‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת ואתחנן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת ואתחנן. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 29 ביולי 2015

ט"ו באב - אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה?

בס"ד


יום ט"ו באב היה בעבר אחד מהחגים היפים והחשובים ביותר במסורת היהודית, עד כי נאמר עליו במשנה במסכת תענית: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". למרות זאת, ולמרבה הצער, כיום נשאר ממנו מעט מאוד, ולראייה אם יערך סקר אקראי בקרב האוכלוסייה נגלה שרבים כלל לא יודעים מהם מקורותיו ועל שום מה זכה דווקא יום זה להיות מקושר עם אהבה וזוגיות. יתר על כן, כמו בתחומים רבים נוספים הקשורים למסורת שלנו בהם שכחנו את המקור והתבלבלנו בין עיקר וטפל, נראה כי אין דבר שרחוק יותר מהמהות הפנימית והאופי של יום ט"ו באב מאשר המנהג שחלחל בשנים האחרונות בחברה הישראלית לפיו מנוצל יום זה לטובת אווירה של מתירנות מוחצנת ושל "אהבה" רדודה וחסרת עומק ותוכן.

כדי להבין טוב יותר את מהותו של יום מיוחד זה, ומתוך כך את התפיסה של היהדות למונח של "אהבה", יש להזכר במקורותיו השונים:

  1. מחילה למתי-המדבר: במשך 40 שנות הנדודים במדבר, מידי ט' באב, ביום בו ארע חטא המרגלים החמור, היו קבוצה גדולה של אנשים חופרים לעצמם קברים ומחכים למותם, כחלק מהעונש שהעם קיבל. בט' באב בשנה הארבעים לא נפטר אף אחד, ולכן הם המשיכו לחכות בקברים מחשש שטעו בספירה של היום עד שבט"ו באב היה ליל ירח מלא, הם הבינו שהעונש תם ושמחתם לא ידעה קץ. כך, מסמל ט"ו באב את היום בו סלח ה' לישראל על חטא המרגלים, בדומה ליום הכיפורים, בו מחל הקב"ה לבני ישראל על חטא העגל. שני החגים מייצגים יום של מחילה והתאחדות מחודשת של עם ישראל עם בוראו.
  2. התרת נישואים בין השבטים: במשך תקופה ארוכה, עד להתבוססות בני ישראל בארץ, הותרו הנישואים אך ורק בין בני אותו השבט. ביום ט"ו באב בוטל איסור זה ועלמות החן משבט גד או מנשה יכלו, לדוגמא, למצוא לעצמן גברים גם משבטי זבולון, אשר, דן, וכו'. היום שבו הותרו מחדש השבטים לבוא אלו באלו מבטא יום שבו פרץ נהר האהבה הפנים-ישראלי את סכר הבדלנות והשייכות המגזרית של "אנחנו" ו"אתם".
  3. הותרו נישואים עם בני שבט בנימין: לאחר הסיפור הטראגי והאכזרי של "פילגש בגבעה" העם נדר נדר שלא להתחתן עם בני שבט בנימין, אולם לאחר שהבינו ששבט שלם עומד להעלם מהעולם הותר ביום ט"ו באב לגברים של שבט בנימין לצאת ולהכיר את בנות השבטים האחרים שחוללו בכרמים. גם כאן הרצון לאהוב כל אדם מישראל ולא לאפשר חלילה לשבט שלם להיכחד היה חזק יותר מכל המחסומים האחרים. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (שיר השירים), ואכן  אהבת ישראל, שפעמה באותו הדור, והתפיסה שכולנו בסופו של דבר אחים ושותפים לאותו הגורל, הביאו לביטול הנדר.
  4. קבורת הרוגי ביתר: כל אותם לוחמים אמיצים שנהרגו במהלך מרד בר כוכבא בביתר הובאו לקבורה ביום זה, וחרף העובדה שגופותיהם היו מונחות זמן רב מחכות לקבורתן, הקב"ה באהבתו אותנו חולל נס והן לא נרקבו והסריחו.
  5. חיזוק הקשר בין העם ובית המקדש: ביום ט"ו באב סולקו שומרי הדרכים שמנעו מעם ישראל להגיע לבית המקדש ולבצע בו את מלאכת הקרבת הקורבנות (מלשון קירבה), כמו גם הסתיימה תקופת כריתת העצים ששימשו לטובת העבודות במקדש.

אם נחפש את המכנה המשותף בין כל האירועים הנזכרים כאן נוכל לראות שמעבר לעובדה שכולם אירעו ביום ט"ו באב, חוט השני שמקשר ביניהם הוא לא אחר מאשר האהבה – אהבה של הקב"ה לעמו, כפי שבא לידי ביטוי במחילה ובחיזוק הקשר, אהבה של העם לקב"ה, כפי שבא לידי ביטוי במאמצים לעבדו במקדש ולזכות במחילה ובכפרה, אהבה בין חלקי העם ובין איש וזולתו, כפי שבא לידי ביטוי בחיפוש אחר האחדות ואחר המשותף במקום אחר המבדיל, וכמובן באהבה בין גבר ואישה, כפי שבא לידי ביטוי בריבוי ההיכרויות ומהפתיחות שאפשרה לזוגות להיפגש ולהתחיל לבנות את ביתם.

רק שישה ימים מפרידים בין צום ט' באב לחג ט"ו באב, ואם בוחנים את מהותם של שני ימים סמוכים אלה, ניתן לראות שט"ו באב הוא למעשה התיקון של ט' באב. בתשעה באב חרב בית המקדש השני בגלל שנאת חינם ובגלל פלגנות ו"סקטוריאליות", ולעומתו, ט"ו באב הוא יום של חיבור, התחלה חדשה ואהבה. על כך כתב רבי נחמן מברסלב ושר אהוד בנאי: "תאמין שאם קלקלת אתה יכול גם לתקן".
 

מתוך העיסוק במקורות ט"ו באב עולה ומתחדדת השאלה שהיא אולי העתיקה בעולם: "מה זאת אהבה?". רבים ניסו להגדיר את הרגש הזה, את מצב הצבירה הנפשי הזה, את היופי הזה שאנו כה נכספים אליו, אולם נשארו חסרי מילים. על ההגדרה המדויקת אנו עוד חלוקים, אבל כולם יסכימו שאהבה, תשומת לב, הכרה בערכינו וקבלתנו חשובים לנו כבני אדם לא פחות מאשר צרכים פיזיים כאוכל ושתייה. כשאדם לא זוכה לכל אלה הוא מרגיש שחייו אינם חיים. אנו זקוקים לאהבה בדמות פרגון מהבוס, משוועים לאהבה בדמות חיבוק ומילה טובה מההורים וכמובן מייחלים לאהבה ואינטימיות זוגית, אולם מעל לכל אלה זו האהבה לבורא ומהבורא שהנשמה שלנו (מבלי בכלל להבין זאת או אפילו לחשוב על כך) משתוקקת להרגיש. זוהי  פסגת הפסגות של האהבה האפשרית.


מי שחסרה לו אהבה אינטימית עם אדם אחר, אהבת אמת בה הוא יכול פשוט להיות הוא עצמו מבלי הצורך להתחפש ולמצוא חן, מבקש למצוא לה תחליפים זולים. ואכן, לצערנו, במיוחד בדור שלנו קיים מחסור חמור באהבה. אנו שבויים בעולם בו התקשורת צינית ומנוכרת, משוחחים דרך איי-פונים, מסכי פלזמה ורשתות חברתיות מטופשות בהן לכל דרדק יש "אלפיים חברים", ובכך מאבדים את הקשר הבין-אישי ואת האהבה האנושית. אהבה נכספת זו לא מתגלה במסיבות רועשות, בצ'טים אנונימיים באינטרנט או בסביבה עסקית צינית וקרה.  אהבה אמיתית אפשרית רק בחיבור אמיתי מלב אל לב, במסירות,  בוויתור, בהתחשבות ממקום של בחירה ובנתינה. רבים מתבלבלים, ומתוך הרצון שלהם בהכרה בערכם מהסביבה הם פועלים ההפך מהדרך הנכונה.

לא, את לא צריכה ללכת חצי ערומה כדי שישימו אליך לב ויחשבו שאת "שווה"! השווי שלך הוא בפנימיות שלך – באישיות הנעימה, ברגשות העדינים, באינטלקט החד. וגם אתה חביבי, אתה לא צריך לקרוע את עצמך בעבודה כדי להרוויח יותר כסף על מנת  שיחשבו כמה מוצלח אותה או לעקוף את כולם בכביש ולהגיע ראשון אל הרמזור כדי שיראו שאתה אחלה גבר שבעולם! לא בזכות זה יעריכו אותך יותר. תפרגן יותר לאשתך, תשמח אותה בכל הזדמנות שאתה יכול, תחבק את הילדים שלך, תעשה איתם שיעורי בית או פאזל. ככה תגלה אהבה אמתית מה היא, ככה תזכה לכבוד אמיתי - כזה שלא חולף כעבור רגע ומשאיר אותך ריק.


חלום ה"אהבה", שמוכרת לנו הוליווד, הוא בדר"כ יפה ומתקתק. הגבר שרירי ומסוקס והאישה בלונדינית ורזה. מה לעשות שבמציאות לא כולנו נראים כך והדיסוננס גורם לתסכולים רבים?! לא רק זאת, אלא גם שהסרטים האלה תמיד נגמרים בנשיקה רומנטית על רקע השקיעה או בחופה חגיגית ומקושטת לעילא ולעילא. למה הם לא מראים את שמחכה לנו אח"כ? למה הם לא מספרים על החיתולים והקימות בלילה? על החובה להיות תמיד סבלני ונעים הליכות כדי שהקשר יצליח? על הוויתורים האינסופיים שיש לעשות בחיוך ובשמחה כדי לא ליפול לסטטיסטיקה הנוראה? את ההתמודדויות החשובות של הזוגיות משום מה לא מראים שם, כך שהמונח "אהבה" מקבל תדמית של פלקט חסר משמעות שרק גורם לתסכולים ובעיות בשלום בית, כשנתקלים בפער בין המצוי לבין מה שמכרו לנו.

 
רובנו מאמינים כי אהבה היא תחושה המבוססת על משיכה גופנית ורגשית הנוצרת ספונטנית כשמופיע האדם הנכון. למרבה הצער, באותה הקלות אותה התחושה יכולה גם להילקח מאתנו כשהקסם "מתפוגג ונעלם". כיצד, אם כך, ניתן לאהוב יותר ולשמר את אותה האהבה כמה שיותר זמן? התשובה היא שאהבה אמיתית, כזו שנמשכת לאורך זמן ורק הולכת ומתגברת, פרושה יציאה מעצמך, חשיבה מה האחר צריך, מה יכול לעשות לו טוב, נתינה בלי אינטרס ובלי התחשבנות מה אנחנו מקבלים בחזרה. ביהדות "אהבה" זה משהו מאוד מעשי. אנחנו לא מדברים בסיסמאות ריקות של "אהבה ושלום" בסגנון "ילדי הפרחים". לאהוב זה לתת בפועל לאחר.

אם יש לנו, לדוגמא, עציץ שדורש טיפול מוקפד על ידינו (השקיה ידנית, גיזום, דישון, וכו') סביר להניח שיהיה אכפת לנו ממנו ואף נאהב אותו יותר מאשר עציץ שמושקה אוטומטית או מטופל על ידי גנן מקצועי, ולכן אם יעונה רע לאותו העציץ זה יפריע לנו יותר. ההסבר לכך הוא שאל אותו עציץ נקשרנו. העשייה, הנתינה, הדאגה והאכפתיות עוררו בנו כלפיו רגשות עמוקים יותר מאשר אל העציץ השני. כך זה עובד גם עם בני אדם – אהבה היא לא משהו אקראי או הורמונאלי. האקראיות עוברת ואיתם גם ההורמונים, שמשכו אותנו בהתחלה. אהבה אמיתית היא אהבה שנובעת מדאגה שלנו למישהו אחר, מאכפתיות, מרצון לעשות לו טוב. זה נכון ביחס לעציץ, ונכון שבעתיים ביחס לבן אדם אחר. בעוד שרוב האנשים מאמינים כי אהבה מובילה לנתינה, האמת הפוכה לחלוטין - נתינה מובילה לאהבה. רוצים לאהוב את בן/בת זוגכם, ילדיכם והורכם יותר? תתאמצו מעבר לרגיל שלכם בעבורם. "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".


הקב"ה קובע כבר בפרשת "בראשית" כי "לא טוב היות האדם לבדו", ולכן עשה לו "עזר כנגדו". יש אנשים שיטענו כי תפקידו של מוסד הנישואין הוא לקיים את העולם ולוודא שתהיה רבייה והמשכיות. יש אנשים שגורסים כי מטרת הנישואין היא לדאוג שהעולם לא יהיה הפקר מבחינה חברתית ואנשים יוכלו לנתב את יצר המין שלהם למסגרת מוגדרת ומסודרת, ויש אנשים שממשיכים להאמין ברומנטיקה וטוענים כי מטרת הנישואין היא לאפשר לרגשות החיבה, הידידות והאהבה מקום להתבטא. כל התפיסות הללו בהחלט נותנות תשובות חלקיות מדוע אנחנו כה זקוקים אחד לשנייה ואחת לשני, וזאת למרות שבעידן הציני בו אנחנו חיים יש שחושבים כי אין שום פסול ב"נישואין פתוחים", שתחלופת בני זוג היא דבר נורמאלי ואף מבורך, ושאהבה זה רק רגש חולף שלא ניתן לסמוך עליו ומקורו בהורמונים שמופרשים מאיזו בלוטה במוח. ובכל זאת, נראה כי גם כיום, הכמיהה לזוגיות אקטואלית מאי פעם. התשובה לשאלה מדוע זה כך חזקה וגדולה הרבה מאתנו. האמת המופלאה היא שהחיבור בין איש לאישה הוא מהות אלוקית וכי כל העולם מורכב מכוחות זכריים וכוחות נקביים ששואפים להתחבר. מדובר בתכונה עולמית הטבועה בבריאה כמו תכונה גנטית. האיש והאישה, הזכר והנקבה חייבים להתאחד. בקבלה זה מכונה "אור" ו"כלי". היצר המיני וההסדרים החברתיים הם רק טריגר שברא הבורא כדי למשוך אותנו אחד אל השני. כמו מגנט וכמו חשמל. איש לחוד ואישה לחוד- חייהם אינם שלמים. זהו חוסר שלמות המביא לחוסר הרמוניה, ולכן זוגיות היא משמעותית גם אם אין לבני הזוג ילדים. מצוות פרו ורבו היא מטרה משנית לעצם החיים בזוגיות משותפת וקבועה, וכמוה כל מה שקשור לערך של הקמת מוסד חברתי משפחתי מסודר, תשלומי משכנתא משותפים או כל הסבר שכלי אחר שנעלה בדעתנו. גם אם הזוגיות היא בעליות ובירידות, גם אם היא נדמית כדרך מליאת חתחתים ומכשולים, מדובר בדרכו המתוכננת של הבורא. זו הדרך בה אנו משיגים שלמות ושווה לנו להשקיע בה את מירב מרצנו וכוחנו.


מעבר לכך, זוגיות זו הסדנא הכי משמעותית והכי אינטנסיבית לגילוי הכוחות הפנימיים הגנוזים בכל אחד ולתיקון המידות. בזוגיות אנחנו חשופים לחלוטין ובן/בת הזוג רואה אותנו ללא המסכות, שאנחנו נוטים לעטות בחוגים חברתיים שונים מחוץ לבית. לפיכך, אדם נבון, שהשכיל להבין שתפקידנו פה בעולם הוא להפיץ אור ולהטיב לסובבים אותנו (מבחינת "ואהבת לרעך כמוך"), רואה בזוגיות ככר ההשפעה והנתינה האולטימטיבי. בזוגיות יש אפשרות (ואפילו חובה) אמיתית לחשוב על הצד השני ולחפש בכל רגע נתון כיצד ניתן לעשות לו/לה טוב יותר, כיצד ניתן לפנק, לספק צרכים ולהוות אוזן קשבת ולב מבין. לא חסרים מקומות וסיטואציות בהם אנחנו יכולים וצריכים לשמח את הסובבים אותנו, אבל אין מקום כל כך עמוק, חשוב ומחייב כמו בזוגיות לעשות את זה. כדי שהקשר יצליח אין לנו ברירה אלא לוותר על הילד הקטן והקטנוני שקיים בתוך כל אחד מאתנו ושרוצה רק לינוק מהעולם לעצמו. אין בכוונתי חלילה לומר שרווק/ה הם בהכרח אנוכיים יותר, אולם ההזדמנויות שלהם לעבוד על מידת הנתינה לזולת קטנות משל מי שהמציאות הזוגית מחייבת אותו להתגמש, להתפשר ולהתחשב בלי הרף כדי לקיים מערכת יחסים אמיתית ובריאה.


וכמה מילים לכל הרווקים והרווקות שממתינים בלב מלא כיסופים למצוא את שאהבה נפשם, ושעבורם יום זה לא אחת נחווה דווקא כיום קשה שמחדד ומזכיר את שכואב וחסר – בפרשת השבוע הקרובה, פרשת "ואתחנן", נקרא על תפילותיו הרבות של משה רבנו לה' שיכניס אותו לארץ ושנענו בשלילה. בתור אנשים מאמינים אנו שואלים לא אחת מדוע ישנם מצבים בהם אנו נמצאים בצרה ומתפללים מעומק הלב לקב"ה, מבקשים ומתחננים שיעזור לנו, ובכל זאת, ולמרות הכל, הוא לא עונה בחיוב לתפילות?  לשאלה גדולה זו תשובות רבות, כאשר אחת היפות שבהן (לדעתי) היא תשובתו של רש"י בפרשנותו על הפרשה הנוכחית באומרו כי לעיתים האדם מבקש דבר מסוים שבעיניו נראה גדול, ראוי ונכון בעבורו, אולם ה' הטוב מכין לו משהו גדול יותר, ולכן לא נענה עדיין לבקשתו הפחותה. במקרה הזה, אי קבלת התפילה היא דווקא לטובת המבקש, אשר רק בעתיד יבין ויגלה זאת. נראה לי שבדברים אלה ניתן אולי למצוא נחמה כלשהיא גם לקושי שבעיכוב בזיווג, מתוך האמונה הפשוטה והתמימה כי יש משמעות  וסיבה לעובדה שאנו עדיין לבד. כנראה שעד עכשיו לא התחתנו, חרף כל הניסיונות והתפילות, משום שהגבר או האישה שהקב"ה מייעד בעבורנו, שבאמת מתאים לנו ושאיתו/ה באמת נהייה שלמים, עדיין צריך לעבור בעצמו תהליך (כפי שגם אנחנו היינו צריכים מבחינה רוחנית לעבור את מסלול החיים שעברנו), ולכן עלינו להתחזק באמונה ובאופטימיות שהוא/היא ממתינים לנו ממש מעבר לפינה ושהקשר צפוי להיות עמוק ומשמעותי דווקא בזכות אותו עיכוב. כל שעלינו לעשות כעת זה להמשיך להאמין שיהיה לנו טוב ולא ליפול לעצבות או חלילה לייאוש.


לסיכום, ניתן להעביר את  ט"ו באב הקרוב כמו עוד יום סתמי, כשכל שמבדיל בינו לבין היום שקדם לו או שיבוא אחריו הוא הבונבוניירה או הפרח שקנינו לאישה/לבעל בדרך מהעבודה הביתה, או שלחלופין ניתן למנף אותו להבנה חדשה ומרעננת מה היא אהבה אמיתית, לחיזוק הקשרים בתוך המשפחה עם הילדים, ההורים והאחים, לשיפור התקשורת הזוגית, ללקיחת התחייבות אישית לעשיית עוד מעשה טוב אחד בימים הקרובים, וכו'. "יום האהבה" יכול להיהפך  מגרסה חיוורת של "ולנטיין דיי" הנוצרי ליום משמעותי באמת - יום של החלטה שאנחנו מתחילים לתת לעולם קצת יותר ומוכנים להתאמץ בשביל זה.

מעבר לכל זאת, ט"ו באב מסמל בחסידות גם את ראשיתה של תקופת חשבון הנפש והחזרה בתשובה לקראת הימים הנוראים. בעבר היו כאלה שנהגו לשלוח כרטיסי ברכה ולברך זה את זה ב"כתיבה וחתימה טובה" כבר מט"ו באב, כפי שאנחנו נוהגים היום במשך חודש אלול.

הלוואי ונשכיל להתחבר למהות הפנימית של יום מיוחד זה ולהרגיש את אבקת האהבה שהקב"ה מפזר לנו במהלכו באוויר.

באהבה, ניר אביעד J

משימה לשבת

"בעוד שרוב האנשים מאמינים כי אהבה מובילה לנתינה, האמת הפוכה לחלוטין - נתינה מובילה לאהבה".

חשבו בראש על מישהו בסביבה שלנו שהיינו רוצים שהיחסים שלנו עימו יהיו טובים יותר (בן זוג, ילד, אח, הורה, בוס, שכן) ונסו השבוע לעשות בעבורו משהו שישמח אותו במיוחד. מומלץ ממש להתאמץ  ואף לצאת מאזור הנוחות הרגיל שלנו כדי לעשות לו טוב.


סיפור לשבת: "אפקט האבן והשלולית" מתוך הספר "העיתונאי" של הרב קובי לוי.

כל אחד מכיר את אפקט האבן והשלולית.
אתה מיידה אבן למים, לכאורה פעולה חסרת משמעות, בפועל, מייד עם העלמותה של האבן במצולות השלולית, הולך ונוצר מעגל קטן על פני המים, שהולך ויוצר עוד מעגל אחד ועוד אחד, כך שלאחר שנעלמה האבן לחלוטין, עדיין האפקט שלה יוצר ריגושים הרחק מעבר למקום צניחתה ועד לגדות השלולית.
***
עזריה צרפתי הפך לשם דבר בעירו הדרומית הקטנה. הוא הגיע לכאן לפני פחות מ- 15 שנים, אך דומה היה לתושבי העיירה – אפילו לוותיקים מביניהם – שהבחורצ'יק הזה הוא אחד מוותיקי מייסדיה.

מה הוא עשה בעשור האחרון?

מה לא?

מיד עם בואו לעיירה קלט החתן הצעיר שיש מחסור בגן ילדים לציבור בעלי התשובה ההולך ונרקם. תוך פחות מחצי שנה, לאחר שרץ כאיילה שלוחה לכל משרד ירושלמי וגישש ומישש נהלים ותקנות אצל כל פקיד אפור ורדום נוסד גן הילדים "אפיקי הנגב", שהפך תוך שנים ספורות לרשת גנים ברחבי השכונות.

נו, ואחרי שהורי בוגרי המכינה בגן הילדים אותתו על כוונתם להמשיך בחינוך הטהור בתלמוד תורה, נזעק שוב עזריה צרפתי אל הדגל, והתחיל במרץ רב לייסד תלמוד תורה. הוא לא בחל בשום אמצעים וכמו עסקן ותיק ומשופשף הוא קלט מהר מאד את עוצמת ערלות לבם של ראשי העיר ופקידיה, והתחיל לעקוף אותם בצפצוף מהיר וחורק.

באישון לילה הוא הנחית קראוון דו-כיתתי, ריהט אותו טיפ-טופ, חיברו לרשת החשמל וערך סבב טלפוני בין ההורים: "תרגעו, יש תלמוד תורה".

כשהגיעו פקחי העיריה עם הדו"חות וצווי ההריסה שעט צרפתי הנמרץ ללשכתו של ראש העיר להבהיר לו חד משמעית: "אם לא תזרז את הליך רישיונות הקמת הקראוון, ואם לא תקצה מיידית קרקע לבניית תלמוד התורה, תוך שנתיים תועף כמו טיל בליסטי מלשכתך, והשרביט יוענק לרעך הטוב ממך".

הנחרצות והברק בעיניים של צרפתי עשו את שלהם. ראש העיר הבין שהצעיר הזה קרוץ מחומרים של מנהיג, ואם הוא לא מיישר איתו קו ומייד, הרי שתוך שנתיים הוא יצטרך לעמוד בתור ללשכת העבודה כאחרון הפועלים הזוטרים. לא נעים.

עזריה צרפתי לא עצר באדום. מיד אחרי שנוסד הת"ת, הוא כבר בנה תשתית לישיבה קטנה. אחר כך יצר קשר עם משרד הרווחה והקים מוסד ייחודי לילדים פגועי מוח. זה לא הספיק לו. הקצב הבלתי נלאה שלו הריץ אותו לפגישה פורייה עם אחד מראשי אירגוני החסד הגדולים ועזריה חנך בעירו סניף גדול ומרשים, שהעניק מאות חבילות מזון למשפחות נצרכות בעיר. הוא גם למד היטב את מלאכת השנורר בחינניות שובת לב.

למה להלאות אתכם, העשור פלוס של עזריה צרפתי בעיירה הדרומית היה מדהים בהיקף העשייה שלו. פשוט להתקנא, וקנאים – ברוך השם – לא חסרים.

בינתיים נולדו שישה זאטוטים, והעזר כנגדו מעולם לא רטנה על עומס עבודה. היא נתנה לגיבור שלה להמשיך ולכבוש שיאים ופסגות של תורה וחסד, כי הלוא הזמן קצר והמלאכה מרובה, בעל הבית דוחק, אבל עזריה צרפתי הוא פועל חרוץ, אותו לא צריך לדחוק, הוא דוחק רבים וטובים.

***

יום אחד הוא חזר הביתה עם חולשה אדירה מאד לא אופיינית. הוא סחב אותה יומיים שלושה, עד שהתמוטט. האמבולנס הבהיל אותו לבית החולים סורוקה בבאר-שבע. אחרי בדיקות מקיפות יצא ד"ר אנדריי פוקסמן בפנים נפולות מן המחלקה, הושיב את עזריה ורעייתו אורית מולו ואמר את המשפט הנורא: "צר לי עזריה, אתה סובל מניוון שרירים...".

לא היה צריך להגיד יותר. עזריה קלט שתוך שנים ספורות הוא עוזב לעולם שכולו טוב. בחושיו הבריאים הוא הבין עוד, שהקצב המופלא שלו היה קצב שמיימי של עשייה, כ- 2,000 ילדים למדו במוסדותיו ועוד היד נטוייה.

"אורית, אינני מתרגש מן המחלה. יש בעל בית על העולם, הוא יודע מתי התחנה האחרונה שלי אבל העבודה עדיין רבה. איזרי כוחות רעייתי, צריך להקים בית ספר לבנות על יסודי, וישיבה גדולה לבנים, ואי"ה נייסד כאן בית תמחוי מכובד".

אמר ועשה. למרות המחלה שהחלישה אותו מדי יום, עזריה צרפתי יישם את חלומותיו אחד אחרי השני, כאחד הבריאים ממש.

***

שלושה ימים לפני פטירתו ישב לצידו רב העיר נחשון ארגמן ליטף את ידו באהבה גלויה ושאלו: "עזריה ידיד נפשי – איש אשכולות הפועל נצורות – מעולם לא סיפרת לי מה הניע אותך לחזור בתשובה ולקבל עול מלכות שמים".

חיוך עדין בקע משפתיו היבשות של עזריה.

"ישבנו במסעדה חיפאית, כל ה"חברה הטובים". היתה שעת צהריים. שתינו בירות, אכלנו חמוצים, שרנו, שמחנו, בשיא הריקנות וקלות הראש. מול המסעדה ניצב חלון ראווה של חנות תועבה ובה תמונות מבחילות השֵם ירחם. לפתע הגיע מעבר לרחוב, אברך צעיר חבוש חליפה וכובע, הוא צעד נחוש לעבר צידו השני של הרחוב, אך כשהבחין בחלון הראווה המתועב, הוא הסיט ראשו ימינה, עצם עיניו בחוזקה והפשיל את כובעו אל מתחת למצחו, ושעט אל מעבר לצומת. כולם צחקו, כולם לגלגו, אבל אני הרגשתי שחץ נתקע לי בלב. חשבתי לעצמי, איך יתכן שבחור צעיר איננו מתפתה להציץ. אם הוא לא נכנע לתאווה הזו של ראייה אסורה, אז כנראה שיש לו דברים חשובים וטובים שהוא מתאווה להם. הם הדברים שנותנים לו עוצמות בנפש להימנע מלחטוא בעיניו. שלושה ימים התהפכתי על משכבי, משחזר את הסצינה של האברך המסיט ראשו מפשיל כובעו, עוצם עיניו ונמלט מן התועבה. אחר כך הרמתי טלפון לישיבת "נתיבות תשובה", שם למדתי תורה, וקיבלתי את כל התשובות. ואז התחלתי במרוץ שאתה מכיר – כבוד הרב – את תוצאותיו...".

***

מול אלפי תושבי העיירה, לאוזני האלמנה וששת היתומים נשא הרב ארגמן דברי הספד מרטיטי לבבות, על מסירות נפשו של עזריה ז"ל למען הכלל והפרט.

"עיננו רואות וידינו ממששות את פעליו ויצירותיו של עזריה היקר והצדיק שלנו... לפני שלושה ימים סיפר לי עזריה מה הניע אותו לחזור בתשובה, אל חיק אבותיו... אתם מבינים? אתם קולטים יקירי ואהובי תושבי העיר, אברך צעיר עצם עיניו, הסיט ראשו והפיל כובעו על עיניו כדי לא לראות תמונות תועבה בחיפה לפני 15 שנים, גרם לעזריה לעשות תשובה שלמה. בואו ניקח אל לבנו, כיצד פעולה קטנה של קידוש השם, של צניעות, של שמירת העיניים שעושה יהודי כשר בינו לבין קונו, בונה עד אין סוף קניינים של תורה וחסד.

"... והאברך ההוא מחיפה אפילו לא יודע מה נבט וצמח מאותו רגע מופלא. והחי יתן אל לבו, בואו נעשה פעולות של קידוש ה' למען עילוי נשמתו של הארי שבחבורה, עמוד התורה והחסד, עזריה ונשמור את עיננו מראות ברע".

***

"כתבנו בספר זכיות" אנו מבקשים מבורא עולם. מדובר באותן פעולות קטנות, שמשתלשל מהן, בלי כוונה, שפע עד אין קץ בזיכוי רבים וקרוב רחוקים.  כבר דיברנו, על אפקט האבן והשלולית....

שבת שלום, ניר אביעד

יום רביעי, 21 ביולי 2010

פרשת "ואתחנן" – כבד את אביך ואת אימך

בס"ד


בס"ד
פרשת "ואתחנן" - כבד את אביך ואת אימך
פרשת "ואתחנן" ממשיכה את המהלך הכללי של ספר "דברים" בו משה רבנו עומד מול העם, רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, מזכיר להם את שעבר עליהם בארבעים השנה האחרונות במדבר ומציידם ב"טיפים" לחיים בריאים, נכונים ואמוניים יותר. בפרשה הנוכחית משה שב ומונה את עשרת הדיברות שניתנו בהר סיני, כפי שקראנו בפרשת "יתרו" שבספר "שמות". ברצוני להתייחס השבוע לאחת המצוות הבסיסיות, ויחד עם זאת הקשות ביותר לביצוע - מצוות כיבוד אב ואם.
עשרת הדיברות, שקיבלנו בהר סיני, חקוקות על לוחות הברית בשני טורים. בלוח הימני כתובות חמש המצוות שבין אדם לאלוקים (לדוגמא: "לא תעשה לך פסל"), ועל הלוח השמאלי כתובות חמש המצוות שבין אדם לחברו (לדוגמא: "לא תרצח"). למרות שמצוות כיבוד ההורים נתפסת כמצווה חברתית, היא נמצאת בצד ימין, יחד עם המצוות שבין אדם לאלוקיו. למעשה, ניתן לומר שזאת המצווה שמחברת/מגשרת בין הצד הימני לשמאלי ואנו למדים מכך שיש קשר רב בין מערכת היחסים שלנו עם הורינו לבין מערכת היחסים שלנו עם בורא העולם. קריאה השוואתית בתורה מגלה כי ההקבלה מופיעה במקומות שונים: "איש אימו ואביו תיראו" כמו גם "את ה' אלוקיך תירא" ו"מקלל אביו ואמו מות יומת" כמו גם "איש כי יקלל אלוהיו ונשא חטאו". בגמרא נכתב בצורה מפורשת אף יותר כי ישנם שלושה שותפים למלאכת בריאת האדם: אביו, אימו והקב"ה, כלומר מבחינתנו כילדים - יחסנו כלפי הורינו אמור להיות דומה ליחסנו כלפי בורא העולם. כשם שאנחנו מחויבים לכבד את הקב"ה, כך גם עלינו לכבד את הורינו.
"כיבוד" בא מהשורש "כבד" - קשה. ידוע לכל שלכבד את ההורים זאת מצווה קשה (מלבד את הוריי שודאי יקראו מאמר זה וניחנו בכל המעלות הטובות בלי כחל וסרק...). התורה נותנת לנו מצוות והנחיות היכן שהיא יודעת שקשה לנו ושאנחנו מועדים לנפילה, ולכן יש מקום להנחיה אלוקית כדי שנדע כיצד נכון להתנהג. לא קיים ציווי של "כבד את ילדיך" או "תטפל בילדיך", משום שזה בטבע שלנו ובא לנו באופן הכי אינסטינקטיבי. לעומת זאת, כיבוד הורים בדר"כ קשה הרבה יותר ונתפס לא אחת כמועקה וכעשייה שאינה תמיד נעימה וכייפית. הדבר מתחדד בעיקר כשההורים עצמם מתבגרים ויש לטפל בהם בצורה צמודה יותר. עבור רבים תקופה זו נתפסת כנטל וכעול מבחינה כלכלית ורגשית. על כך נאמר ש"הורה אחד יכול לדאוג לעשרה ילדים, אבל עשרה ילדים לא יכולים לדאוג להורה אחד". הקב"ה, שכאמור יצר אותנו ומכיר את נימי נפשנו, מבין זאת היטב ולכן נתן לנו גדרים והנחיות ברורות בנושא בדמות מצוות והלכות. פרוש יפה לדבר מחזיר אותנו לשורש של כולנו - האדם הראשון, אשר לא היו לו הורים בשר ודם ולכן הוא לא ידע דבר על כיבוד הורים. מאז טבוע בנפש של כולנו הקושי בכיבוד ההורים. מי שלא בא אל המשימה הזאת תוך הבנה שעליו להכניע את יצרו ושעליו לתת מעצמו גם אם זה קשה לו, בקלות ייפול לתחושה שהקשר עם הוריו עלול להיות מכביד, ובנסיבות מסוימות אף מעיק.
רוב האנשים עוברים שלב מסוים בחיים שלהם בו הם חושבים שגידלו אותם לא כמו שצריך ומפתחים כעסים ומטענים רגשיים לא פשוטים כלפי הוריהם. רק כשאותו אדם מתבגר ונהיה הורה בעצמו, הוא מבין עד כמה זה קשה ומורכב להיות הורה, ולרוב הוא רואה את הוריו באור הרבה יותר חיובי ומבין. הסיבה העמוקה לקושי שיש לילדים עם ההורים (ולא אחת גם להורים עם ילדיהם) היא שההורים שלנו מהווים עבורנו את המראה הכי חזקה לחסרונות ולחולשות שלנו עצמינו. מה שמעצבן אותנו אצל הורינו בהכרח קיים בצורה כזו או אחרת גם אצלנו. אנחנו מתרגזים עליהם על שהם כאלה ועוד יותר על ש"הורישו" לנו את המגרעות שלהם. ככלל, אדם יכול לראות אצל הזולת מגרעות אך ורק אם הן קיימות קודם גם אצלו ("הפוסל במומו פוסל"). עם ההורים זה חזק במיוחד משום שהם גידלו וחינכו אותנו והעולם הפנימי הכי בסיסי שלנו מושתת על המחשבות, רגשות ומעשים שלהם. אדם יכול לברוח לקצה השני של העולם, אבל לעולם את הבית בו גדל הוא יסחב עימו.
אחת הבעיות שלנו עם המצווה היא שאנחנו חושבים שהנתינה של ההורים שלנו מובנת מאליה ושתפקידם לתת לנו בלי סוף. על מנת לחזק את ההערכה שלנו אליהם מומלץ להיזכר מידי פעם שלאחר שהם הביאו אותנו לעולם, גידלו וחינכו אותנו, החל מגיל 18 הם לא באמת חייבים לנו כלום. עצם הנתינה שלהם לאחר מכן היא חסד גמור ומגיע להם תודה גדולה על כך. הסיבה הראשונה לקיום המצווה נעוצה, אם כך, בהכרת הטוב - להכיר טובה על השפע שקיבלנו מהם. מומלץ לכל אדם שיתבונן עד כמה הוא חייב תודה להוריו!! הרי אם אדם עשה למישהו טובה קטנה, כגון שהראה לו בסופר היכן מוצרי החלב, בודאי הוא יחשוב שמגיעה לו על כך תודה רבה. ואם טרח עבורו טרחה מרובה יותר, כגון שנתן לו טרמפ והסיע אותו עד לפתח ביתו, הוא כבר לא יודע כיצד להודות לו. לעומת זאת, אם הוא עשה עבורו משהו משמעותי כמו שדאג לו למצוא עבודה חדשה או שידוך מוצלח, אזי ודאי הוא כבר ירצה לקנות לו מתנה. ואם טובה זו מתמשכת כגון תמיכה כספית חודשית אז ודאי הוא ירגיש מחויבות רגשית גדולה ועמוקה... לעומת זאת, הורינו היקרים עשו הרבה מעל כל אלה ולא תמיד אנחנו זוכרים להם את זה. אמנו סבלה צער של הריון ולידה כדי שבכלל נהיה כאן ואבינו עמל שעות נוספות במשרד כדי לממן את חוג החלילית שכה רצינו. כמה דאגו לנו הורינו. כמה הם התאמצו וטרחו. להחליף חיתול, להחזיר מוצץ באמצע הלילה, להאכיל, להשקות, לרחוץ, להלביש, לחנך, ללמד, לכבס ולגהץ. כמה פעמים הם ויתרו על מעט זמנם הפנוי ורצו איתנו לרופא המשפחה, למסיבת סוף השנה ולחבר בקצה השני של העיר. כמה דברים חסכו מעצמם על מנת לאפשר לנו את רצונותינו. האם משום שמדובר בהורינו אזי הכול צריך להיות מובן מאליו?!
על כל זה (ועל הרבה מעבר) יש להכיר תודה להורים. גם אם ההורה נטש אותנו בילדות ולא היה שותף למלאכת הגידול, עדיין יש להכיר לו תודה על שבכלל הביא אותנו לעולם. זה לא היה קורה בלעדיו! כל הצרות מתחילות כשמתייחסים אל השני כמובן מאליו (נכון במיוחד גם בזוגיות), וכל הטוב שהוא נותן לנו נראה לנו כהכרח המציאות. גם אם יש לנו תלונות כאלה או אחרות, המינימום שאנחנו יכולים להחזיר להורים שלנו זה לכבד אותם. האם הורינו עשו טעויות כשגידלו אותנו? בוודאי שכן! כל אדם טועה. האתגר שלנו הוא לקבל את מה שנתנו לנו ההורים, את הטוב ואת הרע, לנסות להפיק את המרב ממה שיש בידינו ובלי קשר אליהם - לעמול על התיקון האישי שלנו. הטעויות שלהם אינן פוטרות אותנו מלהעניק להם יחס של כבוד. שווה לומר זאת שוב - הם העניקו לנו את החיים.
כיבוד הורים זאת מצווה שצריכה להיות מאוד מעשית ולא להישאר בגדר אידיאל יפה. לא משנה מה בא לנו או לא בא לנו לעשות, עלינו לפעול בצורה אקטיבית כדי להטיב להם. יש לחפש קודם כל מה היא טובתם וכיצד ניתן לשמח אותם. חשוב להדגיש שאין הכרח שהכרת הטובה תהיה חומרית. בתלמוד כתוב שגם אם נגיש להורינו סעודת-מלכים, לא בהכרח קיימנו בזאת את מצוות כיבוד ההורים. בהמשך כתוב שלעיתים גם הגשת "דייסת שעורה" תיחשב כקיום המצווה בהידור רב. ההבדל הוא בגישה שלנו. אין שום תועלת במתנות חומריות, אם הן ניתנות ללא סבר פנים יפות, וללא הכרת התודה. בספרי הקודש נכתב: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". אם מתחילים לעשות משהו שהוא נכון מתוך מקום של חוסר חשק, אבל הבנה שזאת האמת, עם הזמן גם הלב יצטרף לעשייה ונאהב ונשמח איתה. המעשים מכשירים את הלב להרגשה הנכונה. כשהולכים בדרך הזו, עם הזמן תתפתח אהבה אמיתית שלא תלויה בדבר, שלא תיסדק גם אם רואים את חולשות ההורים ושלא תשתנה גם אם היצר קורא לנו לדברים אחרים. מסופר על אימו של רבי טרפון (המוכר לנו גם מהאגדה של פסח) שיום אחד נקרע לה הסנדל בשבת. מאחר ואסור לתקן בשבת, הלך לפניה בנה, שהיה מהאנשים המכובדים של אותה תקופה, ובמשך כמה קילומטרים שם את כפות ידיו מתחת לרגליה כדי שהיא תדרוך עליהם ולא על האדמה מלאת הקוצים עד שהיא הגיע בשלום לביתה. במקום אחר מסופר כי בכל פעם שהיא רצתה לעלות או לרדת מהמיטה הוא היה מתכופף והיא הייתה עולה על גבו במקום על השרפרף. את כל זאת הוא עשה כדי להראות לה את הכרת הטוב והתבטלותו המוחלטת כלפיה. מעשיו אומנם מעט קיצוניים, אך עדיין יכולים ללמד אותנו דבר מה.
כיבוד הורים אומר, בין היתר, לקבל את העובדה שהם בני אדם ולא לנסות לשפץ אותם לפי מה שנראה לנו כנכון. זה פשוט לא תפקידנו לחנך אותם. בדור שלנו היוצרות קצת התהפכו וניתן לראות ילדים רבים שמעבירים ביקורת על ההורים שלהם, כועסים עליהם ומטיחים בהם האשמות. אדם בוגר יודע לקבל את החולשות של הזולת, להכיל אותן ולא להעיר לו עליהם. אנחנו צריכים לדעת שהאדם היחיד בעולם הזה שעלינו לתקן הוא את עצמינו (שוב - רלוונטי מאוד מאוד גם בזוגיות). עלינו להתאים את עצמינו אל ההורים שלנו ולא לנסות להתאים אותם אלינו. זה לא רלוונטי אם ההורים מוצאים חן בעינינו או לא. מחובתנו לכבד אותם. כאן יש מקום לסייג ולומר שאם ההורה הוא הורה מתעלל שמכה או עושה דברים חמורים אחרים, הדין הוא מעט שונה ויש להתייעץ לגבי כל מקרה לגופו.
בעומק הדברים, על פי הקבלה, השפע הרוחני והגשמי של האדם עובר אליו דרך ההורים שלו. הם השורש והוא הענף. כמו כל ענף, הוא יונק את המזון שלו דרך השורשים. אין דרך אחרת. מבחינה רוחנית, כל דבר טוב שהאדם רוצה לעצמו חייב לעבור קודם כל דרך הוריו. ברגע שהקשר שלו עם הוריו חלש בגלל יחסים רעים וריבים או ש"סתם" אין לו סבלנות אליהם, הצינורות שמעבירים אליו את החיות מהשורשים נחסמים. אדם חכם, אם כך, יודע שבעצם העובדה שהוא מקיים את מצוות כיבוד הורים, הוא למעשה מיטיב בראש ובראשונה עם עצמו, משום שהוא פותח את הצינורות המתאימים לקבלת השפע מהעולם. מעבר לכך, על פי הקבלה, ברגע שהענף מתקן את עצמו - התיקון עובר הלאה גם לשורש. המשמעות היא שאדם, שעושה עבודת תיקון מידות אמיתית ומחליט להלחם ביצר הרע שבתוכו שמפתה אותו לכעוס, לקנא, לחמוד, לרכל, לקטר וכו', מזכה בכך גם את הוריו בשכר הגשמי והרוחני של מעשיו. מהפרות של מאמציו ייהנו גם הוריו ולא רק הוא עצמו.
רבים שואלים עצמם כיצד ניתן לחנך ילדים לכיבוד הורים? התשובה הטובה ביותר היא לשמש מודל לחיקוי ודוגמא אישית לכבוד הדדי לזולת בכלל ולבן/בת הזוג בפרט. כשהילדים רואים את הוריהם מדברים בנימוס אחד כלפי השני, לא מרימים את הקול, לא מבטלים איש את דברי רעיהו, מרבים במחמאות הדדיות, וחשוב מכל - בשום אופן לא רבים בפני הילדים, אזי הם יפנימו שאל ההורים האלה מתייחסים בצורה מכובדת, בדיוק כפי שהם ראו וספגו. כמו כן חשוב להקפיד על "דיבור בקול אחד" מול הילדים. כאשר ההורים לא שומרים על "חזית אחידה" וכל אחד מהם מאפשר התנהגויות שונות מאלה שבן זוגו מאפשר, הילדים יפעילו מניפולציות שונות על ההורה שנתפס כ"חלש" והסמכות ההורית תפגע אנושות. מעבר לכך, הגישה המודרנית שגורסת ש"כל בני הבית שווים" ושעל ההורים להיות "החברים של הילדים" נכשלה. בבית אסור שתהיה דמוקרטיה וההורים חייבים להיות דמויות סמכותיות. למרות שבחיצוניות זה נראה הפוך, הילדים משוועים שההורים יציבו להם גבולות ברורים, יענישו כשצריך (כמובן במינון ובאופנים הנכונים) ויכוונו לכיוון ההתנהגות המקובלות עליהם. אסור להשאיר לטלוויזיה, לרחוב וליד המקרה את מלאכת חינוך הילדים. זה מתכון בטוח לילדים אומללים ולחוסר כבוד כלפי ההורים.
שנזכה לכבד את הורינו בליבנו ובמעשינו ושנטיב עימם עשירית ממה שהם היטיבו עימנו. שבת שלום, ניר אביעד  J