פרשת "ויגש" - יאללה, סולחה!

בס"ד

פרשת "ויגש" ממשיכה ומתארת את העימות בין יוסף ואחיו עד לסוף הדרמטי של האיחוד המחודש והפיוס המרגש. כזכור, שנים רבות לאחר פרשת זריקת יוסף הצעיר לבור ומכירתו לעבד, ולאחר שכבר חשבו שהוא נפטר, מגיעים האחים בחיפושם אחר מזון לארץ מצרים. לתדהמתם הם פוגשים ביוסף, אשר התקדם ומונה למשנה למלך פרעה, אולם הם לא מזהים אותו ולא מקשרים בין האח הקטן עם כותונת הפסים והחלומות המשונים לבין השליט הכול יכול שעמד מולם. בפרשה הקודמת יוסף מתעמר בהם, מאשימם בריגול ולאחר מכן בגניבה, ומעבירם מסיכת ייסורים המתגלה לבסוף כמסכת מבחנים.

וכך, בפתיחת הפרשה הנוכחית, מבלי לדעת שמדובר למעשה באחיו האבוד, מתעמת יהודה עם השליט המצרי האכזרי. לאחר דין ודברים נוקב יוסף חושף את זהותו האמיתית, ובסצנה, שכמו ונלקחה מסרט הוליוודי סוחט דמעות, נופלים כולם איש על צוואר אחיו ומתנשקים מבעד למסך של דמעות.

                                                                                            

בקוראי את הדברים תמיד התפעמתי מהיכולת של יוסף לשים בצד את כל משקעי העבר, את הכעסים, התסכולים ויצר הנקמנות ופשוט למחול לאחיו על כל הרעה שעשו עימו. קשה לחשוב על סיטואציה כואבת פיזית, ואף יותר מכך רגשית, מאשר זו שהעבירו האחים את יוסף. הם קינאו בו, החרימו אותו, ניסו להרוג אותו, זרקו אותו לבור ולבסוף מכרו אותו כעבד בזוי. ובכל זאת, חרף כל שעבר – יוסף מגלה תעצומות נפש וסולח להם.

כמעט ארבעת אלפים שנה מאוחר יותר, בעידן בו הכעסים, הפילוגים והריבים בין אדם וחברו הם מציאות חיים יום-יומית, נדמה כי ניתן וכדאי ללמוד רבות מאותה גדלות נפש של יוסף. מה היה מקור חוסנו הפנימי? מקריאה בדבריו, עולה כי יוסף לא ייחס את הסבל שעבר עליו למעשה הנבזי של אחיו, אלא השכיל לראות את התמונה הכוללת וידע כי הקב"ה הוא זה שבכבודו ובעצמו הורידו למצרים וזימן לו את כל אותם קשיים. לא זו בלבד שהוא ייחס את שארע לבורא, הוא אף אמר כי הוא יודע שזה לטובתו האישית ולטובת עם ישראל ("ועתה אל תעצבו ואל ייחר בעינכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני הקב"ה לפניכם").

כזכור, "בברית בין הבתרים" בפרשת "לך לך" כרת הקב"ה ברית עולם עם אברהם אבינו בה אמר לו כי יבוא היום וצאצאיו יצאו לגלות בת ארבע מאות שנה בה יענו ויעבידו אותם בפרך וכי בסופה הם יצאו ברכוש גדול. יוסף ככה"נ הבין את המהלך ההיסטורי הכולל וידע שדרכו צריכה להתממש הנבואה האלוקית. מתוך ההבנה הזאת ומתוך אמונה בטוב של הבורא, יוסף השכיל לשמור על אופטימיות ואף למחול לאחיו.

מבחינת העיתוי של גילוי זהותו האמיתית, יוסף עושה זאת רק לאחר שהוא מתרשם שהאחים עברו בעצמם מהפכה פנימית וכי, להבדיל במקרה שלו בו הם היו עוינים ונטשו אותו, הפעם הם עושים מאמץ-על במטרה להגן אחד על השני ולשמור על הלכידות המשפחתית. יהודה כנציג האחים מגייס את כל תעצומות הנפש שלו, מסתכן ויוצא להגן על בנימין הצעיר, אשר נלקח בשבי. יתרה מכך, יהודה מצהיר שהוא מוכן לשבת בכלא במקום האח הצעיר, ובכך מוכיח ליוסף כי הם למדו את הלקח מהטעות שעשו בעבר איתו, וכי הם ראויים כעת לרחמיו ולגילוי האמת. אגב, "סגירת המעגל" והתיקון של יהודה מתגלים כשלמים, שכן, כזכור, היה זה הוא מבין כל האחים שהציע את הרעיון למכור את יוסף לעבד, והינה כעת – דווקא הוא זה שמוביל את המאבק לשחרור בנימין מהשבי.

אנו יודעים כי  ביום כיפור על עבירות שבין אדם לבוראו - מועילים החרטה, התפילה, הווידוי והצום, אולם על עבירות שבין אדם לחברו לא די להתפלל בבית-הכנסת. צריך לגשת לנפגע פיזית ולבקש את סליחתו. היום ננסה להתמקד בחשיבות של בקשת סליחה ממי שפגענו בו ושל מחילה למי שפגע בנו. כל הורה יודע שהדבר שכואב לו יותר מכל זה לראות את ילדיו רבים ביניהם. כך גם האב המשותף לכולנו בשמיים – כששני יהודים נמצאים בסכסוך ובחילוקי דעות, הדבר מעציב אותו מאוד מאוד. כמעט כל אחד "סוחב" עימו בליבו מועקה שמקורה בתחושה שמישהו פגע בו ובכבודו או לחלופין בידיעה שהוא פגע במישהו אחר ומצפונו מייסרו על כך. אבני הנגף העיקריות שמונעת מאתנו לסיים את כל החילוקים, הסכסוכים, ההיעלבויות והכעסים מיד לאחר שהם אירעו הם בעיקר הגאווה והאגו שלנו.

ממש לא צריך לחכות ליום כיפור בשביל ליישב את ההדורים עם החבר מהמשרד הסמוך, עם בן דוד רחוק או עם השכן מקומה שלישית. מי יודע מה יוליד יום והאם עוד יהיו לנו הזדמנויות לסיים סכסוכים ישנים? עובדה היא שככל שעובר הזמן אנשים נהיים יותר כעוסים ומבוצרים בעמדתם וקשה להם הרבה יותר לסלוח ולבקש סליחה. אדם חכם יידע ל"כבות את השריפות" מיד ברגע התרחשותם. בעזרת דו שיח פתוח ורצון הדדי אמיתי וכנה ניתן להבין אחד את השני ואז כפועל יוצא רוב הכעסים והמריבות יפתרו מאליהם. לעיתים נכון וחכם להבליג על ההתנהגות של הצד השני ולא לעורר מהומה מדבר זניח, שככל הנראה יחלוף מאליו בהמשך, ולעיתים אף חשוב לעצור ולהביא לידי דיון את שמפריע לנו ובכך למעשה להקדים את התרופה למכה.

עלינו לעשות את המאמץ הקטן מצדינו, להכניע את אותו אגו ולבקש סליחה או לחלופין למחול לשני. כיצד ניתן לעשות זאת?   

א. אדם גדול יודע "להקטין" את עצמו. השפה העברית מלמדת אותנו שמי שכועס הוא כעוס, מי שנפגע הוא פגוע ומי שנעלב הוא... עלוב!! בסופו של דבר מי שנעלב ולא מרפה מרגשות הכעס והשנאה הוא עצמו הראשון שסובל מזה. השנאה היא כמו חומצה שהורסת את הכלי (האדם הכועס) שמחזיק אותה. לעיתים אנחנו אף מחזיקים בתוכנו כעס ומידע שלילי על אדם מסוים כשהצד השני בכלל כבר מזמן שכח מאתנו ומהמקרה. אנחנו נשארים עם העלבון והחרון ואנחנו הם אלה שבאמת סובלים. בזכות הצניעות והענווה מי שמבקש סליחה לא אמור להרגיש פגיעה בכבודו כאשר הוא ניגש אל האדם האחר ומיישב את ההדורים. נהפוך הוא, אדם בוגר יודע כיצד לקרוא את המציאות, לוותר על עלבונו ולהתגמש. ישנם אנשים שמחכים שהצד השני יעשה את הצעד הראשון ויתנצל ובינתיים הפלונטר רק הולך ומסתבך.

ב. לשפוט לכף זכות. עם ישראל מכונה "רחמנים בני רחמנים". עלינו  לנסות ולמצוא זוויות מבט שונות וחדשות לאותו אירוע שהכעיס אותנו וכלפי אותו אדם שיש לנו עימו קושי. יש לנסות ולגלות אמפטיה כלפיו ולחשוב על הדברים הטובים שוודאי כן קיימים בו. אם לדעתנו הוא פעל שלא כשורה לא לכעוס עליו, אלא להצטער על שהוא מעד ולחשוב שבוודאי הוא לא רצה בכך, אלא נגרר להתנהגותו השלילית. לעיתים במחשבה שנייה, לאחר שהכעס הראשוני חולף, אנחנו "נרגעים" ומצליחים לראות ולהרגיש דברים חדשים.

ג. להיכנס לנעליים של הזולת. יש לשים את מחשבותינו ורגשותינו לרגע בצד ולחשוב מה הצד השני מרגיש. בהחלט ייתכן שהוא פעל שלא כשורה ופגע/העליב אותנו, אולם יחד עם זאת, מעלה גדולה היא לנסות ולהבין אותו ואת מניעיו. לעיתים רבות נגלה שבמקומו אנחנו היינו מתנהגים באותה הסיטואציה בצורה דומה. באופן טבעי אנחנו נוטים לרחם ולסלוח לעצמינו הרבה יותר מלאחר. כמעט לכולנו יש שני ספרי חוקים – אחד לעצמינו והשני לסובבים אותנו. כאשר אנחנו שמים עצמנו במקומם מיד רגשות חדשים של חמלה והבנה עולים בנו. יהודה פונה ליוסף ואומר "בי אדוני ידבר נא עבדך", ובכך למעשה אומר שיוסף נמצא בו עצמו. בזכות היכולת להבין את הצד השני יהודה זוכה למחילה.

ד. להודות בטעויות. אחד הדברים שקשים לנו ביותר זה לדעת שטעינו ושמה שהאמנו בו התברר כלא נכון. אדם יעשה כמעט כל דבר כדי להימנע מהבושה שבהתמודדות עם כישלונותיו. בעת שיוסף גילה לאחיו את זהותו האמיתית הם הבינו שהחלום אותו חלם 22 שנה קודם לכן ובו הם משתחווים לו אכן התגשם. לאורך כל השנים הם חשבו שיוסף שחצן ועל כן שנאו אותו והינה לפתע הם אכן מצאו עצמם משתחווים ומתרפסים בפני מי שחשבו שהוא המשנה למלך מצרים. את הפסוק "ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו" מפרש רש"י לא כפחד ממה שהוא עלול היה לעשות להם כנקמה, אלא כבושה. כאשר אדם נתקל בסתירה בין התנהגותו בפועל לבין הצורה שבה היה עליו לנהוג לפי מיטב שיקוליו, הוא מתמלא כלימה ולרוב יתרץ לעצמו ולסובבים אותו מדוע הוא צדק או מדוע האחרים לא הבינו אותו כהלכה. על מנת למצוא את הדרך ללב של השני יש להודות בטעות ובפשטות, מבלי שהאגו מתערב, לבקש סליחה.

ה. להקשיב לזולת ולגלות אמפטיה. ברגע שהצד השני מרגיש שבאמת אכפת לנו ממנו, שבאמת טובתו חשובה לנו, שבאמת אנחנו מעריכים אותו ואת דעותיו – מיד כל החומות נמסות. אדם אנוכי שמסתובב כל היום עם מחשבות כיצד הוא עצמו יכול להיבנות מכל סיטואציה, כיצד הוא עצמו יכול להרוויח מכל מפגש וכיצד הוא עצמו יכול "לינוק" מהאדם השני, לעולם יחוש ש"לא רואים ומעריכים מספיק את גדולתו" וכפועל יוצא מכך ייעלב מאנשים ויעליבם בחזרה. מי שמגיע "פנוי מעצמו" למפגש עם הזולת מתוך רצון אמיתי להטיב לו, בהכרח יהיה נעים להיות בחברתו והשלום ישרור סביבו.

ו.  דיבור רך ומפויס. מומחים לתקשורת בלתי מילולית מלמדים אותנו כי לעיתים רבות טון וצורת הדיבור אל הזולת חשובה אף יותר מהמלל עצמו. אנחנו יכולים לומר את אותן המילים, כאשר פעם אחת הן ישמעו כאיום או התרסה ופעם אחרת כבקשה ורצון לשותפות. הדרך היחידה לנסות לפייס אדם שמקפיד עלינו היא ע"י דיבור רך ונעים. במפגש עם יוסף, יהודה יכל היה להביע רגשות (לגיטימיים) של כעס ותרעומת על ההאשמות השווא וההתנהגות של אותו שליט מצרי, אולם הוא בחוכמה בחר לפנות אליו בצורה תקיפה, אך יחד עם זאת גם מכבדת ונעימה לאוזן: "ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך..." יהודה מכנה אותו אדון ומוריד עצמו לדרגת עבד. אין חלילה מטרה להתרפס בפני מי שיש לנו עימו סכסוך, אולם יש מקרים, כמו בנהיגה בכביש, שעדיף להיות חכם ולא צודק.

הקריאה בפרשה הנוכחית אמורה לעורר כל אחד ואחת מאיתנו לחשוב על אנשים ספציפיים בחיים שלנו עימם יש לנו קושי (הורה/אח/בן זוג/חבר/שכן/עובד במשרד ליד/וכו) וכלפיהם אנחנו נוטרים טינה כזו או אחרת. בעזרת הכלים שנאמרו פה ניתן למצוא את הגשר אליהם ואת החיבור המחודש ללב שלהם. לא צריך לחכות שהם יעשו את הצעד הראשון ובטח שלא צריך להמשיך ולסבול בשם הכבוד האבוד או בשם חילוקי דעות, שבראייה בוגרת ומעמיקה, מתגלים כלא באמת מהותיים.  התקווה הקטנה שלי היא שהדברים יעוררו, ולו אדם אחד, לבחון מחדש את קשריו הבעייתיים ואת ההתנהלות הנוכחית שלו שהביאה אותו לאותם חומות/תסכולים/כעסים/היעלבויות, לגלות גדלות נפש, לסיים סכסוך ישן ולפתור מועקה שבלב.

לסיום – מילה וחצי נוספות על חנוכה שזה עתה חגגנו. בחנוכה אנחנו נזכרים בנס פח השמן היחיד שנשאר טהור ושבזכותו הודלקה המנורה. רבי נחמן לימד את תלמידיו שבכל אחד מאתנו, כולל באנשים הגסים והמגושמים ביותר, מסתתר פח שמן טהור, אשר לעולם, אבל לעולם, לא ניתן לטמא אותו. בכל אחד מאתנו ישנה נשמה זכה ששואפת לטוב ("חלק אלוקה ממעל"). אדם גדול יודע להסתכל גם על האנשים שנראים בעיני כולם כשפלים ולראות את אותה נקודה, את אותו פח של שמן, שקיים בהם. אם נזכור את אותו ניצוץ נשמה ששישנו בסובבים אותנו (וכמובן גם בנו) נשכיל להיות הרבה יותר מפויסים ולשפוט לכף זכות.

אסור לנו להתייאש מאף אחד ובטח ובטח שלא מעצמינו. גם אם נפלנו אלף פעמים, הפרנו הבטחות, בגדנו בכל מי ומה שיקר לנו ועשינו את העבירות החמורות ביותר, עדיין יש בתוכנו פח של שמן טהור שאף כוח לא יכול לטמא. בעזרת ענווה ורצון טוב ניתן למצוא אותו ולהדליק את האור של הנשמה עד שהיא תאיר בכל המקומות החשוכים ביותר.

 

מעבר לכך, נראה כי העיתוי של הקריאה על סיפורו של יוסף בכל שנה דווקא בימי החנוכה אינו מקרי. יוסף הצדיק מסמל את היציאה האולטימטיבית מהחשיכה לאפילה, אותה יציאה שאנחנו מייחלים לעצמינו, משפחתנו ועמנו בכל פעם שאנחנו מדליקים את נרות החנוכיה. כיצד הוא הצליח להדליק את האור בתוך נשמתו ולזכות לעשות את אותו שינוי מיוחל? בזכות היותו שמח וחדור אמונה גם בזמנים בהם היה נראה שאין דבר מלבד חושך! אחיו בגדו בו, הוא שימש כעבד בזוי לשליט אכזר, האשימו אותו באונס, הוא ישב שנים רבות בכלא – ובכל זאת, וחרף כל זאת, יוסף לא הפסיק לשמוח ולהלל את הקב"ה על הטוב שהוא עושה עימו. אל לנו לטעות - יוסף לא היה אדם מדומיין ומנותק מהמציאות, אלא הוא היה מאוד פרקטי והגיוני (כפי שמעידה חוכמתו בטיפול ברעב במצרים). סוד כוחו היה בכך שהשכיל להבין שגם אם באותו הרגע הוא לא מבין את תוכניתו של הבורא, אין הדבר אומר שאין היא טובה ולטובתו. כולנו עוברים קשיים כאלה ואחרים, ולכולנו נראה שלעיתים נרנו כבה, אולם דווקא מתוך אותו הקושי עלינו לצמוח ולבחור בשמחה. לפעמים נבין רק בדיעבד שהכל היה לטובה, ולעיתים נגלה זאת רק אחרי מאה ועשרים שנה מנקודת מבט שאינה גשמית, כאשר בכל מקרה החוכמה היא לשמוח ולהאמין באותו הטוב כבר כאן ועכשיו בכל רגע ורגע מחדש.

שבת שלום, ניר אביעד J

פרשת "ויגש" – מדוע העולם מלא בסבל וייסורים?

בס"ד

פרשת "ויגש" עוסקת ברובה במפגש הפיוס המרגש בין יוסף ואחיו ההמומים, שלמרבה תדהמתם המשנה למלך מצריים, אשר העמידם בכמה נסיונות לא פשוטים בפרשה הקודמת, מתברר כלא אחר מאשר אחיהם האבוד, אשר נמכר על ידם שנים רבות קודם לכן לעבד. בהמשך הפרשה יוסף פוגש גם את אביו ולאחר האיחוד הדרמטי מציג אותו בפני פרעה. פרעה מתעניין בגילו המופלג של יעקב, והוא משיב לו כי הוא בן 130 שנה, אך שנים אלו היו מלאי צער וקשיים ("מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי").

אמירתו זו של יעקב אבינו, אכן עולה בקנה אחד עם קורות חייו המורכבים, כפי שאנו מכירים אותם, ומזמנת אותנו לדיון רחב יותר בשאלה מה בכלל תפקידם של הקשיים והצרות בחיים שלנו?!

עיון בדברי חז"ל מגלה כי הם החשיבו את יעקב אבינו כבחיר האבות, אשר השלים את מידותיו אף יותר מאברהם ויצחק. הגמרא מוסיפה ומעידה עליו כי הוא הגיע למדרגת אדם הראשון קודם החטא באומרה כי "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון" (יופיו של יעקב מעין יופיו של אדם הראשון). לאורך חייו קיבל יעקב אבינו מספר הבטחות מבורא העולם כי הוא לא יעזבו לבדו, ואף זכה לברכות מיוחדות מיצחק אביו, כפי שקראנו בפרשות הקודמות. הדבר שהיינו מצפים ביחס לאדם כל כך גדול, המקורב למלך מלכי המלכים, הוא שחייו יהיו מבורכים ויעברו עליו בנעימים וללא "תקלות" מיוחדות. יעקב היה צריך לחיות את חייו, לפחות על פי ראייתנו, כאדם המאושר והשלו ביותר עלי אדמות. והנה, עיון בקורות פועלו של יעקב אבינו מגלה כי דווקא חייו של בחיר האבות היו מורכבים ומסובכים יותר משל אברהם ויצחק, וכל הישגיו רצופים היו בצרות וקשיים. כך היה בתחילת דרכו מול אחיו הרשע עשיו, כך היה בהתמודדות הקשה עם לבן הארמי, אשר רימה אותו שוב ושוב וניצל את תמימותו וטוב ליבו, כך היה באונס ביתו דינה ע"י שכם וכמובן כך היה בבשורה המרה על מותו של בנו האהוב יוסף. השאלה המתבקשת לאור רצף הצרות והטלטלות הפיזיות והרגשיות שעבר יעקב הן כיצד ייתכן הדבר? מדוע צדיק כה נשגב וגדול סבל כל כך הרבה בחייו? וכמובן – מה התפקיד של הסבל והייסורים בעולם בכלל ובחיים הפרטיים של כל אחד ואחת מאתנו בפרט?

כאשר ה' ברא את העולם, הוא הצהיר שהעולם "טוב מאוד", אולם כשאנו מתבוננים בו, בוחנים את ההיסטוריה וצופים בחדשות (מקומיות או עולמיות), אנו מתקשים מאוד להסכים עם הצהרה זו של הקב"ה. העולם מלא בסבל וקשיים. אין אדם שלא נאבק כל יום בגילויים של קושי ואף רוע מסביבו. החל מפקק מעיק בדרך לעבודה, דרך קשיי פרנסה ועד מחלות ומוות של קרובים לנו. איך ייתכן שילד קטן חולה בסרטן? מדוע יש כל כך הרבה תאונות דרכים? למה מנהל הבנק מתקשר אלי כעוס פעמיים בשבוע? למה יש אנשים שלא מוצאים בן/בת זוג וכאלה שלא מצליחים להביא ילדים לעולם?

מאחורי השאלה "מדוע דברים רעים קורים לאנשים טובים?" מסתתרות הנחות בסיסיות שגויות, שכן מה שאנו תופסים כדבר "רע", עשוי, למעשה, להיות הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות. לפי האמונה היהודית, שום מקרה בחיינו אינו שרירותי או זדוני והכול מעוצב ותפור בדיוק מופלא. למרות שאנחנו לא מסוגלים לקלוט את הרעיון במלוא היקפו, אנחנו יודעים שכל רגע בחיינו, בכל זמן נתון, הוא בדיוק כמו שהוא היה אמור להיות על פי התוכנית האלוקית ועל פי הגורל המחכה לנו בעתיד. טווח הראייה האנושי מוגבל לנתח זמן קטן מאוד. המבט הצר שמורכב מההווה לבדו, בלי הזיכרון של העבר והידיעה של העתיד, מגביל את תפיסת המציאות האמיתית שלנו. רק נקודת מבטו הכוללת של ה', שאינה מוגבלת על ידי זמן ומרחב, ושמקיפה גם את צורכי הגוף וגם את צרכיה של הנשמה, יכולה ליצור מערך שלם של התנהלות מופלאה ומדויקת, גם אם אנחנו כבני אדם לא תמיד מבינים או "מצדיקים" אותה.

ניתן לדמות את הדבר לאדם שהושם כצופה בחדר ניתוח. אם הוא לא מבין את הסיטואציה הכוללת הוא עלול לחשוב שהאדם עם הסכין ביד שמתקרב אל הקורבן המסכן, ששוכב חסר אונים על המיטה, הוא רוצח נתעב ויש לעצור אותו מלבצע את הפשע. כמובן שמי שמבין את הדברים רואה שה"רוצח" דווקא בא להציל את החיים של האדם השני. אנחנו מאמינים שהקב"ה, ה"דוקטור" שלנו, הוא רופא מסור ואוהב וכל פעולותיו הן לטובתנו. מטאפורה נוספת היא לילד שרץ עם המזלג ישר לכיוון שקע החשמל שבקיר. לעיתים הפעולה הנדרשת מהורה אחראי היא להגיב במכה קלה על היד על מנת להעביר את המסר שפעולה כזו אסורה ומסוכנת. אותו ילד, שלא מבין שהמכה הייתה לטובתו, נשאר עם הכאב והעלבון ועם התחושה שלא מבינים אותו ואולי אף שההורה חלילה שונא אותו. כך גם ביחסינו עם האבא של כולנו – לפעמים המכה, שבאה דווקא להציל/ להטיב/ לחנך, נתפסת כאכזריות חסרת תכלית. לא חסרות דוגמאות מהחיים של מקרים שנראו בהתחלה כקללה והתבררו כברכה. ישנם לא מעט בעלי עסק מצליחים ואמידים שהיוזמה להקים עסק עצמאי נולדה בעקבות טראומה של פיטורים ממקום עבודה (בו, אגב, הרוויחו משמעותית פחות) או של גברים/נשים שננטשו ע"י בן/בת זוג, שקעו בדיכאון וחשבו שזהו סוף העולם, אולם מהר מאוד מצאו עצמם בזוגיות חדשה וטובה הרבה יותר.

אל מול הדוגמאות הללו יכולים אנשים לתת דוגמאות הפוכות של סבל חריף כמו מחלה קשה שלא הסתיימה בהפי-אנד, אלא במוות כואב. גם כאן איננו יכולים לראות את התמונה השלמה. האמונה היהודית גורסת כי המוות הוא השער למה שנמצא מעבר לעולם הזה. ה' אומר למשה בספר שמות "כי לא יראני האדם וחי", ונראה שבאמירה זו הוא מרמז לנו כי מה שעדיין לא התבהר במהלך חיינו כבני תמותה, עשוי להתבהר בהמשך. מי שחושב שהעולם רע ואכזרי בעצם מאשים את הקב"ה שהוא רע ואכזרי כי למעשה הוא זה שתכנן וממשיך לתכנן בכל שנייה כל מה שקורה פה ויש בזה מן היוהרה לחשוב שאנחנו יודעים טוב ממנו מה נכון.

על כך נכתב – מי הוא "צדיק"? האדם שמצדיק את הבורא בכל מה שהוא עושה ומאמין שהכול לטובה. לעומת זאת, מי הוא "רשע"? האדם שמרשיע את הבורא. בהקשר הזה נאמר כי לאחר ביאת המשיח "יהיה צחוק גדול בעולם". הכוונה היא כי כולנו נצחק כשנראה שמה שחשבנו כאיום ונורא יתגלה לבסוף בדיעבד כדבר נפלא.

האדם המודע והמאמין רואה, כאמור, בכל קושי כמסר וכמתנה אישית שבאים ישירות מהבורא ושתפקידם לכוון אותו למקום טוב יותר במסע הזה שנקרא "החיים". על כך אמר החכם באדם בספר 'משלי': "את אשר יאהב ה' יוכיח". דוגמאות אפשריות לכך ניתן למצוא בשפע. כך למשל, ייתכן שהבעיות בשלום הבית עם האישה/הבעל הם רמז מהבורא שקורה לנו לעבוד על מידת הכעס/ קמצנות/ חוסר-סבלנות שקיימת בנו ובת/בן הזוג הוא/היא רק המראה והשליח, או שלדוגמא חיסרון הפרנסה הוא רמז מהבורא שמדרבן אותנו לבדוק האם אנחנו עצלים מידי או לחלופין חוטאים בגזל ולכן נענשים על כך. הקב"ה רוצה שיהיה לנו טוב, אבל עלינו לעבוד עבור האושר שלנו. הוא שולח לנו רמזים ומתנות קטנות לאורך הדרך וכל שעלינו לעשות הוא לפתוח את העיניים ולסגל מחשבה שממירה את הקושי שאנחנו חווים למסר מהבורא. מי שמצליח להקנות לעצמו את צורת המחשבה הזו נמצא בקשר מתמיד עם הקב"ה ואין תענוג גדול מזה! במקביל להמתקת הגלולה המרה, אותו אדם יפתח חושים חדים יותר לראות את הטוב שהוא כן זוכה לו ולמעשה לצאת מכהות החושים ואטימות הלב שרובינו חווים.

את הקשיים ניתן לראות כמתנה שקיבלנו שמטרתה לעזור לנו להתעורר אל מה שבאמת חשוב ונכון ולא כעונש ומטרד, או כפי שכתב ושר שולי רנד (בדיסק שזכה באלבום פלטינה כפול): "מה התכלית של זה הכאב אם לא לנענע לי את הלב? הלב ששקע בתרדמה וזה זמן רב שלא החסיר פעימה...".

הרב קוק המשיל באחד מכתביו את הסבל והקשיים שכל אחד מאתנו עובר ל"כקורטוב המלח בתבשיל" – כמו שדווקא המלח, שלבדו הוא מר ולא ניתן לאכילה, הופך את האוכל לטעים יותר, כך גם הסבל בחיינו בא לחדד ולהצביע על הטוב. תפוח אדמה לבדו, לדוגמא, הוא לרוב תפל וחסר טעם, אולם אם נוסיף לו קורטוב (מעט) מלח אזי טעמו יהיה טעים הרבה יותר. כיצד זה ייתכן שדווקא הוספה של המרירות ושל דבר שלילי כביכול מוסיפה טוב? התשובה היא שתפקיד המר לחשוף ולגלות את הפוטנציאל שהיה טמון בתבשיל (ובכל אחד מאתנו...) ושבלעדיו הוא לא היה יכול היה להתגלות.

בפרקי אבות נכתב: "לפום צערא אגרא", כלומר לפי כמות הצער והקושי של האדם כך תהיה גם מידת השכר שהוא יקבל. הסבל שלנו אינו סתמי. משלים טובים לרעיון זה ניתן למצוא בתהליך כתישת הזית והפקת שמן או בתהליך כתישת הפשתן והפיכתו לבד משובח. על פניו הזית/הפשתן עוברים תהליך מכאיב, אבל לכל ברור שהתוצרת שווה את ה"סבל". אנחנו חייבים סבלנות כדי להבין את התמונה הכללית ותמיד להתחזק באמונה שהצער שלנו אינו מקרי או חסר תועלת, וכי בדרך כזו או אחרת גם נקבל שכר בגינו. קשיים מחשלים את האדם ועוזרים לו להוציא את מיטב הכוחות החבויים בו. תפיסה בריאה רואה בקושי כניסיון ולא כאכזריות מקרית או חלילה כעונש שקיבלנו. "ניסיון" בא מהמילה להתנוסס/להתרומם. ההתמודדות עם משבר מחזקת אותנו והופכת אותנו לאנשים מנוסים, נבונים וחסונים יותר, וזאת למרות שבזמן הקושי לרוב הוא נראה כמו דבר נורא ואיום ולפעמים אף כמו חומה שלא ניתן לעבור אותה. ההוצאה לפועל של כוחות הנפש החבויים מקנה למעלות הגנוזות את עוצמתן. גם אם בתוך תוכו של האדם מצויים כישרונות, כל עוד הם לא באו לכלל ביצוע אין להם משמעות. דוגמא לכך היא ההדס בסוכות, שבזכות הנענוע שלה מפיקה ריח חזק וטוב יותר. כך גם האדם – בזכות הטלטלות שהוא עובר הוא מפיק מעצמו איכויות נסתרות, ולכן אין לראות בסבל בהכרח כדבר שלילי.

התפיסה הרווחת בתרבות המערבית רואה בסבל כאיום שיש לעשות הכול על מנת לסלקו במהירות הגדולה ביותר. אם כואב לאדם איבר מסוים הוא מיד ייקח משכך כאבים, כדוגמת אקמול או אופטלגין. אם כואב לו בנפש הוא ייקח משכך כאבים מסוג אחר, כדוגמת פרוזאק ואף סמים. אם קשה לו בחיי הנישואין הוא ימהר מידי לפרק את החבילה ואם הילד שלו משווע לתשומת לב ומפגין זאת בהתנהגות אנרגטית ו"תוססת" הוא ימהר לשלוח אותו לפסיכולוג או להרגיע אותו עם חומרים כאלה ואחרים. אנו חיים היום בחברה שהמונחים של "התמודדות" ו"התגברות" על קשיים זרים לה ואנחנו מחפשים את הפתרונות הקלים והמהירים כדי להעלימם מעלינו. זו כמובן טעות קשה משום שכאמור כל קושי הוא מסר והזדמנות לגדול ולהתקדם הלאה.

הניסיונות שעבר יעקב ללא ספק חישלו את כוחו והגבירו את אמונתו בבורא ואת אמונתו בעצמו על שעמד בהם. האתגרים שקיבל היו אומנם עצומים (כל אדם מקבל ניסיונות על פי מדרגתו), אולם את השקפתו על החיים נוכל לאמץ כולנו. צריך להתאמן על גישה ומחשבות חיוביות ובכך גם להנעים את זמננו בעולם הזה וגם לזמן לנו אירועים חיוביים יותר, שכן ידוע שהמחשבה בוראת את המציאות. לצופה מהצד זה יכול להראות כמו שקר או ניסיון להונאה עצמית, אבל האמת היא שאין דבר מתוק וחכם יותר מאמונה פשוטה שבאמת אבל באמת הכול לטובה. כך לדוגמא, המחשבה שהעיכוב בגלל הפנצ'ר שהיה לי בבוקר באוטו בדרכי לעבודה אולי בא להציל אותי מתאונת דרכים חס ושלום שהייתה צפויה לי בהמשך הדרך, או שהגבס והרגל השבורה שחייבו אותי להיות שבוע ימים מרותק לבית תפקידם היה שארוויח זמן איכות של שיחה ומשחק עם ילדיי שלא ראו את האבא הקרייריסט שלהם יותר מידי זמן.

רבי נחמן פעם אמר לתלמידיו: "מי שאומר 'רע לי' – הקב"ה אומר לעצמו: 'הוא חושב שזה רע? אני אראה לו מה זה רע באמת'. לעומת זאת מי שאומר 'טוב לי' – הקב"ה אומר לעצמו: 'הוא חושב שזה טוב? אני אראה לו מה זה טוב באמת'".

חשוב לזכור שבשעת קושי המציאות נראית אכזרית, אפלה וחסרת תקנה, אולם כמו כל דבר אחר בעולם הזה, שהוא זמני ובר חלוף, כך גם גורלו של כל קושי לחלוף כלא היה. תורת החסידות גורסת כי מה שמגדיר ומקדם את האדם זה לא מה הוא משיג (בטח לא הישגים חומריים), אלא כיצד הוא מתמודד עם הכישלונות והקשיים שהוא צובר לאורך הדרך, והאם הוא יודע להישאר חיובי ולהאמין בעובדה שיש יד מכוונת וסוג של סדר נסתר בתוך הכאוס שהוא חווה? להיות בשמחה תמיד זה האתגר הכי גדול שלנו בעולם הזה. תכונת המרירות, שאנחנו מכירים כל כך טוב, היא ממש כמו רעל שאנו מכניסים לתוך המערכת הרגשית שלנו. בתוך כל אחד מאתנו מסתתר שד קטן שאומר לנו בשעת קושי: "רע לך? קשה לך? לך על זה! תיכנס לדיכאון, זה הרי הגיוני שתרגיש רע, תראה כמה מסכן אותה!". זהו טריק בסיסי וידוע של היצר הרע, אשר נהנה לראות אותנו מרחמים על עצמינו בזמן משבר ולא מתמודדים עימו בשמחה וברוח חיובית.

בנוסף לזאת, חשוב שנדע שאף אחד לא מקבל קושי (או בשפה מודעת יותר – "אתגר") אם הוא לא מקבל במקביל גם את הכוחות להתמודד אתו. זאת הבנה מנחמת מאוד להפנים שאם קשה לנו בהכרח יש לנו כלים או יכולת לפתח כלים כדי לצאת מהפלונטר. ובשפתינו – אף אדם אינו מקבל לימון אם אין ביכולתו להפוך אותו לימונדה.

יחד עם כל זאת, חשוב להבהיר שהיהדות לא מתכחשת לקשת הרגשות האנושיים הכוללים גם צער ועצב, אלא פשוט מנתבת ושמה אותם בהקשר ובפרספקטיבה המתאימים להם. הדוגמא הטובה ביותר לכך הם דיני האבלות. אדם שאיבד את אחד מיקיריו צריך לעבור תהליך של השלמה עם המאורע הכולל יום אחד של עצבות מתפרצת ולאחריה שבוע של ניחומים והסתגרות בביתו ("שיבעה"), אולם לאחר מכן ביום השמיני הוא מצווה לקום ולחזור כמעט לחלוטין אל שגרת יומו הקודמת. בהמשך, ביום השלושים הוא עובר עוד תהליך שקשור לעיבוד רגשותיו ולבסוף בתום שנה מהמאורע התהליך נשלם. היהדות לא אומרת לאבל: "תן חיוך, הכול לטובה". זאת תהיה אכזריות וציפייה לא סבירה, אולם היא כן קובעת גבולות ברורים על מנת לא לתת לאותה עצבות לגלוש מעבר לזמן ולמקום הנכונים לה.

לסיכום – אנו מתפללים בכל יום בברכות השחר: "אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". מצד אחד אנחנו בטח שלא רוצים לזמן לעצמינו בכוונה קשיים ומכאובים, אולם מהצד השני מרגע שהם כבר מגיעים אלינו – מוטב שנזכור מי שלח אותם בהשגחה פרטית לפתחינו, ושבסך הכול מדובר במתנה שתפקידה לקדם אותנו לעבר חיים נכונים ובריאים יותר ואל עבר התכלית.

יעקב אבינו, אם כך, עבר את כל הטלאות והטלטלות שקראנו עליהם כדי ללמד את כולנו את הלקח הזה ולחזק אותי ואותך בפעם הבאה שצרה כזו או אחרת מתגלגלת לפתחינו.

שבת שלום, ניר אביעד

פרשת "ויגש" – יאללה, סולחה!

בס"ד

פרשת "ויגש" ממשיכה ומתארת את העימות בין יוסף ואחיו עד לסוף הדרמטי של האיחוד המחודש והפיוס המרגש. כזכור, שנים רבות לאחר פרשת זריקת יוסף הצעיר לבור ומכירתו לעבד, ולאחר שכבר חשבו שהוא נפטר, מגיעים האחים בחיפושם אחר מזון לארץ מצרים. לתדהמתם הם פוגשים ביוסף, אשר התקדם ומונה למשנה למלך פרעה, אולם הם לא מזהים אותו ולא מקשרים בין האח הקטן עם כותונת הפסים והחלומות המשונים לבין השליט הכול יכול שעמד מולם. בפרשה יוסף מתעמר בהם, מאשימם בריגול ולאחר מכן בגניבה, ומעבירם מסיכת ייסורים המתגלה לבסוף כמסכת מבחנים.

וכך, בפתיחת הפרשה, מבלי לדעת שמדובר למעשה באחיו האבוד, מתעמת יהודה עם השליט המצרי האכזרי. לאחר דין ודברים נוקב יוסף חושף את זהותו האמיתית, ובסצנה, שכמו ונלקחה מסרט הוליוודי סוחט דמעות, נופלים כולם איש על צוואר אחיו ומתנשקים מבעד למסך של דמעות.

"שבעים פנים לתורה", ולפחות שבע-מאות פנים יש להתבונן על הסיפור הזה. בקוראי את הדברים תמיד התפעמתי מהיכולת של יוסף לשים בצד את כל משקעי העבר, את הכעסים, התסכולים ויצר הנקמנות ופשוט למחול לאחיו על כל הרעה שעשו עימו. קשה לחשוב על סיטואציה כואבת פיזית, ואף יותר מכך רגשית, מאשר זו שהעבירו האחים את יוסף. הם קינאו בו, החרימו אותו, ניסו להרוג אותו, זרקו אותו לבור ולבסוף מכרו אותו כעבד בזוי. ובכל זאת, חרף כל שעבר – יוסף מגלה תעצומות נפש וסולח להם. כמעט ארבעת אלפים שנה מאוחר יותר, בעידן בו הכעסים, הפילוגים והריבים בין אדם וחברו הם מציאות חיים יום-יומית, נדמה כי ניתן וכדאי ללמוד רבות מאותה גדלות נפש של יוסף. מה היה מקור חוסנו הפנימי? מקריאה בדבריו, עולה כי יוסף לא ייחס את הסבל שעבר עליו למעשה הנבזי של אחיו, אלא השכיל לראות את התמונה הכוללת וידע כי הקב"ה הוא זה שבכבודו ובעצמו הורידו למצרים וזימן לו את כל אותם קשיים. לא זו בלבד שהוא ייחס את שארע לבורא, הוא אף אמר כי הוא יודע שזה לטובתו האישית ולטובת עם ישראל ("ועתה אל תעצבו ואל ייחר בעינכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני הקב"ה לפניכם").

כזכור, "בברית בין הבתרים" בפרשת "לך לך" כרת הקב"ה ברית עולם עם אברהם אבינו בה אמר לו כי יבוא היום וצאצאיו יצאו לגלות בת ארבע מאות שנה בה יענו ויעבידו אותם בפרך וכי בסופה הם יצאו ברכוש גדול. יוסף ככה"נ הבין את המהלך ההיסטורי הכולל וידע שדרכו צריכה להתממש הנבואה האלוקית. מתוך ההבנה הזאת ומתוך אמונה בטוב של הבורא, יוסף השכיל לשמור על אופטימיות ואף למחול לאחיו.

מבחינת העיתוי של גילוי זהותו האמיתית, יוסף עושה זאת רק לאחר שהוא מתרשם שהאחים עברו בעצמם מהפכה פנימית וכי, להבדיל במקרה שלו בו הם היו עוינים ונטשו אותו, הפעם הם עושים מאמץ-על במטרה להגן אחד על השני ולשמור על הלכידות המשפחתית. יהודה כנציג האחים מגייס את כל תעצומות הנפש שלו, מסתכן ויוצא להגן על בנימין הצעיר, אשר נלקח בשבי. יתרה מכך, יהודה מצהיר שהוא מוכן לשבת בכלא במקום האח הצעיר ובכך מוכיח ליוסף כי הם למדו את הלקח מהטעות שעשו בעבר איתו וכי הם ראויים כעת לרחמיו ולגילוי האמת. אגב, "סגירת המעגל" והתיקון של יהודה מתגלים כשלמים, שכן, כזכור, היה זה הוא מבין כל האחים שהציע את הרעיון למכור את יוסף לעבד, והינה כעת – דווקא הוא זה שמוביל את המאבק לשחרור בנימין מהשבי.

אנו יודעים כי ביום כיפור על עבירות שבין אדם לבוראו – מועילים החרטה, התפילה, הווידוי והצום, אולם על עבירות שבין אדם לחברו לא די להתפלל בבית-הכנסת. צריך לגשת לנפגע פיזית ולבקש את סליחתו. היום ננסה להתמקד בחשיבות של בקשת סליחה ממי שפגענו בו ושל מחילה למי שפגע בנו. כל הורה יודע שהדבר שכואב לו יותר מכל זה לראות את ילדיו רבים ביניהם. כך גם האב המשותף לכולנו בשמיים – כששני יהודים נמצאים בסכסוך ובחילוקי דעות, הדבר מעציב אותו מאוד מאוד. כמעט כל אחד "סוחב" עימו בליבו מועקה שמקורה בתחושה שמישהו פגע בו ובכבודו או לחלופין בידיעה שהוא פגע במישהו אחר ומצפונו מייסרו על כך. אבני הנגף העיקריות שמונעת מאתנו לסיים את כל החילוקים, הסכסוכים, ההיעלבויות והכעסים מיד לאחר שהם אירעו הם בעיקר הגאווה והאגו שלנו.

ממש לא צריך לחכות ליום כיפור בשביל ליישב את ההדורים עם החבר מהמשרד הסמוך, עם בן דוד רחוק או עם השכן מקומה שלישית. מי יודע מה יוליד יום והאם עוד יהיו לנו הזדמנויות לסיים סכסוכים ישנים? עובדה היא שככל שעובר הזמן אנשים נהיים יותר כעוסים ומבוצרים בעמדתם וקשה להם הרבה יותר לסלוח ולבקש סליחה. אדם חכם יידע ל"כבות את השריפות" מיד ברגע התרחשותם. בעזרת דו שיח פתוח ורצון הדדי אמיתי וכנה ניתן להבין אחד את השני ואז כפועל יוצא רוב הכעסים והמריבות יפתרו מאליהם. לעיתים נכון וחכם להבליג על ההתנהגות של הצד השני ולא לעורר מהומה מדבר זניח, שככל הנראה יחלוף מאליו בהמשך, ולעיתים אף חשוב לעצור ולהביא לידי דיון את שמפריע לנו ובכך למעשה להקדים את התרופה למכה.

עלינו לעשות את המאמץ הקטן מצדינו, להכניע את אותו אגו ולבקש סליחה או לחלופין למחול לשני. כיצד ניתן לעשות זאת?

א. אדם גדול יודע "להקטין" את עצמו. השפה העברית מלמדת אותנו שמי שכועס הוא כעוס, מי שנפגע הוא פגוע ומי שנעלב הוא... עלוב!! בסופו של דבר מי שנעלב ולא מרפה מרגשות הכעס והשנאה הוא עצמו הראשון שסובל מזה. השנאה היא כמו חומצה שהורסת את הכלי (האדם הכועס) שמחזיק אותה. לעיתים אנחנו אף מחזיקים בתוכנו כעס ומידע שלילי על אדם מסוים כשהצד השני בכלל כבר מזמן שכח מאתנו ומהמקרה. אנחנו נשארים עם העלבון והחרון ואנחנו הם אלה שבאמת סובלים. בזכות הצניעות והענווה מי שמבקש סליחה לא אמור להרגיש פגיעה בכבודו כאשר הוא ניגש אל האדם האחר ומיישב את ההדורים. נהפוך הוא, אדם בוגר יודע כיצד לקרוא את המציאות, לוותר על עלבונו ולהתגמש. ישנם אנשים שמחכים שהצד השני יעשה את הצעד הראשון ויתנצל ובינתיים הפלונטר רק הולך ומסתבך.

ב. לשפוט לכף זכות. עם ישראל מכונה "רחמנים בני רחמנים". עלינו לנסות ולמצוא זוויות מבט שונות וחדשות לאותו אירוע שהכעיס אותנו וכלפי אותו אדם שיש לנו עימו קושי. יש לנסות ולגלות אמפטיה כלפיו ולחשוב על הדברים הטובים שוודאי כן קיימים בו. אם לדעתנו הוא פעל שלא כשורה, לא לכעוס עליו, אלא להצטער על שהוא מעד ולחשוב שבוודאי הוא לא רצה בכך, אלא נגרר להתנהגותו השלילית. לעיתים במחשבה שנייה, לאחר שהכעס הראשוני חולף, אנחנו "נרגעים" ומצליחים לראות ולהרגיש דברים חדשים.

ג. להיכנס לנעליים של הזולת. יש לשים את מחשבותינו ורגשותינו לרגע בצד ולחשוב מה הצד השני מרגיש. בהחלט ייתכן שהוא פעל שלא כשורה ופגע/העליב אותנו, אולם יחד עם זאת, מעלה גדולה היא לנסות ולהבין אותו ואת מניעיו. לעיתים רבות נגלה שבמקומו אנחנו היינו מתנהגים באותה הסיטואציה בצורה דומה. באופן טבעי אנחנו נוטים לרחם ולסלוח לעצמינו הרבה יותר מלאחר. כמעט לכולנו יש שני ספרי חוקים – אחד לעצמינו והשני לסובבים אותנו. כאשר אנחנו שמים עצמנו במקומם, מיד רגשות חדשים של חמלה והבנה עולים בנו. יהודה פונה ליוסף ואומר "בי אדוני ידבר נא עבדך", ובכך למעשה אומר שיוסף נמצא בו עצמו. בזכות היכולת להבין את הצד השני יהודה זוכה למחילה.

ד. להודות בטעויות. אחד הדברים שקשים לנו ביותר זה לדעת שטעינו ושמה שהאמנו בו התברר כלא נכון. אדם יעשה כמעט כל דבר כדי להימנע מהבושה שבהתמודדות עם כישלונותיו. בעת שיוסף גילה לאחיו את זהותו האמיתית הם הבינו שהחלום אותו חלם 22 שנה קודם לכן ובו הם משתחווים לו אכן התגשם. לאורך כל השנים הם חשבו שיוסף שחצן ועל כן שנאו אותו והינה לפתע הם אכן מצאו עצמם משתחווים ומתרפסים בפני מי שחשבו שהוא המשנה למלך מצרים. את הפסוק "ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו" מפרש רש"י לא כפחד ממה שהוא עלול היה לעשות להם כנקמה, אלא כבושה. כאשר אדם נתקל בסתירה בין התנהגותו בפועל לבין הצורה שבה היה עליו לנהוג לפי מיטב שיקוליו, הוא מתמלא כלימה ולרוב יתרץ לעצמו ולסובבים אותו מדוע הוא צדק או מדוע האחרים לא הבינו אותו כהלכה. על מנת למצוא את הדרך האמיתית ללב של השני יש להודות בטעות ובפשטות, מבלי שהאגו מתערב, לבקש סליחה.

ה. להקשיב לזולת ולגלות אמפטיה. ברגע שהצד השני מרגיש שבאמת אכפת לנו ממנו, שבאמת טובתו חשובה לנו, שבאמת אנחנו מעריכים אותו ואת דעותיו – מיד כל החומות נמסות. אדם אנוכי שמסתובב כל היום עם מחשבות כיצד הוא עצמו יכול להיבנות מכל סיטואציה, כיצד הוא עצמו יכול להרוויח מכל מפגש וכיצד הוא עצמו יכול "לינוק" מהאדם השני, לעולם יחוש ש"לא רואים ומעריכים מספיק את גדולתו" וכפועל יוצא מכך ייעלב מאנשים ויעליבם בחזרה. מי שמגיע "פנוי מעצמו" למפגש עם הזולת מתוך רצון אמיתי להטיב לו, בהכרח יהיה נעים להיות בחברתו והשלום ישרור סביבו.

ו. דיבור רך ומפויס. מומחים לתקשורת בלתי מילולית מלמדים אותנו כי לעיתים רבות טון וצורת הדיבור אל הזולת חשובה אף יותר מהמלל עצמו. אנחנו יכולים לומר את אותן המילים, כאשר פעם אחת הן ישמעו כאיום או התרסה ופעם אחרת כבקשה ורצון לשותפות. הדרך היחידה לנסות לפייס אדם שמקפיד עלינו היא ע"י דיבור רך ונעים. במפגש עם יוסף, יהודה יכל היה להביע רגשות (לגיטימיים) של כעס ותרעומת על ההאשמות השווא וההתנהגות של אותו שליט מצרי, אולם הוא בחוכמה בחר לפנות אליו בצורה תקיפה, אך יחד עם זאת גם מכבדת ונעימה לאוזן: "ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך..." יהודה מכנה אותו אדון ומוריד עצמו לדרגת עבד. אין חלילה מטרה להתרפס בפני מי שיש לנו עימו סכסוך, אולם יש מקרים, כמו בנהיגה בכביש, שעדיף להיות חכם ולא צודק.

הקריאה בפרשה הנוכחית אמורה לעורר כל אחד ואחת מאיתנו לחשוב על אנשים ספציפיים בחיים שלנו עימם יש לנו קושי (הורה/אח/בן זוג/חבר/שכן/עובד במשרד ליד/וכו) וכלפיהם אנחנו נוטרים טינה כזו או אחרת. בעזרת הכלים שנאמרו פה ניתן למצוא את הגשר אליהם ואת החיבור המחודש ללב שלהם. לא צריך לחכות שהם יעשו את הצעד הראשון ובטח שלא צריך להמשיך ולסבול בשם הכבוד האבוד או בשם חילוקי דעות, שבראייה בוגרת ומעמיקה, מתגלים כלא באמת מהותיים. התקווה הקטנה שלי היא שהדברים יעוררו, ולו אדם אחד, לבחון מחדש את קשריו הבעייתיים ואת ההתנהלות הנוכחית שלו שהביאה אותו לאותם חומות/תסכולים/כעסים/היעלבויות, לגלות גדלות נפש, לסיים סכסוך ישן ולפתור מועקה שבלב.

לסיום – מילה וחצי נוספות על חנוכה. בחנוכה אנחנו נזכרים בנס פח השמן היחיד שנשאר טהור ושבזכותו הודלקה המנורה. רבי נחמן לימד את תלמידיו שבכל אחד מאתנו, כולל באנשים הגסים והמגושמים ביותר, מסתתר פח שמן טהור, אשר לעולם, אבל לעולם, לא ניתן לטמא אותו. בכל אחד מאתנו ישנה נשמה זכה ששואפת לטוב ("חלק אלוקה ממעל"). אדם גדול יודע להסתכל גם על האנשים שנראים בעיני כולם כשפלים ולראות את אותה נקודה, את אותו פח של שמן, שקיים בהם. אם נזכור את אותו ניצוץ נשמה ששישנו בסובבים אותנו (וכמובן גם בנו) נשכיל להיות הרבה יותר מפויסים ולשפוט לכף זכות.

אסור לנו להתייאש מאף אחד ובטח ובטח שלא מעצמינו. גם אם נפלנו אלף פעמים, הפרנו הבטחות, בגדנו בכל מי ומה שיקר לנו ועשינו את העבירות החמורות ביותר, עדיין יש בתוכנו פח של שמן טהור שאף כוח לא יכול לטמא. בעזרת ענווה ורצון טוב ניתן למצוא אותו ולהדליק את האור של הנשמה עד שהיא תאיר בכל המקומות החשוכים ביותר.

מעבר לכך, נראה כי העיתוי של הקריאה על סיפורו של יוסף בכל שנה דווקא בימי החנוכה אינו מקרי. יוסף הצדיק מסמל את היציאה האולטימטיבית מהחשיכה לאפילה, אותה יציאה שאנחנו מייחלים לעצמינו, משפחתנו ועמנו בכל פעם שאנחנו מדליקים את נרות החנוכיה. כיצד הוא הצליח להדליק את האור בתוך נשמתו ולזכות לעשות את אותו שינוי מיוחל? בזכות היותו שמח וחדור אמונה גם בזמנים בהם היה נראה שאין דבר מלבד חושך! אחיו בגדו בו, הוא שימש כעבד בזוי לשליט אכזר, האשימו אותו באונס, הוא ישב שנים רבות בכלא – ובכל זאת, וחרף כל זאת, יוסף לא הפסיק לשמוח ולהלל את הקב"ה על הטוב שהוא עושה עימו. אל לנו לטעות – יוסף לא היה אדם מדומיין ומנותק מהמציאות, אלא הוא היה מאוד פרקטי והגיוני (כפי שמעידה חוכמתו בטיפול ברעב במצרים). סוד כוחו היה בכך שהשכיל להבין שגם אם באותו הרגע הוא לא מבין את תוכניתו של הבורא, אין הדבר אומר שאין היא טובה ולטובתו. כולנו עוברים קשיים כאלה ואחרים, ולכולנו נראה שלעיתים נרנו כבה, אולם דווקא מתוך אותו הקושי עלינו לצמוח ולבחור בשמחה. לפעמים נבין רק בדיעבד שהכל היה לטובה, ולעיתים נגלה זאת רק אחרי מאה ועשרים שנה מנקודת מבט שאינה גשמית, כאשר בכל מקרה החוכמה היא לשמוח ולהאמין באותו הטוב כבר כאן ועכשיו בכל רגע ורגע מחדש.

שבת שלום, ניר אביעד J

פרשת "ויגש" - צו פיוס

בס"ד

בס"ד

פרשת "ויגש" - צו פיוס

פרשת "ויגש" ממשיכה ומתארת את העימות בין יוסף ואחיו עד לסוף הדרמאטי של האיחוד המחודש והפיוס המרגש. כזכור, שנים רבות לאחר פרשת זריקת יוסף הצעיר לבור ומכירתו לעבד, ולאחר שכבר חשבו שהוא נפטר, מגיעים האחים בחיפושם אחר מזון לארץ מצרים. לתדהמתם הם פוגשים ביוסף, אשר התקדם ומונה למשנה למלך פרעה, אולם הם לא מזהים אותו ולא מקשרים בין האח הקטן עם כותונת הפסים והחלומות המשונים לבין השליט הכול יכול שעמד מולם. בפרשה יוסף מתעמר בהם, מאשימם בריגול ולאח"כ מכן בגניבה, ומעבירם מסיכת ייסורים המתגלה לבסוף כמסכת מבחנים.

וכך, בפתיחת הפרשה מבלי לדעת שמדובר למעשה באחיו האבוד, מתעמת יהודה עם השליט המצרי האכזרי. לאחר דין ודברים נוקב יוסף חושף את זהותו האמיתית, ובסצנה, שכמו ונלקחה מסרט הוליוודי סוחט דמעות, נופלים כולם איש על צוואר אחיהם ומתנשקים מבעד למסך של דמעות. "שבעים פנים לתורה" ולפחות שבע-מאות פנים יש להתבונן על הסיפור הזה. בקוראי את הדברים התפעמתי מהיכולת של יוסף לשים בצד את כל משקעי העבר, את הכעסים, התסכולים ויצר הנקמנות ופשוט למחול לאחיו על כל הרעה שעשו עימו. קשה לחשוב על סיטואציה כואבת פיזית, ואף יותר מכך רגשית, מאשר זו שהעבירו האחים את יוסף. הם קינאו בו, החרימו אותו, ניסו להרוג אותו, זרקו אותו לבור ולבסוף מכרו אותו כעבד בזוי. ובכל זאת, חרף כל שעבר - יוסף מגלה תעצומות נפש וסולח להם. כמעט ארבעת אלפים שנה מאוחר יותר, בעידן בו הכעסים, הפילוגים והריבים בין אדם וחברו הם מציאות חיים יום-יומית, נדמה כי כדאי וניתן ללמוד רבות מאותה גדלות נפש של יוסף. מה היה מקור חוסנו הפנימי? מקריאה בדבריו, עולה כי יוסף לא ייחס את הסבל שעבר עליו למעשה הנבזי של אחיו, אלא השכיל לראות את התמונה הכוללת וידע כי הקב"ה הוא זה שבכבודו ובעצמו הביאו למצרים. לא זו בלבד שהוא ייחס את שארע לבורא, הוא אף אמר כי הוא יודע שזה לטובתו האישית ולטובת עם ישראל ("ועתה אל תעצבו ואל ייחר בעינכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני הקב"ה לפניכם").

כזכור, "בברית בין הבתרים" בפרשת "לך לך" כרת הקב"ה ברית עולם עם אברהם אבינו בה אמר לו כי יבוא היום וצאצאיו יצאו לגלות בת ארבע מאות שנה בה יענו ויעבידו אותם בפרך וכי בסופה הם יצאו ברכוש גדול. יוסף ככה"נ הבין את המהלך ההיסטורי הכולל וידע שדרכו צריכה להתממש הנבואה האלוקית. מתוך ההבנה הזאת ומתוך אמונה בטוב של הבורא, יוסף השכיל לשמור על אופטימיות ואף למחול לאחיו.

מבחינת העיתוי של גילוי זהותו האמיתית, יוסף עושה זאת רק לאחר שהוא מתרשם שהאחים עברו בעצמם מהפכה פנימית וכי, להבדיל במקרה שלו בו הם היו עוינים ונטשו אותו, הפעם הם עושים מאמץ-על במטרה להגן אחד על השני ולשמור על הלכידות המשפחתית. יהודה כנציג האחים מגייס את כל תעצומות הנפש שלו, מסתכן ויוצא להגן על בנימין הצעיר, אשר נלקח בשבי. יתרה מכך, יהודה מצהיר שהוא מוכן לשבת בכלא במקום האח הצעיר ובכך מוכיח ליוסף כי הם למדו את הלקח מהטעות שעשו איתו עצמו ולכן כעת הם ראויים לרחמיו ולגילוי האמת.

אנו יודעים כי ביום כיפור על עבירות שבין אדם לבוראו - מועילים החרטה, התפילה, הווידוי והצום, אולם על עבירות שבין אדם לחברו לא די להתפלל בבית-הכנסת. צריך לגשת לנפגע פיזית ולבקש את סליחתו. היום ננסה להתמקד בחשיבות של בקשת סליחה ממי שפגענו בו ושל מחילה למי שפגע בנו. כל הורה יודע שהדבר שכואב לו יותר מכל זה לראות את ילדיו רבים ביניהם. כך גם האב המשותף לכולנו בשמיים - כששני יהודים נמצאים בסכסוך ובחילוקי דעות, הדבר מעציב אותו מאוד מאוד. כמעט כל אחד "סוחב" עימו בליבו מועקה שמקורה בתחושה שמישהו פגע בו ובכבודו או לחלופין בידיעה שהוא פגע במישהו אחר ומצפונו מייסרו על כך. אבני הנגף העיקריות שמונעת מאיתנו לסיים את כל החילוקים, הסכסוכים, ההיעלבויות והכעסים מיד לאחר שהם אירעו הם בעיקר הגאווה והאגו שלנו.

ממש לא צריך לחכות ליום כיפור בשביל ליישב את ההדורים עם החבר מהמשרד הסמוך, עם הדודה מעפולה או עם השכן מקומה שלישית. מי יודע מה יוליד יום והאם עוד יהיו לנו הזדמנויות לסיים סכסוכים ישנים? עובדה היא שככל שעובר הזמן אנשים נהיים יותר כעוסים ומבוצרים בעמדתם וקשה להם הרבה יותר לסלוח ולבקש סליחה. אדם חכם יידע ל"כבות את השריפות" מיד ברגע התרחשותם. בזוגיות המצב רגיש שבעתיים. אנשים יכולים לצבור בבטן תסכולים במשך שנים רבות ומשום מה לא לנסות לפתור אותם באמת. זוגות רבים שהתגרשו מבכים על העובדה שהם לא השכילו לפתור את הבעיות בניהם עוד כשהן היו קטנות. בעזרת דו שיח פתוח ורצון הדדי אמיתי וכנה ניתן להבין אחד את השני ואז כפועל יוצא רוב הכעסים והמריבות יפתרו מאליהם. לעיתים נכון וחכם להבליג על ההתנהגות של הצד השני ולא לעורר מהומה מדבר זניח, שככל הנראה יחלוף מאליו בהמשך, ולעיתים אף חשוב לעצור ולהביא לידי דיון את שמפריע לנו ובכך למעשה להקדים את התרופה למכה.

עלינו לעשות את המאמץ הקטן מצידינו, להכניע את אותו אגו ולבקש סליחה או לחלופין למחול לשני. כיצד ניתן לעשות זאת?

א. אדם גדול יודע "להקטין" את עצמו. השפה העברית מלמדת אותנו שמי שכועס הוא כעוס, מי שנפגע הוא פגוע ומי שנעלב הוא... עלוב!! בסופו של דבר מי שנעלב ולא מרפה מרגשות הכעס והשנאה הוא עצמו הראשון שסובל מזה. השנאה היא כמו חומצה שהורסת את הכלי (האדם הכועס) שמחזיק אותה. לעיתים אנחנו אף מחזיקים בתוכנו כעס ומידע שלילי על אדם מסוים כשהצד השני בכלל כבר מזמן שכח מאיתנו ומהמקרה. אנחנו נשארים עם העלבון והחרון ואנחנו הם אלה שבאמת סובלים. בזכות הצניעות והענווה מי שמבקש סליחה לא אמור להרגיש פגיעה בכבודו כאשר הוא ניגש אל האדם האחר ומיישב את ההדורים. נהפוך הוא, אדם בוגר יודע כיצד לקרוא את המציאות, לוותר על עלבונו ולהתגמש. ישנם אנשים שמחכים שהצד השני יעשה את הצעד הראשון ויתנצל ובינתיים הפלונטר רק הולך ומסתבך.

ב. לשפוט לכף זכות. עם ישראל מכונה "רחמנים בני רחמנים". עלינו לנסות ולמצוא זוויות מבט שונות וחדשות לאותו אירוע שהכעיס אותנו וכלפי אותו אדם שיש לנו עימו קושי. יש מקום לנסות ולגלות אמפטיה כלפיו ולחשוב על הדברים הטובים שודאי כן קיימים בו. אם לדעתנו הוא באמת פעל שלא כשורה, לא לכעוס עליו, אלא להצטער על שהוא מעד ולחשוב שבודאי הוא לא בחר ורצה בכך, אלא נגרר להתנהגותו השלילית. לעיתים במחשבה שנייה, לאחר שהכעס הראשוני חולף, אנחנו "נרגעים" ומצליחים לראות ולהרגיש דברים חדשים.

ג. להיכנס לנעליים של הזולת. יש לשים את מחשבותינו ורגשותינו לרגע בצד ולחשוב מה הצד השני מרגיש. בהחלט ייתכן שהוא פעל שלא כשורה ופגע/העליב אותנו, אולם יחד עם זאת, מעלה גדולה היא לנסות ולהבין אותו ואת מניעיו. לעיתים רבות נגלה שבמקומו אנחנו היינו מתנהגים באותה הסיטואציה בצורה דומה. באופן טבעי אנחנו נוטים לרחם ולסלוח לעצמינו הרבה יותר מלאחר. כמעט לכולנו יש שני ספרי חוקים - אחד לעצמינו והשני לסובבים אותנו. כאשר אנחנו שמים עצמנו במקומם, מיד רגשות חדשים של חמלה והבנה עולים בנו. יהודה פונה ליוסף ואומר "בי אדוני ידבר נא עבדך", ובכך למעשה אומר שיוסף נמצא בו עצמו. בזכות היכולת להבין את הצד השני יהודה זוכה למחילה.

ד. להודות בטעויות. אחד הדברים שקשים לנו ביותר זה לדעת שטעינו ושמה שהאמנו בו התברר כלא נכון. אדם יעשה כמעט כל דבר כדי להימנע מהבושה שבהתמודדות עם כישלונותיו. בעת שיוסף גילה לאחיו את זהותו האמיתית הם הבינו שהחלום אותו חלם 22 שנה קודם לכן ובו הם משתחווים לו אכן התגשם. לאורך כל השנים הם חשבו שיוסף שחצן ועל כן שנאו אותו והינה לפתע הם אכן מצאו עצמם משתחווים ומתרפסים בפני מי שחשבו שהוא המשנה למלך מצרים. את הפסוק "ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו" מפרש רש"י לא כפחד ממה שהוא עלול היה לעשות להם כנקמה, אלא כבושה. כאשר אדם נתקל בסתירה בין התנהגותו בפועל לבין הצורה שבה היה עליו לנהוג לפי מיטב שיקוליו, הוא מתמלא כלימה ולרוב יתרץ לעצמו ולסובבים אותו מדוע הוא צדק או מדוע האחרים לא הבינו אותו כהלכה. על מנת למצוא את הדרך האמיתית ללב של השני יש להודות בטעות ובפשטות, מבלי שהאגו מתערב, לבקש סליחה.

ה. להקשיב לזולת ולגלות אמפטיה. ברגע שהצד השני מרגיש שבאמת איכפת לנו ממנו, שבאמת טובתו חשובה לנו, שבאמת אנחנו מעריכים אותו ואת דעותיו - מיד כל החומות נמסות. אדם אנוכי שמסתובב כל היום עם מחשבות כיצד הוא עצמו יכול להיבנות מכל סיטואציה, כיצד הוא עצמו יכול להרוויח מכל מפגש וכיצד הוא עצמו יכול "לינוק" מהאדם השני, לעולם יחוש ש"לא רואים ומעריכים מספיק את גדולתו" וכפועל יוצא מכך ייעלב מאנשים ויעליבם בחזרה. מי שמגיע "פנוי מעצמו" למפגש עם הזולת מתוך רצון אמיתי להטיב לו, בהכרח יהיה נעים להיות בחברתו והשלום ישרור סביבו.

ו. דיבור רך ומפויס. מומחים לתקשורת בלתי מילולית מלמדים אותנו כי לעיתים רבות טון וצורת הדיבור אל הזולת חשובה אף יותר מהמלל עצמו. אנחנו יכולים לומר את אותן המילים, כאשר פעם אחת הן ישמעו כאיום או התרסה ופעם אחרת כבקשה ורצון לשותפות. הדרך היחידה לנסות לפייס אדם שמקפיד עלינו היא ע"י דיבור רך ונעים. במפגש עם יוסף, יהודה יכל היה להביע רגשות (לגיטימיים) של כעס ותרעומת על ההאשמות השווא וההתנהגות של אותו שליט מצרי, אולם הוא בחוכמה בחר לפנות אליו בצורה תקיפה, אך יחד עם זאת גם מכבדת ונעימה לאוזן: "ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך..." יהודה מכנה אותו אדון ומוריד עצמו לדרגת עבד. אין חלילה מטרה להתרפס בפני מי שיש לנו עימו סכסוך, אולם יש מקרים, כמו בנהיגה בכביש, שעדיף להיות חכם ולא צודק.

הקריאה בפרשה הנוכחית אמורה לעורר כל אחד ואחת מאיתנו לחשוב על אנשים ספציפיים בחיים שלנו עימם יש לנו קושי (הורה/אח/בן זוג/חבר/שכן/עובד במשרד ליד/וכו) וכלפיהם אנחנו נוטרים טינה כזו או אחרת. בעזרת הכלים שנאמרו פה ניתן למצוא את הגשר אליהם ואת החיבור המחודש ללב שלהם. לא צריך לחכות שהם יעשו את הצעד הראשון ובטח שלא צריך להמשיך ולסבול בשם הכבוד האבוד או בשם חילוקי דעות, שבראייה בוגרת ומעמיקה, מתגלים כלא באמת מהותיים. התקווה הקטנה שלי היא שהדברים יעוררו, ולו אדם אחד, לבחון מחדש את קשריו הבעייתיים ואת ההתנהלות הנוכחית שלו שהביאה אותו לאותם חומות/תסכולים/כעסים/היעלבויות, לגלות גדלות נפש, לסיים סכסוך ישן ולפתור מועקה שבלב.

לסיום - מילה וחצי נוספות על חג חנוכה. בחנוכה אנחנו נזכרים בנס פח השמן היחיד שנשאר לא מטומא ושבזכותו הודלקה החנוכיה. רבי נחמן לימד את תלמידיו שבכל אחד מאיתנו, כולל באנשים הגסים והמגושמים ביותר, מסתתר פח שמן טהור, אשר לעולם, אבל לעולם, לא ניתן לטמא אותו. בכל אחד מאיתנו ישנה נשמה זכה ששואפת לטוב ("חלק אלוקה ממעל"). אדם גדול יודע להסתכל גם על האנשים שנראים בעיני כולם כשפלים ולראות את אותה נקודה, את אותו פח של שמן, שקיים בהם. אם נזכור את אותו ניצוץ נשמה שקיים בסובבים אותנו (וכמובן גם בנו) נשכיל להיות הרבה יותר מפויסים ולשפוט לכף זכות.

אסור לנו להתייאש מאף אחד ובטח ובטח שלא מעצמינו. גם אם נפלנו אלף פעמים, הפרנו הבטחות, בגדנו בכל מי ומה שיקר לנו ועשינו את העבירות החמורות ביותר, עדיין יש בתוכנו פח של שמן טהור שאף כוח לא יכול לטמא. בעזרת ענווה ורצון טוב ניתן למצוא אותו ולהדליק את האור של הנשמה עד שהיא תאיר בכל המקומות החשוכים ביותר.

שבת שלום, ניר אביעד J

פרשת "ויגש" - על התפייסות וסליחה

בס"ד

בס"ד

פרשת "ויגש" - על התפייסות וסליחה

פרשת "ויגש" ממשיכה ועוסקת בעימות בין יוסף ואחיו עד לסוף הדרמאטי של האיחוד המחודש והפיוס המרגש. כזכור, שנים רבות לאחר פרשת זריקת יוסף הצעיר לבור ומכירתו לעבד, מגיעים האחים בחיפושם אחר מזון לארץ מצרים. לתדהמתם הם פוגשים במשנה למלך פרעה, אשר מתעמר בהם, מאשימם בריגול ולאח"כ מכן בגניבה, ומעבירם מסיכת ייסורים (המתגלה כמסכת מבחנים). וכך, בפתיחת הפרשה מבלי לדעת שמדובר למעשה באחיו האבוד, מתעמת יהודה עם השליט המצרי. לאחר דין ודברים נוקב יוסף חושף את זהותו האמיתית, ובסצנה, שכמו ונלקחה מסרט הוליוודי סוחט דמעות, נופלים כולם איש על צוואר אחיו ומתנשקים מבעד למסך של דמעות. "שבעים פנים לתורה" ולפחות שבע-מאות פנים יש להתבוננות בסיפור זה. בקוראי את הדברים התפעמתי מהיכולת של יוסף לשים בצד את כל משקעי העבר, את הכעסים, התסכולים ויצר הנקמנות ופשוט למחול לאחיו על כל הרעה שעשו עימו. קשה לחשוב על סיטואציה כואבת פיזית, ואף יותר מכך רגשית, מאשר זו שהעבירו האחים את יוסף. הם קינאו בו, החרימו אותו, ניסו להרוג אותו, זרקו אותו לבור ולבסוף מכרו אותו כעבד בזוי. ובכל זאת, חרף כל שעבר - יוסף מגלה תעצומות נפש וסולח להם. כמעט ארבעת אלפים שנה מאוחר יותר, בעידן בו הכעסים, הפילוגים והריבים בין אדם וחברו הם מציאות חיים יום-יומית, נדמה כי כדאי וניתן ללמוד רבות מאותה גדלות נפש של יוסף. מה היה מקור חוסנו הפנימי? מקריאה בדבריו, עולה כי יוסף לא ייחס את הסבל שעבר עליו למעשה הנבזי של אחיו, אלא השכיל לראות את התמונה הכוללת וידע כי הקב"ה הוא זה שבכבודו ובעצמו הביאו למצרים. לא בלבד שהוא ייחס את שארע לבורא, הוא אף אמר כי הוא יודע שזה לטובתו האישית ולטובת עם ישראל ("ועתה אל תעצבו ואל ייחר בעינכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני הקב"ה לפניכם"). כזכור, "בברית בין הבתרים" בפרשת "לך לך" כרת הקב"ה ברית עולם עם אברהם אבינו בה אמר לו כי יבוא היום וצאצאיו יצאו לגלות בת ארבע מאות שנה בה יענו ויעבידו אותם בפרך וכי בסופה הם יצאו ברכוש גדול. יוסף ככה"נ הבין את המהלך ההיסטורי הכולל וידע שדרכו צריכה להתממש הנבואה האלוקית. מתוך ההבנה הזאת ומתוך אמונה בטוב של הבורא, יוסף השכיל לשמור על אופטימיות ואף למחול לאחיו. מבחינת העיתוי של גילוי זהותו האמיתית, יוסף עושה זאת לאחר שהוא מתרשם שהאחים עברו בעצמם מהפכה פנימית וכי, להבדיל במקרה שלו בו הם היו עוינים ונטשו אותו, הפעם הם עושים מאמץ-על במטרה להגן אחד על השני ולשמור על הלכידות המשפחתית. לאחר כל הסבל והניסיונות שהעביר אותם יוסף, האחים הוכיחו כי הם התבגרו וכי כעת הם ראויים לרחמים.

אנו יודעים כי ביום כיפור על עבירות שבין אדם לבוראו - מועילים החרטה, התפילה, הווידוי והצום, אולם על עבירות שבין אדם לחברו לא די להתפלל בבית-הכנסת. צריך לגשת לנפגע פיזית ולבקש את סליחתו. היום ננסה להתמקד בחשיבות של בקשת סליחה ממי שפגענו בו ושל מחילה למי שפגע בנו. כל הורה יודע שהדבר שכואב לו יותר מכל זה לראות את ילדיו רבים ביניהם. כך גם האב המשותף לכולנו בשמיים - כששני יהודים נמצאים בסכסוך ובחילוקי דעות, הדבר מעציב אותו מאוד מאוד. כמעט כל אחד "סוחב" עימו בליבו מועקה שמקורה בתחושה שמישהו פגע בו ובכבודו או לחלופין בידיעה שהוא פגע במישהו אחר ומצפונו מייסרו על כך. אבן הנגף העיקרית שמונעת מאיתנו לסיים את כל החילוקים, הסכסוכים, ההיעלבויות והכעסים מיד לאחר שהם אירעו הם בעיקר הגאווה והאגו שלנו.

ממש לא צריך לחכות ליום כיפור בשביל ליישב את ההדורים עם החבר מהמשרד הסמוך, עם הדודה מעפולה או עם השכן מקומה שלישית. אחד המשפטים החזקים והכנים ביותר ששמעתי מאימי היה שהיא מצטערת שהיא לא סיימה את כל הריבים עם אימא שלה לפני שהיא נפטרה מהעולם. מי יודע מה יוליד יום והאם עוד יהיו לנו הזדמנויות לסיים סכסוכים ישנים? עובדה היא שככל שעובר הזמן אנשים נהיים יותר כעוסים ומבוצרים בעמדתם וקשה להם הרבה יותר לסלוח ולבקש סליחה. אדם חכם יידע ל"כבות את השריפות" מיד ברגע התרחשותם. בזוגיות המצב רגיש שבעתיים. אנשים יכולים לצבור בבטן תסכולים במשך שנים רבות ומשום מה לא לנסות לפתור אותם באמת. זוגות רבים שהתגרשו מבכים על העובדה שהם לא השכילו לפתור את הבעיות בניהם עוד כשהן היו קטנות. בעזרת דו שיח פתוח ורצון הדדי אמיתי וכנה ניתן להבין אחד את השני ואז כפועל יוצא רוב הכעסים והמריבות יפתרו מאליהם. לעיתים נכון וחכם להבליג על ההתנהגות של הצד השני ולא לעורר מהומה מדבר זניח, שככל הנראה יחלוף מאליו בהמשך, ולעיתים אף חשוב לעצור ולהביא לידי דיון את שמפריע לנו ובכך למעשה להקדים את התרופה למכה.

עלינו לעשות את המאמץ הקטן מצידינו, להכניע את אותו אגו ולבקש סליחה או לחלופין למחול לשני. כיצד ניתן לעשות זאת?

א. אדם באמת גדול יודע "להקטין" את עצמו. השפה העברית מלמדת אותנו שמי שכועס הוא כעוס, מי שנפגע הוא פגוע ומי שנעלב הוא... עלוב!! בסופו של דבר מי שנעלב ולא מרפה מרגשות הכעס והשנאה הוא עצמו הראשון שסובל מזה. השנאה היא כמו חומצה שהורסת את הכלי (האדם הכועס) שמחזיק אותה. לעיתים אנחנו אף מחזיקים בתוכנו כעס ומידע שלילי על אדם מסוים כשהצד השני בכלל כבר מזמן שכח מאיתנו ומהמקרה. אנחנו נשארים עם העלבון והחרון ואנחנו הם אלה שבאמת סובלים. בזכות הצניעות והענווה מי שמבקש סליחה לא אמור להרגיש פגיעה בכבודו כאשר הוא ניגש אל האדם האחר ומיישב את ההדורים. נהפוך הוא, אדם בוגר יודע כיצד לקרוא את המציאות, לוותר על עלבונו ולהתגמש. ישנם אנשים שמחכים שהצד השני יעשה את הצעד הראשון ויתנצל ובינתיים הפלונטר רק הולך ומסתבך.

ב. לשפוט לכף זכות. עם ישראל מכונה "רחמנים בני רחמנים". עלינו לנסות ולמצוא זוויות מבט שונות וחדשות לאותו אירוע שהכעיס אותנו וכלפי אותו אדם שיש לנו עימו קושי. יש מקום לנסות ולגלות אמפטיה כלפיו ולחשוב על הדברים הטובים שודאי כן קיימים בו. אם לדעתנו הוא באמת פעל שלא כשורה, לא לכעוס עליו, אלא להצטער על שהוא מעד ולחשוב שבודאי הוא לא בחר ורצה בכך, אלא נגרר להתנהגותו השלילית. לעיתים במחשבה שנייה, לאחר שהכעס הראשוני חולף, אנחנו "נרגעים" ומצליחים לראות ולהרגיש דברים חדשים.

ג. להיכנס לנעליים של הזולת. יש לשים את מחשבותינו ורגשותינו לרגע בצד ולחשוב מה הצד השני מרגיש. בהחלט ייתכן שהוא פעל שלא כשורה ופגע/העליב אותנו, אולם יחד עם זאת, מעלה גדולה היא לנסות ולהבין אותו ואת מניעיו. לעיתים רבות נגלה שבמקומו אנחנו היינו מתנהגים באותה הסיטואציה בצורה דומה. באופן טבעי אנחנו נוטים לרחם ולסלוח לעצמינו הרבה יותר מלאחר. כאשר אנחנו שמים עצמנו במקומו, מיד רגשות חדשים של חמלה והבנה עולים בנו. יהודה פונה ליוסף ואומר "בי אדוני ידבר נא עבדך", ובכך למעשה אומר שיוסף נמצא בו עצמו. בזכות היכולת להבין את הצד השני יהודה זוכה למחילה.

ד. להודות בטעויות. אחד הדברים שקשים לנו ביותר זה לדעת שטעינו ושמה שהאמנו בו התברר כלא נכון. אדם יעשה כמעט כל דבר כדי להימנע מהבושה שבהתמודדות עם כישלונותיו. בעת שיוסף גילה לאחיו את זהותו האמיתית הם הבינו שהחלום אותו חלם 22 שנה קודם לכן ובו הם משתחווים לו אכן התגשם. לאורך כל השנים הם חשבו שיוסף שחצן ועל כן שנאו אותו והינה לפתע הם אכן מצאו עצמם משתחווים ומתרפסים בפני מי שחשבו שהוא המשנה למלך מצריים. את הפסוק "ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו" מפרש רש"י לא כפחד ממה שהוא עלול היה לעשות להם כנקמה, אלא כבושה. כאשר אדם נתקל בסתירה בין התנהגותו בפועל לבין הצורה שבה היה עליו לנהוג לפי מיטב שיקוליו, הוא מתמלא כלימה ולרוב יתרץ לעצמו ולסובבים אותו מדוע הוא צדק או מדוע האחרים לא הבינו אותו כהלכה. על מנת למצוא את הדרך האמיתית ללב של השני יש להודות בטעות ובפשטות, מבלי שהאגו מתערב, לבקש סליחה.

ה. להקשיב לזולת ולגלות אמפטיה. ברגע שהצד השני מרגיש שבאמת איכפת לנו ממנו, שבאמת טובתו חשובה לנו, שבאמת אנחנו מעריכים אותו ואת דעותיו - מיד כל החומות נמסות. אדם אנוכי שמסתובב כל היום עם מחשבות כיצד הוא עצמו יכול להיבנות מכל סיטואציה, כיצד הוא עצמו יכול להרוויח מכל מפגש וכיצד הוא עצמו יכול "לינוק" מהאדם השני, לעולם יחוש ש"לא רואים ומעריכים מספיק את גדולתו" וכפועל יוצא מכך ייעלב מאנשים ויעליבם בחזרה. מי שמגיע "פנוי מעצמו" למפגש עם הזולת מתוך רצון אמיתי להטיב לו, בהכרח יהיה נעים להיות בחברתו והשלום ישרור סביבו.

ו. דיבור רך ומפויס. מומחים לתקשורת בלתי מילולית מלמדים אותנו כי לעיתים רבות טון וצורת הדיבור אל הזולת חשובה אף יותר מהמלל עצמו. אנחנו יכולים לומר את אותן המילים, כאשר פעם אחת הן ישמעו כאיום או התרסה ופעם אחרת כבקשה ורצון לשותפות. הדרך היחידה לנסות לפייס אדם שמקפיד עלינו היא ע"י דיבור רך ונעים. במפגש עם יוסף, יהודה יכל היה להביע רגשות (לגיטימיים) של כעס ותרעומת על ההאשמות השווא וההתנהגות של אותו שליט מצרי, אולם הוא בחוכמה בחר לפנות אליו בצורה תקיפה, אך יחד עם זאת גם מכבדת ונעימה לאוזן: "ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך..." יהודה מכנה אותו אדון ומוריד עצמו לדרגת עבד. אין חלילה מטרה להתרפס בפני מי שיש לנו עימו סכסוך, אולם יש מקרים, כמו בנהיגה בכביש, שעדיף להיות חכם ולא צודק.

הקריאה בפרשה הנוכחית אמורה לעורר כל אחד ואחת מאיתנו לחשוב על אנשים ספציפיים בחיים שלנו עימם יש לנו קושי (הורה/אח/בן זוג/חבר/שכן/עובד במשרד ליד/וכו) וכלפיהם אנחנו נוטרים טינה כזו או אחרת. בעזרת הכלים שנאמרו פה ניתן למצוא את הגשר אליהם ואת החיבור המחודש ללב שלהם. לא צריך לחכות שהם יעשו את הצעד הראשון ובטח שלא צריך להמשיך ולסבול בשם הכבוד האבוד או בשם חילוקי דעות, שבראייה בוגרת ומעמיקה, מתגלים כלא באמת מהותיים. התקווה הקטנה שלי היא שהדברים יעוררו, ולו אדם אחד, לבחון מחדש את קשריו הבעייתיים ואת ההתנהלות הנוכחית שלו שהביאה אותו לאותם חומות/תסכולים/כעסים/היעלבויות, לגלות גדלות נפש, לסיים סכסוך ישן ולפתור מועקה שבלב.

קורות הפרשה בקצרה:

• בסוף הפרשה הקודמת יוסף כולא את אחיו הצעיר בנימין לאחר שהאשימו בגניבה. בשלב הזה האחים עדיין לא יודעים שמושל מצריים הוא למעשה אחיהם שנזרק על ידם 22 שנה קודם לבור ונמכר לעבד. בפרשה הנוכחית מתרחש עימות דרמטי בין יוסף ובין יהודה, שלקח על עצמו להנהיג את האחים. בעימות יהודה פונה ליוסף בנימוס אך בתקיפות ומבקש לשחרר את בנימין.
• יוסף מגלה את זהותו האמיתית לאחיו ההמומים-מפוחדים-נבוכים. הוא מרגיע אותם ואומר שאין בכוונתו להתנקם בם ושהוא מבין שכל הייסורים שסבל נשלחו אליו מהקדוש ברוך הוא.
• יוסף שולח את האחים בחזרה לארץ כנען (עמוסים בשלל רב) להביא אל מצרים את אביהם, יעקב. יעקב, שמיאן להתנחם על המוות לכאורה של בנו מקבל את הבשורה בהתרגשות רבה ("ותחי רוח יעקב אביהם").
• יעקב בן 130 שנה מגיע למצרים, מתקבל בכבוד ע"י פרעה המלך וכל המשפחה מקבלת את חבל ארץ גושן שהיה פורה במיוחד. יעקב מברך את פרעה ובעקבות ברכה זו נפסקת הבצורת והרעב הכבד ומתחילה תקופה של שגשוג באזור.

שבת שלום,

ניר אביעד J