‏הצגת רשומות עם תוויות שמחה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שמחה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 9 בפברואר 2016

לכבוד חודש אדר: סליחה על השאלה, אבל תגיד - אתה מאושר?

בס"ד


לא מזמן שלשלתי מטבע לכוס פלסטיק מושטת של קבצן ברחוב. עשיתי את זה כמו בפעמים רבות אחרות במין אוטומטיות חסרת רגש וללא כוונה ומחשבה מיוחדים. אותו קבצן הישיר אלי מבט ואמר: "אפשר עם חיוך בבקשה?". בהתחלה תהיתי על החצוף שגם קיבל ממני צדקה וגם מעז להעביר ביקורת, אבל לפני שהספקתי להבין מה קורה הוא שאל אותי בפה חסר שיניים, אבל עם חיוך רחב: "סליחה שאני שואל אותך את זה ככה, אבל תגיד, אתה מאושר?". באותו הרגע הרגשתי מכת חשמל לאורך כל הגוף מלמעלה ועד למטה. "האם אני מאושר?" פתאום שאלתי את עצמי. יש לי אישה נפלאה, ילדים מקסימים, בריאות תקינה, עבודה טובה, אוטו חדש, דירה 'בצד הנכון של העיר', אבל מאושר? ממש מאושר? מה בעצם זה אומר? "ברוך השם", אמרתי לעצמי, "רוב הזמן אני מרגיש מין 'בסדר' שכזה, החיים עוברים בסבבה, אבל מאושר? עם כל הלב והנשמה? האמת, לא כל כך, או יותר נכון - לא מספיק". הבנתי באותו רגע מר-מתוק שהקב"ה שלח אלי את המלאך נטול השיניים הזה כדי לעורר אותי לחשוב על המצב הנפשי שהוא מייחל בעבורנו כל הזמן ועצם המחשבה הזו בפני עצמה כבר מלאה אותי באושר ובשמחה עצומים.


"עיבדו את השם בשמחה, בואו לפניו ברננה" אומר לנו דוד המלך בספר תהילים. "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך השם אלוקיך" כתוב בספר דברים. "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" מדגיש רבי נחמן מברסלב. עולם הספרים היהודי מלא בהתייחסויות והמלצות של אבותינו ורבותינו לאורך כל הדורות להיות בשמחה, תוך הדגשה של מעלתה וחשיבותה לחיינו. ואכן, אין דבר שאנחנו רוצים יותר בעולם הזה מאשר לשמוח! כל אדם שאוחז מעט בשפיותו חושב ומרגיש זאת בכל רמ"ח אבריו. אם יש משהו שכל בני האדם שותפים לו ללא יוצא מהכלל הוא ברצון בקצת נחת ובשאיפה לאושר ושלווה. ובכל זאת, למה זה כל כך קשה לנו? למה רובינו נמצאים רוב הזמן בסוג של כבדות ולאות, אשר גם אם לא ניתן לקרוא להם רשמית כ"עצבות" וכ"דיכאון", אין שום קשר בינם לבין הלך הרוח הפנימי של קלילות, עליזות וחיוניות שאנחנו כה מחפשים ומייחלים לעצמינו?

"כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" אומרת הגמרא במסכת תענית. מהכתוב עולה, אם כך,  ששמחה ואושר זה המצב הרגיל בו אנו אמורים להיות, כאשר לפעמים יש להגביר את הווליום (בחודש אדר) ולפעמים יש להפחיתו (בחודש אב). חודש אדר, חודש השמחה המרובה, נכנס היום אל חיינו, ומשום כך נראה היה לי נכון לסטות לרגע מרצף פרשיות השבוע הרגיל ולדון בנושא חשוב זה כדי להבין כיצד התורה מנחה אותנו "למשוך" את אותה שמחה אל שאר חודשי השנה. יתר על כן, השנה היא שנה מעוברת, כך שנזכה השנה לשני חודשי אדר ולסיבה כפולה ומכופלת לשמחה.

האם אני מאמין שאפשר באמת לשמוח ולשמור על אותה שמחה לאורך זמן? האם החלום הזה אפשרי? לעניות דעתי – בפרוש כן!! בתורה הקב"ה לא דורש מאתנו  שום דבר שאין ביכולתנו לקיימו, ולכן החזרה וההדגשה המיוחדים האלה על מעלת השמחה במספר מקומות בתורה יחד עם דברי חז"ל מעידים שזהו אתגר שאנו בהחלט יכולים לו.

איפה הבעיה? מדוע אנחנו כל כך רחוקים מהשאיפה הפשוטה והכה לגיטימית להיות מאושרים? היום נראה כי העולם מעט השתגע ומחפש את השמחה במקומות הלא נכונים, ולכן הרבה אנשים מתבלבלים בין שמחה לבין "מצב רוח טוב" שבא לאחר בילוי מסעיר, ארוחה במסעדה טובה, או אפילו לאחר שקבוצת הכדורגל האהובה עלינו זכתה באליפות. שמחה מהסוג הזה זמנית וחלקית, בעוד שמחה אמתית במובן הכי טהור של המילה היא שמחה ש"אינה תלויה בדבר". היא אינה תלויה בהצלחה חיצונית כזו או אחרת, אינה תלויה בכבוד שאנחנו מקבלים, בחופשה השנתית, במשכורת שמנה או בזכייה בפיס. הצעד הראשון שיש לעשות בדרך לאותה שמחה נכספת היא להכיר בעובדה שעל המציאות החיצונית כמעט ואין לנו שליטה, בעוד המאבק היחיד הוא על מה שמתרוצץ לנו בתוך הראש והלב. מחר בבוקר חס וחלילה יכולה להיות מלחמה/ תאונה/ רעידת אדמה/ מיתון וכו'. אין לנו שום שליטה על הדברים האלה, ולכן כל כך מותר לבזבז אנרגיה וזמן יקרים בפחדים ודמיונות. המילה "בשמחה" באה מהאותיות "במחשבה". פרוש הדברים הוא  שאיכות החיים הפנימית שלנו לא תלויה בשום משתנה חיצוני – טוב או רע. האושר שלנו תלוי במחשבות שלנו על עצמינו ועל העולם.

שמחה אמתית קיימת אפילו כשנלקח מאתנו מה או מי שאנחנו אוהבים. הגעה אל שמחה כזו מחייבת להרכין ראש בפני האמת האלוקית ולהבין שהכול ממנו ולפיכך הכול לטובה. כל עוד נדמה לאדם שגורלו נתון בידו חסרה לו שמחת חיים מאחר שתדיר הוא חרד מפני הבאות. לעומתו, אין גבול לשמחה של אדם המאמין שהאלוקים הוא האדון על הבריאה, והוא המנווט את דרכו של כל אחד מברואיו בהשגחה פרטית ומדויקת. השם של חודש אדר, שבעטיו נכתב מאמר זה, מרמז על נקודה זו בדיוק – א' דר, כלומר בחודש זה (אולי בצורה חזקה יותר מבשאר החודשים) ניתן להרגיש את אותה נוכחות אלוקית (נמשלת באות א') בקרבנו. ההכרה שהכול מאת הקב"ה, אשר אוהב אותנו, ולכן כל שקורה לנו הוא לטובתנו (גם אם בעינינו זה נראה אחרת), משחררת ומשמחת ביותר!

בן זומא בפרקי אבות שואל: "איזהו העשיר?". התשובה שרובינו היינו נותנים, מתוקף היותנו שבויים בעל כורחנו בתוך הלך הרוח של "החלום האמריקאי", היא שעשיר הוא מי שיש לו כמה בתים יפים, הוא עובד כמנכ"ל מצליח בחברה גדולה, אוכל במסעדות ה"נחשבות", מבלה במועדונים ה"נכונים", לובש את המותגים העדכניים ומבלה פעמיים בשנה בחופשות פאר בחו"ל. למרבה הפלא, התשובה של בן זומא שונה – "איזהו העשיר? השמח בחלקו!", כלומר על מנת להרגיש עשירים עלינו להיות שבעי רצון ממה שיש לנו כעת או ממה שביכולתנו להשיג תוך מאמצים סבירים ומתאימים לנו. התפיסה שלנו לעושר ולהצלחה היא השוואתית. אדם עם כמה מיליונים ייחשב וירגיש עשיר אם מסביבו יהיו אנשים שאין להם סכום גדול כמו שיש לו. לעומת זאת, אותו אדם לא ייחשב וירגיש עשיר בחברה של מיליארדרים. מתי אם כך אדם עשיר מפני שהוא עצמו באמת עשיר ולא מפני שהאחרים עניים? כשהוא שמח במה שיש לו, גם אם זה מעט. חשוב כמובן לזכור שהעושר והאושר לא מתייחסים רק לכמות כסף, אלא לכל צורך חומרי ונפשי אחר שיש לנו.

חברים, החיים הם כאן ועכשיו ולא בדמיונות בהקיץ על האושר הנכסף שמחכה לנו בעתיד או שהיה לנו בעבר. כמעט כולנו לא חיים ברמת תודעה שכזו. כך, בתקופת התיכון רבים חושבים על כמה קשה וכמה טוב יהיה לסיים עם הבגרויות והלימודים (רק אח"כ רוב האנשים מביטים אחורה בערגה ונוסטלגיה ונזכרים "בתקופה היפה בחייהם"). בצבא אנחנו מקטרים על התנאים ומחכים בקוצר רוח לאזרחות. באוניברסיטה קשה ולוחץ ומייחלים לתקופת העבודה והעצמאות שאחרי. כשכבר סוף סוף מוצאים עבודה טובה וראויה מקטרים על התנאים, על הבוס, על השעות וכו', וכו', וכו'. נראה כי היכולת הפשוטה לעצור ולהודות על מה שיש לנו כאן ועכשיו הולכת ופוחתת. מדובר בכישורי חיים בריאים ונורמאליים שכה חסרים לנו היום. לכל אחד מאתנו יש אשליה מתוקה שאומרת: "אילו רק היה לי... בן זוג מתאים/ ילדים/ תפקיד בכיר יותר/ דירה ללא משכנתא/ הייתי רזה יותר – אז הייתי באמת שמח ומאושר". מדובר בדמיון מתעתע של "הגשמה" ו"שלמות", אשר נגרר אל תוך חיינו ומעורר בנו תסכול, תחושת חסר מתמדת ורצון לברוח שוב אל עולם הדמיון משום ששם תמיד חם ונעים. רצונו של הקב"ה הוא שנחייה בעולם הזה ולא בעולם הדמיונות. מצפים מאתנו שנהיה מאושרים כבר עכשיו, שנהנה מכל דבר שיש לנו, בין אם זה מעט, ובין אם הרבה. אם איננו שמחים בחלקינו בחיים כבר כעת בהווה (ויהיה אותו הווה אשר יהיה) פרוש הדבר שכנראה זה לא באמת ישנה כמה כסף יהיה לנו בבנק, מי יהיה בן/בת זוגנו, במה נעסוק, באיזה רכב ניסע, או איזה חלום אחר שיש לנו בראש נשיג, וזאת משום שתמיד נחווה שחסר לנו עוד משהו. חוסר שביעות הרצון לא תלויה במשתנים חיצוניים!! כמובן שלגיטימי לשאוף ליותר, אבל אסור שהאושר יהיה תלוי באותו "יותר".

לפני מספר שנים קיבלתי מתנה נפלאה – הלכתי לישון בריא לחלוטין וקמתי כמעט עיוור לגמרי בעין שמאל ללא שום הכנה והתראה מוקדמת. לאחר שמספר פרופסורים אמרו לי שמדובר בתופעה נדירה ומצערת ושאיבדתי את הראיה לעולמים, בחסדי השם (והרפואה) נמצא הטיפול המתאים וכיום אני שוב רואה 6/6 (טפו טפו...). אותם שבועות ארוכים בין הבשורה המרה להצלחת הטיפול עברו עליי בתהיות על כך שמעולם לא הערכתי את העובדה שיש לי שתי עיניים ושאני ברוך השם רואה בהן היטב. דווקא מתוך הקושי התעוררתי להעריך את "המובן מאליו". לרובינו יש שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי ידיים, שתי רגלים ועוד ועוד. בואו נשמח בחלקנו. תאמינו לי, זה לא מובן מאליו! רבי נחמן כתב שהצרות והייסורים באים לעורר אותנו לשמוח ולהעריך את מה שיש לנו בחיים, כאשר התנהלות חכמה הרבה יותר היא להעריך ולהודות על הקיים מבעוד מועד וכך לא להצטרך לטלטלות ולמכות.

מעבר לחוסר באמונה ולראייה של חצי הכוס הריקה, השורש לעצבות, לפי דברי חז"ל, מתחיל באגו ובגאווה שלנו. כשאדם מלא בעצמו וחושב שהדברים צריכים להתנהל בדיוק לפי רצונותיו ומחשבותיו נכונה לו לרוב אכזבה. אנשים הלוקים במידת הגאווה מועדים הרבה יותר להרגיש תסכול וכעס משום שבעולם (מה לעשות...) יש עוד אנשים ולא תמיד הסובבים אתנו "מתיישרים לפי החליל שלנו". אותו תסכול מביא בסופו של דבר לעצבות ולייאוש. הפתרון לעצבות, אם כך, הוא לשרש את האגו להבין שאנחנו לא מרכז העולם.

דוד המלך כתב בתהילים: "לישרי לב שמחה". כשאנחנו עוטים על עצמנו מסיכות ומנסים לעשות 'פוזות' כדי להרוויח כבוד או כל טובת הנאה שיקרית אחרת הלב שלנו כבר לא ישר והפתלתלות הזו אוטמת אותו מלחוות שוב את כוחות החיים הפשוטים והבריאים.

גזלנית ושודדת נוספת של השמחה בחיינו היא תרבות השפע והחומר שקיימת בדורנו. אולי זו רק התרפקות נוסטלגית ודמיונות, אבל נראה כי דווקא בעבר, כאשר היה פחות חומר ופחות תחכום, כאשר היו גם "סתם" עובדים ולא כולם היו "מנהלים גדולים", וכאשר יכולת ללכת ברחוב בראש נקי ולא להיות זמין בכל רגע ורגע בטלפון הנייד, דווקא באותה הפשטות היה משהו נקי ורגוע יותר.

מעבר לכך, נראה כי בדורות הקודמים האנשים היו קרובים יותר אחד לשני, חרף העובדה שאמצעי התקשורת היו מפותחים הרבה פחות. האדם הוא יצור חברתי ("לא טוב היות האדם לבדו") וככזה אנחנו זקוקים לחברה ולחברים. נוצרנו בצורה כזו שאנחנו לא יכולים להגיע לשמחה לבד מבלי שתהיה לנו אינטראקציה עם אנשים נוספים.  מי שאומר "אני לא זקוק לאף אחד, אני יכול לבד" משקר לעצמו. כל אחד זקוק מבחינה נפשית לחבר אחד לפחות עמו יוכל לחלוק את שחבוי במסתרי ליבו, וזו גם אחת הסיבות העיקריות מדוע אנחנו נמשכים לבני המין השני וכה משוועים להקים בית ומשפחה. בתקופת ילדותי כל הדלתות של השכנים בבניין היו תמיד פתוחות ויכולנו להיכנס ולהתארח ללא הודעה מוקדמת ותמיד להתקבל בארשת פנים שמחות ובחיוך. נראה כי משהו מזה הלך לאיבוד בשנים האחרונות. אם בעבר בין הבתים הפרטיים חצצה לכל היותר גדר צנועה, היום כל וילה מקיפה עצמה בחומות, מצלמות וכלב מרייר וחושף שיניים – העיקר להסתגר ולהתרחק ממפגש וקירבה חס ושלום. לא אחת אני עולה במעלית עם שכן ומוצא עצמי מתעניין באדיקות במספרי הקומות המתחלפים על הצג – העיקר שלא יהיה קשר עין ונאלץ לשוחח. מעבר לכך, בעבר לפני דור הסלולרי יכולנו "לנחות" על חבר/בן משפחה ולהעביר עמו ערב בנעימים. היום כדי לתאם פגישה עם חבר צריך לפתוח יומנים (באייפון כמובן) ולנסות לאתר זמן פנוי בין שלל המשימות. אנחנו צריכים חברים אמתיים ולא דמויות וירטואליות בפייסבוק המוגדרים כ"חברים" ושאולי לא פגשנו וגם מעולם לא נפגוש. כדי לשמח אנחנו זקוקים לאהבה אמתית ולא לlike מזויף, קר ומלאכותי. הריחוק וההסתגרות האלה הם הפך הגישה היהודית והפך הדרך ליצור קירבה אנושית, שכה חיונית לשמחתנו.


בהמשך לרעיון זה, סוד הסודות בדרך להשיג את האושר הנכסף הוא בלעשות טוב לזולת. אין דבר משמח יותר מלראות אדם אחר שמחייך/ נרגע/ מחכים/ גדל בזכותנו. כל יהודי הוא צינור של השפע של הקב"ה. דרכינו עובר הטוב הלאה לעולם, ולכן אם אנחנו לא מעבירים לאחרים את הדברים הטובים שאנחנו חווים, מרגישים ולומדים אנחנו עושים סתימה בצינור ויכולים לגרום לפיצוץ ממנו אנחנו נהייה הראשונים שנסבול. לתת, לחייך, לפרגן, לוותר – זה בהתחלה נראה קשה והפוך לכל מה שהתרבות הנוכחית מחנכת אותנו לעשות, אבל אין אושר ושמחה גדולים מאלה למי שמקבל יחס זה מאתינו ובראש ובראשונה לנו עצמינו!! ולכן העצה הטובה ביותר לאדם בדיכאון היא להפסיק להתעסק בצרותיו ובאופן מלאכותי לדאוג לצרכים של אדם אחר. הפלא ופלא מובטח לו שהוא עצמו ירגיש טוב יותר.

הנביא ישעיהו כתב ביחס לגאולה: "כי בשמחה תצאו", ונשאלת השאלה מה החידוש פה? הרי ברור שכשנצא לחרות ונשתחרר מכל צרותנו נהייה שמחים! התשובה היא שלא רק שנהיה שמחים בגאולה, אלא שהדרך להגיע לגאולה היא ע"י שמחה. "כי בשמחה תצאו".

חודש טוב ושמח,
ניר אביעד
 
 
יש לי מושג!

הסבר קצר על המושג "שנה מעוברת":

היום חל ראש חודש אדר א' מכיוון שהשנה מעוברת.

מדוע מעברים את השנה ומוסיפים חודש?

שנה רגילה נמשכת 354 ימים, ב-12 חודשים שנמשכים 29.5 יום כל אחד.

אנו מונים לפי הירח, כך שנה קצרה ב-11 יום משנת חמה, המונה 365 ימים.

במצב זה סדרי המועדים עלולים להשתבש, כפי שקורה בחגי האיסלם, שנקבעים עפ"י הלבנה ונודדים מקיץ לחורף ללא עקביות של תאריך.

התורה קבעה מצוות 'עשה' (דברים טז): "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך". כלומר, יש לנקוט בכל האמצעים שישמרו שמועד חג הפסח יחול בחודש שחל בו האביב, כלומר בתקופת ראשית הקציר.

כיצד עושים זאת? תיקנו חז"ל "לעבר" את השנה – להוסיף חודש (אדר ב), וכך חג הפסח חל תמיד בעונת האביב.

הלל הזקן, הנשיא הסנהדרין, תיקן לפני כאלפים שנה את לוח השנה העברי לדורות, וקבע סדר מוגמר לשנים מעוברות.

לפי קביעתו יש לחלק את השנים למחזורים בני 19 שנים, כש-7 מתוכן מעוברות.

השבע מופיעות בסדר של שנה 3, 6, 8, 11, 14, 17, ו-19 של כל מחזור, ונקבעו כך לדורות.

 

משנכנס אדר מרבין בשמחה

והפעם נתנו לנו חודשיים לשמוח

 

יום שבת, 29 באוגוסט 2015

פרשת "כי תבוא" - אל תהיה זקן!

בס"ד


בפרשה הנוכחית משה רבנו ממשיך ומורה לעם ישראל, רגע לפני הכניסה אל הארץ, על מצוות שונות הנוגעות לחייהם. בין המצוות משה מפסיק את רצף דיבורו ופונה אל קהל השומעים בבקשה והתראה שלעולם המצוות יהיו עבורם כדברים חדשים שזה עתה ניתנו ושקיומם יעשה מתוך שמחה והתלהבות. בדבריו, משה מוכיח כי הוא מכיר היטב את נפש האדם ויודע שמטבענו אנחנו נוטים להתרגל לכל דבר, גם אם זה הדבר הנפלא ביותר, ולאחר זמן מה להפסיק להעריך גם את מה שקודם לכן הרעיד את ליבינו. הרצון והצורך להתחדש, למצוא את נקודות העניין בכל פעם מחדש ולהתמלא בחיות, שמאפשרת את המשך העשייה, אמורים כמובן לאפיין את דרכו של היהודי בהתייחסותו אל קיום המצוות, אולם הם רלוונטיים לכל התחומים הנוספים בחיים. היום ננסה להבין כיצד התכונות הטבעיות של "שחיקה" ו"הרדמות בשגרה" פוגשות אותנו בזוגיות, במקומות העבודה וכמובן בדרך הרוחנית.

מרכיב השגרה הוא רב השפעה על מעשיו ומחדליו של האדם בכל אורחות חייו וזאת משום שהשגרה גורמת, בין היתר, לעצלות, לדיכוי המחשבה היוצרת, לביצוע משימות אוטומטיות ולתחושות של שעמום וחוסר חשק. כאשר האדם אינו מתאמץ להתחדש תדיר (בכל תחומי החיים), בנקל הוא עלול לשקוע בשגרה המכלה כל חלקה טובה. גם המצוות עלולות להיהפך לסדרות של מעשים חיצוניים ללא חיות פנימית. על כך זעק הנביא ישעיה: "יען כי ניגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה" (כלומר העשיות הן חיצוניות בלבד בעוד הלב ריק מכוונה).

למה כל כך הרבה אנשים הפנו עורף אל הדת במאה השנה האחרונות?

בדורות האחרונים אנשים כבר אינם מסוגלים ואינם מוכנים לקיים אורך חיים דתי בצורה טכנית כמו טייס אוטומטי. הסיבה שכל כך הרבה יהודים עזבו במאה השנים האחרונות את הדת היא משום שאנחנו כבר לא מסכימים לקיים את המצוות מתוך כפייה ובלי הבנה למה זה טוב והאם זה נכון. הרב קוק כתב כבר לפני 90 שנה (בתקופה שבה רוב העם עדיין שמר את מצוות התורה באדיקות) כי הוא צופה גל של התפקרות כללית שנובע דווקא מתוך גדלות הנפש של האנשים. אנחנו היום דור הרבה יותר מתוחכם מהדור של הסבים והסבים של הסבים שלנו. אנחנו לא מסתפקים בתשובות פשטניות של "ככה זה" ו"אנחנו עושים כי אבא וסבא עושים". אנחנו דור שמחפש להבין באמת מהי דרך האמת. קשה לנו להאמין מבלי לשמוע ולראות הוכחות ואנחנו לא מסתפקים בפשט, אלא מחפשים גם את הסוד והנסתר. הרב קוק חזה מראש כל זאת והבין שאנחנו כעם עומדים לעבור מהלך מדהים של בחירה בדת ממקום הרבה יותר עמוק. דור המייסדים של המדינה וילדיהם בעטו ביהדות הגלותית בה קיום המצוות התאפיין ב"יובש" שנבע מהצורך לשמר בגולה את המסורת בכל מחיר ומהפחד מהתבוללות בתוך סביבה עוינת של גויים. לעומת זאת, כיום, כל מי שעיניו בראשו, יכול לראות את הצימאון האדיר של רבים למשמעות ואת הכיסופים לאמת מוחלטת בעולם סובייקטיבי, קשוח ומנוכר. הרב קוק כתב שדווקא מתוך הגדלות שהביאה לשאול שאלות ולבעוט בכל מה שהריח מ"מצוות אנשים מלומדה", דווקא מתוך הכוח הזה תהיה חזרה עוצמתית ומשמעותית הרבה יותר אל היהדות החכמה, החמה והאנושית. ואכן, תנועת התשובה בימינו היא עצומה. עשרות אלפים רבים בכל הארץ לא מסתפקים בהבל של עולם החומר המערבי, מקשים קושיות, שואלים שאלות ומנסים לברר האם יש ליהדות מה להציע להם והאם יש משמעות לעובדה שהם נולדו יהודים.

ככלל, כשמדברים על "חזרה בתשובה" לא מתכוונים רק אל התופעה החברתית לפיה אדם חילוני מתחיל לקיים מצוות. מדובר בברור עמוק ומשמעותי, שכל יהודי (דתי או חילוני) עם טיפת מידת יושר בתוכו חייב לבצע בכל יום מחדש (ובמיוחד בחודש אלול). כל אחד צריך לשאול עצמו בכל צעד ושעל האם הוא מתייחס יפה למשפחתו וחבריו מתוך הרצון לעשות להם טוב ולשמחם או שהוא פועל מתוך אינטרסים? האם הוא מתייחס לרכושו של זולתו באותו כבוד שהיה רוצה שיתייחסו אל רכושו שלו או שהוא חוטא בגזל ושקר? האם הוא רודף צדק ושלום או שרודף בצע וכבוד? האם הוא מוציא מפיו מילים חיוביות ומקדמות או שדבריו מלאים שקרים ורכילות? ועוד ועוד. כל אלה נדבך חשוב ביותר בתשובה. להיות יהודי פירושו של דבר להיות ערני כל הזמן להתנהגות שלנו ולברר האם היא עולה בקנה אחד עם ההנחיות הנפלאות שניתנו לנו בתורה. עשייה ללא כוונה וללא מודעות הומשלה ל"גוף ללא נשמה". גם עשייה שכזו עדיפה על פני הפניית עורף מוחלטת אל התורה, אולם ללא ספק היא חלקית, משעממת וממאיסה את עצמה על ההולך בדרך הזו.

 

אל תהיה זקן!!

רבי נחמן מברסלב התייחס ארוכות לתכונה האנושית "לקפוא על השמרים" ו"להתאבן", ולימד את תלמידיו ש"אסור להיות זקן" וכי "עלינו להתחדש בכל יום ואף בכל רגע מחדש". זיקנה שמקורה באריכות שנים כמובן שהיא מבורכת (זק"ן = זה קנה ניסיון), אולם זיקנה שגורמת לאדם לא להרגיש את ההתחדשות והחיות שיש בעולם, להיות שקוע אך ורק בטבע החיצוני של המציאות ולדבוק בתפיסה של "מה שהיה הוא שיהיה" ודאי שמסוכנת לנו, ולכן חובה עלינו להילחם בכל המקומות בהם אנו נרדמים ומתרגלים. הזקן אומר לעצמו: "אני כבר מכיר את העולם, אני כבר יודע מה אלה החיים, כבר שמעתי את הרעיונות האלה בעבר". הגישה הזו נועלת את האדם בתוך עולמו הצר ובעייתית שבעתיים למי שרוצה לפתח עולם פנימי עשיר ולהתקדם רוחנית.

אדם זקן שבוי בתוך המציאות שחוזרת על עצמה והוא מדמיין שזה מה שמגן עליו עד שעולמו נהיה צר כעולמה של הנמלה. כאן יש לחדד ולהבהיר כי זיקנה זה לא כמה זמן הגוף בילה בעולם הזה, אלא איך אנו תופסים את המציאות. מובן שניתן להיות זקנים מבפנים כבר בגיל 14, כמו גם רעננים ומלאי רצון להתחדש בגיל 80. מי שנופל לזיקנה, המציאות מעייפת אותו וכל שינוי מאיים עליו. אם מזיזים לו את נעלי הבית מהמקום הקבוע הוא מתחיל להתעצבן ואם משנים לו את לוח הזמנים הוא מתחיל לרטון, כאשר מכאן הדרך קצרה להתייחס גם אל המצוות ועבודת השם כדבר טכני שיש להגבילו למסגרת מצומצמת ויבשה.

כשילדים מסתכלים בפעם הראשונה על משהו חדש הם מלאי התפעמות וכל דבר ממלא אותם חיות והתרגשות. איפה איבדנו את היכולת הזו בדרך? מדוע כל כך קשה לנו להתרגש מדברים קטנים? לעיתים אני מביט על הבן הקטן שלי ומתמלא השתהות מהדרך שבה הוא מסתכל על אפרסק, משחק עם חבר בקוביות או רץ יחף וטוב לבב על חוף הים. זה מדהים כמה אפשר להיות שמח מדברים פשוטים וכה טריוויאליים. האתגר שלנו בחיים האלה (ובמיוחד בחודש אלול בו אנו מתכוננים לשנה חדשה) הוא לבחור להיות שוב פעם כמו ילדים ולא לתפוס שום דבר כמובן מאליו.

בתור חוזר בתשובה (לפחות משתדל...) אני זוכר את הנחת התפילין הראשונה שלי, את תפילת השמונה עשרה הראשונה, את חודש תשרי הראשון. להכל היה טעם של רעננות ואופטימיות. כל "אמן" שנאמר הרגיש כמו טיסה אל הירח, כל עלייה לתורה הרגישה כמו עלייה לדוכן קבלת פרסי נובל וכל נענוע של ארבעת המינים הרגיש כמו זרם של חשמל נעים ומחמם. הרבה פעמים אני שואל את עצמי לאיפה זה הלך? לא שחלילה שאני לא מרגיש כיום כלום, אבל כוח ההרגל, כוחה של הזיקנה, תפסו גם אותי. תורת החסידות מדברת רבות על ה"אורות" האלה של ההתחלה ואומרת שהעבודה האמיתית היא להחזיק את אותה ההתלהבות והשמחה הראשוניים ולהביאם אל תוך השגרה והיום-יום (שגם בהם ללא ספק יש את הקסם והאיכות שלהם). התורה דורשת מאתנו בפרשה הנוכחית לשמור את אותו המתח הרוחני החיובי גם בזמנים הרגילים בהם אין מסביב "קרנבלים", חגים מעוררים או שמחות מיוחדות.

לצערנו עבור רבים (מידי) בית הכנסת נהפך למקום של מפגש חברתי ואת התפילות הם מעבירים בשיחות חולין ופטפוטים על ענייני היום. כך גם ריטואלים דתיים אחרים הופכים לחסרי תוכן רוחני ונחווים כמו כל פעולה יום-יומית באנאלית. החובה שלנו היא לא לתת לעצמנו להגיע לשם. המילה "חטא" באה מהמילה להחטיא, כלומר לפספס. מי שחווה כך את היהדות מפספס את האמת ואת נשמתו.

 

גם בזוגיות ניתן בקלות ליפול אל אותה תחושה של שגרה ושל מוכר ומובן מאליו. באופן טבעי כל שני אנשים, שנמצאים ביחד זמן ממושך, מתרגלים אחד אל השני ומתאמצים פחות למצוא חן, לשמח ולרגש. מעבר לכך, העשיות של הצד השני נתפסות בשלב מסוים כמובנות מאליהן ואנחנו שוכחים את הטרחה והמאמצים שנדרשו מהפרטנר שלנו כדי לבצען. זוג שלא ער לתהליכים הללו, בקלות רבה ימצא את עצמו בריבים שנעים סביב תסכולים הדדיים מחוסר הבנה וחוסר יחס, ועובדה היא כי אנשים רבים מרגישים שבן/בת הזוג לא מעריך אותם ואת מאמציהם מספיק. ידועה הבדיחה על הזוג הצעיר שרק התחתן. יום אחד הם הלכו ברחוב והאישה כמעט נפלה לבור במדרכה. הגבר תפס אותה בזרועותיו האוהבות, מיהר להרגיע ולהגיש מים קרים והבטיח להתקשר למחרת היום לעירייה להתלונן על המפגע. שנה לאחר מכן הם הלכו באותו מקום בדיוק והאישה שוב פעם מעדה באותו הבור. הפעם תגובתו של הגבר הייתה: "מה יש לך?! למה את לא מסתכלת לאן שאת הולכת?!". זהו כוחו השלילי של הרגל, שגרה וחוסר הערכה.

מעבר לכל אלה, אין כמעט אחד שלא הרגיש בשלב כזה או אחר בחייו את השגרה השוחקת במקום עבודתו. רבים הם האנשים, שהתחילו קריירה מסוימת בקול התלהבות ושמחה, ומצאו עצמם אחרי תקופה כזו או אחרת מתוסכלים ובעיקר משועממים. רבים עוד יותר עמלו קשה כדי להתקבל למקום עבודה מסוים והתרגשו מאוד ביומם הראשון במקום החדש, אולם עם חלוף הזמן סר חינו של המקום והתפקיד בעיניהם והם שוב נשארו ממורמרים ועצובים. בהקשר הזה נדמה לי שהתבגרות פרושה להבין, שככל הנראה, כל מקצוע וכל תפקיד בשלב מסוים יהפכו לשגרתיים, כך שהמרדף אחר עניין מתמיד הוא דמיוני ונידון מראש לכישלון ואכזבה. תפקידו של מקום העבודה הוא לפרנס אותנו (ואם אפשר תוך כדי עשיית טוב לסביבה - מה טוב) ותו לא. התפיסה המודרנית לפיה הקריירה היא שמגדירה מיהו האדם ושעלינו לשעבד זמנינו ומרצינו בצורה טוטאלית כדי ל"ממש את עצמינו" היא שגויה ומאמללת כה רבים. המימוש העצמי האמיתי הוא בחיי זוגיות בריאים, בחיי הורות פורים ומפרים ובתיקון ועידון המידות.

כיצד ניתן להתמודד עם אותה שחיקה טבעית בכל תחומי החיים? כיצד ניתן להכניס התלהבות וחשק?      

הכרת הטוב: התבוננות פנימית מגלה כי הטבע של רובינו הוא לראות את "חצי הכוס הריקה". אנחנו מבזבזים אנרגיה וזמן רבים מידי בקיטורים, במחשבות ובדיבורים על מה שחסר ועל מה שאין לנו ובתלונות על השגרה והאפרוריות שבחיינו. בזמנים של מצוקה קשה, לעומת זאת, מתעוררת בתוכנו גדלות נפש ועוצמה נסתרת. במצבים אלה אנחנו לא עסוקים ברחמים עצמיים ולא בהתחשבנות האם מציאות חיינו מרגשת ומלהיבה מספיק. החוכמה והאתגר הם לדעת להכיר בטוב הקיים ביום-יום מבלי שנצטרך לעבור זעזוע על מנת להעיר אותנו מהתרדמת הכללית!! על כך נאמר "איזהו העשיר? - השמח בחלקו". העשיר הוא לא מי שמחליף רכב חדש כל שנה וגם לא מי שפעמיים בעונה נוסע ליעד אקזוטי אחר בעולם. העשיר הוא מי שיודע להעריך את המתנות הקטנות שהקב"ה שולח לו ביום יום ובעשיות ובהתמודדויות הכי בנאליות, ודווקא בהן לראות את היופי והשפע שהוא זוכה לקבל. ביהדות ישנו מושג בסיסי מאוד המדבר על "חוש הכרת הטוב", שמשמעו, בתמציתיות, להפך את המשקפיים איתן אנחנו מסתובבים בעולם ולסגל מחשבות חיוביות במקום השליליות. במקום לראות את מה שאין, להתחיל לראות ולהרגיש את שישנו, לראות את חצי הכוס המלאה. רובינו כלואים בתוך הלופ הזה של תאוות לא ממומשות וצרכים לא מסופקים, כאשר הכרת הטוב פרושה לעצור ברגע ולומר: "ברוך השם, עכשיו טוב לי". טוב לי בעבודה הזו כי השכר סביר והשעות סבירות, טוב לי עם האישה הזו כי היא יודעת להקשיב לי באמת (ומכינה אחלה קוסקוס), טוב לי עם הבעל הזה כי הוא אבא טוב לילדיי (ובבוקר תמיד מוריד את הזבל) וכו'. בשגרה שלנו יש כל כך הרבה שפע וברכה ועלינו מוטל לפקוח את העיניים, לראות ולהעריך אותם.

בזוגיות, לדוגמא, השגרה מאפשרת לנו להיות מי שאנחנו באמת. בבית אפשר להוריד את המסכות שבדר"כ לובשים, כשיוצאים אל ההתמודדויות שבעולם החיצוני, ואפשר להתהלך בלי איפור, תרתי משמע. ליד בן זוג אוהב ותומך ניתן לבטא קשיים ולהיות חלשים מבלי לחשוש מפני נטישה או עזיבה. שיגרה בריאה בבית מאפשרת לנו לקבל את עצמינו ואת בן/בת זוגנו כפי שאנחנו באמת ומבלי החשש לבטא רצונות, רגשות, קשיים וציפיות. לעומת זאת, כשעדיין חסרה השגרה הקבועה בזוגיות, אנחנו לרוב חסרי ביטחון, מעמידים פנים ומנסים להציג "כרטיס ביקור" מרשים ככל שניתן, שלעיתים לא מבטא את פנימיותינו האמיתית. מי שפוקח את עיניו ובוחר להסתכל דווקא על הצדדים החיוביים, יגלה סיבות טובות למה השגרה שלו נפלאה. עלינו לזכור שאת מה שיש לנו אנחנו בדר"כ מעריכים הכי הרבה רק אחרי שהוא כבר איננו, ולכן זה הזמן לומר לסובבים אותנו, לקב"ה ולעולם תודה.


עשייה מתוך שמחה:

השמחה היא הכוח המניע לכל פעולה ופעולה שאדם עושה. ללא שמחה אנחנו מומשלים למכונה עם מנוע ששבק חיים. להיות שמח זה משהו שאפשר להתאמן עליו והוא לא קשור לנסיבות חיים חיצוניות או לתכונה מולדת, כפי שאנחנו מתפתים לחשוב. כל צרותינו שורשן בעצבות, ומתוקף כך שאנו לא מתהלכים ומתנהלים בשמחה ולא נגשים למלא את התפקיד הייחודי שהקב"ה נתן לנו עם חיוך, או כפי שניסח זאת משה רבינו בפרשה שלנו: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כ"ח מ"ז).

הפתרון השגוי לעצבות הוא לקום ולשנות את המציאות החיצונית (לעזוב את העבודה/לעזוב את בן או בת הזוג/לעזוב את הדת שמחייבת לעשייה/וכו'), אולם לרוב זה לא עוזר משום שאת האישיות שלו האדם ייקח גם להתמודדות הבאה וסביר להניח שהוא שוב יחווה את אותם רגשות מתסכלים. אדם נבון, אם כך, ינסה להביא אל תוך מציאות החיים הנוכחית שלו יותר התלהבות, יותר רגש, יותר כוונה, יותר רצון טוב, יותר השתדלות וכו'. הגדולה היא לקחת את נסיבות חיינו, כפי שהם, ואותם להמתיק. כאשר, הכל תלוי בהחלטתו של האדם לשמוח עם מה שיש. החיים הם פה ועכשיו ולא בדמיונות בהקיץ על מציאות מוצלחת יותר.

כל אחד מאתנו נולד עם מנגנון פנימי של משיכה אל עונג ומנוסה מכאב. כדי לרתום גם את הגוף בשר ודם שלנו, שעצל וכבד מטבעו, לעשיות נעלות יותר שמחייבות מאמץ וסבלנות, יש לשכנע אותו במונחים שלו שיהיה לו שם טוב ונעים. כך לדוגמא, אם נוסח התפילה נראה לך משעמם ומונוטוני? תוסיף לתפילה הרגילה גם כמה משפטים שניסחת לבד ושמבטאים טוב יותר את שעל ליבך, אם השירים הרגילים ששרים על שולחן השבת והחמין שמוגש בקביעות נמאסו עליך? תשיר במקומם שירים אחרים ועכשוויים יותר ש"עושים לך את זה" ותדאג להכין/לקנות אוכל מסוג אחר, וכו' וכו'. החוכמה הגדולה היא להכניס "כיף" ו"תשוקה" אל תוך הקודש ואל תוך העשיות השגרתיות, וכך להצליח לרתום גם את האופוזיציה שבתוכנו לחיות נכון ולעשות טוב.

 
שבת של שלום ושל התחדשות, ניר אביעד

משימה לשבת

באיזה תחום בחיי נהייתי עייף והתחלתי לפעול כ"אוטומט" (ביחס לדת ולמצוות/ בזוגיות/ במקום העבודה/ בהורות ' וכו')?
האם יש משהו שאני יכול לעשות כדי לעורר בו את עצמי?
אם לבד אני לא יכול – עם מי אני יכול לשוחח מלב אל לב ולהתייעץ כדי להעיר שוב את עצמי לפעול בחיות ובשמחה באותם המקומות?


סיפור לשבתמתוך ספרו של חיים ולדר "אנשים מספרים על עצמם 2" (www.chaimwalder.co.il)

בהיותי כבת שבע, התחלתי לגמגם. אני חושבת שהייתה זו תערובת של סיבות: מצב לחוץ בבית, בעיות חברתיות בכיתה, וטראומה קטנה שעברתי. התוצאה: גמגום שהלך והחריף מיום ליום.

הוריי, שלא כל כך ידעו איך להתמודד עם זה, ניסו לשכנע אותי להפסיק לגמגם. בתחילה תהו: ''מה, כל כך קשה לך לדבר בלי לנשום באמצע?'' ואחר כך התחילו לצעוק עליי. הם לא עשו זאת מרוע, אלא מפחד ומלחץ, שרק החריפו יותר ויותר את הגמגום שלי. הם שלחו אותי לרופאים מומחים, שלא ממש הצליחו לעזור לי, ורק הציעו להורים: ''תעזבו אותה במנוחה, אחרת הגמגום יחריף.'' אך הנזק כבר נעשה. ברגע שאני מתחילה לדבר - אני מתבלבלת, והתוצאה היא מחסום חמור בדיבור.

במהלך השנים, לימדתי את עצמי להימנע מחזרה על אותיות, כמו: ''ל...ל...ל...מה'', או ''ת...ת...תביא ל...ל...י את הט...ט...לפון.'' אני פשוט שותקת עד שמתארגנת לי המילה, ואז אני יורה אותה בשלמות. התוצאה היא, שאמנם איני נשמעת מצחיקה, אבל איני נשמעת בכלל. כלומר, מישהו שואל אותי לשמי, ואני שותקת. הוא חושב שלא שמעתי את שאלתו, שואל שנית, ואני שותקת. ופתאום, רגע לפני שהוא נעלב, אני אומרת: ''רבקה'' (שם בדוי).

והוא לא כל כך מבין מה קורה כאן. כעיקרון, סיגלתי לי סגנון דיבור המבוסס על המילה הראשונה. אני מארגנת לי משפט שלם, ואז יורה אותו. אם אני נתקעת, אני עוצרת שוב ומארגנת בתוך הראש את המילה הבאה. אני מציעה לכל המגמגמים את השיטה הזו, שאמנם אינה פותרת את הבעיה ומצריכה המון סבלנות מצד השומעים, שצריכים להמתין לתשובה, אך לפחות מונעת את המבוכה שבחזרה על אותיות, כפי שבדרך כלל מחקים את המגמגמים. כשהגעתי לתיכון, כבר חילקתי את האנשים לסבלניים, ולחסרי סבלנות. הבנתי ששיחה אתי זו משימה, ותמיד קטלגתי אנשים לפי מידת המוכנות שלהם לעמוד במשימה.

לצערי, רוב בני האדם לא עמדו בה. אפילו מורות. היו כאלה שניסו, לפחות בשביל הנימוס, לשמוע אותי עד הסוף, אך הידיים שלהן היו מאותתות לי: ''נו, נו, תסיימי כבר את המשפט.'' גם אלה שהיו יותר עדינות, לא ידעו שהפנים הדרוכות שלהן, כמו צועקות: ''נו... נו, אני מקשיבה, תדברי כבר.'' חבל שאני לא יכולה לתאר בכתב את הפנים של האנשים, כשהם מדברים עם מגמגם. הם מרכינים את הראש קדימה, מנענעים אותו.

''כן... כן... כן...'' בשלב מסוים מכווצים את השפתיים, ואף משמיעים את מילת המפתח ''אוף'', ובמילים אחרות: ''מתי המעצבנת הזאת תגמור את המשפט שלה, ולמה בכלל עשיתי את הטעות הזו שעברתי לידה?''. היו בני אדם נדירים, ואותם אני מקטלגת באדיקות, שהיו בסדר גמור. הקשיבו לי בסבלנות, בסימפטיה, לא הביטו בי בדריכות, לאותת שאין להם זמן ושאגמור. לא סימנו עם הידיים: ''קדימה, קדימה, תמהרי''. פשוט ישבו נינוחים לחלוטין, ולפחות העמידו פנים שהשיחה היא טבעית.

הם התייחסו למום שלי בהבנה, וחשתי נינוחות לשוחח איתם. במקרים האלו, הייתי מגמגמת פחות, מסיבות מובנות. סיימתי את לימודיי ופניתי לשוק העבודה. הלכתי לכיוון של פקידות. לשבת ליד מחשב, להקליד, לכתוב מכתבים - זה דבר שכל אחד יכול לעשות.

ואז גיליתי שאנשים פשוט נרתעים מלקבל אותי לעבודה. הייתי מתיישבת לראיון עבודה. הבוס או הבוסית היו שואלים לשמי. ומייד שואלים שוב, בסברם שלא שמעתי. וברגע שהם קלטו את הבעיה שלי, כבר הבחנתי בהפתעה המסתמנת על פניהם. לאחר מכן, על מצחם היו רשומות המילים: ''מה אני עושה עכשיו עם המגמגמת הזו, ולאיזו אינעימות הכנסתי את עצמי?!''.

ואחר כך: ''טוב, אשאל אותה כמה שאלות בשביל הנימוס, וכך אצא מזה...'' היו כאלו, שאף לא ניסו להיות מנומסים. הם פשוט שאלו שלוש שאלות, ואמרו: ''תודה, נבדוק ונענה לך תשובה.'' נו, טוב, אנשים עסוקים, הם לא יקדישו עוד חמש דקות כדי לטשטש את העובדה שלא קיבלו אותי, רק מפני שאני מגמגמת. שמעו שני משפטים, החליטו שהעבודה אינה מתאימה למגמגמת, אז למה לבזבז זמן? אחרי עשרות רבות של ראיונות, ניצבתי שוב בפני שוקת שבורה. אין עבודה ואין כמעט סיכוי לעבודה. מה אני עושה? הלכתי ללמוד הנהלת חשבונות. שנה שלמה השקעתי את הכסף שחסכתי, ללמוד כמו שצריך את המקצוע.

ושוב חזרתי לראיונות ולדחיות. אם חשבתי שאקח תפקיד שאינו מצריך לענות על טלפונים ללקוחות, וכעת יקבלו אותי - התברר לי שאנשים פשוט לא רוצים להתמודד. בוסים רוצים לירות שאלה ולקבל תשובה. למה להם להקדיש עוד שלוש שניות לתשובה שלי? הגעתי בכל יום לשניים או שלושה ראיונות, וחזרתי שבורה ורצוצה. היו אלה ימים קשים מאד. איש מסביבי לא ראה את הכאב שמכרסם בתוכי, את הצער הגדול. חברותיי כבר היו נשואות ברובן והיו עסוקות בעבודה עד מעל לראשן. הן התרחקו ממני, ולי לא הייתה עבודה להשקיע בה את ראשי.

חשבתי לעצמי, שהבוסים האלה מפסידים את כל הרצון העז שיש לי להוכיח את עצמי. הרהרתי בעובדה שאני עובדת מוכשרת, צייתנית, לא מדברת יותר מדי, שזה גם יתרון, לדעתי - והם משליכים אותי כחפץ חסר ערך. הייתי מתפללת לקב''ה, מורידה דמעות וגם מבקשת בקשות: ''אלי, למה עזבתני?''. יום אחד, הצעתי את עצמי למפעל גדול, ונקבע לי ראיון. הגעתי למקום, ואחת המזכירות אמרה לי ששלושה אנשים יראיינו אותי, ביניהם בעל המפעל בכבודו ובעצמו.

פחד גדול נפל עליי. מדובר במפעל מפורסם, בעל מחזור עסקי גדול מאוד. היה זה מוזר בעיני, שבעל המפעל, איש עשיר ועסוק, מתפנה לראיין מועמדים לניהול חשבונות. נכנסתי לחדר. היו שם שלושה גברים, ובראשם בעל המפעל. רעדתי כולי והתיישבתי. הם שאלו לשמי. שקט... הימני כחכח בגרונו. ''את השם, גברת.'' שתקתי. ''סליחה?!'' ''רבקה,'' הצלחתי להגות את השם. ''היכן למדת?'' שתיקה. ''למדת בתיכון או בקורס פרטי?'' שתיקה. הם הביטו בי בחמלה, ורק אז עניתי:  ''בפרטי.'' שתקתי עוד קצת, ואז אמרתי: ''סיימתי תיכון ו...'' שתקתי שוב. ''ו... אחר כך... למדתי בקורס פרטי... הנהלת... חשבונות.'' שלושתם גחנו כדי לסייע לי לסיים את המשפט. כבר ראיתי את הזעה על מצחם, את המבוכה, ואת המשפט שרשום שם על המצח: ''בואו נסיים את הסיוט, וגם נפטר את מי שהביא את הדבר הזה אלינו.'' זה היה מעניין, לראות את שלושת האנשים חושבים אותו דבר מבלי להחליף אף מילה.

אני חייבת לציין, שהם היו לפחות בני אדם. הראיון היה ארוך מהמקובל. לפחות כלפי חוץ, הם הציגו ראיון הוגן, על אף שהפנים שלהם אמרו את התוצאה שלו. הם סיימו לשאול את השאלות, והימני אומר: ''אנו מודים לך מאד, ותקבלי תשובה בדואר.'' ''אני מודה לך מאד,'' אמר השמאלי. ואילו הבוס, במרכז, שעד אותו הרגע לא הוציא הגה, אומר: ''מחר בשעה שמונה, את מגיעה לעבוד כאן.

'' שלושה אנשים היו המומים. שני המנהלים שלצדו, ואני יותר מכולם. אינסטינקטיבית, הם הביטו בו בתימהון רב. הפנים שלהם אמרו: ''אתה השתגעת? מה הסיפור שלך בדיוק?'' והוא החזיר להם מבט, וכאילו ענה על מה שלא שאלו אותו. ''זו ההחלטה שלי,'' אמר בקצרה. ''מחר בשעה שמונה בבוקר את כאן. תסדרי את העניינים עם המזכירה הראשית.'' נעמדתי. היו לי דמעות בעיניים.

לא האמנתי שזה קורה לי. רציתי לומר לו תודה, אבל לא הצלחתי להוציא הגה. הם שמו לב שאני מנסה להוציא איזו מילה, לכן השתתקו והתבוננו בי ארוכות, ואני, במקום שיצאו לי מילים, יצאו לי דמעות מהעיניים. הם התרככו, והשמאלי אמר: ''זה בסדר, לא נורא, את לא צריכה להתרגש.'' ראיתי שהבוס הראשי התרגש מאד, ובעיניים שלו עמדו דמעות. יצאתי החוצה בוכייה, והמזכירה הראשית אמרה: ''זה לא נורא, תדעי לך שהרבה ניסו ולא הצליחו.'' ובדיוק אז היא שומעת מהרמקול הפנימי: ''תסדרי את העניינים עם הבחורה.

היא מתחילה לעבוד פה מחר.'' היא הביטה בי בתימהון ואמרה: ''ככה? איזו הפתעה נעימה. מעולם לא קיבלו מישהי כל כך במהירות.'' היא הייתה נחמדה וסבלנית, רשמה את הפרטים, סיכמה אתי על המשכורת ועל תנאי עבודה, ולמחרת כבר התחלתי לעבוד שם. עבדתי בחריצות וביעילות. לא הייתי צריכה לענות לטלפונים, אך מדי פעם הייתי חייבת לדבר עם ספקים וסניפים שלא העבירו חומר.

כמו כן, הייתי צריכה לשבת עם רואה החשבון כדי להעביר לו חומרים. הם היו סבלניים אליי מאד, ואיכשהו הבנתי, שמישהו מלמעלה הורה להם לנהוג כך. אם כי, אני חייבת לציין, הם לא עשו זאת רק מן השפה ולחוץ, אלא מכל הלב. העבודה שינתה את חיי מקצה לקצה. הייתה לי סיבה לקום בבוקר ודברים לחשוב עליהם לפני שאני הולכת לישון. גם הכרתי חברות בעבודה.

היו שם המון עובדות, והיה לי סוג של הגנה שלא דיברו עליו, כי פעמים רבות התעניין הבוס, באמצעות המזכירה, אם אני מרוצה, וזה גרם לכולם להבין שיש לי גב חזק. את בעל המפעל כמעט לא ראיתי, אך חשתי כלפיו הכרת הטוב גדולה. ידעתי שהוא איש טוב, שנתן לי את הזדמנות חיי והציל אותי מחיים של בדידות ומכאוב. בכל חג הייתי שולחת לביתו עוגה ומתנה, ואשתו הייתה מתקשרת ואומרת שלא צריך, ואני הייתי מנצלת את ההזדמנות ושופכת עליה ועל בעלה את כל הברכות שבעולם. מובן שזה היה לוקח פי כמה זמן מהדרוש, אך כשמדובר בברכות, אנשים מוכנים לשמוע בסבלנות.

 בעצם, היא הייתה מוכנה לשמוע אותי בכל מקרה. חמש שנים עברו. התחתנתי בינתיים, ונולדו לי שני ילדים חמודים. בעלי - אם התעניינתם - אינו מגמגם, ואין לו שום בעיה. הוא פשוט מצא את הדרך להכיר אותי בלי מילים. מסתבר שהיה מה להכיר. אך הסיפור עדיין לא מסתיים. לפני כמה חדשים התקיימה חגיגת הבר-מצווה של אחד הבנים של בעל המפעל.

אני קיבלתי הזמנה לחגיגה וכמובן התחלתי להתרגש ולחשוב מה אני קונה מתנה לאדם שאני חייבת לו כל כך הרבה. ישבנו בעלי ואני והחלטנו לקנות משהו יקר עם חריטה, כמו כן החלטנו להגיע אליהן יום לפני בר המצווה כדי להודות להם ביחד ולספר להם עד כמה גדולה היתה השפעתם על חיינו. הגענו לשם בתיאום מראש כמה ימים לפני בר המצווה. הם ישבו בסלון ואירחו אותנו כמו שצריך.  

הגשנו להם את המתנה והודנו להם כמה שיכולנו. ואז העזתי לעשות מה שלא העזתי מעולם. שאלתי אותו ''אני מוכרחה להבין מדוע החלטת לקבל אותי אחרי שכל כך הרבה אנשים דחו אותי? הם הביטו זו בזה כאילו התייעצו במבטים האם לספר ואז הוא אומר לנו יש סיפור מאחורי זה. מסתבר שלפני כחמש שנים ומשהו, כשהילד שעומד לחגוג בר מצווה היה בן שמונה, הוא קם יום אחד בבוקר והחל לגמגם. אביו היה בחו''ל ואימו הזעיקה אותו. הוא הגיע לאחר כמה ימים וגילה לחרדתו שהילד שלו פשוט מתקשה להוציא מילה מהפה.

 בתחילה הם ניסו לדבר איתו שידבר נכון ושלא ינשום באמצע ושיחשוב לפני הדיבור, אך זה הלחיץ אותו עוד יותר. הגמגום שלו רק החמיר והפך לנוראי ביותר. הם פנו מיד לטובי המומחים והמומחיות שעבדו איתו בכל מיני שיטות והטיפול האינטנסיבי כמו גם הלחץ שהפעילו עליון הוריו נתן את אותותיו. הילד כמעט הפסיק לדבר וכשרצה להוציא מילה מהפה היו הוורידיים שלו מכחילים וכולו מתאדם מרוב מאמץ. הם בכו על מר גורלם ועל הצרה שנפלה עליהם פתאום וכבר החלו להתייאש.

''את יודעת איך זה'' אמר לי האב. ''כשילד שלך בבעיה כל העולם שלך שחור. אין לך שום סיפוק בשום דבר שאתה עושה. ''ואז הגיע הריאיון איתך. ישבת לפנינו ומיד לאחר המשפט השני שמתי איקס על השם שלך. ידעתי שאני לא הולך לקחת מנהלת חשבונות שלא מצליחה להוציא משפט אחד כמו שצריך, אפילו כעסתי מי בכלל הביא אותך לראיון הזה לבזבז לי את הזמן. כמובן שלא הסגרתי את המחשבה הזו. הקשבתי לך כאילו בנימוס וידעתי את הפרוצדורה. עוד עשרים דקות זה ייגמר.

אנו נאמר לך בנימוס שהתרשמנו מאד ושיש עוד כמה מועמדות לתפקיד ואנחנו נראה - ועוד כמה ימים יגיע אליך מכתב הביתה עם המון מחמאות ועם שורה תחתונה אחת ''בינתיים לא מצאנו תפקיד עבורך והצלחה בהמשך דרכך''. ''אך בעוד אני חושב על הדברים, נזכרתי בבן שלי שגם הוא מגמגם כמוך ונחרדתי. אמרתי לעצמי זה מה שיעשו לו בחיים? לבן שלי החכם והמיוחד. ככה לא יתנו לו הזדמנויות? משהו בי התעורר דווקא לתת לך את התפקיד. לא רק בשבילך. גם בשביל הבן שלי. ואולי בתת ההכרה זה נעשה בשביל להשקיט את הדאגה שלי.

''כדי שהמחשבה הזו לא תעבור, החלטתי לעשות את זה מיידית. אמרתי ''את באה מיד לעבודה'' ראיתי את התדהמה שלך ושל חברי, והם אמנם שאלו אותי מדוע החלטתי כך ושלא כמקובל בלי התייעצות איתם. ואני אמרתי שכך החלטתי וזהו. והעניין נחתך.'' ''חכי, וזה עוד כלום'' אומרת האישה. ''שלוש שבועות לאחר מכן הבן שלנו קם בבוקר ומדבר רגיל. אני חוזרת, ר ג י ל. אין זכר לגמגום. אנחנו לא אומרים לו כלום כדי לא להלחיץ אותו או להזכיר לו את הגמגום אך איך שהוא יוצא מהבית אנחנו צורחים מאושר. ואכן תופעת הגמגום לא חזרה לעצמה עד היום הזה ולנו אין שום ספק שהקב''ה שלח את הגמגום לבן שלנו במיוחד בשבילך כדי שבעלי יחווה את הצער והסבל ואת זו שתהני מכך''.

יצאנו משם בהתרגשות רבה. צמרמורת עוברת בי בכל פעם שאני חושבת על כך. בבר המצווה לא יכולתי להפסיק להסתכל על חתן בר המצווה. לא רק בגלל שהוא היה מקסים וזורח כולו, אלא מפני שחשבתי שלא כל פעם בן אדם זוכה לראות את הדרך בה קבע הקב''ה את גורלו. הבטתי עליו בשעה שאמר את הדרשה, רהוט, קולח, ללא הפרעה קטנה, ואז הייתי בטוחה שהחודשיים האלה בחייו בהם סבל מגמגום ניתנו לו - במיוחד בשבילי.

יום שלישי, 20 במרץ 2012

סליחה על השאלה, אבל תגיד – אתה מאושר?

בס"ד


לא מזמן שלשלתי מטבע לכוס פלסטיק מושטת של קבצן ברחוב. עשיתי את זה כמו בפעמים רבות אחרות במין אוטומטיות חסרת רגש וללא כוונה ומחשבה מיוחדים. אותו קבצן הישיר אלי מבט ואמר: "אפשר עם חיוך בבקשה?". בהתחלה תהיתי על ה'חצוף' שגם קיבל ממני צדקה וגם מעז להעביר ביקורת, אבל לפני שהספקתי להבין מה קורה הוא שאל אותי בפה חסר שיניים, אבל עם חיוך רחב: "סליחה שאני שואל אותך את זה ככה, אבל תגיד, אתה מאושר?". באותו הרגע הרגשתי מכת חשמל לאורך כל הגוף מלמעלה ועד למטה. "האם אני מאושר?" פתאום שאלתי את עצמי. יש לי אישה נפלאה, ילדים מקסימים, בריאות תקינה, עבודה טובה, אוטו חדש, דירה 'בצד הנכון של העיר', אבל מאושר? ממש מאושר? מה בעצם זה אומר? "ברוך השם", אמרתי לעצמי, "רוב הזמן אני מרגיש מין 'בסדר' שכזה, החיים עוברים בסבבה, אבל מאושר? עם כל הלב והנשמה? האמת, לא כל כך, או יותר נכון – לא מספיק". הבנתי באותו רגע מר-מתוק שהקב"ה שלח אלי את המלאך נטול השיניים הזה כדי לעורר אותי לחשוב על המצב הנפשי שהוא מייחל בעבורנו כל הזמן ועצם המחשבה הזו בפני עצמה כבר מלאה אותי באושר ובשמחה עצומים.

"עיבדו את השם בשמחה, בואו לפניו ברננה" אומר לנו דוד המלך בספר תהילים. "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך השם אלוקיך" כתוב בספר דברים. "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" מדגיש רבי נחמן מברסלב. עולם הספרים היהודי מלא בהתייחסויות והמלצות של אבותינו ורבותינו לאורך כל הדורות להיות בשמחה, תוך הדגשה של מעלתה וחשיבותה לחיינו. ואכן, אין דבר שאנחנו רוצים יותר בעולם הזה מאשר לשמוח! כל אדם שאוחז מעט בשפיותו חושב ומרגיש זאת בכל רמ"ח אבריו. אם יש משהו שכל בני האדם שותפים לו ללא יוצא מהכלל הוא ברצון בקצת נחת ובשאיפה לאושר ושלווה. ובכל זאת, למה זה כל כך קשה לנו? למה רובינו נמצאים רוב הזמן בסוג של כבדות ולאות, אשר גם אם לא ניתן לקרוא להם רשמית כ"עצבות" וכ"דיכאון", אין שום קשר בינם לבין הלך הרוח הפנימי של קלילות, עליזות וחיוניות שאנחנו כה מחפשים ומייחלים לעצמינו?
"כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" אומרת הגמרא במסכת תענית. מהכתוב עולה, אם כך, ששמחה ואושר זה המצב הרגיל בו אנו אמורים להיות, כאשר לפעמים יש להגביר את הווליום (בחודש אדר) ולפעמים יש להפחיתו (בחודש אב). חודש אדר, חודש השמחה המרובה, אומנם עוזב אותנו בעוד מספר ימים, אבל דווקא משום כך נראה היה לי נכון לסטות לרגע מרצף פרשיות השבוע הרגיל ולדון בנושא חשוב זה כדי להבין כיצד התורה מנחה אותנו "למשוך" את אותה שמחה אל שאר חודשי השנה.
האם אני מאמין שאפשר באמת לשמוח ולשמור על אותה שמחה לאורך זמן? האם החלום הזה אפשרי? לעניות דעתי – בפרוש כן!! בתורה הקב"ה לא דורש מאתנו שום דבר שאין ביכולתנו לקיימו, ולכן החזרה וההדגשה המיוחדים האלה על מעלת השמחה במספר מקומות בתורה יחד עם דברי חז"ל מעידים שזהו אתגר שאנו בהחלט יכולים לו.

איפה הבעיה? מדוע אנחנו כל כך רחוקים מהשאיפה הפשוטה והכה לגיטימית להיות מאושרים? היום נראה כי העולם מעט השתגע ומחפש את השמחה במקומות הלא נכונים, ולכן הרבה אנשים מתבלבלים בין שמחה לבין "מצב רוח טוב" שבא לאחר בילוי מסעיר, ארוחה במסעדה טובה, או אפילו לאחר שקבוצת הכדורגל האהובה עלינו זכתה באליפות. שמחה מהסוג הזה זמנית וחלקית, בעוד שמחה אמתית במובן הכי טהור של המילה היא שמחה ש"אינה תלויה בדבר". היא אינה תלויה בהצלחה חיצונית כזו או אחרת, אינה תלויה בכבוד שאנחנו מקבלים, בחופשה השנתית, במשכורת שמנה או בזכייה בפיס. הצעד הראשון שיש לעשות בדרך לאותה שמחה נכספת היא להכיר בעובדה שעל המציאות החיצונית כמעט ואין לנו שליטה, בעוד המאבק היחיד הוא על מה שמתרוצץ לנו בתוך הראש והלב. מחר בבוקר חס וחלילה יכולה להיות מלחמה/ תאונה/ רעידת אדמה/ מיתון וכו'. אין לנו שום שליטה על הדברים האלה, ולכן כל כך מותר לבזבז אנרגיה וזמן יקרים בפחדים ודמיונות. המילה "בשמחה" באה מהאותיות "במחשבה". פרוש הדברים הוא שאיכות החיים הפנימית שלנו לא תלויה בשום משתנה חיצוני – טוב או רע. האושר שלנו תלוי במחשבות שלנו על עצמינו ועל העולם.
שמחה אמתית קיימת אפילו כשנלקח מאתנו מה או מי שאנחנו אוהבים. הגעה אל שמחה כזו מחייבת להרכין ראש בפני האמת האלוקית ולהבין שהכול ממנו ולפיכך הכול לטובה. כל עוד נדמה לאדם שגורלו נתון בידו חסרה לו שמחת חיים מאחר שתדיר הוא חרד מפני הבאות. לעומתו, אין גבול לשמחה של אדם המאמין שהאלוקים הוא האדון על הבריאה, והוא המנווט את דרכו של כל אחד מברואיו בהשגחה פרטית ומדויקת. השם של חודש אדר, שבעטיו נכתב מאמר זה, מרמז על נקודה זו בדיוק – א' דר, כלומר בחודש זה (אולי בצורה חזקה יותר מבשאר החודשים) ניתן להרגיש את אותה נוכחות אלוקית (נמשלת באות א') בקרבנו. ההכרה שהכול מאת הקב"ה, אשר אוהב אותנו, ולכן כל שקורה לנו הוא לטובתנו (גם אם בעינינו זה נראה אחרת), משחררת ומשמחת ביותר!

בן זומא בפרקי אבות שואל: "איזהו העשיר?". התשובה שרובינו היינו נותנים, מתוקף היותנו שבויים בעל כורחנו בתוך הלך הרוח של "החלום האמריקאי", היא שעשיר הוא מי שיש לו כמה בתים יפים, הוא עובד כמנכ"ל מצליח בחברה גדולה, אוכל במסעדות ה"נחשבות", מבלה במועדונים ה"נכונים", לובש את המותגים העדכניים ומבלה פעמיים בשנה בחופשות פאר בחו"ל. למרבה הפלא, התשובה של בן זומא שונה – "איזהו העשיר? השמח בחלקו!", כלומר על מנת להרגיש עשירים עלינו להיות שבעי רצון ממה שיש לנו כעת או ממה שביכולתנו להשיג תוך מאמצים סבירים ומתאימים לנו. התפיסה שלנו לעושר ולהצלחה היא השוואתית. אדם עם כמה מיליונים ייחשב וירגיש עשיר אם מסביבו יהיו אנשים שאין להם סכום גדול כמו שיש לו. לעומת זאת, אותו אדם לא ייחשב וירגיש עשיר בחברה של מיליארדרים. מתי אם כך אדם עשיר מפני שהוא עצמו באמת עשיר ולא מפני שהאחרים עניים? כשהוא שמח במה שיש לו, גם אם זה מעט. חשוב כמובן לזכור שהעושר והאושר לא מתייחסים רק לכמות כסף, אלא לכל צורך חומרי ונפשי אחר שיש לנו.
חברים, החיים הם כאן ועכשיו ולא בדמיונות בהקיץ על האושר הנכסף שמחכה לנו בעתיד או שהיה לנו בעבר. כמעט כולנו לא חיים ברמת תודעה שכזו. כך, בתקופת התיכון רבים חושבים על כמה קשה וכמה טוב יהיה לסיים עם הבגרויות והלימודים (רק אח"כ רוב האנשים מביטים אחורה בערגה ונוסטלגיה ונזכרים "בתקופה היפה בחייהם"). בצבא אנחנו מקטרים על התנאים ומחכים בקוצר רוח לאזרחות. באוניברסיטה קשה ולוחץ ומייחלים לתקופת העבודה והעצמאות שאחרי. כשכבר סוף סוף מוצאים עבודה טובה וראויה מקטרים על התנאים, על הבוס, על השעות וכו', וכו', וכו'. נראה כי היכולת הפשוטה לעצור ולהודות על מה שיש לנו כאן ועכשיו הולכת ופוחתת. מדובר בכישורי חיים בריאים ונורמאליים שכה חסרים לנו היום. לכל אחד מאתנו יש אשליה מתוקה שאומרת: "אילו רק היה לי... בן זוג מתאים/ ילדים/ תפקיד בכיר יותר/ דירה ללא משכנתא/ הייתי רזה יותר – אז הייתי באמת שמח ומאושר". מדובר בדמיון מתעתע של "הגשמה" ו"שלמות", אשר נגרר אל תוך חיינו ומעורר בנו תסכול, תחושת חסר מתמדת ורצון לברוח שוב אל עולם הדמיון משום ששם תמיד חם ונעים. רצונו של הקב"ה הוא שנחייה בעולם הזה ולא בעולם הדמיונות. מצפים מאתנו שנהיה מאושרים כבר עכשיו, שנהנה מכל דבר שיש לנו, בין אם זה מעט, ובין אם הרבה. אם איננו שמחים בחלקינו בחיים כבר כעת בהווה (ויהיה אותו הווה אשר יהיה) פרוש הדבר שכנראה זה לא באמת ישנה כמה כסף יהיה לנו בבנק, מי יהיה בן/בת זוגנו, במה נעסוק, באיזה רכב ניסע, או איזה חלום אחר שיש לנו בראש נשיג, וזאת משום שתמיד נחווה שחסר לנו עוד משהו. חוסר שביעות הרצון לא תלויה במשתנים חיצוניים!! כמובן שלגיטימי לשאוף ליותר, אבל אסור שהאושר יהיה תלוי באותו "יותר".
לפני מספר שנים קיבלתי מתנה נפלאה – הלכתי לישון בריא לחלוטין וקמתי כמעט עיוור לגמרי בעין שמאל ללא שום הכנה והתראה מוקדמת. לאחר שמספר פרופסורים אמרו לי שמדובר בתופעה נדירה ומצערת ושאיבדתי את הראיה לעולמים, בחסדי השם (והרפואה) נמצא הטיפול המתאים וכיום אני שוב רואה 6/6 (טפו טפו...). אותם שבועות ארוכים בין הבשורה המרה להצלחת הטיפול עברו עליי בתהיות על כך שמעולם לא הערכתי את העובדה שיש לי שתי עיניים ושאני ברוך השם רואה בהן היטב. דווקא מתוך הקושי התעוררתי להעריך את "המובן מאליו". לרובינו יש שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי ידיים, שתי רגלים ועוד ועוד. בואו נשמח בחלקנו. תאמינו לי, זה לא מובן מאליו! רבי נחמן כתב שהצרות והייסורים באים לעורר אותנו לשמוח ולהעריך את מה שיש לנו בחיים, כאשר התנהלות חכמה הרבה יותר היא להעריך ולהודות על הקיים מבעוד מועד וכך לא להצטרך לטלטלות ולמכות.
מעבר לחוסר באמונה ולראייה של חצי הכוס הריקה, השורש לעצבות, לפי דברי חז"ל, מתחיל באגו ובגאווה שלנו. כשאדם מלא בעצמו וחושב שהדברים צריכים להתנהל בדיוק לפי רצונותיו ומחשבותיו נכונה לו לרוב אכזבה. אנשים הלוקים במידת הגאווה מועדים הרבה יותר להרגיש תסכול וכעס משום שבעולם (מה לעשות...) יש עוד אנשים ולא תמיד הסובבים אתנו "מתיישרים לפי החליל שלנו". אותו תסכול מביא בסופו של דבר לעצבות ולייאוש. הפתרון לעצבות, אם כך, הוא לשרש את האגו להבין שאנחנו לא מרכז העולם.
דוד המלך כתב בתהילים: "לישרי לב שמחה". כשאנחנו עוטים על עצמנו מסיכות ומנסים לעשות 'פוזות' כדי להרוויח כבוד או כל טובת הנאה שיקרית אחרת הלב שלנו כבר לא ישר והפתלתלות הזו אוטמת אותו מלחוות שוב את כוחות החיים הפשוטים והבריאים.

גזלנית ושודדת נוספת של השמחה בחיינו היא תרבות השפע והחומר שקיימת בדורנו. אולי זו רק התרפקות נוסטלגית ודמיונות, אבל נראה כי דווקא בעבר, כאשר היה פחות חומר ופחות תחכום, כאשר היו גם "סתם" עובדים ולא כולם היו "מנהלים גדולים", וכאשר יכולת ללכת ברחוב בראש נקי ולא להיות זמין בכל רגע ורגע בטלפון הנייד, דווקא באותה הפשטות היה משהו נקי ורגוע יותר.
מעבר לכך, נראה כי בדורות הקודמים האנשים היו קרובים יותר אחד לשני, חרף העובדה שאמצעי התקשורת היו מפותחים הרבה פחות. האדם הוא יצור חברתי ("לא טוב היות האדם לבדו") וככזה אנחנו זקוקים לחברה ולחברים. נוצרנו בצורה כזו שאנחנו לא יכולים להגיע לשמחה לבד מבלי שתהיה לנו אינטראקציה עם אנשים נוספים. מי שאומר "אני לא זקוק לאף אחד, אני יכול לבד" משקר לעצמו. כל אחד זקוק מבחינה נפשית לחבר אחד לפחות עמו יוכל לחלוק את שחבוי במסתרי ליבו, וזו גם אחת הסיבות העיקריות מדוע אנחנו נמשכים לבני המין השני וכה משוועים להקים בית ומשפחה. בתקופת ילדותי כל הדלתות של השכנים בבניין היו תמיד פתוחות ויכולנו להיכנס ולהתארח ללא הודעה מוקדמת ותמיד להתקבל בארשת פנים שמחות ובחיוך. נראה כי משהו מזה הלך לאיבוד בשנים האחרונות. אם בעבר בין הבתים הפרטיים חצצה לכל היותר גדר צנועה, היום כל וילה מקיפה עצמה בחומות, מצלמות וכלב מרייר וחושף שיניים – העיקר להסתגר ולהתרחק ממפגש וקירבה חס ושלום. לא אחת אני עולה במעלית עם שכן ומוצא עצמי מתעניין באדיקות במספרי הקומות המתחלפים על הצג – העיקר שלא יהיה קשר עין ונאלץ לשוחח. מעבר לכך, בעבר לפני דור הסלולרי יכולנו "לנחות" על חבר/בן משפחה ולהעביר עמו ערב בנעימים. היום כדי לתאם פגישה עם חבר צריך לפתוח יומנים (באייפון כמובן) ולנסות לאתר זמן פנוי בין שלל המשימות. אנחנו צריכים חברים אמתיים ולא דמויות וירטואליות בפייסבוק המוגדרים כ"חברים" ושאולי לא פגשנו וגם מעולם לא נפגוש. כדי לשמח אנחנו זקוקים לאהבה אמתית ולא לlike מזויף, קר ומלאכותי. הריחוק וההסתגרות האלה הם הפך הגישה היהודית והפך הדרך ליצור קירבה אנושית, שכה חיונית לשמחתנו.

בהמשך לרעיון זה, סוד הסודות בדרך להשיג את האושר הנכסף הוא בלעשות טוב לזולת. אין דבר משמח יותר מלראות אדם אחר שמחייך/ נרגע/ מחכים/ גדל בזכותנו. כל יהודי הוא צינור של השפע של הקב"ה. דרכינו עובר הטוב הלאה לעולם, ולכן אם אנחנו לא מעבירים לאחרים את הדברים הטובים שאנחנו חווים, מרגישים ולומדים אנחנו עושים סתימה בצינור ויכולים לגרום לפיצוץ ממנו אנחנו נהייה הראשונים שנסבול. לתת, לחייך, לפרגן, לוותר – זה בהתחלה נראה קשה והפוך לכל מה שהתרבות הנוכחית מחנכת אותנו לעשות, אבל אין אושר ושמחה גדולים מאלה למי שמקבל יחס זה מאתינו ובראש ובראשונה לנו עצמינו!! ולכן העצה הטובה ביותר לאדם בדיכאון היא להפסיק להתעסק בצרותיו ובאופן מלאכותי לדאוג לצרכים של אדם אחר. הפלא ופלא מובטח לו שהוא עצמו ירגיש טוב יותר.
הנביא ישעיהו כתב ביחס לגאולה: "כי בשמחה תצאו", ונשאלת השאלה מה החידוש פה? הרי ברור שכשנצא לחרות ונשתחרר מכל צרותנו נהייה שמחים! התשובה היא שלא רק שנהיה שמחים בגאולה, אלא שהדרך להגיע לגאולה היא ע"י שמחה. "כי בשמחה תצאו".
שנזכה לקחת מחודש אדר, חודש השמחה, את ההבנה מהי שמחה אמיתית ונקבל את חודש ניסן, חודש החרות, בלב שמח וחופשי.
ניר אביעד

יום שלישי, 12 ביולי 2011

פרשת "פנחס" – לכה דודי לקראת כלה...

בס"ד

בשבת הקרובה נקרא בבתי הכנסת את פרשת "פנחס" בה מתוארים, בין היתר, המפקד שבוצע בבני ישראל ולאחר מכן בבני שבט לוי, הקושיה שהעלו בנות צלופחד, שנותרו ללא נחלה לאחר מות אביהן, בחירתו של יהושוע בן נון להנהגת העם כמחליפו של משה רבינו, ורשימת המנחות והקורבנות שהצטוו בני ישראל להקריב במשכן בחגים השונים, בראשי החודשים ובשבתות.
אזכורה של השבת, והדגש המיוחד שניתן בפרשה על העבודה הרוחנית שיש לבצע במהלכה, זו הזדמנות נפלאה עבורנו לעצור ולהתבונן על המהות ועל הפנימיות של יום מיוחד זה, אשר מהווה "אות לעולם" לקשר ולברית שבין הקב"ה ועם ישראל.

החיים, כפי שכולנו מכירים וחווים, שוצפים וזורמים ללא הפוגה ורגע פנאי. במהלכם כולנו מרגישים את הקונפליקט הגדול – את כל זמננו ומרצנו אנחנו מקדישים למען ההישרדות וההצלחה החומרית שלנו ושל משפחתנו, אך למרבה ההפתעה והכאב, כמעט ולא נשאר לנו זמן פנוי לחשוב מחשבות מהותיות על הכיוון הכללי ולעסוק בדברים שבאמת חשובים בחיים שלנו. בעולם בו כל דבר נמדד לפי הערך הכלכלי שהוא משיג כמעט ואין מקום לערכים אנושיים כמו חסד ורחמים, טוב לב והקרבה למען הזולת. במציאות כל כך סוערת כמעט ובלתי אפשרי לעצור את המרוץ ולשאול שאלות כמו מה תפקידנו בעולם ומה אנחנו בכלל עושים כאן?
במובנים רבים העידן הטכנולוגי פוגע קשות בנשמה של כל אחד מאתנו. ההכרח לעמוד באתגר של קצב החיים המטורף פוגם באיכות התקשורת הרגשית שבין אדם לחברו והופך את הנשמה לדלת תוכן רוחני. תפקיד הפרסומות, תכניות הריאליטי ושאר הסחות הדעת הוא לגזול את שארית המרגוע של ה"לקוחות" ולדחוף אותם ברציפות מתשוקה אחת לרעותה. כל הזמן משדרים לנו שחסר לנו את "המוצר המהפכני הבא" ושרק אם נקנה את אבקת הכביסה החדשנית, ניסע ברכב עם גלגלי המגנזיום הבוהקים או נראה כמו הדוגמנים והדוגמניות בנות ה-20 – נגיע אל האושר הנכסף. כך נהרסת יכול הדו-שיח הפנימית של האדם עם עצמו והוא לא מגיע כלל להכרת עצמו ולהבנת ליבו. אורך חיים זה מוליד חוסר איזון משווע והרגשת ריקנות, ומכאן נובע הצורך בגירויים חיצוניים שרק הולך ומעצים. רובנו חשים חוסר מנוחה ושלווה פנימית, ולמרבה האבסורד הרגשה זו רק הולכת ומתגברת ככל שאנחנו מטפסים במעלה ההישגים החומרים.
למי יש יכולת לעצור את המרוץ המטורף הזה? היכן ניתן להשיג מעט שלוה ורוגע? כיצד יכול האדם למלא את עצמו? הפתרון ניתן בתורה: "ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב', ג'). השבת היא מתנה משמיים המרוממת את האדם ממישור עיסוקיו הפעוטים ומקנה לו הזדמנות לראות את עצמו, לחוש את נשמתו, להיטען ברוח חיובית ובשמחה ולהכיר את בני משפחתו היכרות פנימית, מעמיקה ונעימה. קדושת השבת משכיחה מהאדם את דאגותיו הקטנות ואת צרותיו היום-יומיות והוא לומד להתבונן על העולם במבט חדש.

כאשר נודעה ליוונים דבקותם הקפדנית של היהודים בהפסקת המלאכה מידי שבת, הייתה תגובתם לגלוג ובוז, שכן לדעתם שמירת השבת הייתה ביטוי והוכחה לעצלנותנו. לפי אסכולה יוונית (והיום מערבית) זו, המנוחה אינה מטרה כשלעצמה, אלא מטרתה לצבור כוחות להמשך הפעילות. לעומת זאת, על פי היהדות – ההפך הוא הנכון. העבודה נתפסת כאמצעי בלבד, ואילו השבת והמנוחה ייעודם אינם רק הפוגה משבוע של עמל וחול, אלא התחברות רוחנית למקור השפע של העולם.
כמובן שאין מטרת השבת רק להוות יום של מנוחה פיזית. ניתן לראות כיצד אנשים רבים המתפנים משבוע עמוס ומבלבל ולא משכילים להכניס לשבת תכנים של נועם ואמת עלולים לחוות דווקא את יום המנוחה כיום קשה ומתסכל. מנוחה המסתכמת רק בהינתקות ממרוץ החיים השגרתי עלולה להביא להתנוונות. ברחבי העולם מועדים דווקא ימים אלו לפורענות יותר משאר הימים, ובימי ראשון (בהם הם לא עובדים) מרובים בעולם מקרי הפשע וההתאבדות משאר ימות השבוע. ביהדות ליום המנוחה משמעות עמוקה ביותר בו אנחנו יוצקים לזמן ערך. אין כמו סעודת שבת, ישיבה בחיק המשפחה, שיחה נינוחה עם הבעל/אישה והילדים, זמירות ולימוד משותפים כדי לזכות במנוחה אמיתית, למלא את המצברים ולהתחדש לקראת שבוע חדש.

מלבד המצווה לענג את השבת, פשוטו כמשמעו, במאכלים ובמעדנים, גם האווירה "השבתית" בבית מוסיפה לעונג הרב. כשבני הבית סוף סוף נאספים יחדיו אחרי השבוע הארוך וחולקים סביב השולחן את חוויותיהם – אין דבר מקרב ומגבש מזה. במציאות הפוסט-מודרנית של ימינו שבה לכל אחד יש את החדר והטלוויזיה הפרטית שלו והמפגשים המשפחתיים הם ליד המקרר בזמן הפרסומות, שבה ילדים כבר צריכים פחות ופחות את הוריהם כדי ללמוד על העולם ודרכיו, ושבה נקודות הממשק המשפחתיות הערכיות רק הולכות וקטנות, לזמן היקר הזה של כינוס ואחדות משפחתית אין מחיר. לצערנו, הגענו היום למצב בו גופים חברתיים צריכים לצאת בקמפיינים פרסומיים כדי לשכנע משפחות לשוב לסעוד, לבלות ולהיות ביחד בסופי השבוע.

במשך אלפי שנים, גם בתקופות של רדיפות וגזירות, מסר העם את נפשו על שמירת השבת, ובכך ביטא את עוצמת הדבקות והקשר בינינו לבין הבורא. בעוד התורה שלנו כוללת, כידוע, 613 מצוות, נראה כי אין בסיסית ויסודית יותר ממצווה זו, ולראייה היא מוזכרת במהלכה פעמים רבות ובהקשרים שונים. גם הגמרא מספרת על חשיבותה המיוחדת באומרה שלפני שהיא ניתנה למשה בהר סיני, יחד עם שאר המצוות, הקב"ה הקדים ואמר לו: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. אני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם!". במקום אחר הגמרא מכנה את השבת "אחד מששים העולם הבא", ובכך נותנת ביטוי מילולי לתחושה של רבים לפיה השבת מבחינתם היא "מעין עולם הבא". ואכן, רבים משומרי השבת מעידים כי השבת עבורם היא לא פחות מ"גן עדן" ושאר ביטויים דומים המביעים עונג והנאה ברמה הגבוהה ביותר. אם כך, מה יש בה באותה שבת שרובם המכריע של האנשים הדתיים נזכרים בה במהלך השבוע בערגה ובגעגועים? מהו סוד קיסמו של היום, שעל פניו מגביל אותנו, ושלמרות זאת, ואף על פי כן, כה אהוב ויקר?

רבים מאלה שאינם שומרים תורה ומצוות רואים באדם ששומר את השבת כ"מסכן" ואף כ"קורבן" אשר נאלץ לכלוא את עצמו במשך יום שלם בבית, לא לנסוע כמו כולם לים או לבלות בקניות במרכז המסחרי. ואכן, במבט שטחי ביותר נראה כי השבת מגבילה את האדם ומונעת ממנו את האפשרות לעשות את ה"כיופים" וההנאות להן הוא חיכה במשך כל השבוע.
למען האמת, בתור מי שחשב כך במשך שנים רבות וזכה לראות את המציאות בשנים האחרונות באור שונה, אני יכול להבין את התפיסה הזו שמונעת מרבים וטובים להתמסר לקיום מצוות שבת היקרה, למרות רצונם להתקרב ליהדותם ולהתקדש.
כל ה"דתיים מבית" – לא יעזור כל שתאמרו, לבלות בחוף הים בשבת עם בירה ביד אחת ופלח אבטיח בשנייה זה כיף גדול, לנסוע לטייל בשבת בחיק הטבע זה מאוורר ומרענן ואפילו לאכול צ'יזבורגר ופרות ים (השם ישמור) זה טעים מאוד. אבל, ופה מגיע אבל גדול מאוד, למרות שהעולם המערבי שם את ה"כיף" וההנאות האישיות במוקד וכתכלית העליונה – זאת בשום אופן לא יכולה ולא צריכה להיות מטרת המסע הזה שנקרא "החיים". הקב"ה שם כל אחד מאתנו פה בעולם כדי שנעשה עבודה מסוימת, שנחתור אל הייעוד האישי והקולקטיבי שלנו ושנגלה את הנשמה הזכה והטהורה שהושמה בתוכנו. לעשות כיף זה לא חלילה דבר רע, ובטח ובטח שאין ביהדות ערך שמדבר על סבל וסיגופים, אולם יחד עם כל זאת – זו לא תכלית חיינו. כפי שנכתב קודם לכן, בשבת יש עונג גשמי ורוחני עצום. כל מי שזכה לשמור שבת יכול להעיד על כך, אולם אנחנו לא עושים כל זאת כדי להרוויח את אותו תענוג. אנחנו עושים עשיות מסוימות ומיוחדות בשבת, ולחלופין נמנעים מעשיות אחרות, משום שהקב"ה בכבודו ובעצמו אמר לנו בפרשה הזו ובמקומות רבים ונוספים בתורה שזוהי תכניתו עבורנו, שזו הדרך של הנשמה שלנו להיטען בכוחות אמתיים לשבוע חדש ושע"י כך נוכל להתקרב ולהכיר טוב יותר את עצמינו ויעודנו.
למרות שמבחוץ זה לעיתים נראה כמציאות מגבילה – לשומר השבת יש "כיף" רוחני וגשמי עצום שניתן להבינו רק מתוך חוויה אישית. אותה ההנאה היא אמיתית ומוחשית, אולם היא לא הסיבה והמניע לפעולה. השבת מחברת אותנו בצינור ישיר למי שברא את העולם ועל כן אנחנו כה נזהרים לקיימה ואוהבים אותה. מה יכול להיות חשוב ומשמעותי מזה?

בהקשר הזה חשוב לציין כי כמו לכל עשייה אחרת – גם לשמירת שבת יש שני חלקים: סור מרע ועשה טוב. את הפרוש של "לסור מרע" בשבת כולנו כבר יודעים, אולם אסור להסתפק בשלב זה בלבד. על מנת שנזכה באמת לחוות את האור של השבת בחושינו הגשמיים עלינו "לעשות טוב", כלומר להוסיף פעולות רוחניות שיעצימו את החוויה. שינה מרובה בשעות שהתפנו אינה מספיקה. מומלץ לפתוח ספר טוב ולצלול לתוכו, להתפלפל עם בני המשפחה או חברים על ענייני הפרשה, ללמוד עם הילדים דבר מה מהותי או לעשות איתם ביחד הפעלה שקשורה לרוח השבת ושהכנו מבעוד מועד. בדרך הזו אנחנו בונים כלים לאור של השבת שישכון בתוכם ויאיר לנו. אדם נבון יבוא עם תוכנית מוגדרת כיצד הוא משמח את אשתו/בעלה, מעורר את הילדים לקדושה ומנצל את השעות היקרות מפז.
חז"ל לימדו אותנו סוד אדיר לפיו מי ששמח בשבת יהיה לו שבוע עם שמחה, עליזות ונועם, ומי שעצוב יסבול משבוע של כבדות ודכדוך. בתור בני אדם בעלי רגשות, אשר, כידוע, לעיתים משתנות כשבשבת, לא תמיד קל לנו להיות שמחים ונינוחים בכל תנאי ומצב. כדי לא להתעצב ולקלקל את השפע של כל השבוע רבי נחמן אפילו המליץ להעמיד פני שמחים, לשיר ולרקוד (גם כשלא לא תמיד "בא לנו"), ובכך בראש ובראשונה לא לקלקל את מצב הרוח של הסובבים אותנו וכמובן ליהנות מהסיכוי ש"אחרי המעשים ימשכו הלבבות".

מי שקורא מיילים אלה ודאי יכול להעיד שאינני משלב בהם כתיבה על עשיית מצוות כאלה או אחרות (למרות שכמובן אני מאמין בהן ומנסה בעצמי ליישמן). בראייתי, הדור שלנו צמא קודם כל לרוחניות שמקורה בחום ואהבה אנושיים, בקשר פתוח וחם ובלימוד על דרכי תיקון הלב לפני שאנחנו בכלל ניגשים לשמוע על מחויבויות, הנחיות ומסגרות חדשות. יחד עם זאת, אי אפשר שלא לדבר על השבת מבלי להזכיר את מצוות הדלקת הנרות. מצוות ומנהגים רבים יש לה לשבת, אולם נראה כי אין עשייה פשוטה וקלה, אך יחד עם זאת מעוררת וקדושה יותר מהדלקת הנרות. לפי המסורת, מצוות הדלקת הנרות נתונה בידי האישה, אך בהעדרה רשאי כל אחד מבני הבית לעשות זאת במקומה.
הסיבה שמדליקים שני נרות שבת (יש שנוהגים להדליק יותר נרות כמספר בני הבית) היא לכבוד הציווי הכפול שציווה הקב"ה לגבי יום השבת: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ', ז') ו"שמור את יום השבת לקודשו כאשר ציוך ה' אלוקיך" (דברים ה', יב').
בנרות אלה אצורה עוצמה רוחנית גדולה. ידוע שבחושך מוחלט מספיק נר קטן שידלוק ושכבר יאיר את כל סביבתו. כמו בגשמיות כך גם ברוחניות, נרות השבת מסמלים, בין היתר, את האור שאנחנו מנסים להדליק בנפש, את הרצון לטוב ואת השאיפה לאמת ולמשמעות. כשהאישה מדליקה את הנרות היא עוברת בבת-אחת מעולם החולין לעולם הקדושה. ברגע אחד נעצרת המולת חיי היום-יום ונכנסת השבת. ידוע ששעת הדלקת הנרות היא גם שעת רצון גדולה. הקב"ה קרוב יותר באותה שעה וקל לבקש ממנו את שנצרך.
יום השבת הוא, כאמור, יום משפחתי מאוד. אחת הדוגמאות היפות לכך הוא המעבר מהדלקת מספר נרות נפרדים עם כניסת השבת להדלקת נר אחד שכל פתיליו מחוברים בהבדלה עם צאתה. באופן סמלי השבת איחדה את בני הבית.

כל שנכתב עד כה ניסה לתאר את תחושות הלב בשבת. האמת היא שיש בחיים דברים שפשוט אי אפשר להסביר אותם במילים. אפשר כמובן לנסות, אבל תמיד ההסבר יישאר חלקי ומוגבל. דבר דומה הוא עם האהבה שלנו לילדינו. ניתן לנסות למצוא את הסיבה שאנחנו מוכנים לתת להם את כל כולנו ושאנחנו כה אוהבים אותם בעובדה שהם באו מגופינו, בעובדה שהם דומים לנו, בעובדה שהם חמודים וחייכניים, וכו' וכו', אולם כל ההסברים האלה בסופו של דבר חלקיים ביותר. האמת היא שאנחנו אוהבים אותם אהבה שמקורה בעומק הנשמה ושאין לה הסבר במילים. כך זה בדיוק עם השבת. מי ששומר שבת ובאמת מתחבר אליה מרגיש סוג של רגשות שאין להם הסבר במילים. זה הרבה יותר גדול מהתפילות המעוררות, מהניגונים המרגשים, מהסעודות המענגות, מהמשפחתיות המקרבת ומהלימוד המחכים. אולי ההסבר הטוב ביותר לתחושה הזו הוא ב"נשמה היתרה" שאנחנו מקבלים בשבת ושנלקחת מאתנו עם סיומה. אותה נשמה יתרה נותנת לנו כוח ומחייה אותנו בצורה כזו שאף מילה לא באמת תוכל להסביר.
"לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה".
שבת שלום, ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר