בס"ד
הזמנה לסדרת שיעורים בהנחיית ניר אביעד – "מפגש
שבועי עם עצמי"
בשעה טובה ומוצלחת נפתחת
סדרת שיעורים חדשה שתעסוק בהתבוננות פנימית בפרשות השבוע והחגים ובדרך שלהם להאיר את
מציאות חיינו כאן ועכשיו.
המפגשים יתקיימו ברחוב
השרף 9 רמת השרון בימי חמישי.
מפגש ראשון ביום חמישי
הבא ה-4/8/16 (ערב פרשת "מסעי") סיום משוער של הסדרה בע"ה בפרשת "בראשית".
התכנסות בשעה
20:45, התחלה בדיוק בשעה 21:00 וסיום בשעה 22:15.
כל מי שחפץ למלא ליבו
באור הנהדר ששולחים לנו פרשות השבוע ומועדי השנה, ללמוד ולהעמיק ביחד באווירה פתוחה
ומקבלת ולהתחזק בתובנות להעצמת היום-יום שלנו מוזמן בשמחה.
בשיעורים נפגש עם אוצרות
רוחניים יקרים ומגוונים - החל ממדרשי חז"ל והפרשנים הקלאסים, דרך מאמרי חסידות
שונים ועד לשירי שלום חנוך, מוקי ונעמי שמר.
מיועד לגברים ונשים.
כניסה ללא עלות. חניה צמודה.
מוזמנים בשמחה!!
____________________________________________________
בפרשת "מטות" אנו
קוראים, בין היתר, על הבקשה של שבטי גד וראובן ממשה רבנו להתיישב דווקא מזרחית לירדן
במקום עתיר במרעה ולגדל שם את צאנם בנחת וברווחה כלכלית. בתשובתו משה מתח עליהם
ביקורת משום שהוא חשד שהם פחדו מהעימות הצבאי עם העמים השונים, שישבו בחלק שמערבי
לירדן, וניסו להתחמק מהשתתפות בלחימה על כיבוש הארץ יחד עם שאר השבטים.
חז"ל הוסיפו וגילו לנו
שמשה העביר עליהם ביקורת נוספת וסמויה יותר על צורת החשיבה החומרית ועל סדרי
העדיפויות המעוותים שבאו לידי ביטוי בפנייתם אליו. מהכתוב עולה כי בני גד
וראובן ביקשו: "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו",
ואילו משה הפך את סדר הדברים: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם"
(פסוק כ"ד). בעוד הם הקדימו את הצאן לטף, שכן הם חסו על ממונם יותר
מאשר על בניהם ובנותיהם, משה, לעומתם, אמר להם: בנו לכם תחילה ערים לטפכם, ואחר כך
גדרות לצאנכם. המטרה ומשאת החיים היא הבית והמתרחש בתוכו. גולת הכותרת היא גידול
הילדים, חינוכם והכוונתם בנתיבות החיים. הצאן, המסמל את העבודה, את הפרנסה ואת
הקריירה, תופס מקום משני בלבד. הוא חשוב, אבל הרבה פחות, ולכן עליו להתייצב
באחרונה.
מי מאתנו לא יענה לשאלה מה חשוב
לו יותר – פיתוח קריירה במשך היום ומיקסום ההנאות האישיות בזמנו הפנוי או שרווחת וטובת
ילדיו - בתשובה שילדיו חשובים לו יותר מכל?! אולם בפועל, בפריטה למעשים
היומיומיים, זה לא תמיד כך. במובן מסוים הזמן שבו אנחנו מחויבים לצאת מהבית
ולהתפרנס הוא זמן אבוד (אם כי תמיד יש מקום לבחינה האם אנחנו עובדים שעות נוספות
כדי להשלים הכנסה ולאפשר את כלכלת המשפחה או כדי להימנע מההתמודדויות הלא פשוטות
שממתינות לנו בבית ופשוט נוח לנו להשאיר את הקושי למטפלת או לבן הזוג?). המאבק
האמיתי שלנו בתור הורים (וכמובן גם בתור בני/בנות זוג) הוא על העיסוקים בזמן הפנוי
שלאחר העבודה ובסופי השבוע. רבים מכירים את התחושה של לאות ועייפות בבואם הביתה
אחרי יום עבודה מאומץ במשרד/בשטח. מרגע הכניסה לבית כל מבוקשינו הוא רק להניח את
הגוף על הכורסא, לפתוח את הטלביזיה,
להתעדכן בחדשות (שכנראה כבר שמענו אותן היום 3 פעמים בעדכונים מידי שעה ברדיו
ובאינטרנט) ולצפות בשעשועון החדש עם המנחה המדליק. דווקא ברגעים האלה, כשכל רצוננו
הוא להתכנס בתוך עצמינו, "לנקות את הראש" ולהירגע מהטרוף שמתחולל מחוץ
לכותלי הבית, דווקא אז הילד הקטן שלנו רוצה שנשחק איתו בפאזל, או שהילדה חזרה עם
שיעורי בית וממש צריכה את עזרתנו. כמה קל להורים היום לחמש כל ילד במכשיר פלזמה
יוקרתי בחדר של כל אחד מהם ולעודד אותם (מתוקף הדוגמא האישית שאנחנו נותנים להם
בעצמינו) לבלות את זמנם היקר בבהייה חסרת תכלית במכשיר המקשקש, או לחלופין לממן
מורים פרטיים במקום היגיעה והטרחה של ישיבה משותפת בניסיון ללמוד יחד למבחנים.
מציאות החיים המודרנית ללא ספק קשה ולעיתים אף רומסת את האדם. הדרישות של הבוס/ תשלומי
המשכנתא/ מיסי הועד/ הצורך להיות תמיד יפה חיצונית/ שצף האירועים הדרמאטיים
בחדשות, וכו' וכו' וכו' גוזלים מאתנו את מעט הנחת הפנימית שעוד קיימת בנו ואת
נצנוצי הנשמה שלא מסתפקת בהבלי העולם הזה ורוצה משמעות. דווקא מתוך המקום הזה,
התורה באה ודורשת מאתנו להיות הורים אמתיים, להיות סבלניים לילדים, להתעניין בהם
ובשלומם, לקלח, להאכיל, לספר סיפור לפני השינה, לפתור איתם את שיעורי הבית בחשבון
והיסטוריה, לנסות לתקשר עם המתבגר העצבני והמסתגר וכו', וכל זאת בנחת רוח, בשמחה,
בהתמדה ובסבלנות אין קץ. אין ספק לאיש שלהיות הורה זו משימה קשה ותובענית מאוד.
המבחן שלנו כבני אדם הוא בדיוק במקומות האלה שקשה לנו ושהיצר האנוכי קורה לנו
לדאוג קודם כל לשלומנו ולרווחתנו ורק אח"כ לטובת הסובבים אותנו. נראה לי
שאחת השאלות הראשונות שישאלו אדם כשהוא "יזדכה על הציוד" בשמיים אחרי
120 שנה תהיה "איך היית בתור הורה?!".
פרשת השבוע הנוכחית זו הזדמנות
עבור כולנו לעצור ולבחון שוב את תפקודינו כהורים ואת סדרי העדיפויות שלנו בחיים,
ומתוקף כך לחדד שוב את ההבדל בין עיקר וטפל.
חינוך ילדים זו המשימה הגדולה
והחשובה ביותר של כל הורה וכל דור. לצערנו, בחברה המודרנית כבר כמעט ואין חינוך.
ישנם הקניית ידע ומקצוע, אבל לא חינוך אמיתי. החינוך היום הוא בעיקר על איך
"להצליח בחיים" במונחים של להרוויח יותר כסף ולהיראות יותר טוב ויפה,
בעוד שחינוך אמיתי פירושו לתת לילד כלים לאושר, לשמחה, לאהבת הזולת, לפרגון וכו'.
זו יומרה גדולה ומחייבת, ובכל
זאת במאמר אנסה להציג את העקרונות הבסיסיים לחינוך נכון ובריא של ילדים אשר ליקטתי
מתוך שיעורים תורניים ששמעתי בנושא מפי הרב יובל הכהן אשרוב, הרב שלמה אבינר, מר עוזי
חסון ועוד.
חום ואהבה בלי תנאים ובלי
סייגים:
הדבר הראשון
והחשוב מכל זה נתינת והענקת חום ואהבה. אם בקשר שבין איש ואישה נושא זה קריטי, אז
לגבי הילדים זה ממש פיקוח נפש. כשילד מרגיש שלא אוהבים אותו והוא לא שומע מספיק
מהוריו כמה הוא מקסים ונפלא הוא פשוט קמל מבחינה רגשית. תפקידנו לשדר לילד שלא
משנה מה קורה ולא משנה כיצד הוא התנהג בגן/בבית הספר – אנחנו אוהבים אותו! כמו
שלא ייתכן שנאמר לו שאם הוא לא היה ילד טוב הוא לא יקבל לאכול, שהרי אם הוא לא
יאכל הוא ימות, כך ממש, אם הוא לא יקבל אהבה הוא גם ימות! הוא ימות מבחינה נפשית.
האהבה וביטויה הם לפני החינוך והם התנאי להצלחתו של כל חינוך שהוא. יש הורים שילד
זה מטרד עבורם, ולכן נתינת אהבה מכל הלב קשה להם. כל עוד רואים בילד כגורם שמונע מאתנו
לצפות בשקט בדרבי בכדורגל, ללכת עם החבר'ה לשתות בירה בערב או לבקר אצל
הקוסמטיקאית, באמת יהיה קשה להתחבר לילד. בגרות הורית פרושה להבין שהילדים הם
העיקר האמיתי. ילד לא צריך פינוק משחית בדמות מתנות נוצצות או טיולים מרהיבים. היום
ישנם הורים רבים שבמקום אהבה וקשב קונים לילד מתנות כדי להשיג מעט שקט ולהרגיע את
המצפון. ילד צריך הורים נוכחים בחייו ושמבלים עימו זמן משמעותי ולא מתנות
חומריות!! מה שהילדים (וכולנו עדיין ילדים ותמיד נשאר כאלה מהבחינה הזו) באמת
צריכים זה חיוך, מילה טובה, חיבוק, שיעמדו מאחוריהם ויגבו אותם, שיאמרו להם כמה הם
אהובים ורצויים ושיפרגנו להם. אם באים לילד בעיקר בטענות ובכעסים, או לחלופין
בקרירות ואדישות, הילד יפתח תסכולים ובעיות רגשיות קשות. מומחים לחינוך אומרים
שדברי ביקורת צריכים להיות קצרים ומעטים ויש לקמץ בהם כמה שיותר, בעוד שביטויי
אהבה וחום צריכים להיות העיקר. אם ההורים מבלים שעות רבות בעבודה ועסוקים יותר
מידי בפיתוח עצמם ופחות מידי בבניית קשר עם הילדים, תוך שכנוע עצמי שהם
"מממשים את עצמם" (כפי שהחברה המערבית מפמפמת השכם וערב כל הזמן שצריך
לעשות), נפש הילדים בהכרח נפגעת. כל הורה חייב להפנים שזו המשימה החשובה ביותר בחיים
ושלשם צריכה להתמקד מירב האנרגיה שלו. לסמוך על גורמים חיצוניים כמו בית הספר /
המטפלת / החבר'ה שיעזרו לנו לעצב את דמותו החיובית של הילד זו טעות. זה פשוט לא
עובד. ילד צריך הורה משמעותי. יסלחו לי חלק מקוראיי, אבל לעניות דעתי הגישה של
"אתן לילד 20 דק' איכותיות ביום" אינה נכונה. הילד לא יכול מהיות מושפע
14 שעות ביום מגורמים חיצונים ולצפות ש-20 דק' יטו את הכף לכיוון שההורה מאמין בו.
הילדים שלנו צריכים אותנו הרבה יותר מעורבים בחייהם ממה שרובינו כיום בפועל עושים.
כמובן שעל מנת לאפשר לילדים את
האווירה הנכונה עבורם לצמיחה בריאה, חשוב, מעבר לנתינת החום והאהבה ללא תנאי,
להקפיד שכל ההתנהלות בבית (ובעיקר בין ההורים) תהיה באווירה נעימה. ילד שגדל בבית
שרבים בו וחלילה יש בו צעקות ו/או אלימות - בוודאות יגדל עקום. ניתן ממש לראות
כיצד בית שבו ההורים מתקשרים בצעקות, לא מצליחים לשוחח בנחת ביניהם ובינם ובין
הילדים, וש"החינוך" של הילד נעשה ע"י הטלת אימה מביא לתוצאות
הרסניות בנפש, שאח"כ שום טיפול פסיכולוגי לא יוכל לתקן.
מתן דוגמא אישית: חשוב מאוד לא להטיף לילדים על דברים
שאנחנו בעצמנו בתור הורים לא מצליחים ליישם. לילדים יש רדארים משוכללים
ביותר שחודרים את כל סבך המילים הריקות הישר אל הלב של ההורה. אם ההורה מורה
לדברים שהוא עצמו לא משיג או אפילו לא באמת מאמין בהם, הילד לא יספוג ממנו שום דבר
חיובי ואף יחשוב שההורה שקרן ולא אמין. המסקנה המתבקשת היא שכדי להיות מחנכים
אמיתיים חובה קודם כל לחנך את עצמינו. פעם שאלה בחורה כבת 25 עם זאטוט בן יומו
את הרב שלה מהו גיל חינוך ומתי היא צריכה להתחיל לעבוד על חינוך הילד? הרב ענה לה
בפשטות: "לפני 25 שנה".
אי אפשר לחנך לרוגע ולסבלנות,
אבל ברגע שמישהו חותך אותי בכביש לצפצף לו ולקללו. אם הילד יראה את זה הוא מיד
יאבד אמון בהורה שלו. הנפשות שלהם עדיין רכות וכל רגש שלילי של ההורה שהם קולטים
מזעזע את אמות הסיפים של נשמתם!
נקודה נוספת וחשובה ביותר היא שההורים
צריכים לשמוח במה שיש להם ולשדר הלאה לילדים שהעולם טוב. אבא שחוזר הביתה
ומתחיל במסכת של קטרוגים על כל מי שעובד איתו, על המצב במדינה ועל ראש הממשלה ושר
האוצר – הילדים שלו יספגו רעל ויגדלו להיות ביקורתיים וממורמרים בעצמם. הורים
שמדברים ביניהם על דברים חיוביים ומנסים להימנע מלשון הרע ורכילות יגדלו בהכרח
ילדים אופטימיים, חיוביים ומאמינים בעולם ובזולת. אם הדיבורים בבית הם על קשיי
הפרנסה, המגרעות של הזולת, הקושי והאכזריות שיש בעולם ועל האינטרסים הנמוכים
שמניעים את כולם – הילד יגדל להיות אדם מנוכר, חשדן, חרד ולבסוף גם שלילי בעצמו.
אדם בריא צריך לצאת מבית הוריו כמו דף חלק ונקי עם האמונה שהעולם טוב (כמובן תוך
נקיטת זהירות מינימאלית ומתבקשת מסכנות מובהקות) ולא מראש כמו דף מקושקש ועמוס
שריטות ואמונות שליליות, מגבילות ומסרסות.
מתן מקום לילד להתפתח: לא טוב לומר לילד הרבה פעמים
"לא" ו"אסור" על דברים שהוא רוצה ועושה. כל ילד הוא יחיד
ומיוחד וצריך לתת לו לבטא את הייחודיות והפנימיות שלו. בלשון הקבלה זה נקרה
"לבנות כלים" לדפוסי חשיבה וכישורים שונים שיבואו בהמשך החיים לביטוי
בצורה טובה ומתוקנת. לפעמים להורים אין כוח "לשיגעונות" של כל ילד וילד,
ולכן מונעים מהם עשיות מסוימות שיכולות לפתח אותם. מחנכים רבים מנסים לחתוך תכונה
רעה (לטעמם) ולהשאיר רק את מה שטוב. בפועל זה בלתי אפשרי, וכל תכונה
ש"חונקים" במקום אחד תצא אח"כ בצורה לא טובה במקום אחר. דוגמא לכך
היא ילד שרוצה לנסוע בחוץ עם האופניים ואימו מפחדת או לחלופין אין לה כוח לרוץ
אחריו, ולכן היא סוגרת אותו בבית. אותו ילד יפרוק אח"כ את אותן האנרגיות
בצורה לא טובה כמו בהשתוללות או בריב עם האחים. מי שחפץ בילדים ממושמעים כמו
בסרטים האנגליים בהכרח יסרס את הפנימיות של הילד, את שימחת החיים ואת האנרגיות
שלו. כמובן שיש לשמור על הילד מלגרום נזק לעצמו ולסביבה, אולם, כאמור, לא להרבות
באיסורים שאינם הכרחיים.
צורת התקשורת עם הילדים: כדי לא להתעורר בבהלה ובהפתעה כשהילד המתוק
הופך לנער מסתגר וכעוס, אשר לא רוצה לשמוע כלל את דעותינו ועצותינו – עלינו לבנות
את הקשר הטוב כבר בגיל צעיר. זה אפשרי רק מתוך אינסוף סבלנות ורוך. שפת וטון
הדיבור בהן לעיתים רבות אנחנו פונים אל הילדים משדרת לחץ והתקפה – "למה לא
הכנת שיעורים?!", "כבר מאוחר, לך לישון!!", "למה החדר שלך לא
מסודר?!", וכו'. הילדים במצבים האלה מרגישים מתח רב וחווים חוסר אהבה ודאגה
כנה לשלומם מצד ההורה. גם אם הם יבצעו את מה שמצווים עליהם לעשות, זה יהיה מתוך
פחד ולא מתוך חינוך אמיתי והפנמה של דרישות ההורה/מורה. תקשורת בריאה יותר צריכה
להתנהל ברוך ולשדר אמפתיה – "בוא נעשה שיעורים ביחד", "אתה אוהב
שהחדר מסודר. בוא ואעזור לך לסדר אותו", וכו'.
בהקשר הזה אפשר לציין את המחקר
המפורסם של החוקר היפני (הופיע בסרט "בליפ") שתיעד את מבנה המולקולות של
מים בכוס לאחר שפעם אחת אמרו להן מילים של חיבה ופעם שנייה מילים קשות ותוקפניות.
בטכניקה מיוחדת הצליחו לצלם את המבנה המולקולארי של המים מיד לאחר אמירת הטקסט.
כשנאמרו מילים נעימות ומעודדות, מולקולות המים הסתדרו במבנה הרמוני ויפה, וכשנאמרו
מילים קשות ובוטות, או משפטי איום והפחדה, המולקולות היו מפורדות ובמבנה
דיס-הרמוני. בגוף האדם יש 70% נוזלים. שווה לחשוב מה זה עושה לילדים (וגם לנו)
כשמדברים אליהם בסגנון קשה, מאיים ותוקפני. מחנך אמיתי צריך לתת לילדים שלו תחושה
נינוחה של "אני אוהב אותך, ולכן אני אומר לך את הדברים האלה", אחרת זה
לא יעבוד. לילדים יש, כאמור, רדארים משוכללים ביותר והם יודעים מתי ההורה מדבר
מתוך מקום אוהב שרוצה לעזור ולקדם ומתי מתוך כעס ותסכולים אישיים. כשכוונת הלב של
ההורה לא נקייה – המסרים פשוט לא יעברו, וכשהילד מעט יגדל הוא יבעט במסגרת שעד כה
כבלה אותו!
עקביות בחינוך: המסרים שאנו מעבירים לילדים צריכים
להיות ברורים, עקביים וחדים. אם הילד עשה מעשה טוב יש לשבח אותו ולעשות מזה חגיגה.
אם הוא עשה מעשה שלילי חשוב להבהיר לו שזו לא התנהגות שמקובלת עלינו. אם פעם
מתייחסים אל המעשה השלילי כלאחר יד ובהומור ופעם מנסים לתקן ולחנך, הילד ירגיש את
חוסר העקביות. קורה לא אחת לרבים שהילד מבקש משהו מסוים ולאחר שאנו מסרבים הוא
פוצח בבכי קורע לב, שלבסוף מכניע אותנו (ניתן לראות את זה היטב במיוחד בסופרים
במדפי הממתקים ליד הקופות...). הילד לומד שכשההורה אומר "לא" הוא
מתכוון ל"כן" שבא לאחר מניפולציה רגשית שתופעל עליו, כלומר: לא = כן אם
תבכה. גם כאן חוסר העקביות אולי משיג שקט זמני, אבל מערער את הסמכות ההורית
שכה נחוצה להקניית הרגלים טובים לחיים. לאחר מכן, כשההורה ינסה לחנך לערכים נעלים
יותר כמו סבלנות, ותרנות, רוגע ורעות, הילד כבר לא יאמין לו ובתת-מודע שלו יחשוב
שההורה שוב סתם מדבר ולא מתכוון לדבריו. מסיבה זו המומחים לחינוך מציעים להגיד
לילד כמה שפחות "לא" (מעבר לסיבה שהוסברה בתחילת המאמר) וזאת על
מנת שלא נצטרך לשבור לאחר מכן את המילה שלנו ולהיתפס כלא עקביים. יחד עם זאת, מרגע
שה"לא" כבר נאמר – בכל מיקרה ומצב קריטי לדבוק בו כדי לשדר לילד שאנחנו
רציניים ובעלי עמוד שידרה.
שימוש בעונשים: חינוך בשליטה וכפייה אינו
עובד! אדם קטן
וחלש משיג שליטה על ילדיו ע"י סנקציות, עונשים, צעקות והטלת אימה. מאחר ואין
לו כלים אחרים להשפעה מתוקף אישיותו, הוא נאלץ להפעיל את הסמכות בדרך כוחנית.
להבדיל, אדם בעל אישיות אמיתית ובריאה יידע כיצד להשיג את מבוקשו בנועם ומתוך מתן
דוגמא אישית. אפשר לראות את זה גם בבתי הספר כשיש מורים, שככל שהם יותר צועקים
ומענישים, כך הילדים מכבדים אותם פחות, ולעומתם ישנם מורים שהילדים מאוד מעריכים,
ובשקט פנימי וחיצוני מצליחים להשיג את המטרות הלימודיות ואף להשפיע על נפש הילדים
ולתת להם כלים לחיים. הדרך החינוכית הנכונה, אם כך, תהיה לפעול בשקט, ברוך ובהקרנה
אישית חיובית. יש כמובן להבדיל בין ענישה לבין הצבת גבולות. למרות שזה נראה
בדיוק הפוך – הילדים משוועים שנציב להם גבולות ונשדר להם בכך שיש סדר בעולם.
המתכון המנצח, אם כך, הוא הרבה גבולות יחד עם הרבה אהבה.
למרות שעונשים זה דבר שיש
להימנע משימוש בו עד כמה שניתן, הוא בהחלט יכול להיות כלי עזר המסייע לחינוך אם
עושים בו שימוש במינונים ובאופנים הנכונים. ככלל, אסור להעניש ילד בזמן כעס של
ההורה. הילדים, כאמור, קולטים מתי אנחנו "מחנכים" כי קשה לנו או כי
"צריך לחנך" ומתי אנחנו פועלים מאהבה וטובתם היא זו שחשובה לנו. על מנת
להפעיל שיקול דעת מה נכון לעשות עם הילד כדי לקדם אותו ולא רק כדי לפרוק את התסכול
הרגעי שלנו מומלץ להמתין מעט עם ההחלטה לגבי העונש. יחד עם זאת, חשוב שהעונש יהיה
יחסית סמוך למעשה כדי שהקשר בין השניים יהיה מספיק ברור לילד. כמו כן החלק שחשוב
יותר מהעונש עצמו הוא כמובן להסביר לילד מדוע הוא נענש ולנסות להביא אותו בעצמו
להצדיק את העונש.
להבדיל מעונשים, לגיטימי
לחלוטין להשתמש ב"פרסים"/"מתנות"/"צ'ופרים" על מנת
לחזק התנהגות חיובית. גם אנחנו כמבוגרים מונעים מאוד מ"פרסים". בעוד ילד
זקוק לממתק או לחיבוק ולמילה טובה, המבוגר זקוק לבונוס במשכורת או לקומפלימנט
מהבוס. כולנו זקוקים לחיזוקים כאלו או אחרים, וביסודה ההתנהגות שלנו והכוח שמניע
אותה להתקדם ולהשתפר לא שונה משל ילדים.
תקשורת בין ההורים: אסור בתכלית האיסור לריב ליד הילדים.
ילד לא יכול לראות את ההורה שלו שבור. אימא שכואבת ובוכה זה מראה שמפרק את
הפנימיות של הילד ומשאיר צלקות אדירות. כשההורים רבים זה גורם לילד להרגיש שהקרקע
נשמטת מתחת לרגליו והוא מאבד את הביטחון והאמון בעולם. עדיף לקחת את האוטו, לנסוע
20 קילומטר מהבית ושם לריב, מאשר לעשות את זה בנוכחות הילדים. גירושין של ההורים
זאת בכלל נקודת משבר קריטית עבור כל ילד. קוראי מאמר זה ממש לא צריכים אותי כדי
שאומר להם שיש לנסות כל דרך יצירתית על מנת למצוא את הדרך אל שלום הבית ולא לפרק
את השותפות הזוגית (ובדרך לשבור כמה לבבות רכים) גם במחיר של ויתורים אישיים קשים.
להימנע מחינוך מתוך גאווה: הורים רבים מפעילים שיקולים זרים של
אגו וגאווה בתהליכי החינוך. לא נכון לדחוק את הילד ללמוד משהו שהוא לא באמת חפץ בו
(חוג שחמט/פסנתר/חמש יחידות במתמטיקה, וכו') רק כדי שנוכל להתגאות שיש לנו ילד
מוכשר. הכוונות שלנו לא תמיד נקיות, טהורות וממוקדות בטובת הילד, אלא מונעות לא
אחת ממה שנראה לנו שיגידו בשיחות הסלון של יום שישי או במפגשי השכנים במעלית.
מעניין יהיה לבדוק כמה אימהות דוחפות את הילדים שלהם ללמוד, לדוגמא, רפואה מתוך
הרצון שהוא יציל חיים של אנשים, לעומת כמה התואר "אימא של רופא" קורץ
להן? מעבר לצורך שלנו לעבוד על מידת הגאווה שבנו, יש חשיבות גדולה לא לשרוט את
הילד ולא לכפות עליו מחשבות, רגשות, רצונות ותוואי חיים שלא נכונים ומתאימים לו.
כמובן שאין חלילה רע בלהיות רופא, עורך דין, אסטרונאוט או מנכ"ל חברת היי-טק
אם זאת מבוקשה של הנשמה של האדם ורצונו העצמי והאמיתי.
בהקשר הזה חשוב לא להשוות את
הילד לילדים אחרים ובטח שלא לאחיו. כל אחד הוא יחיד ומיוחד. אחד חזק יותר
בלימודים, אחד חברותי והאחר בכלל אוהב טיולים וטבע. לכל אחד מסלול משלו וזו טעות
לכפות את הרצונות שלנו על הילדים. יש הורים ששואלים ילד שחוזר הביתה עם ציון 70
במבחן "למה קיבלת רק 70?", "כמה קיבלו האחרים?" ו"מי
קיבל הכי הרבה בכיתה?". במקום לפרגן על ההצלחה (בכל זאת הוא קיבל יותר
מ-69...) ולעודד להמשיך ללמוד ולהשתפר, אנחנו משדרים להם שאנחנו מודדים, מעריכים
ואוהבים אותם לפי ההישגים והציונים שלהם. חינוך כזה מייצר אנשים שבהמשך יהיו חסרי
ביטחון עצמי, תחרותיים וקשים עם עצמם. הורים רבים רוצים שהילדים יממשו את כל מה
שהם עצמם לא השיגו, ולכן "אונסים" את הילד להיות מה שהוא לא.
חינוך למאמצים ויגיעה: כלל גדול בחינוך הוא חינוך למאמץ
ויגיעה ולא דווקא לתוצאות. מעל לכל ספק עדיף שילד ישיג 60 במבחן, בהנחה והוא שקד
על החומר, ניסה להבינו והתאמץ עבור כל נקודה שהוא השיג, מאשר ילד שקיבל 100 מבלי
שהתאמץ כלל. היום רוב הלימודים מבוססים על שינון וזיכרון. ישנם ילדים (כמו גם
אנשים מבוגרים) שהזיכרון שלהם פחות חזק, אולם הם ילדים נפלאים ומלאי עוצמה פנימית.
לא האינפורמציה בגיאוגרפיה או לשון היא זו שחשובה (במילא תוך ימים ספורים הכול
ישכח), אלא הנכונות והרצון של הילד להתגבר על יצריו ולכפות על עצמו את לימוד החומר
בעוד כל כולו קורה לו לצאת לשחק או לצפות בטלביזיה. התמדה זו תכונה יקרה שביקרות
ואדם שרכש אותה יצליח בעתיד לפתח הרבה מעלות נוספות כדוגמת חריצות ורצינות (אף
יותר מזה שניחן בזיכרון טוב וגדל בהמשך להיות עצלן). בהקשר הזה כדאי לזכור שפינוק
של ילד זה דבר הרסני, ולכן עדיף לחנכו לכך שלא הכול בא בקלות בחיים.
לסיכום, חינוך הילדים מומשל
לגשם. הגשם בפני עצמו לא מצמיח את הצמח, אלא עוזר לו לגדול ולהוציא את הפוטנציאל
שכבר ממילא טמון בו. על פי האמונה היהודית, בכל יהודי יש "חלק אלוקה
ממעל", כלומר נשמה וניצוץ אלוקי שכבר קיים בתוכו. חינוך נכון בא לחשוף ולממש
את אותו פוטנציאל של ניצוץ זה ולהוציאו מהכוח אל הפועל. תפקידינו כהורים להשקות את
הילדים מים זכים ולא חלילה בחומץ או בבנזין על מנת שנאפשר את תהליכי ההתפתחות
הטבעיים הנכונים. הלוואי ונצליח בכך ונזכה לגדל בנים ובנות אוהבים ושמחים.
שבת שלום, ניר אביעד 