‏הצגת רשומות עם תוויות חג שבועות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חג שבועות. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 11 במאי 2013

לקראת שבועות – קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה

בס"ד



חג שבועות האהוב יחגג ביום רביעי הקרוב, ומעבר לפשטידות, לבלינצ'סים ולעוגות הגבינה שייאפו במרץ עד אז, עבורנו זו הזדמנות להיזכר במקורות החג ובמנהגיו השונים. כל חג וכל מועד בלוח השנה היהודי הם, כידוע, שורש רוחני לשפע ולאור מסוימים שיורדים אל העולם, והדרך לקבל את אותו האור מתחיל בלימוד אודות אותו הזמן. מעבר לעובדה שבתקופה זו של השנה היו עולים המוני העם לרגל לירושלים ומקריבים במקדש את קרבן מנחת הביכורים, על פי האמונה היהודית, בחג שבועות ניתנה התורה לבני ישראל בהר סיני כחמישים יום לאחר פסח ויציאת מצרים, ועל כן חשיבותו העצומה עבורנו עד היום.
הגמרא מתארת את חג שבועות כיום הנישואין בין הקב"ה לבין עם ישראל, את עמידת העם למרגלות הר סיני לזוג שעומד תחת החופה ואת נתינת התורה לענידת הטבעת על אצבע הכלה. באותו מעמד דרמטי במדבר ניתנה התחייבות הדדית מוחלטת האחד לשני – עם ישראל הצהיר "נעשה ונשמע" והבטיח לקיים את המצוות, בדיוק כפי שהכלה מתחייבת להיות נאמנה לבעלה בכל התנאים והנסיבות, ואילו הקב"ה הבטיח שלא לנטוש את עמו לעולם, כפי שכל חתן מתחייב לאהוב ולהגן על אשתו לנצח נצחים.
מתוך ההבנה הזו, בחג שבועות נפתח לנו פתח מיוחד לחזק את "הזוגיות" שיש לנו כפרטים וכאומה עם הקב"ה ועם התורה, להיזכר בעיניים הנוצצות שהיו לנו באותם רגעים קסומים מתחת לחופה ולחזור לשְבועות האהבה הראשונות ולהבטחות לנאמנות בטוב וברע.

על נתינה מול קבלה
חג "מתן תורה", אם כך, הוא החג בו קיבלנו את התורה, ולכן הוא קורא ומאתגר אותנו לבחון עד כמה באמת אנו מקבלים, מפנימים ומיישמים את התורה בחיי היום-יום שלנו? ב-90% מהזמן אנחנו לא עסוקים במצווה כזו או אחרת, אלא 'סתם' חיים את חיינו ונעים ממטלה למטלה כשאר האדם. חג שבועות מזמן לנו את האפשרות ולעצור ולבחון לא רק היכן נמצא הלב שלנו בזמן שאנחנו מתפללים/ נותנים צדקה/ לומדים תורה/ וכו', אלא גם ובעיקר בכל שאר הזמנים ה'בנאליים' בהם אין לנו הנחיה ברורה ומוגדרת. האם גם שם מחשבות של קדושה מעסיקות אותנו? האם גם שם אנו מנסים להיות הכי טובים ומוסריים שאנו יכולים?
מהבחינה הזו שם החג "מתן תורה" קורה לנו לבחון האם רק נותנים לנו את התורה, או שבמקביל אנו גם מקבלים אותה ומיישמים את דרכיה, ציווייה והמלצותיה המופלאות והאוהבות בכל עת ובכל הזדמנות מכל הלב ובכל האנרגיה והרצינות שאנו יכולים?
המעניין הוא שלפי 'ספר הזוהר', "חג קבלת התורה" הוא דווקא פורים, שכן בזמן הזה במשך שלושת ימי הצום והתפילה, ומתוך המצוקה הגדולה והפחד מגזירת השמד של המן הרשע, קיבלו עליהם כל היהודים את ההבנה שיש בורא לעולם וכי דרכו מחייבת להשתנות ולהיות אנשים טובים, מסורים ומודעים יותר. האתגר שלנו הוא להגיע למסרגה הגבוהה הזו גם בלי צרות ואיומי שמד.
כיצד מצליחים, אם כך, להתחבר יותר אל התורה, לקבל אותה על ואל חיינו וליהנות מזיו אורה? תורת החסידות עונה על שאלה כבדת משקל זו וגורסת כי עלינו לראות את התורה כספר הנחייה והכוונה אישי, שייעודו לעזור לכל אחד להתקדם מהמקום בו הוא נמצא ולממש את הפוטנציאל האדיר הגלום בו. בהקשר הזה, כבר חז"ל היו אלה שלימדו אותנו שאין לראות בסיפורי המקרא סיפורים היסטוריים בלבד שאין בינם לבין המציאות שלנו היום דבר. נהפוך הוא, לימוד העבר כלימוד היסטוריה בלבד אינו מעניין אותנו. מה אכפת לנו מה היה לפני כמה אלפי שנה? מאז עבר כל כך הרבה זמן וכעם עברנו אירועים מכוננים ודרמטיים לא פחות. אם נחשוב על זה, נראה שבמציאות של היום, כשיש סרטים הוליוודיים ותוכניות ראליטי שונות ומשונות, ניתן לצפות ולשמוע על סיפורים מרתקים ודרמטיים אף יותר מסיפורי התורה. ובכל זאת מה כוחם של הסיפורים על אבותינו? התשובה היא שאותם "סיפורים" ואותן הנחיות, שניתנו לנו בשבועות לפני למעלה מ-3,300 שנה, באים בראש ובראשונה לעזור לנו לדלות מתוכם כלים להתמודדות נכונה, בריאה ואמיתית יותר עם החיים שלנו היום כאן ועכשיו. מתוך סיפורי הבריאה, עלילות אבותינו, יציאת מצרים וקורות העם במדבר, כל אחד יכול להשכיל ללמוד ולקחת עצות לחיים טובים יותר בהווה ובעתיד שלו. זו המשמעות האמיתית של קבלת התורה – היניקה התמידית מתוך התורה הנצחית אל הכאן והעכשיו של כל אחד ואחד מאתנו, יהיו נסיבות חייו אשר יהיו.

בשבועות, כאמור, נחגוג עם ספר התורה את מתן התורה. חשוב לזכור שספר התורה הקדוש, אותו אנחנו מנשקים ואותו כה אוהבים, לא "נולד" בקדושה. תחילה הוא היה רק עור מלוכלך ומגושם של בהמה. על מנת להפוך את החומר העבה והגס לדבר קדוש היה צורך במאמצים רבים – ניקוי יסודי, שריפה בסיד, כבישה, גירוד, מתיחה ועיצוב. רק אחרי שהעור מוכן, כותבים עליו בקדושה ובטהרה את פסוקי התורה. רבי נחמן מברסלב דימה את העבודה הרוחנית שעל כולנו לעשות בעולם הזה לעיבוד עור הבהמה. את "חומרי הגלם" של הנפש שלנו איתם כולנו נולדנו ("יצר לב האדם רע מנעריו") – הרגשות הנמוכים, האנוכיות, המידות הרעות, הדמיונות וכו', עלינו לעבד ולעצב מחדש. הסיבה שבגינה נולדנו לעולם היא לא כדי שנרוויח עוד כסף, לא כדי שנזלול בעוד מסעדה נחשבת וגם לא כדי שנקבל כבוד ומחיאות כפיים מהסביבה. הסיבה היא אחת ויחידה – שבזכות אותם המאמצים שלנו לעידן ולחינוך עצמי נהפוך בעצמנו לספר תורה מהלך – זכים, טהורים ומאירים. אין נחת רוח גדולה יותר לקב"ה מאשר לראות יהודי שמצליח לחייך גם כשבפנים קשה לו, שמתחשב ומוותר לזולת גם אם לא תמיד "בא לו", שדובר אמת גם אם האינטרס הצר שלו קורה לו לשקר, וכו' וכו' וכו'. הדרך למימוש רעיונות אלה התחילה בחג השבועות. בהר סיני אבותינו קיבלו את ספר ההכוונה האולטימטיבי כיצד לעבור בצורה הטובה ביותר את המסע הזה שמכונה "החיים" ואיך להפוך בעצמם מגסים לקדושים, ממש כמו ספר תורה. כל שעלינו כעת לעשות הוא להתמסר בשמחה, באמונה ובאהבה למשימה, ולהתגבר על הסחות הדעת החיצוניות של העולם ועל ה'נפש הבהמית' שקיימת בכל אחד מאתנו ושמושכת אותנו למטה.

כאיש אחד בלב אחד
בנוסף לכל אלה, חג שבועות הוא זמן אדיר להתחזק בו באהבת הזולת ובאחדות ישראל. התורה מתארת את מעמד הר סיני במילים: "ויחן שם ישראל נגד ההר". רש"י אומר על השימוש בלשון יחיד על כלל העם (נאמר "ויחן שם ישראל" ולא "ויחונו שם ישראל") שבאותו מעמד העם היה ממש "כאיש אחד בלב אחד". רק כשהעם הגיע למדרגה כל כך גבוהה של אחדות, התורה יכלה הייתה להינתן. פתאום הרגישו כל המוני היהודים שיש דבר גדול מדעותיהם ומרצונותיהם האישיים. התחושה שהם עומדים עתה לפני הדבר הגדול ביותר שבן-תמותה יכול לצפות לו, לזכות לראות את התגלות השכינה על הר-סיני, ולקבל מפי ה' תורה ומצוות גברה על כל ההבדלים ואיחדה את העם, עד שהוא נעשה כאיש אחד ממש. הלוואי ונחזור בקרוב לתחושת האחדות הזו ונהיה כולנו "כאיש אחד בלב אחד".
התורה מגלה לנו טפח על אותה אחדות באומרה: "ויענו כל העם יחדיו... כל אשר דיבר ה' נעשה" (שמות יט, ח). בני ישראל בעצם אמרו למשה שכדי לעשות את כל אשר דיבר ה' צריך שיהיה "כל העם יחדיו". גם האמירה "נעשה ונשמע" מלמדת על אותו כיוון, שכן כל אחד דיבר בשם עצמו והיה צריך להכתב "אעשה ואשמע", אולם מאחר והיתה ערבות הדדית מלאה כל אחד התחייב גם בעבור חבריו.
במציאות של טובת הכלל וטובת הזולת מובטח שמאליו גם לכל פרט ופרט יהיה את הטוב ביותר שאפשרי לו. המחלות של החברה המודרנית הן בדידות ועצבות , אשר נובעות מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה ב"אני" הפרטי אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהיא חברה וסביבה אנושית, מפרה ותומכת. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים את זמנינו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף נקמנות. התפיסה הרווחת של "אם לי יהיה טוב אז במילא יהיה גם לסביבה שלי טוב" היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במילא כבר יהיה טוב".

'מגילת רות' – אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי
קריאת 'מגילת רות' בבתי הכנסת הוא אחד משיאיו של שבועות והוא פותח לנו פתח להבנות חדשות ומעניינות על החג ועלינו.  המגילה מביאה את סיפורה של משפחת אלימלך משבט יהודה, שעקב הרעב עוזבת את מולדתה ועוברת לגור במואב. כעבור זמן לא רב מת אבי המשפחה, אלימלך, ושני הבנים של המשפחה – מחלון וכליון מתחתנים עם שתי מואביות גויות – רות וערפה. לאחר כעשר שנים מתים גם שני הבנים מבלי שהביאו לעולם ילדים ונותרות רק אם המשפחה נעמי ושתי כלותיה. הואיל ולא נותר לנעמי דבר, ולאחר שהיא שומעת כי הרעב ביהודה נפסק, היא מחליטה לחזור למולדתה אבלה, חפויה וענייה, ומפצירה בכלותיה להניח לה ולשוב להיות מואביות. ערפה שומעת בקולה וחוזרת למשפחתה, אך רות מתעקשת לדבוק בה, באומרה "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין. עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹקיִךְ אֱלֹקי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבר. כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ… ". לאחר חזרתן לבית לחם הולכת רות לשדותיו של בעז, שופט מפורסם וקרוב משפחת אלימלך, ללקט שאריות שיבולים אחר הקוצרים, כפי שנהגו עניי ישראל באותם ימים. בעז, בעל השדה, מבחין בה ונוטה עימה חסד במטרה לסייע לה ולחותנתה העניות עד שבסופו של דבר הוא אף מחליט לקחת אותה לאישה לאחר שהיא מתגיירת ומצטרפת אל העם היהודי. מזיווג זה נולד עובד ואחריו כל שושלת בית דוד, כפי שנכתב בסוף המגילה: "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד".
אין ספק שמדובר בסיפור יפה שיכול בקלות לפרנס טלנובלה משובחת, ובכל זאת במה מיוחדת דמותה של רות עד כי היא מהווה מושא להערצה ומקור להשראה להתקדמות רוחנית תמידית מאז ועד היום? מדוע זכתה רות שהמגילה אודותיה נכנסה לספר הספרים ועוד נקראת רגעים לפני הקריאה בתורה על מעמד הר סיני ועשרת הדיברות?
לחיבור בין הגיורת האמיצה וחג מתן תורה מספר הסברים. בראש ובראשונה סיפורה של רות מהווה מודל לקבלת התורה ולנכונותה לכרות את הברית עם הקב"ה, על כל תנאיו וסעיפיו. במעמד הר סיני עמד העם מאוחד ואמר "נעשה ונשמע". קודם נעשה ואח"כ נשמע. באותה המסירות וההתמסרות קבלה רות את התורה, על כל פרטיה ודקדוקיה. כזכור, רות הייתה נסיכה מואבייה מבית מיוחס שחוותה חיי שפע חומרי בארץ מולדתה, אולם החליטה לעזוב את עולם החומר וללכת מארצה, ממולדתה ומבית אביה אחר אמונתה בבורא עולם (בדיוק כמו היהודי הראשון, אברהם אבינו). בשבועות אנחנו, כאמור, חוזרים וחווים מחדש את מעמד הר סיני, וכשם שחג זה מנציח את קבלת התורה על ידי העם היהודי כולו, מגילת רות מתארת את קבלת התורה על ידי אדם יחיד באמצעות מעשה ההתגיירות. בראשיתה, היהדות לא החלה כמאפיין גזעי והיא לא ניתנה באופן אוטומטי לכל אחד. על מנת לקבל את התורה על אבותינו היה להקריב את העולם הישן שלהם, את ההרגלים, היצרים ודפוסי המחשבה על מנת להתקרב אל האל.
מהבחינה הזו מעמד מתן תורה וסיפורה של רות מהווים קריאה זהה עבורנו לשוב ו"להתגייר" ולקבל עלינו את התורה כל שנה וכל יום מחדש באותה ההתלהבות והשמחה ובאותה המסירות הדבקות של אבותינו למרגלות הר סיני ושל רות בערבות מואב.
הסבר נוסף לקריאת המגילה דווקא בשבועות הוא שמרות בסופו של דבר נולד דוד המלך, אשר יום לידתו ופטירתו הוא שבועות. צדיקותה של רות הייתה כה גדולה על שהיא זכתה שמצאצאי צאצאיה עתיד להיוולד משיח בן דוד.

מוטיבים משמעותיים נוספים השזורים במגילה לכל ארכה הם החסד, הנתינה לנזקק והעזרה לחלש. במדרש על המגילה אמר ר' זעירא: "מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (מדרש רות רבה ב, טו). המדרש אומר שכל עניינה של המגילה הוא לפרסם את חשיבות החסד – עד כדי כך, שדוד המלך יצא מרות ובעז בעלי החסדים הגדולים. הסיפור, כאמור, מתחיל במות בעלה ובניה של נעמי. כאלמנה מבוגרת וענייה ללא מגן ומושיע נשארה נעמי חסרת כל. מאחר ולא היו לה בנים נוספים שיכלו היו לשאת לאישה את האלמנות הצעירות, הציעה נעמי לערפה ורות לחזור לעמן ולבית הוריהן. בעוד כלתה ערפה בחרה בדרך הקלה של הפניית עורף, רות לא זנחה את נעמי לאנחות ובחרה ללכת עמה "באש ובמים". עבורה המצוות של "והדרת פני זקן" ו"אל תשליכיני לעת זקנה" היו חשובות יותר מטובתה האישית והאנוכית. כמובן שגם בנקודה זו ניתן למצוא את ההקבלה בין רות לבין אברהם אבינו, אשר נודע כשורש למידת החסד של עם ישראל לדורותיו.
בהמשך היה זה בעז, שהתפרסם כפילנתרופ גדול הדואג לכל עניי העיר, לסייע לרות חסרת האמצעים. בעבורו היא הייתה זרה הבאה ללקט שבלים בשדהו, אולם היה חשוב לו, מתוך היכרותו עם ההיסטוריה המשפחתית המצערת שלה, להיטיב עימה במיוחד. בסופו של דבר בעז אף לקחה לאשתו במטרה לדאוג לעתידה הכלכלי והחברתי בצעד שהוגדר כחסד גמור עם הגיורת הענייה. מהבחינה הזו, המגילה האפופה ברוח החסד והסולידריות החברתית מתאימה לאותו "כאיש אחד בלב אחד" של החג ועל כן היא חלק משבועות.

חג מתן תורה שמח. שנזכה לקבל את התורה בשמחה, בענווה, באחדות ומתוך "נעשה ונשמע". ניר אביעד

יום רביעי, 23 במאי 2012

לקראת חג שבועות - קבלו את החתן והכלה במחיאות כפיים סוערות!

בס"ד


חג שבועות האהוב יחול ביום ראשון הקרוב, ומעבר לפשטידות, לבלינצ'סים ולעוגות הגבינה שייאפו במרץ עד אז, עבורנו זו הזדמנות להיזכר במקורות החג ובמנהגיו השונים. כל חג וכל מועד בלוח השנה היהודי הם, כידוע, שורש רוחני לשפע ולאור מסוימים שיורדים אל העולם, והדרך לקבל את אותו האור מתחיל בלימוד אודות אותו הזמן. מעבר לעובדה שבתקופה זו של השנה היו עולים המוני העם לרגל לירושלים ומקריבים במקדש את קרבן מנחת הביכורים, על פי האמונה היהודית, בחג שבועות ניתנה התורה לבני ישראל בהר סיני כחמישים יום לאחר פסח ויציאת מצרים, ועל כן חשיבותו העצומה עבורנו עד היום.
הגמרא מתארת את חג שבועות כיום הנישואין בין הקב"ה לבין עם ישראל, את עמידת העם למרגלות הר סיני לזוג שעומד תחת החופה ואת נתינת התורה לענידת הטבעת על אצבע הכלה. באותו מעמד דרמטי במדבר ניתנה התחייבות הדדית מוחלטת האחד לשני – עם ישראל הצהיר "נעשה ונשמע" והבטיח לקיים את המצוות, בדיוק כפי שהכלה מתחייבת להיות נאמנה לבעלה בכל התנאים והנסיבות, ואילו הקב"ה הבטיח שלא לנטוש את עמו לעולם, כפי שכל חתן מתחייב לאהוב ולהגן על אשתו לנצח נצחים.
מתוך ההבנה הזו, בחג שבועות נפתח לנו פתח מיוחד לחזק את "הזוגיות" שיש לנו כפרטים וכאומה עם הקב"ה ועם התורה, להיזכר בעיניים הנוצצות שהיו לנו באותם רגעים קסומים מתחת לחופה ולחזור לשְבועות האהבה הראשונות ולהבטחות לנאמנות בטוב וברע.

אם נותנים לך, לא תיקח?
חג "מתן תורה", אם כך, הוא החג בו קיבלנו את התורה, ולכן הוא קורא ומאתגר אותנו לבחון עד כמה באמת אנו מקבלים, מפנימים ומיישמים את התורה בחיי היום-יום שלנו? ב-90% מהזמן אנחנו לא עסוקים במצווה כזו או אחרת, אלא 'סתם' חיים את חיינו ונעים ממטלה למטלה כשאר האדם. חג שבועות מזמן לנו את האפשרות ולעצור ולבחון לא רק היכן נמצא הלב שלנו בזמן שאנחנו מתפללים/ נותנים צדקה/ לומדים תורה/ וכו', אלא גם ובעיקר בכל שאר הזמנים ה'בנאליים' בהם אין לנו הנחיה ברורה ומוגדרת. האם גם שם מחשבות של קדושה מעסיקות אותנו? האם גם שם אנו מנסים להיות הכי טובים ומוסריים שאנו יכולים?
מהבחינה הזו שם החג "מתן תורה" קורה לנו לבחון האם רק נותנים לנו את התורה, או שבמקביל אנו גם מקבלים אותה ומיישמים את דרכיה, ציווייה והמלצותיה המופלאות והאוהבות בכל עת ובכל הזדמנות מכל הלב ובכל האנרגיה והרצינות שאנו יכולים?
המעניין הוא שלפי 'ספר הזוהר', "חג קבלת התורה" הוא דווקא פורים, שכן בזמן הזה במשך שלושת ימי הצום והתפילה, ומתוך המצוקה הגדולה והפחד מגזירת השמד של המן הרשע, קיבלו עליהם כל היהודים את ההבנה שיש בורא לעולם וכי דרכו מחייבת להשתנות ולהיות אנשים טובים, מסורים ומודעים יותר.
כיצד מצליחים, אם כך, להתחבר יותר אל התורה, לקבל אותה על ואל חיינו וליהנות מזיו אורה? תורת החסידות עונה על שאלה כבדת משקל זו וגורסת כי עלינו לראות את התורה כספר הנחייה והכוונה אישי, שייעודו לעזור לכל אחד להתקדם מהמקום בו הוא נמצא ולממש את הפוטנציאל האדיר הגלום בו. בהקשר הזה, כבר חז"ל היו אלה שלימדו אותנו שאין לראות בסיפורי המקרא סיפורים היסטוריים בלבד שאין בינם לבין המציאות שלנו היום דבר. נהפוך הוא, לימוד העבר כלימוד היסטוריה בלבד אינו מעניין אותנו. מה אכפת לנו מה היה לפני כמה אלפי שנה? מאז עבר כל כך הרבה זמן וכעם עברנו אירועים מכוננים ודרמטיים לא פחות. אם נחשוב על זה, נראה שבמציאות של היום, כשיש סרטים הוליוודיים ותוכניות ראליטי שונות ומשונות, ניתן לצפות ולשמוע על סיפורים מרתקים ודרמטיים אף יותר מסיפורי התורה. ובכל זאת מה כוחם של הסיפורים על אבותינו? התשובה היא שאותם "סיפורים" ואותן הנחיות, שניתנו לנו בשבועות לפני למעלה מ-3,300 שנה, באים בראש ובראשונה לעזור לנו לדלות מתוכם כלים להתמודדות נכונה, בריאה ואמיתית יותר עם החיים שלנו היום כאן ועכשיו. מתוך סיפורי הבריאה, עלילות אבותינו, יציאת מצרים וקורות העם במדבר, כל אחד יכול להשכיל ללמוד ולקחת עצות לחיים טובים יותר בהווה ובעתיד שלו. זו המשמעות האמיתית של קבלת התורה – היניקה התמידית מתוך התורה הנצחית אל הכאן והעכשיו של כל אחד ואחד מאתנו, יהיו נסיבות חייו אשר יהיו.

בשבועות, כאמור, נחגוג עם ספר התורה את מתן התורה. חשוב לזכור שספר התורה הקדוש, אותו אנחנו מנשקים ואותו כה אוהבים, לא "נולד" בקדושה. תחילה הוא היה רק עור מלוכלך ומגושם של בהמה. על מנת להפוך את החומר העבה והגס לדבר קדוש היה צורך במאמצים רבים – ניקוי יסודי, שריפה בסיד, כבישה, גירוד, מתיחה ועיצוב. רק אחרי שהעור מוכן, כותבים עליו בקדושה ובטהרה את פסוקי התורה. רבי נחמן מברסלב דימה את העבודה הרוחנית שעל כולנו לעשות בעולם הזה לעיבוד עור הבהמה. את "חומרי הגלם" של הנפש שלנו איתם כולנו נולדנו ("יצר לב האדם רע מנעריו") – הרגשות הנמוכים, האנוכיות, המידות הרעות, הדמיונות וכו', עלינו לעבד ולעצב מחדש. הסיבה שבגינה נולדנו לעולם היא לא כדי שנרוויח עוד כסף, לא כדי שנזלול בעוד מסעדה נחשבת וגם לא כדי שנקבל כבוד ומחיאות כפיים מהסביבה. הסיבה היא אחת ויחידה – שבזכות אותם המאמצים שלנו לעידן ולחינוך עצמי נהפוך בעצמנו לספר תורה מהלך – זכים, טהורים ומאירים. אין נחת רוח גדולה יותר לקב"ה מאשר לראות יהודי שמצליח לחייך גם כשבפנים קשה לו, שמתחשב ומוותר לזולת גם אם לא תמיד "בא לו", שדובר אמת גם אם האינטרס הצר שלו קורה לו לשקר, וכו' וכו' וכו'. הדרך למימוש רעיונות אלה התחילה בחג השבועות. בהר סיני אבותינו קיבלו את ספר ההכוונה האולטימטיבי כיצד לעבור בצורה הטובה ביותר את המסע הזה שמכונה "החיים" ואיך להפוך בעצמם מגסים לקדושים, ממש כמו ספר תורה. כל שעלינו כעת לעשות הוא להתמסר בשמחה, באמונה ובאהבה למשימה, ולהתגבר על הסחות הדעת החיצוניות של העולם ועל ה'נפש הבהמית' שקיימת בכל אחד מאתנו ושמושכת אותנו למטה.

כאיש אחד בלב אחד
בנוסף לכל אלה, חג שבועות הוא זמן אדיר להתחזק בו באהבת הזולת ובאחדות ישראל. התורה מתארת את מעמד הר סיני במילים: "ויחן שם ישראל נגד ההר". רש"י אומר על השימוש בלשון יחיד על כלל העם (נאמר "ויחן שם ישראל" ולא "ויחונו שם ישראל") שבאותו מעמד העם היה ממש "כאיש אחד בלב אחד". רק כשהעם הגיע למדרגה כל כך גבוהה של אחדות, התורה יכלה הייתה להינתן. פתאום הרגישו כל המוני היהודים שיש דבר גדול מדעותיהם ומרצונותיהם האישיים. התחושה שהם עומדים עתה לפני הדבר הגדול ביותר שבן-תמותה יכול לצפות לו, לזכות לראות את התגלות השכינה על הר-סיני, ולקבל מפי ה' תורה ומצוות גברה על כל ההבדלים ואיחדה את העם, עד שהוא נעשה כאיש אחד ממש. הלוואי ונחזור בקרוב לתחושת האחדות הזו ונהיה כולנו "כאיש אחד בלב אחד". במציאות של טובת הכלל וטובת הזולת מובטח שמאליו גם לכל פרט ופרט יהיה את הטוב ביותר שאפשרי לו. המחלות של החברה המודרנית הן בדידות ועצבות, אשר נובעות מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה ב"אני" הפרטי אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהיא חברה וסביבה אנושית, מפרה ותומכת. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים את זמנינו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף נקמנות. התפיסה הרווחת של "אם לי יהיה טוב אז במילא יהיה גם לסביבה שלי טוב" היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במילא כבר יהיה טוב".

'מגילת רות' – אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי
קריאת 'מגילת רות' בבתי הכנסת הוא אחד משיאיו של שבועות והוא פותח לנו פתח להבנות חדשות ומעניינות על החג ועלינו. המגילה מביאה את סיפורה של משפחת אלימלך משבט יהודה, שעקב הרעב עוזבת את מולדתה ועוברת לגור במואב. כעבור זמן לא רב מת אבי המשפחה, אלימלך, ושני הבנים של המשפחה – מחלון וכליון מתחתנים עם שתי מואביות גויות – רות וערפה. לאחר כעשר שנים מתים גם שני הבנים מבלי שהביאו לעולם ילדים ונותרות רק אם המשפחה נעמי ושתי כלותיה. הואיל ולא נותר לנעמי דבר, ולאחר שהיא שומעת כי הרעב ביהודה נפסק, היא מחליטה לחזור למולדתה אבלה, חפויה וענייה, ומפצירה בכלותיה להניח לה ולשוב להיות מואביות. ערפה שומעת בקולה וחוזרת למשפחתה, אך רות מתעקשת לדבוק בה, באומרה "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין. עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹקיִךְ אֱלֹקי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבר. כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ… ". לאחר חזרתן לבית לחם הולכת רות לשדותיו של בעז, שופט מפורסם וקרוב משפחת אלימלך, ללקט שאריות שיבולים אחר הקוצרים, כפי שנהגו עניי ישראל באותם ימים. בעז, בעל השדה, מבחין בה ונוטה עימה חסד במטרה לסייע לה ולחותנתה העניות עד שבסופו של דבר הוא אף מחליט לקחת אותה לאישה לאחר שהיא מתגיירת ומצטרפת אל העם היהודי. מזיווג זה נולד עובד ואחריו כל שושלת בית דוד, כפי שנכתב בסוף המגילה: "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד".
אין ספק שמדובר בסיפור יפה שיכול בקלות לפרנס טלנובלה משובחת, ובכל זאת במה מיוחדת דמותה של רות עד כי היא מהווה מושא להערצה ומקור להשראה להתקדמות רוחנית תמידית מאז ועד היום? מדוע זכתה רות שהמגילה אודותיה נכנסה לספר הספרים ועוד נקראת רגעים לפני הקריאה בתורה על מעמד הר סיני ועשרת הדיברות?
לחיבור בין הגיורת האמיצה וחג מתן תורה מספר הסברים. בראש ובראשונה סיפורה של רות מהווה מודל לקבלת התורה ולנכונותה לכרות את הברית עם הקב"ה, על כל תנאיו וסעיפיו. במעמד הר סיני עמד העם מאוחד ואמר "נעשה ונשמע". קודם נעשה ואח"כ נשמע. באותה המסירות וההתמסרות קבלה רות את התורה, על כל פרטיה ודקדוקיה. כזכור, רות הייתה נסיכה מואבייה מבית מיוחס שחוותה חיי שפע חומרי בארץ מולדתה, אולם החליטה לעזוב את עולם החומר וללכת מארצה, ממולדתה ומבית אביה אחר אמונתה בבורא עולם (בדיוק כמו היהודי הראשון, אברהם אבינו). בשבועות אנחנו, כאמור, חוזרים וחווים מחדש את מעמד הר סיני, וכשם שחג זה מנציח את קבלת התורה על ידי העם היהודי כולו, מגילת רות מתארת את קבלת התורה על ידי אדם יחיד באמצעות מעשה ההתגיירות. בראשיתה, היהדות לא החלה כמאפיין גזעי והיא לא ניתנה באופן אוטומטי לכל אחד. על מנת לקבל את התורה על אבותינו היה להקריב את העולם הישן שלהם, את ההרגלים, היצרים ודפוסי המחשבה על מנת להתקרב אל האל.
מהבחינה הזו מעמד מתן תורה וסיפורה של רות מהווים קריאה זהה עבורנו לשוב ו"להתגייר" ולקבל עלינו את התורה כל שנה וכל יום מחדש באותה ההתלהבות והשמחה ובאותה המסירות הדבקות של אבותינו למרגלות הר סיני ושל רות בערבות מואב.
הסבר נוסף לקריאת המגילה דווקא בשבועות הוא שמרות בסופו של דבר נולד דוד המלך, אשר יום לידתו ופטירתו הוא שבועות. צדיקותה של רות הייתה כה גדולה על שהיא זכתה שמצאצאי צאצאיה עתיד להיוולד משיח בן דוד.

מוטיבים משמעותיים נוספים השזורים במגילה לכל ארכה הם החסד, הנתינה לנזקק והעזרה לחלש. במדרש על המגילה אמר ר' זעירא: "מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (מדרש רות רבה ב, טו). המדרש אומר שכל עניינה של המגילה הוא לפרסם את חשיבות החסד – עד כדי כך, שדוד המלך יצא מרות ובעז בעלי החסדים הגדולים. הסיפור, כאמור, מתחיל במות בעלה ובניה של נעמי. כאלמנה מבוגרת וענייה ללא מגן ומושיע נשארה נעמי חסרת כל. מאחר ולא היו לה בנים נוספים שיכלו היו לשאת לאישה את האלמנות הצעירות, הציעה נעמי לערפה ורות לחזור לעמן ולבית הוריהן. בעוד כלתה ערפה בחרה בדרך הקלה של הפניית עורף, רות לא זנחה את נעמי לאנחות ובחרה ללכת עמה "באש ובמים". עבורה המצוות של "והדרת פני זקן" ו"אל תשליכיני לעת זקנה" היו חשובות יותר מטובתה האישית והאנוכית. כמובן שגם בנקודה זו ניתן למצוא את ההקבלה בין רות לבין אברהם אבינו, אשר נודע כשורש למידת החסד של עם ישראל לדורותיו.
בהמשך היה זה בעז, שהתפרסם כפילנתרופ גדול הדואג לכל עניי העיר, לסייע לרות חסרת האמצעים. בעבורו היא הייתה זרה הבאה ללקט שבלים בשדהו, אולם היה חשוב לו, מתוך היכרותו עם ההיסטוריה המשפחתית המצערת שלה, להיטיב עימה במיוחד. בסופו של דבר בעז אף לקחה לאשתו במטרה לדאוג לעתידה הכלכלי והחברתי בצעד שהוגדר כחסד גמור עם הגיורת הענייה. מהבחינה הזו, המגילה האפופה ברוח החסד והסולידריות החברתית מתאימה לאותו "כאיש אחד בלב אחד" של החג ועל כן היא חלק משבועות.

חג מתן תורה שמח. שנזכה לקבל את התורה בשמחה, בענווה ומתוך "נעשה ונשמע".
 ניר אביעד

יום חמישי, 2 ביוני 2011

לקראת שבועות: מגילת רות – אז איפה איפה הן הבחורות ההן?

בס"ד

חג שבועות האהוב יחול בשבוע הבא, ומעבר לפשטידות הגבינה שיאפו ולבלינצ'סים שיזללו, עבורנו זו הזדמנות להיזכר במקורות החג ובמנהגיו השונים. הציווי לחג שבועות ניתן כמובן בתורה עצמה, וכחלק משלושת הרגלים ביום זה עלו המוני עם ישראל לרגל מקצוות הארץ לבית המקדש בירושלים. מעבר לעובדה שבתקופה זו של השנה התבצע קציר החיטים שהיה מובא ל-ה' בתור מנחה ובזמן זה היו מביאים למקדש את קרבן מנחת הביכורים, על פי האמונה היהודית בחג שבועות ניתנה התורה לבני ישראל בהר סיני כחמישים יום לאחר פסח ויציאת מצרים. בין מנהגי החג ניתן כמובן למצוא את אכילת מוצרי החלב, קישוט הבית בירק, לימוד תורה כל הלילה וכמובן קריאה במגילת רות.
מגילת רות הינה אחת מחמשת המגילות המופיעות ב"כתובים" והקשר שלה לחג השבועות לא תמיד נהיר לכולם. במאמר היום ננסה להבין טוב יותר את הקשר הזה וללמוד מעט על הרלוונטיות של המגילה לחיינו כאן ועכשיו.

קורות רות בעיר הגדולה
המגילה מביאה את סיפורה של משפחת אלימלך משבט יהודה, שעקב הרעב עוזבת את מולדתה ועוברת לגור במואב. כעבור זמן לא רב מת אבי המשפחה, אלימלך, ושני הבנים של המשפחה - מחלון וכליון, מתחתנים עם שתי מואביות גויות - רות וערפה. לאחר כעשר שנים מתים גם שני הבנים מבלי שהביאו לעולם ילדים ונותרות רק אם המשפחה נעמי ושתי כלותיה. הואיל ולא נותר לנעמי דבר, ולאחר שהיא שומעת כי הרעב ביהודה נפסק, היא מחליטה לחזור למולדתה אבלה, חפויה וענייה, ומפצירה בכלותיה להניח לה ולשוב להיות מואביות. ערפה שומעת בקולה וחוזרת למשפחתה, אך רות מתעקשת לדבוק בה, באומרה "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין. עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹקיִךְ אֱלֹקי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבר. כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ… ". לאחר חזרתן לבית לחם הולכת רות לשדותיו של בעז, שופט מפורסם וקרוב משפחת אלימלך, ללקט שאריות שיבולים אחר הקוצרים, כפי שנהגו עניי ישראל באותם ימים. בעז, בעל השדה, מבחין בה ונוטה עימה חסד במטרה לסייע לה ולחותנתה העניות. לאחר שמתברר לנעמי שרות מוצאת חן בעיני בעז, היא מייעצת לרות ללכת בלילה אל הגורן, להתייחד עימו וכך להיות לו לאישה. רות שומעת בקולה, אולם במפגש הלילי היא ובעז שומרים על צניעותם. בסופו של דבר בעז מחליט לקחת אותה לאישה לאחר שהיא מתגיירת ומצטרפת אל העם היהודי. מזיווג זה נולד עובד ואחריו כל שושלת בית דוד, כפי שנכתב בסוף המגילה: "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד".
אין ספק שמדובר בסיפור יפה שיכול בקלות לפרנס טלנובלה משובחת, ובכל זאת במה מיוחדת דמותה של רות עד כי היא מהווה מושא להערצה ומקור להשראה להתקדמות רוחנית תמידית מאז ועד היום? מדוע זכתה רות שהמגילה אודותיה נכנסה לספר הספרים ועוד נקראת רגעים לפני הקריאה בתורה על מעמד הר סיני ועשרת הדיברות?
הקשר בין מגילת רות וחג שבועות
לחיבור בין הגיורת האמיצה וחג מתן תורה מספר הסברים. בראש ובראשונה סיפורה של רות מהווה מודל לקבלת התורה ולנכונות לכרות את הברית עם הקב"ה, על כל תנאיו וסעיפיו. במעמד הר סיני עמד העם כאיש אחד בלב אחד ואמר "נעשה ונשמע". קודם נעשה ואח"כ נשמע. באותה המסירות וההתמסרות קבלה רות את התורה, על כל פרטיה ודקדוקיה. כזכור, רות הייתה נסיכה מואבייה מבית מיוחס שחוותה חיי שפע חומרי בארץ מולדתה, אולם החליטה לעזוב את עולם החומר וללכת מארצה, ממולדתה ומבית אביה אחר אמונתה בבורא עולם (בדיוק כמו היהודי הראשון, אברהם אבינו). בשבועות אנחנו חוזרים וחווים מחדש את מעמד הר סיני, אשר בו קבל עם ישראל כולו את התורה. חג השבועות מנציח את קבלת התורה על ידי העם היהודי כולו ומגילת רות מתארת את קבלת התורה על ידי אדם יחיד באמצעות מעשה ההתגיירות. בראשיתה היהדות לא החלה כמאפיין גזעי והיא לא ניתנה באופן אוטומטי לכל אחד. על מנת לקבל את התורה על אבותינו היה להקריב את העולם הישן שלהם, את ההרגלים, היצרים ודפוסי המחשבה על מנת להתקרב אל הבורא. מהבחינה הזו מעמד מתן תורה וסיפורה של רות מהווים קריאה זהה עבורנו לשוב ו"להתגייר" ולקבל עלינו את התורה כל שנה וכל יום מחדש באותה ההתלהבות והשמחה ובאותה המסירות הדבקות של אבותינו למרגלות הר סיני ושל רות בערבות מואב.
הסבר נוסף לקריאת המגילה דווקא בשבועות הוא שמרות בסופו של דבר נולד דוד המלך, אשר יום לידתו ופטירתו הוא שבועות. צדיקותה של רות הייתה כה גדולה על שהיא זכתה שמצאצאי צאצאיה עתיד להיוולד משיח בן דוד.
מעבר לכך ולעובדה שהסיפור מתנהל בימי הקציר, שהוא בדיוק הזמן בו מתקיים חג השבועות, קריאת המגילה דווקא בחג זה של קבלת תורה מדגישה את האוניברסאליות שלה, שכל הרוצה לקבל את חוקיה יוכל לעשות כן. גם תושבת ממואב, שהיה באותה התקופה עם עוין ביותר ואויב מר וקשה לעם ישראל, מתקבלת בסבר פנים יפות במידה והיא רוצה להיכנס לעולמה של היהדות ומוכנה לקבל את חוקיה. בהקשר הזה מוכרת הגימטרייה הידועה על כך שרות היא 606 - כמניין המצוות המיוחדות לעם ישראל, ובנוסף ל-7 מצוות שכל גוי חייב בהן ("מצוות בני נח") הרי אלו 613 תרי"ג מצוות שבתורה כולה.

חסד ועזרה לזולת
מוטיבים משמעותיים השזורים במגילה לכל ארכה הם החסד, הנתינה לנזקק והעזרה לחלש. במדרש על המגילה אמר ר' זעירא: "מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (מדרש רות רבה ב, טו). המדרש אומר שכל עניינה הוא כדי לפרסם את חשיבות החסד - עד כדי כך, שדוד המלך יצא מרות ובעז בעלי החסדים הגדולים. הסיפור, כאמור, מתחיל במות בעלה ובניה של נעמי. כאלמנה מבוגרת וענייה ללא מגן ומושיע נשארה נעמי חסרת כל. מאחר ולא היו לה בנים נוספים שיכלו היו לשאת לאישה את האלמנות הצעירות הציעה נעמי לערפה ורות לחזור לעמן ולבית הוריהן. בעוד כלתה ערפה בחרה בדרך הקלה של הפניית עורף, רות לא זנחה את נעמי לאנחות ובחרה ללכת עמה "באש ובמים". עבורה המצוות של "והדרת פני זקן" ו"אל תשליכיני לעת זקנה" היו חשובות יותר מטובתה האישית והאנוכית. כמובן שגם בנקודה זו ניתן למצוא את ההקבלה בין רות לבין אברהם אבינו, אשר נודע כשורש למידת החסד של עם ישראל לדורותיו.
בהמשך היה זה בעז, שהתפרסם כפילנתרופ גדול הדואג לכל עניי העיר, לסייע לרות חסרת האמצעים. בעבורו היא הייתה זרה הבאה ללקט שבלים בשדהו, אולם היה חשוב לו, מתוך היכרותו עם ההיסטוריה המשפחתית המצערת שלה, להיטיב עימה במיוחד. בסופו של דבר בעז אף לקחה לאשתו במטרה לדאוג לעתידה הכלכלי והחברתי בצעד שהוגדר כחסד גמור עם הגיורת הענייה. 

עוצמה נשית במיטבה
מגילת רות היא אחד משני הספרים היחידים במקרא שנקראים על שם אישה (השני הוא מגילת אסתר) ועובדה זו משקפת כמובן את היותה של רות גיבורת המגילה. אם ננסה לנתח את העלילה בהיבט המגדרי נראה שיש בה סיפור בתוך סיפור על נשים שנהגו באסרטיביות מרשימה, וכי המגילה כולה נעה סביב עולמן של הנשים ומרוממת אותו.
בתור נשים שאיבדו את כל עולמן – את בעליהן, פרנסתן, מקום מגוריהן, מולדתן ומעמדן החברתי, נעמי ורות בוחרות להתמודד בעוז ובראש מורם, ובכך מגלות אישיות עצמאית וחזקה שאינה נגררת אחרי עצות או החלטות של אחרים. למרות הידיעה כי הן הולכות אל הבלתי נודע, שתיהן מבטאות בהתנהגותן יכולת לקחת אחריות על חייהן ולקבל החלטות אמיצות. את מזונן הן מלקטות בפאת השדה מתוך חריצות וללא בושה. הן מגלות החלטיות, יוזמה, שאפתנות וביטחון עצמי יחד עם נעימות, חום, צניעות ואמפטיה ביחסים שביניהן וביחסיהן עם האנשים האחרים בסביבה בה הן שוהות.
מסיפורן עולה ומתבהר יחודו של הכוח הנשי והחשיבות הגדולה שנותנת התורה והיהדות בכלל לנשים. בקרב הציבור החילוני רווחת הדעה השגויה כי היהדות היא דת שוביניסטית המדכאת נשים ומרוממת אך ורק את הגבר. בנימה אישית, בתור מי שגם העולם החילוני וגם העולם הדתי מוכרים לו היטב, חשוב היה לי להפריך סברה זו מן היסוד. לאורך כל הדרך היהדות מורה לכל גבר להתייחס לאשתו בכבוד מלכים, ובגמרא אף נכתב על היחס הראוי של הגבר לאשתו: "אוהבה כגופו ומכבדה אף יותר מגופו".
הסיפור של רות נעמי הוא סיפור של פמיניזם בריא ועצם הימצאותו בספר הספרים, בו לכל מילה ואות חשיבות אדירה, מרמזת כי בערך של קידום מעמד האישה יש שורש רוחני גבוה וגרעין של אמת אלוקית. אולם להבדיל מזרמים שונים של הפמיניזם המודרני, בו יש נשים ששמו לעצמן מטרה לבעוט בכל מוסכמה, "לשחוט כל פרה קדושה" ולאמץ לעצמן התנהגויות גבריות, בסיפור זה השתיים מודעות לכוחן הנשי של רוך וסבלנות ונעזרות דווקא בו כדי להתקדם. היום גם התנועות הפמיניסטיות הקיצוניות ביותר הבינו שהמהפכה הצליחה יותר מדי ודווקא הנשים הן אלה שמשלמות את המחיר על כך. פתאום מבינים שטשטוש ההבדלים בין המינים הביא לכך שהאישה המודרנית נשחקת הרבה יותר, כורעת תחת העומס ומאבדת את השלווה הפנימית, שכן היא לא מחוברת למהות הייחודית לה כאישה. ישנן כל כך הרבה נשים שממש נקרעות בין העבודה ובין מלאכות הבית וגידול הילדים. התנועות הפמיניסטיות העמידו את המודל הגברי כמודל אידיאלי שאותו יש לחקות. הן אמרו לאישה - אם את רוצה להיות שווה משהו עליך לעשות מה שגברים עושים. האמת היא שתפיסה זו ביסודה מוטעית. יש הבדלים בין המינים ואין טעם להתכחש לכך. לכל מין יש את היתרונות והמעלות שלו כמו גם את החסרונות והחולשות. הערך השלם נוצר רק מחיבור בין השניים ולא מניסיון אבוד מראש להידמות אחד לשני במטרה להפחית את התלות ההדדית. היהדות אינה רואה את האישה כחיקוי של הגבר. היא רואה בכל אחד מהם 'חצי', שיוצרים ביחד שלמות, כפי שנכתב בפרשת "בראשית": ''זכר ונקבה בראם... ויקרא שמם אדם'' - ביחד הם אדם שלם. לגבר ולאישה תכונות (גופניות ורוחניות) שונות והם משלימים זה את זה. הגבר נברא כשהוא מתאים יותר לתפקידים חיצוניים, ואילו האישה נבראה עם כישורים מיוחדים לענייני פנים. המבנה הנכון הוא שהגבר ימצה את עצמו כגבר והאישה - כאישה. אין פירוש הדבר שאישה אינה יכולה ואינה צריכה לפעול גם בחוץ, כשם שאין כוונה לומר שגבר אינו צריך לעזור בבית. השאלה היא איפה המיקוד ולהיכן מופנה עיקר המרץ של כל אחד.
חז"ל קבעו במסכת נידה במשנה כי "נתן הקב"ה בינה יתרה באשה יותר מאשר באיש". פרוש הדברים הפשוט הוא כי האישה זכתה לאינטואיציה עמוקה וחדה הרבה יותר מאשר הגבר ("אינטואיציה נשית"). כפי שנעמי ורות אכן מוכיחות בסיפור המגילה, לנשים לרוב יש יכולת להתחבר למקומות פנימיים בתוך עצמן ולהבין דברים בהיבטים ומימדים שונים שהם מעבר להגיון הקר והשכלתני עליו מתבססים הגברים. הדוגמא הנוספת הבולטת ביותר לכך מסיפורי התורה היא הקריאה של הקב"ה לאברהם אבינו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". הקב"ה ידע שבסוגיות מסוימות אפילו אברהם, הגדול שבגדולים, לא יצליח להתחבר לעומק הדברים ואילו דווקא שרה תהיה זו שתצליח לראות את הרבדים הפנימיים.
בספר ירמיהו מופיע הפסוק "נקבה תסובב גבר". רבים מתייחסים אל הדברים בהומור ואומרים ש "אישה תסובב את הגבר על האצבע הקטנה שלה". הפרוש העמוק של פסוק זה הוא שהנשים פועלות מכוח הסיבוב והמעגל, בעוד הגברים פועלים ונעים בכוח הקו הישר. "כוח המעגל", על פי הקבלה, הוא היכולת לנוע ולפעול בעדינות, ברכות, בצורה עקיפה ולא בהכרח ישירה. "כוח הקו הישר" הוא היכולת לשעוט לעבר המטרה ולפעול בצורה ממוקדת ונחרצת בחדות. לכל מין יש את האופי שלו והמהות הייחודית לו. הרבה צרות של העידן המודרני והעולם המערבי באות מהניסיון של גברים לחקות דפוסים נשיים ושל נשים דפוסים גבריים. הנשים ככלל יותר נוטות לכיוון המעגל, ורות ונעמי בהחלט הביאו לידי ביטוי בהתנהלותן לאורך כל המגילה  את הכישורים והיכולות הנשיות הללו בצורה טובה ונכונה.
משהו קטן לקחת לתפילות החג...
בשבועות, כאמור, נחגוג את חג מתן תורה. חשוב לזכור שספר התורה הקדוש, אותו אנחנו מנשקים ואותו כה אוהבים, לא "נולד" בקדושה. תחילה הוא היה רק עור מלוכלך ומגושם של בהמה. על מנת להפוך את החומר העבה והגס לדבר קדוש היה צורך במאמצים רבים - ניקוי יסודי, שריפה בסיד, כבישה, גירוד, מתיחה ועיצוב. רק אחרי שהעור מוכן, כותבים עליו בקדושה ובטהרה את פסוקי התורה. רבי נחמן מברסלב דימה את העבודה הרוחנית שעל כולנו לעשות בעולם הזה לעיבוד עור הבהמה. את "חומרי הגלם" של הנפש שלנו איתם כולנו נולדנו ("יצר לב האדם רע מנעריו") – הרגשות הנמוכים, האנוכיות, המידות הרעות, הדמיונות וכו', עלינו לעבד ולעצב מחדש. הסיבה שבגינה נולדנו לעולם היא לא כדי שנרוויח עוד כסף, לא כדי שנזלול בעוד מסעדה נחשבת וגם לא כדי שנקבל כבוד ומחיאות כפיים מהסביבה. הסיבה היא אחת ויחידה – שבזכות אותם המאמצים שלנו לעידן ולחינוך עצמי נהפוך בעצמנו לספר תורה מהלך – זכים, טהורים ומאירים. אין נחת רוח גדולה יותר לקב"ה מאשר לראות יהודי שמצליח לחייך גם כשבפנים קשה לו, שמתחשב ומוותר לזולת גם אם לא תמיד "בא לו", שדובר אמת גם אם האינטרס הצר שלו קורה לו לשקר, וכו' וכו' וכו'.  הדרך למימוש רעיונות אלה התחילה בחג שבועות, אי שם לפני כ-3300 שנה.  בהר סיני אבותינו קיבלו את ספר ההכוונה האולטימטיבי כיצד לעבור בצורה הטובה ביותר את המסע הזה שמכונה "החיים" ואיך להפוך בעצמם מגסים לקדושים, ממש כמו ספר תורה. כל שעלינו כעת לעשות הוא להתמסר בשמחה, באמונה ובאהבה למשימה.

חג מתן תורה שמח.
שנזכה לקבל תורה בשמחה, בענווה ומתוך "נעשה ונשמע".
ניר אביעד

יום רביעי, 12 במאי 2010

מגילת רות – "אך טוב וחסד ירדפוני"

בס"ד


בס"ד
מגילת רות – "אך טוב וחסד ירדפוני"
חג שבועות האהוב יחול בשבוע הבא, ומעבר לפשטידות הגבינה שייאפו ולבלינצ'סים שיזללו, עבורנו זו הזדמנות להיזכר במקורות החג ובמנהגיו השונים. הציווי לחג זה ניתן כמובן בתורה עצמה, וכחלק משלושת הרגלים ביום זה עלו המוני עם ישראל לרגל מקצוות הארץ לבית המקדש בירושלים. מעבר לעובדה שבתקופה זו של השנה התבצע קציר החיטים שהיה מובא ל-ה' בתור מנחה ובזמן זה היו מביאים למקדש את קרבן מנחת הביכורים, על פי האמונה היהודית בחג שבועות ניתנה התורה לבני ישראל בהר סיני כחמישים יום לאחר פסח ויציאת מצרים. בין מנהגי החג ניתן כמובן למצוא את אכילת מוצרי החלב, קישוט הבית בירק, לימוד תורה כל הלילה וכמובן קריאה במגילת רות.
מגילת רות הינה אחת מחמשת המגילות המופיעות ב"כתובים" והקשר שלה לחג השבועות לא תמיד נהיר לכולם. במאמר היום ננסה להבין טוב יותר את הקשר הזה וללמוד מעט על הרלוונטיות של המגילה לחיינו כאן ועכשיו.
קורות רות בעיר הגדולה
המגילה מביאה את סיפורהּ של משפחת אלימלך משבט יהודה, שעקב הרעב עוזבת את מולדתה ועוברת לגור במואב. כעבור זמן לא רב מת אבי המשפחה, אלימלך, ובני המשפחה, מחלון וכליון, מתחתנים עם שתי מואביות גויות - רות וערפה. לאחר כעשר שנים מתים גם שני הבנים מבלי שהביאו לעולם ילדים ונותרות רק אם המשפחה נעמי ושתי כלותיה. הואיל ולא נותר לנעמי דבר, ולאחר שהיא שומעת כי הרעב ביהודה נפסק, היא מחליטה לחזור למולדתה אבלה, חפויה וענייה, ומפצירה בכלותיה להניח לה ולשוב להיות מואביות. ערפה שומעת בקולה וחוזרת למשפחתה, אך רות מתעקשת לדבוק בה, באומרה "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין. עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹקיִךְ אֱלֹקי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבר. כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ… ". לאחר חזרתן לבית לחם הולכת רות לשדותיו של בעז, קרוב משפחת אלימלך, ללקט שאריות שיבולים אחר הקוצרים כפי שנהגו עניי ישראל באותם ימים. בעז, בעל השדה, מבחין בה ונוטה עימה חסד במטרה לסייע לה ולחותנתה העניות. לאחר שמתברר לנעמי שרות מוצאת חן בעיני בעז, היא יועצת לרות ללכת בלילה אל הגורן, להתייחד עימו וכך להיות לו לאישה. רות שומעת בקולה, אולם במפגש הלילי היא ובעז שומרים על צניעותם. לבסוף אכן בעז מחליט לקחת אותה לאישה לאחר שהיא מתגיירת ומצטרפת אל העם היהודי. מזיווג זה נולד עובד ואחריו כל שושלת בית דוד, כפי שנכתב בסוף המגילה: "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד".
אין ספק שמדובר בסיפור יפה שיכול בקלות לפרנס טלנובלה משובחת, ובכל זאת במה מיוחדת דמותה של רות עד כי היא מהווה מושא להערצה ומקור להשראה להתקדמות רוחנית תמידית מאז ועד היום? מדוע זכתה רות שהמגילה אודותיה נכנסה לספר הספרים ועוד נקראת רגעים לפני הקריאה בתורה על מעמד הר סיני ועשרת הדיברות?
הקשר בין מגילת רות וחג שבועות
לחיבור בין הגיורת האמיצה וחג מתן תורה מספר הסברים. בראש ובראשונה סיפורה של רות מהווה מודל לקבלת התורה ולנכונות לכרות את הברית עם הקב"ה, על כל תנאיו וסעיפיו. במעמד הר סיני עמד העם כאיש אחד בלב אחד ואמר "נעשה ונשמע". קודם נעשה ואח"כ נשמע. באותה המסירות וההתמסרות קבלה רות את התורה, על כל פרטיה ודקדוקיה. כזכור, רות הייתה נסיכה מואבית מבית מיוחס שחוותה חיי שפע חומרי בארץ מולדתה, אולם החליטה לעזוב את עולם החומר וללכת מארצה, ממולדתה ומבית אביה אחר אמונתה בבורא עולם (בדיוק כמו היהודי הראשון, אברהם אבינו). בשבועות אנחנו חוזרים וחווים מחדש את מעמד הר סיני, אשר בו קבל עם ישראל כולו את התורה. חג השבועות מנציח את קבלת התורה על ידי העם היהודי כולו ומגילת רות מתארת את קבלת התורה על ידי אדם יחיד באמצעות מעשה ההתגיירות. בראשיתה היהדות לא החלה כמאפיין גזעי והיא לא ניתנה באופן אוטומטי לכל אחד. על מנת לקבל את התורה על אבותינו היה להקריב את העולם הישן שלהם, את ההרגלים, היצרים ודפוסי המחשבה על מנת להתקרב אל הבורא. מהבחינה הזו מעמד מתן תורה וסיפורה של רות מהווים קריאה זהה עבורנו לשוב ו"להתגייר" ולקבל עלינו את התורה כל שנה וכל יום מחדש באותה ההתלהבות ובאותה המסירות של אבותינו למרגלות הר סיני ושל רות בערבות מואב.
הסבר נוסף לקריאת המגילה דווקא בשבועות הוא שמרות בסופו של דבר נולד דוד המלך, אשר יום לידתו ופטירתו הוא שבועות. צדיקותה של רות הייתה כה גדולה על שהיא זכתה שמצאצאי צאצאיה עתיד להיוולד משיח בן דוד.
מעבר לכך ולעובדה שהסיפור מתנהל בימי הקציר, שהוא בדיוק הזמן בו מתקיים חג השבועות, קריאת המגילה דווקא בחג זה של קבלת תורה מדגישה את האוניברסאליות שלה, שכל הרוצה לקבל את חוקיה יוכל לעשות כן. גם תושבת ממואב, שהיה באותה התקופה עם עוין ביותר ואויב מר וקשה לעם ישראל, מתקבלת בסבר פנים יפות במידה והיא רוצה להיכנס לעולמה של היהדות ומוכנה לקבל את חוקיה. בהקשר הזה מוכרת הגימטרייה הידועה על כך שרות היא 606 - כמניין המצוות המיוחדות לעם ישראל, ובנוסף ל-7 מצוות שכל גוי חייב בהן ("מצוות בני נח") הרי אלו 613 תרי"ג מצוות שבתורה כולה.

חסד ועזרה לזולת
מוטיבים משמעותיים השזורים במגילה לכל ארכה הם החסד, הנתינה לנזקק והעזרה לחלש. במדרש על המגילה אמר ר' זעירא: "מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (מדרש רות רבה ב, טו). המדרש אומר שכל עניינה הוא כדי לפרסם את חשיבות החסד - עד כדי כך, שדוד המלך יצא מרות ובעז בעלי החסדים הגדולים של המגילה.
הסיפור כאמור מתחיל במות בעלה ובניה של נעמי. כאלמנה מבוגרת וענייה ללא מגן ומושיע נשארה נעמי חסרת כל. מאחר ולא היו לה בנים נוספים שיכלו היו לשאת לאישה את האלמנות הצעירות הציעה נעמי לערפה ורות לחזור לעמן ולבית הוריהן. בעוד כלתה ערפה בחרה בדרך הקלה, רות לא זנחה את נעמי לאנחות ובחרה ללכת עמה "באש ובמים". עבורה המצוות של "והדרת פני זקן" ו"אל תשליכיני לעת זקנה" היו חשובות יותר מטובתה האישית והאנוכית וגם בנקודה זו ניתן למצוא הקבלה בין רות לבין אברהם אבינו, אשר נודע כשורש למידת החסד של עם ישראל לדורותיו.
בהמשך היה זה בעז, אשר נודע כפילנתרופ גדול הדואג לכל עניי העיר, לסייע לרות חסרת האמצעים. עבורו היא הייתה זרה גמורה הבאה ללקט שבלים בשדהו, אולם היה חשוב לו, מתוך היכרותו את ההיסטוריה המצערת שלה, להיטיב עימה במיוחד. בסופו של דבר בעז אף לקחה לאשתו במטרה לדאוג לעתידה הכלכלי והחברתי בצעד שהוגדר כחסד גמור עם הגיורת הענייה.
עוצמה נשית במיטבה
מגילת רות היא אחד משני הספרים היחידים במקרא שנקראים על שם אישה (השני הוא מגילת אסתר) ועובדה זו משקפת כמובן את היותה של רות גיבורת המגילה. אם ננסה לנתח את העלילה בהיבט המגדרי נראה שיש בה סיפור פמיניסטי על נשים שנהגו באסרטיביות מרשימה, וכי המגילה כולה נעה סביב עולמן של הנשים ומרוממת אותו.
בתור נשים שאיבדו את כל עולמן – את בעליהן, פרנסתן, מקום מגוריהן, מולדתן ומעמדן החברתי, נעמי ורות בוחרות להתמודד בעוז ובראש מורם, ובכך מגלות אישיות עצמאית וחזקה שאינה נגררת אחרי עצות או החלטות של אחרים. למרות הידיעה כי הן הולכות אל הבלתי נודע, שתיהן מבטאות בהתנהגותן יכולת לקחת אחריות על חייהן ולקבל החלטות אמיצות. את מזונן הן מלקטות בפאת השדה מתוך חריצות וללא בושה. הן מגלות החלטיות, יוזמה, שאפתנות וביטחון עצמי יחד עם נעימות, חום, צניעות ואמפטיה ביחסים שביניהן וביחסיהן עם האנשים האחרים בסביבה בה הן שוהות.
בנוסף, הסיפור המקראי מתאר את היחסים ההדוקים והמופלאים בין כלה וחותנתה, אשר יכולים ללמד אותנו היום רבות.
אין ספק שמסיפורן עולה ובולט הכוח הנשי והחשיבות הגדולה שנותנת התורה והיהדות בכלל לנשים. בקרב הציבור החילוני רווחת הדעה השגויה כי היהדות היא דת שוביניסטית המדכאת נשים ומרוממת אך ורק את הגבר. בנימה אישית, בתור מי שגם העולם החילוני וגם העולם הדתי מוכרים לו היטב, חשוב היה לי להפריח סברה זו מן היסוד. לאורך כל הדרך היהדות מורה לכל גבר להתייחס לאשתו בכבוד מלכים ובגמרא אף נכתב על היחס הראוי של הגבר לאשתו: "אוהבה כגופו ומכבדה אף יותר מגופו". בספר ירמיהו מופיע הפסוק "נקבה תסובב גבר". רבים מתייחסים אל הדברים בהומור ואומרים ש"אישה תסובב את הגבר על האצבע הקטנה שלה". הפרוש העמוק של פסוק זה הוא שהנשים פועלות מכוח הסיבוב והמעגל, בעוד הגברים פועלים ונעים בכוח הקו הישר. "כוח המעגל", על פי הקבלה, הוא היכולת לנוע ולפעול בעדינות, ברכות, בצורה עקיפה ולא בהכרח ישירה. "כוח הקו הישר" הוא היכולת לשעוט לעבר המטרה ולפעול בצורה ממוקדת ונחרצת בחדות. לכל מין יש את האופי שלו והמהות הייחודית לו. הרבה צרות של העידן המודרני והעולם המערבי באות מהניסיון של גברים לחקות דפוסים נשיים ושל נשים דפוסים גבריים. הנשים ככלל יותר נוטות לכיוון המעגל, ורות ונעמי בהחלט הביאו לידי ביטוי ביוזמתן, חריצותן והאסרטיביות שלהן את הכישורים והיכולות הנשיות הללו בצורה טובה ונכונה.
התמודדות עם משברים
סיפורן המופלא של רות ונעמי מלמד אותנו שוב שהאופן שבו נעבור ונחווה את החיים שלנו תלוי אך ורק בפרשנות אותה אנחנו נותנים למאורעות שאנחנו חווים. עבור אדם אחד סיטואציה מסוימת תהיה קשה/אכזרית/מתישה ואילו עבור השני אותה סיטואציה בדיוק תחשב לחוויה מלמדת/מחשלת ואולי אפילו נעימה. ההבדל היחיד, אם כך, הוא באופן הסובייקטיבי שאנו בוחרים לראות דרכו את המציאות. רות ונעמי הצטיינו בראיית עולם חיובית ואופטימית. הן לא שקעו בדיכאון וראו בקשיים שעברו קריאה והזדמנות לשיפור ותיקון עצמי. כל העולם הזה הוא הרי ניסיון אחד גדול והן עמדו בו בעוז ובכבוד.

חג מתן תורה שמח.
שנזכה לקבל תורה בשמחה, בענווה ומתוך "נעשה ונשמע".
ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר