‏הצגת רשומות עם תוויות יוסף הצדיק. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יוסף הצדיק. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 15 בדצמבר 2015

פרשת "ויגש" - יאללה, סולחה!

בס"ד


פרשת "ויגש" ממשיכה ומתארת את העימות בין יוסף ואחיו עד לסוף הדרמטי של האיחוד המחודש והפיוס המרגש. כזכור, שנים רבות לאחר פרשת זריקת יוסף הצעיר לבור ומכירתו לעבד, ולאחר שכבר חשבו שהוא נפטר, מגיעים האחים בחיפושם אחר מזון לארץ מצרים. לתדהמתם הם פוגשים ביוסף, אשר התקדם ומונה למשנה למלך פרעה, אולם הם לא מזהים אותו ולא מקשרים בין האח הקטן עם כותונת הפסים והחלומות המשונים לבין השליט הכול יכול שעמד מולם. בפרשה הקודמת יוסף מתעמר בהם, מאשימם בריגול ולאחר מכן בגניבה, ומעבירם מסיכת ייסורים המתגלה לבסוף כמסכת מבחנים.

וכך, בפתיחת הפרשה הנוכחית, מבלי לדעת שמדובר למעשה באחיו האבוד, מתעמת יהודה עם השליט המצרי האכזרי. לאחר דין ודברים נוקב יוסף חושף את זהותו האמיתית, ובסצנה, שכמו ונלקחה מסרט הוליוודי סוחט דמעות, נופלים כולם איש על צוואר אחיו ומתנשקים מבעד למסך של דמעות.
                                                                                            
בקוראי את הדברים תמיד התפעמתי מהיכולת של יוסף לשים בצד את כל משקעי העבר, את הכעסים, התסכולים ויצר הנקמנות ופשוט למחול לאחיו על כל הרעה שעשו עימו. קשה לחשוב על סיטואציה כואבת פיזית, ואף יותר מכך רגשית, מאשר זו שהעבירו האחים את יוסף. הם קינאו בו, החרימו אותו, ניסו להרוג אותו, זרקו אותו לבור ולבסוף מכרו אותו כעבד בזוי. ובכל זאת, חרף כל שעבר – יוסף מגלה תעצומות נפש וסולח להם.

כמעט ארבעת אלפים שנה מאוחר יותר, בעידן בו הכעסים, הפילוגים והריבים בין אדם וחברו הם מציאות חיים יום-יומית, נדמה כי ניתן וכדאי ללמוד רבות מאותה גדלות נפש של יוסף. מה היה מקור חוסנו הפנימי? מקריאה בדבריו, עולה כי יוסף לא ייחס את הסבל שעבר עליו למעשה הנבזי של אחיו, אלא השכיל לראות את התמונה הכוללת וידע כי הקב"ה הוא זה שבכבודו ובעצמו הורידו למצרים וזימן לו את כל אותם קשיים. לא זו בלבד שהוא ייחס את שארע לבורא, הוא אף אמר כי הוא יודע שזה לטובתו האישית ולטובת עם ישראל ("ועתה אל תעצבו ואל ייחר בעינכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני הקב"ה לפניכם").

כזכור, "בברית בין הבתרים" בפרשת "לך לך" כרת הקב"ה ברית עולם עם אברהם אבינו בה אמר לו כי יבוא היום וצאצאיו יצאו לגלות בת ארבע מאות שנה בה יענו ויעבידו אותם בפרך וכי בסופה הם יצאו ברכוש גדול. יוסף ככה"נ הבין את המהלך ההיסטורי הכולל וידע שדרכו צריכה להתממש הנבואה האלוקית. מתוך ההבנה הזאת ומתוך אמונה בטוב של הבורא, יוסף השכיל לשמור על אופטימיות ואף למחול לאחיו.

מבחינת העיתוי של גילוי זהותו האמיתית, יוסף עושה זאת רק לאחר שהוא מתרשם שהאחים עברו בעצמם מהפכה פנימית וכי, להבדיל במקרה שלו בו הם היו עוינים ונטשו אותו, הפעם הם עושים מאמץ-על במטרה להגן אחד על השני ולשמור על הלכידות המשפחתית. יהודה כנציג האחים מגייס את כל תעצומות הנפש שלו, מסתכן ויוצא להגן על בנימין הצעיר, אשר נלקח בשבי. יתרה מכך, יהודה מצהיר שהוא מוכן לשבת בכלא במקום האח הצעיר, ובכך מוכיח ליוסף כי הם למדו את הלקח מהטעות שעשו בעבר איתו, וכי הם ראויים כעת לרחמיו ולגילוי האמת. אגב, "סגירת המעגל" והתיקון של יהודה מתגלים כשלמים, שכן, כזכור, היה זה הוא מבין כל האחים שהציע את הרעיון למכור את יוסף לעבד, והינה כעת – דווקא הוא זה שמוביל את המאבק לשחרור בנימין מהשבי.

אנו יודעים כי  ביום כיפור על עבירות שבין אדם לבוראו - מועילים החרטה, התפילה, הווידוי והצום, אולם על עבירות שבין אדם לחברו לא די להתפלל בבית-הכנסת. צריך לגשת לנפגע פיזית ולבקש את סליחתו. היום ננסה להתמקד בחשיבות של בקשת סליחה ממי שפגענו בו ושל מחילה למי שפגע בנו. כל הורה יודע שהדבר שכואב לו יותר מכל זה לראות את ילדיו רבים ביניהם. כך גם האב המשותף לכולנו בשמיים – כששני יהודים נמצאים בסכסוך ובחילוקי דעות, הדבר מעציב אותו מאוד מאוד. כמעט כל אחד "סוחב" עימו בליבו מועקה שמקורה בתחושה שמישהו פגע בו ובכבודו או לחלופין בידיעה שהוא פגע במישהו אחר ומצפונו מייסרו על כך. אבני הנגף העיקריות שמונעת מאתנו לסיים את כל החילוקים, הסכסוכים, ההיעלבויות והכעסים מיד לאחר שהם אירעו הם בעיקר הגאווה והאגו שלנו.

ממש לא צריך לחכות ליום כיפור בשביל ליישב את ההדורים עם החבר מהמשרד הסמוך, עם בן דוד רחוק או עם השכן מקומה שלישית. מי יודע מה יוליד יום והאם עוד יהיו לנו הזדמנויות לסיים סכסוכים ישנים? עובדה היא שככל שעובר הזמן אנשים נהיים יותר כעוסים ומבוצרים בעמדתם וקשה להם הרבה יותר לסלוח ולבקש סליחה. אדם חכם יידע ל"כבות את השריפות" מיד ברגע התרחשותם. בעזרת דו שיח פתוח ורצון הדדי אמיתי וכנה ניתן להבין אחד את השני ואז כפועל יוצא רוב הכעסים והמריבות יפתרו מאליהם. לעיתים נכון וחכם להבליג על ההתנהגות של הצד השני ולא לעורר מהומה מדבר זניח, שככל הנראה יחלוף מאליו בהמשך, ולעיתים אף חשוב לעצור ולהביא לידי דיון את שמפריע לנו ובכך למעשה להקדים את התרופה למכה.

עלינו לעשות את המאמץ הקטן מצדינו, להכניע את אותו אגו ולבקש סליחה או לחלופין למחול לשני. כיצד ניתן לעשות זאת?   

א. אדם גדול יודע "להקטין" את עצמו. השפה העברית מלמדת אותנו שמי שכועס הוא כעוס, מי שנפגע הוא פגוע ומי שנעלב הוא... עלוב!! בסופו של דבר מי שנעלב ולא מרפה מרגשות הכעס והשנאה הוא עצמו הראשון שסובל מזה. השנאה היא כמו חומצה שהורסת את הכלי (האדם הכועס) שמחזיק אותה. לעיתים אנחנו אף מחזיקים בתוכנו כעס ומידע שלילי על אדם מסוים כשהצד השני בכלל כבר מזמן שכח מאתנו ומהמקרה. אנחנו נשארים עם העלבון והחרון ואנחנו הם אלה שבאמת סובלים. בזכות הצניעות והענווה מי שמבקש סליחה לא אמור להרגיש פגיעה בכבודו כאשר הוא ניגש אל האדם האחר ומיישב את ההדורים. נהפוך הוא, אדם בוגר יודע כיצד לקרוא את המציאות, לוותר על עלבונו ולהתגמש. ישנם אנשים שמחכים שהצד השני יעשה את הצעד הראשון ויתנצל ובינתיים הפלונטר רק הולך ומסתבך.

ב. לשפוט לכף זכות. עם ישראל מכונה "רחמנים בני רחמנים". עלינו  לנסות ולמצוא זוויות מבט שונות וחדשות לאותו אירוע שהכעיס אותנו וכלפי אותו אדם שיש לנו עימו קושי. יש לנסות ולגלות אמפטיה כלפיו ולחשוב על הדברים הטובים שוודאי כן קיימים בו. אם לדעתנו הוא פעל שלא כשורה לא לכעוס עליו, אלא להצטער על שהוא מעד ולחשוב שבוודאי הוא לא רצה בכך, אלא נגרר להתנהגותו השלילית. לעיתים במחשבה שנייה, לאחר שהכעס הראשוני חולף, אנחנו "נרגעים" ומצליחים לראות ולהרגיש דברים חדשים.

ג. להיכנס לנעליים של הזולת. יש לשים את מחשבותינו ורגשותינו לרגע בצד ולחשוב מה הצד השני מרגיש. בהחלט ייתכן שהוא פעל שלא כשורה ופגע/העליב אותנו, אולם יחד עם זאת, מעלה גדולה היא לנסות ולהבין אותו ואת מניעיו. לעיתים רבות נגלה שבמקומו אנחנו היינו מתנהגים באותה הסיטואציה בצורה דומה. באופן טבעי אנחנו נוטים לרחם ולסלוח לעצמינו הרבה יותר מלאחר. כמעט לכולנו יש שני ספרי חוקים – אחד לעצמינו והשני לסובבים אותנו. כאשר אנחנו שמים עצמנו במקומם מיד רגשות חדשים של חמלה והבנה עולים בנו. יהודה פונה ליוסף ואומר "בי אדוני ידבר נא עבדך", ובכך למעשה אומר שיוסף נמצא בו עצמו. בזכות היכולת להבין את הצד השני יהודה זוכה למחילה.

ד. להודות בטעויות. אחד הדברים שקשים לנו ביותר זה לדעת שטעינו ושמה שהאמנו בו התברר כלא נכון. אדם יעשה כמעט כל דבר כדי להימנע מהבושה שבהתמודדות עם כישלונותיו. בעת שיוסף גילה לאחיו את זהותו האמיתית הם הבינו שהחלום אותו חלם 22 שנה קודם לכן ובו הם משתחווים לו אכן התגשם. לאורך כל השנים הם חשבו שיוסף שחצן ועל כן שנאו אותו והינה לפתע הם אכן מצאו עצמם משתחווים ומתרפסים בפני מי שחשבו שהוא המשנה למלך מצרים. את הפסוק "ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו" מפרש רש"י לא כפחד ממה שהוא עלול היה לעשות להם כנקמה, אלא כבושה. כאשר אדם נתקל בסתירה בין התנהגותו בפועל לבין הצורה שבה היה עליו לנהוג לפי מיטב שיקוליו, הוא מתמלא כלימה ולרוב יתרץ לעצמו ולסובבים אותו מדוע הוא צדק או מדוע האחרים לא הבינו אותו כהלכה. על מנת למצוא את הדרך ללב של השני יש להודות בטעות ובפשטות, מבלי שהאגו מתערב, לבקש סליחה.

ה. להקשיב לזולת ולגלות אמפטיה. ברגע שהצד השני מרגיש שבאמת אכפת לנו ממנו, שבאמת טובתו חשובה לנו, שבאמת אנחנו מעריכים אותו ואת דעותיו – מיד כל החומות נמסות. אדם אנוכי שמסתובב כל היום עם מחשבות כיצד הוא עצמו יכול להיבנות מכל סיטואציה, כיצד הוא עצמו יכול להרוויח מכל מפגש וכיצד הוא עצמו יכול "לינוק" מהאדם השני, לעולם יחוש ש"לא רואים ומעריכים מספיק את גדולתו" וכפועל יוצא מכך ייעלב מאנשים ויעליבם בחזרה. מי שמגיע "פנוי מעצמו" למפגש עם הזולת מתוך רצון אמיתי להטיב לו, בהכרח יהיה נעים להיות בחברתו והשלום ישרור סביבו.

ו.  דיבור רך ומפויס. מומחים לתקשורת בלתי מילולית מלמדים אותנו כי לעיתים רבות טון וצורת הדיבור אל הזולת חשובה אף יותר מהמלל עצמו. אנחנו יכולים לומר את אותן המילים, כאשר פעם אחת הן ישמעו כאיום או התרסה ופעם אחרת כבקשה ורצון לשותפות. הדרך היחידה לנסות לפייס אדם שמקפיד עלינו היא ע"י דיבור רך ונעים. במפגש עם יוסף, יהודה יכל היה להביע רגשות (לגיטימיים) של כעס ותרעומת על ההאשמות השווא וההתנהגות של אותו שליט מצרי, אולם הוא בחוכמה בחר לפנות אליו בצורה תקיפה, אך יחד עם זאת גם מכבדת ונעימה לאוזן: "ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך..." יהודה מכנה אותו אדון ומוריד עצמו לדרגת עבד. אין חלילה מטרה להתרפס בפני מי שיש לנו עימו סכסוך, אולם יש מקרים, כמו בנהיגה בכביש, שעדיף להיות חכם ולא צודק.

הקריאה בפרשה הנוכחית אמורה לעורר כל אחד ואחת מאיתנו לחשוב על אנשים ספציפיים בחיים שלנו עימם יש לנו קושי (הורה/אח/בן זוג/חבר/שכן/עובד במשרד ליד/וכו) וכלפיהם אנחנו נוטרים טינה כזו או אחרת. בעזרת הכלים שנאמרו פה ניתן למצוא את הגשר אליהם ואת החיבור המחודש ללב שלהם. לא צריך לחכות שהם יעשו את הצעד הראשון ובטח שלא צריך להמשיך ולסבול בשם הכבוד האבוד או בשם חילוקי דעות, שבראייה בוגרת ומעמיקה, מתגלים כלא באמת מהותיים.  התקווה הקטנה שלי היא שהדברים יעוררו, ולו אדם אחד, לבחון מחדש את קשריו הבעייתיים ואת ההתנהלות הנוכחית שלו שהביאה אותו לאותם חומות/תסכולים/כעסים/היעלבויות, לגלות גדלות נפש, לסיים סכסוך ישן ולפתור מועקה שבלב.

לסיום – מילה וחצי נוספות על חנוכה שזה עתה חגגנו. בחנוכה אנחנו נזכרים בנס פח השמן היחיד שנשאר טהור ושבזכותו הודלקה המנורה. רבי נחמן לימד את תלמידיו שבכל אחד מאתנו, כולל באנשים הגסים והמגושמים ביותר, מסתתר פח שמן טהור, אשר לעולם, אבל לעולם, לא ניתן לטמא אותו. בכל אחד מאתנו ישנה נשמה זכה ששואפת לטוב ("חלק אלוקה ממעל"). אדם גדול יודע להסתכל גם על האנשים שנראים בעיני כולם כשפלים ולראות את אותה נקודה, את אותו פח של שמן, שקיים בהם. אם נזכור את אותו ניצוץ נשמה ששישנו בסובבים אותנו (וכמובן גם בנו) נשכיל להיות הרבה יותר מפויסים ולשפוט לכף זכות.

אסור לנו להתייאש מאף אחד ובטח ובטח שלא מעצמינו. גם אם נפלנו אלף פעמים, הפרנו הבטחות, בגדנו בכל מי ומה שיקר לנו ועשינו את העבירות החמורות ביותר, עדיין יש בתוכנו פח של שמן טהור שאף כוח לא יכול לטמא. בעזרת ענווה ורצון טוב ניתן למצוא אותו ולהדליק את האור של הנשמה עד שהיא תאיר בכל המקומות החשוכים ביותר.

 

מעבר לכך, נראה כי העיתוי של הקריאה על סיפורו של יוסף בכל שנה דווקא בימי החנוכה אינו מקרי. יוסף הצדיק מסמל את היציאה האולטימטיבית מהחשיכה לאפילה, אותה יציאה שאנחנו מייחלים לעצמינו, משפחתנו ועמנו בכל פעם שאנחנו מדליקים את נרות החנוכיה. כיצד הוא הצליח להדליק את האור בתוך נשמתו ולזכות לעשות את אותו שינוי מיוחל? בזכות היותו שמח וחדור אמונה גם בזמנים בהם היה נראה שאין דבר מלבד חושך! אחיו בגדו בו, הוא שימש כעבד בזוי לשליט אכזר, האשימו אותו באונס, הוא ישב שנים רבות בכלא – ובכל זאת, וחרף כל זאת, יוסף לא הפסיק לשמוח ולהלל את הקב"ה על הטוב שהוא עושה עימו. אל לנו לטעות - יוסף לא היה אדם מדומיין ומנותק מהמציאות, אלא הוא היה מאוד פרקטי והגיוני (כפי שמעידה חוכמתו בטיפול ברעב במצרים). סוד כוחו היה בכך שהשכיל להבין שגם אם באותו הרגע הוא לא מבין את תוכניתו של הבורא, אין הדבר אומר שאין היא טובה ולטובתו. כולנו עוברים קשיים כאלה ואחרים, ולכולנו נראה שלעיתים נרנו כבה, אולם דווקא מתוך אותו הקושי עלינו לצמוח ולבחור בשמחה. לפעמים נבין רק בדיעבד שהכל היה לטובה, ולעיתים נגלה זאת רק אחרי מאה ועשרים שנה מנקודת מבט שאינה גשמית, כאשר בכל מקרה החוכמה היא לשמוח ולהאמין באותו הטוב כבר כאן ועכשיו בכל רגע ורגע מחדש.

שבת שלום, ניר אביעד J

יום רביעי, 2 בדצמבר 2015

פרשת "וישב" - על יצרים ותאוות, מסיבות רווקים ופרסומות

בס"ד


בפרשת "וישב" אנחנו מתחילים לקרוא את סיפורי תלאות יוסף, אשר בקלות היו יכולים לשמש כתסריט לסרט אקשן מותח ולמלודרה קורעת לב. הדבר החל בזריקתו לבור ע"י אחיו ולאחר מכן במכירתו לעבד, המשיך במבחנים שונים שעבר במצרים והסתיים בהרשעתו בפשע שלא עשה והשלכתו למאסר שאינו מוגבל בזמן בבית הסוהר המטונף והאכזרי ביותר בהיסטוריה. למרות כל הקשיים, יוסף הצליח לשמור על אמונתו בטוב של הבורא ושל העולם ולהימנע מלהתדרדר מבחינה מוסרית וערכית. שיא ההתמודדות היה בניסיונות הפיתוי ע"י אשת פוטיפר.

לאחר מכירתו ע"י אחיו, יוסף מצא חן בעיני פוטיפר, שהיה השר הממונה על ההוצאה להורג במצרים, והושם על ידו כאחראי על ביתו ורכושו. מכשלה אחת עמדה בפניו - אשתו הבוגדנית של בעל הבית, שחשקה בנער הצעיר והיפה שהובא לארמונה. על פי התיאור, חרף העובדה שהיא ניסתה פעם אחר פעם לפתות אותו לשכב עימה, יוסף הצליח להימנע מהחטא הנורא באומרו כי הוא לא יכול להתייחד עם אשת איש ובכך לבגוד באמון שנתן לו אדונו, וכמובן בקוד המוסרי של הבורא. כנקמה לבסוף היא העלילה עליו שניסה לאונסה והוא נכלא.
בעצם מעשהו האמיץ, יוסף הצדיק היווה וממשיך להוות מורה דרך לכל אלה הניצבים בפני ניסיון קשה והתמודדות עם יצרים ותאוות באשר הם. למרות שהיה רחוק מבית אביו, למרות שנבגד על ידי אחיו ונמכר ולמרות שהוא ידע את משמעות הסירוב, אף על פי כן הוא ברח, הותיר את כותנתו בידיה ולא נפל וביצע את החטא. במעשהו זה, לא זו בלבד שזכה בתואר "הצדיק", הוא לימד את כולנו כלל גדול - אין מציאות בה לא ניתן לעמוד בניסיון, על אף העובדה שקשה מאוד לעשות זאת.

התיאור המדויק בפרשה הוא שאשת פוטיפר תפסה את בגדו והוא נותר ערום. מהדברים אנחנו יכולים ללמוד שיוסף כבר היה במחיצתה על דעתו בבגדיו התחתונים בלבד, כלומר כנראה שכבר כמעט והתפתה מרצונו וברגע האחרון הוא התעשת וברח. חז"ל התעסקו רבות באותה התעשתות וניסו להבין מה גרם לו לעצור את עצמו בניגוד לכל הסיכויים? כדי לתפוס את גדולתו של יוסף חשוב שנבין שבזמן שהאירוע התרחש הוא היה בן 17 בלבד (בגיל בו רוב הנערים חושבים על דבר אחד בלבד...), ועל פי התיאור אשת פוטיפר הייתה אחת הנשים היפות בעולם. כיצד יוסף הצליח לעמוד ביצר ולא להתפתות? כיצד הוא השקיט את הכוחות החייתים שקיימים בכולנו? את התשובה לכך אנחנו מוצאים במדרש שמסביר שרגע לפני המעשה, יוסף נזכר בדמותו של אביו יעקב, אשר שאל אותו במעין חזיון מופלא האם הוא באמת רוצה לבגוד במורשת המשפחתית, ובכך באופן סמלי להיות מוסר מאבני החושן (כל אחד משנים-עשר האחים/השבטים קיבל אבן בתכשיט המיוחד של הכהן הגדול). מאותו חזיון יוסף הבין שהמעשים שלו לא קשורים רק להווה, אלא יש קשר ישיר בין העבר, ההווה והעתיד שלו. בתור בנו של יעקב, נכדו של יצחק ונינו של אברהם הוא לא יכול היה לנהוג כאחרון החיות. בנוסף, הוא הבין שהבחירות שלו בהווה ישפיעו בהכרח גם על העולם הפנימי של הצאצאים שלו וכמובן שלא רצה לפגוע בהם. אם בכל פעם שגם אנחנו נעמוד בפני דילמה מוסרית וערכית (כדוגמת האם לשקר לבן/בת הזוג, האם לרמות בעבודה, האם לפגום בקדושת השבת, האם לבגוד ולנאוף, וכו') גם אנו נזכור שמצד אחד גם אנחנו בני בניהם של האבות הקדושים ולכן יש לנו מחויבות משפחתית, ומהצד השני אנחנו עלולים חלילה להשחית את נשמותיהם של ילדינו בבחירותינו הרעות, אזי ודאי חלק גדול מהמעשים השליליים לא ייעשו. מומלץ גם לנו בשעת התמודדות קשה עם יצרים להיזכר בדמות שאנחנו מעריכים כדוגמת הורה/ מורה/ רב/ חבר קרוב, ולחשוב מה הם היו אומרים לנו אם חלילה ניפול לעומת אם נתגבר כארי.

אדם שחי את חייו "כאילו אין מחר" וחושב שכל הסיפור הזה שנקרא "החיים" נגמר אחרי מאה ועשרים שנה, כשגופו מושם בקבר ומשמש מזון לתולעים, ועל כן תכלית החיים מבחינתו היא ליהנות בעולם הזה בכל דרך אפשרית, טועה טעות מרה. על פי האמונה היהודית, יש המשכיות לחיים הזמניים האלה. תחנת המעבר הזו, "המסדרון" בשפת הרמח"ל, היא אומנם זמנית וברת חלוף, אבל המעשים שלנו פה יקבעו את עתידנו בעולם הנצח. מי שמשכיל להבין זאת מתייחס אחרת לכל עשייה ולכל בחירה וכבר לא מרשה לעצמו לעשות כל דבר העולה על רוחו.

"יצר לב האדם רע מנעוריו" אומר לנו הקב"ה כבר בפרשת "נח". לא, אין זו טעות בפס הייצור. כל אחד מאיתנו נולד עם תכונות האגואיזם / כעסנות / קינאה / גאווה / נקמנות / עצבות / וכו'. הקב"ה שתל בחלק הכי עמוק וראשוני בתוכנו את התכונות הקשות האלה כדי שנגיע לכאן לעולם ונתקן אותן. זאת אחת מהמטרות העיקריות לבואנו לעולם. תיקון המידות אינו פשוט כלל וכלל ובאופן טבעי אנחנו נמשכים לעשיות אחרות שמסבות לנו הנאה מיידית. אדם חכם ישכיל להבין שדווקא בתיקון המידות והתגברות על היצרים והתאוות הוא נהיה אדם שלם ואמיתי יותר. את האנשים האחרים אנחנו צריכים לאהוב כמו שהם מבלי לרצות לשנות אותם, אולם את התכונות השליליות שלנו אסור לנו לקבל ויש לעמול לשנותן. דוד המלך כתב בספר "תהילים": "הזורעים בדמעה - ברינה יקצרו" ויש באמירה זו רמז ברור לתהליך התיקון והעידון שאנחנו נדרשים לו. תהליך זה מורכב ודורש תעצומות נפש, אולם מי שזוכה והשתחרר מאותם יצרים רעים הוא בן חורין אמיתי ששום קושי ושום רוח לא תוכל לכופף ולשבור אותו.

 ביהדות גבר אמיתי הוא לא מי שמרים את הקול והופך שולחן, אלא דווקא מי שמתגבר על עצמו. בפרקי אבות אף מגדילים ומסבירים ש"איזהו הגיבור - הכובש את יצרו" ו"טוב המושל ברוחו מכובש עיר". יוסף התגלה לנו כ"אחלה גבר שבעולם". במקום להיענות לאשת פוטיפר היפה ואח"כ לספר על כך בפייסבוק לכל החבר'ה, הוא עצר את עצמו ושמר על קדושתו.

3,500 שנה מאוחר יותר, במציאות חיינו הטרופה, אנחנו יכולים וצריכים ללמוד מההתנהגות של יוסף רבות על עצמינו. מכוח הדוגמא האישית שהוא נתן הוא יכול להוות השראה לכל מי שעומד תחת לחץ פנימי לשחרר מפיו הערה פוגעת ומעליבה, לכל מי שמרגיש איום ממישהו אחר ומתחיל לקנא בו, לכל מי שחוזר חסר סבלנות הביתה אחרי יום עבודה ומתפתה לדבר בחוסר נימוס לאשתו וילדיו, לכל מי שהנהג שלצידו בכביש חתך אותו והוא שוקל "להראות לחצוף מאיפה משתין הדג", לכל מי שרעב, אך לא מוצא מסעדה כשרה ומתפתה לאכול במקום שהכשרות בו לא ברורה, לכל מי שברגע של חולשת דעת מוצא עצמו מול אתרי אינטרנט פרוצים שכל סטית העולם מופיעים בו ושגורמים לו אח"כ לראות את כל עולם הזוגיות והקשר שבינו לבינה באופן עקום ומעוות, לכל מי שפוגש בנזקק ברחוב או במסע התרמה ופוטר עצמו באמירה "עצלנים ונצלנים, שילכו לעבוד...".

ליצר הרע, לאותו מלך זקן וכסיל, יש אינסוף דרכים וטכניקות כיצד לפתות אותנו ולמשוך אותנו למטה - לעולם החומר הגשמי והאנוכי. הוא מכיר אותנו יותר טוב מכולם וכל תפקידו הוא להפיל אותנו בפח. יוסף הבין את כל זאת ובזכות התגברותו האצילית זכה להפוך מיוסף ל"יוסף הצדיק".

לקח נוסף מהפרשה הוא שבשעת ניסיון קשה אסור לנהל משא ומתן עם היצר ולנסות להבין אותו. יש מצבים שבהם פשוט חייבים לברוח ממנו במהירות. זו הסיבה שיוסף ברח מאשת פוטיפר בחופזה והשאיר את הבגד בידה. רק לאחר מכן הוא עצר וחשב על מה שקרה. הוא ידע שאם הוא ימתין שם עוד שנייה אחת הוא עלול להתפתות ולהתחרט אחרי זה מאוד.

אחת הבעיות של הדור שלנו היא שאנחנו בורחים מכל התמודדות. קושי נתפס בעיני רבים כאיום ולא כהזדמנות להתבגר. אל תפיסה זו מתווספת המוסכמה החברתית השגויה לפיה על האדם לקבל את עצמו כמו שהוא ולא להלחם בחלקים הנמוכים שלו. כמובן שיש אמת בדבר שטוב יהיה אם אדם יגביל את הלחץ הפנימי בו הוא לוחץ את עצמו, אך יחד עם זאת, אסור לה לטשטש את תפיסת היסוד אותה למדנו מיוסף לפיה יש ביכולת האדם לעמוד בניסיון, ואין הוא יכול לתלות את נפילותיו בתנאים הסביבתיים. על כולנו לחרות על לוח ליבנו את האמונה שבכוחנו להתגבר על כל מכשול שניצב בדרכנו, שהרי זהו בדיוק "צלם האלוקים" שניתן לנו. חז"ל אמרו בשם הקב"ה: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורת תבלין" וגם "כי המאור שבה מחזירה למוטב". יחד עם ה"מחלה" (היצר רע) נבראנו גם עם ה"תרופה" (התבלין בלשון חז"ל) - התורה. בכוחם של לימוד תורה והתעמקות בסודות הנפלאים המשתקפים לנו בין הסיפורים השונים על אבותינו ממש להאיר בנשמה שלנו. מניסיון אישי וניסיון של רבים נוספים, ניתן להעיד שבאורח פלא, בזכות העיסוק בחומרים האלה, הנשמה ממש מתחזקת ומצליחה להתמודד עם  הקולות השליליים שקוראים לנו לתת דרור לכל חשק ולהתחבר לכל תאווה שיש לעולם הזה להציע לנו.
אדם שמנסה לעשות עבודה פנימית אמיתית של התמודדות עם עצמו נתקל בדורנו בקשיים לא מבוטלים. התקשורת והחברה היום מעריצים יופי וכוח חיצוני ובכל דרך מנסים לצרף ולשעבד גם אותנו לתפיסה המקולקלת הזו. הדוגמא הבולטת היא כמובן סוגיית הפרסומות שמעסיקה רבים. המפרסמים השונים, שרוצים שנקנה את מרכולתם, למדו היטב את נפש האדם והבינו שהדרך שלהם לשכנע את קהל הקליינטים הפוטנציאלי לא בהכרח עוברת דרך הסבר הגיוני על מעלות ויתרונות המוצרים שלהם, אלא דרך פנייה למכנה הנמוך ביותר המשותף לכולנו שהוא כמובן התאוות הבסיסיות ביותר - מין, כסף וכבוד. לדבר יש דוגמאות רבות מספור שלצערנו רובנו מכירים. האגרסיביות של אותם מפרסמים כל כך קיצונית עד שלא ניתן היום לנסוע בכבישי ישראל מבלי שתמונה לא צנועה של בחורה בגודל של 10 מ' תשקיף עליך ולא ניתן לפתוח עיתון יומי מבלי שמבטו של גבר שרמנטי הנוסע ברכב יוקרה יפנה אליך ברמיזה שכדי להיות גבר אמיתי ונחשק כמוהו עליך להיפרד מסכום עתק ולרכוש את קופסת הפח המבריקה בה הוא יושב.

לפני כ-15 שנה, כשלראשונה ראיתי חברה לגיטימית המציגה את מיץ התפוזים התמים שלה באמצעות נערה קופצנית וחשופת איברים, לא האמנתי למראה עיניי. הייתי נבוך עבור אותה חברה שחשבה שקהל הלקוחות שלה כה רדוד ושטחי שהוא יאמין שמיץ התפוזים טעים יותר בגלל אותה מסכנה ששכנעו אותה למכור את כבודה העצמי בעבור נזיד עדשים. היום, כאשר כמעט כל הפרסומות משדרות על אותו התדר ומתחרות אחת בשנייה בבוטות ובנועזות של אותה דוגמנית מתחלפת, נוכחתי שאותה חברת מיצים הבינה את מה שידע 3,500 שנה קודם לכן יוסף הצדיק. שניהם הבינו שהכוח של היצריות האנושית הוא כה חזק שניתן בעזרתו לכבוש יעדים אדירים. לצערנו, להבדיל מיוסף שאת ההבנה הזו המיר להתחזקות רוחנית ובזכות עבודת המידות והשליטה בתאוות הגיע למדרגה רוחנית גבוהה ביותר, המפרסמים היום מנצלים את ההבנה הזו כדי להרוויח כסף ולהתעשר, גם אם המחיר הוא שהם מדרדרים את העולם מבחינה מוסרית.

שיא האבסורד/החוצפה/הצחוק (תלוי מאיזה זווית מסתכלים על כך) היה כאשר לאחרונה ראיתי מספר דוגמאות נוספות ברחובות הערים של שלטי חוצות, אשר איבדו לחלוטין את הבושה, הפכו את היוצרות, ובשם ערכים נעלים כדוגמת "כבוד", "שמחה" ו"חיים" מנסים למכור את מוצריהם המסחריים. כך לדוגמא, ישנה חברת מכוניות ספורט, אשר הסלוגן שלה הוא "זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי". מה הם אומרים לנו בעצם? כדי להרגיש חיות ושמחה אמיתיים (וכמובן לקבל כבוד מהסביבה...) צריך לנסוע מהר ולעקוף את כולם. דוגמא נוספת לכך היא חברה שבונה מגדלי יוקרה בת"א. לדבריהם, כדאי לנו לקנות שם בית כדי שנוכל "להשקיף על כולם מלמעלה". גם כאן האושר שלנו יבוא אם נהיה מורמים משאר האנשים ונזכה למבטי הערצה על ההישגים החומריים שהגענו אליהם. דוגמא נוספת ומוכרת יותר מידי טוב היא כמובן לחברת המשקאות השחורים, אשר לא מתביישת וגורסת כי המשקה, שהוכח במעבדות שהוא מאוד לא בריא, הוא לא פחות ולא יותר "טעם החיים". את שיא האבסורד ראיתי בפרסומת לחברת מכוני כושר, אשר הציבה דוגמנית צעירה וחטובה שקראה אלינו במבט רציני "השנה אני עובדת על המידות". כמה חבל שאותה חברה לא יודעת שמידות טובות לא נמדדות לפי היקף המותנים, אלא פרושן, כפי שהבנו קודם לכן, בהתמודדות עם היצר הרע ורכישת תכונות טובות בנפש, כדוגמת שמחה, נתינה וותרנות.

ככלל, באופן רשמי ומתחסד החברה הישראלית "המערבית והנאורה" בה אנו חיים היום עלה על נס את מעמד האישה ודוגלת בזכויותיה, אולם בפועל היא צורכת באובססיביות ומשלמת במיטב כספה על תרבות בידור שמחפיצה נשים, רומסת את כבודן הפנימי ומודדת אותן במבט גס וחיצוני. זו חברה שכופה על ילדות בבית ספר יסודי נורמות לבוש משפילות של מכנסונים וגופיות, ומקבלת בטבעיות מצב בו חתן ערב חתונתו מבלה במועדון חשפנות ובנות 13 שמתחילות לצרוך גלולות למניעת הריון. משפחות שלימות יושבות מול המסך בשעות הערב וצופות יחדיו בכוכבי ריאליטי עירומים למחצה הנאבקים לשרוד זה מול זה, או בכאלה שרצים אחוזי עמוק אחרי המליון, גם אם בדרך עליהם לרמוס את כבודם העצמי ואת כבוד חבריהם עד דק.

אנו חיים בחברה שמכריזה בקול רם שיש להתייחס לאדם על פי אישיותו ופנימיותו, אבל בפועל נוקטת בסטנדרט כפול בה לומר לאישה משפט הנוגע לאיברי גופה נחשב כהטרדה מינית האסורה על פי חוק (ובצדק רב!!), אך שאישה תתלבש באופן פרובוקטיבי וחשוף המבליט את איבריה המוצנעים ומציג אותם לראווה לעין כל, זו לא הטרדה מינית כלפי הסובבים, אלא מצווה גדולה של צו האופנה וזכותה הליגיטימית ללכת כפי שנח ומתחשק לה.

בקרב הציבור החילוני רווחת הדעה השגויה כי היהדות היא דת שוביניסטית המדכאת נשים ומרוממת אך ורק את הגבר. בנימה אישית, בתור מי שגם העולם החילוני וגם העולם הדתי מוכרים לו היטב, חשוב היה לי להפריח סברה זו מן היסוד, שכן לאורך כל הדרך היהדות מורה לכל גבר להתייחס לאשתו בכבוד מלכים. זה נכון שבשולי השוליים של ציבורים דתיים מסוימים יש תופעות פסולות שיש לגנותן בכל תוקף ולגרום להפסקתן, אולם הפער בין מה שמציגה התקשורת, בעלת האג'נדה המאוד מגמתית, לבין המציאות הוא א-ד-י-ר. אם יש משהו שהיהדות מחנכת אותנו, הגברים, זה האדרתן של הנשים ולא הדרתן. כל פגיעה ו/או הפחתה כזו או אחרת מכבודן מנוגדת לחלוטין לרוח היהדות. כשהתחתנתי אמר לי הרב: "תפקידך בעולם מעתה ואילך הוא אחד – לגרום לאשתך להרגיש מלכה", ואת זה אמור כל גבר יהודי ליישם בכל יום ויום מחדש.
בהקשר של ההתמודדות עם התאוות, מופיע בפרשה תאור מעניין נוסף. כשהאחים השליכו את יוסף אל הבור מוזכר כי "הבור ריק אין בו מים". רש"י שואל בפרשנותו למה כתוב שאין בו מים? הרי כתוב שהוא ריק, כלומר ברור שאין בו מים. ועל כך רש"י מוסיף - "אין בו מים, אבל יש בו נחשים ועקרבים". מאיפה ידע רש"י שיש בו נחשים ועקרבים? זה לא כתוב בשום מקום. בכך בעצם הוא בא ללמד אותנו עקרון חשוב - אין בעולם חלל ריק. אם בבור (המסמל חיים) אין מים (משל לתורה) משמע יש בו משהו אחר ושלילי (נחשים ועקרבים). אם לא נהיה עסוקים באופן אקטיבי ומודע בעשיית טוב ובחשיבת טוב אזי באופן אוטומטי יכנסו לחיינו מזיקים שונים כמו יצרים ותאוות וכמובן מידות רעות כדוגמת עצבות, עייפות, טרדות, כעס, קינאה, גאווה, וכו.

חדי העין יבחינו בפרשנות המדהימה הזו של רש"י אודות הבור והמים השזורה בשירו היפיפה של אביתר בנאי "לילה כיום יאיר":

שוב אני נלחם
מגנט מושך למטה
זה בנקודות הקטנות
במילות עידוד
הפעם אני לא לבד
איזה קרב, אלוהים אדירים, איזה קרב
בין הבור למים
לפחות יש פה קרב
לפחות יש מים
פעם היה רק בור

לילה כיום יאיר...

יחד עם כל שנכתב עד כה, חשוב שנזכור שביצר העריות (יצר המין) יש גם הרבה מאוד כוחות חיוביים שאל לנו לפוסלם. בגמרא במסכת יומא מופיע הסיפור המפורסם על החכמים שבזכות בקשותיהם התבטל יצר העבודה הזרה מהעולם. לאחר ההצלחה הראשונית הם ביקשו לבטל גם את יצר העריות, ואכן גם קריאה זו נענתה. לאחר שלושה ימים בהם חיפשו בני האדם ביצים למאכל ולא מצאו מאחר שאף זכר ונקבה בטבע לא נמשכו אחד אל השני, הם החליטו לבקש שיצר זה יחזור לקדמותו, משום שהם הבינו שהוא זה שמניע את העולם ומאפשר את ההמשכיות והקיום. לא בכדי המילים יצר ויצירה באות מאותו השורש. אם משכילים לשים ליצרים גבולות ברורים ולנתבם לאפיקים חיוביים, ניתן להשתמש בכוח האדיר שלהם לבנייה, התחדשות ויצירה.

 
שבת שלום, ניר אביעד

10 המאמרים הנצפים ביותר