יום שישי, 22 במרץ 2013

לקראת פסח – למה מכות למה?!

בס"ד



'אביב הגיע פסח בא', ועימו גם ליל הסדר עם כל המשפחה, הגפילטע-פיש והקריאה בהגדה על קורות אבותינו במצרים. במציאות ההיסטורית מצרים הייתה ארץ של עבודה זרה, טומאה וסבל לעמינו והיא שייכת לעבר, אולם במציאות הרוחנית הנצחית מצרים עדיין חיה וקיימת בכל אחד מאתנו, והיא מה שעושה 'מייצרים' – מציאות רוחנית של צמצום הדעת של הבן אדם לדברים והתעסקויות קטנות. גם היום אנחנו מתמודדים עם הכוח של מצרים בנפש של כל אחד ואחת, ומסיבה זו בדיוק קיבלנו לקרוא את אותה הגדה כדי שנשכיל ללקט מתוכה את אותן מתנות נפלאות שבכוחן לסייע לנו לצאת גם היום, כל אחד מהכלא האישי שלו.
מצרים, כידוע, זה לא רק מקום פיזי, אלא זו בעיקר התפיסה שקוראת לנו לא לחשוב על שום דבר שמעבר להוויה הגשמית שלנו, לא להתעסק בתכלית, להיות כבולים לתפיסות שטחיות על החיים, לחשוב בתוך שבלונות וכמובן לא להכיר במציאות של הבורא.

אחד משיאי ההגדה הוא כמובן האזכור של עשרת מכות מצרים, אשר הביאו בסופו של דבר את פרעה להיכנע ולשחרר את בני ישראל לחופשי. מאחר והתורה אינה רק ספר היסטוריה, אלא מהווה מדריך לחיים וספר הכוונה להתפתחותו של המין האנושי לאורך הדורות, עלינו ללמוד את פשרן ולהבין מדוע היה בכלל צורך בעשר מכות ובכל הטרראם הזה? שכן, אם הקב"ה רצה לשחרר את בני ישראל הוא היה יכול להסתפק במכה אחת גדולה ש"תעשה את העבודה".
תשובה אחת היא שניתן לראות במכות עונש על אכזריותם של המצרים כלפי עבדיהם היהודים, אולם אם נעיין בתשומת לב בפרטים נראה שלא מדובר סתם בהפגנת כוח או ברצון לגרום כאב, אלא במטרה מעודנת הרבה יותר. נראה כי בראש ובראשונה מטרתן של מכות מצרים הייתה לשנות ולעצב את השקפת החיים של אותם עבדים מוכים, כדי שלאורך הדורות הם ובני בניהם יכירו בכוחו של הקב"ה ובמשמעות התורה שהוא נתן לנו, ומתוך כך יפעלו בדרך האמת, אשר תביא לעולם תועלת ומרפא, כפי שה' אמר מפורשות: "ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך את אשר התעללתי במצריים ואת אותותי אשר שמתי בם. וידעתם כי אני ה'". (שמות י, ב).
כדי להבין את אותן המכות, ולמעשה את סיפור יציאת מצרים כולו, יש להבין קודם מה היתה המנטליות של אותם עבדים. אף על פי שמשה בא עם בשורת הגאולה בפיו וניסה לשכנע אותם שיכול להיות להם יותר טוב אם הם יעזבו לרגע את הלבנים ואת הדלי עם הטיט ויחשבו מחשבות של בני חורין, הם לא שמעו בקולו מהסיבה הפשוטה (והמוכרת לנו כל כך טוב גם היום) שהם לא יכלו להתרומם מעל העיסוקים הקטנים של המרדף אחר הפרנסה והנוחות החומרית אל עבר מחשבות של גדלות הקשורות לבורא ולגאולה אפשרית. חברים, זה לא סיפור היסטורי. ההגדה היא מראה ברורה (ולעיתים כואבת) על מציאות חיינו הנוכחית.

היציאה מדפוסי מחשבה ורגש של עבדים אל שיא הרוממות שחוו בני ישראל בקריעת ים סוף, ולאחריה במעמד מתן תורה בהר סיני, חייבה את הקב"ה להעביר אותם תהליך איטי ומובנה הכולל צפייה בניסים גלויים ושינוי סדרי המציאות כדי שהביטחון האישי והאמונה בעצמם ישתקמו, וכמוהם גם האמונה בבורא כמגן ומושיע. תהליך זה, כידוע, לא הסתיים מיד והיה צורך להחליף את כל דור העבדים במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר כדי שהדור שיזכה להיכנס אל הארץ המובטחת ולהתחיל לממש את היעוד הלאומי הגדול יהיה נקי מכל מחשבה גלותית.
מעבר לכך, לא רק את בני ישראל הקב"ה רצה להעביר שיעור באמונה, אלא גם את פרעה ואת כל העם המצרי: "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם" (שמות ז, ג). החשיבות של העברת המסר גם לבני העם המצרי היא משום מאחורי הדברים הסתתר ויכוח עקרוני והתנהל מאבק רעיוני בנושא תפקיד האדם בעולם והאמונה בכוח עליון בין משה, כמיצגו של הקב"ה, לבין פרעה, כמיצג של רוח הכפירה לאורך כל הדורות כולם. משה טען לפני פרעה כי ה' הוא בורא העולם, ולכן עליו להכיר בשלושה עקרונות יסוד: א)קיום ה' בעולם  ב)מציאות של השגחה פרטית על כל שנעשה  ג)יכולת ה' לשנות את הבריאה כרצונו. לעומתו, פרעה כפר בכל שלושת העקרונות וגאוותו באה לידי ביטוי במילים ששם הנביא יחזקאל בפיו: "לי היאור ואני עשיתיני". לשיטתו של פרעה (ולשיטת כל מי שמתעלם מקיומו של הבורא וממערכת החוקים שהוא נתן לנו בעולמו) גבולות האדם מתחילים ונגמרים בו עצמו. הוא לא מאמין שיש מי שברא אותו ומתוקף כך מצפה ממנו להתנהגות מסוימת. מטרת המכות אינה, אפוא, למרר את חיי פרעה ונתיניו על ידי עונשים בלבד, אלא ללמד אותם ואת העולם כולו את יסודות האמונה.
בנוסף, התורה רוצה לחנך אותנו ואת כל האנושות כולה כיצד להתנהג אל השונה ואל החלש, ולכן נתנה לנו סימנים כדי שנזכור שגם בעבר אנחנו עצמנו היינו חלשים ומוכים. היצר לשעבד ולרדות בחלש ממך זו כנראה נטייה יסודית בלב האדם, ומשום כך מפליגה התורה באזהרותיה ומציינת במספר מקומות שדווקא מתוקף ההיסטוריה שלנו חובה עלינו לגלות משנה זהירות והתחשבות בזולת. כיצד היא מקווה לחנך את האדם לגבור על חולשה אנושית זו ומהו המחסום שהיא מציבה בפניו? "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ב). הפסוק מפנה אותנו אל הזיכרון הלאומי של חיי השעבוד והגלות במצרים ואל החובה לרענן במחשבה ובדמיון את הטעם המר של הייסורים, של הדיכוי ושל ההשפלה שהיו מנת חלקנו. הפעלת הזיכרון תפקידה לעורר חמלה כלפי הגר ולגלות הבנה עמוקה לצרכיו המיוחדים. הכתוב מניח שכל אדם יכול להיות מצרי, והגר של אתמול עלול להיות הרודה של היום. אין זה עניין לאומי או אתני, אלא עניין המותנה בהכרעת ובמוסריות האדם, ולכן יש להזהיר אותו מפני עצמו. תפקיד המכות הדרמטיות בהקשר הזה, אם כך, הוא שזיכרון אותה תקופה אפלה ייחרט היטב היטב בתודעה של עמנו.
מטרה נוספת של עשרת מכות מצרים הייתה ללמד את העולם חוק רוחני חשוב מאוד של "מידה כנגד מידה". חז"ל לימדו אותנו שכל אחת מהמכות ניתנה בדיוק מופלא כעונש מדויק על התעללות ספציפית שהעבירו המצרים את העבדים המסכנים ומטרתה הייתה להעביר את המסר שלמרות ההעלם הגדול שקיים פה, ולמרות הקושיות של "צדיק ורע לו ורשע וטוב לו", עדיין העולם הוא לא הפקר ועל כן דין ויש דיין. כך לדוגמא, הפיכת המים בנילוס לדם הייתה עונש על השלכת והמתת כל הזכרים היהודים באותו הנהר בדיוק, הצפרדעים שקרקרו בקול רם ומפחיד היו עונש על כך שהמצרים נהגו להעיר את היהודים באמצע הלילה ברעשים וקולות מבהילים, הכינים המגרדות היו עונש על כך שהמצרים מנעו מבני ישראל להתרחץ עד שעורם גירד וכאב, הערוב (חיות פרא) המאיים והמסוכן היה כעונש על העובדה שהמצרים שלחו את בני ישראל אל המדבר לצוד בעבורם חיות מסוכנות, הברד שהרס את כל הגנים והצמחייה בארץ מצרים היה עונש על כך שהם העבידו בפרך את היהודים בבניית אותם גנים, וכו' וכו'.
התורה, כאמור, מבקשת מאתנו לקרוא אותה כספר הכוונה לחיים, וככזו אנו יכולים ללמוד גם מהמכות מסרים אישים ועכשוויים: 1) מכת דם – ביטחון עצמי מופרז
הנילוס השופע במים, אשר בימים כתיקונם היה מקור גאוותם של המצרים, נהפך באחת במכה הראשונה לנהר מצחין של דם. כאומה, מצרים תמיד ראתה עצמה חופשיה מהזדקקות לרחמי השמים משום שעל פניו היא לא הייתה תלויה בחסדי הגשמים למען תפרח חקלאותה. במקום ביטחון עצמי חיובי הבונה את האופי של האדם ומאפשר לו רגישות לזולת, "הביטחון המצרי" הוליד שתלטנות וניצול כלפי אנשים אחרים. כאשר תפיסת הביטחון של האדם מבוססת על "כוחי ועוצם ידי" היא יכולה להוביל אותו לייצר נהרות של דם, כפי שאומנם עשו בני העם המצרי, או מאידך לשכוח שיש בורא לעולם ושגם הצלחותינו (כמו גם כישלונותינו) מקורם בו וברצונו.

2) צפרדע – אינטימיות קרה
על פי תורת החסידות, הצפרדעים נחשבים ליצורים המשקפים מצב רגשי של ריחוק, קור וחוסר אכפתיות, וזאת בשל העובדה, הידועה לכל חובב זואולוגיה, שהם יצורים אמפיביים בעל דם קר, ובשל העובדה שלאחר שהם מטילים את ביציהם הם משאירים אותם ללא כל הגנה הורית. אנשים רבים חיים היום "במצב מנטאלי של צפרדע", כלומר הם יכולים להיות מוקפים כל היום באנשים, אבל בתוך תוכם הם שומרים על סוג של ריחוק שמקשה עליהם להיפתח ולחוות אינטימיות רגשית אמיתית. לעיתים זה תולדה של עולם רגשי לא מפותח ולפעמים דווקא יאפיין אנשים חמים ואכפתיים, אשר נכוו מהעולם ובתגובה הסתגרו בתוך עצמם כדי לא להיפגע בשנית.

3) כינים – חכם גדול על חלשים
המכה השלישית, שהייתה מלווה בגירודים וכאב רב, הזכירה למצרים האכזריים את הטעם המר של ההשפלה וחוסר האונים שחוו קודם לכן העבדים היהודים המוכים. מטרת המכה הייתה לחנך לאמפטיה ולחמלה, ולהביא את האדם להרגיש שגם לזולת יש תחושות ורגשות שיש להתחשב בהן. בכל אחד מאתנו יש צד ש"לא רואה" את השני ואדיש למצוקות הזולת, ומסיבה זו לעיתים גם אנחנו מקבלים "צ'פחות" כאלה ואחרות שנוחתות עלינו "במקרה" ותפקידן להזכיר לנו שיש מי שמביט בנו מלמעלה ורוצה שנתנהג אחרת.

4) ערוב – חיות פרא מסוכנות
"יצר לב האדם רע מנעוריו" אומרת לנו התורה כבר בפרשת "נח", ואכן מבט חטוף פנימה יגלה כי הקב"ה שתל בכל אחד מאתנו בחלק הכי עמוק וראשוני תאוות ויצרים חייתיים, כאשר אחת מהמטרות העיקריות לבואנו לעולם היא שנעדן ונתקן אותם. תוקפנות של נמר, ערמומיות של שועל, חוסר נאמנות של חתול, צביעות של צבוע – כל אלה ואחרות אלה תכונות אשר אם נתבונן היטב נבחין שהן קיימות גם בנו במינון כזה או אחר. חיות הפרא המסוכנות שהתרוצצו חופשי ברחובות מצרים במכת ערוב הן רק סממן חיצוני, אם כך, למה שמסתתר עמוק בלב פנימה, והן תזכורת חיה (ונשכנית) לעבודת תיקון המידות הנדרשת.

5) דבר – היקשרות שלילית לרכוש
במכה החמישית נאלצו המצרים לראות את כל הצאן והמקנה שלהם נספה במחלה מדבקת ולהתמודד עם אובדן של ממון ורכוש רב. רוב בני האדם רוצים לצבור כסף ורכוש ללא גבול ובלי קשר לצרכיהם האמתיים, והמצרים, שהיו העם הכי חומרי לאורך כל ההיסטוריה, קיבלו שיעור מאלף בהתמודדות עם ההזדהות האנושית השלילית עם הממון. בניגוד לגישה האמריקאית (והמצרית) בה הדולר הוא האלוקים (אגב, למרפא הפלא על שטר של דולר מופיע ציור של פירמידה מצרית!) וכל מטרה מקדשת את האמצעים כדי להשיג אותו, החוכמה היהודית היא להרוויח כסף, אך לעשות את זה בהגינות ולשמוח בחלקנו. היהדות בהחלט רואה בעבודה ובצבירת ממון כערך חשוב, אולם אך ורק אם הן נעשות למטרת קידום העולם ולא חלילה למטרת קידום ה"אגו" והגאווה הפרטיים או לטיפוח תאוות נמוכות כאלה ואחרות. פחות חשוב כמה כבשים ופרות, או לחלופין, בתים ומכוניות יש לך, כמו השאלה מי אתה בתור בן אדם ומה הם ערכיך?

6) שחין – אובדן הבושה
מכת שחין גרמה לפצעים גדולים בעלי מוגלה נוזלי בכל גופם של האנשים, אשר מלבד הכאבים הרבים, גרמו למצרים להסתגר בבתיהם מהבושה שבמראה החדש, המעוות והדוחה, ובכך ללמוד שיעור חשוב בענווה. הבושה, חרף תדמיתה הציבורית כשייכת ל"חלשי האופי", הוא רגש אשר בהקשר הנכון הוא חיובי מאוד. מי שמתבייש ממשהו/מישהו פרוש הדבר שיש לו כלפיו כבוד ושאכפת לו ממנו. כמו אז במצרים שלפני אותה מכה 'מחנכת', כך גם היום בעידן המודרני בו אנו חיים, נראה כי אנשים רבים "איבדו את הבושה" וכבר לא "עושים חשבון" כלפי הסובבים אותם. בשם הערכים של "מימוש עצמי" רבים מרשים לעצמם להתנהג, להתלבש ולהתבטא בצורה שאינה הולמת ואינה מכבדת את עצמם ואת הזולת ולהוציא דברים פוגעניים מפיהם. הבושה שאנו יכולים וצריכים ללמוד מאותה מכה היא בושה חיובית, אשר במקום ובמינון הנכונים שומרת על האדם צנוע ואכפתי לסביבתו.

7) ברד – כשהלב משוחד העיניים לא רואות    
במכת הברד, בדיוק כמו בשאר המכות, ניתנה לפרעה ולכל העם המצרי האפשרות לראות את הנס הגלוי שמתרחש סביבם ואת ההזדמנות לעשות תשובה ולחדול מדרכם הרעה. למרבה הפלא, בני ישראל, שחיו עימם בשכנות, לא נפגעו כהוא זה מהצרות הצרורות שנחתו על ראשם ועל רכושם, בעוד המצרים ספגו מכה אחת אפיים. ממש כמו טיל מונחה מטרה מהדגם הכי מתקדם של 'רפאל', הברד ידע לזהות בין עבד עברי לבין מיצרי אכזר, לחוס על היהודים ולנחות במדויק דווקא על משעבדיהם. הפלא הגדול הוא שגם הוכחה חותכת זו לעובדה שמשה דובר אמת לא הצליחה לשכנע את פרעה שאולי הוא עצמו טועה ויש לשנות את הגישה, שכן כאשר הלב משוחד והאדם שקוע עמוק בתוך תאוותיו, עיניו לא פנויות לראות את האמת אפילו אם היא סנטימטר אחת מקצה חוטמו.
8) ארבה – פסיכולוגיית המונים ולחץ חברתי
מכת ארבה, כפי שהשבועיים האחרונים בדרום הארץ מוכיחים, הינה בגדר של אסון טבע קשה, אולם מעבר לכך, המעניין הוא שהשם 'ארבה' ניתן כידוע, גם לפרט הבודד וגם למין הקיבוצי כולו. במבט ראשון נדמה שההבדל בין השם הפרטי לשם הקיבוצי מתמצה בריבוי העצום של הארבה שבשלו וודאי זכה בשם זה, אולם מחקרים מדעיים מוכיחים שיש הבדל אדיר בין ארבה בודד לבין ארבה הנע בלהקה. כשהוא מתרבה ומופיע בלהקות כושר התנועה הגופנית של הארבה עולה פלאים, ואפילו גודלו הפיזי ומוטת כנפיו הופכים להיות פי שניים מאשר של הארבה הבודד. גם התנהגותו של הארבה הקיבוצי עוברת מטמורפוזה, ובעוד שהארבה הבודד נרתע מפני בני אדם, הרי שהארבה-הקיבוצי מאבד את חוש הפחד לחלוטין ואין דבר שיעצור בעדו. שנויים דרמטיים אלה, המתחוללים בארבה במעבר מהתנהגות הפרט להתנהגות הכלל, יש בהם דימוי מוחשי מפחיד מעולם החי לתופעה האנושית המכונה בפי הפסיכולוגים והסוציולוגים: "פסיכולוגית ההמונים" או "לחץ חברתי", ומצביעים על סוג של אובדן הזהות האישית היכולה להוביל להתנהגויות לא רציונליות ואף לא מוסריות. זה נכון ביחס לתופעות נוראיות כמו הפאשיזים, אשר התאפשרה, בין היתר, בגלל שרבים תמכו בה וחשבו ש"אם כולם נוהגים כך משמע זה בסדר", אולם רלוונטית גם לנו בחיינו הפרטיים כאן ועכשיו ביום-יום שלנו. בגלל שכולם עושים דבר מסויים נראה לנו לגיטימי גם כן לפעול כך, למרות שבמבט פנימי ושקול היינו נמנעים מאותה פעולה, כמו לדוגמא בצפייה בתוכניות ריאליטי מטופשות (50% רייטינג ל'אח הגדול, זה ממש מכת ארבה!!), בצריכת מוצרים ומותגים שאנחנו לא באמת צריכים רק כי "לכולם יש", גם אם המחיר הוא שיעבוד נוראי לעוד שעות עבודה, וכו' וכו'. (מעובד מרעיון של הרב חנן פורת ז"ל)

9) חושך – אני לא רואה אותך ממטר!!
על מכת החושך נכתב: "לא ראו איש את אחיו, ולא קמו איש מתחתיו" (שמות פרק י'). בחסידות לומדים מפסוק זה מסר חשוב: החושך הנורא והקשה ביותר הוא כשמגיעים למצב של "לא ראו איש את אחיו". כשאיש אינו רואה את אחיו, אינו יודע מה חסר לו ואינו משתדל לעזור לו – אין מציאות אפילה מזו. התוצאה של מצב זה היא: "ולא קמו איש מתחתיו". כאשר בן אדם דואג רק לעצמו, וכל מחשבותיו הן כיצד להציל את נפשו בלבד – הוא נשאר במקומו ואינו מסוגל להתרומם משפל המדרגה בה הוא נמצא, וזאת משום שכלל רוחני ידוע אומר שאת ההתעלות העצמית משיגים על ידי העלאת הזולת. הביטוי העממי "אני לא רואה אותך מטר" מקבל כעת משמעות נוספת. במצרים אומנם היה גם חושך פיזי שהפריע לראות אחד את השני, אבל הבעיה הייתה חמורה הרבה יותר. המצרים, כמו גם חלק גדול מבני ישראל, היו שקועים באגואיזם ובאנוכיות הקטנה והצרה שלהם ולכן נענשו בחושך אמיתי ומשתק.
מסתבר שכמו אז, כך גם היום, המחלה של החברה המודרנית היא בדידות ועצבות, אשר נובעים מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה בעצמינו אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהוא חברה וסביבה אנושיים מפרים ותומכים. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים את זמנינו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף נקמנות.
התפיסה הרווחת של "אם יהיה לי טוב אז במילא יהיה גם לסביבה שלי טוב" היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במילא כבר יהיה טוב". לצערנו, יש לא מעט אנשים שחושבים כיום רק על טובתם האישית. לא אכפת להם מה קורה עם האחרים שאינם קרובים להם. לא מפריע להם שיש אנשים שאין להם מה לאכול, שיש אנשים שאין להם כסף לתרופות ושיש אנשים שהולכים עם מועקות רגשיות בלב. התפיסה שלהם על העולם תחומה בגבולות של עצמם בלבד.
להיות בן חורין אמתי, לצאת מהשעבוד והעבדות של הדאגה העצמית המפורזת, פרושו לפקוח את העיניים, לראות למעבר לקצה חוטמי ולהתחשב במי שסביבי.

10) בכורות – אל מול הציפיות המשפחתיות
מזווית מעט אחרת, "מכת בכורות" מתייחסת גם ל"מכת הציפיות" המתלווה לגידולו של הילד הראשון במשפחה. להיות בכור פירושו להיות בן ראשון, יחיד ופורץ דרך. אלו שלל תארים מחייבים ביותר, ועל כן הבכור נושא בנטל התקוות, השאיפות והפנטזיות של זוג הוריו, הצעירים בדרך כלל. כל מצמוץ, חיוך, עווית, ציוץ ומילה חדשה של הבכור מתקבלים בהתלהבות אין-קץ ובקריאות עידוד ושמחה, כאילו התגלו ברגע זה ניצוצות של גאוניות והגיח לעולם לפחות משה רבינו נוסף, או להבדיל, מוצארט ואיינשטיין, גם אם מדובר בחיוך אקראי, שיהוק שנפלט במקרה או מלמול חסר פשר וכוונה. הבכורים יונקים את המסרים והצפיות של הוריהם ובמקרים רבים חשים מחויבים למלא אותם, כדי שלא לאכזב. על הבכורים להיות ילדים אחראיים, בוגרים, טובים וממושמעים. הם משמשים כאחים בוגרים ונדרשים לגלות אחריות ובגרות גם כשהם עצמם עדיין ילדים קטנים. ההורים מבלי להיות מודעים מעמיסים על הבכור את שלל הציפיות שיש להם מעצמם ומקווים שהוא יהיה כל מה שהם עצמם לא הצליחו. פועל יוצא מכך הוא שמצד אחד מפנקים אותו מאוד, אולם מהצד השני יכולים להיות עימו נוקשים מידי. אין פלא, אם כך, שילד בכור יגדל פעמים רבות ויהפוך למבוגר תובעני ובעל תפיסת עולם שהכול מגיע לו ושהעולם כולו נועד לשרת אותו, או בדיוק לחלופין יירמס תחת עול הציפיות המשפחתיות ויגדל עם ביטחון עצמי נמוך. מוסר ההשכל האפשרי הוא לשאול את עצמינו (בכורים ושאינם בכורים כאחד) עד כמה הציפיות של הורינו הם אלה שמנחים אותנו במשעולי החיים (דבר שאינו בהכרח שלילי!) והאם אנו מגלים את הקול הפנימי שייחודי רק לנו ושמחייב הקשבה ולמידה עצמית.

אזכור עשרת המכות בהגדה קורא לנו, אם כך, לשאול את עצמינו האם גם בנו יש ביטחון עצמי מופרז שגורם לנו להתנשא על הזולת ו/או לשכוח מהבורא? האם גם אנחנו לוקים בריחוק רגשי מאנשים אחרים? האם גם אנחנו נוטים לא להתחשב בחלשים מאתנו? האם גם בנו מסתתרת חיית פרא מסוכנת? האם גם אנו פיתחנו תלות רגשית ברכוש שלנו וחושבים שכסף זה תכלית הכל? האם איבדנו את הבושה החיובית המתלווה לעשייה שלילית? האם גם אנחנו 'מאוהבים' בתאוות שלנו ולא רואים את האמת? האם גם אנו עושים דבר שלילי בגלל ש"כולם נוהגים כך", האם גם אנחנו "לא רואים ממטר" את הסובבים אותנו? וכו'

חג שמח, כשר ומודע
 ניר אביעד

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה