בס"ד
פסח – מנקים את האבק מהתריסים ואת החמץ
מהלב
כמידי שנה, גם הפעם נמצא את
עצמנו סביב שולחן אחד עם הגפילטה-פיש או החריימה המסורתיים, עם הרגל הקרושה ומרק
העוף. שוב פעם דודה שרה עם הפטפטת הבלתי נגמרת על הביקור האחרון במספרה ושוב פעם
דוד נחום עם אותן בדיחות הקרש המוכרות. בין לבין, תשאל השאלה הנוקבת – מה
נשתנה? מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? במה שונה השנה הזאת מקודמתה? האם באמת
החיים שלנו זזו לאן שהוא מאז הסדר הקודם? האם בתוך כל העמל והטורח האינסופיים
של היום-יום אנחנו יכולים לציין מאורע אחד אחר, חי ואמיתי?
בפסח יורדת הארה רוחנית ענקית
אל העולם ועבורנו חג זה יכול להוות פתח ושער לשינוי אמיתי ולרכישת תכונות ומידות
יקרות שיכולות לתת לנו כוח למשך כל השנה הקרובה. מצאתי לנכון לרכז מספר נקודות מרכזיות
עליהן נוכל כולנו לדון בליל הסדר יחד עם בני המשפחה. לרגע נשים בצד את העיסוק בתוכנית
הטלוויזיה החדשה והמטריפה, בפוליטיקה המקומית או סתם בטרדות היום-יום ונאפשר לאור
הגדול להיכנס אל חיינו. על מנת שזה יקרה מומלץ בחום לנצל את מעט הזמן שעוד נותר עד
לחג לניקוי החמץ והאבק מהלב ולעשיית סדר במחשבות וברצונות (ולא רק בארון
הבגדים...).
ידוע שהמצווה העיקרית של החג
היא "והגדת לבינך", ומכאן גם מקור השם – הגדה. אנחנו מצווים להגיד ולספר
ביציאת מצרים כל הלילה, וככל המרבה – הרי זה משובח. המובא במאמר זה הוא כמובן רק
בגדר על קצה קצהו של קצה המזלג. ניתן בכל אחת מהסוגיות הבאות (וברבות נוספות) להרחיב,
לחדש ולשוחח עד בוא הבוקר, וזו בדיוק המטרה של לילה מיוחד זה!
בסוף המאמר מצורף שאלון אישי
שאולי יכול לסייע למי מהקוראים בהכנה ובהתכווננות פנימית אל החג הקרב.
הפתח לחרות בנפש
הלימוד על תקופת העבדות במצרים
ועל הדרך להשתחרר מעבדות זו הוא השורש לאמונה היהודית ובכוחו לחשוף עולם עשיר
ומגוון של כלים שיכולים לשמש אותנו כאן ועכשיו. במציאות ההיסטורית מצרים הייתה ארץ של
עבודה זרה, טומאה וסבל לעמינו והיא שייכת לעבר, אולם במציאות הרוחנית הנצחית מצרים
עדיין חיה וקיימת בכל אחד מאתנו והיא מה שעושה מייצרים – מציאות רוחנית של צמצום
הדעת להתעסקויות בדברים קטנים. גם היום אנחנו מתמודדים עם הכוח של מצרים בנפש
של כל אחד ואחת.
מצרים זה לא רק מקום פיזי. זו
בעיקר התפיסה שקוראת לנו לא לחשוב על שום דבר שמעבר להוויה הגשמית שלנו, לא להתעסק
בתכלית, להיות כבולים לתפיסות שטחיות על החיים, לחשוב ולחיות בתוך שבלונות וכמובן
לא להכיר במציאות של הבורא.
ברגע שעם ישראל התחיל לחשוב על מצבו ולהתנגד, פרעה הכביד עליהם את העבודה ודרש מהם
להכין את הלבנים לבניית המבנים בעצמם. פרעה (מלשון פרוע) ידע שברגע שהאדם קצת עוצר
וחושב על מצבו בעולם הוא יבין שהוא לא רוצה להיות יותר עבד. במציאות של היום פרעה
(שהוא כאמור כוח רוחני שקיים בעולם וגם בכל אחד מאתנו) מוסיף לנו שעות עבודה,
מוסיף מטלות, מוסיף מיסים, מוסיף מחויבויות חברתיות, מוסיף הסחות דעת כמו
פלאפונים, מסכי פלזמות ענקיים, תוכניות ריאליטי מטופשות ועוד ועוד. העיקר – לא
להתבונן בעצמינו ולחשוב על המטרה של כל המסע הזה שנקרא "החיים".
לעבדות היום פנים רבות. כמעט
כולנו קשורים בשלשלאות ברזל עבות למוסכמות ולתפיסות שמונעות מאתנו להיות בני חורין
אמיתיים. כמעט
כולנו רודפים אחר "המראה הנכון", אחר "המשקל הנכון", אחר
"מקומות הבילוי הנחשבים", אחר סמלי סטאטוס כמו אוטו מפואר ותואר
מנכ"ל/ד"ר, או מאידך בהכרה ב"מעלתנו וגדולתנו הרוחנית". כמעט
כולנו עסוקים בלי הרף בלעשות רושם על הזולת, בלהתגנדר ובלקבל אישורים מזרים שאנחנו
"בסדר". כשמתבוננים על כל זה אפשר ממש להרגיש כמה זה מעייף לנסות ולממש
את כל מה שמכרו לנו ש"נחשב" ושיעשה אותנו אנשים טובים ומוצלחים. המחשבות
והרגשות שלנו כלואים בתוך תבניות, הם עבדים לפרעה!!
אפשר לראות אנשים שכביכול
הגשימו את החלום (היום החלום של רובינו הוא החלום האמריקאי ואימצנו את המודל שלהם
להצלחה), ובכל זאת הם אינם מאושרים. הם הרוויחו הון עתק, חיים בוילה מפוארת בסביון
ונוסעים במרצדס, ובכל זאת הם אינם מאושרים. מאידך ניתן לראות אנשים שחיים בפשטות
חומרית אבל בשמחה גדולה כבני חורין אמתיים. לא צריכה להיות חלילה מטרה בחיים לחיות
בדלות, אולם כל בר דעת יכול להבין שהמרדף אחר החומר והעושר בסופו של יום לא מביא לאושר,
לשקט ולשמחה הנכספים!!
רבי נחמן מברסלב טען בליקוטי
מוהר"ן כי "מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו הוא רק מחמת
שאין להם ישוב הדעת ואינם מיישבין עצמן...", כלומר אין להם זמן לחשוב בנחת
ובשקט על חייהם. "יישוב הדעת" פירושו לעצור ולשאול "מה אני
מרוויח מכל מרדפי העולם-הזה האלה? בשביל מה אני מתאמץ כל החיים? לאן אני רץ?".
עם היד על הלב – כמה פעמים (אם בכלל) אנחנו עוצרים ושואלים מה מטרת החיים? למה
אנחנו כאן? בשביל מה בעצם שווה כל המאמץ והסבל שלנו אם עוד מעט במילא נמות ולא
יישאר מאתנו דבר? משום מה את חוסר הידיעה לשאלות החשובות באמת אנחנו לרוב מקבלים
בשוויון נפש. אם בני אדם היו מיישבים דעתם הם היו מבינים שהכסף, הכבוד וההצלחה
אינם קניינים אמתיים המעשירים את ה"אני" שלהם לנצח, אלא אך ורק הקרבה
לקב"ה ולדרכי המילוט מהעבדות שהוא נתן לנו.
הבעיה הגדולה היא שיציאה מעבדות
לחרות מפחידה!
רוב בני ישראל לא רצו לעזוב את המוכר ואת ההרגלים ("ביושבינו על סיר
הבשר"). למרות העובדה שהם חיו במציאות איומה ונוראה, עדיין זה היה המוכר
וההליכה אל הארץ המובטחת עברה דרך המדבר. במדבר לעיתים נראה שאין אוכל ומים ומפחיד
להיות שם, ולכן רבים מעדיפים לחיות בתוך הצמצום. נכתב ש-80% מבני ישראל העדיפו
להישאר במצרים ולא לצאת עם משה, ולכן מצאו שם את מותם. רק אותם 20% שהבינו את
החשיבות והתגברו על הפחדים וההרגלים לבסוף ניצלו.
בליל הסדר נקרא בהגדה:
"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים", ואכן
עלינו לעבור מקריאה של ההגדה כסיפור היסטורי וחיצוני לנו אל קריאה של הטקסט כמו
היה זה סיפור חיינו אנו. משום כך, כל אחד יכול ואף צריך לחשוב בינו לבין עצמו
היכן הוא עצמו כלוא ומה הן התבניות המחשבתיות והרגשיות שמעכבות מבעדו להיות אדם
שמח, נינוח ואוהב יותר. רובינו חיים ברמת תודעה כזו שהדברים די ידועים לנו, ובכל
זאת אנחנו מפחדים לעשות שינוי. אנחנו מפחדים לעזוב עבודה לא טובה, אנחנו מפחדים
להתחייב לתחביב שתמיד חלמנו עליו, אנחנו מפחדים להפסיק לעשן ולשנות הרגלי תזונה
ואנחנו מפחדים להיות יותר אדיבים, מנומסים ומשפיעים מהחשש ש"בעולם כה קר
ומנוכר ירמסו אותנו". היום החשש הגדול ביותר הוא "לצאת פראייר"
ותחת הדמיון הזה אנחנו מצטמצמים בתוך עצמינו ולעתים רבות אף פוגעים בסובבים אותנו
מבלי להתכוון.
לפער הזה בין מה שאנחנו מבינים
שנכון לנו לעשות לבין מה שאנחנו עושים בפועל קוראים פרעה. 'פרעה' זה מלשון 'עורף'
ו'הפרעה'. מבחינה רוחנית פרעה יושב היכן שממוקם הצוואר והעורף ומונע מהידע שישנו
בשכל שלנו לרדת אל הלב שמרגיש ואל הידיים והרגליים שמבצעות. אנחנו יודעים שאסור
לעשן, לאכול ג'אנק-פוד, להיות אנוכי, לכעוס ולרכל, ובכל זאת לא אחת נעצרים ברמת
הידיעה השכלית. בכל פעם שעשינו מעשה שלא רצינו והיצר הרע ניצח אותנו פרעה סימן
לעצמו וי קטן וחיוכו התרחב.
על מנת להצליח לעשות שינוי
אמיתי יש להתבגר. עלינו להבין שיש לנו תפקיד בעולם ושלא באנו לכאן רק כדי להעביר
את הזמן בהבל וריק. מתוך ההבנה הזו יש לקחת אחריות על העשיות השונות שלנו בחיים.
החיים ללא ספק מלאים בעשיות שאינן תמיד קלות ופשוטות, כאשר החוכמה האמיתית היא
לוותר על הילד שקיים בתוכנו ושמחפש רק פינוקים והנאות, ולבצע את שנדרש בשמחה ומתוך
חיבור למטרה. רגע לפני פסח זה הזמן המושלם להוציא מלכסיקון המונחים והמחשבות
שלנו את הביטוי "אכלתי אותה". גם אם קשה לנו בהתמודדות כזו או אחרת (עם
הבעל/אישה, עם הילדים, עם המינוס בבנק, עם השכן מלמעלה, עם החמות, וכו') – הקושי
הזה אינו סתמי. לא מדובר ב"גורל אכזר" וגם לא ב"עונש משמיים".
כל מה שאנחנו עוברים וחווים נשלח אלינו בהשגחה פרטית כשיעור כדי שנהיה אנשים טובים
ומודעים יותר, ולכן יש להתייחס אל ההתמודדויות השונות בשמחה ומתוך אתגר וסקרנות.
המובן הפשוט של
"גולה" זה ישיבה של עם ישראל לא בארץ ישראל. מבחינה פנימית לשהייה בגולה
יש משמעות עמוקה מאוד. גלות זה כשבן האדם רחוק מעצמו, מהנשמה שלו, מהאמת. זה מצב שבו
האדם תקוע בשאיפות וברצונות שלו והוא לא מתפתח ועסוק בבנייה של עולם פנימי וחיצוני
טובים יותר. כולנו בסוג של גולה ולכן כולנו נדרשים להוסיף את ה-א' (האות א' מסמלת
את האלוקות) ולהגיע מגולה לגאולה. החומרים של הגולה והגאולה הם אותם חומרים –
היחסים במשפחה, הקשר עם בן/בת הזוג, היחס לילדים, למקום העבודה, לחבר, לשכן
במעלית, לנהג לידי בכביש וכו'. השאלה היא האם אנחנו מכניסים לאותן התמודדויות
רגילות של החיים את החתירה למשמעות והשאיפה לאלוקות?
לא צריך לשנות את החיים, לא
צריך להרחיק עד לאשרם בהודו או להסתגר בישיבה במאה שערים. הגאולה היא בלרומם את
החיים שלנו כפי שהם, בלהכניס את הטוב ליום יום. לא לחיות רק את הרגע, לא לחיות
"בשביל לחיות", אלא לעשות את זה עם כוונה, עם משמעות. אל לנו להניח
לדברים פשוט "לקרות". עלינו להתבונן במתרחש ולשאול את עצמינו מהי הסיבה
שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? מה אנחנו רוצים באמת? האם הבחירות שלנו בחיים הם
של "טייס אוטומטי" שהפעלנו אי שם בעבר או שהם פרי החלטה מושכלת
ועכשווית? החלטותינו מעצבות את חיינו וקובעות את גורלנו. אם לא ניקח פיקוד ונשאר
צופים מן הצד, החיים פשוט יחלפו על פנינו.
למה אנחנו עצלנים? למה אנחנו
אוכלים יותר מדי? למה אנחנו נוטים להתעצבן ולכעוס במהירות? כאשר נוזפים בנו על
התנהגות שאיננה נאותה, יש לנו בדרך כלל תגובה קבועה: "ככה אני!". אנחנו
פשוט מי שאנחנו. התשובה שלנו היא למעשה דרך חלופית לומר לסביבה ולעצמנו שאיננו
אחראיים למעשינו. אנחנו אומרים בכך שאין ביכולתנו לשנות את עצמנו, משום שכך
נוצרנו. במילים אחרות, אין בידינו את הבחירה החופשית להשתנות ולהיות אחרים ממה
שאנחנו. "ככה אני!" היא
תגובה כל כך שכיחה משום שלמעשה רובנו איננו מאמינים באמת שיש בידינו בחירה חופשית.
זהו אחד מהמאפיינים של עבד בהיותו רחוק מעצמו ומפנימיותו.
ליל הסדר זה הזמן לעצור את הטייס האוטומטי
ולקבל החלטות לשינוי. נכתב בספרים הקדושים כי בערב מיוחד זה וביום שלאחריו אנחנו
מקבלים כוחות מלמעלה, "אתערותא דלמעלה", בדמות דחיפה בגב מהקב"ה
בכבודו ובעצמו ואנחנו יכולים לשבור כל חומה ולעבור כל מחסום, שאנחנו והסביבה בנינו
עבורנו. זה
הזמן לבקש מהקב"ה שיעזור לנו לצאת מבתי הכלא של התפיסות והרגשות המעוותים
שלנו, לבקש ממנו שיעזור לנו לצאת לחרות מהכעסים שעולים בנו אם לא עושים את שאנחנו
רוצים, מהפחדים המדומיינים, מהתאוות הנמוכות, מהמתחים והדאגות המיותרות, מתחושת
ה"מגיע לי", וכו' וכו'.
אז קדימה לעבודה "והעיקר –
לא לפחד כלל"...
הפתח לענווה
מצה בגימטרייה זה 135. חמץ, לעומתה, זה 138. מה הם,
אם כך, אותם 3 דברים שמבדילים בין השניים? מה הם 3 הדברים שאנחנו עומלים כבר כמה שבועות
לנקותם מביתנו ולבערם מנשמתנו? חכמי הסוד מלמדים אותנו שהתשובה נמצאת באמרה המפורסמת
בפרקי אבות: "שלושה דברים מוציאים את האדם מהעולם – הקנאה, התאווה והכבוד".
החמץ, אם כך, מסמל את כל המיותר בחיים שלנו, את ההרגלים
הרעים, את המידות הרעות, את המחשבות השליליות. ידוע היטב ש"טבע האדם רע מנעוריו", ולכן
אל לנו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו. נולדנו כשבתוכנה הבסיסית ביותר שלנו טבוע חזק ועמוק
"יצר הרע". זה לא "באג" ביצור. כך בדיוק רצה הבורא שנהיה וזאת
על מנת שנאבק על משמעות חיינו במאמצים והשתדלות גדולה. "יצר הרע" פירושו
כוח חזק ושלילי שמחויבותנו להילחם בו ולא להסכים לקבל אותו. המחויבות שלנו היא לבחור
בטוב בכל רגע מחדש. אדם שמצליח להתגבר על כל ה"שדים" הללו שבתוכו הוא אדם
חזק ובריא, הוא אדם חופשי, הוא בן חורין אמיתי. בפועל, ימי ההכנה לחג, ניקוי ואח"כ
שריפת וביעור החמץ בבית מסמלים את המלחמה ביצר הרע. לאחד החמץ הוא כעסים גדולים על
אנשים ומצבים שסביבו, לשני קינאה ותחרותיות ולשלישי גאווה/פחדים/חרדות/עצבות/תחמנות/אגואיזם
וכו'. רובינו "בורכנו" בכמה סוגי "חמץ", כאשר הניקיון הסיזיפי
של הבית לפני החג הוא הזדמנות לבער מתוך הנשמה את החמץ והמיותר (הבית הגשמי מסמל
את הבית לנשמה שבקרב כל אחד). אדם נבון תוך כדי קרצוף הרצפות והפנלים יעשה "בדק
בית פנימי" וידמה שגם את נשמתו הוא ממרק.
מומלץ לשבת לפני החג
עם דף ועט ולכתוב בלי מסננות את כל "החמץ" שאנחנו חושבים שקיים בנו בנפש.
הרשימה הזו סודית ואינטימית והיא תהווה את הבסיס לניקיון הפנימי שנתכוונן אליו במהלך
החג וכמובן גם אחריו (שאלון עזר מצורף בסוף
המאמר). חז"ל לימדנו אותנו שאדם שניגש אל החג עם הגישה הזו מובטח לו שמשמיים יסיעו
לו כל השנה עד הפסח הבא להילחם באותו חמץ.
המצה, מאידך, מסמנת את תכונת הנפש הרצויה של ענווה
ועדינות. למעשה במצה יש את
אותם חומרים מזינים ואת אותם אבות המזון כמו בלחם, אלא שהיא פחות נפוחה, פחות מלאה
בעצמה, פחות יפה חיצונית ומריחה פחות טוב. אין בה את ה"דאווין" וה"שוויץ"
שיש בלחם ואפשר ללמוד ממנה רבות על התנהלות חכמה יותר בעולם. חז"ל לימדו אותנו
שענווה היא שורש המידות הטובות. שורש הכוונה לסיבה ומסובב, לתולדה של משהו אחר. כך,
הענווה היא זו שמביאה תכונות נוספות כמו כבוד לזולת, אכפתיות, שימחה ורוגע. מאידך,
גאווה היא שורש למידות הרעות. גאווה מביאה כעס, אגואיזם, עצבות ובדידות.
הקב"ה ייצר אותנו בעלי תחושת ישות נפרדת מהזולת.
באופן טבעי אנחנו דואגים לעצמנו יותר מלכל אדם אחר, אוהבים את עצמנו ודואגים לעצמנו.
באופן טבעי האדם נוטה להגדיר מי הוא ע"י השוואה לאחרים ונוטה להגביה את עצמו ולהנמיך
את האחרים כדי להרגיש קיים ולחזק את ביטחונו העצמי. זהו בדיוק שורש הקלקול שלנו ומכאן
גם שורש התיקון! אנחנו נדרשים להילחם ביצר הרע הזה וע"י הכנעתו נפתחות לנו דלתות
אינספור של אוצרות נפש נפלאים.
כל אחד יכול להעיד שהמצאות בסביבתו של בעל גאווה אינה
נעימה. ניתן ממש לראות כיצד אדם כזה שם עצמו תמיד במרכז. הוא לוקח כל דבר באופן אישי
וכל מה שקורה סביבו מיחסו אליו. אדם כזה נעלב בקלות כי הוא חושב שמכוונים אליו את הדברים
וכל מה שהוא שומע הוא מיד מתרגם לחשיבה של מה זה אומר מבחינתי? איך אני מושפע מהדבר?
האם אני מרוויח או מפסיד מכך?
על מצה ניתן לשים מצות רבות נוספות. היא יכולה להכיל
ולהחזיק רבות כמותה. לעומת זאת, על לחם נוכל לשים לכל היותר לחם אחד נוסף (וגם הוא
יתנדנד ולא יהיה יציב). ניתן ללמוד מכך שכשאדם נקי מהאוויר, האגו והפוזה שמנפחים אותו,
וטהור מהחמץ שמחמיץ לו את הלב, הוא יכול להיות לעזר ותועלת לאנשים נוספים. לצערנו,
ניתן לראות את התופעה ההפוכה אצל זוגות רבים, אשר לא משכילים לשים בצד את האגו/ההרגלים/הקיבעונות/השריטות,
ולכן כמו הלחם על הלחם לא מצליחים לשרוד ביחד ולבסוף נופלים.
חז"ל לימדו אותנו עוד מימים ימימה שכל אדם צריך
להתייחס אל בן/בת זוגו מתוך ההבנה העמוקה שתכלית בואו לעולם היא כדי שהוא יגרום לבן/בת
הזוג להיות הכי מאושר/ת שאפשר. זה נכון שיש לנו בחיים עוד משימות ועוד התמודדויות,
אולם משימת העל היא בדיוק זו. גבר אמיתי הוא מי שמשכיל לגרום לאשתו להרגיש לא פחות
ממלכה, וכך גם להיפך – אישה אמיתית היא כזו שמסתובב לידה מלך שמח ומאושר. מתוך התפיסה
הזו ומתוך העדר השמרים והנפיחות העצמית, מובטח שהקשר יצליח והמשפחה תוכל להיבנות כמגדל
מצות יציב ומאוזן. אין בדברים משום קריאה חלילה להיות כנועים ולוותר על צרכים בסיסיים,
אולם רבים מאתנו (במיוחד בשנים האחרונות בהן הדגש הכללי בחברה הוא על מרדף אחר "מימוש
עצמי" וסיפוק ההנאות אישיות) מחמיצים את הקשר וכלל לא ממצים את הפוטנציאל לטוב
ואושר שיכול להיות לנו עם בן/בת זוגנו. אם נשכיל להיות קצת יותר מצה צנועה ופחות
לחם 8 דגנים משוכלל או פוקצ'ה אוורירית ומשובחת נזכה לאושר גם בחי הזוגיות שלנו, שהם,
כידוע, המפתח לכל השאר.
גם מהיין, המשמש לשתיית ארבעת הכוסות, ניתן ללמוד רבות.
באופן פלאי אנו מקדשים את היום הזה ואת עצמינו עם מיץ ענבים אשר דרכו עליו ומחצו אותו
עם כפות הרגלים, שהן החלק הנמוך ביותר באדם. הגאווה נכתשת ודווקא בזכות כך יוצא ממנה
תוצר כה משובח.
התורה מעידה כי משה היה "עניו מכל אדם" (לראייה,
בכל ההגדה שמו לא מוזכר אפילו פעם אחת!) בעוד פרעה סימל את שיא האגואיזם והאנוכיות
("לי יאורי ואני עשיתיני"). מעבר לסיפור היסטורי, מדובר, כאמור, בסיפור של
החיים שלנו. בכל אחד מאתנו יש בנפש את הכוח של משה רבנו, כמו גם של פרעה הרשע, כאשר
המאבק הוא עם מי אנחנו מזדהים. אם לא נתאמץ 'להתגבר על עצמנו' סביר להניח שכוחות החיים
והאגו ייקחו אותנו להיות יותר כמו פרעה, ולכן כה חשוב לזהות את הגאווה והאגו ולהילחם
בהם.
הפתח לאופטימיות ולראיית הטוב
אחד המוטיבים העיקריים, ששזורים לאורך כל ההגדה וחוזרים
על עצמם, הוא הכרת תודה לקב"ה על שעשה לאבותינו ניסי-ניסים והוציאנו מעבדות לחרות.
השיא כמובן מגיע בקריאת ההלל ובשיר "דיינו" בו אנחנו מציינים את כל המופתים
שהקב"ה עשה ("אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים – דיינו",
"אילו עשה בהם שפטים ולא עשה באלוהיהם – דיינו", וכו').
מידת הכרת התודה וההודיה הן חשובות ביותר ועל כן עלינו
לאמץ לכל השנה את רוח ההגדה ולהביאה גם אל היום-יום האפור והקשה. ביהדות ישנו מושג בסיסי מאוד המדבר על "חוש
הכרת הטוב", שמשמעו, בתמציתיות, להפך את המשקפיים איתן אנחנו מסתובבים בעולם ולסגל
מחשבות חיוביות במקום השליליות. במקום לראות את מה שאין, עלינו להתחיל לראות ולהרגיש
את שישנו - את חצי הכוס המלאה. רובינו כלואים בתוך הלופ הזה של תאוות לא ממומשות וצרכים
לא מסופקים. הכרת הטוב פרושה לעצור ולומר בזה הרגע: "ברוך השם, עכשיו טוב לי!
כן, ממש עכשיו. עם האישה הזו, הילדים האלה, העבודה הזו, המשכנתא והפקקים. אני מקבל
באהבה את הטוב ואת הטוב פחות ושמח בחלקי". לא מדובר בפשרה ובבינוניות, אלא
בהכרה במציאות והשלמה מבורכת עימה. החיים הם כאן ועכשיו ולא בדמיונות בהקיץ על העתיד.
"נכרת הטוב" פרושה הודיה למי שעשה מעשה רצוי
וטוב ועזר לנו. זה נכון ביחס לכל אדם בסביבתנו הקרובה והרחוקה (בן/בת זוג, הורה, חבר
למשרד, נהג האוטובוס בדרך לעבודה, וכו) ונכון ביחס לבורא שמחייה ומאפשר כל נשימה ונשימה.
להודות לזולת נותן לצד השני הרגשה טובה וגורם לנו להיות אנושיים וצנועים יותר, ולכן
אין צורך לחכות שמישהו/משהו יעשה עבורנו מעשה חיובי בצורה קיצונית כמו עשר מכות,
חציית הים לשניים ושחרור מעבדות לחרות בשביל לומר לו תודה.
תודה לעולם הנפלא שמאיר לנו את הבוקר בקרני שמש יפות,
תודה שיש לי משפחה אוהבת ותומכת, תודה שאני הולך על שני רגליי, תודה שיש לי בגד ללבוש,
לחם לאכול (כמובן לא בפסח...), חבר לחלוק עימו מועקה וכו' וכו'. מודעות עצמית בסיסית
לדברים הנפלאים שקורים בחיינו רק תעצים ותגדל ותגרום לנו להמשיך לקבל עוד ממה שכבר
יש לנו.
כל אדם מוצא את מה שהוא מחפש, "בדרך שאדם רוצה
לילך - בה מוליכין אותו" (הגמרא במסכת מכות). כך לדוגמא, מי שאוהב פרחים יבחין
בהם, למרות שאחרים פשוט יחלפו לידם ומי ששונא אשפה המושלכת ברשות הרבים יראה את האשפה
בכל מקום במקום להבחין בציפורים ובשקיעה יפה. על פי עקרון זה, אם נחליט שחשוב להכיר
תודה אז נתחיל לשים לב לדברים הטובים שיש בחיינו ושאנשים אחרים עשו ועושים למעננו בלי
סוף.
בליל הסדר יש לנו הזדמנות
להתחיל מחדש ולבחור לראות טוב. נראה לי שהסיבה שאנחנו אוכלים מרור זה לא רק כדי שנזכור
שהמצרים מיררו את חיינו, אלא גם כדי שנזכר בתכונת המירמור הפנימי שיש בתוכנו ונחליט
בערב מיוחד זה לפסוח מעליו. אם יש דבר שמקבע אדם
כעבד זאת תחושת המסכנות והבכיינות הפנימית. "אין לי", "קשה לי",
"לא מבינים אותי". בפסח שמים לזה סוף!
הפתח לאחדות
על פי חז"ל, אותם 80% מבני עמינו שלא זכו לצאת
ממצרים מתו בזמן מכת החושך, עליה נאמר "לא ראו איש את-אחיו, ולא קמו איש מתחתיו"
(ספר שמות פרק י'). לפי ר' יהודה אריה לייב אלתר, מאדמורי חסידות גור, המכונה גם
"השפת אמת", יש ללמוד מפסוק זה מסר חשוב: החושך הנורא והקשה ביותר הוא
כשמגיעים למצב של "לא ראו איש את אחיו". כשאיש אינו רואה את אחיו, כלומר
אינו יודע מה חסר לו ואינו משתדל לעזור לו – אין מציאות אפילה מזו. התוצאה של מצב זה
היא אחת: "ולא קמו איש מתחתיו". כאשר בן אדם דואג רק לעצמו, וכל מחשבותיו
הן כיצד להציל את נפשו בלבד – הוא נשאר במקומו ואינו מסוגל להתרומם משפל המדרגה בה
הוא נמצא, וזאת משום שכלל רוחני ידוע אומר שאת ההתעלות העצמית משיגים על ידי העלאת
הזולת.
הביטוי העממי "אני לא רואה אותך מטר" מקבל
כעת משמעות נוספת. במצרים אומנם היה גם חושך פיזי שהפריע לראות אחד את השני, אבל הבעיה
הייתה חמורה הרבה יותר. המצרים, כמו גם חלק גדול מבני ישראל, היו שקועים באגואיזם ובאנוכיות
הקטנה והצרה שלהם ולכן נענשו בחושך אמיתי ומשתק.
מסתבר שכמו אז, כך גם היום, המחלה של החברה המודרנית
היא בדידות ועצבות, אשר נובעים מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך
הרבה בצרכים/העדפות/חשקים האישיים אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהוא חברה וסביבה
אנושיים מפרים ותומכים. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר
ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים
את זמנינו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף נקמנות.
התפיסה הרווחת של "אם יהיה לי טוב אז במילא יהיה
גם לסביבה שלי טוב" היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם
לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במילא כבר יהיה טוב". לצערנו, יש לא מעט אנשים שחושבים
כיום רק על טובתם האישית. לא אכפת להם מה קורה עם האחרים שאינם קרובים להם, לא מפריע
להם שיש אנשים שאין להם מה לאכול, שיש אנשים שאין להם כסף לתרופות ושיש אנשים שהולכים
עם מועקות רגשיות בלב. התפיסה שלהם על העולם תחומה בגבולות של עצמם בלבד.
להיות בן חורין אמתי, לצאת מהשעבוד והעבדות של הדאגה
העצמית המפורזת, פרושו לפקוח את העיניים, לראות למעבר לקצה חוטמי ולהתחשב במי שסביבי.
על פי הלכה בליל הסדר נאכל את המצה ונשתה את היין בעודנו
מסבים (נשענים) לצד שמאל. ההסבר הפשוט הוא שבערב זה כולנו בני מלכים ולכן אנו יושבים
בהסבה כמנהג המלכים והאנשים החשובים. פרושים נוספים מדברים על כך שאנו נשענים על הצד
שמייצג את היצר הרע ומידת הדין (זו הסיבה שמניחים תפילין על יד שמאל) ובכך רוצים לעקוד
אותו. הסבר נוסף להסבה הוא שכדי שלא ניפול עלינו בהכרח להישען על מי שיושב לידינו,
וכך בעודנו תומכים איש ברעהו אנו מתקנים את אותם חושך ואנוכיות.
הפתח לאמונה
"חג הפסח עניינו אמונה, וליל הסדר ליל גילוי שכינה
הוא בבחינת ראש השנה לאמונה" (מתוך
'הנתיבות שלום'). אברהם אבינו היה ראשון המאמינים, אולם ההתגבשות שלנו לעם ותחילתה
של האמונה בקרב כלל הציבור היו רק בעת יציאת מצרים. "מעשה אבות סימן לבנים",
ומשום כך בחג זה ניתן להתחזק באמונה בבורא ובהשגחתו הפרטית עלינו כעם ועל כל אחד ואחת
מאתנו כפרטים. בפרקי אבות נכתב: "איזהו העשיר – השמח בחלקו". הפרוש
המובן הוא שמי שמסתפק במה שיש לו הוא מאושר, אולם הרב מרדכי שיינברגר הוסיף רובד נוסף
באומרו שאותו "חלק" בו העשיר שמח הוא ה"חלק אלוקה ממעלה"
שבו – הנשמה העליונה והנשגבת שניתנה לו. כשאדם זוכר מי הוא באמת, שיש בתוכו ממש חלק
מהקב"ה בכבודו ובעצמו, שהעולם הזה הוא לא כאוטי (למרות שלעיתים זה נראה כך) ושיש
מי שמשגיח עליו ומאוד אוהב אותו - אזי יש לו שמחה.
טיפ אחרון לסיום: גדולי
ישראל הזהירו אותנו במיוחד לבל נכעס בערב ליל הסדר. בכל השנה מידת הכעס מגונה ומאוסה, אולם מאחר וליל
הסדר הוא הפתח הרוחני לשפע של השמחה, הרוגע והצמיחה הרוחנית שלנו לכל השנה, עלינו להיזהר
במיוחד מלכעוס, לרטון ולקטר בשעת רצון גדולה זו. גם אם המרק יצא קר, היין נשפך על המפה
החדשה או האח/הדודה אמרו משהו שלא מצא חן בעינינו – בכל מקרה ומצב חשוב שנשמור על אווירה
פנימית חיובית, ניקח נשימה עמוקה ונמשיך במסע אל האור עם חיוך על הפנים.
חג שמח וכשר לכל עם ישראל, ניר אביעד J