‏הצגת רשומות עם תוויות מרגלים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מרגלים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 23 ביוני 2016

פרשת "שלח" - אני לא חגב. אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות!

בס"ד


מרגלים שנשלחים במשימה סודית אל עומק האויב במטרה לאסוף מודיעין חשוב ורגיש ודוח מצב המתאר את הסכנות הטמונות במבצע צבאי נועז לכיבוש הארץ. לא, זה לא עוד סרט מתח בסדרת ג'יימס בונד, זוהי תחילתה של פרשת השבוע הנוכחית. מה היה חטאם של אותם מרגלים, איך כל זה קשור אלינו כאן ועכשיו וכיצד ניתן להתחזק בשמחה ובאמונה בעצמינו מתוך הקריאה בפרשה?

תמצית העלילה בקצרה:

משה רבנו ממנה את שניים-עשר ראשי השבטים לצאת לתור את ארץ כנען טרם יכבשו אותה בני ישראל. הוא מצווה עליהם לבחון את אופי הארץ ואת חוזקו וגודלו של העם היושב בה. המרגלים תרים את הארץ במשך ארבעים יום וחוזרים בתאריך ט' באב (מועד חורבן שני בתי המקדש מאות שנה מאוחר יותר) כשבידיהם פרות ענק המעידים על טיב הארץ. הם מספרים כי הארץ "זבת חלב ודבש", אך בפיהם דברים קשים על עוצמת האויב ועל כך שהארץ "אֶרֶץ אֹוכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ". המרגלים, להוציא את כלב בן יפונה ויהושע בן-נון, מבטאים דברי כפירה קשים ואף מסיקים: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (ממנו – כביכול מהקב"ה). העם שומע את דברי המרגלים ופורץ בסערה של בכי, כעס ומרדנות. יהושע וכלב, בגיבויים של משה ואהרון, מנסים לשכנע את העם כי הארץ טובה ויש לבטוח בה', אך העם זועם ורוצה לרגום אותם באבנים. הקב"ה נגלה אל משה ופונה אליו בדברים קשים על עם ישראל ועל כוונתו לכלותם, אולם משה מתפלל ומתחנן לפניו שיסלח להם. לבסוף הקב"ה אכן מקבל את תפילתו ואת טיעוניו ואומר "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ".

 

"והיינו כחגבים בעינינו" – על דימוי עצמי שלילי:

התיאורים המפחידים של המרגלים בפני העם על הקשיים והצרות הממתינות להם בארץ ישראל כללו דימויים כמעט מפלצתיים על התושבים המקומיים: "וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹות מְאֹוד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם... וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים. וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵיינֵיהֶם". מדבריהם עולה ומתבהר כלל בסיסי וחשוב מאוד בקשר שבין בני אדם, אומות ומדינות – הסביבה רואה ותופסת אותנו באותו האופן שבו אנחנו רואים ותופסים את עצמינו. ברגע שאותם המרגלים היו בעיני עצמם חלשים וקטנים כחגבים, אז באופן טבעי ומיידי כך הם גם נתפסו בעיני אויביהם!!                                  

להבדיל משאר המרגלים, יהושע בן-נון, ממשיך דרכו של משה, וכלב בן יפונה, עליו מעידה התורה כי הייתה עימו "רוח אחרת", גורסים כי "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹותָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ". לשניים היו בדיוק את אותן עיניים גשמיות כמו לשאר המרגלים, ובכל זאת נקודת המבט שלהם על אותה המציאות הייתה שונה לחלוטין והיא שיקפה ביטחון עצמי גבוה.                     

רבי נחמן מברסלב דיבר רבות על החשיבות שבראיית הטוב שבנו והתמקדות בו. רובינו, למרבה הצער, לוקים בחוסר אמון כלפי עצמינו ואנו לא מאמינים שאנחנו טובים וראויים לטוב. באופן טבעי ואוטומטי אנחנו מזהים אצלנו (וכמובן גם אצל הסובבים אותנו) בעיקר את התכונות השליליות ונקודות התורפה. לראות את הרע זה הכי קל והכי פשוט, אולם האתגר והחוכמה האמיתיים הם, למרבה הפלא, דווקא למצוא את הטוב שקיים בנו ובסביבה ולהתמקד בו. אין הכוונה חלילה שלא נהיה מודעים לעצמינו ולחולשותינו ושנשאף לתקנן, אולם הפוקוס צריך להיות בראש ובראשונה, וברוב המכריע של הזמן, בדיבורים פנימיים מעודדים ובמחשבות מרוממות על עצמינו. מה לעשות, בחוץ יש מספיק אנשים שינסו להקטין ולהכשיל אותנו. אם לא נבנה מזח יציב של קבלה ואף אהבה עצמית (שוב – לא במובן של אגו וגאווה) אז ללא ספק כל גל קטן מבחוץ יכופף וישבור אותנו.

"אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת). כל אחד נופל. החוכמה היא לקום כמה שיותר מהר ולא להוסיף שנאה עצמית.

רבי שלמה מקרלין נהג לומר ש"העוון הכי גדול של היצר הרע הוא לא בכך שהוא גורם לנו לעשות עבירות, אלא בכך שהוא משכח מאתנו שאנחנו הבנים של המלך". עבור נשמה של כל יהודי לחיות בצמצום וכיווץ, שמקורם בהלקאה עצמית, זה סבל נוראי. הדרך להגיע למקום שמעריך ושמח עם מי ומה שאנחנו עוברת דרך זיכרון שאין בנינו אפילו אדם אחד שלא עוסק בחלק מזמנו בעשיית טוב ובנתינה. אצל אחד זה יכול להיות ממש התנדבות בארגון חסד או בנתינת צדקה, ואצל השני יכול להיות "סתם" בחיוך לאדם ברחוב, בעזרה להורה/ילד לעשות דבר מה, או במתן זכות קדימה להולך במעבר החצייה. האמת היא שאין דבר כזה "סתם". למרות שאנחנו נוטים דווקא להבליט ולהתמקד ברע שקיים בנו ולהתעלם מהעשיות והתכונות הטובות, בעיני הקב"ה כל עשייה חיובית (ולו הקטנה ביותר) יקרה בעיניו ביותר והוא אוהב אותה מאוד. אם הוא שבע רצון מאתנו אזי מי אנחנו שנשפוט אותנו כל הזמן לכף חובה ונלקה את עצמינו על כמה אנחנו לא טובים ולא מוצלחים. לא, אנחנו לא חגבים! אנחנו בני מלך שעשויים מאבנים טובות!

רבי שלמה קרליבך, שנהג לקרב ולשמח יהודים מכל הזרמים, הצבעים והצורות, ספג לא אחת ביקורת על כך שהוא "מתעסק" גם עם מי שהחברה דחתה וקטלגה כ"לא מוצלח" או כ"חסר סיכוי". פעם אחת בעודו מרצה בכנס יהלומנים חשוב הוא נשאל ע"י יהלומן נודע שוב על עניין זה. בתשובה הוא ענה שגם הוא, כמותו, מומחה גדול ליהלומים. הוא הולך ברחובות מידי יום וכל מה שהוא רואה סביבו זה את היהלומים היקרים ביותר בעולם מהלכים סביבו. חלקם אולי זקוקים לליטוש ואת חלקם יש להוציא ממש מהבוץ, אולם בבסיס – בכל אחד יש מרגלית יקרה מפז שמנצנצת מבפנים ורק משוועת להתגלות. הלוואי ונזכה בזכות השילוב של העבודה לתיקון המידות הרעות, יחד עם הראייה של הטוב הגדול שקיים, לגלות את היהלום שבתוכנו ובזכות זה לעזור לאחרים לגלות את האוצר שבתוכם.

 

מעבר לדברים אלה, שורש ההבדל בין המרגלים שתרו את הארץ היה שבעוד שאר המרגלים סמכו רק על כוחם וחישבו שאין ביכולתם להילחם באותם נפילים וענקים, יהושע וכלב ניחנו במידת אמונה חזקה מאוד בקב"ה וידעו שאם זהו רצון הבורא, אז ודאי טמון בדבר טוב אבסולוטי וכי עליהם לסמוך על מי ששלח אותם למשימה ואף הבטיח להם שהארץ תיכבש. את הקשיים הם השכילו לראות כאתגר ובזכות האמונה החזקה שלהם ב-ה' גם הביטחון העצמי שלהם בכוחם גדל. ידוע שמי שהוא שלוח של מלך מתייחסים אליו כמו אל המלך בכבודו ובעצמו ונותנים לו את כל הכבוד והיקר שהמלך היה זוכה לו. ואכן, בעוד עשרת המרגלים האחרים ראו סכנות ואיומים, השניים חזרו רגועים ובטוחים בצדקת דרכם ובפיהם המסר: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹותָהּ--טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹוד מְאֹוד".

 

ההשפעה המזיקה על הסביבה של דיבורים שלילים:

אחת הטרוניות הגדולות כלפי המרגלים היא שבדבריהם השליליים הם הכשילו את העם בכך שגרמו להם לפחד מהצפוי לבוא ולהתמלא בכעס כלפי הקב"ה ומשה שליחו. במקום להוות דוגמא ומופת להתמודדות אמיצה עם המציאות הם יצרו אפקט מצטבר של רפיסות, נמיכות קומה לאומית, דמורליזציה וחוסר אמונה בצדקת הדרך ובכוחנו. אין ספק שחלקו באשמה של העם שנבהל, פקפק והתמרד אינו מבוטל, ולא בכדי הם נענשו בהליכה במדבר במשך ארבעים שנה ומיתה בו, ובכל זאת מהמנהיגים הייתה ציפייה להבין שהעם מועד לנפילה רוחנית ועל כן לנהוג במשנה זהירות בדבריהם. עצם העובדה שהם בחרו לספר על הקשיים ואף העצימו את התיאורים בדימויים מפחידים מראה כי הם כשלו בלשונם ובהבנתם את כוחו של הדיבור.  

התורה מלמדת אותנו כי בכוחנו להזיק לזולת במעשינו, כדוגמת בגניבה, גזל, רצח, וכו', אך לא פחות מכך גם בלשוננו, כדוגמת בדיבור לשון הרע, רכילות ופגיעה במורל. לסוג הזה של חטא של גרימת צער לאדם אחר מתוקף מילותינו קוראת התורה "הונאת דברים".  במבט שטחי אנחנו עלולים לחשוב שהונאה כספית חמורה יותר מהונאת דברים, אך למעשה ההיפך הוא הנכון. רכושו של האדם חיצוני לו, ולעומת זאת, רגשותיו הם חלק בסיסי מאישיותו. להיות רגיש לתחושות הזולת, בעיני התורה, זו מצווה גדולה שעלינו תמיד לשאוף למלא. לא בכדי קבעו חז"ל כי "חיים ומוות ביד הלשון" והזהירו אותנו שבעתיים לשים לב למילים שאנו מוציאים מפינו. רבים מאתנו מפריחים לאוויר אמירות קשות ושליליות, אשר אם נשים לב לדבר נראה כי הן אינן מסייעות ומשפרות את המציאות וכל עניינן הוא שיתוף השומע בסבל שלנו. אין ספק שחשוב מידי פעם "לאוורר" את מחסן הרגשות השליליים, אולם חשוב שנשים לב מה ההשפעה של הדברים והאם בכוחם חלילה להחליש מנטאלית את השומעים. דוגמא לכך הן שיחות המסדרון במשרד בהן עובד אחד משתף את חבריו בקשייו בעבודה, וכך, מבלי משים לב ומבלי להתכוון, מדכא גם את שותפיו לשיחה. דוגמאות נוספות ניתן למצוא בשיחות חולין שונות בהן אנחנו מקטרים בלי הרף ומציירים לשומעים לנו תמונה עגומה ושחורה של המציאות. מי שחושב שלמילים שפיו מפיק אין השפעה טועה. הכוח של תיאור שלילי של המציאות ביצירת רפיון רגשי אצל השומעים הוא בלתי ישוער ולכן עלינו לשים לב היטב לדברינו. מעבר לכך, חשוב להבין שבכל פעם שאנחנו "מתבכיינים" ומקטרים אנחנו לא רק מחלישים את הפרטנר לשיחה, אלא בעיקר מלבים אצלנו את תחושת המסכנות וחוסר האונים. אנשים רבים עסוקים בלרחם על עצמם במקום לבחור בעשייה אקטיבית לשיפור מצבם. דיבור חיובי, מרומם ומשמח זוהי ההתחלה לכל שינוי רגשי והתנהגותי שנבקש עבור עצמנו.

 

מזווית אחרת, בהקשר של הדיבור השלילי, אנחנו יכולים ללמוד כי המרגלים נענשו בצורה כה חמורה משום שהם דיברו סרה על ארץ ישראל ("וַיֹּוצִיאוּ דִּיבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹותָהּ"). לרובנו כבר ברור שדיבור סרה, רכילות ולשון הרע על אדם מסוים הם בגדר מוקצה ועלינו להתרחק מהם כמו מאש. יחד עם זאת, כשמדובר בלשון הרע על מדינת ישראל, מוסדותיה, תושביה ומנהיגיה משום מה נראה לנו לגיטימי "לשחרר את הנצרה" מעל לשוננו ולזרוק עליהם רפש של ממש תחת התחפושת של שיחה לגיטימית על האקטואליה ודאגה לעתיד. מי מאתנו לא מוצא את עצמו מתלונן על מגזר מסוים מקרב אחינו היהודים (חילונים/ חרדים/ קיבוצניקים/ עשירים/ מתנחלים/ וכו') באומרו ש"אילו הם רק היו משתנים לכולנו היה טוב יותר..."? ומי מאתנו לא העביר ביקורת קשה על מוסדות המדינה ומנהיגיה בחשבו כי "כל הצרות שלנו יפתרו אם יקרה כך וכך...". הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה הרב האשכנזי הראשון של ארץ ישראל ומראשי הציונות הדתית, התייחס לסוגיית היחס הראוי למדינה המתהווה ולבעיות הטעונות שיפור באומרו: "אהבתנו לאומה לא תסמא את עיננו מלבקר את כל מומיה". אם כך, בדבריו הוא מלמד אותנו כי אהבת המולדת אין פרושה עצימת עיניים והתעלמות מבעיותיה, נהפוך הוא -  אנו נדרשים למודעות מוגברת לנעשה כאן מתוך רצון כן ואמיתי לשפר את המציאות, אך זאת צריכה להיעשות מתוך אהבה ומתוך נכונות להיות שותפים פעילים למלאכת התיקון ולא רק להצבעה על הליקויים תוך צקצוקי לשון ציניים. אותם מרגלים, שחזרו משליחותם ובפיהם התיאורים הקשים, לא השכילו להציג נכוחה את הבעיות ולפעול למציאת פתרונות, אלא הסתפקו בשימת דגש על השלילי ותו לא. כולנו יודעים שלמצוא מגרעות הרבה יותר קל מלראות את הטוב שבדבר ועל כן הם נענשו בחומרה. רובנו נוטים להקצין את הרע ולקחת כמובן מאליו את הטוב שישנו או לחלופין להתעלם ממנו.                                                                                     

מהבחינה הזו הרינונים של המרגלים ושל העם, הספקות באמיתות הדרך והמחשבות שעולמו של הקב"ה רע ואכזר היו כה חמורים עד כי ביום זה  - ט' באב - ניטע השורש הרוחני לכל הפורענויות שיבואו על עם ישראל לאורך הדורות בעתיד (חורבן בתי המקדש והיציאה לגלויות), ובתלמוד אף מיוחסת לקב"ה ביחס למאורע זה האמירה: "אתם בכיתם בכייה של חינם ואני אקבע לכם בכייה לדורות".

 

המתח בין רוחניות וגשמיות:

הקריאה בפרשה מעוררת שאלה נוקבת: "כיצד ייתכן שמנהיגי השבטים, שהיו באמת אנשים גדולים וצדיקים, ואשר חוו את יציאת מצרים הניסית ואת מתן תורה בהר סיני, יכלו היו לחטוא בצורה כל כך קשה?". תורת החסידות מבארת את הדברים באומרה כי אותם נשיאים למעשה היו בבסיסם אנשי אמונה גדולים, אולם מאחר והם התאהבו בחיי המדבר הרוחניים הרחוקים מכל התמודדות ארצית הם חששו מההתמודדות המאוד גשמית שצפויה הייתה להם בהגיעם לארץ ישראל. ממציאות של מן הניתן משמיים ובגדים שלא התבלו (חוסר דאגות פרנסה) וענן השכינה האלוקי השומר ומגן (חוסר דאגות ביטחון) היה עליהם באחת לשנות את כל עולמם ולהתחיל להתמודד עם עולם מוחשי המלא בסכנות, בעיות וקשיים. מתוך ההבנה הזו קל לנו להבין את דבריהם על "ארץ אוכלת יושביה" כחיים בארץ ש"תבלע" אותם אל תוך חיי הארציות והחול. האמת היא שהמרגלים צדקו בהנחת היסוד שלהם, אולם טעו בהבנת התוכנית של הקב"ה. החיים בארץ אכן דרשו "ירידה" אל הארציות והתמודדות עם מערכות חוקי טבע שלא הכירו כמותם במדבר, אך היה עליהם להבין שזוהי בדיוק מטרת ה'. העם שנגאל ממצרים וקיבל את התורה נדרש עתה לבצע את המשימה החדשה: לכבוש את הארץ (מלשון ארציות) ולהפיץ בה את תרבות התורה ואת האור האלוקי. יש בנינו לא מעט אנשים שמוצאים עצמם גם כיום מתמודדים עם אותן סוגיות בדיוק והם מנסים לתמרן בין הנשמה, שרוצה להמריא אל-על, להתפתח, ללמוד ולחוות עוד ועוד רוחניות, אל מול צרכי הגוף שמושך אותנו למטה – אל הצרכים שבלעדיהם אין לנו קיום גשמי ואפשרות לחיות. מהבחינה הזו יש לזכור כי "אם אין קמח אין תורה", ומאידך, אם נהיה טרודים אר ורק ביצור הקמח ואגירתו – לא נתפנה להתמלא באור התורה.

 

שבת שלום, ניר אביעד

10 המאמרים הנצפים ביותר