בס"ד
בס"ד
פרשת "ראה": על בחירה מול בכי-רע
מי לא רוצה להיות אדם טוב יותר, בריא יותר, חזק יותר, נעים יותר וסבלני יותר? ובכל זאת, למה זה כל כך קשה לנו?! סימן ההיכר הבולט ביותר של מין האדם הוא היותנו בעלי יכולת לבחירה חופשית, וזאת בניגוד לכל יתר הברואים (כולל המלאכים), שכל מהלכיהם מוכתבים על פי חוקים קבועים הניתנים לחיזוי מראש. דרכי התגובה של האדם לכל מצב אפשרי הן רבות ומגוונות, בחירותיו מגדירות אותו ואת אישיותו ואפשרות זו היא ההופכת אותו מ"מכונה מתוכנתת" לנזר הבריאה. התורה מדגישה עיקרון זה במקומות רבים. אחד מהם מופיע בתחילת הפרשה הנוכחית: "ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה. הברכה - אשר תשמעו... והקללה - אם לא תשמעו" (דברים י"א, כ"ו). מחשבותינו, מילותינו ובעיקר מעשינו יכריעו האם נזכה ונבחר בחיים טובים בעולם הזה ובעולם הבא או לחלופין לסבל וריחוק מעצמינו ומסביבתנו.
"מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך" נכתב במשנה, כלומר בכוח מעשינו להכריע האם ניטה לצד הברכה או חלילה לצד הקללה. אילו לא הייתה יכולת בידי האדם לבחור בטוב או ברע, לא היה מקום לציוויים שנאמרו בתורה. אין מקום לצוות על מי שהוא כפוי ואינו בעל בחירה. באותה מידה גם לא היה מקום לתת לאדם הכפוי שכר על מעשיו או עונש על מחדליו, שהרי הוא לא פעל מתוקף בחירתו החופשית. כוח הבחירה שקיבל האדם מקורו בעובדת היותו "נברא בצלם אלוקים".
הפסוק בספר איוב אומר: "וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד". "פרא" הוא דבר שאינו מעוצב, אינו יודע גבולות, פורץ לכל אשר יחפוץ – כמו "שיח פרא", שצומח ללא השגחה והכוונה. כך גם תינוק קטן – מטבעו אין לו ריסון והגבלות. כל עולמו סובב סביב סיפוקיו, תאוותיו ורצונותיו והכול משועבד לו ללא מחויבויות מצידו. אילו האדם ימשיך לגדול ללא הדרכה והכוונה, ללא גבולות ברורים וקבלת סמכות הוא יהפוך ברבות הימים מ"עיר פרא" קטן לחמור גדול. אדם כזה חושב שכל העולם משועבד לרצונותיו, כל האמצעים כשרים להשגת תאוותיו, בשרירות ליבו הוא פועל, והוא אינו מקשיב לאנשים סביבו המנסים לתקשר את רגשותיהם ורצונותיהם עימו. אם הוא אינטליגנט הוא יעטוף את "פראותו" בעטיפות יפות ואולי אף ייראה נימוסי ו"יפה נפש", אולם במהותו הוא עדיין יישאר "פרא" ללא שום ריסון עצמי אמיתי. לצערנו מסתובבים בנינו לא מעט אנשים כאלה, ועם יד על הלב – אפילו בכל אחד מאיתנו מסתתר חמורונצ'יק קטן ואנוכי.
אל לנו להניח לדברים פשוט "לקרות". עלינו להתבונן במתרחש ולשאול את עצמינו מהי הסיבה שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? מה אנחנו רוצים באמת? האם הבחירות שלנו בחיים הם של "טייס אוטומטי" שהפעלנו אי שם בעבר או שהם פרי החלטה מושכלת ועכשווית? החלטותינו מעצבות את חיינו וקובעות את גורלנו. אם לא ניקח פיקוד ונשאר צופים מן הצד, החיים יחלפו על פנינו.
למה אנחנו עצלנים? למה אנחנו אוכלים יותר מדי? למה אנחנו נוטים להתעצבן ולכעוס במהירות?
אם הדבר שמגדיר אותנו הוא התיאבון והדחפים שלנו, אזי אין כל סיבה בעולם שנשתנה. אנשים אלימים, שקרנים, ומועלים בכספים לא צריכים להאשים את עצמם. הם פשוט נפלו קורבן לנטיות הטבעיות שלהם. האם קשה לנו להסתדר עם שכנינו? אם כן האשמה היא על הורינו, שלא גידלו וחינכו אותנו כראוי. מדוע ישנם כל כך הרבה אנשים היושבים בכלא? החברה אשמה בדבר, וכן הלאה... הפועל היוצא של תפיסה זו אומר שאנחנו כולנו בסה"כ עוברי-אורח "תמימים", קורבנות אנושיים של עולם שחוקיו ומאפייניו נקבעו מראש. גישה זו ודאי שגויה מן היסוד. התורה לא הייתה, כאמור, דורשת מאיתנו להיות טובים אם לא הייתה לנו את נקודת היסוד של ההבחנה והבחירה בין טוב ורע.
בתוך כל אחד מאתנו מתנהל ללא הרף קרב אימתני. זהו הקרב בין תשוקות ומאוויי הגוף לבין שאיפות הנשמה. ישנם זמנים בהם אנחנו יודעים באופן אובייקטיבי שמשהו נכון עבורנו, אך התשוקות הגופניות שלנו מפריעות ומטשטשות את שיקול הדעת. מי לא מכיר את הסיטואציה בה אנחנו מנסים לרדת במשקל ומישהו מציע לנו פרוסה מגרה ביותר של עוגת שוקולד עתירת קצפת. התגובה הראשונה היא, "לא, אסור לי, אני בדיאטה". אבל בעודנו בוהים בעוגה, גופנו מדבר בקול אחר: "רק חתיכה קטנה, מחר נתחיל את הדיאטה". מכאן הדרך של פצצת הקלוריות הזו אל הפה שלנו קצרה ביותר. הגוף אינו אומר: "תשכח מהדיאטה, אכול את העוגה ותהיה שמן" משום שהוא יודע שאנחנו נדחה על הסף את צורת השכנוע הזאת. במקום זאת, הוא מניח לנו להאמין שאנחנו יכולים לוותר רק קצת ועדיין להיות בשליטה. מסיבה זו הגוף הוא אויב ערמומי ובכל פעם שאנו נכנעים לו אנחנו רק גורמים לכך שיהיה לנו קשה יותר לעמוד בפיתוי בפעם הבאה.
מעבר לתכתיבי היצר והגוף, רוב האנשים נכנעים לתכתיבים החברתיים שמופעלים עליהם (מבית הוריהם, דרך השכונה והחברים ועד האופנות החולפות שמכתיבה לנו הטמבלביזיה). בסופו של דבר רבים מאיתנו מוצאים עצמם נדחקים אל תוך השבלונה של עבודה במשרד בין 9:00 ל-18:00, נסיעה במאזדה 3, נופשון שנתי באנטליה (עד שהטורקים התחילו להשתגע), בילוי באותם מקומות, לבישת אותם בגדים, חבישת אותן משקפי שמש ונעילת אותם מותגי נעלים. בחירה חופשית כמעט ולא קיימת במציאות החיים הזו. מעבר לכל אלה, הסביבה משפיעה בצורה מהותית גם על אופן החשיבה שלנו ועל הרמה המוסרית לפיה נחיה ונפעל. אחד הדברים הבולטים בדורנו הוא שנעלמה הבושה. אם בעבר אנשים התביישו בהתנהגותם הלא נורמטיבית ובסתר העלימו מיסים/השתמטו משרות מילואים/לכלכו את הטבע, וכו', היום הלך הרוח הכללי אומר שמי שלא עושה את כל אלה דווקא הוא הלא נורמטיבי, או בלשון הרחוב ה"פראייר". כאשר זהו הלך הרוח הכללי בחברה אין ספק שלמקומות הנמוכים והשליליים שבתוכנו יש יותר לגיטימציה לבוא לידי ביטוי משום שיש פחות כוחות חברתיים שיבלמו אותם. דרגה גבוהה יותר של בחירה, אם כך, היא השקטה של הרעש החיצוני וניסיון להקשיב לנשמה ולהבין מה הקול הפנימי שבי קורא לי לעשות ומבקש ממני.
ואי אפשר בלי קצת דיבורים על אמונה. הרמה הנעלה ביותר של בחירה חופשית אינה רק כאשר אנו שואלים את עצמינו "מה הנשמה שלי רוצה?", אלא כשאנחנו שואלים את עצמינו "מהו רצון האלוקים?". כשרצון הבורא נמצא בראש סדר העדיפויות שלנו, פירוש הדבר שהשגנו את צורת החיים הנעלה ביותר. במצב זה אנחנו משתמשים ברצוננו החופשי כדי להתמזג עם הכוח המשמעותי והחזק ביותר עלי אדמות – בורא העולם. כמובן שרצון הקב"ה שנשמור את השבת, נאכל כשר, נתפלל וכו, אולם בראש ובראשונה הוא מעוניין שננהג בכבוד, בהגינות ובאהבה איש אל רעיהו. זוהי תמצית הבחירה החופשית הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה. הרבה יותר קל להיכנע לגוף וליצר הרע שקוראים לנו לקנא, לכעוס, לרכל, לדבר סרה, לתחמן, לשקר, לגזול וכו, מאשר לבחור להיות נעים, סבלני, ותרן ומדבר תמיד טוב על הזולת. נדרשת ערנות ומוטיבציה גדולה על מנת להתמיד ולהצליח במשימה. מהבחינה הזו, עולמם של אלה שנולדו אל תוך המסגרת הדתית ולא ביצעו בחירה מושכלת בדרך זו אינו פשוט בכלל. אותם אנשים נאלצים להיאבק בהרגל ובמוכר ולהתחבר אל הרעיונות הנעלים, עליהם שמעו מגיל אפס, מתוך בחירה חופשית. זו גם אחת הסיבות העיקריות לתופעת הדתיים-לשעבר (דתל"שים) שפשוט "נרדמו" בתוך אורך החיים הרגיל ונשארו רק עם האיסורים הכובלים של התורה מבלי להתחבר לפנימיות וליופי שבה.
שבת שלום, ניר אביעד J