‏הצגת רשומות עם תוויות זוגיות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות זוגיות. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 6 ביולי 2016

פרשת "חוקת" - גבר, דבר עם אישתך!

בס"ד


על שום מה נענש משה רבנו?

פרשת "חוקת" עוסקת, בין היתר, באחד האירועים המשמעותיים והדרמטיים ביותר במסעות בני ישראל במדבר – החטא של משה רבנו, מנהיג האומה, באירוע שנחקק בזיכרון האנושי לדורי דורות ושכונה "פרשת מי המריבה".

השנה היא השנה הארבעים לצאת ישראל ממצרים והעם עמד פסיעה מכניסה לארץ המובטחת, אולם התוכנית השתבשה ומרים, אחות משה ואהרון, מתה ועמה נעלמה הבאר הניידת שהתלוותה אל העם והרוותה את צימאונו. העם, כדרכו, בא אל משה בטענות ודרש שיפתור את הבעיה. בעוד הקב"ה הורה למשה לכנס את כל העם, לדבר אל הסלע ולראות כיצד באופן ניסי יצאו מהאבן מים, משה חרג מההנחיות שקיבל ובמקום לדבר אל הסלע הוא היכה בו פעמיים בעזרת מטהו עד שמים רבים אכן ניגרו ממנו.

בגין חטאו זה של משה נגזר עליו כי הוא לא יזכה להיכנס אל ארץ ישראל. למשמעות החטא והעונש מספר רב של פרושים. מבחינתנו כמעט ובלתי אפשרי לבוא ולשפוט את מעשיו של משה ולהעביר ביקורת על האדם והמנהיג הנשגב, שזכה להיות שליחו הישיר של הקב"ה, לדבר עמו פנים אל פנים ולהיות הצינור שדרכו עברה התורה לעם ישראל ולעולם כולו. ובכל זאת, חשוב שננסה להבין מה הייתה טעותו ובעיקר מה כל זה אומר לנו היום לחיים שלנו כאן ועכשיו.

את שני הפרושים המפורסמים למאורע נתנו רש"י והרמב"ן. רש"י טען כי הטעות של משה הייתה בכך שמנע מהקב"ה להציג בפני העם נס מופלא נוסף לפיו מדיבור יצאו מים מסלע וכי הוצאת מים מסלע לאחר הכאתו פחות מרשימה. לדבריו, אם העם היו רואים שאפילו סלע פשוט ודומם שומע לקולו של הקב"ה הדבר היה מעורר ומדרבן אותם גם כן למלא במדויק אחר חוקיו. הרמב"ן, לעומת זאת, פירש את הדברים באומרו כי חטאו של משה היה בכך שביטא חוסר סבלנות כלפי העם וכעס עליהם. תרעומת משה באה לידי ביטוי במילים "וַיַּקְהִלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע. וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּורִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִים. וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּיךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם", כלומר מתוך סערת רגשות ומצוקתו האישית, בעקבות תלונות האינסוף שנאלץ לשמוע בארבעים השנה האחרונות, הוא חרג ממזגו הטוב וביטא לראשונה רגש שלילי. משה התרגז ללא סיבה מוצדקת שכן הקב"ה לא זעם על בקשתם של בני ישראל, למרות שזו הייתה חוצפנית וקנטרנית. משה על דעת עצמו החליט להיעלב בשם הקב"ה ומכאן החשש כי העם ילמדו ממעשיו. במשך כל תקופת הנהגתו העם נשא עיניו אל משה ולמד ממידותיו הטובות. כעת, כשגם הוא נכנע למידת הכעס וחוסר הסבלנות, היה חשש שידי העם ירפו מבחינת "אם בארזים נפלה שלהבת – מה יגידו אזובי הקיר?".

 

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, "סנגורם של ישראל", טען כי יש שתי דרכים להוכיח אדם: הראשונה מתוך הכרה שהוא מיסודו טוב וחיובי ורק המעשה הנקודתי שהוא עשה צריך תיקון, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות - מתוך תפיסה שהדברים השליליים שהוא עשה הם חלק אינטגראלי מאישיותו, שכן הוא רע מיסודו וחסר תקנה. משה באומרו "שמעו נא המורים" הפך את תוכחתו לזו מהסוג השני ושידר לעם שהם רעים וכי הרוע הזה הוא חלק בלתי נפרד מהם. כאשר מוכיחים אדם וחושבים שהוא שלילי מיסודו עלולים לקבע אצלו את התכונה השלילית ומאבדים את אמונו ואת הקשר עמו. זו היא הסיבה שגדולי המחנכים ממליצים לא לומר לילד אף פעם "אתה ילד רע" וכך לקבע אצלו את התחושה שהוא אכן כזה, אלא להסביר לו ש"הוא עצמו ילד טוב, אבל המעשה שהוא עשה הוא רע". אם משה היה מוכיח את עם ישראל בדרכי נועם, כפי שעשה בצורה כה מוצלחת עד כה, הם היו מבינים את גודל חטאם, אולם כשהעם לא הבין למה כועסים עליו ומה הוא עשה, ממילא התוכחה נהפכה להיות מתקפה חסרת תועלת.

יחד עם כל זאת, נראה כי חומרת העונש של משה מעט מפתיעה. מסופר שלאחר המעשה הוא בילה ימים על גבי לילות בתפילות לקב"ה שימחל לו ויתיר לו להיכנס אל ארץ ישראל, ובכל זאת בקשותיו לא נענו. הסיבה לכך נעוצה בעובדה ש"הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה" וממשה היו ציפיות גבוהות יותר מאדם רגיל. בתור מורה הדרך לעם ישראל למשך כל הדורות היה עליו לכבוש את כעסו ולגלות יותר סבלנות ורוך.

זו אינה הפעם הראשונה שהעם בא בטענות אל משה על שאין להם מים לשתייה. הפעם הראשונה הייתה שלושה ימים לאחר היציאה החפוזה ממצרים (בפרשת "בשלח"). אולם כעת, להבדיל מהניסיון הראשון, משה הגיב בכעס ותקיפות. המפרשים, שמלמדים זכות על משה, טוענים כי ההבדל נובע מהעובדה שמאז הפעם הראשונה ועד לפרשת "מי המריבה" עברו ארבעים שנה. ארבעים שנה של קיום על-טבעי של ניסים במדבר וארבעים שנה של חינוך לאמונה. אם כך, לטענתם, משה היה מתוסכל כי אחרי כל הארבעים שנה האלה נראה היה כי העם לא למד כלום ונשאר חסר אמונה, "קוטר" ורואה את חצי הכוס הריקה.

 

שומע בזיונו ושותק

כפי שכבר נאמר, באמת שקשה לבוא בטענות למשה רבינו. במשך ארבעים שנה של הליכה במדבר (ואף לפני כן) בני ישראל לא הפסיקו לקטר על קשיי הדרך (החל ממחסור במים לשתייה, דרך האוכל שניתן להם משמיים, וכנראה לא היה מספיק טעים לדעתם, ועד לקושי של הצעידה), להאשים את משה בשחיתות (בפרשת "קורח") ואף לרצות לסקול אותו באבנים אחרי חטא המרגלים. למרות כל זאת, משה, כמנהיג אמיתי, שם את כבודו האישי בצד וידע להכיל כל יהודי ולראות את הטוב שבכל אחד. סביר להניח שכל אחד מאתנו היה נשבר הרבה לפניו וזונח לאנחות את התפקיד כפוי הטובה. אולם כעת בפרשה שלנו, משה כשל דווקא בתכונה בה הוא הצטיין יותר מכל עד כה – ביכולת לספוג את העלבונות ועדיין לאהוב את המבזים ולשמור על קור רוח.

חז"ל קבעו כלל גדול לרוצה להתקרב לדרך השם ולזכות לחיים נעימים וטובים גם כבר בעולם הזה: "שומע בזיונו ושותק". פרוש הדבר הוא שכשאדם אחר מבזה אותנו, מזלזל בנו, ממרה פינו או ממעיט מערכינו, עלינו להתגבר על תחושת העלבון ולא להגיב באותו הרגע. רק לאחר שהתגברנו על האינסטינקט הראשוני לענות ולהתגונן ניתן לחזור אל אותו אדם וללבן את ההדורים בנחת וברוגע. כל אחד יכול להעיד שברגע שהוא מרגיש שפוגעים בכבודו הוא מתמלא בכעס ובאופן אוטומטי עולות בו המחשבות ש"נעשה לו עוול" והרגשות של "איך העזו לומר להוד מעלתו מילים שכאלה וכיצד האדם שמולנו לא מזהה את גדולתו ומרשה לעצמו לדבר כך?". החוכמה הגדולה, ובזה נבדל אדם שעובד על עידון מידותיו מאדם שנותן דרור לחלקים הגסים שבו לבוא לידי ביטוי, היא במקום לענות ממקום של כעס ולהתחיל "פינג-פונג" של האשמות ועלבונות הדדיים, לזכור כי ברגעים אלה אין טובה ונכונה יותר מהשתיקה. השתיקה בראש וראשונה היא ביטוי לוויתור. האדם מוותר על כבודו ועל האגו שלו, וויתור זה הוא ביטוי של פינוי מקום לכבוד אחר שיחול עליו. אחת המילים השגורות ביותר על לשוננו היא המילה "אני", והדבר איננו סתמי. כל פעולה, כל תנועה, כל מחשבה, מתחילה בהנחת יסוד של הקיום העצמי.  האמת היא שככל שגוברת תודעת ה"אני", ככל שנוכחותנו האגוצנטרית מתעצמת, כך נדחקת השכינה למעלה מאתנו. בזמן שאומרים לנו דברים שאיננו שמחים לשמוע יש הזדמנות מוחשית לתקן ולעבוד על כך.  בפרקי אבות נכתב: "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא השתיקה", כלומר אין דבר טוב יותר לאדם מאשר לשתוק כאשר מבזים ומעליבים אותו ולא להשיב דבר. על כך הוסיפו גדולי ישראל ואמרו: "בהמעיט האדם את דבריו ימעטו שגיאותיו", "מילה שווה זוז ושתיקה תרי (=שני זוזים)", וכן "מוטב שהאדם יתחרט על מילה שלא נאמרה מאשר יתחרט על מילה שכבר נאמרה".

בעומק הדברים לבחירה בשתיקה ובמתינות לאחר שהעליבו אותנו או המרו את פינו מעלה נוספת – ע"י השתיקה וההימנעות מהכעס אנחנו מביעים אמון בברוא העולם ומבינים שהוא לא סתם מזמן לנו ניסיונות וקשיים מיותרים, ושהכול בסופו של דבר קורה לטובתנו (גם אם במבט גשמי זה לא תמיד נראה כך). מבט אמוני על העולם פרושו לראות ולהבין שכל שנקרה בדרכנו – הטוב והנעים, כמו גם הקשה והמעיק – הכול זה שיחה אישית מעת הקב"ה, שמנסה לומר לנו דבר מה דרך אותה הסיטואציה. גם אם פגעו בנו, האדם שמולנו הוא רק השליח ובטח ובטח שאין סיבה לכעוס עליו.

הסיפור המוכר ביותר בתנ"ך בהקשר זה הוא כמובן סיפורו של דוד המלך, אשר נאלץ לשמוע עלבונות קשים ("צֵא, צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל") שנאמרו לו בקול רם ובפרהסיה מפי שמעי בן-גרא. בתגובה לבקשתו של אבישי בן צרויה לערוף את ראשו, דוד בחר להבליג ולהגיב במתינות, וזאת משום שהוא ידע את האמת – למען תיקונו היה עליו לשמוע ביזיונות ובן-גרא היה רק השליח.


רבי נחמן הגדיל והוסיף מדרגה לעקרון זה: "ישמע בזיונו ישתוק ויידום - זה עיקר התשובה". לשתוק זה לשמור על קור רוח ולא לענות כלפי חוץ, כאשר לדום זה לקבל בשמחה ובאמונה גם בתוכנו את מה שקורה לנו. השלב הראשוני הוא באמת לא לענות (גם אם בפנים רותחים), בעוד בהמשך אנחנו רוצים גם בפנים להיות רגועים. הדרך לכך היא להרבות בשיפוט לכף זכות ובעין טובה. העיקרון הזה כה חשוב, עד שרבי נחמן מברסלב טען שהדרך העיקרית לתשובה, כלומר לתיקון החלקים הנמוכים שקיימם בכל אחד מאיתנו ("ייצר לב האדם רע מנעוריו") הוא ע"י אותה שתיקה.

מי שמפנים דברים אלה ומשכיל ללמוד מטעותו של משה רבנו, שהגיב ממקום של כעס, יזכור להשתמש בנשק של "שומע בזיונו ושותק" בזמן אמת. בפעם הבאה שהבוס מעיר לנו על תפקודינו במשרד נקבל את ההערה בשקט ולא מיד נתגונן ונצטדק, או  כשהנהג שלידנו בכביש צופר לנו ואף מוסיף תנועות ידיים לוחמניות נשמור על "פני פוקר" ולא נגרר לדין ודברים מיותר. בזוגיות עקרון זה חשוב שבעתים. כשבן/בת הזוג מעיר לנו על הנעליים שזרקנו בסלון או על החולצה שכבר שבוע שוכבת בסל ומחכה לכביסה – הדבר הנכון ביותר הוא לבצע את מבוקשו וכמובן לא להדוף בחזרה את הערתו, לא להוסיף בדיחה צינית ובעיקר לא להעיר בחזרה על מה שנראה לנו שדרוש שינוי אצלו. חשוב לזכור – בן/בת הזוג הוא השליח שנבחר אישית בעבורנו ע"י הקב"ה למען תיקונינו ולכן יש לכבדו ביותר.

 

מעלת הדיבור בין בני זוג

למרות שמשה שגה, כפי שראינו, בדיבורו אל העם, ופיו היה זה שהכשיל אותו, עצם ההנחיה של הקב"ה דווקא לדבר אל הסלע מרמזת על החשיבות הגדולה שטמונה בכוחו של הדיבור ובסגולותיו הנפלאות. על פי הקבלה, כל הברואים מחולקים לקטגוריות הבאות: דומם, צומח, חי ומדבר. האדם, שנחשב לנזר הבריאה, מובדל משאר בעלי החיים ביכולתו לדבר. בעזרת הדיבור אנחנו מביעים את עצמינו, מבטאים את הצד האלוקי שקיים בנו ויוצרים קשרים עם בני אדם נוספים.

בין בני זוג החשיבות של מיומנות ותרבות שיחה קולחת, חופשית ותדירה משמעותית ביותר לפיתוח הקשר הראשוני וכמובן לשימור והגדלת האהבה בהמשך המסע המשותף של החיים. בדר"כ האישה היא זו שניחנה ביכולת מילולית מפותחת יותר וחז"ל אף קבעו כי "עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם, מהן נטלו הנשים תשעה". ואכן ברוב מערכות היחסים זוהי האישה שמשתפת את בעלה בכל תלאות יומה ואף נכנסת לפרטי פרטים, שאולי לא תמיד מעניינים אותו לאחר יום עבודה ארוך ומעייף. כאן אנחנו הגברים חייבים ללמוד כלל גדול מעין כמוהו אשר בו נבחנת מידת הנתינה שלנו בקשר – עלינו להקשיב בסבלנות ובאמפטיות רבה לרחשי לב נשותינו על מנת שהן תרגשנה בטוחות ושמחות יותר. הגברים, כיצורים פרקטיים, מחפשים מיד לכל בעיה פתרון, לא מבינים מדוע הנשים "מתלוננות" כל כך הרבה ואף רואים בדבריהן רמיזה על שהם לא מספיק טובים ושבגללם האישה לא מסופקת. יש להבין שכל אדם זקוק לדיבור על מנת לפרוק את שעל ליבו ותכונה זו חזקה אצל נשים פי כמה וכמה. מתוך ההבנה של השוני בין המינים עלינו לעצור רגע לפני החזרה מהעבודה, לנשום נשימה עמוקה לפני הכניסה אל הבית, לנשק את המזוזה, שמזכירה לנו את הערכים של המשפחה והאחדות, ולהיכנס עם חיוך גדול וסבלנות אין קץ לשמוע על השיחה שקיימה עם חברתה מהמשרד, על תוכנית הרדיו שהקשיבה לה בדרך מהעבודה, על הציור שצייר הקטן בגן ועל הבעיות של הגדולה עם המורה לחשבון. גבר שמבין שזה תפקידו בעולם הוא גבר אמיתי. נכון שהרבה פעמים מפתה יותר להישפך על הכורסא מול הטמבלביזיה מאשר לעשות את כל זה, אבל מי שהתחיל את העבודה הזו יודע שאין עונג גדול יותר מלראות את אשתך מחייכת ורגועה אחרי שרגעים ספורים קודם לכן דמעות עמדו בעיניה מרוב עומס וטרדות היום.

חז"ל כדרכם היו כה מדויקים באומרם: "דאגה בלב איש ישיחנה" (ישיחנה – מלשון ישוחח אותה, ידבר אותה). עלינו לדבר אחד עם השני כדי לפרק את המתחים הללו ולהיטען בכוחות חדשים, שאם לא נעשה זאת - הבעיות רק ילכו ויגדלו. היום גם הרפואה המערבית מכירה בעובדה שכשאדם סוחב בליבו מועקות ולא משתף בהן אנשים שהוא סומך עליהם ואוהבים אותו, הוא מועד הרבה יותר למחלות שונות ומשונות גם בגוף. הרב ארוש בספרו הנהדר "בגן השלום" מלמד כי גבר שאינו מקשיב לאשתו ומשוחח עמה צריך לדעת שהוא מצער אותה מאוד וכי היא תמצא דרכים פחות טובות להוציא את שעל ליבה, כדוגמת שיחות טלפון ארוכות עם חברות, ביקורים ארוכים אצל הוריה וכו' – העיקר לא להיות בבית היכן שהיא לא זוכה לתמיכה שהיא כה זקוקה לה. הבעיות של האישה הן בהכרח גם הבעיות של הגבר שלה. זו המשמעות העמוקה של הנישואין. מרגע שהזוג התחתן הוא נהיה אחד – בטוב וברע. כמובן שדברי מכוונים גם למצבים הפוכים בהם לגבר יש צורך לשוחח על טרדותיו ואז תפקיד האישה להיות חברו הטוב ביותר ולהקשיב באמפטיה.

זוג נבון ישכיל לקבוע זמן קבוע בכל יום (יכול להיות אפילו רבע שעה) בו הם יעשו דבר אחד בלבד – לשוחח. בזמן הזה הטלביזיה לא דולקת ברקע, מכבים את הפלאפונים, לא אוכלים ולא מטפלים בילדים. בזמן הזה פשוט יושבים ביחד, מסתכלים האחד לשני בעיניים ומדברים. בהתחלה זה עלול להיות מלאכותי, אולם עם הזמן זה ייהפך לטבע שני ומובטח לזוג שהקשר בניהם יתחזק ויפרח.

 
שבת שלום, ניר אביעד

יום רביעי, 10 באוגוסט 2011

לקראת ט"ו באב – מה זאת אהבה?

בס"ד

"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" אומרת המשנה, ובכל זאת נראה כי כיום רבים וטובים כלל לא יודעים מה הקשר בין יום זה ובין אהבה וזוגיות. על מקורותיו השונים של החג, על תפיסתה של היהדות את המונח "אהבה", על הדרכים לחזק את הקשר והתקשורת עם בן/בת זוגנו ועל הדרך להפוך את ט"ו באב ליום משמעותי הרבה יותר מגירסה עברית חיוורת של "ולנטיין דיי"

יום ט"ו באב היה בעבר אחד מהחגים היפים והחשובים ביותר במסורת היהודית, עד כי נאמר עליו במשנה במסכת תענית: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". למרות זאת, ולמרבה הצער, כיום נשאר ממנו מעט מאוד, ולראייה אם יערך סקר אקראי בקרב האוכלוסייה נגלה שרבים כלל לא יודעים מהם מקורותיו ועל שום מה זכה דווקא יום זה להיות מקושר עם אהבה וזוגיות. יתר על כן, כמו בתחומים רבים נוספים הקשורים למסורת שלנו בהם שכחנו את המקור והתבלבלנו בין עיקר וטפל, נראה כי אין דבר שרחוק יותר מהמהות הפנימית והאופי של יום ט"ו באב מאשר המנהג שחלחל בשנים האחרונות בחברה הישראלית לפיו מנוצל יום זה לטובת אווירה של מתירנות מוחצנת ושל אהבה רדודה וחסרת עומק ותוכן.

כדי להבין טוב יותר את מהותו של יום מיוחד זה, ומתוך כך את התפיסה של היהדות למונח של "אהבה", יש להזכר במקורותיו השונים:
  1. מחילה למתי-המדבר: במשך 40 שנות הנדודים במדבר, מידי ט' באב, ביום בו ארע חטא המרגלים החמור, היו קבוצה גדולה של אנשים חופרים לעצמם קברים ומחכים למותם, כחלק מהעונש שהעם קיבל. בט' באב בשנה הארבעים לא נפטר אף אחד, ולכן הם המשיכו לחכות בקברים מחשש שטעו בספירה של היום עד שבט"ו באב היה ליל ירח מלא, הם הבינו שהעונש תם ושמחתם לא ידעה קץ. כך, מסמל ט"ו באב את היום בו סלח ה' לישראל על חטא המרגלים, בדומה ליום הכיפורים, בו מחל הקב"ה לבני ישראל על חטא העגל. שני החגים מייצגים יום של מחילה והתאחדות מחודשת של עם ישראל עם בוראו.
  2. התרת נישואים בין השבטים: במשך תקופה ארוכה, עד להתבוססות בני ישראל בארץ, הותרו הנישואים אך ורק בין בני אותו השבט. ביום ט"ו באב בוטל איסור זה ועלמות החן משבט גד או מנשה יכלו, לדוגמא, למצוא לעצמן גברים חתיכים ויראי שמיים גם משבטי זבולון, אשר, דן, וכו'. היום שבו הותרו מחדש השבטים לבוא אלו באלו מבטא יום שבו פרץ נהר האהבה הפנים-ישראלי את סכר הבדלנות והשייכות המגזרית של "אנחנו" ו"אתם".
  3. הותרו נישואים עם בני שבט בנימין: לאחר הסיפור הטראגי והאכזרי של "פילגש בגבעה" העם נדר נדר שלא להתחתן עם בני שבט בנימין, אולם לאחר שהבינו ששבט שלם עומד להעלם מהעולם הותר ביום ט"ו באב לגברים של שבט בנימין לצאת ולהכיר את בנות השבטים האחרים שחוללו בכרמים. גם כאן הרצון לאהוב כל אדם מישראל ולא לאפשר חלילה לשבט שלם להיכחד היה חזק יותר מכל המחסומים האחרים. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (שיר השירים), ואכן  אהבת ישראל, שפעמה באותו הדור, והתפיסה שכולנו בסופו של דבר אחים ושותפים לאותו הגורל, הביאו לביטול הנדר.
  4. קבורת הרוגי ביתר: כל אותם לוחמים אמיצים שנהרגו במהלך מרד בר כוכבא בביתר הובאו לקבורה ביום זה, וחרף העובדה שגופותיהם היו מונחות זמן רב מחכות לקבורתן, הקב"ה באהבתו אותנו חולל נס והן לא נרקבו והסריחו.
  5. חיזוק הקשר בין העם ובית המקדש: ביום ט"ו באב סולקו שומרי הדרכים שמנעו מעם ישראל להגיע לבית המקדש ולבצע בו את מלאכת הקרבת הקורבנות (מלשון קירבה), כמו גם הסתיימה תקופת כריתת העצים ששימשו לטובת העבודות במקדש.

אם נחפש את המכנה המשותף בין כל האירועים הנזכרים כאן נוכל לראות שמעבר לעובדה שכולם אירעו ביום ט"ו באב, חוט השני שמקשר ביניהם הוא לא אחר מאשר האהבה – אהבה של הקב"ה לעמו, כפי שבא לידי ביטוי במחילה ובחיזוק הקשר, אהבה של העם לקב"ה, כפי שבא לידי ביטוי במאמצים לעבדו במקדש ולזכות במחילה ובכפרה, אהבה בין חלקי העם ובין איש וזולתו, כפי שבא לידי ביטוי בחיפוש אחר האחדות ואחר המשותף במקום אחר המבדיל, וכמובן באהבה בין גבר ואישה, כפי שבא לידי ביטוי בריבוי ההיכרויות ומהפתיחות שאפשרה לזוגות להיפגש והתחיל לבנות את ביתם.
רק שישה ימים מפרידים בין צום ט' באב לחג ט"ו באב, ואם בוחנים את מהותם של שני ימים סמוכים אלה, ניתן לראות שט"ו באב הוא למעשה התיקון של ט' באב. בתשעה באב חרב בית המקדש השני בגלל שנאת חינם ובגלל פלגנות ו"סקטוריאליות", ולעומתו, ט"ו באב הוא יום של חיבור, התחלה חדשה ואהבה. על כך כתב רבי נחמן מברסלב ושר אהוד בנאי: "תאמין שאם קלקלת אתה יכול גם לתקן".

מתוך העיסוק במקורות ט"ו באב עולה ומתחדדת השאלה שהיא אולי העתיקה בעולם: "מה זאת אהבה?". רבים ניסו להגדיר את הרגש הזה, את מצב הצבירה הנפשי הזה, את היופי הזה שאנו כה נכספים אליו, אולם נשארו חסרי מילים. על ההגדרה המדויקת אנו עוד חלוקים, אבל כולם יסכימו שאהבה, תשומת לב, הכרה בערכינו וקבלה חשובים לנו כבני אדם לא פחות מאשר צרכים פיזיים כאוכל ושתייה. כשאדם לא זוכה לכל אלה הוא מרגיש שחייו אינם חיים. אנו זקוקים לאהבה בדמות פרגון מהבוס, משוועים לאהבה בדמות חיבוק ומילה טובה מההורים וכמובן מייחלים לאהבה ואינטימיות זוגית, אולם מעל לכל אלה זו האהבה לבורא ומהבורא שהנשמה שלנו (מבלי בכלל להבין זאת או אפילו לחשוב על כך) משתוקקת להרגיש. זוהי  פסגת הפסגות של האהבה האפשרית.

מי שחסרה לו אהבה אינטימית עם אדם אחר, אהבת אמת בה הוא יכול פשוט להיות הוא עצמו מבלי הצורך להתחפש ולמצוא חן, מבקש למצוא לה תחליפים זולים. ואכן, לצערנו, במיוחד בדור שלנו קיים מחסור חמור באהבה. אנו שבויים בעולם בו התקשורת צינית ומנוכרת, משוחחים דרך איי-פונים, מסכי פלזמה ורשתות חברתיות מטופשות בהן לכל דרדק יש "אלפיים חברים", ובכך מאבדים את הקשר הבין-אישי ואת האהבה האנושית. אהבה נכספת זו לא מתגלה במסיבות רועשות, בצ'טים אנונימיים באינטרנט או בסביבה עסקית צינית וקרה.  אהבה אמתית אפשרית רק בחיבור אמתי מלב אל לב, במסירות,  בוויתור, בהתחשבות ממקום של בחירה ובנתינה. רבים מתבלבלים ומתוך הרצון שלהם בהכרה בערכם מהסביבה הם פועלים ההפך מהדרך הנכונה. לא, את לא צריכה ללכת חצי ערומה כדי שישימו אליך לב ויחשבו שאת "שווה"! השווי שלך הוא בפנימיות שלך – באישיות הנעימה, ברגשות העדינים, באינטלקט החד. וגם אתה חביבי, אתה לא צריך לקרוע את עצמך בעבודה כדי להרוויח יותר כסף על מנת  שיחשבו כמה מוצלח אותה או לעקוף את כולם בכביש ולהגיע ראשון אל הרמזור כדי שיראו שאתה אחלה גבר שבעולם! לא בזכות זה יעריכו אותך יותר. תפרגן יותר לאשתך, תשמח אותה בכל הזדמנות שאתה יכול, תחבק את הילדים שלך, תעשה איתם שיעורי בית או פאזל. ככה תגלה אהבה אמתית מה היא, ככה תזכה לכבוד אמתי - כזה שלא חולף כעבור רגע ומשאיר אותך ריק.
חלום ה"אהבה", שמוכרת לנו הוליווד, הוא בדר"כ יפה ומתקתק. הגבר שרירי ומסוקס והאישה בלונדינית ורזה. מה לעשות שבמציאות לא כולנו נראים כך והדיסוננס גורם לתסכולים רבים?! לא רק זאת, אלא גם שהסרטים האלה תמיד נגמרים בנשיקה רומנטית על רקע השקיעה או בחופה חגיגית ומקושטת לעילא ולעילא. למה הם לא מראים את מה שצפוי לנו אח"כ? למה הם לא מספרים על החיתולים והקימות בלילה? על החובה להיות תמיד סבלני ונעים הליכות כדי שהקשר יצליח? על הוויתורים האינסופיים שיש לעשות בחיוך ובשמחה כדי לא ליפול לסטטיסטיקה הנוראה? את ההתמודדויות החשובות של הזוגיות משום מה לא מראים שם, כך שהמונח "אהבה" מקבל תדמית של פלקט חסר משמעות שרק גורם לתסכולים ובעיות בשלום בית כשנתקלים בפער בין המצוי לבין מה שמכרו לנו.

רובנו מאמינים כי אהבה היא תחושה המבוססת על משיכה גופנית ורגשית הנוצרת ספונטנית כשמופיע האדם הנכון. למרבה הצער, באותה הקלות אותה התחושה יכולה גם להילקח מאתנו כשהקסם "מתפוגג ונעלם". כיצד, אם כך, ניתן לאהוב יותר ולשמר את אותה האהבה כמה שיותר זמן? התשובה היא שאהבה אמיתית, כזו שנמשכת לאורך זמן ורק הולכת ומתגברת, פרושה יציאה מעצמך, חשיבה מה האחר צריך, מה יכול לעשות לו טוב, נתינה בלי אינטרס ובלי התחשבנות מה אנחנו מקבלים בחזרה. ביהדות "אהבה" זה משהו מאוד מעשי. אנחנו לא מדברים בסיסמאות ריקות של "אהבה ושלום" בסגנון "ילדי הפרחים". לאהוב זה לתת בפועל לאחר.
אם יש לנו, לדוגמא, עציץ שדורש טיפול מוקפד על ידינו (השקיה ידנית, גיזום, דישון, וכו') סביר להניח שיהיה אכפת לנו ממנו ואף נאהב אותו יותר מאשר עציץ שמושקה אוטומטית או מטופל על ידי גנן מקצועי, ולכן אם יעונה רע לאותו העציץ זה יפריע לנו יותר. ההסבר לכך הוא שאל אותו עציץ נקשרנו. העשייה, הנתינה, הדאגה והאכפתיות עוררו בנו כלפיו רגשות עמוקים יותר מאשר אל העציץ השני. כך זה עובד גם עם בני אדם – אהבה היא לא משהו אקראי או הורמונאלי. האקראיות עוברת ואיתם גם ההורמונים, שמשכו אותנו בהתחלה. אהבה אמיתית היא אהבה שנובעת מדאגה שלנו למישהו אחר, מאכפתיות, מרצון לעשות לו טוב. זה נכון ביחס לעציץ ונכון שבעתיים ביחס לבן אדם אחר. בעוד שרוב האנשים מאמינים כי אהבה מובילה לנתינה, האמת הפוכה לחלוטין - נתינה מובילה לאהבה. רוצים לאהוב את בן/בת זוגכם, ילדיכם והורכם יותר? תתאמצו מעבר לרגיל שלכם בעבורם. "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

הקב"ה קובע כבר בפרשת "בראשית" כי "לא טוב היות האדם לבדו", ולכן עשה לו "עזר כנגדו". יש אנשים שיטענו כי תפקידו של מוסד הנישואין הוא לקיים את העולם ולוודא שתהיה רבייה והמשכיות. יש אנשים שגורסים כי מטרת הנישואין היא לדאוג שהעולם לא יהיה הפקר מבחינה חברתית ואנשים יוכלו לנתב את יצר המין שלהם למסגרת מוגדרת ומסודרת, ויש אנשים שממשיכים להאמין ברומנטיקה וטוענים כי מטרת הנישואין היא לאפשר לרגשות החיבה, הידידות והאהבה מקום להתבטא. כל התפיסות הללו בהחלט נותנות תשובות חלקיות מדוע אנחנו כה זקוקים אחד לשנייה ואחת לשני, וזאת למרות שבעידן הציני בו אנחנו חיים יש שחושבים כי אין שום פסול ב"נישואין פתוחים", שתחלופת בני זוג היא דבר נורמאלי ואף מבורך, ושאהבה זה רק רגש חולף שלא ניתן לסמוך עליו ומקורו בהורמונים שמופרשים מאיזו בלוטה במוח. ובכל זאת, נראה כי גם כיום, בעולם המנוכר בו אנו חיים, הכמיהה לזוגיות אקטואלית מאי פעם. התשובה לשאלה מדוע זה כך חזקה וגדולה הרבה מאתנו. האמת המופלאה היא שהחיבור בין איש לאישה הוא מהות אלוקית וכי כל העולם מורכב מכוחות זכריים וכוחות נקביים ששואפים להתחבר. מדובר בתכונה עולמית הטבועה בבריאה כמו תכונה גנטית. האיש והאישה, הזכר והנקבה חייבים להתאחד. בקבלה זה מכונה "אור" ו"כלי". היצר המיני וההסדרים החברתיים הם רק טריגר שברא הבורא כדי למשוך אותנו אחד אל השני. כמו מגנט וכמו חשמל. איש לחוד ואישה לחוד- חייהם אינם שלמים. זהו חוסר שלמות המביא לחוסר הרמוניה, ולכן זוגיות היא משמעותית גם אם אין לבני הזוג ילדים. מצוות פרו ורבו היא מטרה משנית לעצם החיים בזוגיות משותפת וקבועה, וכמוה כל מה שקשור לערך של הקמת מוסד חברתי משפחתי מסודר, תשלומי משכנתא משותפים או כל הסבר שכלי אחר שנעלה בדעתנו. גם אם הזוגיות היא בעליות ובירידות, גם אם היא נדמית כדרך מליאת חתחתים ומכשולים, מדובר בדרכו המתוכננת של הבורא. זו הדרך בה אנו משיגים שלמות ושווה לנו להשקיע בה את מירב מרצנו וכוחנו.
מעבר לכך, זוגיות זו הסדנא הכי משמעותית והכי אינטנסיבית לגילוי הכוחות הפנימיים הגנוזים בכל אחד ולתיקון המידות. בזוגיות אנחנו חשופים לחלוטין ובן/בת הזוג רואה אותנו ללא המסכות, שאנחנו נוטים לעטות בחוגים חברתיים שונים מחוץ לבית. לפיכך, אדם נבון, שהשכיל להבין שתפקידנו פה בעולם הוא להפיץ אור ולהטיב לסובבים אותנו (מבחינת "ואהבת לרעך כמוך"), רואה בזוגיות ככר ההשפעה והנתינה האולטימטיבי. בזוגיות יש אפשרות (ואפילו חובה) אמיתית לחשוב על הצד השני ולחפש בכל רגע נתון כיצד ניתן לעשות לו/לה טוב יותר, כיצד ניתן לפנק, לספק צרכים ולהוות אוזן קשבת ולב מבין. לא חסרים מקומות וסיטואציות בהם אנחנו יכולים וצריכים לשמח את הסובבים אותנו, אבל אין מקום כל כך עמוק, חשוב ומחייב כמו בזוגיות לעשות את זה. כדי שהקשר יצליח אין לנו ברירה אלא לוותר על הילד הקטן והקטנוני שקיים בתוך כל אחד מאתנו ושרוצה רק לינוק מהעולם לעצמו. אין בכוונתי חלילה לומר שרווק/ה הם בהכרח אנוכיים יותר, אולם ההזדמנויות שלהם לעבוד על מידת הנתינה לזולת קטנות משל מי שהמציאות הזוגית מחייבת אותו להתגמש, להתפשר ולהתחשב בלי הרף כדי לקיים מערכת יחסים אמיתית ובריאה.

ניתן להעביר את  ט"ו באב הקרוב כמו עוד יום סתמי, כשכל שמבדיל בינו לבין היום שקדם לו או שיבוא אחריו הוא הבונבוניירה או הפרח שקנינו לאישה/לבעל בדרך מהעבודה הביתה, או שלחלופין ניתן למנף אותו להבנה חדשה ומרעננת מה היא אהבה אמיתית, לחיזוק הקשרים בתוך המשפחה עם הילדים, ההורים והאחים, לשיפור התקשורת הזוגית, ללקיחת התחייבות אישית לעשיית עוד מעשה טוב אחד בימים הקרובים, וכו'. "יום האהבה" יכול להיהפך  מ"ולנטיין דיי" ליום משמעותי באמת - יום של החלטה שאנחנו מתחילים לתת לעולם קצת יותר ומוכנים להתאמץ בשביל זה.
מעבר לכל זאת, ט"ו באב מסמל בחסידות גם את ראשיתה של תקופת חשבון הנפש והחזרה בתשובה לקראת הימים הנוראים. בעבר היו כאלה שנהגו לשלוח כרטיסי ברכה ולברך זה את זה ב"כתיבה וחתימה טובה" כבר מט"ו באב, כפי שאנחנו נוהגים היום במשך חודש אלול. הלוואי ונשכיל להתחבר למהות הפנימית של יום מיוחד זה ולהרגיש את אבקת האהבה שהקב"ה מפזר לנו במהלכו באוויר.

באהבה, ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר