‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת חיי שרה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת חיי שרה. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 4 בנובמבר 2015

פרשת "חיי שרה" - מדוע היד שוב פעם נשלחת אל הבורקס והעוגה האסורים?

בס"ד


בפרשת "חיי שרה" נגלית לעינינו במלוא הדרה דמותה של רבקה אימנו, אשתו המיועדת של יצחק, כנערה גומלת חסדים הראויה לבוא אל בית אברהם, היהודי הראשון ואיש החסד הגדול, ולהיות שותפה מרכזית לבניין בית ישראל. ואכן, העוקב אחר הפסוקים יגלה הקבלה בין דמותה של רבקה לבין דמותו של אברהם, כאשר לשניהם הכתוב מייחס, מלבד תכונות החסד, טוב הלב והאמונה, גם את תכונת הזריזות והנמרצות.

במרכז הפרשה נמצא, כזכור, סיפור שליחותו של אליעזר, עבדו של אברהם, אשר קיבל משימה מיוחדת למצוא ליצחק הצעיר כלה ראויה. העבד הנאמן ראה את רבקה טובת המראה והעמיד אותה במבחן לבחינת מידותיה, עת הוא ביקש ממנה עזרה ורצה לראות את תגובתה. רבקה לא רק שעמדה במבחן, אלא אף סיימה אותו בהצטיינות יתרה אודות למאמציה יוצאי הדופן לסייע לאותו הזר ולזריזותה הגדולה בביצוע המשימות: "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִים מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹונִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּייךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּות. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁוקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹוב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו. בהמשך ישנו תיאור דומה נוסף: "וַתָּרָץ הַנַּעֲרָה וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (בראשית פרק כד').

על מנת להבין טוב יותר מה התורה מנסה לומר לנו בהבליטה את מידת זריזותה המיוחדת של רבקה כדאי לחזור פרשה אחת אחורה לפרשת "וירא" ולהבחין בתיאור מעט מפתיע של אברהם בבוקר עקדת יצחק: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּוקֶר" (בראשית פרק כב'). נראה כי אברהם לא רק שהסכים לביצוע הפעולה, אלא אף השכים קום והזדרז בצורה מיוחדת כדי לבצע את ציווי הבורא, חרף העובדה שמדובר היה בשחיטת בנו יחידו ואהובו יצחק. מהדברים עולה השאלה כיצד ייתכן היה שאברהם גילה כזו חיוניות ונמרצות בביצוע הפעולה הקשה עד כי הוא כל כך הזדרז ליישמה? בהקשר של הזריזות של אברהם, במקום אחר בפרשה "וירא", מתוארת הכנסת האורחים המפורסמת שלו עת הוא ראה את שלושת עוברי האורח במדבר: "וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל... וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי... וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם... וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ".

מקריאה של התיאורים על זריזותם של אברהם ורבקה עולה ומתחדדת דמותם של אבותינו כבעלי זריזות ופעלתנות יוצאת דופן. מאחר, וכאמור, אין לראות בסיפורי התורה כסיפורים הסטורים בלבד, עבורנו זו הזדמנות לדון במשמעות מבחינתנו של אותה תכונת הזריזות, אשר לה הקדיש הרמח"ל מספר פרקים בספרו המפורסם "מסילת ישרים", ושאותה הוא האדיר ושיבח מאוד.

מסכת פסחים במשנה מלמדת אותנו כי "זריזים מקדימים למצוות", וזאת כחלק מהציון הכללי לשבח שהיא נותנת לבעלי תכונת הזריזות והחריצות. מדוע, אם כך, מרוממת היהדות את קיום המצוות מתוך זריזות דווקא, שכן אם מה שחשוב בסופו של דבר זה שהמצווה/העשייה הטובה תעשה, הרי מה המעלה הגדולה בעשייתה במהירות וכמה שיותר מוקדם? 

את התשובה לכך אנחנו מוצאים כבר בפרשת בראשית בדבריו של הקב"ה אל אדם וחוה: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ".

מדוע החטא רובץ ומחכה לנו כבר בפתח של כל עשייה ומה כל זה יכול ללמד אותנו במציאות חיינו כאן ועכשיו? התשובה לכך נעוצה בהבנה שדרכו של היצר הרע היא לנסות לתפוס ולשכנע אותנו בטיעוניו השונים כבר בתחילת הפעולה – במקום הכי רגיש ופגיע. היצר הרע (אותו כוח שלילי שמוטבע באדם מיום היוולדו) יודע שברגע שאנחנו כבר מתחילים לעשות דבר מה אנחנו ככל הנראה גם נצליח במשימה, ולכן ברוב ערמומיותו הוא מנסה לאחוז בנו באותה נקודת התחלה קריטית. אותו כוח שלילי יודע שהמרחק בין 0 ל-1 הרבה יותר גדול מאשר המרחק בין 1 ל-2 או בין 55 ל-56, ולכן דואג לספר לנו בהתחלה סיפורי אימה על מה שצפוי לנו בדרך עד שהוא מקרר אותנו מביצוע הפעולה החיובית ושכרו הוא בכך שאנחנו נשארים במקומנו ולא מתקדמים.

המעלה הגדולה, אם כך, של בעל תכונת הזריזות היא בהבנתו את החוק הרוחני של "לפתח חטאת רובץ" והתגברות עליו. כיצד עושים זאת? ע"י ביצוע פעולות של קודש ושל חול במהירות והתגברות על מידת העצלנות והכבדות המאפיינת את כולנו. על כך אמר דוד המלך: "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך" (תהילים קי"ט, ס).

חשוב להבין שבטבע של כולנו להיות סטאטיים, וזו גם הסיבה שאנחנו אוהבים יציבות וקיבעון, גם אם הוא שלילי. רבים יעידו בגלוי שהם מעדיפים את הצרות המוכרות להם מאשר ניסיון לעשיית שינוי, שסופו לא ידוע ולוט בערפל. כולנו באנו מיסוד העפר ("מעפר באתה..."), שהוא מטבעו מקובע במקום, ולכן הטבע החומרי שלנו הוא להישאר באותו המצב. להיות זריז פירושו ללכת נגד הטבע החומרי והגס שלנו ששואף למנוחה מתמדת. הרמח"ל, כאמור, הגדיל לתאר בדיוק נקודה זו בכותבו על מידת העצלות ב"מסילת ישרים": "ותראה כי טבע האדם כבד מאוד, כי עופריות החומריות גס. על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו, ויתגבר ויזדרז. שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי הוא שלא יצליח".

עבור האדם שמחפש משמעות לחייו, להיות מקובע זה אסון כפול ומכופל, שכן מי שרוצה להתקדם ברוחניות חייב להיות בתנועה מתמדת ("לֶך לְךָ"). אדם שקשה לו עם שינויים וכל תזוזה מפחידה אותו (כדוגמת שינוי עבודה/ דירה/ תחביב/ חברים) יתקשה גם להתעלות ברוחניות ובקיום המצוות. ישנם שומרי תורה ומצוות רבים שהעשיות שלהם הם מתוך "טייס אוטומטי" מבחינת "מצוות אנשים מלומדה", בעוד שעשייה מתוך להט פנימי מחייבת התחדשות והתגברות על יסוד העפר והכבדות. מאידך, ישנם לא מעט אנשים אשר מאמינים בכל ליבם בקיומו של בורא לעולם ובתורה שהוא נתן לנו, אולם נמנעים מ"לקפוץ אל המים" ולקבל על עצמם את השינויים הנדרשים בהתנהגותם כפועל יוצא מאותה אמונה במה שהקב"ה הורה לנו לעשות ולא לעשות. גם אצל אנשים אלה מידת הזריזות לוקה בחסר משום שהם עסוקים בדמיונות ביחס לקושי שייווצר להם כתוצאה משינוי באותם ההרגלים ולכן הפחד עוצר אותם מלהתקדם ולחיות חיי אמונה עמוקים ומשמעותיים.

כל מי שצנח בצבא או במסגרת אחרת יכול להעיד שלפני הקפיצה מהמטוס ישנו רגע בו אתה יודע שאתה צריך לקפוץ ואפילו יודע שאתה עומד לקפוץ, ובכל זאת משהו בלתי נשלט עוצר מבעדך לעשות זאת ואתה קופא במקום. כך הדבר גם עם הרבה משימות ועשיות פיזיות ורוחניות בחיי היום-יום שלנו. אנחנו יכולים להחליט על ביצוע משימה כלשהיא, להאמין שהיא נכונה לנו ואף להביא את עצמינו פיזית לכדי רגע לפני מימושה, ובכל זאת במבחן התוצאה אנחנו נכשל ולא נעשה אותה בסופו של דבר. מדוע הדבר קורה? התשובה היא שאנחנו פשוט נותנים לדמיונות לחרב את כל מה שבנינו.

כתבו חז"ל: "מצווה הבאה לידך – אל תחמיצנה". מה פרוש לא להחמיץ אותה? בפשט הדבר הוא כמובן לא לפספס אותה, אולם יש לכך עומק נוסף – אסור שהיא תחמיץ. כמו שהבצק מחמיץ אם עובר זמן מסוים והוא נהייה בפסח אסור לאכילה, כך גם עם כל מצווה שהיא – אם עובר זמן מה מהרגע שאנחנו לראשונה פוגשים בה מבלי שנקיימה, אזי לא רק שהחמצנו את ההזדמנות, אלא גם עשינו את המציאות שלנו חמוצה יותר.

מאיר אריאל באחד משיריו היפים מצטט את התלמוד הירושלמי באומרו: "ואבא חוזר ואומר: 'תעזבהו יום יעזבך יומיים', העגלה נוסעת אין עצור. קפצת ממנה היום, חלפו שעתיים, והנה נשארת מאחור". ההזדמנויות שאנחנו מקבלים לעשות עשיות משמעותיות חולפות ועוברות להן כהרף עין. אדם מקובע ואיטי מפספס אותן עד שלבסוף הוא נותר מאחור.

לאותה תכונת כבדות ועצלנות, המונעת מאתנו לזהות וליישם את כל אותן הזדמנויות, דוגמאות אינספור מחיי היום-יום של כולנו. כך לדוגמא, כשיש לנו הזדמנות לתת תרומה לאדם נזקק ברחוב או לחלופין לתרום לארגון חסד כזה או אחר אנחנו לעיתים רבות מתמלאים בתחושת כבדות המלווה בחשדנות מוגזמת. לא אחת קורה שאנחנו לבסוף שולחים את היד אל הארנק, אבל אותו עני כבר עבר מעלינו ופשוט פספסנו את ההזדמנות לעשות את אחת המצוות החשובות ביותר. מסופר בתלמוד על התנא נחום איש גמזו (שזכה לכינויו על שום שעל כל דבר שארע לו אמר "גם זו לטובה") שיום אחד פגש בדרך עני שביקש ממנו מעט אוכל. נחום איש גמזו השיב לו שימתין לו מתחת לביתו עד שהוא יגמור לפרוק את חמוריו ולסדר מספר דברים. כשהוא ירד אל אותו עני עם מגש עמוס באוכל ובמשקה הוא ראה כי האומלל כבר נפטר מרעב. באותו הרגע ביקש נחום כי יחתכו את רגליו על שהם לא מיהרו לרוץ ואת ידיו על שהם לא הזדרזו לסייע לאותו עני. הוא פשוט לא יכול היה לסבול את ההבנה שאולי בגלל האיטיות שלו הוא החמיץ את ההזדמנות להציל את אותו אדם, ועל כן ממש חש אשם בפטירתו.

דוגמא נוספת היא שכשאנחנו נוסעים באוטובוס ואדם מבוגר נאלץ לעמוד מפאת מחסור במקומות פנויים. לא אחת קורה שאנחנו מתלבטים וחושבים מספר שניות האם לקום ולפנות לו את הכיסא עד שמישהו אחר כבר עושה זאת וזוכה לקיים את המצווה של "והדרת פני זקן" לפנינו. מזווית מעט אחרת, יכול כל גבר/אישה נשואים להעיד שהוא רואה את הכיור המלא בכלים או את הסלון המבולגן ולא רץ בחדווה לסדר ולנקותם ועושה זאת רק כשממש כלו כל הקצים או שבן/בת הזוג כבר מעיר לו ומשווע אל עזרתו.

מדוע צריך להגיע אל המצב הזה? מדוע אנחנו לא פשוט מיישמים את מה שנכון בעינינו?

אחד ה"טריקים" של היצר הרע הוא לספר לנו ש"יש לנו עוד הרבה זמן" ושעוד נספיק לעשות בעתיד את כל מה שאנחנו רוצים/ מתכננים/ חושבים שנכון. חשוב שנזהה את דפוס החשיבה הזה ונבין שאולי זה נשמע משכנע, אולם המציאות המרה מוכיחה כי לא כך הוא הדבר. לצערנו, ישנם כל כך הרבה בני 50/60/70/80, אשר יום אחד אוחזים את ראשם בידם ושואלים: "איפה הייתי עד עכשיו?! לאן נעלמו לי כל החיים?" מעבר לכך, מי מאתנו יודע מתי הוא יפטר מהעולם? למישהו יש בטוחה ועירבון מתי זה יקרה? יכול להיות שזה יהיה בעוד 5 דק' ואז כל כך נצטער בעולם הבא על כל ההזדמנויות שפספסנו לעשות טוב ולהתקדם מבחינה רוחנית כבר פה בעולם החומר. בספרי הקודש כתוב כי העונש הכי קשה לאדם אחרי פטירתו מהעולם הוא בבושה שנשמתו תרגיש כשיראו לה את כל המקומות בהם הוא יכול היה לעשות עשיות טובות, אולם הוא התמהמה ופספס. הכאב שנרגיש באותו הרגע יהיה חזק פי אלף מכל קלשון מחודד ולבה לוהטת (כפי שבטעות מלמדים בתורות אחרות). בבסיס היהדות האמונה כי בעולם הזה, הזמני ובר החלוף, באנו לעשות את העבודה ואילו את השכר נקבל בעולם הנצח אחרי פטירתנו. לאחר שנסתלק מהעולם כל ההזדמנויות שפספסנו לא תחזורנה ולכן כה חשוב "לקטוף" כל מעשה טוב ו"ללקט" כל מצווה שאנחנו יכולים בדרך. ההזדמנויות שאנחנו מקבלים לעולם לא יחזרו על עצמם בדיוק באותה הצורה והמתכונת. צריך לפקוח טוב טוב את העיניים ואת הלב ולהיות ערניים למה שהקב"ה מזמן לנו דרך "צירופי מקרים" / דברים שאנחנו שומעים ונחשפים אליהם / מחשבות שעולות בנו / וכו'. משכבר עולה מחשבה והבנה מעוררת שכזו על כך שהזמן עובר ואינו אינסופי – עלינו מיד לעשות מעשה ולקבל על עצמינו החלטה לשינוי מעשי כזה או אחר ולא לתת לה להישאר כ"רעיון יפה" ולהתמסמס אל תוך ההבל והריק של החיים.

"טריק" נוסף של היצר הרע הוא לא לומר לנו "אל תעשה", אלא "תעשה עוד מעט" / "אחר-כך". הדחיינות היא אחת ההמצאות המבריקות של השטן. הוא יודע שברגע שאנחנו מתמהמהים מעט - העצלנות והספקנות יכנסו. כל מי שאמר "מחר אתחיל דיאטה" יכול להעיד שגם כשהגיע אותו מחר מיוחל הוא מצא עצמו אוכל מהעוגה והבורקסים האסורים. אם לא מתחילים דיאטה עכשיו היא כבר לא תתחיל, ועל כך אמר הילל הזקן בפרקי אבות: "אם לא עכשיו – אימתי?".

כל ספורטאי מקצועי וחובבן יודע שהרגע הכי קשה באימון הוא לא בקפיצות ולא בריצות, אלא במכשול הראשוני של קשירת השרוכים בנעלים. ברגע שעוברים אותו – כל העשייה לאחר מכן קלה הרבה יותר.

תחבולה נוספת של היצר היא לגרום לנו להתחיל עשייה כלשהיא, אולם לא להעמיק בה. הרדידות והבינוניות הם מחלה קשה של האדם העצל, אשר מסתפק בסימון "וי" ברשימת המטלות, בעוד ליבו ושכלו כלל לא השתתפו בעשייתה.

חשוב להבין שזריזות אינה פרושה חיפזון ועשייה נמהרת ולא שקולה. פתגם עממי אומר "החיפזון הוא מהשטן". אין בדברי חלילה משום קריאה להחליף את ההיגיון הבריא בפזיזות. כל דבר, ובטח ובטח כל עשייה שבקדושה, מחייבת פעולה מתוך יישוב דעת ונחת רוח. ה"זריזות" עליה מדבר הרמח"ל (וגם מאמר זה) היא זריזות של חריצות וחיוניות.

לסיכומו של דבר, ודאי שאי אפשר לחשוד באברהם אבינו כי הוא שש להקריב את בנו יצחק על גבי המזבח וכי הזריזות המופלאה בה ביצע את הפעולה מעידה חס ושלום על הנאתו מעשייה זו. אברהם השכיל להבין את המעלה שבביצוע המצוות במהירות ומתוך אמונה תמימה בבורא, וכמוהו הייתה, כאמור, גם רבקה, אשר לאורך כל הפרשה הצטיינה בזריזותה ובטוב ליבה.

הלוואי וגם אנחנו, בניהם ובנותיהם, נאמץ משהו מגדלותם של אבות האומה ונהייה אף אנחנו כזריזים המקדימים לכל מצווה.

שבת שלום, ניר אביעד J
 

משימה לשבת

יש לחשוב על עשייה טובה רוחנית או גשמית שהינו רוצים לעשות ונמנעים בגלל כבדות ועצלנות לבצעה. זה יכול להיות החל מקניית ספר קודש שהרבה זמן אנחנו רוצים, דרך טלפון לאדם יקר שאנחנו לא מספיקים לעשות ועד תליית מדף או תמונה שאנחנו דוחים שוב ושוב.

לאחר שאותה משימה (או משימות...) עולות לנגד ענינו – מיד ובלי שהות לרוץ ליישמה. כאן ועכשיו. אין אחר כך.


סיפור לשבת – "הגיבן הקדוש" מאת הרב שלמה קרליבך

אחד המורים הגדולים בזמן המודרני היה רבי קלונימוס קלמן שפירא, האדמו"ר מפיאסצ'נה, שנרצח בגטו ורשה. הוא אמר שילדים בני חמש ככר זקוקים למורה; הם זקוקים למישהו שיחבר את נשמתם לשמים. על כן הוא הקים ממלכת ילדים. היה לו בית ספר שלמדו בו אלפי ילדים, והוא היה אביהם, אמם וחברם הטוב ביותר. הוא הועבר בידי הנאצים הגרמנים לגטו ורשה בשנת 1940. שם הוא כתב ספר מופלא בשם "אש קודש", המסכם את השיעורים שהעביר בחשכת הגטו. הוא נרצח במחנה המוות טרבלינקה.

כשיצא ספרו לאור אחרי שהסתיימה המלחמה, הכה בי יופיו; הוא חדר עמוק ללבי. שאלתי בכל מקום אפשרי: "איפה הילדים האלה? אותם ילדים יקרים ששמעו את השיעורים האלה מדי שבוע? הייתי רוצה מאוד לדבר איתם" נאמר לי שלא שרד מהם איש, אף לא אחד.

אבל יום אחד, לפני כמה שנים, הלכתי לאורך רחוב הירקון בתל-אביב, ומולי ראיתי איש גיבן. כל כך כפוף. כל כך שבור. פניו היו יפיפיות, אבל כל צורת גופו הייתה מעוותת. הוא טאטא את הרחובות. היתה לי הרגשה שזהו איש מיוחד, ולכן אמרתי: "שלום עליכם."

הוא ענה לי בפולנית כבדה. שאלתי אם הוא מפולין. והוא אמר: "כן, אני מפיאסצ'נה." לא האמנתי למשמע אוזני – פיאסצ'נה! שאלתי אם ראה אי פעם את רבי קלונימוס קלמן הקדוש מכולם, האדמו"ר מפיאסצ'נה. והוא אמר לי: "מה זאת אומרת ראיתי אותו? הייתי תלמיד בבית הספר שלו מגיל חמש עד גיל אחת-עשרה. כשהייתי בן אחת-עשרה נלקחתי לאושוויץ. הייתי כל כך חזק, שהם חשבו שאני בן שבע-עשרה. הצליפו בי והכו אותי ובעטו בי, ומעולם לא שבתי לאיתני; לכן אני נראה כך. אין לי אף איש בעולם. אני לגמרי לבד."

הוא המשיך לטאטא את הרחוב.

אמרתי "ידידי המתוק, אתה יודע, כל חיי חיכיתי לראות אותך, אדם שראה את הרבי מפיאסצ'נה, אדם שהיה אחד מילדיו. ספר לי בבקשה אחת מתורותיו."

הגיבן הביט בי בזעם: "אתה חושב שאתה יכול להיות באושוויץ חמש שנים ועדיין לזכור את התורות שלו?"

"כן אני בטוח בכך," אמרתי, "התורות של הרבי – איך אפשר לשכוח אותן?"

ואז הוא אמר: "בסדר, חכה." הוא הלך אל הברזייה לרחוץ את ידיו. הוא סידר את עניבתו,

לבש את מקטורנו ואז אמר לי שוב: "אתה באמת רוצה לשמוע את זה?"

"אני נשבע לך שכן. אני אספר את התורה שלך בכל העולם."

אז הוא התחיל: "אני רוצה שתדע שמעולם לא היתה שבת כמו אותה שבת. רקדנו מאות ואולי אלפי ילדים, והרבי שר ברכה למלאכים הקדושים, ובזמן הסעודה הוא אמר דברי תורה - בין המנות. ואחרי כל דבר תורה הוא היה אומר: "ילדים, קינדערלאך, תזכרו, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו."

נאנח הגיבן: "אתה יודע, הורי אינם, כל משפחתי, כולם מתו. וככה הייתי באושוויץ – לבדי, ורציתי להתאבד. וברגע האחרון יכולת לשמוע את המורה שלי אומר: "ילדים, תזכרו, עשו משהו טוב למישהו אחר. ילדים, עשו משהו טוב למישהו אחר."

הוא הסתכל בעיני במבט ישיר: "אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות באושוויץ בלילה? אנשים שוכבים על הרצפה בוכים, ולאף אחד כבר אין כח להקשיב יותר לסיפורים שלהם. הייתי הולך מאיש אחד לשני ושואל: "למה אתה בוכה?" והם היו מספרים לי על ילדיהם, על נשותיהם, אנשים שלא יזכו לראות יותר בחיים האלה. הייתי אוחז בידיהם ובוכה איתם. וכך הייתי עובר מאדם לאדם. זה היה נותן לי כח ליום הבא.

"כשהגעתי שוב לקצה גבול היכולת שלי, שמעתי את קולו של הרבי שלי. אני רוצה שתדע שאני כאן בתל-אביב, ואין לי איש בעולם. ירדתי לחוף, חלצתי את נעלי, ועמדתי להיכנס אל תוך הים ולהטביע את עצמי, ולא יכולתי שלא לשמוע את קולו של הרבי שלי אומר: 'ילדים, קינדערלאך, תזכרו, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו.'"

הוא התבונן בי שוב זמן ארוך ואמר: "אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות ברחובות העולם?"

והוא המשיך לטאטא את הרחוב.

היה זה סוף הקיץ, והייתי צריך לחזור לארצות הברית למשך הסתיו. אבל כשחזרתי לתל-אביב והלכתי לרחוב הירקון לחפש את הגיבן הקדוש לא יכולתי למצוא אותו. שאלתי כמה אנשים והם אמרו לי: "מה, אתה לא יודע? הוא הלך לעולמו בתחילת הסתיו."

אבל האם לא כולנו גיבנים קדושים בדרך כלשהי? בכולנו העולם הכה קצת ולפעמים הרבה. כולנו שואלים את עצמנו לפעמים מאוחר בלילה "מה כל העניין כאן בעצם? מה אנחנו עושים פה?" התשובה היא, שלכל אחד מאיתנו יש קריאה, עבודה מיוחדת שרק הוא יכול לעשות בטאטוא רחובות העולם. אף אחד לא יכול לאמור לנו מהי אותה עבודה. אף אחד לא יכול לקחת אותה מאיתנו. לשם עשיית המלאכה הזאת אנו קמים בבוקר. זוהי קריאתה של נשמתנו.

שבת שלום, ניר אביעד

 

 

יום שני, 10 בנובמבר 2014

פרשת "חיי שרה" - מהיום מתחילים דיאטה!

בס"ד


בפרשת "חיי שרה" נגלית לעינינו במלוא הדרה דמותה של רבקה אימנו, אשתו המיועדת של יצחק, כנערה גומלת חסדים הראויה לבוא אל בית אברהם, היהודי הראשון ואיש החסד הגדול, ולהיות שותפה מרכזית לבניין בית ישראל. ואכן, העוקב אחר הפסוקים יגלה הקבלה בין דמותה של רבקה לבין דמותו של אברהם, כאשר לשניהם הכתוב מייחס, מלבד תכונות החסד, טוב הלב והאמונה, גם את תכונת הזריזות והנמרצות.

במרכז הפרשה נמצא, כזכור, סיפור שליחותו של אליעזר, עבדו של אברהם, אשר קיבל משימה מיוחדת למצוא ליצחק הצעיר כלה ראויה. העבד הנאמן ראה את רבקה טובת המראה והעמיד אותה במבחן לבחינת מידותיה, עת הוא ביקש ממנה עזרה ורצה לראות את תגובתה. רבקה לא רק שעמדה במבחן, אלא אף סיימה אותו בהצטיינות יתרה אודות למאמציה יוצאי הדופן לסייע לאותו הזר ולזריזותה הגדולה בביצוע המשימות: "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִים מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹונִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּייךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּות. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁוקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹוב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו. בהמשך ישנו תיאור דומה נוסף: "וַתָּרָץ הַנַּעֲרָה וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (בראשית פרק כד').
 

על מנת להבין טוב יותר מה התורה מנסה לומר לנו בהבליטה את מידת זריזותה המיוחדת של רבקה כדאי לחזור פרשה אחת אחורה לפרשת "וירא" ולהבחין בתיאור מעט מפתיע של אברהם בבוקר עקדת יצחק: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּוקֶר" (בראשית פרק כב'). נראה כי אברהם לא רק שהסכים לביצוע הפעולה, אלא אף השכים קום והזדרז בצורה מיוחדת כדי לבצע את ציווי הבורא, חרף העובדה שמדובר היה בשחיטת בנו יחידו ואהובו יצחק. מהדברים עולה השאלה כיצד ייתכן היה שאברהם גילה כזו חיוניות ונמרצות בביצוע הפעולה הקשה עד כי הוא כל כך הזדרז ליישמה? בהקשר של הזריזות של אברהם, במקום אחר בפרשה "וירא", מתוארת הכנסת האורחים המפורסמת שלו עת הוא ראה את שלושת עוברי האורח במדבר: "וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל... וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי... וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם... וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ".

מקריאה של התיאורים על זריזותם של אברהם ורבקה עולה ומתחדדת דמותם של אבותינו כבעלי זריזות ופעלתנות יוצאת דופן. מאחר, וכאמור, אין לראות בסיפורי התורה כסיפורים הסטורים בלבד, עבורנו זו הזדמנות לדון במשמעות מבחינתנו של אותה תכונת הזריזות, אשר לה הקדיש הרמח"ל מספר פרקים בספרו המפורסם "מסילת ישרים", ושאותה הוא האדיר ושיבח מאוד.


מסכת פסחים במשנה מלמדת אותנו כי "זריזים מקדימים למצוות", וזאת כחלק מהציון הכללי לשבח שהיא נותנת לבעלי תכונת הזריזות והחריצות. מדוע, אם כך, מרוממת היהדות את קיום המצוות מתוך זריזות דווקא, שכן אם מה שחשוב בסופו של דבר זה שהמצווה/העשייה הטובה תעשה, הרי מה המעלה הגדולה בעשייתה במהירות וכמה שיותר מוקדם? 

את התשובה לכך אנחנו מוצאים כבר בפרשת בראשית בדבריו של הקב"ה אל אדם וחוה: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ".

מדוע החטא רובץ ומחכה לנו כבר בפתח של כל עשייה ומה כל זה יכול ללמד אותנו במציאות חיינו כאן ועכשיו? התשובה לכך נעוצה בהבנה שדרכו של היצר הרע היא לנסות לתפוס ולשכנע אותנו בטיעוניו השונים כבר בתחילת הפעולה – במקום הכי רגיש ופגיע. היצר הרע (אותו כוח שלילי שמוטבע באדם מיום היוולדו) יודע שברגע שאנחנו כבר מתחילים לעשות דבר מה אנחנו ככל הנראה גם נצליח במשימה, ולכן ברוב ערמומיותו הוא מנסה לאחוז בנו באותה נקודת התחלה קריטית. אותו כוח שלילי יודע שהמרחק בין 0 ל-1 הרבה יותר גדול מאשר המרחק בין 1 ל-2 או בין 55 ל-56, ולכן דואג לספר לנו בהתחלה סיפורי אימה על מה שצפוי לנו בדרך עד שהוא מקרר אותנו מביצוע הפעולה החיובית ושכרו הוא בכך שאנחנו נשארים במקומנו ולא מתקדמים.

המעלה הגדולה, אם כך, של בעל תכונת הזריזות היא בהבנתו את החוק הרוחני של "לפתח חטאת רובץ" והתגברות עליו. כיצד עושים זאת? ע"י ביצוע פעולות של קודש ושל חול במהירות והתגברות על מידת העצלנות והכבדות המאפיינת את כולנו. על כך אמר דוד המלך: "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך" (תהילים קי"ט, ס).

חשוב להבין שבטבע של כולנו להיות סטאטיים, וזו גם הסיבה שאנחנו אוהבים יציבות וקיבעון, גם אם הוא שלילי. רבים יעידו בגלוי שהם מעדיפים את הצרות המוכרות להם מאשר ניסיון לעשיית שינוי, שסופו לא ידוע ולוט בערפל. כולנו באנו מיסוד העפר ("מעפר באתה..."), שהוא מטבעו מקובע במקום, ולכן הטבע החומרי שלנו הוא להישאר באותו המצב. להיות זריז פירושו ללכת נגד הטבע החומרי והגס שלנו ששואף למנוחה מתמדת. הרמח"ל, כאמור, הגדיל לתאר בדיוק נקודה זו בכותבו על מידת העצלות ב"מסילת ישרים": "ותראה כי טבע האדם כבד מאוד, כי עופריות החומריות גס. על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו, ויתגבר ויזדרז. שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי הוא שלא יצליח".

עבור האדם שמחפש משמעות לחייו, להיות מקובע זה אסון כפול ומכופל, שכן מי שרוצה להתקדם ברוחניות חייב להיות בתנועה מתמדת ("לֶך לְךָ"). אדם שקשה לו עם שינויים וכל תזוזה מפחידה אותו (כדוגמת שינוי עבודה/ דירה/ תחביב/ חברים) יתקשה גם להתעלות ברוחניות ובקיום המצוות. ישנם שומרי תורה ומצוות רבים שהעשיות שלהם הם מתוך "טייס אוטומטי" מבחינת "מצוות אנשים מלומדה", בעוד שעשייה מתוך להט פנימי מחייבת התחדשות והתגברות על יסוד העפר והכבדות. מאידך, ישנם לא מעט אנשים אשר מאמינים בכל ליבם בקיומו של בורא לעולם ובתורה שהוא נתן לנו, אולם נמנעים מ"לקפוץ אל המים" ולקבל על עצמם את השינויים הנדרשים בהתנהגותם כפועל יוצא מאותה אמונה במה שהקב"ה הורה לנו לעשות ולא לעשות. גם אצל אנשים אלה מידת הזריזות לוקה בחסר משום שהם עסוקים בדמיונות ביחס לקושי שייווצר להם כתוצאה משינוי באותם ההרגלים ולכן הפחד עוצר אותם מלהתקדם ולחיות חיי אמונה עמוקים ומשמעותיים.


כל מי שצנח בצבא או במסגרת אחרת יכול להעיד שלפני הקפיצה מהמטוס ישנו רגע בו אתה יודע שאתה צריך לקפוץ ואפילו יודע שאתה עומד לקפוץ, ובכל זאת משהו בלתי נשלט עוצר מבעדך לעשות זאת ואתה קופא במקום. כך הדבר גם עם הרבה משימות ועשיות פיזיות ורוחניות בחיי היום-יום שלנו. אנחנו יכולים להחליט על ביצוע משימה כלשהיא, להאמין שהיא נכונה לנו ואף להביא את עצמינו פיזית לכדי רגע לפני מימושה, ובכל זאת במבחן התוצאה אנחנו נכשל ולא נעשה אותה בסופו של דבר. מדוע הדבר קורה? התשובה היא שאנחנו פשוט נותנים לדמיונות לחרב את כל מה שבנינו.

כתבו חז"ל: "מצווה הבאה לידך – אל תחמיצנה". מה פרוש לא להחמיץ אותה? בפשט הדבר הוא כמובן לא לפספס אותה, אולם יש לכך עומק נוסף – אסור שהיא תחמיץ. כמו שהבצק מחמיץ אם עובר זמן מסוים והוא נהייה בפסח אסור לאכילה, כך גם עם כל מצווה שהיא – אם עובר זמן מה מהרגע שאנחנו לראשונה פוגשים בה מבלי שנקיימה, אזי לא רק שהחמצנו את ההזדמנות, אלא גם עשינו את המציאות שלנו חמוצה יותר.

מאיר אריאל באחד משיריו היפים מצטט את התלמוד הירושלמי באומרו: "ואבא חוזר ואומר: 'תעזבהו יום יעזבך יומיים', העגלה נוסעת אין עצור. קפצת ממנה היום, חלפו שעתיים, והנה נשארת מאחור". ההזדמנויות שאנחנו מקבלים לעשות עשיות משמעותיות חולפות ועוברות להן כהרף עין. אדם מקובע ואיטי מפספס אותן עד שלבסוף הוא נותר מאחור.

לאותה תכונת כבדות ועצלנות, המונעת מאתנו לזהות וליישם את כל אותן הזדמנויות, דוגמאות אינספור מחיי היום-יום של כולנו. כך לדוגמא, כשיש לנו הזדמנות לתת תרומה לאדם נזקק ברחוב או לחלופין לתרום לארגון חסד כזה או אחר אנחנו לעיתים רבות מתמלאים בתחושת כבדות המלווה בחשדנות מוגזמת. לא אחת קורה שאנחנו לבסוף שולחים את היד אל הארנק, אבל אותו עני כבר עבר מעלינו ופשוט פספסנו את ההזדמנות לעשות את אחת המצוות החשובות ביותר. מסופר בתלמוד על התנא נחום איש גמזו (שזכה לכינויו על שום שעל כל דבר שארע לו אמר "גם זו לטובה") שיום אחד פגש בדרך עני שביקש ממנו מעט אוכל. נחום איש גמזו השיב לו שימתין לו מתחת לביתו עד שהוא יגמור לפרוק את חמוריו ולסדר מספר דברים. כשהוא ירד אל אותו עני עם מגש עמוס באוכל ובמשקה הוא ראה כי האומלל כבר נפטר מרעב. באותו הרגע ביקש נחום כי יחתכו את רגליו על שהם לא מיהרו לרוץ ואת ידיו על שהם לא הזדרזו לסייע לאותו עני. הוא פשוט לא יכול היה לסבול את ההבנה שאולי בגלל האיטיות שלו הוא החמיץ את ההזדמנות להציל את אותו אדם, ועל כן ממש חש אשם בפטירתו.

דוגמא נוספת היא שכשאנחנו נוסעים באוטובוס ואדם מבוגר נאלץ לעמוד מפאת מחסור במקומות פנויים. לא אחת קורה שאנחנו מתלבטים וחושבים מספר שניות האם לקום ולפנות לו את הכיסא עד שמישהו אחר כבר עושה זאת וזוכה לקיים את המצווה של "והדרת פני זקן" לפנינו. מזווית מעט אחרת, יכול כל גבר/אישה נשואים להעיד שהוא רואה את הכיור המלא בכלים או את הסלון המבולגן ולא רץ בחדווה לסדר ולנקותם ועושה זאת רק כשממש כלו כל הקצים או שבן/בת הזוג כבר מעיר לו ומשווע אל עזרתו.

מדוע צריך להגיע אל המצב הזה? מדוע אנחנו לא פשוט מיישמים את מה שנכון בעינינו?

 
אחד ה"טריקים" של היצר הרע הוא לספר לנו ש"יש לנו עוד הרבה זמן" ושעוד נספיק לעשות בעתיד את כל מה שאנחנו רוצים/ מתכננים/ חושבים שנכון. חשוב שנזהה את דפוס החשיבה הזה ונבין שאולי זה נשמע משכנע, אולם המציאות המרה מוכיחה כי לא כך הוא הדבר. לצערנו, ישנם כל כך הרבה בני 50/60/70/80, אשר יום אחד אוחזים את ראשם בידם ושואלים: "איפה הייתי עד עכשיו?! לאן נעלמו לי כל החיים?" מעבר לכך, מי מאתנו יודע מתי הוא יפטר מהעולם? למישהו יש בטוחה ועירבון מתי זה יקרה? יכול להיות שזה יהיה בעוד 5 דק' ואז כל כך נצטער בעולם הבא על כל ההזדמנויות שפספסנו לעשות טוב ולהתקדם מבחינה רוחנית כבר פה בעולם החומר. בספרי הקודש כתוב כי העונש הכי קשה לאדם אחרי פטירתו מהעולם הוא בבושה שנשמתו תרגיש כשיראו לה את כל המקומות בהם הוא יכול היה לעשות עשיות טובות, אולם הוא התמהמה ופספס. הכאב שנרגיש באותו הרגע יהיה חזק פי אלף מכל קלשון מחודד ולבה לוהטת (כפי שבטעות מלמדים בתורות אחרות). בבסיס היהדות האמונה כי בעולם הזה, הזמני ובר החלוף, באנו לעשות את העבודה ואילו את השכר נקבל בעולם הנצח אחרי פטירתנו. לאחר שנסתלק מהעולם כל ההזדמנויות שפספסנו לא תחזורנה ולכן כה חשוב "לקטוף" כל מעשה טוב ו"ללקט" כל מצווה שאנחנו יכולים בדרך. ההזדמנויות שאנחנו מקבלים לעולם לא יחזרו על עצמם בדיוק באותה הצורה והמתכונת. צריך לפקוח טוב טוב את העיניים ואת הלב ולהיות ערניים למה שהקב"ה מזמן לנו דרך "צירופי מקרים" / דברים שאנחנו שומעים ונחשפים אליהם / מחשבות שעולות בנו / וכו'. משכבר עולה מחשבה והבנה מעוררת שכזו על כך שהזמן עובר ואינו אינסופי – עלינו מיד לעשות מעשה ולקבל על עצמינו החלטה לשינוי מעשי כזה או אחר ולא לתת לה להישאר כ"רעיון יפה" ולהתמסמס אל תוך ההבל והריק של החיים.

"טריק" נוסף של היצר הרע הוא לא לומר לנו "אל תעשה", אלא "תעשה עוד מעט" / "אחר-כך". הדחיינות היא אחת ההמצאות המבריקות של השטן. הוא יודע שברגע שאנחנו מתמהמהים מעט - העצלנות והספקנות יכנסו. כל מי שאמר "מחר אתחיל דיאטה" יכול להעיד שגם כשהגיע אותו מחר מיוחל הוא מצא עצמו אוכל מהעוגה והבורקסים האסורים. אם לא מתחילים דיאטה עכשיו היא כבר לא תתחיל, ועל כך אמר הילל הזקן בפרקי אבות: "אם לא עכשיו – אימתי?".

כל ספורטאי מקצועי וחובבן יודע שהרגע הכי קשה באימון הוא לא בקפיצות ולא בריצות, אלא במכשול הראשוני של קשירת השרוכים בנעלים. ברגע שעוברים אותו – כל העשייה לאחר מכן קלה הרבה יותר.

תחבולה נוספת של היצר היא לגרום לנו להתחיל עשייה כלשהיא, אולם לא להעמיק בה. הרדידות והבינוניות הם מחלה קשה של האדם העצל, אשר מסתפק בסימון "וי" ברשימת המטלות, בעוד ליבו ושכלו כלל לא השתתפו בעשייתה.


חשוב להבין שזריזות אינה פרושה חיפזון ועשייה נמהרת ולא שקולה. פתגם עממי אומר "החיפזון הוא מהשטן". אין בדברי חלילה משום קריאה להחליף את ההיגיון הבריא בפזיזות. כל דבר, ובטח ובטח כל עשייה שבקדושה, מחייבת פעולה מתוך יישוב דעת ונחת רוח. ה"זריזות" עליה מדבר הרמח"ל (וגם מאמר זה) היא זריזות של חריצות וחיוניות.
 

לסיכומו של דבר, ודאי שאי אפשר לחשוד באברהם אבינו כי הוא שש להקריב את בנו יצחק על גבי המזבח וכי הזריזות המופלאה בה ביצע את הפעולה מעידה חס ושלום על הנאתו מעשייה זו. אברהם השכיל להבין את המעלה שבביצוע המצוות במהירות ומתוך אמונה תמימה בבורא, וכמוהו הייתה, כאמור, גם רבקה, אשר לאורך כל הפרשה הצטיינה בזריזותה ובטוב ליבה.
 

הלוואי וגם אנחנו, בניהם ובנותיהם, נאמץ משהו מגדלותם של אבות האומה ונהייה אף אנחנו כזריזים המקדימים לכל מצווה.
שבת שלום, ניר אביעד J

יום שבת, 26 באוקטובר 2013

פרשת "חיי שרה" – קח לך אישה ובנה לה בית

בס"ד



פרשת השבוע הקרובה, פרשת "חיי שרה", עוסקת, בין היתר, במשימה שהטיל אברהם אבינו על עבדו הנאמן אליעזר למצוא שידוך לבנו יצחק. באחד מהתיאורים היפים והמרגשים שבתנ"ך, אנו מתוודעים לכלה המיועדת, רבקה, לסיפור פגישתה עם יצחק ולבסוף לחתונתם. הקריאה על אבותינו והעיסוק בנושאי השידוכים, ההיכרויות והנישואין זו הזדמנות מצוינת לדון באחד התחומים המשמעותיים (ולעיתים אף המורכבים והקשים) בחייו של כל אדם - הרצון והצורך במציאת בן/בת זוג ובניית תא משפחתי חם, אוהב ויציב. מאחר ומדובר בנושא שעלול להיות רגיש אצל מי שמתמודד עם הניסיון הזה באופן יום-יומי, ברצוני לבקש את סליחתו מראש במידה והדברים לא יובנו כהלכה ולהבהיר שכל מטרותיי וכוונותיי הינן לטוב. מומלץ לקריאה גם למי שהניסיון הזה מאחוריו.

הקב"ה קבע כבר בפרשת "בראשית" כי "לא טוב היות האדם לבדו" ולכן עשה לו "עזר כנגדו". יש אנשים שיטענו כי תפקידו של מוסד הנישואין הוא לקיים את העולם ולוודא שתהיה רבייה והמשכיות, יש אנשים שגורסים כי מטרת הנישואין היא לדאוג שהעולם לא יהיה הפקר מבחינה חברתית ואנשים יוכלו לנתב את יצר המין שלהם למסגרת מוגדרת ומסודרת, ויש אנשים שממשיכים להאמין ברומנטיקה וטוענים כי מטרת הנישואין היא לאפשר לרגשות החיבה, הידידות והאהבה מקום להתבטא. כל התפיסות הללו בהחלט נותנות תשובות חלקיות מדוע אנחנו כה זקוקים אחד לשנייה ואחת לשני, וזאת למרות שבעידן הציני בו אנחנו חיים יש שחושבים כי אין שום פסול ב"נישואין פתוחים", שתחלופת בני זוג היא דבר נורמאלי ואף מבורך, ושאהבה זה רק רגש חולף שלא ניתן לסמוך עליו ומקורו בהורמונים שמופרשים מאיזו בלוטה במוח. ובכל זאת, נראה כי גם כיום, בעולם הקר והמנוכר בו אנו חיים, הכמיהה לזוגיות אקטואלית מאי פעם. התשובה לשאלה מדוע זה כך חזקה וגדולה הרבה מאתנו. האמת המופלאה היא שהחיבור בין איש לאישה הוא מהות אלוקית וכי כל העולם מורכב מכוחות זכריים וכוחות נקביים ששואפים להתחבר. מדובר בתכונה עולמית הטבועה בבריאה כמו תכונה גנטית. האיש והאישה, הזכר והנקבה חייבים להתאחד. בקבלה זה מכונה "אור" ו"כלי". היצר המיני וההסדרים החברתיים הם רק טריגר שברא הבורא כדי למשוך אותנו אחד אל השני כמו מגנט וכמו חשמל. איש לחוד ואישה לחוד - חייהם אינם שלמים. זהו חוסר שלמות המביא לחוסר הרמוניה, ולכן זוגיות היא משמעותית גם אם אין לבני הזוג ילדים. מצוות פרו ורבו היא מטרה משנית לעצם החיים בזוגיות משותפת וקבועה, וכמוה כל מה שקשור לערך של הקמת מוסד חברתי משפחתי מסודר, תשלומי משכנתא משותפים או כל הסבר שכלי אחר שנעלה בדעתנו. גם אם הזוגיות היא בעליות ובירידות, גם אם היא נדמית כדרך מליאת חתחתים ומכשולים, מדובר בדרכו המתוכננת של הבורא. זו הדרך בה אנו משיגים שלמות ושווה לנו להשקיע בה את כל מרצנו וכוחנו.
"כל שאין לו אישה שרוי בלא טובה, בלא עזר, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא כפרה" אמרו חז"ל, כאשר בספר ה"זוהר" אף נכתב כי אדם נקרא "אדם" רק כאשר הוא נשוי, בעוד בהיותו רווק הרי הוא בגדר "פלגא גופא" - חצי אדם. רק כאשר מתחתנים מתחילים להגשים באמת את מלוא התוכנית שתכנן בעבורנו הבורא.

לא מזמן שאלתי מכר משכבר הימים: "מה שלום אשתך שתחייה?" ומבלי לחשוב פעמיים הוא ענה לי: "אשתך שתחייה...!" והשאיר אותי פעור פה. בנוסף, באחד משיטוטי האחרונים בחנות הספרים השכונתית שאלתי את המוכרת: "איפה נמצאים הספרים על שלום בית?" ובתשובה היא ענתה לי: "הז'אנר של מדע בדיוני נמצא במדף האמצעי למעלה". אל אלה ניתן כמובן להוסיף את קביעתו של שלמה המלך בספר 'משלי': "מצא אישה – מצא טוב", ואת התוספת המודרנית: "לא מצא – עוד יותר טוב!".
לא, להיות לבד זה לא בריא ולא נכון. בניגוד לבדיחות אלה ובניגוד למסר שעולה מהלהיט המזרחי המתנגן לו ברדיו: "מונו, מונו, אני לבד וטוב לי", האמת היא שלהיות לבד זה לא טוב. זה מנוגד לטבע הכי בסיסי שלנו כיצורים חברתיים וברוב המקרים מקור לכל כך הרבה עצבות ותחושת חיסרון והעדר. הסיטואציה בה מגיע ערב שבת או חג והרווק נאלץ לבלות את השעות היקרות האלה לבדו קשה מנשוא וכמעט ובלתי אפשרית, כמו גם החזרה בסוף יום מפרך מהעבודה/לימודים לבית ריק כשאין עם מי לחלוק ובפני מי לפרוק.

מדוע זה כך? מדוע הנישואים כה מהותיים למימוש ייעודו של האדם? האם זה רק כדי שיהיה לו יותר נעים ולא ישעמם לו עם עצמו? התשובה לכך היא שזוגיות זו הסדנא הכי משמעותית והכי אינטנסיבית לגילוי הכוחות הפנימיים הגנוזים בכל אחד ולתיקון המידות. בזוגיות אנחנו חשופים לחלוטין ובן/בת הזוג רואה אותנו ללא המסכות שאנחנו נוטים לעטות בחוגים חברתיים שונים מחוץ לבית. מעבר לכך, אדם נבון שהשכיל להבין שתפקידנו פה בעולם הוא להפיץ אור ולהטיב לסובבים אותנו רואה בזוגיות ככר ההשפעה והנתינה האולטימטיבי. בזוגיות יש אפשרות (ואפילו חובה) אמיתית לחשוב על הצד השני ולחפש בכל רגע נתון כיצד ניתן לעשות לו/לה טוב יותר, כיצד ניתן לפנק, לספק צרכים ולהוות אוזן קשבת ולב מבין (מבחינת "ואהבת לרעייתך כמוך"). לא חסרים מקומות וסיטואציות בהם אנחנו יכולים וצריכים לשמח את הסובבים אותנו, אבל אין מקום כל כך עמוק וחשוב כמו בזוגיות לעשות את זה. כדי שהקשר יצליח אין לנו ברירה אלא לוותר על הילד הקטן והקטנוני שקיים בתוך כל אחד מאתנו ושרוצה רק לינוק מהעולם לעצמו. אין בכוונתי חלילה לומר שרווק/ה הם בהכרח אנוכיים יותר, אולם ההזדמנויות שלהם לעבוד על מידת הנתינה לזולת קטנות משל מי שהמציאות הזוגית מחייבת אותו להתגמש, להתפשר ולהתחשב בלי הרף כדי לקיים מערכת יחסים אמיתית ובריאה. להערכתי רוב מערכות היחסים שמתפרקות שורשן בחוסר הבנה שתפקידנו בחיים כבני/בנות זוג זה קודם כל להטיב לצד השני ורק אחר כך לחפש מה יוצא לי מזה ומה אני מרוויח (כמובן שיש יוצאי דופן). ראייה נכונה ומאוד פרקטית היא שכשלבן/בת הזוג שלי טוב באמת אזי גם לי במלא יהיה טוב באמת. כל מי שהתנסה בזוגיות יודע שהכלל הזה תמיד נכון. כשמתחילים להגיע הקטנטנים לעולם, הסדנא של החיים של נתינה, ויתור וסבלנות, שחשבנו שבזוגיות מגיעה לשיאה, מתבררת לנו שלמעשה רק מתחילה (אבל זה כבר נושא למאמר אחר...).

כמעט כולם מסכימים כי משאלת הלב העיקרית היא להכיר בן/בת זוג ראוי ולהקים עימו/ה תא משפחתי חם ואוהב, ולמרות זאת, רבים וטובים מתקשים היום במציאת השותף לחיים וחווים תחושות של תסכול, בלבול ולפעמים אף ייאוש. רווקות מאוחרת וקושי במציאת בן/בת זוג, כמו גם גירושים מוקדמים וחזרה ל"שוק הפנויים-פנויות" בטרם עת הן תופעות יחסית חדשות ובנות זמננו. בעבר אנשים לא בחרו בני זוג מאחר וההורים בחרו עבורם. היום יש בחירה חופשית ויותר ויותר אנשים יכולים לבחור האם ובאיזה זוגיות להיות, אך למרות החופש וזכות הבחירה, שבמהותם כמובן חיוביים, אנו רואים שיש לא מעט אנשים שלא מוצאים את זיווגם.

במדרש ב"בראשית-רבה" כתוב: "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף". מדוע הזיווג כה קשה ומדוע הוא הומשל דווקא לקריעת ים סוף? הקושי הגדול הוא בכך שעצם החבירה לאדם אחר מחייבת לשבור במידה כזו או אחרת את ההרגלים הקודמים ואת הטבע הבסיסי של אנוכיות. הדבר הומשל למים במעמד קריעת הים, שגם כן שינו את הטבע שלהם על מנת שבני ישראל יוכלו היו לעבור דרכם. בנוסף, כמו שבסיפור היציאה ממצרים ים סוף לא נבקע לשניים עד שנחשון בן עמינדב ואחריו שאר העם קפצו אל המים והאמינו באמונה שלמה שהקב"ה יסייע בידם, כך גם בזיווגו של אדם - הקושי הגדול הוא שהאדם בעצמו יאמין שהבחורה הניצבת מולו היא זיווגו ("אולי זו לא היא? אולי אנחנו לא מתאימים?") ושאוקיינוס הבעיות והמניעות ("אבל מה עם פרנסה? אין לנו דירה, אנחנו צעירים/מבוגרים מדי"), יקרע בשבילם. בשביל למצוא את הזיווג הנכון לנו צריך אמונה וצריך לסמוך על הבורא שהוא יודע מה נכון ומה טוב עבורנו.
מה המקור לקשיים הגדולים שחווים היום נשים וגברים איכותיים ומתוקים מדבש במציאת השותף/ה לחיים? יש לא מעט רווקים ורווקות שהמחויבות של לוותר על ה"אני" הפרטי, על הנוחות האישית ועל המרחב העצמי ("אני צריך את הspace שלי...") מרחיקה אותם מלקשור קשר עם בני זוג או חמור מכך ליצור קשר שכזה אבל לפרק אותו, על כל הסבל הכרוך בכך. לאחרונה התרבו הקולות של אנשים שעושים אידיאולוגיה מהתפיסה הקלוקלת ואומרים בגלוי ובפרהסיה את מה שקודם לכן היה "טאבו" חברתי - הם פשוט לא מעוניינים להתחתן ו/או להביא ילדים לעולם כי זה נתפס בעיניהם כטרחה וכאובדן החופש האישי. הם מסתכלים על לא מעט קשרים סביבם ורואים אנשים כבויים ש"הגשימו את החלום", התחתנו וילדו ילדים, ובכל זאת השמחה מהם והלאה. לצערנו, ישנם אנשים שרואים את אחוזי הגירושין שמרקיעים שחקים ומראש מפחדים (לעיתים בתת-מודע) מכאב הפרידה האפשרית. כאן בהחלט יש מקום ללימוד כיצד בונים מערכת יחסים בריאה ויציבה, אולם אסור לנו לתת לפחד מפני הקושי העתידי לשתק את ההווה שלנו.
הקושי העיקרי היום בבניית מערכת יחסים זוגית היא התפיסה המערבית של "קודם אכיר ואממש את עצמי, קודם אחווה ואגלה את העולם (טיול, לימודים, קריירה, בילויים) ורק אח"כ אתפנה לקשר". יש בתפיסה הזו בהחלט גרעין של אמת. הרבה יותר בריא שבני זוג ניגשים מתוך נקודת בשלות לקשר, שכן בניית תא משפחתי דורשת בגרות ואחריות. אולם, יחד עם זאת, החיים המודרניים, כמו בהרבה תחומים, לוקחים גם את הנקודה הזאת לקצה, ובשם מונחים חיוביים של "חופש", "ניסיון" ו"גילוי עצמי", מביאים רבים (בעיקר מהציבור החילוני) למימוש תאוות שונות ומשונות שרק מרחיקות את האדם מהסיכוי להתחבר מאוחר יותר לאדם אחר. התנסות באינסוף קשרים רומנטיים (או מזדמנים) רק גורמת לאדם לצבור בתוך ראשו רשימה של שריטות, כאבים מפרידות, תנאים, דעות מוקדמות וציפיות לא אפשריות, כפי ששמעתי לא מזמן מנשואה טרייה שתיארה כיצד כל פרידה מחבר קודם עשתה לה חור בלב עד שכשסוף סוף הגיעה לעמוד מתחת לחופה היא עמדה שם עם לב בצורת מסננת.
הוכח במספר מחקרים שדווקא מי שגיל נישואיו מתאחר בגלל העובדה שהוא התנסה במערכות יחסים רבות וקודמות, חרף "ההיגיון" שאומר שהוא יהיה בעל ניסיון ויעשה את הדברים נכון יותר, דווקא אצלו אחוז הגירושים עולה פלאים, וזאת משום שככל שאנו מתבגרים יותר כך קשה לנו להתגמש ולהכיל אדם חדש ולאפשר לו לחדור את השריון שהשנים בנו בנו.
מעבר לכך, השוואה מתמדת למודלים לא סבירים של מראה חיצוני ו/או כריזמה מוחצנת של דוגמניות וכוכבים מזדמנים למיניהם, שאנו רואים בטלוויזיה ובסרטים, לעולם תעורר תסכול אל מול המציאות של החיים האמתיים, ולכן מראש נידונה להכשיל אותנו. אצל אדם אחד המודל הרצוי יכול להיות מראה חיצוני ואצל השני יהיה בוגר ישיבה/קצין קרבי/מהנדס אטום. כל ציפייה מראש כזו או אחרת וכל ניסיון להגדיר לעצמינו מי מתאים לנו ומי לא ועל פי קריטריונים אלה לפסול או לאשר את המועמד/ת רק מקטינה את הסיכויים.
הקושי המשמעותי הנוסף (שגם הוא מחריף עם התקדמות השנים) הוא חרדת הנטישה. הפחד להיעזב מביא הרבה אנשים להעדיף הימנעות מקשר על פני הסיכון לנטישה. יש אנשים הבוחרים חיים של בידוד מוחלט ולעומתם ישנם אנשים שמקיימים זוגיות במתכונת של היעדרויות רבות (עבודה בעיקר במשמרת לילה, נסיעות רבות לחו"ל וכו'). לצערנו ניתן לראות גם אנשים שיוצאים עם מספר פרטנרים זוגיים במקביל וכאלו שעוזבים את הזוגיות רגע לפני שיעזבו אותם או מסרבים למחויבות.

כיצד ניתן להתחזק באמונה שאנחנו בדרך למציאת הזיווג שלנו? ראשית אסור לעולם להתייאש ולאבד תקווה שממש אוטוטו אנחנו מוצאים את החצי השני שלנו. גם אם שבענו אכזבות וכישלונות, עדיין תמיד יש להתחדש באמונה ובתפילה שהדבר קרוב מאי פעם. במשנה נכתב: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת קול ומכרזת: בת פלוני לפלוני". המשמעות היא שהזיווג של כל אחד מאתנו כבר ידוע מראש ומובטח לנו שהוא יגיע אלינו, וזאת במידה ולא נקלקל ע"י התנהגות שלילית במיוחד. קבלה של המשפט הזה דורשת אמונה גדולה בבורא שבתור מי שאחראי על השפע הגשמי והרוחני של כל אדם ודואג לו למחייתו, לפרנסתו, להגנתו וכו', כך גם הוא זה שדואג לו לזיווגו. בד בד עם האמונה הפשוטה והתמימה הזו, אסור לנו "לסמוך על הנס לבדו" ובהחלט על האדם לעשות עשיות אקטיביות למען מציאת החצי השני שלו. מה עדיף - שדכן, פגישה אקראית, פגישות בין פנויים-פנויות, שבתות משותפות, אינטרנט, הרצאות או היכרות באמצעות מכרים משותפים? כל התשובות נכונות, וכל אחד יעשה כטוב בעיניו וכנטיית לבו. אך עצה טובה היא לא לפסול שום כיוון. הרבה שלוחים לה' ואיננו יודעים מהיכן תבוא הישועה. היהדות טוענת שהמחשבות שלנו לעיתים רבות יוצרות מציאות חיצונית (מבחינת "נבואה שמגשימה את עצמה"). לפיכך, חשוב מאוד לשמור על רוח חיובית ולשדר לעולם ולעצמינו אופטימיות ואמונה שהזיווג ממש בדרכו אלינו. אנשים ששקועים ברחמים עצמים, ייאוש ומרה שחורה פוגעים בעצמם ובסיכוייהם.
רוב האנשים הנשואים (כולל כותב שורות אלה) מספרים שהם הכירו את בן/בת זוגם בנסיבות מפתיעות ולא צפויות, כך שאל לאף אחד לחשוב שאם הוא עשה X ו-Y והזיווג עדיין לא הגיע המשמעות היא שהוא יישאר רווק לנצח.
מעבר לכל זאת, חשוב מאוד שנזכור שכל קושי וכל ניסיון שאנחנו עוברים בתחום הזה ודאי הוא לטובה ותפקידו ללמד אותנו דבר מה על עצמינו ולהכין אותנו לקראת בן/בת הזוג האמתיים שלנו. לא להתייאש. לכל מניעה יש סיבה (גם אם נסתרת מעמנו).
רוב רובם המכריע של הרווקים והרווקות הם אנשים נורמאטיביים לחלוטין, ולעובדה שהם טרם מצאו את בן/בת זוגם אין קשר למגבלה כזו או אחרת בתוכם. אני מציין זאת דווקא לטובת אותו רווק/ה שיושבים בדייט ומולם רווק נוסף. לא אחת הדמיונות על "מדוע הוא/היא טרם התחתן/ה בעצמו/ה?" והניסיון למציאת פגמים וחולשות לא מאפשרים לנו להכיר את הפרטנר באמת. אין אדם מושלם ולכולם יש חסרונות, אבל הם לא שונים משל כל אחד אחר. יש להרפות. אם נאפשר לחומות ליפול אולי נגלה מולנו אדם נפלא.

אחת מהשאלות שמטרידות כמעט כל גבר או אישה בשלב שלפני חתונה היא כיצד אדע שזה זה? איך אדע שהוא/היא באמת החצי השני שלי ושאתו/ה אני רוצה לחיות את שישים השנים הקרובות? חוסר הודאות הוא הגורם לרבים כל כך להתלבט ולעכב את ההחלטה (גברים – להתעורר, אני מדבר בעיקר אליכם...). הטענה של היהדות היא, כאמור, שגבר ואישה אינם באמת בוחרים האחד את השני ושהזיווג נעשה בעבורם כבר מרגע ירידת נשמתם לעולם, כאשר כעת זה רק עניין של זמן עד שהזיווג יתרחש בפועל.
האם תיתכן טעות? הרי גירושין הם מותרים? התשובה אולי תפתיע/תקומם, אבל האמת שלא תיתכן טעות. אם הקב"ה זיווג ודאג שמבן כל כך הרבה גברים ונשים דווקא אותם גבר ואישה יפגשו, יתאהבו וימצאו עצמם יחד מתחת לחופה – סימן שיש להם עבודה רוחנית כלשהיא לעשות ביחד. על פי היהדות אין מקריות בעולם. אם מגיעים לידי גירושין, זה נובע מכך שאותו הזוג לא עשה מספיק מאמצים כדי לסיים את התיקון כמו שצריך, או (וגם זה ייתכן) – שהוא סיים את התיקון ועכשיו הם ראויים לקבל את בן/ת הזוג האמיתי.

ובכל זאת, על שני עקרונות בסיסיים יש להישען בבואנו לבחור את השותף/ה לחיים:
א) משיכה בסיסית/"מציאת חן". עבור גברים (בעיקר) משיכה חיצונית חשובה ולא ניתן להתכחש לה. החשיבות שנותנים כיום לדבר אומנם מופרזת, אולם משיכה בסיסית חשובה וקובעת. את בר רפאלי הבאה אין טעם לחפש, אבל בהחלט כן חשוב שתהיה "מציאת חן" כללית. ראיה לכך היא שההלכה היהודית מחייבת את הגבר לראות את אשתו לפני החתונה כדי לוודא שאכן היא מוצאת חן בעיניו, אחרת ידוע שצפויות בעיות. אצל נשים עניין המשיכה שונה מאשר אצל גברים. אם הן מרגישות שלבן הזוג שלהן יש חוסן פנימי הן תמשכנה אליו. דויד ברוזה שר: "חדל להיות כמו החולות אני רוצה אותך כמו הסלע". ואכן, אם האישה תרגיש את הסלע שבו ותדע שהוא יהיה צוק איתן שיוכל לעזור לה להתמודד ולחצות את ים הבעיות שבחיים בשלום, גם אם הוא קרח ושמן היא תתחתן אתו.
ב) הסכמה כללית על הכיוון הרוחני של הבית המשותף. הפנטזיה של כולם היא להתחתן עם "האדם הנכון". על פי האמונה היהודית, כאמור, האדם עימו אנו עומדים מתחת לחופה הוא האדם הנכון לנו ביותר, שכן הקב"ה בכבודו ובעצמו שידך לנו אותו. יחד עם זאת, חשוב מבעוד מועד לתכנן את החיים המשותפים כדי להיות מוכנים יותר זה לזו. חשוב לדבר על הציפיות, להבהיר מה מקובל על כל אחד ומה לא, איך רואים את תפקידנו בקשר ואת תפקידו של בן הזוג, איזה הורים רוצים להיות, וכו'. כדאי לדבר גם על חלומות לעתיד ועל גבולות וקווים אדומים של כל אחד. שיחה כזאת היא חשובה משום שהיא עוזרת להיפטר מתקוות שווא, מכינה לחיים המשותפים וגורמת להיכנס אליהם מתוך מודעות. יחד עם זאת, מומלץ בחום לא לפסול את הפרטנר שמולנו בגלל דעה כזו או אחרת שהביע. כולנו יודעים שבני אדם משנים את עמדותיהם ביחס להרבה מאוד דברים במהלך חייהם, ואלא אם כן מדובר בחילוקי דעות משמעותיים ביותר (כדוגמת: "האם נשמור בבית שבת") לא כדאי לוותר על ההזדמנות הזו בכזו קלות. הרבה יותר חשוב שתהיה כימיה ומשיכה רגשית, "פרפרים בבטן" ותחושת נועם וקירבה במהלך הקשר המתהווה מאשר שנסכים רעיונית על כל דבר ודבר.

לסיום - פנייה אל כל הנשואים והנשואות. קל לנו לא אחת לשכוח את חברינו ומכרינו הרווקים והרווקות ולא להיות מספיק רגישים ומודעים לצורך שלהם בעזרה המעשית שלנו. אם נשב עם ספר הטלפונים שבמכשיר הנייד שלנו, רשימת העובדים בחברה בה אנו מועסקים וספר המחזור מהתיכון/אולפנה/טירונות נגלה שאנו מכירים לא מעט רווקים ורווקות שאולי יכולים להתאים אחד לשני. גם אם כבר הצענו למישהי חמשה בחורים ולכולן היא סירבה - אין הדבר אומר שהשישי לא יהיה בעלה. אסור לנו לוותר ולהתייאש ובקלות יחסית אנחנו יכולים להיות שותפים במלאכת בניית בית בישראל.
שנשמע רק בשורות טובות ונזכה לשמוח יחד עם כמה שיותר חתנים וכלות.
שבת שלום, ניר אביעד

10 המאמרים הנצפים ביותר