‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת מטות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת מטות. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 26 ביולי 2016

פרשת "מטות" - הדואג לדורות מחנך ילדים

בס"ד


הזמנה לסדרת שיעורים בהנחיית ניר אביעד – "מפגש שבועי עם עצמי"

בשעה טובה ומוצלחת נפתחת סדרת שיעורים חדשה שתעסוק בהתבוננות פנימית בפרשות השבוע והחגים ובדרך שלהם להאיר את מציאות חיינו כאן ועכשיו.

המפגשים יתקיימו ברחוב השרף 9 רמת השרון בימי חמישי.
מפגש ראשון ביום חמישי הבא ה-4/8/16 (ערב פרשת "מסעי") סיום משוער של הסדרה בע"ה בפרשת "בראשית".
התכנסות בשעה 20:45, התחלה בדיוק בשעה 21:00 וסיום בשעה 22:15.

כל מי שחפץ למלא ליבו באור הנהדר ששולחים לנו פרשות השבוע ומועדי השנה, ללמוד ולהעמיק ביחד באווירה פתוחה ומקבלת ולהתחזק בתובנות להעצמת היום-יום שלנו מוזמן בשמחה.

בשיעורים נפגש עם אוצרות רוחניים יקרים ומגוונים - החל ממדרשי חז"ל והפרשנים הקלאסים, דרך מאמרי חסידות שונים ועד לשירי שלום חנוך, מוקי ונעמי שמר.

מיועד לגברים ונשים. כניסה ללא עלות. חניה צמודה.

מוזמנים בשמחה!!

____________________________________________________
 
בפרשת "מטות" אנו קוראים, בין היתר, על הבקשה של שבטי גד וראובן ממשה רבנו להתיישב דווקא מזרחית לירדן במקום עתיר במרעה ולגדל שם את צאנם בנחת וברווחה כלכלית. בתשובתו משה מתח עליהם ביקורת משום שהוא חשד שהם פחדו מהעימות הצבאי עם העמים השונים, שישבו בחלק שמערבי לירדן, וניסו להתחמק מהשתתפות בלחימה על כיבוש הארץ יחד עם שאר השבטים.

חז"ל הוסיפו וגילו לנו שמשה העביר עליהם ביקורת נוספת וסמויה יותר על צורת החשיבה החומרית ועל סדרי העדיפויות המעוותים שבאו לידי ביטוי בפנייתם אליו. מהכתוב עולה כי בני גד וראובן ביקשו: "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו", ואילו משה הפך את סדר הדברים: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" (פסוק כ"ד). בעוד הם הקדימו את הצאן לטף, שכן הם חסו על ממונם יותר מאשר על בניהם ובנותיהם, משה, לעומתם, אמר להם: בנו לכם תחילה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם. המטרה ומשאת החיים היא הבית והמתרחש בתוכו. גולת הכותרת היא גידול הילדים, חינוכם והכוונתם בנתיבות החיים. הצאן, המסמל את העבודה, את הפרנסה ואת הקריירה, תופס מקום משני בלבד. הוא חשוב, אבל הרבה פחות, ולכן עליו להתייצב באחרונה.

 

מי מאתנו לא יענה לשאלה מה חשוב לו יותר – פיתוח קריירה במשך היום ומיקסום ההנאות האישיות בזמנו הפנוי או שרווחת וטובת ילדיו - בתשובה שילדיו חשובים לו יותר מכל?! אולם בפועל, בפריטה למעשים היומיומיים, זה לא תמיד כך. במובן מסוים הזמן שבו אנחנו מחויבים לצאת מהבית ולהתפרנס הוא זמן אבוד (אם כי תמיד יש מקום לבחינה האם אנחנו עובדים שעות נוספות כדי להשלים הכנסה ולאפשר את כלכלת המשפחה או כדי להימנע מההתמודדויות הלא פשוטות שממתינות לנו בבית ופשוט נוח לנו להשאיר את הקושי למטפלת או לבן הזוג?). המאבק האמיתי שלנו בתור הורים (וכמובן גם בתור בני/בנות זוג) הוא על העיסוקים בזמן הפנוי שלאחר העבודה ובסופי השבוע. רבים מכירים את התחושה של לאות ועייפות בבואם הביתה אחרי יום עבודה מאומץ במשרד/בשטח. מרגע הכניסה לבית כל מבוקשינו הוא רק להניח את הגוף על הכורסא, לפתוח  את הטלביזיה, להתעדכן בחדשות (שכנראה כבר שמענו אותן היום 3 פעמים בעדכונים מידי שעה ברדיו ובאינטרנט) ולצפות בשעשועון החדש עם המנחה המדליק. דווקא ברגעים האלה, כשכל רצוננו הוא להתכנס בתוך עצמינו, "לנקות את הראש" ולהירגע מהטרוף שמתחולל מחוץ לכותלי הבית, דווקא אז הילד הקטן שלנו רוצה שנשחק איתו בפאזל, או שהילדה חזרה עם שיעורי בית וממש צריכה את עזרתנו. כמה קל להורים היום לחמש כל ילד במכשיר פלזמה יוקרתי בחדר של כל אחד מהם ולעודד אותם (מתוקף הדוגמא האישית שאנחנו נותנים להם בעצמינו) לבלות את זמנם היקר בבהייה חסרת תכלית במכשיר המקשקש, או לחלופין לממן מורים פרטיים במקום היגיעה והטרחה של ישיבה משותפת בניסיון ללמוד יחד למבחנים. מציאות החיים המודרנית ללא ספק קשה ולעיתים אף רומסת את האדם. הדרישות של הבוס/ תשלומי המשכנתא/ מיסי הועד/ הצורך להיות תמיד יפה חיצונית/ שצף האירועים הדרמאטיים בחדשות, וכו' וכו' וכו' גוזלים מאתנו את מעט הנחת הפנימית שעוד קיימת בנו ואת נצנוצי הנשמה שלא מסתפקת בהבלי העולם הזה ורוצה משמעות. דווקא מתוך המקום הזה, התורה באה ודורשת מאתנו להיות הורים אמתיים, להיות סבלניים לילדים, להתעניין בהם ובשלומם, לקלח, להאכיל, לספר סיפור לפני השינה, לפתור איתם את שיעורי הבית בחשבון והיסטוריה, לנסות לתקשר עם המתבגר העצבני והמסתגר וכו', וכל זאת בנחת רוח, בשמחה, בהתמדה ובסבלנות אין קץ. אין ספק לאיש שלהיות הורה זו משימה קשה ותובענית מאוד. המבחן שלנו כבני אדם הוא בדיוק במקומות האלה שקשה לנו ושהיצר האנוכי קורה לנו לדאוג קודם כל לשלומנו ולרווחתנו ורק אח"כ לטובת הסובבים אותנו. נראה לי שאחת השאלות הראשונות שישאלו אדם כשהוא "יזדכה על הציוד" בשמיים אחרי 120 שנה תהיה "איך היית בתור הורה?!".                                 

פרשת השבוע הנוכחית זו הזדמנות עבור כולנו לעצור ולבחון שוב את תפקודינו כהורים ואת סדרי העדיפויות שלנו בחיים, ומתוקף כך לחדד שוב את ההבדל בין עיקר וטפל.

חינוך ילדים זו המשימה הגדולה והחשובה ביותר של כל הורה וכל דור. לצערנו, בחברה המודרנית כבר כמעט ואין חינוך. ישנם הקניית ידע ומקצוע, אבל לא חינוך אמיתי. החינוך היום הוא בעיקר על איך "להצליח בחיים" במונחים של להרוויח יותר כסף ולהיראות יותר טוב ויפה, בעוד שחינוך אמיתי פירושו לתת לילד כלים לאושר, לשמחה, לאהבת הזולת, לפרגון וכו'.

זו יומרה גדולה ומחייבת, ובכל זאת במאמר אנסה להציג את העקרונות הבסיסיים לחינוך נכון ובריא של ילדים אשר ליקטתי מתוך שיעורים תורניים ששמעתי בנושא מפי הרב יובל הכהן אשרוב, הרב שלמה אבינר, מר עוזי חסון ועוד.

 

חום ואהבה בלי תנאים ובלי סייגים: הדבר הראשון והחשוב מכל זה נתינת והענקת חום ואהבה. אם בקשר שבין איש ואישה נושא זה קריטי, אז לגבי הילדים זה ממש פיקוח נפש. כשילד מרגיש שלא אוהבים אותו והוא לא שומע מספיק מהוריו כמה הוא מקסים ונפלא הוא פשוט קמל מבחינה רגשית. תפקידנו לשדר לילד שלא משנה מה קורה ולא משנה כיצד הוא התנהג בגן/בבית הספר – אנחנו אוהבים אותו! כמו שלא ייתכן שנאמר לו שאם הוא לא היה ילד טוב הוא לא יקבל לאכול, שהרי אם הוא לא יאכל הוא ימות, כך ממש, אם הוא לא יקבל אהבה הוא גם ימות! הוא ימות מבחינה נפשית. האהבה וביטויה הם לפני החינוך והם התנאי להצלחתו של כל חינוך שהוא. יש הורים שילד זה מטרד עבורם, ולכן נתינת אהבה מכל הלב קשה להם. כל עוד רואים בילד כגורם שמונע מאתנו לצפות בשקט בדרבי בכדורגל, ללכת עם החבר'ה לשתות בירה בערב או לבקר אצל הקוסמטיקאית, באמת יהיה קשה להתחבר לילד. בגרות הורית פרושה להבין שהילדים הם העיקר האמיתי. ילד לא צריך פינוק משחית בדמות מתנות נוצצות או טיולים מרהיבים. היום ישנם הורים רבים שבמקום אהבה וקשב קונים לילד מתנות כדי להשיג מעט שקט ולהרגיע את המצפון. ילד צריך הורים נוכחים בחייו ושמבלים עימו זמן משמעותי ולא מתנות חומריות!! מה שהילדים (וכולנו עדיין ילדים ותמיד נשאר כאלה מהבחינה הזו) באמת צריכים זה חיוך, מילה טובה, חיבוק, שיעמדו מאחוריהם ויגבו אותם, שיאמרו להם כמה הם אהובים ורצויים ושיפרגנו להם. אם באים לילד בעיקר בטענות ובכעסים, או לחלופין בקרירות ואדישות, הילד יפתח תסכולים ובעיות רגשיות קשות. מומחים לחינוך אומרים שדברי ביקורת צריכים להיות קצרים ומעטים ויש לקמץ בהם כמה שיותר, בעוד שביטויי אהבה וחום צריכים להיות העיקר. אם ההורים מבלים שעות רבות בעבודה ועסוקים יותר מידי בפיתוח עצמם ופחות מידי בבניית קשר עם הילדים, תוך שכנוע עצמי שהם "מממשים את עצמם" (כפי שהחברה המערבית מפמפמת השכם וערב כל הזמן שצריך לעשות), נפש הילדים בהכרח נפגעת. כל הורה חייב להפנים שזו המשימה החשובה ביותר בחיים ושלשם צריכה להתמקד מירב האנרגיה שלו. לסמוך על גורמים חיצוניים כמו בית הספר / המטפלת / החבר'ה שיעזרו לנו לעצב את דמותו החיובית של הילד זו טעות. זה פשוט לא עובד. ילד צריך הורה משמעותי. יסלחו לי חלק מקוראיי, אבל לעניות דעתי הגישה של "אתן לילד 20 דק' איכותיות ביום" אינה נכונה. הילד לא יכול מהיות מושפע 14 שעות ביום מגורמים חיצונים ולצפות ש-20 דק' יטו את הכף לכיוון שההורה מאמין בו. הילדים שלנו צריכים אותנו הרבה יותר מעורבים בחייהם ממה שרובינו כיום בפועל עושים.

כמובן שעל מנת לאפשר לילדים את האווירה הנכונה עבורם לצמיחה בריאה, חשוב, מעבר לנתינת החום והאהבה ללא תנאי, להקפיד שכל ההתנהלות בבית (ובעיקר בין ההורים) תהיה באווירה נעימה. ילד שגדל בבית שרבים בו וחלילה יש בו צעקות ו/או אלימות - בוודאות יגדל עקום. ניתן ממש לראות כיצד בית שבו ההורים מתקשרים בצעקות, לא מצליחים לשוחח בנחת ביניהם ובינם ובין הילדים, וש"החינוך" של הילד נעשה ע"י הטלת אימה מביא לתוצאות הרסניות בנפש, שאח"כ שום טיפול פסיכולוגי לא יוכל לתקן.

 

מתן דוגמא אישית: חשוב מאוד לא להטיף לילדים על דברים שאנחנו בעצמנו בתור הורים לא מצליחים ליישם. לילדים יש רדארים משוכללים ביותר שחודרים את כל סבך המילים הריקות הישר אל הלב של ההורה. אם ההורה מורה לדברים שהוא עצמו לא משיג או אפילו לא באמת מאמין בהם, הילד לא יספוג ממנו שום דבר חיובי ואף יחשוב שההורה שקרן ולא אמין. המסקנה המתבקשת היא שכדי להיות מחנכים אמיתיים חובה קודם כל לחנך את עצמינו. פעם שאלה בחורה כבת 25 עם זאטוט בן יומו את הרב שלה מהו גיל חינוך ומתי היא צריכה להתחיל לעבוד על חינוך הילד? הרב ענה לה בפשטות: "לפני 25 שנה".

אי אפשר לחנך לרוגע ולסבלנות, אבל ברגע שמישהו חותך אותי בכביש לצפצף לו ולקללו. אם הילד יראה את זה הוא מיד יאבד אמון בהורה שלו. הנפשות שלהם עדיין רכות וכל רגש שלילי של ההורה שהם קולטים מזעזע את אמות הסיפים של נשמתם!    

נקודה נוספת וחשובה ביותר היא שההורים צריכים לשמוח במה שיש להם ולשדר הלאה לילדים שהעולם טוב. אבא שחוזר הביתה ומתחיל במסכת של קטרוגים על כל מי שעובד איתו, על המצב במדינה ועל ראש הממשלה ושר האוצר – הילדים שלו יספגו רעל ויגדלו להיות ביקורתיים וממורמרים בעצמם. הורים שמדברים ביניהם על דברים חיוביים ומנסים להימנע מלשון הרע ורכילות יגדלו בהכרח ילדים אופטימיים, חיוביים ומאמינים בעולם ובזולת. אם הדיבורים בבית הם על קשיי הפרנסה, המגרעות של הזולת, הקושי והאכזריות שיש בעולם ועל האינטרסים הנמוכים שמניעים את כולם – הילד יגדל להיות אדם מנוכר, חשדן, חרד ולבסוף גם שלילי בעצמו. אדם בריא צריך לצאת מבית הוריו כמו דף חלק ונקי עם האמונה שהעולם טוב (כמובן תוך נקיטת זהירות מינימאלית ומתבקשת מסכנות מובהקות) ולא מראש כמו דף מקושקש ועמוס שריטות ואמונות שליליות, מגבילות ומסרסות.

 

מתן מקום לילד להתפתח: לא טוב לומר לילד הרבה פעמים "לא" ו"אסור" על דברים שהוא רוצה ועושה. כל ילד הוא יחיד ומיוחד וצריך לתת לו לבטא את הייחודיות והפנימיות שלו. בלשון הקבלה זה נקרה "לבנות כלים" לדפוסי חשיבה וכישורים שונים שיבואו בהמשך החיים לביטוי בצורה טובה ומתוקנת. לפעמים להורים אין כוח "לשיגעונות" של כל ילד וילד, ולכן מונעים מהם עשיות מסוימות שיכולות לפתח אותם. מחנכים רבים מנסים לחתוך תכונה רעה (לטעמם) ולהשאיר רק את מה שטוב. בפועל זה בלתי אפשרי, וכל תכונה ש"חונקים" במקום אחד תצא אח"כ בצורה לא טובה במקום אחר. דוגמא לכך היא ילד שרוצה לנסוע בחוץ עם האופניים ואימו מפחדת או לחלופין אין לה כוח לרוץ אחריו, ולכן היא סוגרת אותו בבית. אותו ילד יפרוק אח"כ את אותן האנרגיות בצורה לא טובה כמו בהשתוללות או בריב עם האחים. מי שחפץ בילדים ממושמעים כמו בסרטים האנגליים בהכרח יסרס את הפנימיות של הילד, את שימחת החיים ואת האנרגיות שלו. כמובן שיש לשמור על הילד מלגרום נזק לעצמו ולסביבה, אולם, כאמור, לא להרבות באיסורים שאינם הכרחיים.

 

צורת התקשורת עם הילדים: כדי לא להתעורר בבהלה ובהפתעה כשהילד המתוק הופך לנער מסתגר וכעוס, אשר לא רוצה לשמוע כלל את דעותינו ועצותינו – עלינו לבנות את הקשר הטוב כבר בגיל צעיר. זה אפשרי רק מתוך אינסוף סבלנות ורוך. שפת וטון הדיבור בהן לעיתים רבות אנחנו פונים אל הילדים משדרת לחץ והתקפה – "למה לא הכנת שיעורים?!", "כבר מאוחר, לך לישון!!", "למה החדר שלך לא מסודר?!", וכו'. הילדים במצבים האלה מרגישים מתח רב וחווים חוסר אהבה ודאגה כנה לשלומם מצד ההורה. גם אם הם יבצעו את מה שמצווים עליהם לעשות, זה יהיה מתוך פחד ולא מתוך חינוך אמיתי והפנמה של דרישות ההורה/מורה. תקשורת בריאה יותר צריכה להתנהל ברוך ולשדר אמפתיה – "בוא נעשה שיעורים ביחד", "אתה אוהב שהחדר מסודר. בוא ואעזור לך לסדר אותו", וכו'.

בהקשר הזה אפשר לציין את המחקר המפורסם של החוקר היפני (הופיע בסרט "בליפ") שתיעד את מבנה המולקולות של מים בכוס לאחר שפעם אחת אמרו להן מילים של חיבה ופעם שנייה מילים קשות ותוקפניות. בטכניקה מיוחדת הצליחו לצלם את המבנה המולקולארי של המים מיד לאחר אמירת הטקסט. כשנאמרו מילים נעימות ומעודדות, מולקולות המים הסתדרו במבנה הרמוני ויפה, וכשנאמרו מילים קשות ובוטות, או משפטי איום והפחדה, המולקולות היו מפורדות ובמבנה דיס-הרמוני. בגוף האדם יש 70% נוזלים. שווה לחשוב מה זה עושה לילדים (וגם לנו) כשמדברים אליהם בסגנון קשה, מאיים ותוקפני. מחנך אמיתי צריך לתת לילדים שלו תחושה נינוחה של "אני אוהב אותך, ולכן אני אומר לך את הדברים האלה", אחרת זה לא יעבוד. לילדים יש, כאמור, רדארים משוכללים ביותר והם יודעים מתי ההורה מדבר מתוך מקום אוהב שרוצה לעזור ולקדם ומתי מתוך כעס ותסכולים אישיים. כשכוונת הלב של ההורה לא נקייה – המסרים פשוט לא יעברו, וכשהילד מעט יגדל הוא יבעט במסגרת שעד כה כבלה אותו!

 

עקביות בחינוך: המסרים שאנו מעבירים לילדים צריכים להיות ברורים, עקביים וחדים. אם הילד עשה מעשה טוב יש לשבח אותו ולעשות מזה חגיגה. אם הוא עשה מעשה שלילי חשוב להבהיר לו שזו לא התנהגות שמקובלת עלינו. אם פעם מתייחסים אל המעשה השלילי כלאחר יד ובהומור ופעם מנסים לתקן ולחנך, הילד ירגיש את חוסר העקביות. קורה לא אחת לרבים שהילד מבקש משהו מסוים ולאחר שאנו מסרבים הוא פוצח בבכי קורע לב, שלבסוף מכניע אותנו (ניתן לראות את זה היטב במיוחד בסופרים במדפי הממתקים ליד הקופות...). הילד לומד שכשההורה אומר "לא" הוא מתכוון ל"כן" שבא לאחר מניפולציה רגשית שתופעל עליו, כלומר: לא = כן אם תבכה. גם כאן חוסר העקביות אולי משיג שקט זמני, אבל מערער את הסמכות ההורית שכה נחוצה להקניית הרגלים טובים לחיים. לאחר מכן, כשההורה ינסה לחנך לערכים נעלים יותר כמו סבלנות, ותרנות, רוגע ורעות, הילד כבר לא יאמין לו ובתת-מודע שלו יחשוב שההורה שוב סתם מדבר ולא מתכוון לדבריו. מסיבה זו המומחים לחינוך מציעים להגיד לילד כמה שפחות "לא" (מעבר לסיבה שהוסברה בתחילת המאמר) וזאת על מנת שלא נצטרך לשבור לאחר מכן את המילה שלנו ולהיתפס כלא עקביים. יחד עם זאת, מרגע שה"לא" כבר נאמר – בכל מיקרה ומצב קריטי לדבוק בו כדי לשדר לילד שאנחנו רציניים ובעלי עמוד שידרה.

 

שימוש בעונשים: חינוך בשליטה וכפייה אינו עובד! אדם קטן וחלש משיג שליטה על ילדיו ע"י סנקציות, עונשים, צעקות והטלת אימה. מאחר ואין לו כלים אחרים להשפעה מתוקף אישיותו, הוא נאלץ להפעיל את הסמכות בדרך כוחנית. להבדיל, אדם בעל אישיות אמיתית ובריאה יידע כיצד להשיג את מבוקשו בנועם ומתוך מתן דוגמא אישית. אפשר לראות את זה גם בבתי הספר כשיש מורים, שככל שהם יותר צועקים ומענישים, כך הילדים מכבדים אותם פחות, ולעומתם ישנם מורים שהילדים מאוד מעריכים, ובשקט פנימי וחיצוני מצליחים להשיג את המטרות הלימודיות ואף להשפיע על נפש הילדים ולתת להם כלים לחיים. הדרך החינוכית הנכונה, אם כך, תהיה לפעול בשקט, ברוך ובהקרנה אישית חיובית. יש כמובן להבדיל בין ענישה לבין הצבת גבולות. למרות שזה נראה בדיוק הפוך – הילדים משוועים שנציב להם גבולות ונשדר להם בכך שיש סדר בעולם. המתכון המנצח, אם כך, הוא הרבה גבולות יחד עם הרבה אהבה.

למרות שעונשים זה דבר שיש להימנע משימוש בו עד כמה שניתן, הוא בהחלט יכול להיות כלי עזר המסייע לחינוך אם עושים בו שימוש במינונים ובאופנים הנכונים. ככלל, אסור להעניש ילד בזמן כעס של ההורה. הילדים, כאמור, קולטים מתי אנחנו "מחנכים" כי קשה לנו או כי "צריך לחנך" ומתי אנחנו פועלים מאהבה וטובתם היא זו שחשובה לנו. על מנת להפעיל שיקול דעת מה נכון לעשות עם הילד כדי לקדם אותו ולא רק כדי לפרוק את התסכול הרגעי שלנו מומלץ להמתין מעט עם ההחלטה לגבי העונש. יחד עם זאת, חשוב שהעונש יהיה יחסית סמוך למעשה כדי שהקשר בין השניים יהיה מספיק ברור לילד. כמו כן החלק שחשוב יותר מהעונש עצמו הוא כמובן להסביר לילד מדוע הוא נענש ולנסות להביא אותו בעצמו להצדיק את העונש.                                              

להבדיל מעונשים, לגיטימי לחלוטין להשתמש ב"פרסים"/"מתנות"/"צ'ופרים" על מנת לחזק התנהגות חיובית. גם אנחנו כמבוגרים מונעים מאוד מ"פרסים". בעוד ילד זקוק לממתק או לחיבוק ולמילה טובה, המבוגר זקוק לבונוס במשכורת או לקומפלימנט מהבוס. כולנו זקוקים לחיזוקים כאלו או אחרים, וביסודה ההתנהגות שלנו והכוח שמניע אותה להתקדם ולהשתפר לא שונה משל ילדים.

 

תקשורת בין ההורים: אסור בתכלית האיסור לריב ליד הילדים. ילד לא יכול לראות את ההורה שלו שבור. אימא שכואבת ובוכה זה מראה שמפרק את הפנימיות של הילד ומשאיר צלקות אדירות. כשההורים רבים זה גורם לילד להרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו והוא מאבד את הביטחון והאמון בעולם. עדיף לקחת את האוטו, לנסוע 20 קילומטר מהבית ושם לריב, מאשר לעשות את זה בנוכחות הילדים. גירושין של ההורים זאת בכלל נקודת משבר קריטית עבור כל ילד. קוראי מאמר זה ממש לא צריכים אותי כדי שאומר להם שיש לנסות כל דרך יצירתית על מנת למצוא את הדרך אל שלום הבית ולא לפרק את השותפות הזוגית (ובדרך לשבור כמה לבבות רכים) גם במחיר של ויתורים אישיים קשים.

 

להימנע מחינוך מתוך גאווה: הורים רבים מפעילים שיקולים זרים של אגו וגאווה בתהליכי החינוך. לא נכון לדחוק את הילד ללמוד משהו שהוא לא באמת חפץ בו (חוג שחמט/פסנתר/חמש יחידות במתמטיקה, וכו') רק כדי שנוכל להתגאות שיש לנו ילד מוכשר. הכוונות שלנו לא תמיד נקיות, טהורות וממוקדות בטובת הילד, אלא מונעות לא אחת ממה שנראה לנו שיגידו בשיחות הסלון של יום שישי או במפגשי השכנים במעלית. מעניין יהיה לבדוק כמה אימהות דוחפות את הילדים שלהם ללמוד, לדוגמא, רפואה מתוך הרצון שהוא יציל חיים של אנשים, לעומת כמה התואר "אימא של רופא" קורץ להן? מעבר לצורך שלנו לעבוד על מידת הגאווה שבנו, יש חשיבות גדולה לא לשרוט את הילד ולא לכפות עליו מחשבות, רגשות, רצונות ותוואי חיים שלא נכונים ומתאימים לו. כמובן שאין חלילה רע בלהיות רופא, עורך דין, אסטרונאוט או מנכ"ל חברת היי-טק אם זאת מבוקשה של הנשמה של האדם ורצונו העצמי והאמיתי.

בהקשר הזה חשוב לא להשוות את הילד לילדים אחרים ובטח שלא לאחיו. כל אחד הוא יחיד ומיוחד. אחד חזק יותר בלימודים, אחד חברותי והאחר בכלל אוהב טיולים וטבע. לכל אחד מסלול משלו וזו טעות לכפות את הרצונות שלנו על הילדים. יש הורים ששואלים ילד שחוזר הביתה עם ציון 70 במבחן "למה קיבלת רק 70?", "כמה קיבלו האחרים?" ו"מי קיבל הכי הרבה בכיתה?". במקום לפרגן על ההצלחה (בכל זאת הוא קיבל יותר מ-69...) ולעודד להמשיך ללמוד ולהשתפר, אנחנו משדרים להם שאנחנו מודדים, מעריכים ואוהבים אותם לפי ההישגים והציונים שלהם. חינוך כזה מייצר אנשים שבהמשך יהיו חסרי ביטחון עצמי, תחרותיים וקשים עם עצמם. הורים רבים רוצים שהילדים יממשו את כל מה שהם עצמם לא השיגו, ולכן "אונסים" את הילד להיות מה שהוא לא.

 

חינוך למאמצים ויגיעה: כלל גדול בחינוך הוא חינוך למאמץ ויגיעה ולא דווקא לתוצאות. מעל לכל ספק עדיף שילד ישיג 60 במבחן, בהנחה והוא שקד על החומר, ניסה להבינו והתאמץ עבור כל נקודה שהוא השיג, מאשר ילד שקיבל 100 מבלי שהתאמץ כלל. היום רוב הלימודים מבוססים על שינון וזיכרון. ישנם ילדים (כמו גם אנשים מבוגרים) שהזיכרון שלהם פחות חזק, אולם הם ילדים נפלאים ומלאי עוצמה פנימית. לא האינפורמציה בגיאוגרפיה או לשון היא זו שחשובה (במילא תוך ימים ספורים הכול ישכח), אלא הנכונות והרצון של הילד להתגבר על יצריו ולכפות על עצמו את לימוד החומר בעוד כל כולו קורה לו לצאת לשחק או לצפות בטלביזיה. התמדה זו תכונה יקרה שביקרות ואדם שרכש אותה יצליח בעתיד לפתח הרבה מעלות נוספות כדוגמת חריצות ורצינות (אף יותר מזה שניחן בזיכרון טוב וגדל בהמשך להיות עצלן). בהקשר הזה כדאי לזכור שפינוק של ילד זה דבר הרסני, ולכן עדיף לחנכו לכך שלא הכול בא בקלות בחיים.

 

לסיכום, חינוך הילדים מומשל לגשם. הגשם בפני עצמו לא מצמיח את הצמח, אלא עוזר לו לגדול ולהוציא את הפוטנציאל שכבר ממילא טמון בו. על פי האמונה היהודית, בכל יהודי יש "חלק אלוקה ממעל", כלומר נשמה וניצוץ אלוקי שכבר קיים בתוכו. חינוך נכון בא לחשוף ולממש את אותו פוטנציאל של ניצוץ זה ולהוציאו מהכוח אל הפועל. תפקידינו כהורים להשקות את הילדים מים זכים ולא חלילה בחומץ או בבנזין על מנת שנאפשר את תהליכי ההתפתחות הטבעיים הנכונים. הלוואי ונצליח בכך ונזכה לגדל בנים ובנות אוהבים ושמחים.   
שבת שלום, ניר אביעד

יום שישי, 5 ביולי 2013

פרשות "מטות-מסעי" – יש לנו ארץ נהדרת

בס"ד



השבוע נקרא שתי פרשות יחדיו – "מטות" ו"מסעי", אשר עוסקות במספר נושאים מגוונים, ומביאות, בין היתר, את הציווי לרשת את ארץ ישראל ולהתנחל בה. "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם... והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. והתנחלתם את הארץ" (במדבר לג, נד). התזכורת החשובה הזו, שהפרשה מאפשרת לנו, קוראת לנו לעסוק השבוע במשמעות הקשר שלנו כעם ושל כל אחד מאתנו כפרטים עם ארצנו האהובה.
כיום, לאחר אלפיים שנות גלות, אנחנו גרים, חיים ופועלים בארץ המובטחת, ונראה כי רובינו כבר התרגלנו לעובדה זו ואנחנו לא נותנים על כך את הדעת. כוחו של ההרגל גורם לנו לשכוח וכבר לא להעריך את המעלה הגדולה של הישיבה בארץ, ולכן טוב אם נזכר שעבור הסבים והסבים של הסבים שלנו, ובמשך דורות רבים מאוד מה שעבורנו הוא מובן מאליו היה בגדר משאלת לב בלבד וכיסופים רחוקים. על פי האמונה היהודית, בנשמה של כל יהודי מוטבע מעין "מטען גנטי" שבבסיסו השייכות לארץ ישראל. כמו דגי הסלמון שישחו מאות קילומטרים בנהרות ענק ותמיד יחזרו להשריץ את ביציהם במקום הקינון הבסיסי והמאוד ספציפי שלהם אליו הם מתייחסים כאל ה"בית", וכמו אלפי זני העופות שינדדו מאות ואלפי קילומטרים כדי לדגור על ביציהם במקום ספציפי אליו הן מתייחסות כאל ה"בית", כך גם עם ישראל – המקום היחיד על פני כדור הארץ בו נרגיש ב"בית" ובמקום הטבעי לנו ביותר הוא רק בארץ ישראל.
מדוע זה כך? מה מחבר אותנו כה חזק דווקא אל חבל ארץ זה? התשובה היא שישראל אינה רק שטח טריטוריאלי בו העם היהודי סוף סוף מצא מנוחה (יחסית) אחרי אלפיים שנות גלות, שואה ורדיפות. לארץ ישראל יש סגולות אחרות, רוחניות ונעלות הרבה יותר. כל מי שקצת טייל בעולם יוכל להעיד שעל פני הגלובוס ישנם מקומות מרהיבים הרבה יותר ביופיים, ישנם מקומות שמשופעים במשאבי טבע וישנם מקומות עם פחות אויבים מסביב, ובכל זאת אין כמו ארץ ישראל. העובדה שמדובר בארץ שקיבלנו במתנה ישירות מהקב"ה בכבודו ובעצמו מעידה על מעלתה הפנימית והרוחנית וקוראת לנו לפתוח את העיניים והלב ולגלות את כוחה ועוצמתה.
התורה, לכל אורכה, מתייחסת לארץ ישראל כ"ארץ רחבה". זה כמעט מצחיק, שכן בכל קנה מידה ישראל היא ארץ קטנטנה. אפילו בימי המקרא בהם היא היתה גדולה יותר מאשר כיום, עדיין ישראל נחשבה לפיסת ארץ מזערית המוקפת אימפריות. חז"ל אומרים לנו ש"רחבה" אינו בהכרח תיאור גאוגרפי, כי אם רוחני. ישראל היא ארץ "רחבה" משום שהיא מרחיבה את דעתם של תושביה ואוהביה.

בכלל, המתבונן במקורות היהדות עומד נפעם מול הילת הזוהר בה תוארה ארץ ישראל בדברי חז"ל וגדולי הדורות. על אוויר הארץ נאמר שהוא מחכים, על תורתה ועל חכמתה נאמר שאין כמוהם בעולם, על המהלך בה ארבע אמות אמרו כי מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ועוד כהנה וכהנה אימרות המצויות בידינו, שכולן מדברות בשבח הארץ. הרמב"ן הגדיל ואמר שלקיום המצוות מחוץ לארץ ישראל אין באמת חשיבות ומשמעות. הקדושה האמיתית נאחזת במצוות רק כשהן נעשות וקשורות לארץ והסיבה שבכל זאת קיימו מצוות בגולה במשך אלפיים שנה הייתה כדי שלא נאבד את המסורת והידע ושהם ישמשו אותנו בחזרתנו הצפויה לארצנו.
התיאורים המופלאים הללו אינם מפתיעים, שכן ה' הבטיח בתורה שיעמוד בקשר תמידי 365 ימים בשנה עם ארץ ישראל ושוכניה: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּורֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ – מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א).

אפשר להגדיל ולומר שעוד לא קם מי שאהב ואוהב את ארץ ישראל כמו הקב"ה בכבודו ובעצמו. הסיבה לקביעה הזו היא פשוטה, שכן הוא אומר זאת בספרו שוב ושוב. אין חוברת תיירות בעולם שמשבחת את ישראל כמו התורה ואין אף קמפיין פרסומי שמהלל אותה כמו ספר הספרים. לפי התורה, ישראל אינה רק מקום יפה ומיוחד (כמו מקומות יפים ומיוחדים אחרים על פני הגלובוס), אלא היא בראש ובראשונה פיסת ארץ הקשורה בצורה עמוקה ושורשית לנפשו של העם היהודי. "ארץ זבת חלב ודבש" אינו מקום בו בהכרח נוח יותר מבחינה חומרית לחיות, אלא מקום בו התורה (שהומשלה לחלב ולדבש) ממש זבה ופורצת בכל עוצמתה.
ראשית הקשר הזה בין העם וארצו מתחיל, על פי רש"י, כבר בסיפור בריאת העולם. בפרשנותו על פרשת "בראשית" שואל רש"י, בשם המדרש, מדוע לא התחילה התורה במצוות קידוש החודש? שהרי אם מטרת התורה היא ללמד אותנו את המצוות הרי היה ראוי לפתוח במצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל עם יציאתו ממצרים – מצוות קידוש החודש. התשובה שהוא נתן היא שמטרת סיפור בריאת העולם ע"י הקב"ה נועדה לספק ליהודים תשובה כנגד אומות העולם, אשר בבוא מן הימים עתידים היו לטעון כנגדם על שהם גזלו את הארץ משבעת העממים שישבו פה לפניהם. התשובה, על פי רש"י, היא שכפי שכתוב שהקב"ה ברא את הארץ (והעולם כולו), כך זכותו ליטול אותה ולתת אותה לנו כעם שנבחר על ידו לאכלס את השטח המיוחד הזה.
הרבי מלובביץ הקשה על הסבר זה ושאל במה יועיל שנאמר לגויים שה' ברא את העולם ונתן לנו את הארץ, שהרי הגויים לא מאמינים בתורה? והוא תירץ זאת באומרו כי לא לגויים אנו צריכים לומר שהארץ שייכת לנו, אלא עלינו לומר זאת בראש ובראשונה לעצמינו!

בהמשך התורה, אנו קוראים על הקשר המיוחד בין העם והארץ בציווי הראשון של ה' בפני היהודי הראשון, אברהם אבינו: "לךְ לךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב'). אחרי המלה "לךְ" מופיעה המלה "לךָ", כלומר- לעצמך. אחד מפרשני התורה המרכזיים, 'אור החיים', טען כי הליכה לארץ ישראל מובילה להליכה אל האני העמוק ביותר, אל תמצית הנשמה.

ההבטחה לרשת את הארץ חוזרת על עצמה בתורה בפני אבותינו מספר רב של פעמים (מספר דוגמאות ספורות):
ü      לאחר שאברהם מילא את הציווי ראשון הוא זכה להתגלות נוספת: "וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת".
ü      כאשר רצה יצחק לרדת לגרר אמר לו ה': "וַיֹּאמֶר אַל-תֵּרֵד מִצְרָיְימָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹומַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ. כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ, אֶתֵּן אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹות הָאֵל" (בראשית כו').
ü      בעת ההתגלות האלוקית ליעקב בחלומו נאמר לו: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁוכֵב עָלֶיהָ – לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ" (בראשית כח').
ü      כאשר יוסף היה על ערש דווי הוא אמר לאחיו שיום יבוא והם יחזרו אל הארץ שהובטחה לאבותיהם: "ה' פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (בראשית נ').
ü      כשה' התגלה למשה בסנה הבוער, הוא הצהיר שהוא מודע לסבלם של בני ישראל תחת עול המצרים, ואז הוא גילה את תוכנית הגאולה שלו: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיים וּלְהַעֲלֹותוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִיא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג').

אנו למדים מכל ההתייחסויות האלה כי הברית שכרת ה' עם אברהם, יצחק ויעקב מבטיחה שני דברים לצאצאיהם: את נצחיותו של העם היהודי ואת ארץ ישראל. כל מי שמאמין בתורה ובקב"ה לא יכול להתעלם מעובדה זו ולא יכול שלא לחיות את חייו בהתאם.
רבי יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" מתאר את התוכנית האלוקית לטיפוח העם היהודי כשתילת כרם. כרם זקוק לארבעה דברים: גפנים, חלקת אדמה, שמש וגשם. הכוזרי מסביר כי הגפנים הם העם היהודי, האדמה היא ארץ ישראל, השמש היא ההשגחה הפרטית, והגשם הוא התורה. מובן שאם שותלים גפנים צרפתיות במדבר סהרה, יצמחו עליהם ענבים שונים מאשר היו צומחים בצרפת. בדיוק כך, העם היהודי – כשהוא נמצא במקום שאינו ארץ ישראל, אינו יכול למלא את ייעודו האלוקי, ולממש את הפוטנציאל הטמון בו.
אין ספק כי הבעיות הביטחוניות, הכלכליות, הדמוגרפיות והגיאוגרפיות פה רבות ומורכבות ביותר. בקלות ניתן לראות את "חצי הכוס הריקה" ולקטר על מציאת החיים הקשה באמרינו, כמו המרגלים במדבר, כי זו "ארץ אוכלת יושיבה". ובכל זאת, מהעונש שקיבל דור המדבר ומוסר ההשכל שלמד, עלינו לשוב ולהתאמן בלמצוא את נקודות האור (הרבות!!) שישנן פה. יש להתמקד בדיבורים חיוביים על הארץ ועל תושביה ובחיזוק הזהות היהודית. מספיק להסתכל 70 שנה אחורה ולהיזכר בגורלנו כעם ללא מולדת כדי לשוב ולהרגיש מה טוב חלקינו על שיש לנו ארץ ומדינה כה נפלאים משלנו. פסוק מיוחד נאמר בתהלים ביחס לירושלים: "וראה בטוב ירושלים" (תהלים קכ"ח, ה'). ברכה גדולה היא לזכות לעדן את עינינו, כדי שאלו תזכינה לקלוט רק את הטוב שבארץ ובירושלים. למעשה, אין זו רק ברכה, אלא גם משימת קודש שחייב כל אדם להציב לעצמו כאתגר: להשתדל שהעין עצמה תדלג על הצדדים השליליים ותבחר לראות רק את הטוב. "על כל פשעים תכסה אהבה". כאשר אדם חדור כולו בתחושה של אהבת הארץ, שוב אינו יכול לראות את פגמיה. מעיינות האהבה הנובעים ממקורותיה הרוחניים של הארץ, שוטפים ומכסים כל עיוות חומרי, עד שהוא נעלם. לא מדובר חלילה בעצימת עיניים ובאמונה עיוורת. מדובר דווקא בפקיחתן אל הטוב שישנו.
כיצד אהבת הארץ יכולה לבוא לידי ביטוי בתקופתנו אנו? בראש ובראשונה בחשיבה על טובת הכלל! בעידן פוסט-מודרניסטי מנוכר, בו הערך העיקרי הוא פיתוח האינדיבידואל, ה"כיף לי" וה"נעים לי", יש לשוב לערכים הבסיסים של אהבת הזולת ודאגה ואכפתיות כנה אחד לשני. יש לחזור ולחדד את האידיאות הישנות שנראה שכבר פחות "נחשבות" כמו שירות בצבא ושירות מילואים (במקום השתמטות חסרת תקדים ובושה), תשלום מיסים (במקום העלמות מס המוניות שמערערות את היציבות הכלכלית), שמירה על ניקיון הטבע והשטחים הציבוריים (במקום ערימות האשפה שמלוות כל מי שהחליט לצאת מהקניון וכורסת הטלוויזיה לטובת הנחלים ושמורות הטבע), התנדבות בעמותות שמסייעות לשכבות החלשות באוכלוסייה ושעבורם ארוחה חמה היא פריבילגיה שאינה בנמצא ועוד ועוד. אהבת הארץ ואהבת הזולת פירושם לזכור שמי שבאמת "פראייר" הוא מי שחושב רק על עצמו...
בנוסף לזאת, קוראי יודעים כי אני נמנע מלהתייחס לסוגיות פוליטיות, אולם בהקשר הזה לא אוכל שלא לציין את הכאב הגדול שאני חש בראותי רבים וטובים מבני עמינו המוכנים לוותר בקלות בלתי נתפסת על חבלי ארצנו בעבור נזיד עדשים ודמיונות על "שלום וביטחון". דווקא הפרשה הזו באה ומזכירה לנו שישיבתו כאן היא רצונו הברור של הקב"ה, וכאנשים מאמינים את רצונו אנו חפצים למלא במלואו.

לרובנו כבר ברור שדיבור סרה, רכילות ולשון הרע על אדם אחר הם בגדר מוקצה ושעלינו להתרחק מהם כמו מאש. יחד עם זאת, כשמדובר בלשון הרע על מדינת ישראל, מוסדותיה, תושביה ומנהיגיה משום מה נראה לנו לגיטימי "לשחרר את הנצרה" מעל לשוננו ולזרוק עליהם רפש של ממש תחת התחפושת של שיחה לגיטימית על האקטואליה ודאגה לעתיד. מי מאתנו לא מוצא את עצמו מתלונן על מגזר מסוים מקרב אחינו היהודים (חילונים/ חרדים/ קיבוצניקים/ עשירים/ מתנחלים/ שמאלנים וכו') באומרו ש"אילו הם רק היו משתנים לכולנו היה טוב יותר..."? ומי מאתנו לא העביר ביקורת קשה על מוסדות המדינה ומנהיגיה בחשבו כי "כל הצרות שלנו יפתרו אם יקרה כך וכך...". הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה הרב האשכנזי הראשון של ארץ ישראל ומראשי הציונות הדתית, התייחס לסוגיית היחס הראוי למדינה המתהווה ולבעיות הטעונות שיפור באומרו: "אהבתנו לאומה לא תסמא את עיננו מלבקר את כל מומיה". אם כך, בדבריו הוא מלמד אותנו כי אהבת המולדת אין פרושה עצימת עיניים והתעלמות מבעיותיה, נהפוך הוא – אנו נדרשים למודעות מוגברת לנעשה כאן מתוך רצון כן ואמיתי לשפר את המציאות, אך זאת צריכה להיעשות מתוך אהבה ומתוך נכונות להיות שותפים פעילים למלאכת התיקון ולא רק להצבעה על הליקויים תוך צקצוקי לשון ציניים.
יש לומר את האמת ולא לפחד ממנה – ארץ ישראל אינה רק "עוד" פיסת נדל"ן כשאר המדינות, כשם שהתורה אינה רק "עוד" ספר כשאר הספרים ועם ישראל אינו רק "עוד" עם כשאר העמים. אנו מאמינים בכל ליבנו שמכל המקומות שבעולם, ארץ ישראל הינה הכור האטומי לייצור אנרגיה רוחנית וחיובית, לא רק לעם ישראל, אלא לכל העולם כולו, ועל כן יש לאהוב אותה ולשמור עליה מכל משמר.

"הייתי בפריז וגם ברומא, ראיתי את שבעת פלאי תבל, בקוטב הצפוני וגם דרומה, אך אין מקום כמו ארץ ישראל!!!"
שבת שלום, ניר אביעד

יום רביעי, 18 ביולי 2012

פרשת "מטות" – החרדים צריכים להתגייס לצבא?

בס"ד

"העומדים על משמר ארצנו" (צילום: תמונה יהודית)

סיפורי התורה, כדרכם, לא מפסיקים להיות אקטואליים ורלוונטיים גם למציאות חיינו העכשווית והם שולחים לנו מידי שבוע מסרים נפלאים שיכולים ללמד אותנו רבות גם כאן ועכשיו. בסוף הפרשה הנוכחית, "פרשת מטות", בני שבטי גד וראובן, שלהם היה צאן רב, פנו אל משה וביקשו לנחול את נחלתם ממזרח לירדן, מקום שהיה עתיר במרעה. משה ראה בבקשתם זו התחמקות מהצורך להיכנס אל ארץ ישראל המערבית – דבר שחייב עימות צבאי עם העמים הקדומים שישבו פה קודם, ועל כן תגובתו הייתה חריפה ונחרצת באומרו שלא ייתכן שבעוד האחים שלהם, שאר בני ישראל, ילחמו בקרב, הם ישבו בצד, ידאגו לאינטרסים האישים שלהם ובכך אף יגרמו לדמורליזציה כללית ("הַאַחֵיכֶם יָבֹואוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'?").
בתגובה נציגי השבטים הבהירו למשה כי חלילה אין זו הייתה כוונתם, אלא, אדרבא, הם מתחייבים לעבור כחלוצים לפני מחנה ישראל במסע הכיבוש של הארץ ולסייע לכולם, עד שלבסוף משה התרשם מכנות דבריהם ומנכונותם להילחם עם אחיהם.

בעוד בני גד וראובן ביקשו "פטור מגיוס" על פניו מטעמים חומריים גרידא, הפטור שניתן היום לבני הישיבות החרדים הוא על רקע וצרכים שונים לחלוטין, ובכל זאת לא ניתן שלא לנסות ללמוד מהמאורע ההוא לימינו אנו. בראש ובראשונה, לעניות דעתי, עלינו להצר על דו-השיח של חרשים, חוסר ההבנה הבסיסית של כל צד לעולמו וצרכיו של הצד השני ולהתלהמות המיותרת שאנו עדים להן כיום בדיון הציבורי סביב סוגיה מורכבת זו. בעוד הפרשה מתארת שהדיאלוג בין הצדדים התנהל בסבלנות ובדרכי נועם, כיום בתחושתי האישית אין לא סבלנות ולא נועם, וכמעט שלא דנים כלל במהות האמיתית של הדברים. אנו נמצאים בימי 'בין המייצרים' בהם אנו מחויבים להיזכר בתוצאות הטראגיות של סבב הפרוד ושנאת החינם הקודמים, שהביאו לחורבן הבית, ולהתעורר מהר להבנה שאם לא נשכיל לכבד אחד את השני ולמצוא גשרים בין הלבבות, חלילה נשמוט שוב במו ידינו את הקרקע עליה כולנו יושבים. 

במה מתבטאים חוסר ההבנה והכבוד ההדדיים? מהצד האחד, רוב הציבור החילוני כלל לא מכיר בחשיבות העצומה של לימוד תורה, ומשום כך מקטלג את החרדים בביטוים מעליבים כדוגמת "פרזיטים" ו"ואוכלי חינם", ואילו, מהצד השני, רוב הציבור החרדי לא מפנים שלצד זכותו לשמור על צביון חייו העצמאי, עליו להיות שותף מלא למלאכת בניית המדינה ושמירתה בכוח הנשק מיד האויבים הרבים שצרים עלינו לכלותינו. כל צד מתכנס בדעותיו ובעלבונו מבלי להיות פתוח ולהבין באמת את הדעות הנוספות. עם היד על הלב – לכמה חילונים יצא לשבת לשיחה כנה עם חרדי ולשמוע ממקור ראשון על חייו ודעותיו האמתיים, או שמא כל ידיעותיו מבוססות רק על המוצג לו בסלקטיביות רבה ע"י התקשורת "הנאורה", וכמה חרדים מצדם יזמו שיחה עם מי שחושב, מתנהג ומתלבש שונה מהם?

עם ישראל הוא כמו גוף אחד – כמו שיש רגליים שהולכות, אוזניים ששומעות וכליות שמסננות רעלים, כך גם יש את מי שמקיים את הבסיס החומרי של המדינה ע"י סלילת כבישים ובניית מגדלי משרדים, ויש מי שמקיים את הבסיס הרוחני ע"י לימוד תורה. אי אפשר אחד בלי השני! הדיאלוג של רוב החילונים עם העולם החרדי כה קשה משום שהם כלל לא מכירים בחשיבות של לימוד תורה והשפעתה האקוטית על שלומו, טובתו ורווחתו של כלל עם ישראל. תלמידי הישיבות, למרות שהם יודעים שלימוד תורה מבוקר עד לילה לא יקנה להם שום תועלת חומרית, מקריבים את מיטב שנותיהם מתוך אמונה כנה ומתוקה להפליא שעל ידי כך הם מגנים ושומרים על כל העם! מי שקורא להם "משתמטים" מפגין חוסר הבנה מוחלט, וגרוע מזה – הוא מבטא בוז לערכים כה מרכזיים בעולמה של היהדות. במאמר היום בהחלט אנסה לטעון שעל החרדים כן לשרת בצבא (או במסגרת אזרחית חלופית כלשהיא), אבל בכל מקרה אי אפשר לשכוח או להתעלם מתרומתם האדירה לעם ישראל ולביטחונו בעצם לימוד התורה, כפי שהם כבר עושים בפועל.
ומהצד השני, לי חסר בשיח החרדי את הכרת הטוב למדינת ישראל, שמאפשרת להם להשקיע את זמנם ומרצם ללימוד תורה, ע"י ההגנה הפיזית על שלומם ותשלום קצבאות כאלה ואחרות אשר מאפשרות להם חיים חומריים בסיסיים. זה לא מובן מאליו שמאפשרים להם את כל זה ו"תודה" זה המעט שניתן לצפות לקבל בחזרה. לצערי, במקום זאת ניתן לשמוע לא מעט זלזול והתנשאות מצד עסקנים חרדים מסוימים כלפי מי שלא מאמין בשיטתם והולך בדרכם, דבר המגביר את מפלס השנאה ההדדית.

בתור אדם דתי גם לי קשה וכואב לראות את החילון הגדול ולקבל תופעות שונות ושליליות שעמנו הקדוש אימץ מאומות העולם שמסביב, ובכל זאת, ומעל הכל, אני מאמין שהקב"ה נתן לנו את המדינה כחלק חשוב מתהליך הגאולה הארוך והכולל, ושהתיקון יכול לבוא רק מתוך שיתוף ואחדות, ולכן השרות בצבא וחיזוק חוסנה הכלכלי והלאומי של המדינה הוא לא פחות ממלאכת קודש ורצונו הברור של ה'!
יתר על כן, להבנתי, התורה עצמה מחייבת אותנו לשרת בצבא, כפי שמלמדות אותנו המצוות הבאות:
א.      "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם" – מהציוויים של "לא תעמוד על דם רעיך" ו"אהבת לרעך כמוך" אנו למדים כי אנו חייבים לעשות הכל, לרבות השקעת כל ממוננו וכוחותינו, בשביל להציל אפילו אדם אחד בודד שנמצא בסכנת חיים (מבחינת "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא"). קל וחומר כאשר יש סכנה ליהודים רבים, או אפילו יותר מכך – סכנה לעם ישראל כולו. לא להיות שותף אקטיבי למאמץ על הגנת העם היהודי, בעיני, זה ממש היפך כוונת הבורא.
ב.      "בואו ורשו את הארץ" – ירושת וישוב הארץ פרושן הקמת ריבונות של העם היהודי בארץ ישראל, כפי שכתב הרמב"ן: "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות". במציאות חיינו הנוכחית ברור לחלוטין שללא צבא חזק ומאיים סיכויינו לשרוד כאן אפסיים. השואה הנוראית, בה נרמסו עד דק והושמדו חסידויות שלמות, צריכה ללמד אותנו יותר מכל עד כמה חשובה אותה הריבונות.

תלמוד תורה ועיסוק בעולם הרוחני, כפי שנכתב קודם לכן, הם בעלי חשיבות גדולה לטובת כל עם ישראל, וברור שבניין הרוח באדם ובעם חשוב לאין ערוך מהבניין החומרי והפיזי, ובכל זאת לא צריך להיות קשר בין חשיבות זו לבין החובה והצורך לעשות דברים חשובים פחות. כפי שאנחנו אוכלים, שותים וישנים, למרות שמדובר בעיסוקים "גשמיים", כך טוב וראוי שנדאג גם לצרכים הגשמיים של האומה.
"אם אין קמח – אין תורה, ואם אין תורה – אין קמח" נכתב בפרקי אבות, ולכן השאיפה לעסוק בקודש לא צריכה לעמוד בסתירה לצורך לפתח את עולם החומר, הכולל, בין היתר, לצערנו, גם את ההכרח להגן על עצמינו לא רק בעזרת כוח התפילה והלימוד כי אם גם בעזרת כוח הזרוע. ראייה לכך היא העובדה שלאורך כל התנ"ך (כולל בתקופות יהושוע בן-נון ודוד המלך) ממלכות ישראל החזיקו כוח צבאי. ייתכן שעילויים ויחידי סגולה אכן ראוי שימשיכו לעסוק כל זמנם בלימודי הקודש, אולם, לעניות דעתי, לא יקרה לשאר מתגייסים דבר (להיפך – תצמח מכך תועלת גדולה להם ולכולם) אם הם יקדישו מספר שנים מתוך ה-120 שניתנו להם גם למטרה זו.

התורה מחנכת אותנו לחשיבה ולדאגה לזולת, ולכן החרדים ככלל הם ציבור מאוד מסור שנתינה ועזרה הדדית עומדים תמיד כנגד עיניו (לראייה מאות מוסדות גמילות החסדים שקיימים במגזר זה). בנוסף, די אם נסתכל על הנתון ש-40% מכלל הקצינים כיום בצה"ל הינם חובשי כיפה סרוגה (למרות חלקם היחסי באוכלוסייה הקטן בהרבה) נבין שאם נחבר את מסירות הנפש של האדם המאמין והמוכנות לתת מעצמו לטובת עם ישראל אל ערכי אהבת המדינה והמולדת כולנו נרוויח כוח אדיר שיכול לחולל לא פחות ממהפכה במדינה.
על מנת לנסות למצוא את הגשר עלינו קודם לכן להבין את ההתנגדויות של הציבור החרדי להשתלבות בצבא ובכלכלה.
א.      חילוקי דעות אמוניים ביחס לתהליך הגאולה הרצוי – המתנגדים לקיומה של מדינה יהודית עצמאית, שמוקמת שלא בדרך של ביאת המשיח וגאולה, מסתמכים בעיקר על הגמרא המפורסמת על "שלושת השבועות" המפרשת את "שיר השירים" וגורסת, בקצרה, שאסור לדחוק את הקץ ולהקים מדינה וצבא לבדינו עד שהמשיח יבוא, יוציא אותנו מהגלות ויביאנו אל הארץ המובטחת. יחד עם זאת, מי שקשוב לעולם החרדי מגלה שלאט לאט בסקטורים מסוימים בתוך ציבור זה ההתנגדויות האידאולוגיות המסורתיות הולכות ונעלמות וקיימת הפנמה שקטה שהתהליך ההיסטורי האדיר שהתחולל עם ראשית הציונות ולאחריה עם הקמת המדינה וקיבוץ הגלויות אחרי אלפים שנות גלות אינו מקרי או סתמי, ועל כן יש להתייחס אל התוצר (מדינת ישראל) בצורה פחות שלילית מבעבר.
הדוגמא שהיא אולי המפורסמת ביותר לתהליך הזה היא כמובן של הרב שלמה יששכר טייכטל, מחבר הספר "אם הבנים שמחה", שהיה אחד מחשובי הרבנים בהונגריה ושבסופו של דבר נרצח בשואה. לפני המלחמה הוא היה מראשי המתנגדים לישוב ארץ ישראל לפני בואו של המשיח, וכמו רוב יהדות אירופה התנגד לציונות. במהלך המלחמה הרב שינה את דעותיו מהקצה אל הקצה ובספר שכתב בתנאים לא-תנאים ותוך כדי מנוסה מהגרמנים הוא פרש את השקפת עולמו החדשה ואת הסיבות שבגינן החל לתמוך ביישוב הארץ, וזאת תוך התבססות על אלפי מבואות וציטוטים מהמקורות. יחד עם לימוד זכות על הציונים, שיישבו את הארץ, ומביאים לדבריו "במו ידיהם את הגאולה", הוא הדגיש שאין בדבריו כדי להצדיק את העובדה שאינם שומרים תורה ומצוות וקרא להם לשוב אל הדת.
ב.      קושי לקיים את אורך החיים החרדי במסגרת השרות הנוכחית. כבוד הדדי מתחיל בקבלה שלאחר יש אמונות ואורחות חיים השונים משלי, ולכן דיאלוג אמיתי אפשרי רק אם מכבדים אותו ומאפשרים לו להיות מי ומה שהוא. משום כך, על המדינה לנסות ולהתאים את מסגרת השרות לצרכיהם המיוחדים ולאפשר להם, לדוגמא, שרות ביחידות לחרדים בלבד תוך כיבוד רצונם שלא יהיו נשים בתפקידים מנהלתיים סביבם, או לחלופין המרת השרות הצבאי בשרות אזרחי (מה עוד שהצבא נכון לעכשיו לא צריך עוד כוח אדם כה גדול), כדוגמת ב'יד שרה', 'זק"א', 'מד"א' וכו'. לעניות דעתי, הרבה יותר חשוב לשלבם בעשייה תוך גמישות ומציאת פתרונות יצירתיים מאשר לדבוק בדפוס המחשבה ש"אם הם לא עושים את הדברים בדרך שלנו מוטב שלא יעשו דבר".

התחושה שלי ושל רבים נוספים היא שאותם חילוקי דעות אינם כה גדולים כפי שזה נראה, ובוודאי שקטנים מבעבר, ולכן הסיכוי למציאת פתרון בהחלט אפשרי. הכל שאלה, כאמור, של מוכנות כל הצדדים להקשיב, לגלות רגישות ולהתגמש. ה"חרדים" הם ציבור מגוון מאוד, בטעות מתייחסים אליהם כאל מיקשה אחת, וכבר היום ניתן לראות שבמגזרים מסוימים בתוך ציבור זה יש נכונות גדולה יותר לשינוי. בפועל יותר ויותר חרדים מתגייסים בכל שנה לשרות צבאי ואזרחי ולאחר מכן משתלבים בעולם העבודה. ראייה לכך הם דבריה של ראש אכ"א, אשר מסרה לאחרונה בועדת החוץ והביטחון של הכנסת את הנתונים הבאים: בעוד בשנת 2007 התגייסו 287 חרדים, ב-2011 כבר התגייסו 1,400. מדובר על הכפלת שיעור הגיוס פי חמישה! שנתון ממוצע במגזר החרדי מקיף כ-8,500 איש, כך שב-2011 אחוז הגיוס כבר עומד על 16.5%. עדיין מדובר על מספרים יחסית נמוכים, אבל המגמה ברורה. אבל, ופה מגיע האבל הגדול – כל הפרסומים האחרונים והרעש התקשורתי רק עושים נזק למטרה משום שהם דוחקים את החרדים, שכן שוקלים להשתלב, אל הפינה וגורמים להם 'להשתבלל' ושוב להסגר מאימת ההתקפות. כל הסיסמאות של הפוליטיקאים האינטרסנטים וכל הכותרות של העיתונים מחפשי הסנסציות רק גורמים לנזק וחוטאים למטרה, שאותם גורמים כביכול כה רוצים לקדם.
מעבר לכך, יש לומר את האמת – הציבור החילוני ככלל (כמובן שיש יוצאי דופן) לא באמת מעוניין בשילוב מלא של החרדים בחברה. שהם ישרתו בצבא כן, אבל לשלבם במקומות העבודה? תודה, אבל לא. לראייה, יעידו חרדים רבים שכן שירתו בצבא ולמדו במוסדות אקדמאים טובים ונחשבים, ואשר נדחים שוב ושוב בראיונות עבודה על רקע שונותם. על כך נאמר "טול קורה מבין עיניך".

בנוסף, אם כבר מדברים על שרות צבאי ומוטיבציה לתרום למדינה ולכלל, אין ספק שגם הציבור החילוני צריך לעשות בדק בית עמוק לא רק לגבי אחוזי הגיוס שלו שהולכים ויורדים, אלא גם על הלך הרוח הנפוץ של "אין ברירה, אז נתגייס, אבל נעשה את המינימום שנדרש".
שמעתי השבוע ניצול שואה שהתקומם על הביטוי "עול שרות בצבא". לדבריו, עבורו ועבור חבריו לתרום למדינה ולהגן עליה מפני הזאבים שמקיפים אותנו לא היה עול כלל וכלל, נהפוך הוא – זו הייתה זכות גדולה! שווה לחשוב על כך לרגע.

לסיכום – תגובתו הנחרצת של משה רבינו לבקשת שבטי גד וראובן צריכה ללמד אותנו על החשיבות שרואה התורה בהתגייסות בכל הרבדים (כולל הצבאי) למאמץ המשותף. לפיכך, התשובה לשאלה האם על החרדים להתגייס לשרות צבאי או אזרחי, לעניות דעתי, היא כן, אבל. האבל הוא בתנאי שקודם לכן יכבדו הרבה יותר את עולמם ואת המאמצים שהם כבר עושים למען הכלל בעצם לימוד התורה במסירות נפש, ובתנאי שיתאימו את מסגרת השרות לאורחות חייהם הנוכחים מבלי לנסות "לשפץ" אותם בהתאם לאיך שנוח לצד השני.
שבת שלום, ניר אביעד

יום רביעי, 20 ביולי 2011

פרשת "מטות": הדואג לדורות – מחנך ילדים

בס"ד

בפרשת "מטות" אנו קוראים, בין היתר, על הבקשה של שבטי גד וראובן ממשה רבנו להתיישב דווקא מזרחית לירדן במקום עתיר במרעה ולגדל שם את צאנם בנחת וברווחה כלכלית. בתשובתו משה מתח עליהם ביקורת משום שהוא חשד שהם פחדו מהעימות הצבאי עם העמים השונים, שישבו בחלק שמערבי לירדן, וניסו להתחמק מהשתתפות בלחימה על כיבוש הארץ יחד עם שאר השבטים.
חז"ל הוסיפו וגילו לנו שמשה העביר עליהם ביקורת נוספת וסמויה יותר על צורת החשיבה החומרית ועל סדרי העדיפויות המעוותים שבאו לידי ביטוי בפנייתם אליו. מהכתוב עולה כי בני גד וראובן ביקשו: "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו", ואילו משה הפך את סדר הדברים: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" (פסוק כ"ד). בעוד הם הקדימו את הצאן לטף, שכן הם חסו על ממונם יותר מאשר על בניהם ובנותיהם, משה, לעומתם, אמר להם: בנו לכם תחילה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם. המטרה ומשאת החיים היא הבית והמתרחש בתוכו. גולת הכותרת היא גידול הילדים, חינוכם והכוונתם בנתיבות החיים. הצאן, המסמל את העבודה, את הפרנסה ואת הקריירה, תופס מקום משני בלבד. הוא חשוב, אבל הרבה פחות, ולכן עליו להתייצב באחרונה.

מי מאתנו לא יענה לשאלה מה חשוב לו יותר – פיתוח קריירה במשך היום ומיקסום ההנאות האישיות בזמנו הפנוי או שרווחת וטובת ילדיו - בתשובה שילדיו חשובים לו יותר מכל?! אולם בפועל, בפריטה למעשים היומיומיים, זה לא תמיד כך. במובן מסוים הזמן שבו אנחנו מחויבים לצאת מהבית ולהתפרנס הוא זמן אבוד (אם כי תמיד יש מקום לבחינה האם אנחנו עובדים שעות נוספות כדי להשלים הכנסה ולאפשר את כלכלת המשפחה או כדי להימנע מההתמודדויות הלא פשוטות שממתינות לנו בבית ופשוט נוח לנו להשאיר את הקושי למטפלת או לבן הזוג?). המאבק האמיתי שלנו בתור הורים (וכמובן גם בתור בני/בנות זוג) הוא על העיסוקים בזמן הפנוי שלאחר העבודה ובסופי השבוע. רבים מכירים את התחושה של לאות ועייפות בבואם הביתה אחרי יום עבודה מאומץ במשרד/בשטח. מרגע הכניסה לבית כל מבוקשינו הוא רק להניח את הגוף על הכורסא, לפתוח  את הטלביזיה, להתעדכן בחדשות (שכנראה כבר שמענו אותן היום 3 פעמים בעדכונים מידי שעה ברדיו ובאינטרנט) ולצפות בשעשועון החדש עם המנחה המדליק. דווקא ברגעים האלה, כשכל רצוננו הוא להתכנס בתוך עצמינו, "לנקות את הראש" ולהירגע מהטרוף שמתחולל מחוץ לכותלי הבית, דווקא אז הילד הקטן שלנו רוצה שנשחק איתו בפאזל, או שהילדה חזרה עם שיעורי בית וממש צריכה את עזרתנו. כמה קל להורים היום לחמש כל ילד במכשיר פלזמה יוקרתי בחדר של כל אחד מהם ולעודד אותם (מתוקף הדוגמא האישית שאנחנו נותנים להם בעצמינו) לבלות את זמנם היקר בבהייה חסרת תכלית במכשיר המקשקש, או לחלופין לממן מורים פרטיים במקום היגיעה והטרחה של ישיבה משותפת בניסיון ללמוד יחד למבחנים. מציאות החיים המודרנית ללא ספק קשה ולעיתים אף רומסת את האדם. הדרישות של הבוס/ תשלומי המשכנתא/ מיסי הועד/ הצורך להיות תמיד יפה חיצונית/ שצף האירועים הדרמאטיים בחדשות, וכו' וכו' וכו' גוזלים מאתנו את מעט הנחת הפנימית שעוד קיימת בנו ואת נצנוצי הנשמה שלא מסתפקת בהבלי העולם הזה ורוצה משמעות. דווקא מתוך המקום הזה, התורה באה ודורשת מאתנו להיות הורים אמתיים, להיות סבלניים לילדים, להתעניין בהם ובשלומם, לקלח, להאכיל, לספר סיפור לפני השינה, לפתור איתם את שיעורי הבית בחשבון והיסטוריה, לנסות לתקשר עם המתבגר העצבני והמסתגר וכו', וכל זאת בנחת רוח, בשמחה, בהתמדה ובסבלנות אין קץ. אין ספק לאיש שלהיות הורה זו משימה קשה ותובענית מאוד. המבחן שלנו כבני אדם הוא בדיוק במקומות האלה שקשה לנו ושהיצר האנוכי קורה לנו לדאוג קודם כל לשלומנו ולרווחתנו ורק אח"כ לטובת הסובבים אותנו. נראה לי שאחת השאלות הראשונות שישאלו אדם כשהוא "יזדכה על הציוד" בשמיים אחרי 120 שנה תהיה "איך היית בתור הורה?!".
פרשת השבוע הנוכחית זו הזדמנות עבור כולנו לעצור ולבחון שוב את תפקודינו כהורים ואת סדרי העדיפויות שלנו בחיים, ומתוקף כך לחדד שוב את ההבדל בין עיקר וטפל.
חינוך ילדים זו המשימה הגדולה והחשובה ביותר של כל הורה וכל דור. לצערנו, בחברה המודרנית כבר כמעט ואין חינוך. ישנם הקניית ידע ומקצוע, אבל לא חינוך אמיתי. החינוך היום הוא בעיקר על איך "להצליח בחיים" במונחים של להרוויח יותר כסף ולהיראות יותר טוב ויפה, בעוד שחינוך אמיתי פירושו לתת לילד כלים לאושר, לשמחה, לאהבת הזולת, לפרגון וכו'. זו יומרה גדולה ומחייבת, ובכל זאת במאמר אנסה להציג את העקרונות הבסיסיים לחינוך נכון ובריא של ילדים אשר ליקטתי מתוך שיעורים תורניים ששמעתי בנושא.

חום ואהבה בלי תנאים ובלי סייגים: הדבר הראשון והחשוב מכל זה נתינת והענקת חום ואהבה. אם בקשר שבין איש ואישה נושא זה קריטי, אז לגבי הילדים זה ממש פיקוח נפש. כשילד מרגיש שלא אוהבים אותו והוא לא שומע מספיק מהוריו כמה הוא מקסים ונפלא הוא פשוט קמל מבחינה רגשית. תפקידנו לשדר לילד שלא משנה מה קורה ולא משנה כיצד הוא התנהג בגן/בבית הספר – אנחנו אוהבים אותו! כמו שלא ייתכן שנאמר לו שאם הוא לא היה ילד טוב הוא לא יקבל לאכול, שהרי אם הוא לא יאכל הוא ימות, כך ממש, אם הוא לא יקבל אהבה הוא גם ימות! הוא ימות מבחינה נפשית. האהבה וביטויה הם לפני החינוך והם התנאי להצלחתו של כל חינוך שהוא. יש הורים שילד זה מטרד עבורם, ולכן נתינת אהבה מכל הלב קשה להם. כל עוד רואים בילד כגורם שמונע מאתנו לצפות בשקט בדרבי בכדורגל, ללכת עם החבר'ה לשתות בירה בערב או לבקר אצל הקוסמטיקאית, באמת יהיה קשה להתחבר לילד. בגרות הורית פרושה להבין שהילדים הם העיקר האמיתי. ילד לא צריך פינוק משחית בדמות מתנות נוצצות או טיולים מרהיבים. היום ישנם הורים רבים שבמקום אהבה וקשב קונים לילד מתנות כדי להשיג מעט שקט ולהרגיע את המצפון. מה שהילדים (וכולנו עדיין ילדים ותמיד נשאר כאלה מהבחינה הזו) באמת צריכים זה חיוך, מילה טובה, חיבוק, שיעמדו מאחוריהם ויגבו אותם, שיאמרו להם כמה הם אהובים ורצויים ושיפרגנו להם. אם באים לילד בעיקר בטענות ובכעסים, או לחלופין בקרירות ואדישות, הילד יפתח תסכולים ובעיות רגשיות קשות. מומחים לחינוך אומרים שדברי ביקורת צריכים להיות קצרים ומעטים ויש לקמץ בהם כמה שיותר, בעוד שביטויי אהבה וחום צריכים להיות העיקר. אם ההורים מבלים שעות רבות בעבודה ועסוקים יותר מידי בפיתוח עצמם ופחות מידי בבניית קשר עם הילדים, תוך שכנוע עצמי שהם "מממשים את עצמם" (כפי שהחברה המערבית מפמפמת השכם וערב כל הזמן שצריך לעשות), נפש הילדים בהכרח נפגעת. כל הורה חייב להפנים שזו המשימה החשובה ביותר בחיים ושלשם צריכה להתמקד מירב האנרגיה שלו.
על מנת לאפשר לילדים את האווירה הנכונה עבורם לצמיחה בריאה, חשוב, מעבר לנתינת החום והאהבה ללא תנאי, להקפיד שכל ההתנהלות בבית (ובעיקר בין ההורים) תהיה באווירה נעימה. ילד שגדל בבית שרבים בו וחלילה יש בו צעקות ו/או אלימות - בוודאות יגדל עקום. ניתן ממש לראות כיצד בית שבו ההורים מתקשרים בצעקות, לא מצליחים לשוחח בנחת ביניהם ובינם ובין הילדים, וש"החינוך" של הילד נעשה ע"י הטלת אימה מביא לתוצאות הרסניות בנפש, שאח"כ שום טיפול פסיכולוגי לא יוכל לתקן.

מתן דוגמא אישית: חשוב מאוד לא להטיף לילדים על דברים שאנחנו בעצמנו בתור הורים לא מצליחים ליישם. לילדים יש רדארים משוכללים ביותר שחודרים את כל סבך המילים הריקות הישר אל הלב של ההורה. אם ההורה מורה לדברים שהוא עצמו לא משיג או אפילו לא באמת מאמין בהם, הילד לא יספוג ממנו שום דבר חיובי ואף יחשוב שההורה שקרן ולא אמין. המסקנה המתבקשת היא שכדי להיות מחנכים אמיתיים חובה קודם כל לחנך את עצמינו. פעם שאלה בחורה כבת 25 עם זאטוט בן יומו את הרב שלה מהו גיל חינוך ומתי היא צריכה להתחיל לעבוד על חינוך הילד? הרב ענה לה בפשטות: "לפני 25 שנה".
אי אפשר לחנך לרוגע ולסבלנות, אבל ברגע שמישהו חותך אותי בכביש לצפצף לו ולקללו. אם הילד יראה את זה הוא מיד יאבד אמון בהורה שלו. הנפשות שלהם עדיין רכות וכל רגש שלילי של ההורה שהם קולטים מזעזע את אמות הסיפים של נשמתם!
נקודה נוספת וחשובה ביותר היא שההורים צריכים לשמוח במה שיש להם ולשדר הלאה לילדים שהעולם טוב. אבא שחוזר הביתה ומתחיל במסכת של קטרוגים על כל מי שעובד איתו, על המצב במדינה ועל ראש הממשלה ושר האוצר – הילדים שלו יספגו רעל ויגדלו להיות ביקורתיים וממורמרים בעצמם. הורים שמדברים ביניהם על דברים חיוביים ומנסים להימנע מלשון הרע ורכילות יגדלו בהכרח ילדים אופטימיים, חיוביים ומאמינים בעולם ובזולת. אם הדיבורים בבית הם על קשיי הפרנסה, המגרעות של הזולת, הקושי והאכזריות שיש בעולם ועל האינטרסים הנמוכים שמניעים את כולם – הילד יגדל להיות אדם מנוכר, חשדן, חרד ולבסוף גם שלילי בעצמו. אדם בריא צריך לצאת מבית הוריו כמו דף חלק ונקי עם האמונה שהעולם טוב (כמובן תוך נקיטת זהירות מינימאלית ומתבקשת מסכנות מובהקות) ולא מראש כמו דף מקושקש ועמוס שריטות ואמונות שליליות, מגבילות ומסרסות.

מתן מקום לילד להתפתח: לא טוב לומר לילד הרבה פעמים "לא" ו"אסור" על דברים שהוא רוצה ועושה. כל ילד הוא יחיד ומיוחד וצריך לתת לו לבטא את הייחודיות והפנימיות שלו. בלשון הקבלה זה נקרה "לבנות כלים" לדפוסי חשיבה וכישורים שונים שיבואו בהמשך החיים לביטוי בצורה טובה ומתוקנת. לפעמים להורים אין כוח "לשיגעונות" של כל ילד וילד, ולכן מונעים מהם עשיות מסוימות שיכולות לפתח אותם. מחנכים רבים מנסים לחתוך תכונה רעה (לטעמם) ולהשאיר רק את מה שטוב. בפועל זה בלתי אפשרי, וכל תכונה ש"חונקים" במקום אחד תצא אח"כ בצורה לא טובה במקום אחר. דוגמא לכך היא ילד שרוצה לנסוע בחוץ עם האופניים ואימו מפחדת או לחלופין אין לה כוח לרוץ אחריו, ולכן היא סוגרת אותו בבית. אותו ילד יפרוק אח"כ את אותן האנרגיות בצורה לא טובה כמו בהשתוללות או בריב עם האחים. מי שחפץ בילדים ממושמעים כמו בסרטים האנגליים בהכרח יסרס את הפנימיות של הילד, את שימחת החיים ואת האנרגיות שלו. כמובן שיש לשמור על הילד מלגרום נזק לעצמו ולסביבה, אולם, כאמור, לא להרבות באיסורים שאינם הכרחיים.

צורת התקשורת עם הילדים: כדי לא להתעורר בבהלה ובהפתעה כשהילד המתוק הופך לנער מסתגר וכעוס, אשר לא רוצה לשמוע כלל את דעותינו ועצותינו – עלינו לבנות את הקשר הטוב כבר בגיל צעיר. זה אפשרי רק מתוך אינסוף סבלנות ורוך. שפת וטון הדיבור בהן לעיתים רבות אנחנו פונים אל הילדים משדרת לחץ והתקפה – "למה לא הכנת שיעורים?!", "כבר מאוחר, לך לישון!!", "למה החדר שלך לא מסודר?!", וכו'. הילדים במצבים האלה מרגישים מתח רב וחווים חוסר אהבה ודאגה כנה לשלומם מצד ההורה. גם אם הם יבצעו את מה שמצווים עליהם לעשות, זה יהיה מתוך פחד ולא מתוך חינוך אמיתי והפנמה של דרישות ההורה/מורה. תקשורת בריאה יותר צריכה להתנהל ברוך ולשדר אמפתיה – "בוא נעשה שיעורים ביחד", "אתה אוהב שהחדר מסודר. בוא ואעזור לך לסדר אותו", וכו'.
בהקשר הזה אפשר לציין את המחקר המפורסם של החוקר היפני (הופיע בסרט "בליפ") שתיעד את מבנה המולקולות של מים בכוס לאחר שפעם אחת אמרו להן מילים של חיבה ופעם שנייה מילים קשות ותוקפניות. בטכניקה מיוחדת הצליחו לצלם את המבנה המולקולארי של המים מיד לאחר אמירת הטקסט. כשנאמרו מילים נעימות ומעודדות, מולקולות המים הסתדרו במבנה הרמוני ויפה, וכשנאמרו מילים קשות ובוטות, או משפטי איום והפחדה, המולקולות היו מפורדות ובמבנה דיס-הרמוני. בגוף האדם יש 70% נוזלים. שווה לחשוב מה זה עושה לילדים (וגם לנו) כשמדברים אליהם בסגנון קשה, מאיים ותוקפני. מחנך אמיתי צריך לתת לילדים שלו תחושה נינוחה של "אני אוהב אותך, ולכן אני אומר לך את הדברים האלה", אחרת זה לא יעבוד. לילדים יש, כאמור, רדארים משוכללים ביותר והם יודעים מתי ההורה מדבר מתוך מקום אוהב שרוצה לעזור ולקדם ומתי מתוך כעס ותסכולים אישיים. כשכוונת הלב של ההורה לא נקייה – המסרים פשוט לא יעברו, וכשהילד מעט יגדל הוא יבעט במסגרת שעד כה כבלה אותו!

עקביות בחינוך: המסרים שאנו מעבירים לילדים צריכים להיות ברורים, עקביים וחדים. אם הילד עשה מעשה טוב יש לשבח אותו ולעשות מזה חגיגה. אם הוא עשה מעשה שלילי חשוב להבהיר לו שזו לא התנהגות שמקובלת עלינו. אם פעם מתייחסים אל המעשה השלילי כלאחר יד ובהומור ופעם מנסים לתקן ולחנך, הילד ירגיש את חוסר העקביות. קורה לא אחת לרבים שהילד מבקש משהו מסוים ולאחר שאנו מסרבים הוא פוצח בבכי קורע לב, שלבסוף מכניע אותנו (ניתן לראות את זה היטב במיוחד בסופרים במדפי הממתקים ליד הקופות...). הילד לומד שכשההורה אומר "לא" הוא מתכוון ל"כן" שבא לאחר מניפולציה רגשית שתופעל עליו, כלומר: לא = כן אם תבכה. גם כאן חוסר העקביות אולי משיג שקט זמני, אבל מערער את הסמכות ההורית שכה נחוצה להקניית הרגלים טובים לחיים. לאחר מכן, כשההורה ינסה לחנך לערכים נעלים יותר כמו סבלנות, ותרנות, רוגע ורעות, הילד כבר לא יאמין לו ובתת-מודע שלו יחשוב שההורה שוב סתם מדבר ולא מתכוון לדבריו. מסיבה זו המומחים לחינוך מציעים להגיד לילד כמה שפחות "לא" (מעבר לסיבה שהוסברה בתחילת המאמר) וזאת על מנת שלא נצטרך לשבור לאחר מכן את המילה שלנו ולהיתפס כלא עקביים. יחד עם זאת, מרגע שה"לא" כבר נאמר – בכל מיקרה ומצב קריטי לדבוק בו כדי לשדר לילד שאנחנו רציניים ובעלי עמוד שידרה.

שימוש בעונשים: חינוך בשליטה וכפייה אינו עובד! אדם קטן וחלש משיג שליטה על ילדיו ע"י סנקציות, עונשים, צעקות והטלת אימה. מאחר ואין לו כלים אחרים להשפעה מתוקף אישיותו, הוא נאלץ להפעיל את הסמכות בדרך כוחנית. להבדיל, אדם בעל אישיות אמיתית ובריאה יידע כיצד להשיג את מבוקשו בנועם ומתוך מתן דוגמא אישית. אפשר לראות את זה גם בבתי הספר כשיש מורים, שככל שהם יותר צועקים ומענישים, כך הילדים מכבדים אותם פחות, ולעומתם ישנם מורים שהילדים מאוד מעריכים, ובשקט פנימי וחיצוני מצליחים להשיג את המטרות הלימודיות ואף להשפיע על נפש הילדים ולתת להם כלים לחיים. הדרך החינוכית הנכונה, אם כך, תהיה לפעול בשקט, ברוך ובהקרנה אישית חיובית. יש כמובן להבדיל בין ענישה לבין הצבת גבולות. למרות שזה נראה בדיוק הפוך – הילדים משוועים שנציב להם גבולות ונשדר להם בכך שיש סדר בעולם. המתכון המנצח, אם כך, הוא הרבה גבולות יחד עם הרבה אהבה.
למרות שעונשים זה דבר שיש להימנע משימוש בו עד כמה שניתן, הוא בהחלט יכול להיות כלי עזר המסייע לחינוך אם עושים בו שימוש במינונים ובאופנים הנכונים. ככלל, אסור להעניש ילד בזמן כעס של ההורה. הילדים, כאמור, קולטים מתי אנחנו "מחנכים" כי קשה לנו או כי "צריך לחנך" ומתי אנחנו פועלים מאהבה וטובתם היא זו שחשובה לנו. על מנת להפעיל שיקול דעת מה נכון לעשות עם הילד כדי לקדם אותו ולא רק כדי לפרוק את התסכול הרגעי שלנו מומלץ להמתין מעט עם ההחלטה לגבי העונש. יחד עם זאת, חשוב שהעונש יהיה יחסית סמוך למעשה כדי שהקשר בין השניים יהיה מספיק ברור לילד. כמו כן החלק שחשוב יותר מהעונש עצמו הוא כמובן להסביר לילד מדוע הוא נענש ולנסות להביא אותו בעצמו להצדיק את העונש.
לגבי הכאה הדעות חלוקות. המקלים אומרים שזה כלי שצריך להשתמש בו לעיתים נדירות ביותר ובמצבים קיצוניים בלבד ואילו המחמירים שוללים אותו מכל וכל. הורים שמכים את ילדיהם בצורה תדירה (אני לא מדבר על הגדרה משפטית של הורים מכים שמקומם בכלל בכלא לשנים רבות) לא רק שלא רואים תוצאות מפעולתם, כי אם לרוב גם מחמירים את המצב ו"מייצרים" ילד ואדם אלים, שאח"כ יפרוק את תסכוליו על אחיו/חבריו לכיתה גם כן באלימות.
להבדיל מעונשים, לגיטימי לחלוטין להשתמש ב"פרסים"/"מתנות"/"צ'ופרים" על מנת לחזק התנהגות חיובית. גם אנחנו כמבוגרים מונעים מאוד מ"פרסים". בעוד ילד זקוק לממתק או לחיבוק ולמילה טובה, המבוגר זקוק לבונוס במשכורת או לקומפלימנט מהבוס. כולנו זקוקים לחיזוקים כאלו או אחרים, וביסודה ההתנהגות שלנו והכוח שמניע אותה להתקדם ולהשתפר לא שונה משל ילדים.

תקשורת בין ההורים: אסור בתכלית האיסור לריב ליד הילדים. ילד לא יכול לראות את ההורה שלו שבור. אימא שכואבת ובוכה זה מראה שמפרק את הפנימיות של הילד ומשאיר צלקות אדירות. כשההורים רבים זה גורם לילד להרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו והוא מאבד את הביטחון והאמון בעולם. עדיף לקחת את האוטו, לנסוע 20 קילומטר מהבית ושם לריב, מאשר לעשות את זה בנוכחות הילדים. גירושין של ההורים זאת בכלל נקודת משבר קריטית עבור כל ילד. קוראי מאמר זה ממש לא צריכים אותי כדי שאומר להם שיש לנסות כל דרך יצירתית על מנת למצוא את הדרך אל שלום הבית ולא לפרק את השותפות הזוגית (ובדרך לשבור כמה לבבות רכים) גם במחיר של ויתורים אישיים קשים.

להימנע מחינוך מתוך גאווה: הורים רבים מפעילים שיקולים זרים של אגו וגאווה בתהליכי החינוך. לא נכון לדחוק את הילד ללמוד משהו שהוא לא באמת חפץ בו (חוג שחמט/פסנתר/חמש יחידות במתמטיקה, וכו') רק כדי שנוכל להתגאות שיש לנו ילד מוכשר. הכוונות שלנו לא תמיד נקיות, טהורות וממוקדות בטובת הילד, אלא מונעות לא אחת ממה שנראה לנו שיגידו בשיחות הסלון של יום שישי או במפגשי השכנים במעלית. מעניין יהיה לבדוק כמה אימהות דוחפות את הילדים שלהם ללמוד, לדוגמא, רפואה מתוך הרצון שהוא יציל חיים של אנשים, לעומת כמה התואר "אימא של רופא" קורץ להן? מעבר לצורך שלנו לעבוד על מידת הגאווה שבנו, יש חשיבות גדולה לא לשרוט את הילד ולא לכפות עליו מחשבות, רגשות, רצונות ותוואי חיים שלא נכונים ומתאימים לו. כמובן שאין חלילה רע בלהיות רופא, עורך דין, אסטרונאוט או מנכ"ל חברת היי-טק אם זאת מבוקשה של הנשמה של האדם ורצונו העצמי והאמיתי.
בהקשר הזה חשוב לא להשוות את הילד לילדים אחרים ובטח שלא לאחיו. כל אחד הוא יחיד ומיוחד. אחד חזק יותר בלימודים, אחד חברותי והאחר בכלל אוהב טיולים וטבע. לכל אחד מסלול משלו וזו טעות לכפות את הרצונות שלנו על הילדים. יש הורים ששואלים ילד שחוזר הביתה עם ציון 70 במבחן "למה קיבלת רק 70?", "כמה קיבלו האחרים?" ו"מי קיבל הכי הרבה בכיתה?". במקום לפרגן על ההצלחה (בכל זאת הוא קיבל יותר מ-69...) ולעודד להמשיך ללמוד ולהשתפר, אנחנו משדרים להם שאנחנו מודדים, מעריכים ואוהבים אותם לפי ההישגים והציונים שלהם. חינוך כזה מייצר אנשים שבהמשך יהיו חסרי ביטחון עצמי, תחרותיים וקשים עם עצמם. הורים רבים רוצים שהילדים יממשו את כל מה שהם עצמם לא השיגו, ולכן "אונסים" את הילד להיות מה שהוא לא.

חינוך למאמצים ויגיעה: כלל גדול בחינוך הוא חינוך למאמץ ויגיעה ולא דווקא לתוצאות. מעל לכל ספק עדיף שילד ישיג 60 במבחן, בהנחה והוא שקד על החומר, ניסה להבינו והתאמץ עבור כל נקודה שהוא השיג, מאשר ילד שקיבל 100 מבלי שהתאמץ כלל. היום רוב הלימודים מבוססים על שינון וזיכרון. ישנם ילדים (כמו גם אנשים מבוגרים) שהזיכרון שלהם פחות חזק, אולם הם ילדים נפלאים ומלאי עוצמה פנימית. לא האינפורמציה בגיאוגרפיה או לשון היא זו שחשובה (במילא תוך ימים ספורים הכול ישכח), אלא הנכונות והרצון של הילד להתגבר על יצריו ולכפות על עצמו את לימוד החומר בעוד כל כולו קורה לו לצאת לשחק או לצפות בטלביזיה. התמדה זו תכונה יקרה שביקרות ואדם שרכש אותה יצליח בעתיד לפתח הרבה מעלות נוספות כדוגמת חריצות ורצינות (אף יותר מזה שניחן בזיכרון טוב וגדל בהמשך להיות עצלן). בהקשר הזה כדאי לזכור שפינוק של ילד זה דבר הרסני, ולכן עדיף לחנכו לכך שלא הכול בא בקלות בחיים.

לסיכום, חינוך הילדים מומשל לגשם. הגשם בפני עצמו לא מצמיח את הצמח, אלא עוזר לו לגדול ולהוציא את הפוטנציאל שכבר ממילא טמון בו. על פי האמונה היהודית, בכל יהודי יש "חלק אלוקה ממעל", כלומר נשמה וניצוץ אלוקי שכבר קיים בתוכו. חינוך נכון בא לחשוף ולממש את אותו פוטנציאל של ניצוץ זה ולהוציאו מהכוח אל הפועל. תפקידינו כהורים להשקות את הילדים מים זכים ולא חלילה בחומץ או בבנזין על מנת שנאפשר את תהליכי ההתפתחות הטבעיים הנכונים. הלוואי ונצליח בכך ונזכה לגדל בנים ובנות אוהבים ושמחים.

שבת שלום, ניר אביעד J