‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת וירא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת וירא. הצג את כל הרשומות

יום שני, 26 באוקטובר 2015

פרשת "וירא" - מי שמאמין לא מפחד

בס"ד


היהדות היא דת גזענית?

בפרשה הקודמת, פרשת "לך לך", קראנו על בחירתו של אברהם אבינו להיות אבי האומה היהודית, אומה אשר תשפיע יותר מכל על כל האנושות ותהיה "עם סגולה" ו"אור לגויים". במבט ראשון כל אותם תיאורים על מעלת העם היהודי, המלווים בציווים הלכתיים ברורים המורים להתבדל ולהתרחק מהגויים, יכולים להתפרש כהתנשאות או חלילה כגזענות. להבדיל מדתות אחרות, היהדות מעולם לא ניסתה לספח אליה עמים נוספים, ואף מתייחסת אל הרוצים להתקרב אליה בחשדנות ובהסתייגות רבה.

קריאה בפרשת השבוע הנוכחית מלמדת אותנו על סוג ה"גזענות" המקורית של היהדות, גזענות שניתן רק להצטער שעוד עמים נוספים לא בחרו לסגל אותה לעצמם. מה היה הדבר הראשון שמסופר לנו שאברהם עשה לאחר שהובטח לו שמזרעו יצא עם קדוש, נבדל ומיוחד? באיזו דרך הוא בחר לבטא את "העליונות" שלו על פני שאר העמים? התשובה היא שבתחילת הפרשה שלנו מסופר כיצד הוא רץ לקבל אורחים ולהנעים להם את זמנם ככל הניתן. מי היו אותם אורחים? הם לא היו מ"אנשי שלומינו", לא רבנים גדולים וגם לא שכנים או מכרים. מתואר שאותם אורחים היו עובדי עבודה זרה, גסים ובלתי נעימים, אשר לעגו לאמונותיו "התפלות" והמוזרות. אותם אורחים זכו בצל קורתו לסעוד מכל טוב, ונהנו ממאור פנים ואהבה כנה ופתוחה.

אולם לא די בכך, בהמשך הפרשה אותה "בדלנות" יהודית הביאה את אברהם להתייצב לא פחות מאשר כנגד הקב"ה ולנסות לשכנעו לבטל את גזירת השמד שנגזרה על הערים החוטאות סדום ועמורה. באותן הערים חיו, כידוע, אנשים שבאופי חייהם היו האנטיתזה הגמורה לכל מה שאברהם האמין בו וניסה לחנך אליו. מדובר היה בחברה אכזרית, גאה וחומרית, אשר האגואיזם הפרטי והכללי היו לסמל המשטר שלה. ולמרות כל זאת, אברהם מתחנן מכל ליבו למחילה כלפי אותם רשעים.

מדוע זה כך? מדוע היה חשוב לאברהם שלכל בריה באשר היא ולכל אדם יהיה טוב גם אם הוא מאמין ומתנהג לגמרי הפוך ממנו? התשובה היא שזוהי בדיוק אותה "גזענות" ו"בדלנות" של העם היהודי עליה מדברת התורה – דווקא השונות שלנו נועדה כדי שנאחד סביבנו את שאר האומות ונהווה דוגמא להשפעה, לנתינה ולאכפתיות.

אנחנו כצאצאיו קיבלנו בירושה בנפש שלנו את הזיכוך המדהים הזה של אברהם ויש לנו יכולת (ואף חובה!) להיות שלוחיו של הקב"ה בעולם בהפצת הטוב, האמת, השמחה והאהבה שבתורתו. התפקיד שלנו בעולם הוא להראות לכל העמים מתוקף צורת חיינו ומעשינו הטובים את מציאות השם בעולם. בפועל, במציאות חיינו הנוכחית, אנחנו מתבדלים מאומות העולם בתחומים שונים ודואגים לשמור על ההומוגניות שלנו שנפרדת ושונה, אולם לא מתוך הגישה הלאומנית הנמוכה של "אנחנו שונים מכם כי אנחנו טובים יותר", אלא מתוך לאומיות בריאה שיודעת ש"אנחנו שונים מכם, אבל רק משום שקיבלנו תפקיד שונה בעולם וההתבדלות עוזרת לנו לשמר את אותו שוני". לצערנו לא תמיד אנחנו מתנהגים כעם הנבחר ולא אחת מתגלה דווקא פרצופו של ה"ישראלי המכוער", אולם בשורש האמונה שלנו אנו יודעים שאותו השוני אמור להוות מקור דוגמא לקדושה, לעדינות, לדרך ארץ ולאהבת הזולת. להבדיל מהגרמנים שטענו שהם בעלי "דם כחול" ובשל כך בעלי זכויות עודפות, השוני שלנו מחייב אותנו ליותר חובות כלפי שאר העולם מאשר לזכויות. תפקידנו להביא אל העולם אור, שמחה ואמונה, ולא הרס, חורבן ומוות. "ממלכת כוהנים" פירושו ממלכת משרתים, משרתים של הטוב. זה תפקיד מחייב, אבל עם אבא שכזה (אברהם) זה בהחלט אפשרי...

לשחוט את הבן בשביל להוכיח נאמנות. איזה מין מבחן משונה זה?

בפרשת "וירא" אנחנו קוראים על אחד האירועים החשובים והדרמטיים ביותר בתולדות עם ישראל, הלוא היא "עקידת יצחק". "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום" נכתב בפרקי אבות, כאשר ניסיון העקידה הוא ללא ספר המורכב שבהם. כל כך הרבה שנים חיכה אברהם לילד הזה, כל כך הרבה תפילות ותחינות, עד שבגיל 100 הוא זכה ונולד יצחק הקטן לו ולאשתו העקרה שרה. ואז בלי שום היגיון והסבר, ובניגוד גמור לכל מה שאברהם האמין ואף חינך אודותיו, הוא נקרא לשחוט את בנו האהוב. למה? ככה! כי ה' ביקש!

"וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וה' נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק וְלֶךְ-לְךָ  אֶל-אֶרֶץ הַמֹּורִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". כל מהותו צעקה מבפנים כנגד המעשה, ובכל זאת, ולמרות כל זאת, הוא ניגש לביצוע הפעולה. "סוף טוב הכל טוב" אומר המשפט המפורסם, ואכן כיצד פרשיה זו נגמרה כולנו יודעים. אין ספק שלמרות שבסופו של דבר איל הוא זה שמצא עצמו על המזבח, אברהם הוכיח את אמונתו האבסולוטית וזכה לתהילת עולם.

והנה, למרות זאת, כל הורה (וגם מי שעדיין לא) לא יכול שלא לשאול את עצמו כיצד הוא עצמו היה נוהג באותה הסיטואציה והאם מעשהו של אברהם כה מבורך ונעלה כפי שאנו רגילים לחשוב? רוח ההומניזם וחמלת האדם תמהות על התנהגות "פגאנית" זו הממהרת להקריב קורבן אדם ללא משפט וללא דין. הייתכן כי אברהם, שביקש רחמים על רשעי סדום, לא יפעל למען בנו יחידו אשר אהב? האם זו התנהגות הורית תקינה של אבי האומה?

"אברהם אבינו", כשמו כן הוא, הוא אכן האבא של כולנו. "מעשה אבות סימן לבנים", ולכן כיהודי הראשון היה עליו לעבור כמה מבחנים ותחנות כדי לרכוש בתוכו מידות מסוימות שיהוו עבורנו, בניו ובני בניו, סימן דרך ומצפן רוחני לדרך ההתנהלות הנכונה בעולם. האם גם אנחנו מצופים להקריב את ילדינו על המזבח כדי להוכיח דבקות בבורא? התשובה היא בוודאי שלא, אולם, יחד עם זאת, אנחנו כן נדרשים ללמוד על אותן תכונות ומעלות, שבעמל כה רב קנה אברהם, ושמהוות את בסיס קיומנו כעם וכפרטים, ובראשן אמונה פשוטה ותמימה והמחויבות לדאוג לכל אדם ואדם.

מי שמאמין לא מפחד

פעמיים מצווה הקב"ה על אברהם ללכת ממקומו הנוכחי אל מקום לא ידוע: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ", ו"לֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּורִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה". המדרש (בראשית רבא לט) הבחין בניסוח הזהה שבשני הניסיונות וציין כי בעוד ההליכה הראשונה נסכה תקוה חדשה בלבו של אברהם, ההליכה השנייה סיכנה את התגשמותה של ההבטחה ועל כן היא חביבה יותר על הקב"ה וזאת משום שדווקא היא דרשה ציות בלתי מתפשר. הגדולה של מעשה העקדה, אם כך, היא בעובדה שאברהם עשה זאת בניגוד לכל אינטרס נסתר או גלוי שניתן לחשוב עליו מלבד הרצון לקיים את רצון הבורא. אברהם הגיע למה שמכנה החסידות "מסירות נפש" ו"ביטול גמור בפני השם", וזאת משום שהוא שם בצד את כל השיקולים האישיים, וגם אם הוא לא הבין מה הרציונל ומה המטרה הוא פשוט עשה את שהוא התבקש למען אמת ומטרה שגדולות ממנו.

מהותה של מסירות הנפש היא לשים בצד את "האני" הפרטי לטובת הכלל או לטובת אינטרס אחר שנבדל ממני. אדם שחושב רק על עצמו הוא מוגבל מאוד והדרך לצאת מהמלכודת הזו ולהתגבר על תכונת האגואיזם עמה נבראנו, ושבה אנו מחויבים להיאבק, היא רק ע"י יציאה מהגבולות האישים של הנוח והמוכר. הרדיפה אחד הנאות גשמיות או אחר הכרה וכבוד מבני אדם אחרים מתבררים תמיד בסופו של דבר כהבל ורעות רוח אל מול האמת הגדולה שהיא מציאות בורא ומנהיג לעולם. כולנו רוצים להשאיר משהו אחרינו, כולנו (החל מגדולי הפוליטיקאים והמצביאים ועד לאחרון הזאטוטים שחורט על הספסל האחורי באוטובוס 'משה היה פה') רוצים שיזכרו אותנו לטובה ומאמינים שבכך נמצא משמעות לחיינו. ההיסטוריה מוכיחה כי אנשים גדולים שוכחים אחרי 2-3 דורות ואנשים דגולים ממש, שהשאירו חותם על ההיסטוריה, ייעלמו מהתודעה לכל היותר אחרי 10 דורות. מה, אם כך, התכלית של כל זה? איזה משמעות אמיתית ונצחית ניתן למצוא לחיים מלאי הטרדות וההתמודדויות שלנו? מה היא שיא ההגשמה שניתן להגיע אליה? את התשובה לדבר, להערכתי, נמצא באמירת ה"קדיש": "יתגדל ויתקדש שמי רבה" (שמו של הקב"ה). לא השם שלי יתגדל ויתקדש, אלא שמו של בורא העולם. אני ביום מן הימים אמות וגם זכרי ישכח, אבל אם אני זוכה בחיי לזכור את מציאות הבורא אזי אני מצליח לרכוש משהו שהוא לא מפה, אלא מגיע מעולם הנצח, ועל כן מצליח לחבר אותי לשם. אברהם אבינו אמר: "לא משנה מה יקרה. אני איתך! אני כולי שלך! אני לא מבין כל דבר, אבל אני איתך! יתגדל ויתקדש שמי רבה!" .

זה אותו אברהם שנאם בפני כל העולם כנגד מסירת הבנים למולך (סוג של עבודה זרה שהייתה נהוגה בתקופתו ושכללה את קורבן הבנים). הוא ידע שכשיתפרסם שהוא בעצמו הקריב את בנו כולם יזלזלו בו, אבל בכל זאת היה מוכן לעשות זאת, וזה אותו אברהם שבתחילת הפרשה 3 ימים לאחר ברית המילה בעודו כאוב ישב בפתח אוהלו ושוחח עם הקב"ה, אולם ברגע שראה שלושה עוברי אורח מרחוק, ביקש את סליחתו של הקב"ה ורץ לקראתם והזמינם להיות אורחיו. גם כאן הוא ויתר על האינטרס והנועם האישי שלו (עונג רוחני – שיחה עם הבורא, ועונג פיזי – כאבי המילה) משום שידע להסתכל אל מעבר לקצה חוטמו וחשב שמא הם רעבים וצמאים. חוט שני מחבר כל דוגמאות אלה והוא הנכונות והמסירות של אברהם "לצאת מעצמו" ולוותר על הנוחות האישית. למה? כי ככה ה' רוצה! 

סיפורי המקרא, כידוע, אינם סיפורים היסטוריים בלבד. בכל אחד מהם טמונים מסרים נפלאים לחיינו כאן ועכשיו. היכן, אם כך, מעשה העקידה יכול לפגוש אותנו בחיי היום-יום? מה עלינו מוטל לעשות כדי להיות ראויים להיקרא ממשיכי דרכו של אברהם? התשובה היא, הורים יקרים, שאתם יכולים להירגע ולהחזיר את הסכינים המושחזות בחזרה למגירה, לא יהיה בהם שימוש בקרוב. העקידה היחידה שאנחנו נדרשים לה היא של יצר הרע המופיע בדמות "לא מתחשק לי" ו"לא בא לי" בכל הקשור לעבודת השם שלנו.

האמת היא שפעמים רבות אנו נדרשים לעקוד חלקים מסוימים מאתנו בבואנו לקיים את המצוות. לעתים אין המצוות תואמות את רצוננו ותחושותינו הטבעיים, לעתים הן מנוגדות אף למה שאנו רואים כמוסרי (כדוגמת ממזרות הפוגעת דווקא במי שלא חטא), לעתים הן מחייבות אותנו להיות זרים ומנוכרים להוויה התרבותית העכשווית שסובבת אותנו ולהתנגד לה גם אם אנו לא אחת חפצים להיות חלק ממנה, ולעתים הן פשוט מנוגדות למה ש"בא לנו" לעשות באותו הרגע ומחייבות אותנו לצאת מ"אזור הנוחות" שלנו.

רק על עצמי ידעתי לספר. בוש ונכלם אני מודה כי לפעמים בימי שבת בבוקר, רגע לפני ההליכה לתפילה הארוכה בבית הכנסת, ממש מתחשק לי כמו פעם לנסוע לאיזה חוף מבודד עם אבטיח ובקבוק בירה קרה, ולפעמים היצר קורה לי לעזוב לכמה שעות את האישה והילדים ובמקום לקלח, להאכיל, להקשיב ולתמוך ממש "מתחשק לי" לצאת לטיול או סתם לשכב על המיטה חסר מעש דווקא ברגעים שאני הכי נדרש להיות בהם סבלני, נעים ומכיל. באותו צומת דרכים, כשאני כבר זוכה לזהות את הקולות של השטן שרוצים למשוך אותי אליו למטה ואני מצליח להתגבר עליהם אני מרוויח את עולמי וזוכה להיות עוד קצת יותר קרוב לקב"ה.

יחד עם כל שכתבתי כאן, עשיית המצוות ברוב המכריע של הזמן נעימה ומענגת, אולם אותו נועם הוא בשום אופן לא המניע לפעולה. האם נעשה את שאנו מצווים עליו או לא (כולל דברים שמחייבים עקידה פנימית בלתי נמנעת) מתחילה בשאלה מפרשת 'עקב': "מה ה' אלוקיך שואל מעמך". ה' לא הבטיח לנו בתורתו כי תמיד נמצא עונג והנאה בקיום המצוות, אולם הוא כן הבטיח שזו הדרך אל האמת.

ומה עם יצחק הצעיר? מה עבר עליו בכל אותו הזמן? ראשית יש לחדד כי בזמן העקידה יצחק היה כבר בן 37, וככזה הוא יכול היה בקלות להתנגד פיזית לאביו שקשר אותו על המזבח. עובדה זו מבהירה לנו שיצחק כלל לא היה פאסיבי בכל תהליך העקדה, כפי שנהוג לחשוב, ויש שטוענים שמבחן האמונה שלו היה אף גדול מזה של אברהם, שכן הוא היה זה שנאלץ לקרב צווארו אל המאכלת. המדרש ב"בראשית רבה" מתאר את אותם רגעים הרי גורל על הר המוריה: "סידר אברהם את העצים ובא לעקוד את יצחק בנו. אמר לו יצחק: 'אבא, בחור אני, וחושש שמא יזדעזע גפי מפחד הסכין ובכך אצער אותך, ואולי חלילה תיפסל השחיטה, ולא יעלה הקורבן לרצון לפני ה'. לכן קשור אותי היטב היטב!'" זו אומנם דוגמא טוטאלית ואף קיצונית למוכנות האנושית להתבטל בפני ציוויי השם, אולם אין ספק שגם אנו יכולים ללמוד ממנה רבות, כל אחד לפי דרגתו, על אמונה ואהבת השם.

שני עקרונות מודגשים במבחן האמונה שעברו אברהם ויצחק (כמו במבחנים אמוניים נוספים): העיקרון הראשון מלמד כי משמעות הביטחון היא שאין מקריות בעולם והכול נעשה בהשגחת בורא עולם, לפיכך צריך אדם לדעת כי כל המציאות מושגחת ע"י הקב"ה. העיקרון השני מלמד אותנו כי מידת הביטחון נבחנת דווקא בשעות קשות בהן נדרש אדם לאמון מוחשי יותר בקב"ה.

כבני אדם ניתן לנו כוח ייחודי המאפשר לנו להתעלות מעל כל יתר הנבראים - כוח הבחירה, אולם על מנת לאפשר לנו בחירות חופשיות הקב"ה הסתיר את עצמו במטרה שנשכיל להבין לבד שאין מקריות וכי גם חוקי הטבע, שכביכול שולטים במציאות, מונעים אך ורק מרצונותיו. אם היינו רואים בעינינו שכל מי שאוכל טרפה או מחלל שבת מיד נענש במכת ברק, ודאי שכולם היו נשמעים לחוקי התורה, אולם במציאות כזו לאדם בעצם לא הייתה בחירה האם להאמין או לא. על פי המתואר בספרי הקודש לאחר ביאת המשיח כל המסכים וההסתרות יוסרו ולכולם יהיה ברור שהנכתב בתורה אכן זהו רצונו של הבורא. עד אז אנחנו חיים בעולם בו האמת פעמים רבות נסתרת והחושים הרגילים מראים לנו שישנה מציאות כביכול מעוותת בה ישנו צדיק ורע לו ולעומתו רשע וטוב לו. מהבחינה הזו אנחנו נעלים אפילו יותר מהמלאכים, אשר להם אין את יכולת הבחירה ולהם ברורה תמיד התוכנית האלוקית. המבחן והאתגר האמתיים שלנו בעולם הזה, שהומשל ע"י הרמח"ל למסדרון בדרך לעולם הנצח, הוא בהגעה אל אותה האמונה שגילה אברהם במעשה העקידה לפיה הקב"ה הוא אכן טוב ומיטיב. עלינו לדעת שלמרות ההסתרה הגדולה השורה בעולם אין אנו מושלכים עזובים לנפשנו וכי "ידו" של הבורא מנחה גם כאן את הכול. הקב"ה מכוון, מסייע, רוקם מאורעות, מדריך, פותח שבילים ומאיר נתיבים ועלינו לסמוך עליו באמונה שלמה. חשוב לשאול שאלות קשות ולנסות להבין מדוע המציאות לעיתים נראית קשה ואף אכזרית, אך יחד עם זאת תמיד לשמור על האמונה הפשוטה בבורא ובחוברת ההפעלה לתפעול העולם הזה שהוא נתן לנו - הלוא היא התורה.

אמונה פרושה להבין ש"הקלפים" שחילקו לנו משמיים בבואנו לעולם לא ניתנו לנו בשרירותיות ובהיסח הדעת או חלילה מתוך נקמנות ורוע של הבורא. לכל פרט ופרט בחיינו יש משמעות והכול בסופו של דבר בא לסייע לנו להיות אנשים מודעים וטובים יותר. החוכמה הגדולה, ובזאת נבחנת מידת האמונה של האדם, היא לקבל כל דבר בשמחה פשוטה ולומר: "אני יודע שכל מה שקורה לי - לטובה הוא קורה. אני לא מודאג. תודה רבה על הכול". רבי נחמן מברסלב ניסח זאת בפשטות קולעת: "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו - זאת הבחינה היא מעין עולם הבא". כמה קל לכתוב את זה על סטיקר וכמה קשה ליישם...

"להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" כתב דוד המלך בספר תהילים. בוקר זה זמן של הארה, שרואים בו והכל ברור. לעומתו, לילה זה זמן של חושך והסתר. כשהכל קל, "זורם", ודרכינו מוארת קל לנו הרבה יותר לראות את החסדים ולהאמין בקב"ה, אבל החוכמה הגדולה יותר והאמונה האמיתית זה להאמין דווקא כשחשוך – כשקשה, כשלא ברור למה אנחנו עוברים את מה שאנחנו עוברים וכשנראה שאין יד מכוונת ואוהבת שמלווה אותנו.


עקידה של המשפחתולוגיה הטיפוסית

קשרי דם משפחתיים הם בדר"כ קשרים חזקים מאוד, ובאופן טבעי ואינסטינקטיבי כל משפחה דואגת לעצמה ושואפת להיות מגובשת ומאוחדת. לכל משפחה יש אחריות חזקה מאוד של החברים בה אחד כלפי השני, ולרוב כלפי בני משפחתנו נתאמץ הרבה יותר מאשר כלפי אנשים שאינם חלק ממנה, כולל חברים ומכרים קרובים ואהובים. זוהי תכונה מולדת שהוטבעה בנו משורש הווייתנו. בלועזית זה נקרא "פטריוטיות". פטר נגזר מהמילה father שפרושה אבא ואבהיות, ולכן "פטריוטיות" פרושה רגשות אבהיים טבעיים של אחריות ודאגה למשפחה שלי.

כל העולם כולו מורכב ממשפחות משפחות ועמים עמים, כאשר עם זאת משפחה אחת גדולה שחולקת טריטוריה, ערכים וקשרי דם משותפים. עבור העם שלהם אנשים מוכנים להילחם ואף לסכן את חייהם, בעוד בעבור עם אחר בקצה השני של הכדור ברוב המקרים הם לא ינקפו אצבע כדי לסייע בעת צרה. מציאות הפרוד הזו הביאה את העולם להיות קרוע, שסוע ומפולג, כאשר כל משפחה/עם שואפים לבסס את מעמדם ההישרדותי, כלכלי וחברתי , גם במחיר של פגיעה במשפחה/עם שכנגד.

אברהם אבינו מצווה בפרשת "לך לך" לצאת ממשפחתו הקרובה (בית הוריו) והרחוקה (ארצו ומולדתו), לנתק את הקשר הטבעי והחזק שהיה טבוע בו כבכל בן אנוש, ובעצם לחתוך את הפטריוטיות. פעולה חריגה זו מעלה את השאלה לשם מה ניתוק זה היה חשוב? והתשובה היא שאברהם התבקש למעשה לחתוך בתוך תוכו את אותו הדפוס הרגשי ואת מבנה החשיבה הרגיל של כל האומות והעמים שחיים בתבנית של עם-מדינה-לאום ושל אנחנו ואתם.

רק מתוך ההנחה הזו ניתן להתקרב להבין את הקריאה השנייה שקיבל אברהם בפרשתינו: "את בינך, את יחידך, אשר אהבת". בעוד ה"לך לך" הראשון הוא להתנתק מהעבר, כאן הקריאה היא כבר להתנתק מהעתיד ומדור ההמשך, ועל כן היא טוטאלית ומחייבת הרבה יותר. על אברהם היה לעקוד בתוכו את הרגשות המשפחתיים והפטריוטיים שהיו לו כלפי בנו האהוב יצחק. למרות שבסוף של דבר המעשה לא נעשה בפועל, מבחינה רגשית אברהם אכן עקד את בנו.

בשביל לבנות "גוי גדול" ו"אב המון גויים", וכדי ש"יתברכו בך כל משפחות האדמה", כפי שהבטיח הקב"ה לאברהם, ודרכו להעביר מסרים אנושיים ואוניברסאליים לכל הדורות חובה היה עליו ללכת מהמשפחתיות הקטנה שלו. "גוי גדול" פרושו "גוי של גדלות" ומה שאמרו לחבר את העם הזה שאברהם מקים זה לא המשפחתולוגיה, אלא הנשמה והתוכן הפנימי.

מרגע שאברהם עמד במבחן הוא הצליח לרכוש בתוכו את המעלה של יציאה מהדאגה לאינטרסים הקטנים והאישיים אל דאגה כלל אנושית ואוניברסאלית, כפי שגם בא לידי ביטוי, ופורט, כאמור, בתחילת המאמר, בדאגתו לעיר סדום ולאורחים במדבר.

שבת שלום, ניר אביעד


משימה לשבת
איפה אני מוצא בתוכי את הקולות של "לא מתחשק לי" ו"לא בא לי" בניסיונותיי להיות אדם טוב ומוסרי יותר?

בזכות כוח הקריאה השבוע על עקידת יצחק כדאי לנסות לעקוד את אותם הקולות, ומתוך כך להתמסר לצדדים הנכונים והגבוהים של החיים בהכנעה גדולה יותר.


סיפור לשבת "אני רק יהודי פשוט" - מתוך סיפרו של הרב קובי לוי "העיתונאי"
גברת קורנפלד היא לא אשה דתייה. ליתר דיוק באזור שלה לא תוכלו למצוא גברת יותר אנטי-דתית ממנה. היא פשוט לא יכולה לסבול דתיים על גווניהם השונים, עם שטריימל, בלי שטריימל, עם קיטל או בלי, עם עניבה, בלי עניבה, ואפילו כיפות סרוגות עם חולצה צבעונית עוררו בה טינה עזה.
היא כבר לא אשה צעירה הגב' חווה קורנפלד, ועיסוקה כמאבחנת ליקויי למידה למעלה מ- 30 שנה, העמיד אותה בשורה הראשונה בסקטור המקצועי שלה. שמה הלך לפניה מדן ועד אילת, היא היתה אוזן קשבת, לב מבין, ופה מפיק עצות-מרגליות,
בכל הקשור לאיבחונים ורעיונות התמודדות עם כל ליקוי באשר הוא. הספר שכתבה "ילדים עם כשרון אחר" הפך ללהיט גם במגזר הדתי, שם ידעו לסנן ולנפות את הקש והתבן, ולהוציא משם את הסולת הנקייה, בבחינת "תוכו אכל קליפתו זרק". לא נחטא לאמת אם נאמר שאלפי ילדים חייבים לה את חייהם ותפקודם השכלי והרגשי כאחד, גם במגזר שלנו.
היה זה בוקר יום שבת קייצי, פרשת "משפטים", ב' אלול, החום הכבד עדיין לא לפת את הנבראים, והיא השכימה קום כהרגלה, לצעדת הבוקר הקבועה שלה. בראשה חולפות מחשבות של אושר, שתי בנותיה נישאו בשנה שעברה, ובקרוב, ממש בקרוב, היא ובעלה יוכלו לסמן ברקורד שלהם את התואר: סבא וסבתא.
גב' קורנפלד ירדה במדרגות הפונות לגן הציבורי ופתחה בהליכה. הפתגם "נפש בריאה בגוף בריא" היה נר לרגליה למרות שבריאות הנפש לדידה, זו השכלה אוניברסיטאית-אקדמית על כל השלכותיה, נו טוב.
השעה 8:00 בבוקר. אנשים עטופי טליתות נכנסו ויצאו מבתי הכנסת, אבל אותה זה לא עניין. היא אף פעם לא הישירה מבטה לטיפוסים הללו שסימלו בשבילה גלות, חשכה, פרימיטיביות, נחשלות ומה לא?
היא פנתה ימינה לכוון המרכז המסחרי והנה מולה... לא פחות ולא יותר... דוקטור אביגדור נחושתן.
"בוקר טוב דוקטור".
"שבת שלום גב' קורנפלד".
דר' נחושתן היה אף הוא זריז בהליכתו... אך בטרם פנה להיכנס לחצר בית הכנסת השכונתי היא הבחינה בכיפה לבנה על פדחתו...
"לא ידעתי שאתה דתי" אמרה בתמהון.
"אני לא דתי" השיב.
"אז לאן אתה הולך עם הכיפהל'ה הקטנה שעל ראשך?"
"לבית הכנסת" השיב הדוקטור. "זה לא סוד, יהודי שהולך לבית כנסת צריך לחבוש כיפה... לא אני המצאתי את זה".
"אז אתה כן דתי" התעקשה הגברת.
"לא גברתי... אני רק יהודי פשוט, רק יהודי פשוט. שבת שלום".
מכאן ואילך כבדו פסיעותיה. 20 שנה היא מכירה את רופא המשפחה המסור אביגדור נחושתן, ומעולם לא העלתה בדעתה שהוא פוקד את בית הכנסת, שמץ של אידישקייט היא לא מצאה בו. הוא לא הקרין שום לחלוחית כזו.

"אני יהודי פשוט... רק יהודי פשוט", המשפט הזה הדהד כיבבת שופרות של אלול בין אוזניה, כמו מינים ועוגב. כמו צלצלי שמע. לא פסק לרגע. "אני רק יהודי פשוט... יהודי פשוט".

"ריבונו של עולם" הרהרה בעודה נחה על ספסל בגן הציבורי "מאיפה אני מכירה את המשפט הזה, למה הוא לא נותן לי מנוחה...?". רק יהודי פשוט.

חווה נולדה להורים ניצולי שואה. בבית לא דיברו על הטראומות האלה. תמיד היה שקט מתוח באוויר. מעיק. אביה היה איש מופנם וסגור. בקושי הפליט כמה מילים ומשפטים יבשים מדי יום. איש קשה יום, חרוץ, עובד במפעל תעשייתי, ומביא לחמו בכבוד. היא בת יחידה. אמה, אשה טובת-לב נפטרה עליה בחטף בהיותה תלמידת תיכון, ומיד אחר כך חלה אביה במחלה הנוראה – אלצהיימר.

נערה יתומה בת 16, בלי אמא להישען עליה ולהתרפק על כתפה, עם אבא צעיר יחסית, ההולך ומאבד את שאריות זכרונו. יושב שעות ובוהה. שותק. פה ושם מנגב דמעה. שלוש שנים הוא סחב את המחלה, אבל בשנה האחרונה הוא שקע אל מצולות הזיכרון ודלה משם ארוע עליו חזר כמה פעמים בשבוע.

"רציתי למות. לא יכולתי יותר. מוכה וחבול בכל הגוף. רעב. בקושי שוקל 30 קילו. אין לי הורים, אין לי אחים, אין לי לאן לחזור, הוי אלוקים רחם עלי ואז הגיח פתאום החייל הנאצי הזה, שני מטר גובה ושלף אקדח. "יהודון מסריח" הוא שאג, ומיד שלף אקדח והדביק לרקתי".
"מי אתה בכלל?" צעק עלי הנאצי...
"אני רק יהודי פשוט" עניתי לו "יהודי פשוט".
"ואז הנאצי החזיר את האקדח לנרתיק והלך לו".
כן, אבא של חווה קורנפלד חזר על הסיפור הזה עשרות פעמים, אולי מאות, עד שגווע אל מותו, כשעל שפתיו המילים "אני רק יהודי פשוט". היא היתה נערה שהקשיבה, אך לא הפנימה.
כ- 30 שנים המתין בקרקעית התודעה שלה הביטוי הנדוש כל כך "אני רק יהודי פשוט" עם הבעת הפנים המיוסרת של אביה. עם הדמעה בזווית העין, וזה פעל בה לבסוף כארס של עכנאי.
"ואני יהודיה?" שאלה את עצמה בעודה ישובה על הספסל
"אני יהודיה פשוטה? או שמא אני סתם מסתובבת בעולם ללא זהות ותוכן?" והשאלות היו נוקבות עד תהומות הלב.
חווה קורנפלד ובעלה הלכו זמן קצר אחר כך למצוא את התשובות לשאלות בסמינר ליהדות.
חצי שנה אחר כך, סמוך לגן הציבורי, היא שוב נפגשה בשבת בבוקר עם דוקטור נחושתן. הוא בדרכו לבית הכנסת עם כיפתו הלבנה והיא בדרכה לבקר את נכדה הטרי. הוא כמעט בלע את לשונו ובקושי הכיר אותה. הגב' קורנפלד היתה לבושה בצניעות רבה, ולראשה כיסוי ראש
"שבת שלום דוקטור" אמרה לו "גם אני רק יהודיה פשוטה".


שבת שלום, ניר אביעד

יום שבת, 26 באוקטובר 2013

פרשת "וירא" – מי שמאמין לא מפחד

בס"ד



היהדות היא דת גזענית?
בפרשה הקודמת, פרשת "לך לך", קראנו על בחירתו של אברהם אבינו להיות אבי האומה היהודית, אומה אשר תשפיע יותר מכל על כל האנושות ותהיה "עם סגולה" ו"אור לגויים". במבט ראשון כל אותם תיאורים על מעלת העם היהודי, המלווים בציווים הלכתיים ברורים המורים להתבדל ולהתרחק מהגויים, יכולים להתפרש כהתנשאות או חלילה כגזענות. להבדיל מדתות אחרות, היהדות מעולם לא ניסתה לספח אליה עמים נוספים, ואף מתייחסת אל הרוצים להתקרב אליה בחשדנות ובהסתייגות רבה.
קריאה בפרשת השבוע הנוכחית מלמדת אותנו על סוג ה"גזענות" המקורית של היהדות, גזענות שניתן רק להצטער שעוד עמים נוספים לא בחרו לסגל אותה לעצמם. מה היה הדבר הראשון שמסופר לנו שאברהם עשה לאחר שהובטח לו שמזרעו יצא עם קדוש, נבדל ומיוחד? באיזו דרך הוא בחר לבטא את "העליונות" שלו על פני שאר העמים? התשובה היא שבתחילת הפרשה שלנו מסופר כיצד הוא רץ לקבל אורחים ולהנעים להם את זמנם ככל הניתן. מי היו אותם אורחים? הם לא היו מ"אנשי שלומינו", לא רבנים גדולים וגם לא שכנים או מכרים. מתואר שאותם אורחים היו עובדי עבודה זרה, גסים ובלתי נעימים, אשר לעגו לאמונותיו "התפלות" והמוזרות. אותם אורחים זכו בצל קורתו לסעוד מכל טוב, ונהנו ממאור פנים ואהבה כנה ופתוחה.
אולם לא די בכך, בהמשך הפרשה אותה "בדלנות" יהודית הביאה את אברהם להתייצב לא פחות מאשר כנגד הקב"ה ולנסות לשכנעו לבטל את גזירת השמד שנגזרה על הערים החוטאות סדום ועמורה. באותן הערים חיו, כידוע, אנשים שבאופי חייהם היו האנטיתזה הגמורה לכל מה שאברהם האמין בו וניסה לחנך אליו. מדובר היה בחברה אכזרית, גאה וחומרית, אשר האגואיזם הפרטי והכללי היו לסמל המשטר שלה. ולמרות כל זאת, אברהם מתחנן מכל ליבו למחילה כלפי אותם רשעים.
מדוע זה כך? מדוע היה חשוב לאברהם שלכל בריה באשר היא ולכל אדם יהיה טוב גם אם הוא מאמין ומתנהג לגמרי הפוך ממנו? התשובה היא שזוהי בדיוק אותה "גזענות" ו"בדלנות" של העם היהודי עליה מדברת התורה – דווקא השונות שלנו נועדה כדי שנאחד סביבנו את שאר האומות ונהווה דוגמא להשפעה, לנתינה ולאכפתיות.
אנחנו כצאצאיו קיבלנו בירושה בנפש שלנו את הזיכוך המדהים הזה של אברהם ויש לנו יכולת (ואף חובה!) להיות שלוחיו של הקב"ה בעולם בהפצת הטוב, האמת, השמחה והאהבה שבתורתו. התפקיד שלנו בעולם הוא להראות לכל העמים מתוקף צורת חיינו ומעשינו הטובים את מציאות השם בעולם. בפועל, במציאות חיינו הנוכחית, אנחנו מתבדלים מאומות העולם בתחומים שונים ודואגים לשמור על ההומוגניות שלנו שנפרדת ושונה, אולם לא מתוך הגישה הלאומנית הנמוכה של "אנחנו שונים מכם כי אנחנו טובים יותר", אלא מתוך לאומיות בריאה שיודעת ש"אנחנו שונים מכם, אבל רק משום שקיבלנו תפקיד שונה בעולם וההתבדלות עוזרת לנו לשמר את אותו שוני". לצערנו לא תמיד אנחנו מתנהגים כעם הנבחר ולא אחת מתגלה דווקא פרצופו של ה"ישראלי המכוער", אולם בשורש האמונה שלנו אנו יודעים שאותו השוני אמור להוות מקור דוגמא לקדושה, לעדינות, לדרך ארץ ולאהבת הזולת. להבדיל מהגרמנים שטענו שהם בעלי "דם כחול" ובשל כך בעלי זכויות עודפות, השוני שלנו מחייב אותנו ליותר חובות כלפי שאר העולם מאשר לזכויות. תפקידנו להביא אל העולם אור, שמחה ואמונה, ולא הרס, חורבן ומוות. "ממלכת כוהנים" פירושו ממלכת משרתים, משרתים של הטוב. זה תפקיד מחייב, אבל עם אבא שכזה (אברהם) זה בהחלט אפשרי...

לשחוט את הבן בשביל להוכיח נאמנות. איזה מין מבחן משונה זה?
בפרשת "וירא" אנחנו קוראים על אחד האירועים החשובים והדרמטיים ביותר בתולדות עם ישראל, הלוא היא "עקידת יצחק". "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום" נכתב בפרקי אבות, כאשר ניסיון העקידה הוא ללא ספר המורכב שבהם. כל כך הרבה שנים חיכה אברהם לילד הזה, כל כך הרבה תפילות ותחינות, עד שבגיל 100 הוא זכה ונולד יצחק הקטן לו ולאשתו העקרה שרה. ואז בלי שום היגיון והסבר, ובניגוד גמור לכל מה שאברהם האמין ואף חינך אודותיו, הוא נקרא לשחוט את בנו האהוב. למה? ככה! כי ה' ביקש!
"וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וה' נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּורִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". כל מהותו צעקה מבפנים כנגד המעשה, ובכל זאת, ולמרות כל זאת, הוא ניגש לביצוע הפעולה. "סוף טוב הכל טוב" אומר המשפט המפורסם, ואכן כיצד פרשיה זו נגמרה כולנו יודעים. אין ספק שלמרות שבסופו של דבר איל הוא זה שמצא עצמו על המזבח, אברהם הוכיח את אמונתו האבסולוטית וזכה לתהילת עולם.
והנה, למרות זאת, כל הורה (וגם מי שעדיין לא) לא יכול שלא לשאול את עצמו כיצד הוא עצמו היה נוהג באותה הסיטואציה והאם מעשהו של אברהם כה מבורך ונעלה כפי שאנו רגילים לחשוב? רוח ההומניזם וחמלת האדם תמהות על התנהגות "פגאנית" זו הממהרת להקריב קורבן אדם ללא משפט וללא דין. הייתכן כי אברהם, שביקש רחמים על רשעי סדום, לא יפעל למען בנו יחידו אשר אהב? האם זו התנהגות הורית תקינה של אבי האומה?
"אברהם אבינו", כשמו כן הוא, הוא אכן האבא של כולנו. "מעשה אבות סימן לבנים", ולכן כיהודי הראשון היה עליו לעבור כמה מבחנים ותחנות כדי לרכוש בתוכו מידות מסוימות שיהוו עבורנו, בניו ובני בניו, סימן דרך ומצפן רוחני לדרך ההתנהלות הנכונה בעולם. האם גם אנחנו מצופים להקריב את ילדינו על המזבח כדי להוכיח דבקות בבורא? התשובה היא שבוודאי שלא, אולם, יחד עם זאת, אנחנו כן נדרשים ללמוד על אותן תכונות ומעלות, שבעמל כה רב קנה אברהם, ושמהוות את בסיס קיומנו כעם וכפרטים, ובראשן אמונה פשוטה ותמימה והמחויבות לדאוג לכל אדם ואדם.

מי שמאמין לא מפחד
פעמיים מצווה הקב"ה על אברהם ללכת ממקומו הנוכחי אל מקום לא ידוע: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ", ו"לֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּורִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה". המדרש (בראשית רבא לט) הבחין בניסוח הזהה שבשני הניסיונות וציין כי בעוד ההליכה הראשונה נסכה תקוה חדשה בלבו של אברהם, ההליכה השנייה סיכנה את התגשמותה של ההבטחה ועל כן היא חביבה יותר על הקב"ה וזאת משום שדווקא היא דרשה ציות בלתי מתפשר. הגדולה של מעשה העקדה, אם כך, היא בעובדה שאברהם עשה זאת בניגוד לכל אינטרס נסתר או גלוי שניתן לחשוב עליו מלבד הרצון לקיים את רצון הבורא. אברהם הגיע למה שמכנה החסידות "מסירות נפש" ו"ביטול גמור בפני השם", וזאת משום שהוא שם בצד את כל השיקולים האישיים, וגם אם הוא לא הבין מה הרציונל ומה המטרה הוא פשוט עשה את שהוא התבקש למען אמת ומטרה שגדולות ממנו.
מהותה של מסירות הנפש היא לשים בצד את "האני" הפרטי לטובת הכלל או לטובת אינטרס אחר שנבדל ממני. אדם שחושב רק על עצמו הוא מוגבל מאוד והדרך לצאת מהמלכודת הזו ולהתגבר על תכונת האגואיזם עמה נבראנו, ושבה אנו מחויבים להיאבק, היא רק ע"י יציאה מהגבולות האישים של הנוח והמוכר. הרדיפה אחד הנאות גשמיות או אחר הכרה וכבוד מבני אדם אחרים מתבררים תמיד בסופו של דבר כהבל ורעות רוח אל מול האמת הגדולה שהיא מציאות בורא ומנהיג לעולם. כולנו רוצים להשאיר משהו אחרינו, כולנו (החל מגדולי הפוליטיקאים והמצביאים ועד לאחרון הזאטוטים שחורט על הספסל האחורי באוטובוס 'משה היה פה') רוצים שיזכרו אותנו לטובה ומאמינים שבכך נמצא משמעות לחיינו. ההיסטוריה מוכיחה כי אנשים גדולים שוכחים אחרי 2-3 דורות ואנשים דגולים ממש, שהשאירו חותם על ההיסטוריה, ייעלמו מהתודעה לכל היותר אחרי 10 דורות. מה, אם כך, התכלית של כל זה? איזה משמעות אמיתית ונצחית ניתן למצוא לחיים מלאי הטרדות וההתמודדויות שלנו? מה היא שיא ההגשמה שניתן להגיע אליה? את התשובה לדבר, להערכתי, נמצא באמירת ה"קדיש": "יתגדל ויתקדש שמי רבה" (שמו של הקב"ה). לא השם שלי יתגדל ויתקדש, אלא שמו של בורא העולם. אני ביום מן הימים אמות וגם זכרי ישכח, אבל אם אני זוכה בחיי לזכור את מציאות הבורא אזי אני מצליח לרכוש משהו שהוא לא מפה, אלא מגיע מעולם הנצח ועל כן מצליח לחבר אותי לשם. אברהם אבינו אמר: "לא משנה מה יקרה. אני איתך! אני כולי שלך! אני לא מבין כל דבר, אבל אני איתך! יתגדל ויתקדש שמי רבה!".
זה אותו אברהם שנאם בפני כל העולם כנגד מסירת הבנים למולך (סוג של עבודה זרה שהייתה נהוגה בתקופתו ושכללה את קורבן הבנים). הוא ידע שכשיתפרסם שהוא בעצמו הקריב את בנו כולם יזלזלו בו, אבל בכל זאת היה מוכן לעשות זאת, וזה אותו אברהם שבתחילת הפרשה 3 ימים לאחר ברית המילה בעודו כאוב ישב בפתח אוהלו ושוחח עם הקב"ה, אולם ברגע שראה שלושה עוברי אורח מרחוק, ביקש את סליחתו של הקב"ה ורץ לקראתם והזמינם להיות אורחיו. גם כאן הוא ויתר על האינטרס והנועם האישי שלו (עונג רוחני – שיחה עם הבורא, ועונג פיזי – כאבי המילה) משום שידע להסתכל אל מעבר לקצה חוטמו וחשב שמא הם רעבים וצמאים. חוט שני מחבר כל דוגמאות אלה והוא הנכונות והמסירות של אברהם "לצאת מעצמו" ולוותר על הנוחות האישית. למה? כי ככה ה' רוצה!

סיפורי המקרא, כידוע, אינם סיפורים היסטוריים בלבד. בכל אחד מהם טמונים מסרים נפלאים לחיינו כאן ועכשיו. היכן, אם כך, מעשה העקידה יכול לפגוש אותנו בחיי היום-יום? מה עלינו מוטל לעשות כדי להיות ראויים להיקרא ממשיכי דרכו של אברהם? התשובה היא, הורים יקרים, שאתם יכולים להירגע ולהחזיר את הסכינים המושחזות בחזרה למגירה, לא יהיה בהם שימוש בקרוב. העקידה היחידה שאנחנו נדרשים לה היא של יצר הרע המופיע בדמות "לא מתחשק לי" ו"לא בא לי" בכל הקשור לעבודת השם שלנו.
האמת היא שפעמים רבות אנו נדרשים לעקוד חלקים מסוימים מאתנו בבואנו לקיים את המצוות. לעתים אין המצוות תואמות את רצוננו ותחושותינו הטבעיים, לעתים הן מנוגדות אף למה שאנו רואים כמוסרי (כדוגמת ממזרות הפוגעת דווקא במי שלא חטא), לעתים הן מחייבות אותנו להיות זרים ומנוכרים להוויה התרבותית העכשווית שסובבת אותנו ולהתנגד לה גם אם אנו לא אחת חפצים להיות חלק ממנה, ולעתים הן פשוט מנוגדות למה ש"בא לנו" לעשות באותו הרגע ומחייבות אותנו לצאת מ"אזור הנוחות" שלנו. רק על עצמי ידעתי לספר. בוש ונכלם אני מודה כי לפעמים בימי שבת בבוקר, רגע לפני ההליכה לתפילה הארוכה בבית הכנסת, ממש מתחשק לי כמו פעם לנסוע לאיזה חוף מבודד עם אבטיח ובקבוק בירה קרה, ולפעמים היצר קורה לי לעזוב לכמה שעות את האישה והילדים ובמקום לקלח, להאכיל, להקשיב ולתמוך ממש "מתחשק לי" לצאת לטיול או סתם לשכב על המיטה חסר מעש דווקא ברגעים שאני הכי נדרש להיות בהם סבלני, נעים ומכיל. באותו צומת דרכים, כשאני כבר זוכה לזהות את הקולות של השטן שרוצים למשוך אותי אליו למטה ואני מצליח להתגבר עליהם אני מרוויח את עולמי וזוכה להיות עוד קצת יותר קרוב לקב"ה.
יחד עם כל שכתבתי כאן, עשיית המצוות ברוב המכריע של הזמן נעימה ומענגת, אולם אותו נועם הוא בשום אופן לא המניע לפעולה. האם נעשה את שאנו מצווים עליו או לא (כולל דברים שמחייבים עקידה פנימית בלתי נמנעת) מתחילה בשאלה מפרשת 'עקב': "מה ה' אלוקיך שואל מעמך". ה' לא הבטיח לנו בתורתו כי תמיד נמצא עונג והנאה בקיום המצוות, אולם הוא כן הבטיח שזו הדרך אל האמת.

ומה עם יצחק הצעיר? מה עבר עליו בכל אותו הזמן? ראשית יש לחדד כי בזמן העקידה יצחק היה כבר בן 37, וככזה הוא יכול היה בקלות להתנגד פיזית לאביו שקשר אותו על המזבח. עובדה זו מבהירה לנו שיצחק כלל לא היה פאסיבי בכל תהליך העקדה, כפי שנהוג לחשוב, ויש שטוענים שמבחן האמונה שלו היה אף גדול מזה של אברהם, שכן הוא היה זה שנאלץ לקרב צווארו אל המאכלת. המדרש ב"בראשית רבה" מתאר את אותם רגעים הרי גורל על הר המוריה: "סידר אברהם את העצים ובא לעקוד את יצחק בנו. אמר לו יצחק: 'אבא, בחור אני, וחושש שמא יזדעזע גפי מפחד הסכין ובכך אצער אותך, ואולי חלילה תיפסל השחיטה, ולא יעלה הקורבן לרצון לפני ה'. לכן קשור אותי היטב היטב!'" זו אומנם דוגמא טוטאלית ואף קיצונית למוכנות האנושית להתבטל בפני ציוויי השם, אולם אין ספק שגם אנו יכולים ללמוד ממנה רבות, כל אחד לפי דרגתו, על אמונה ואהבת השם"

שני עקרונות מודגשים במבחן האמונה שעברו אברהם ויצחק (כמו במבחנים אמוניים נוספים): העיקרון הראשון מלמד כי משמעות הביטחון היא שאין מקריות בעולם והכול נעשה בהשגחת בורא עולם, לפיכך צריך אדם לדעת כי כל המציאות מושגחת ע"י הקב"ה. העיקרון השני מלמד אותנו כי מידת הביטחון נבחנת דווקא בשעות קשות בהן נדרש אדם לאמון מוחשי יותר בקב"ה.
כבני אדם ניתן לנו כוח ייחודי המאפשר לנו להתעלות מעל כל יתר הנבראים - כוח הבחירה, אולם על מנת לאפשר לנו בחירות חופשיות הקב"ה הסתיר את עצמו במטרה שנשכיל להבין לבד שאין מקריות וכי גם חוקי הטבע, שכביכול שולטים במציאות, מונעים אך ורק מרצונותיו. אם היינו רואים בעינינו שכל מי שאוכל טרפה או מחלל שבת מיד נענש במכת ברק, ודאי שכולם היו נשמעים לחוקי התורה, אולם במציאות כזו לאדם בעצם לא הייתה בחירה האם להאמין או לא. על פי המתואר בספרי הקודש לאחר ביאת המשיח כל המסכים וההסתרות יוסרו ולכולם יהיה ברור שהנכתב בתורה אכן זהו רצונו של הבורא. עד אז אנחנו חיים בעולם בו האמת פעמים רבות נסתרת והחושים הרגילים מראים לנו שישנה מציאות כביכול מעוותת בה ישנו צדיק ורע לו ולעומתו רשע וטוב לו. מהבחינה הזו אנחנו נעלים אפילו יותר מהמלאכים, אשר להם אין את יכולת הבחירה ולהם ברורה תמיד התוכנית האלוקית. המבחן והאתגר האמתיים שלנו בעולם הזה, שהומשל ע"י הרמח"ל למסדרון בדרך לעולם הנצח, הוא בהגעה אל אותה האמונה שגילה אברהם במעשה העקידה לפיה הקב"ה הוא אכן טוב ומיטיב. עלינו לדעת שלמרות ההסתרה הגדולה השורה בעולם אין אנו מושלכים עזובים לנפשנו וכי "ידו" של הבורא מנחה גם כאן את הכול. הקב"ה מכוון, מסייע, רוקם מאורעות, מדריך, פותח שבילים ומאיר נתיבים ועלינו לסמוך עליו באמונה שלמה. חשוב לשאול שאלות קשות ולנסות להבין מדוע המציאות לעיתים נראית קשה ואף אכזרית, אך יחד עם זאת תמיד לשמור על האמונה הפשוטה בבורא ובחוברת ההפעלה לתפעול העולם הזה שהוא נתן לנו - הלוא היא התורה.

אמונה פרושה להבין ש"הקלפים" שחילקו לנו משמיים בבואנו לעולם לא ניתנו לנו בשרירותיות ובהיסח הדעת או חלילה מתוך נקמנות ורוע של הבורא. לכל פרט ופרט בחיינו יש משמעות והכול בסופו של דבר בא לסייע לנו להיות אנשים מודעים וטובים יותר. החוכמה הגדולה, ובזאת נבחנת מידת האמונה של האדם, היא לקבל כל דבר בשמחה פשוטה ולומר: "אני יודע שכל מה שקורה לי - לטובה הוא קורה. אני לא מודאג. תודה רבה על הכול". רבי נחמן מברסלב ניסח זאת בפשטות קולעת: "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו - זאת הבחינה היא מעין עולם הבא". כמה קל לכתוב את זה על סטיקר וכמה קשה ליישם...
"להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" כתב דוד המלך בספר תהילים. בוקר זה זמן של הארה, שרואים בו והכל ברור. לעומתו, לילה זה זמן של חושך והסתר. כשהכל קל, "זורם", ודרכינו מוארת קל לנו הרבה יותר לראות את החסדים ולהאמין בקב"ה, אבל החוכמה הגדולה יותר והאמונה האמיתית זה להאמין דווקא כשחשוך – כשקשה, כשלא ברור למה אנחנו עוברים את מה שאנחנו עוברים וכשנראה שאין יד מכוונת ואוהבת שמלווה אותנו.

עקידה של המשפחתולוגיה הטיפוסית
קשרי דם משפחתיים הם בדר"כ קשרים חזקים מאוד, ובאופן טבעי ואינסטינקטיבי כל משפחה דואגת לעצמה ושואפת להיות מגובשת ומאוחדת. לכל משפחה יש אחריות חזקה מאוד של החברים בה אחד כלפי השני, ולרוב כלפי בני משפחתנו נתאמץ הרבה יותר מאשר כלפי אנשים שאינם חלק ממנה, כולל חברים ומכרים קרובים ואהובים. זוהי תכונה מולדת שהוטבעה בנו משורש הווייתנו. בלועזית זה נקרא "פטריוטיות". פטר נגזר מהמילה father שפרושה אבא ואבהיות, ולכן "פטריוטיות" פרושה רגשות אבהיים טבעיים של אחריות ודאגה למשפחה שלי.
כל העולם כולו מורכב ממשפחות משפחות ועמים עמים, כאשר עם זאת משפחה אחת גדולה שחולקת טריטוריה, ערכים וקשרי דם משותפים. עבור העם שלהם אנשים מוכנים להילחם ואף לסכן את חייהם, בעוד בעבור עם אחר בקצה השני של הכדור ברוב המקרים הם לא ינקפו אצבע כדי לסייע בעת צרה. מציאות הפרוד הזו הביאה את העולם להיות קרוע, שסוע ומפולג, כאשר כל משפחה/עם שואפים לבסס את מעמדם ההישרדותי, כלכלי וחברתי, גם במחיר של פגיעה במשפחה/עם שכנגד.
אברהם אבינו מצווה בפרשת "לך לך" לצאת ממשפחתו הקרובה (בית הוריו) והרחוקה (ארצו ומולדתו), לנתק את הקשר הטבעי והחזק שהיה טבוע בו כבכל בן אנוש, ובעצם לחתוך את הפטריוטיות. פעולה חריגה זו מעלה את השאלה לשם מה ניתוק זה היה חשוב? והתשובה היא שאברהם התבקש למעשה לחתוך בתוך תוכו את אותו הדפוס הרגשי ואת מבנה החשיבה הרגיל של כל האומות והעמים שחיים בתבנית של עם-מדינה-לאום ושל אנחנו ואתם.
רק מתוך ההנחה הזו ניתן להתקרב להבין את הקריאה השנייה שקיבל אברהם בפרשתינו: "את בינך, את יחידך, אשר אהבת". בעוד ה"לך לך" הראשון הוא להתנתק מהעבר, כאן הקריאה היא כבר להתנתק מהעתיד ומדור ההמשך, ועל כן היא טוטאלית ומחייבת הרבה יותר. על אברהם היה לעקוד בתוכו את הרגשות המשפחתיים והפטריוטיים שהיו לו כלפי בנו האהוב יצחק. למרות שבסוף של דבר המעשה לא נעשה בפועל, מבחינה רגשית אברהם אכן עקד את בנו.
בשביל לבנות "גוי גדול" ו"אב המון גויים", וכדי ש"יתברכו בך כל משפחות האדמה", כפי שהבטיח הקב"ה לאברהם, ודרכו להעביר מסרים אנושיים ואוניברסאליים לכל הדורות חובה היה עליו ללכת מהמשפחתיות הקטנה שלו. "גוי גדול" פרושו "גוי של גדלות" ומה שאמרו לחבר את העם הזה שאברהם מקים זה לא המשפחתולוגיה, אלא הנשמה והתוכן הפנימי.
מרגע שאברהם עמד במבחן הוא הצליח לרכוש בתוכו את המעלה של יציאה מהדאגה לאינטרסים הקטנים והאישיים אל דאגה כלל אנושית ואוניברסאלית, כפי שגם בא לידי ביטוי, ופורט, כאמור, בתחילת המאמר, בדאגתו לעיר סדום ולאורחים במדבר.

שבת שלום, ניר אביעד

יום שלישי, 30 באוקטובר 2012

פרשת "וירא" – מי שמאמין לא מפחד

בס"ד



היהדות היא דת גזענית?
בפרשה הקודמת, פרשת "לך לך", קראנו על בחירתו של אברהם אבינו להיות אבי האומה היהודית, אומה אשר תשפיע יותר מכל על כל האנושות ותהיה "עם סגולה" ו"אור לגויים". במבט ראשון כל אותם תיאורים על מעלת העם היהודי, המלווים בציווים הלכתיים ברורים המורים להתבדל ולהתרחק מהגויים, יכולים להתפרש כגזענות או חלילה כהתנשאות. להבדיל מדתות אחרות, היהדות מעולם לא ניסתה לספח אליה עמים נוספים, ואף מתייחסת אל הרוצים להתקרב אליה בחשדנות ובהסתייגות רבה.
קריאה בפרשת השבוע הנוכחית מלמדת אותנו על סוג ה"גזענות" המקורית של היהדות, גזענות שניתן רק להצטער שעוד עמים נוספים לא בחרו לסגל אותה לעצמם. מה היה הדבר הראשון שמסופר לנו שאברהם עשה לאחר שהובטח לו שמזרעו יצא עם קדוש, נבדל ומיוחד? באיזו דרך הוא בחר לבטא את "העליונות" שלו על פני שאר העמים? התשובה היא שבתחילת הפרשה שלנו מסופר כיצד הוא רץ לקבל אורחים ולהנעים להם את זמנם ככל הניתן. מי היו אותם אורחים? הם לא היו מ"אנשי שלומינו", לא רבנים גדולים וגם לא שכנים או מכרים. מתואר שאותם אורחים היו עובדי עבודה זרה, גסים ובלתי נעימים, אשר לעגו לאמונותיו "התפלות" והמוזרות. אותם אורחים זכו בצל קורתו לסעוד מכל טוב, ונהנו ממאור פנים ואהבה כנה ופתוחה.
אולם לא די בכך, בהמשך הפרשה אותה "בדלנות" יהודית הביאה את אברהם להתייצב לא פחות מאשר כנגד הקב"ה ולנסות לשכנעו לבטל את גזירת השמד שנגזרה על הערים החוטאות סדום ועמורה. באותן הערים חיו, כידוע, אנשים שבאופי חייהם היו האנטיתזה הגמורה לכל מה שאברהם האמין בו וניסה לחנך אליו. מדובר היה בחברה אכזרית, גאה וחומרית, אשר האגואיזם הפרטי והכללי היו לסמל המשטר שלה. ולמרות כל זאת, אברהם מתחנן מכל ליבו למחילה כלפי אותם רשעים.
מדוע זה כך? מדוע היה חשוב לאברהם שלכל בריה באשר היא ולכל אדם יהיה טוב גם אם הוא מאמין ומתנהג לגמרי הפוך ממנו? התשובה היא שזוהי בדיוק אותה "גזענות" ו"בדלנות" של העם היהודי עליה מדברת התורה – דווקא השונות שלנו נועדה כדי שנאחד סביבנו את שאר האומות ונהווה דוגמא לקבלה, לנתינה ולאכפתיות.
אנחנו כצאצאיו קיבלנו בירושה בנפש שלנו את הזיכוך המדהים הזה של אברהם ויש לנו יכולת (ואף חובה!) להיות שלחיו של הקב"ה בעולם בהפצת הטוב, האמת, השמחה והאהבה שבתורתו. התפקיד שלנו בעולם הוא להראות לכל העמים מתוקף צורת חיינו ומעשינו הטובים את מציאות השם בעולם. בפועל, במציאות חיינו הנוכחית, אנחנו מתבדלים מאומות העולם בתחומים שונים ודואגים לשמור על ההומוגניות שלנו שנפרדת ושונה, אולם לא מתוך הגישה הלאומנית הנמוכה של "אנחנו שונים מכם כי אנחנו טובים יותר", אלא מתוך לאומיות בריאה שיודעת ש"אנחנו שונים מכם, אבל רק משום שקיבלנו תפקיד שונה בעולם וההתבדלות עוזרת לנו לשמר את אותו שוני". לצערנו לא תמיד אנחנו מתנהגים כעם הנבחר ולא אחת מתגלה דווקא פרצופו של ה"ישראלי המכוער", אולם בשורש האמונה שלנו אנו יודעים שאותו השוני אמור להוות מקור דוגמא לקדושה, לעדינות, לדרך ארץ ולאהבת הזולת. להבדיל מהגרמנים שטענו שהם בעלי "דם כחול" ובשל כך בעלי זכויות עודפות, השוני שלנו מחייב אותנו ליותר חובות כלפי שאר העולם מאשר לזכויות. תפקידנו להביא אל העולם אור, שמחה ואמונה, ולא הרס, חורבן ומוות. "ממלכת כוהנים" פירושו ממלכת משרתים, משרתים של הטוב. זה תפקיד מחייב, אבל עם אבא שכזה (אברהם) זה בהחלט אפשרי...

לשחוט את הבן בשביל להוכיח נאמנות. איזה מין מבחן משונה זה?
בפרשת "וירא" אנחנו קוראים על אחד האירועים החשובים והדרמטיים ביותר בתולדות עם ישראל, הלוא היא "עקידת יצחק". "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום" נכתב בפרקי אבות, כאשר ניסיון העקידה הוא ללא ספר המורכב שבהם. כל כך הרבה שנים חיכה אברהם לילד הזה, כל כך הרבה תפילות ותחינות, עד שבגיל 100 הוא זכה ונולד יצחק הקטן לו ולאשתו העקרה שרה. ואז בלי שום היגיון והסבר, ובניגוד גמור לכל מה שאברהם האמין ואף חינך אודותיו, הוא נקרא לשחוט את בנו האהוב. למה? ככה! כי ה' ביקש!
"וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וה' נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּורִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". כל מהותו צעקה מבפנים כנגד המעשה, ובכל זאת, ולמרות כל זאת, הוא ניגש לביצוע הפעולה. "סוף טוב הכל טוב" אומר המשפט המפורסם, ואכן כיצד פרשיה זו נגמרה כולנו יודעים. אין ספק שלמרות שבסופו של דבר איל הוא זה שמצא עצמו על המזבח, אברהם הוכיח את אמונתו האבסולוטית וזכה לתהילת עולם.
והנה, למרות זאת, כל הורה (וגם מי שעדיין לא) לא יכול שלא לשאול את עצמו כיצד הוא עצמו היה נוהג באותה הסיטואציה והאם מעשהו של אברהם כה מבורך ונעלה כפי שאנו רגילים לחשוב? רוח ההומניזם וחמלת האדם תמהות על התנהגות "פגאנית" זו הממהרת להקריב קורבן אדם ללא משפט וללא דין. הייתכן כי אברהם, שביקש רחמים על רשעי סדום, לא יפעל כלום למען בנו יחידו אשר אהב? האם זו התנהגות הורית תקינה של אבי האומה?
"אברהם אבינו", כשמו כן הוא, הוא אכן האבא של כולנו. "מעשה אבות סימן לבנים", ולכן כיהודי הראשון היה עליו לעבור כמה מבחנים ותחנות כדי לרכוש בתוכו מידות מסוימות שיהוו עבורנו, בניו ובני בניו, סימן דרך ומצפן רוחני לדרך ההתנהלות הנכונה בעולם. האם גם אנחנו מצופים להקריב את ילדינו על המזבח כדי להוכיח דבקות בבורא? התשובה היא שבוודאי שלא, אולם, יחד עם זאת, אנחנו כן נדרשים ללמוד על אותן תכונות ומעלות, שבעמל כה רב קנה אברהם, ושמהוות את בסיס קיומנו כעם וכפרטים, ובראשן אמונה פשוטה ותמימה והמחויבות לדאוג לכל אדם ואדם.

מי שמאמין לא מפחד
פעמיים מצווה הקב"ה על אברהם ללכת ממקומו הנוכחי אל מקום לא ידוע: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ", ו"לֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּורִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה". המדרש (בראשית רבא לט) הבחין בניסוח הזהה שבשני הניסיונות וציין כי בעוד ההליכה הראשונה נסכה תקוה חדשה בלבו של אברהם, ההליכה השנייה סיכנה את התגשמותה של ההבטחה ועל כן היא חביבה יותר על הקב"ה וזאת משום שדווקא היא דרשה ציות בלתי מתפשר. הגדולה של מעשה העקדה, אם כך, היא בעובדה שאברהם עשה זאת בניגוד לכל אינטרס נסתר או גלוי שניתן לחשוב עליו מלבד הרצון לקיים את רצון הבורא. אברהם הגיע למה שמכנה החסידות "מסירות נפש" ו"ביטול גמור בפני השם", וזאת משום שהוא שם בצד את כל השיקולים האישיים, וגם אם הוא לא הבין מה הרציונל ומה המטרה הוא פשוט עשה את שהוא התבקש למען אמת ומטרה שגדולות ממנו.
מהותה של מסירות הנפש היא לשים בצד את "האני" הפרטי לטובת הכלל או לטובת אינטרס אחר שנבדל ממני. אדם שחושב רק על עצמו הוא מוגבל מאוד והדרך לצאת מהמלכודת הזו ולהתגבר על תכונת האגואיזם עמה נבראנו, ושבה אנו מחויבים להיאבק, היא רק ע"י יציאה מהגבולות האישים של הנוח והמוכר. הרדיפה אחד הנאות גשמיות או אחר הכרה וכבוד מבני אדם אחרים מתבררים תמיד בסופו של דבר כהבל ורעות רוח אל מול האמת הגדולה שהיא מציאות בורא ומנהיג לעולם. כולנו רוצים להשאיר משהו אחרינו, כולנו (החל מגדולי הפוליטיקאים והמצביאים ועד לאחרון הזאטוטים שחורט על הספסל האחורי באוטובוס 'משה היה פה') רוצים שיזכרו אותנו לטובה ומאמינים שבכך נמצא משמעות לחיינו. ההיסטוריה מוכיחה כי אנשים גדולים שוכחים אחרי 2-3 דורות ואנשים דגולים ממש, שהשאירו חותם על ההיסטוריה, ייעלמו מהתודעה לכל היותר אחרי 10 דורות. מה, אם כך, התכלית של כל זה? איזה משמעות אמיתית ונצחית ניתן למצוא לחיים מלאי הטרדות וההתמודדויות שלנו? מה היא שיא ההגשמה שניתן להגיע אליה? את התשובה לדבר, להערכתי, נמצא באמירת ה"קדיש": "יתגדל ויתקדש שמי רבה" (שמו של הקב"ה). לא השם שלי יתגדל ויתקדש, אלא שמו של בורא העולם. אני ביום מן הימים אמות וגם זכרי ישכח, אבל אם אני זוכה בחיי לזכור את מציאות הבורא אזי אני מצליח לרכוש משהו שהוא לא מפה, אלא מגיע מעולם הנצח ועל כן מצליח לחבר אותי לשם. אברהם אבינו אמר: "לא משנה מה יקרה. אני איתך! אני כולי שלך! אני לא מבין כל דבר, אבל אני איתך! יתגדל ויתקדש שמי רבה!".
זה אותו אברהם שנאם בפני כל העולם כנגד מסירת הבנים למולך (סוג של עבודה זרה שהייתה נהוגה בתקופתו ושכללה את קורבן הבנים). הוא ידע שכשיתפרסם שהוא בעצמו הקריב את בנו כולם יזלזלו בו, אבל בכל זאת היה מוכן לעשות זאת, וזה אותו אברהם שבתחילת הפרשה 3 ימים לאחר ברית המילה בעודו כאוב ישב בפתח אוהלו ושוחח עם הקב"ה, אולם ברגע שראה שלושה עוברי אורח מרחוק, ביקש את סליחתו של הקב"ה ורץ לקראתם והזמינם להיות אורחיו. גם כאן הוא ויתר על האינטרס והנועם האישי שלו (עונג רוחני – שיחה עם הבורא, ועונג פיזי – כאבי המילה) משום שידע להסתכל אל מעבר לקצה חוטמו וחשב שמא הם רעבים וצמאים. חוט שני מחבר כל דוגמאות אלה והוא הנכונות והמסירות של אברהם "לצאת מעצמו" ולוותר על הנוחות האישית. למה? כי ככה ה' רוצה!

סיפורי המקרא, כידוע, אינם סיפורים היסטוריים בלבד. בכל אחד מהם טמונים מסרים נפלאים לחיינו כאן ועכשיו. היכן, אם כך, מעשה העקידה יכול לפגוש אותנו בחיי היום-יום? מה עלינו מוטל לעשות כדי להיות ראויים להיקרא ממשיכי דרכו של אברהם? התשובה היא, הורים יקרים, שאתם יכולים להירגע ולהחזיר את הסכינים המושחזות בחזרה למגירה, לא יהיה בהם שימוש בקרוב. העקידה היחידה שאנחנו נדרשים לה היא של יצר הרע המופיע בדמות "לא מתחשק לי" ו"לא בא לי" בכל הקשור לעבודת השם שלנו.
האמת היא שפעמים רבות אנו נדרשים לעקוד חלקים מסוימים מאתנו בבואנו לקיים את המצוות. לעתים אין המצוות תואמות את רצוננו ותחושותינו הטבעיים, לעתים הן מנוגדות אף למה שאנו רואים כמוסרי (כדוגמת ממזרות הפוגעת דווקא במי שלא חטא), לעתים הן מחייבות אותנו להיות זרים ומנוכרים להוויה התרבותית העכשווית שסובבת אותנו ולהתנגד לה גם אם אנו לא אחת חפצים להיות חלק ממנה, ולעתים הן פשוט מנוגדות למה ש"בא לנו" לעשות באותו הרגע ומחייבות אותנו לצאת מ"אזור הנוחות" שלנו. רק על עצמי ידעתי לספר. בוש ונכלם אני מודה כי לפעמים בימי שבת בבוקר, רגע לפני ההליכה לתפילה הארוכה בבית הכנסת, ממש מתחשק לי כמו פעם לנסוע לאיזה חוף מבודד עם אבטיח ובקבוק בירה קרה, ולפעמים היצר קורה לי לעזוב לכמה שעות את האישה והילדים ובמקום לקלח, להאכיל, להקשיב ולתמוך ממש "מתחשק לי" לצאת לטיול או סתם לשכב על המיטה חסר מעש דווקא ברגעים שאני הכי נדרש להיות בהם סבלני, נעים ומכיל. באותו צומת דרכים, כשאני כבר זוכה לזהות את הקולות של השטן שרוצים למשוך אותי אליו למטה ואני מצליח להתגבר עליהם אני מרוויח את עולמי וזוכה להיות עוד קצת יותר קרוב לקב"ה.
יחד עם כל שכתבתי כאן, עשיית המצוות ברוב המכריע של הזמן נעימה ומענגת, אולם אותו נועם הוא בשום אופן לא המניע לפעולה. האם נעשה את שאנו מצווים עליו או לא (כולל דברים שמחייבים עקידה פנימית בלתי נמנעת) מתחילה בשאלה מפרשת 'עקב': "מה ה' אלוקיך שואל מעמך". ה' לא הבטיח לנו בתורתו כי תמיד נמצא עונג והנאה בקיום המצוות, אולם הוא כן הבטיח שזו הדרך אל האמת.

ומה עם יצחק הצעיר? מה עבר עליו בכל אותו הזמן? ראשית יש לחדד כי בזמן העקידה יצחק היה כבר בן 37, וככזה הוא יכול היה בקלות להתנגד פיזית לאביו שקשר אותו על המזבח. עובדה זו מבהירה לנו שיצחק כלל לא היה פאסיבי בכל תהליך העקדה, כפי שנהוג לחשוב, ויש שטוענים שמבחן האמונה שלו היה אף גדול מזה של אברהם, שכן הוא היה זה שנאלץ לקרב צווארו אל המאכלת. המדרש ב"בראשית רבה" מתאר את אותם רגעים הרי גורל על הר המוריה: "סידר אברהם את העצים ובא לעקוד את יצחק בנו. אמר לו יצחק: 'אבא, בחור אני, וחושש שמא יזדעזע גפי מפחד הסכין ובכך אצער אותך, ואולי חלילה תיפסל השחיטה, ולא יעלה הקורבן לרצון לפני ה'. לכן קשור אותי היטב היטב!'" זו אומנם דוגמא טוטאלית ואף קיצונית למוכנות האנושית להתבטל בפני ציוויי השם, אולם אין ספק שגם אנו יכולים ללמוד ממנה רבות, כל אחד לפי דרגתו, על אמונה ואהבת השם"

שני עקרונות מודגשים במבחן האמונה שעברו אברהם ויצחק (כמו במבחנים אמוניים נוספים): העיקרון הראשון מלמד כי משמעות הביטחון היא שאין מקריות בעולם והכול נעשה בהשגחת בורא עולם, לפיכך צריך אדם לדעת כי כל המציאות מושגחת ע"י הקב"ה. העיקרון השני מלמד אותנו כי מידת הביטחון נבחנת דווקא בשעות קשות בהן נדרש אדם לאמון מוחשי יותר בקב"ה.
כבני אדם ניתן לנו כוח ייחודי המאפשר לנו להתעלות מעל כל יתר הנבראים – כוח הבחירה, אולם על מנת לאפשר לנו בחירות חופשיות הקב"ה הסתיר את עצמו במטרה שנשכיל להבין לבד שאין מקריות וכי גם חוקי הטבע, שכביכול שולטים במציאות, מונעים אך ורק מרצונותיו. אם היינו רואים בעינינו שכל מי שאוכל טרפה או מחלל שבת מיד נענש במכת ברק, ודאי שכולם היו נשמעים לחוקי התורה, אולם במציאות כזו לאדם בעצם לא הייתה בחירה האם להאמין או לא. על פי המתואר בספרי הקודש לאחר ביאת המשיח כל המסכים וההסתרות יוסרו ולכולם יהיה ברור שהנכתב בתורה אכן זהו רצונו של הבורא. עד אז אנחנו חיים בעולם בו האמת פעמים רבות נסתרת והחושים הרגילים מראים לנו שישנה מציאות כביכול מעוותת בה ישנו צדיק ורע לו ולעומתו רשע וטוב לו. מהבחינה הזו אנחנו נעלים אפילו יותר מהמלאכים, אשר להם אין את יכולת הבחירה ולהם ברורה תמיד התוכנית האלוקית. המבחן והאתגר האמתיים שלנו בעולם הזה, שהומשל ע"י הרמח"ל למסדרון בדרך לעולם הנצח, הוא בהגעה אל אותה האמונה שגילה אברהם במעשה העקידה לפיה הקב"ה הוא אכן טוב ומיטיב. עלינו לדעת שלמרות ההסתרה הגדולה השורה בעולם אין אנו מושלכים עזובים לנפשנו וכי "ידו" של הבורא מנחה גם כאן את הכול. הקב"ה מכוון, מסייע, רוקם מאורעות, מדריך, פותח שבילים ומאיר נתיבים ועלינו לסמוך עליו באמונה שלמה. חשוב לשאול שאלות קשות ולנסות להבין מדוע המציאות לעיתים נראית קשה ואף אכזרית, אך יחד עם זאת תמיד לשמור על האמונה הפשוטה בבורא ובחוברת ההפעלה לתפעול העולם הזה שהוא נתן לנו – הלוא היא התורה.

אמונה פרושה להבין ש"הקלפים" שחילקו לנו משמיים בבואנו לעולם לא ניתנו לנו בשרירותיות ובהיסח הדעת או חלילה מתוך נקמנות ורוע של הבורא. לכל פרט ופרט בחיינו יש משמעות והכול בסופו של דבר בא לסייע לנו להיות אנשים מודעים וטובים יותר. החוכמה הגדולה, ובזאת נבחנת מידת האמונה של האדם, היא לקבל כל דבר בשמחה פשוטה ולומר: "אני יודע שכל מה שקורה לי – לטובה הוא קורה. אני לא מודאג. תודה רבה על הכול". רבי נחמן מברסלב ניסח זאת בפשטות קולעת: "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו – זאת הבחינה היא מעין עולם הבא". כמה קל לכתוב את זה על סטיקר וכמה קשה ליישם...
"להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" כתב דוד המלך בספר תהילים. בוקר זה זמן של הארה, שרואים בו והכל ברור. לעומתו, לילה זה זמן של חושך והסתר. כשהכל קל, "זורם", ודרכינו מוארת קל לנו הרבה יותר לראות את החסדים ולהאמין בקב"ה, אבל החוכמה הגדולה יותר והאמונה האמיתית זה להאמין דווקא כשחשוך – כשקשה, כשלא ברור למה אנחנו עוברים את מה שאנחנו עוברים וכשנראה שאין יד מכוונת ואוהבת שמלווה אותנו.

עקידה של המשפחתולוגיה הטיפוסית
קשרי דם משפחתיים הם בדר"כ קשרים חזקים מאוד, ובאופן טבעי ואינסטינקטיבי כל משפחה דואגת לעצמה ושואפת להיות מגובשת ומאוחדת. לכל משפחה יש אחריות חזקה מאוד של החברים בה אחד כלפי השני, ולרוב כלפי בני משפחתנו נתאמץ הרבה יותר מאשר כלפי אנשים שאינם חלק ממנה, כולל חברים ומכרים קרובים ואהובים. זוהי תכונה מולדת שהוטבעה בנו משורש הווייתנו. בלועזית זה נקרא "פטריוטיות". פטר נגזר מהמילה father שפרושה אבא ואבהיות, ולכן "פטריוטיות" פרושה רגשות אבהיים טבעיים של אחריות ודאגה למשפחה שלי.
כל העולם כולו מורכב ממשפחות משפחות ועמים עמים, כאשר עם זאת משפחה אחת גדולה שחולקת טריטוריה, ערכים וקשרי דם משותפים. עבור העם שלהם אנשים מוכנים להילחם ואף לסכן את חייהם, בעוד בעבור עם אחר בקצה השני של הכדור ברוב המקרים הם לא ינקפו אצבע כדי לסייע בעת צרה. מציאות הפרוד הזו הביאה את העולם להיות קרוע, שסוע ומפולג, כאשר כל משפחה/עם שואפים לבסס את מעמדם ההישרדותי, כלכלי וחברתי, גם במחיר של פגיעה במשפחה/עם שכנגד.
אברהם אבינו מצווה בפרשת "לך לך" לצאת ממשפחתו הקרובה (בית הוריו) והרחוקה (ארצו ומולדתו), לנתק את הקשר הטבעי והחזק שהיה טבוע בו כבכל בן אנוש, ובעצם לחתוך את הפטריוטיות. פעולה חריגה זו מעלה את השאלה לשם מה ניתוק זה היה חשוב? והתשובה היא שאברהם התבקש למעשה לחתוך בתוך תוכו את אותו הדפוס הרגשי ואת מבנה החשיבה הרגיל של כל האומות והעמים שחיים בתבנית של עם-מדינה-לאום ושל אנחנו ואתם.
רק מתוך ההנחה הזו ניתן להתקרב להבין את הקריאה השנייה שקיבל אברהם בפרשת "וירא": "את בינך, את יחידך, אשר אהבת". בעוד ה"לך לך" הראשון הוא להתנתק מהעבר, כאן הקריאה היא כבר להתנתק מהעתיד ומדור ההמשך, ועל כן היא טוטאלית ומחייבת הרבה יותר. על אברהם היה לעקוד בתוכו את הרגשות המשפחתיים והפטריוטיים שהיו לו כלפי בנו האהוב יצחק. למרות שבסוף של דבר המעשה לא נעשה בפועל, מבחינה רגשית אברהם אכן עקד את בנו.
בשביל לבנות "גוי גדול" ו"אב המון גויים", וכדי ש"יתברכו בך כל משפחות האדמה", כפי שהבטיח הקב"ה לאברהם, ודרכו להעביר מסרים אנושיים ואוניברסאליים לכל הדורות חובה היה עליו ללכת מהמשפחתיות הקטנה שלו. "גוי גדול" פרושו "גוי של גדלות" ומה שאמרו לחבר את העם הזה שאברהם מקים זה לא המשפחתולוגיה, אלא הנשמה והתוכן הפנימי.
מרגע שאברהם עמד במבחן הוא הצליח לרכוש בתוכו את המעלה של יציאה מהדאגה לאינטרסים הקטנים והאישיים אל דאגה כלל אנושית ואוניברסאלית, כפי שגם בא לידי ביטוי, ופורט, כאמור, בתחילת המאמר, בדאגתו לעיר סדום ולאורחים במדבר.

שבת שלום, ניר אביעד

10 המאמרים הנצפים ביותר