‏הצגת רשומות עם תוויות אחדות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אחדות. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 18 באוגוסט 2010

פרשת "כי-תצא" – מצוות אהבת הגר והיחס ל"אחר" ול"שונה"

בס"ד


בס"ד
פרשת "כי-תצא" - מצוות אהבת הגר והיחס ל"אחר" ול"שונה"
התורה ידועה כ"חסכנית" במילים. לכל תו ואות בה משמעות אדירה וישנן מצוות מרכזיות וחשובות מאוד שנמסרו בתמציתיות רבה. לאור זאת, תמוהה מעט העובדה שמצוות "אהבת הגר" מופיעה בתורה בצורות שונות 36 פעמים! בפרשה הקודמת קראנו: "...ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ואהבת את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" וגם השבוע נקרא "לא תטה משפט גר ויתום", וכן "כי תבצור כרמך, לא תעולל אחריך. לגר, ליתום ולאלמנה יהיה". מהאמור ברור שמדובר במצווה חשובה ביותר שיש לתת עליה את הדעת ולהבין כיצד והיכן היא פוגשת כל אחד מאיתנו כאן ועכשיו, שכן לא בכדי הקפידה התורה על היחס המיוחד לגר עד שהיא הזכירה אותה כל כך הרבה פעמים. חזרה זו מאירה פינה חבויה בנפש האדם ומלמדת על יחסו של החזק והמבוסס בחברה, כלפי החלש וחסר המגן. על אף ערכיו ונימוסיו, שלרוב כלפי חוץ נראים מכובדים וראויים, נוהג הוא כלפי החלש על פי אמות מידה מוסריות שונות.
כשהתורה מדברת על גר הכוונה היא בעיקר לגוי שהתגייר או לגוי שחי בקרבינו ושקיבל על עצמו את שבע מצוות בני נוח (מספר צווים בסיסים). בשני המקרים הכוונה היא לאנשים שתרבותם זרה ושונה משלנו ושבאופן טבעי הם משתייכים לאוכלוסיה חלשה ופגיעה. מידת האנושיות נמדדת באופן התייחסותנו אל הגר הבא להתגורר עמנו. אמונתנו כי בצלם אלוקים עשה את האדם עומדת למבחן בשעה שאנו נפגשים עם השונה מאתנו. הזר הבא ממרחק, לרוב מנוכר למנהגינו, לא יודע את שפתנו ומועדינו, ותרבותו שונה לעתים בצורה רבה מאוד משלנו. לא אחת אנו חשים כי הוא מאיים על מעמדנו החברתי והכלכלי. מכאן הדרך לדחותו ואף להתעמר בו קצרה. זו כנראה נטייה יסודית בלב האדם. קשה לרסן את יצר ההתנשאות ואת הרצון להפגין כוח כלפי החלש, ומשום כך מפליגה התורה באזהרותיה.
כיצד מקווה התורה לחנך את האדם לגבור על חולשה אנושית זו ומהו המחסום שהיא מציבה בפניו? "וגר לא תלחץ", אומרת התורה ומנמקת: "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ב). הפסוק מפנה אותנו אל הזיכרון הלאומי של חיי השעבוד והגלות במצרים ואל החובה לרענן במחשבה ובדמיון את הטעם המר של הייסורים, של הדיכוי ושל ההשפלה שהיו מנת חלקנו. הפעלת הזיכרון תפקידה לעורר חמלה כלפי הגר ולגלות הבנה עמוקה לצרכיו המיוחדים. הכתוב מניח שכל אדם יכול להיות מצרי, והגר של אתמול עלול להיות הרודה של היום. אין זה עניין לאומי או אתני אלא עניין המותנה בהכרעת ובמוסריות האדם, ולכן יש להזהיר את האדם מפני עצמו.
אל התזכורת של שיעובד מצרים ניתן להוסיף את תקופות האנטישמיות הנוראית באירופה, הפוגרומים האלימים ולאחריהם השואה מהן סבלנו כעם לאורך מאות בשנים רק מתוקף עצם היותנו בעלי מראה, תרבות ודת שונים משל האוכלוסייה המקומית. ברוך השם שאנחנו יושבים כעת במדינה ריבונית משלנו, שולטים מנהלתית וכלכלית במעשינו ומגנים בעזרת צבאנו על בתינו וילדינו, אולם אל לנו לשכוח עד כמה ארעי היה הקיום שלנו לפני עשרות שנים בודדות בארצות הגולה. זיכרון זה ודאי יכול לסייע לגלות חמלה גדולה יותר כלפי אלה שנמצאים כיום במצוקות דומות.
בהתייחסויות השונות שלה אל המצווה התורה נותנת לנו ארבעה צווים/כלים לקיימה:
  1. איסור הונאה - פרוש המושג "הונאה" הוא ניצול עמדת כוח ולחץ נגד הזולת, בין אם כדי להשפילו ("הונאת דברים") ובין אם כדי לזכות בטובת הנאה חומרית ("הונאת ממון"). הצדק האלוקי שולל שימוש באמות מידה בלתי שוויוניות, הן כלפי יחידים והן כלפי קבוצות המיעוטים בחברה. לרוב הגר הינו אדם בודד בקהילה וסובל מהעובדה שאין לו "גב" משפחתי תומך וכוח השפעה פוליטי, ולכן קל ונוח לעשקו. כנגד הפיתוי הזה בא צווי התורה.
  2. הציווי לאהוב - בני ישראל מצווים להידמות אל הקב"ה במידותיו ("קדושים תהיו כי קדוש אני"). האמונה הבסיסית ביותר היא כי הבורא הוא טוב ומיטב, ומתוקף אהבתו אלינו הוא פועל אך ורק על מנת לקדם אותנו לעבר התכלית אליה נבראנו (גם אם לעיתים אנחנו לא מבינים את הדרך ואת האמצעים). כמו שהוא אוהב ומשפיע, כך גם עלינו לאהוב ולהשפיע טוב לכל אדם, ובמיוחד לחלשים ("ואהבתם את הגר...").
  3. היכולת להזדהות - כפי שכבר נאמר קודם לכן, כעם שסבל בעצמו, יש לנו יכולת להבין את סבל הזולת.
  4. להיזהר מהתנשאות דתית - הקב"ה מניח שהעם הנבחר עלול לזלזל במיעוטים שבתוכו בהרגישו מקודש מהם ("עם סגולה"), ולכן מזכיר לנו שאל לנו חלילה להתנשא על אף אדם ודת. זה נכון שאנחנו שונים מאומות העולם, אולם יחוד זה מחייב אותנו דווקא לעבודה קשה יותר. בשורש האמונה שלנו אנו יודעים שאנחנו שונים מהם, אולם השוני לא אמור להביא אותנו להתנשא על העמים האחרים, אלא להיפך- להוות מקור דוגמא לקדושה, לעדינות, לדרך ארץ ולאהבת הזולת. להבדיל מהגרמנים שטענו שהם בעלי "דם כחול" ובשל כך בעלי זכויות עודפות, השוני שלנו מחייב אותנו ליותר חובות כלפי שאר העולם מאשר לזכויות. תפקידנו להביא אל העולם אור, שמחה, אהבה ואמונה ולא בדלנות, ניצול וניכור. "ממלכת כוהנים" פירושו ממלכת משרתים - משרתים שתפקידם ללמד את אומות העולם שרוחניות אמיתית פרושה נתינה ורצון בקרבה.

הרמב"ם ב"ספר המצוות" מביא טעם נוסף למצוות אהבת הגר. לדעתו, מגיע לגר יחס מועדף, מאחר ובדבקותו באמת העיז לחרוג ממסגרתו הנכרית, ויתר על חיים נוחים וחסרי מחויבות והצטרף לעם הקטן, המושפל והנרדף המוקף במצוות עשה ולא תעשה - עם ישראל. בהקשר הזה כדאי שנזכר כי רבים מאבותינו הראשונים - אברהם, שרה, רבקה ורחל - היו גרים! גם חכמי התלמוד שמעיה ואבטליון היו גרים, וכן אונקלוס, שחיבר את התרגום הארמי לתורה המודפס כיום כמעט בכל חומש. על פי הקבלה, לגרים יש שורש נשמה יהודי והם עמדו יחד עם בני ישראל למרגלות הר סיני. נאמר שלמרות שאומות העולם בכללן דחו את התורה, היו אנשים באומות הללו שרצו לקבל אותה על עצמם, ונשמותיהם של אותם אנשים מופיעות בכל דור כגרים.
העיסוק במצווה זו וההבנה שמקורה בהכרות מעמיקה של בוראינו עם נפש האדם אותה יצר ועם הנטייה שלנו להיבנות על חשבון כישלון הזולת, זו הזדמנות מצוינת להרחיב את הדיון ולבחון היכן היא פוגשת אותנו כפרטים וכחברה. "אהבת הגר", אם כך, מתייחסת לכל מי שהוא "אחר", "שונה" ו"חלש" מאיתנו. כידוע לכולם, ילדים הם תמונת ראי מצוינת לנבכי נפש המבוגר משום שלילדים יש הרבה פחות מסיכות חיצוניות, שמקורן בתכתיבים חברתיים שבאים לעדן את ה"נפש הפראית" (בשפת הפסיכולוגיה המודרנית) או "היצר הרע" (בשפת התורה). הילדים למעשה מבטאים בצורה חופשית יותר את מה שמסתתר בכל אחד מאיתנו, והמתבונן בהם יכול ללמוד הרבה על התכונות שעליו עצמו לתקן. אחת התכונות הבולטות של ילדים (לצד תמימותם ומתיקותם האינסופית) היא האכזריות כלפי החלש. כל מי שגורלו לא שפר עליו והוא היה בצד של ה"חנונים" בכיתה ולא בצד ה"מקובלים" יכול בקלות להזדהות עם הבנה זו. לילדים יכולת מוכחת להציק ולפגוע בנבכי נשמתו של מי שהם מזהים כחריג ושונה. גם אם אצלנו כמבוגרים כבר אין את "מלכי הכיתה" ומולם את הדחויים, עדיין היצר הזה להיבנות על חשבון הזולת קיים. בכל קבוצה, מקום עבודה, מסגרת חברתית ולעיתים אפילו בתוך המשפחה יהיו את אותם אלה שילעגו, יקניטו, ויתנשאו על החלשים מהם.
גם ברמה החברתית הכוללת ניתן בקלות להבחין כיצד תופעה זו באה לידי ביטוי. מזה למעלה מ-60 שנה אנחנו חיים בארץ קולטת עליה. בכל פעם ששכבה חדשה של עולים מגיעה לכאן, לרוב היא "חוטפת" מנחת זרועם ולשונם של המקומיים, המרגישים נעלים עליהם או לחלופין מאוימים מבואם. העולים החדשים, מתוקף היותם מהגרים (שלא אחת נאלצו לברוח מביתם הקודם) לרוב מגיעים חסרי אמצעים כלכליים, אינם מכירים את המנטאליות המקומית ולעיתים אף את השפה. בעבר היו אלה המרוקאים שהיו ב"קו האש" של האשכנזים, אח"כ העלייה הרוסית הייתה זו שספגה קיטונות של בוז וחופן השמצות וסטיגמות מרושעות על אנשיה ונשיה, ולבסוף אלה האתיופים, שנראה שטרם נקלטו בצורה מלאה, וסובלים מאפליה קשה גם היום. פתגם עממי מפורסם אומר ש"חוזק שרשרת נקבע לפי החוסן של החוליה החלשה ביותר שלה". את האנלוגיה הזו ניתן כמובן לקחת גם לכאן. העוצמה שלנו כעם לאורך כל ההיסטוריה הייתה באחדות ובסולידריות שבנינו. אסור לנו היום לבעוט בערכים הישנים ותחת ערכים מיובאים של "קפיטליזם" ו"שוק חופשי" להרשות לעצמינו לזנוח את החלשים.
פן נוסף של הבעיה בא לידי ביטוי ביחס שלנו אל העובדים הזרים שהובאו לפה כדי לבצע את כל העבודות "השחורות" שלא היה נאה לנו לעשותן. הישראלי המפונק, שהמשפט "כל עבודה מכבדת את בעליה" זר בעיניו, יחד עם המצב הביטחוני המורכב עם הפלסטינאים, שקודם לכן עשו את המלאכות הללו עבורנו, הפכו את ישראל ליעד אטרקטיבי למהגרי עבודה ממדינות נחשלות. מי שבקיא ברזי עולמם של העובדים הזרים יכול להעיד על יחס מחפיר שרבים מהם זוכים לו ממעסיקיהם, ממתווכים שונים, שבמקרים רבים עושקים אותם תוך ניצול תמימותם ומצוקתם, ועד לשלטונות החוק שלא תמיד נוהגים בהם בהגינות ובאנושיות. רק בשבוע שעבר התפרסמה בכלי התקשורת הכוונה לגרש מישראל את ילדי העובדים הזרים שנולדו כאן ושמצאו פה את ביתם אל מדינות בהן לעיתים נשקפת להם סכנה ברורה. אין בכוונתי לנקוט עמדה בנושא זה והמורכבות של הבעיה מובנת, אולם, לדעתי, לא ניתן לגשת לטיפול בסוגיה מבלי להבין את צווי התורה ומניעיה ומתוכם לנסות לטפל בבעיה ברגישות ובאמפטיה המתבקשת.
"כי גר היית בארץ מצריים..." - כל אחד מאיתנו יכול להיזכר בתקופה בחיים או בסיטואציה מסוימת בה הוא הרגיש פחות בטוח בעצמו, פחות איתן מבחינת רגשית ואולי אף פחות רצוי מבחינה חברתית (בבית הספר/בצבא/במקום העבודה/וכו). לרגש שהוא חווה יש טעם מאוד מר בפה והזיכרון הזה לרוב איננו נעים. אדם אמיתי וערכי ינסה לעורר את ליבו, ומתוך כך ירחם ויסייע למי שהיום נתפס בעיניו כחלש כדי למנוע ממנו להרגיש את אותו טעם מר בעצמו.
ובעניין אחר - לפני שבועיים ארע בת"א סיפור מדהים שניתן ללמוד ממנו רבות. קבלן בניין מהרצליה מיהר למכרז גדול ומכריע שאמור היה להתקיים בת"א בשעה 9:00. בשעה 8:50 צלצל מהדרך אל הפקידה של בעל המכרז והודיע שהוא עתיד לאחר בגלל הפקקים. תשובת הפקידה הייתה שעדיף שהוא כבר שלא יגיע משום שהם לא סבלניים לאיחורים. לאחר מחשבה קצרה הוא החליט בכל זאת לנסות ולהתקדם אל עבר היעד. להפתעתו בדרך נתקל באדם בצד הכביש שאותת לו עם בקבוק פלסטיק ריק כי הוא נתקע בלי דלק וביקש טרמפ לתחנת הדלק הקרובה ובחזרה. אותו קבלן סינן לעברו שהוא מצטער אבל גם ככה הוא מאחר והמשיך לנסוע. לאחר חצי דקה נוספת הוא הרגיש שהוא לא מסוגל להשאיר אדם מסכן בלי עזרה ברחוב ולכן חזר ואכן סייע לו. בשעה 10:00 הוא סוף סוף הגיע למשרד המבוקש ולהפתעתו ראה את כל שאר הקבלנים יושבים וממתינים לבעל המכרז אשר איחר בעצמו. לאחר 5 דק' נוספות נכנס לחדר לא פחות ולא יותר אותו בעל רכב תקוע, אשר התברר כבעל המכרז בכבודו ובעצמו. כשהוא ראה את מושיעו מיד וללא כל היסוס הוא נתן לו את העבודה המיוחלת!! במקרה הזה הנתינה של אותו אדם השתלמה לו באופן מידי ומוחשי (מבלי שציפה לכך), אולם כמובן שאל לנו להתנות את טוב ליבינו ועזרתנו בשאלה האם נזכה לתמורה בחזרה. ראש השנה מתקרב ועימו המשפט הגדול שיקבע את גורלנו למשך כל השנה הקרובה. אין זמן טוב יותר מהיום כדי להתחיל ולאסוף סנגורים שיגנו עלינו שם למעלה...
שבת שלום, ניר אביעד J

יום שלישי, 13 ביולי 2010

לקראת ט' באב – על שנאת חינם ואהבת חינם

בס"ד


בס"ד
לקראת ט' באב - על שנאת חינם ואהבת חינם
יום ט' בחודש אב הוא יום צום ואבל לאומי לזכר חורבן ירושלים ושני בתי המקדש, והוא נקבע במסורת היהודית כיום זיכרון לטרגדיה הכפולה שארעה, למרבה הפלא, באותו תאריך במדויק. הבית הראשון נחרב ונשרף בידי נבוכנאצר, מלך בבל, בתשעה באב בשנת 586 לפני הספירה והבית השני נחרב והועלה באש בידי המצביא הרומאי טיטוס בתשעה באב בשנת 70 לספירה. מהגמרא אנו למדים כי הבית הראשון נהרס בגלל גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים, ואילו הבית השני נחרב בגלל שנאת חינם. חז"ל אף הגדילו ואמרו כי שנאת חינם שקולה כנגד שלושת החטאים האיומים ההם. הקרבה ליום ט' באב, שיחול השנה ביום שלישי הקרוב, זו הזדמנות עבורנו לשוב ולדון במצוות אהבת הזולת, שכה הייתה חסרה בימי בית שני, ושחסרונה הביא, כאמור, בסופו של דבר לחורבן הנורא ולגלות בת אלפיים שנה לאחריו. כל מי שעיניו בראשו יכול בקלות לראות את ההקבלה בין הלך הרוח החברתי ששרר בתקופה שלפני החורבן ההוא לבין הלך הרוח הנוכחי בחברה הישראלית של היום. יום זה, אם כך, הוא קריאת אזהרה לכולנו לשוב אל המהות היהודית הבסיסית ביותר שביסודה מקור כוחנו כפרטים וכעם - האחדות, האחווה, הערבות והרעות בין אדם לרעהו.
רבי עקיבא, גדול התנאים, שחי באותם ימים חשוכים של טרום החורבן וחווה את הרס המקדש, השכיל להגדיר את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" באומרו שמדובר ב"כלל גדול בתורה", ושככזו עלינו לשאוף בכל רגע ורגע לקיימה. מה הכוונה "כלל גדול בתורה"? המשמעות היא שאהבת הזולת כוללת בתוכה את כל שאר המצוות! כל שאר העשיות הן רק פרוט של הכלל הגדול עצמו. כמו, שלדוגמא, בתוך הכלל הגדול של "זהירות בדרכים" יש פרוט של הרבה עשיות אחרות כגון: נהיגה במהירות המותרת, עצירה ברמזור אדום, מתן זכות קדימה וכו, כך גם באהבת הזולת אנו מקיימים את כל שאר המצוות עצמן. אין עוררין ששמירת שבת, כשרות וטהרת המשפחה הן הבסיס לקיום היהדות, ואף נאמר במקום אחר שאין אנחנו יודעים איזו מצווה חשובה מחברתה, ובכל זאת, ברצון להטיב לשני אנחנו ממש מידמים לקב"ה בעצמו שעסוק ללא הרף בהשפעת שפע לברואיו ומכאן חשיבותה המיוחדת. אדם נולד באופן אוטומטי עם אהבה טבעית לעצמו. לרוב הוא לא צריך לפתח אותה. ה"חינוך העצמי" עליו מדברת היהדות הוא בלהתחיל לאהוב גם את הזולת ממש כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו! לרצות שיהיה לשני טוב בדיוק כמו שאנחנו רוצים שיהיה לנו טוב! יהודי צריך לאהוב כל יהודי ולא רק מי שנחמד אליו, דומה לו, מצביע או מתנהג כמוהו. זו מצווה קשה ביותר אבל מאחוריה עומדת חוכמה אלוקית אדירה. אל הקריאה לאהוב את הזולת מתלווה הציווי "לא תשנא את אחיך בלבבך". מהדברים מתבהר לנו שלא מספיק לא לבטא כלפי חוץ את הסלידה שלנו ממישהו ובגדלות נפש לשדר לו שהוא מקובל עלינו. אנחנו לא נדרשים רק להתנהגות נעימה כלפי חוץ, אלא ממש לעדן את עצמינו לרמה כזו עד שלא נרגיש אפילו בעומק הלב, בצד הכי נסתר וסמוי מהעין, שנאה כלשהי כלפי מישהו אחר. בשלב זה לרוב מורמות הגבות בתמיהה "כיצד זה אפשרי?" ו"כיצד ניתן להכריח את הלב להרגיש או לא להרגיש משהו?". בהקשר הזה מוכר הסיפור על הילל הזקן, אשר כתשובה לשאלתו של אותו גר, אשר שאל כיצד ניתן לקיים את כל התורה על רגל אחת? ענה לו: "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". הילל הזקן, אם כך, חשף בפנינו סוד גדול באומרו כי הדרך לקיום מצוות נשגבות אלה מתחילה בהימנעות מעשייה לחברינו את השנוא עלינו. מי שמתמיד בכך מובטח לו שעם הזמן לא רק שכלו ירצה לאהוב ולכבד כל אדם, אלא גם ליבו.
חכמי הקבלה דימו את עם ישראל לגוף אחד שלם וכל אחד מאיתנו לאיבר בודד בו. כל איבר מחויב לבריאותו והצלחתו של שאר האיברים לא פחות מאשר להצלחתו האישית. כך לדוגמא, לא ייתכן שהריאה תחליט שהיא רוצה לספק חמצן אך ורק לעצמה או שהכבד יקבע כי מעתה ואליך הוא מסנן רעלים אך ורק שקשורים אליו. למעשה כל האיברים עסוקים 99% מזמנם בעשייה למען יתר האיברים ורק באותו אחוז בודד הם פועלים למען עצמם. כך גם כל יהודי ויהודי מחויב ברוב זמנו וכוחותיו לשרת ולהטיב עם חבריו ולוותר על תכונת האגואיזם המולדת בו. המחלה של החברה המודרנית היא בדידות ועצבות אשר נובעים מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה בעצמינו אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהוא חברה וסביבה אנושיים מפרים ותומכים. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים את זמנינו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף נקמנות.
התפיסה הרווחת של "אם יהיה לי טוב אז במילא יהיה גם לסביבה שלי טוב" היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במילא כבר יהיה טוב". לצערנו, יש לא מעט אנשים שחושבים כיום רק על טובתם האישית. לא איכפת להם מה קורה עם האחרים שאינם קרובים להם. לא מפריע להם שיש אנשים שאין להם מה לאכול, שיש אנשים שאין להם כסף לתרופות ושיש אנשים שהולכים עם מועקות רגשיות בלב. התפיסה שלהם על העולם תחומה בגבולות של עצמם בלבד.
רבים חושבים בטעות שהאיום האמיתי על קיומינו הוא הפצצה האיראנית, אולם האמת היא שונה לחלוטין. האיום הרלוונטי והמוחשי ביותר על עתידינו כאומה וכפרטים הוא בפילוג, בשנאה, בלשון הרע ובסכסוכים הפנימיים בנינו. מכאן יכולה לבוא הרעה, או לחלופין לצמוח הישועה. כך היה בדיוק באותם הימים שלפני החורבן הנורא בשנת 70 לספירה. הרומאים היו רק כלי משחק בידיו של הקב"ה שניסה ללמד אותנו לקח. הכוח הוא בידיים שלנו. יש לנו את האפשרות לבחור את הגורל שלנו כפרטים וכעם. במידה ונחזור להיות מאוחדים וננהג בסבלנות ובכבוד איש לרעהו כל האיומים החיצוניים ייעלמו כלא היו. בספר דברים נאמר על עם ישראל " וישמן ישורון ויבעט". פרוש הדברים הוא שברגע שעם ישראל מרגיש מספיק בטוח בעצמו ובקיומו הפיזי והחומרי הוא שוכח את דרך הישר ובועט בדרכי האמת והמוסר שקיבל. די להבחין בשמורות הטבע המטונפות לאחר חג או שבת בהן ביקרו המטיילים, בתופעת ההתחמקות משרות מילואים שהולכת ומתרחבת, בתופעות העלמת המיסים והשחיתות ובאלימות הבלתי נסבלת ונתפסת בקרב בני נוער, כדי להבין שמשהו לא טוב קורה פה. תרבות ה"לא לצאת פראייר" והתחמנות, שכולנו לצערנו מכירים כה טוב, בהכרח מביאה לאגואיזם, חשדנות ויותר ויותר ניכור. הקנאה, התחרותיות וצרות העין שומטים את הקרקע מתחת לרגלינו ולא מאפשרים לנו לחיות ביחד. בטעות אנחנו חושבים שישנם משאבים מוגבלים וכי מי שלא משיג ותופס ראשון יישאר מאחור. אם מעט נפקח את עינינו נראה שהשפע הוא אינסופי ודווקא כשלזולת טוב יותר אז לנו עצמנו טוב יותר. אנחנו לא צריכים עוד חורבן של מדינתנו האהובה וגלות נוספת כדי להתעורר מהתרדמת הכללית ולהיזכר בכל אותן תובנות חשובות.
אחרי שבמשך אלפיים שנה, בהן הינו מפוזרים בגולה, שנאו אותנו, השמיצו אותנו, האשימו אותנו בכל הצרות והבעיות וניסו לפגוע בנו, הצלחנו להתאחד ולהגיע סוף סוף לארץ אבותינו. זה פשוט אבסורד לראות כיצד אחרי כל מה שעבר עלינו אנחנו ממשיכים ועושים את אותו הדבר האחד לשני. המצאנו מחנות ותתי-מחנות ומיהרנו לשייך את עצמינו למחנה אחד ואת הזולת לצד שכנגד. ימניים מול שמאלניים, מתנחלים מול פציפיסטים, צפונים מול דרומיים, מזרחים מול אשכנזים, דתיים מול חילוניים, חרדים מול כל השאר. אוף!! זה כל כך מעייף ומיותר!! אנחנו אחד. עם ישראל אחד. אנשים ממציאים לעצמם דמות בשביל לשנוא אותה וכך מגדירים מי הם ובמה הם עצמם טובים. ההבנה וההבחנה של "מי אני" באה כנגד "ממי אני סולד" ו"מי אני לא רוצה להיות". שנים רבות חייתי (בעידודה של התקשורת ה"אובייקטיבית והנאורה") בידיעה מוצקה ולא ניתנת לערעור שהחרדים הינם חבורת סחטניים, אלימים ופרימיטיביים, ושהדתיים הלאומיים הינם קומץ של פנאטיים, שחיים ומאמינים בדברים שאבד עליהם הקלח, ושבעיקר מסכנים את ביטחוני וביטחון משפחתי. כיום למרבה הצער, גיליתי גם לא מעט דתיים מכל המינים והסוגים המפוחדים מדמות החילוני ש"מכרו" להם ורואים בהם חבורת בורים, טיפשים ורשעים. מצד אחד כואב לראות עד כמה האוויר החברתי והתרבותי בארץ צפוף ומזוהם, ומהצד השני מצחיק לראות איזה הבלי הבלים וסטיגמות מטופשות המצאנו והמציאו עבורנו. ההבדלים בנינו כל כך מינוריים וזניחים, והגבול שנראה עבור רבים כמסך ברזל בלתי עביר, הוא לא יותר מאשר שובל בד דק, שמעט רצון טוב ומוכנות לתקשר ולהכיר יכולים בנקל להעלים.
לסיכום, חשוב שנצא מיום ט' באב מחוזקים ברצון לחפש את המאחד והמשותף ולאהוב כל יהודי ויהודי. אם אהבה זה רגש שעדיין רחוק מאתנו, אזי לכל הפחות עלינו לכבד את השני, גם אם הוא נראה, מתנהג, מבלה ומאמין אחרת מאתנו. מי שחושב שלקיים את כל שכתוב כאן קשה אכן צודק! אכן לא פשוט לשמור על אותה אחדות ולחיות אורח חיים נכון בין אדם לחברו. אומנם זה לא קל, אבל מבט קצרצר באלימות על רבדיה השונים שגואה כיום בחברה הישראלית, בקוטביות האדירה בין עשירים לעניים, ביחסים הבעייתיים בתוך המשפחה, באחוז הגירושין שמרקיע שחקים, בקשר הורים-ילדים שמתערער, במערכת החינוך הקורסת, וכו וכו - יגלה שבסופו של דבר דווקא הדרך הזו היא הקלה יותר...
ובעניין אחר - אי אפשר לשוחח על ט' באב מבלי להתייחס לבית המקדש ולחשיבותו העצומה עבורינו. אנחנו לא מבינים היום מה המשמעות של חיים בלי בית מקדש. המקדש בטעות נתפס בעיני רבים במקרה הטוב כמו עוד מקום פיזי שפעם היה שוקק חיים ונהרס, ובמקרה הרע כחבית חומר נפץ פוליטית ואף כמכשול להגעה לשלום עם מדינות ערב. חרף הקושי להכיל ולהבין את המשמעות האמיתית של החורבן, חשוב לי לנסות ולהסביר שהמציאות הנוכחית בה הבית עדיין הרוס היא כה מהותית ורלוונטית לחיינו כאן ועכשיו עד כי נראה כי אין דבר שיכול היה לשנות את מציאות חיינו לטובה בכל מובני החיים יותר מאשר החזרת עבודת המקדש לקדמותה. הדימוי הראשון שעולה בראשי הוא של משפחה מיוחסת ומכובדת שלפתע החלה להתנהג לא כשורה (לא שילמה ארנונה וחשמל, הסתכסכה עם השכנים ממול ובעיקר ניהלה אינסוף מלחמות פנימיות בין חבריה) עד שלבסוף לאחר מספר אזהרות היא הושלכה אל הרחוב והיא נאלצה לשנות את סגנון חייה הנוצץ ולחיות כאחרון ההומלסים והקבצנים. למרבה הטרגדיה, אחרי תקופה לא קצרה ברחוב אותה המשפחה כבר התרגלה לחייה החדשים ואף ראתה בהם כדבר טבעי ואף חיובי. עבורנו, החיים בלי בית מקדש זה בדיוק כמו עבור אותה המשפחה שנזרקה מביתה, נאלצה לקבץ נדבות למחייתה ולהיות נתונה לחסדי התושבים השונים, אשר לא אחת התעמרו בה, היכו אותה וביזו את כבודה. אחרי אלפיים שנה ללא בית כבר התרגלנו לתחושה הזו. אחרי מסע נדודים ארוך מידי בגולה כבר שכחנו כעם את הטעם והריח של הבית. שכחנו את ההוד וההדר של מבנה המקדש, את הניסים הגלויים שכל אחד יכול היה לראות שם במו עיניו, את מראה הכוהנים והלויים בעבודתם, את תחושת הביטחון התמידי במציאות הבורא ובהיותו טוב, את הגאווה שבלהיות יהודי ואת הרגש הנפלא בתחושה שכולנו משפחה אחת ומאוחדת.
הלוואי ונזכה לאהוב אחד את השני מעומק הלב ולחגוג שוב יחד בבית המקדש בקרוב ממש. ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר