה היא הדרך הפשוטה והקלה בה אנחנו משיגים את מטרתנו בנקל מבלי שהצטרכנו באמת להתאמץ ולוותר על משהו מהרגלינו ונוחיותנו. הדרך השנייה, אשר לרוב כל העולם מנסה להתחמק ממנה, היא הדרך הקשה יותר אשר מצריכה מההולך בה להתמודד עם מכשולים שונים ותנאים משתנים ולוותר על השקפת עולמו המקורית מתוך ההכרח להסתגל למציאות חדשה ומחייבת. למרות, ואולי אף בזכות, הקושי, נראה כי דווקא הדרך השנייה מחשלת את האדם ומצליחה להופכו לאדם חזק יותר המסוגל להבחין בניואנסים בין טוב לרע ולהתמודד עם המורכבות של החיים. רוב בני האדם חושבים על התוצאה המיוחלת של מעשיהם ולא שמים דעתם על הדרך המובילה אותם לשם. היהדות מחנכת אותנו שהמסע עצמו הוא היעד החשוב באמת והלקחים שאנחנו יכולים ללמוד על עצמינו תוך כדי ההליכה בדרך הם אוצרות שאל לנו להתעלם מהם. בכל מעשה ובכל אתגר יש מוסר השכל המחכה להילמד. כדי להתקדם באמת לא מספיק רק להגיע למקום חפצינו, אלא יש לפתוח את העיניים וללקט את כל אותן מתנות בדרך. (כפי שכתב ושר שלמה ארצי: "אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים - לא נגיע לארץ חדשה"). בני ישראל יצאו ממצרים אחרי 210 שנים עם מנטאליות של עבדים מושפלים ותלותיים. על מנת להפך את תפיסת עולמם ולהכשירם להיות ראויים להיכנס לארץ ישראל, המסמלת את החרות האולטימטיבית, היה עליהם לעבור לא רק מסע גיאוגרפי ממצרים לא"י, אלא גם מסע נפשי. ההליכה במדבר במרחב ניטראלי ופתוח תפקידה היה לסייע לעם לעבור שינוי הכרחי זה, ומשום כך חשיבותה הגדולה של הקריאה של משה לקום ולעבור מתחנה אחת לשנייה. עצם העובדה שהם לא ידעו האם הם יתמקמו לימים ספורים או לחלופין לשנים והם תמיד היו במצב נפשי ופיזי המוכן לתזוזה סייע להם להשתנות גם מבפנים.

בהמשך, הפרשה מגוללת בפנינו את סיפור החטאים השונים של בני ישראל במדבר. בתחילה היו אלה קבוצה של אנשים מתוך העם אשר החלה בהטחת האשמות כלפי משה. בהאשמות לא היו דברים של ממש, אלא ממש הקנטה סתמית שמטרתה הייתה ניסיון למציאת הצדקה לסור מדרך ה'. בדבריהם הם ביכו על טורח הדרך הארוכה במדבר וקשייה וטענו שעדיף היה להם להישאר במצרים. בהמשך, במה שכונה "פרשת קברות התאווה", ערב-רב מתוך העם החל להתלונן על המן הפלאי שירד מהשמיים והלין על כך שהוא רוצה לאכול בשר. לאותם אנשים היו עדרי בקר ובנקל הם היו יכולים לשחוט מהם ולאכול, אולם היה להם עניין מיוחד בעצם הקיטורים עצמם והסתת אנשים נוספים עימם. משני סיפורים אלה אנו למדים שמלבד העובדה שקיטורים ו"בכיינות" הם לא המצאה מודרנית שלנו, להיותנו סבלניים ומתונים חשיבות קריטית להצלחה של כל מהלך שאנו עושים בחיים. מי שמעוניין לחפש רשימת "אשמים" למצבו יוכל לעשות זאת בקלות, בעוד שדווקא היכולת לקחת אחריות על מצבינו ולהתעלות מעל קשיי הדרך מעידים על גדלות נפש.

במובן מסוים גם כיום החיים שלנו כיהודים דומים לאותם אבותינו שהצטרכו ללכת במדבר. חייו של היהודי המאמין רצופות עשיות, או לחלופין הימנעות מעשיות אחרות, הדורשות ממנו הקרבה ואמונה. מבלי להסתכל על התמונה הכוללת של החיים ועל היעד הסופי והמטרה שלהם ומבלי לסמוך על הבורא שמוביל אותנו בבטחה בדרך הנכונה, אותם עשיות ואיסורים יכולים להיתפס כעונש נוראי ואז וודאי שנרצה להתלונן ואף לבעוט במוסכמות, כאותם מתאוננים במדבר. אולם מי שמבין שחייו הזמניים פה בעולם הם רק חלק ממסע שלם שנשמתו עוברת וצפויה לעבור משכיל לראות בחייו חגיגה אחת גדולה של קדושה ושימחה.

נראה כי אותם מתאוננים, חרף כל הניסים שראו החל מיציאת מצרים ועד למעמד מתן תורה, פשוט לא השכילו להמתין בסבלנות לסוף המסע ולכן פרקו עול והתמרדו כנגד משה וכנגד ה'. המציאות מוכיחה פה, ובכל מקום אחר, שכל פעולה חסרת סבלנות בסופו של דבר אינה משתלמת. כל פעולה שנעשית מתוך לחץ, מתח או חוסר סבלנות בסופו של דבר לא מצליחה ויש לאחר מכן לעמול קשה יותר ולתקן אותה. הדבר היפה בסבלנות - שהיא תמיד משתלמת. דברים שמושגים בדרכי נועם ובהתמדה נשארים לאורך זמן רב יותר והאדם נהנה מהפרות שלהם. לצערנו, חוסר הסבלנות מתבטא לא רק כלפי הזולת, אלא גם כלפי עצמינו. רוב האנשים מוותרים מהר מידי על דברים שחשובים להם ושהם רוצים להשיג רק בגלל שאין להם את הסבלנות לחכות מספיק זמן ואת האמונה שזה יקרה בסופו של התהליך. רבים מאיתנו מתישהו לקחנו על עצמנו בהתלהבות לימוד של מיומנות חדשה - שפה זרה, נגינה בכלי מוסיקלי, חוג ספורט חדש, וכו' ולאחר שההתלהבות הראשונית שככה נשברנו וזנחנו את העיסוק הנחשק. רבים מאיתנו התחלנו לקרוא ספר או מאמר כזה או אחר, ולמרות שהם עניינו אותנו הפסקנו באמצע כי יכולת הריכוז וההתמדה שלנו מוגבלת. סבלנות היא המוכנות להקשיב למה שבאמת חשוב בחיים, ללמוד לא לבצע פעולות אגרסיביות ונמהרות מידי (לא כלפי הזולת ולא כלפי עצמינו) ולרסן את הדחף לבצע מעקפים חותכים ומהירים.

מנקודת מבט נוספת ניתן לראות באותם קבוצת מתלוננים, שנפלו מדרגתם וניסו להפיל עימם אנשים נוספים, כחבורת אנשים אשר הפסידה במאבק הרוחני מול עמלק. מה היה פשעו הגדול של עמלק עד כי אנחנו מצווים עד היום "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹ-קים"? הפשט של הדברים הוא שאותו עם אכזר תקף את הקבוצות החלשות, שהזדנבו מאחורי המחנה, ושלא יכלו להגן על עצמם (כילדים, נשים וזקנים), משום שהצעידה הייתה להם קשה. פרוש נוסף ועמוק יותר מדבר על כך שעמלק הוא כוח שמקרר את ההתלהבות מההליכה בדרך הרוחנית של כל אותם אלה שעייפים ויגעים משמירת דרך ה' וכפועל יוצא מכך לא יראים ממנו. הכוח של עמלק הוא הטלת ספקות בנפש לגבי הדרך (עמלק בגימטרייה = 240 = ספק), ולכן הגדילו חז"ל וקבעו כי "אין שימחה כהתרת הספקות". ברגע שהדרך ברורה לנו ואנחנו מחוברים למשמעות ולפנימיות של הדברים (גם אם לא מבינים כל דבר ודבר) קל לנו הרבה יותר לצעוד בבטחה ובשלום, או כפי שטען ניטשה ואח"כ פיתח הפילוסוף היהודי האקזיסטנציאליסטי ויקטור פרנקל: "מי שיש לו איזה למה - יוכל לשאת כמעט כל איך".

מה מאחד את כל הנושאים שהובאו עד כה? לעניות דעתי, נראה כי בכולם עולה ומתבלטת הדרך שמנהיגי ישראל ובני ישראל כעם אחד וכפרטים בודדים בו היו צריכים לעבור במדבר בדרכם אל הארץ המובטחת. כל האנקדוטות הללו מדגישות את המהות של כל ספר "במדבר" כספר המתאר בפנינו את המסע הפיזי, אך חשוב אף יותר - הפנימי והרוחני, שבני ישראל עברו, ושאנחנו כבני בניהם אמורים להמשיך ולעבור בדרכינו להיותנו יהודים טובים ואמיתיים יותר. מאהרון הכהן אנו למדים כי כל עשייה אמיתית ומשמעותית מצריכה מאיתנו את יכולת ההתמדה והעקביות. אל לנו לחפש "אורות" גדולים ובזה להתנות את עשיתנו. שימחה אמיתית מושתת דווקא על מציאת הטוב והיפה בעשיות הקטנות והיום-יומיות, שכן שימחה כזו אינה תלויה בהכרח בעשיות חריגות או בריגושים גדולים כדי לעורר אותה. מעמוד הענן והכרזתו של משה אנו מבינים כי לעצם ההליכה בדרך חשיבות בפני עצמה. לכל מכשול ולכל עיכוב יש משמעות ואל לנו לנסות להתעלם מהם מתוך החיפוש דווקא אחר הדרך הקלה. ולבסוף אלה אותם מתלוננים טורדניים במדבר שמעשיהם מחדד לנו שאנו נדרשים לאורך רוח, אמונה וראייה רחבה של כל התמונה. לדיבור שלנו משמעות חשובה. אם אנחנו מוציאים מהפה דברי עידוד ודרבון אנחנו מחזקים את עצמינו ואת הסובבים לנו, אולם אם אנחנו עסוקים בקיטורים אנחנו מחלישים אותנו ואת הסביבה. כל יהודי הוא כור אטומי ועוצמתי מהלך ומי שמשכיל להשתמש בכוחות הנפש שקיימים בו (ובכולנו קיימים כאלה בשפע) על מנת לעבור את המסע הזה שנקרא "החיים" מתוך שימחה ואמונה זוכה לבסוף להגיע בגשמיות ובפנימיות לאותה "ארץ זבת חלב ודבש".

שבת שלום, ניר אביעד J