‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת תרומה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת תרומה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 14 בפברואר 2013

פרשת "תרומה" – מספיק עם השטויות

בס"ד



בפרשה הנוכחית מתארת לנו התורה בפרטי פרטים את מבנה המשכן שהורה הקב"ה לעם ישראל לבנות במדבר עד שיגיעו לארץ ישראל, שם לאחר כמה מאות שנים יבנה בית המקדש שיחליף אותו. כל פרט במלאכת בניית המשכן מלמד דבר מה על העבודה הרוחנית של כל אחד ואחד מישראל בבניית המשכן הפרטי בנפשו, שכן על המשכן אמר הקב"ה בפרשה: "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". כתוב "ושכנתי בתוכם", ולא ו"שכנתי בתוכו" (כפי שתחבירית היינו מצפים שייכתב), כלומר השכינה והקדושה לא נמצאת רק בתוך מבנה פיזי עם חפצים פיזיים שמכונה "משכן", אלא ממש בתוך כל יהודי ויהודי.  אחד הדברים שמציינת התורה על המשכן זה שהוא נבנה מעצי שיטים ("ועשיתם את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים"). חז"ל אמרו על כך שהמילה "שיטים" באה מלשון "שטות". אם כן, מדוע נבנה המשכן דווקא מעצי שיטים המרמזים על שטות? התשובה, על פי החסידות, היא שכדי להכניס קדושה וחוכמה לחיים של האדם עליו לוותר על רוח השטות שקיימת בו, להתבגר ולנתב את כוחות הנפש שלו לעשייה חיובית עם משמעות. דווקא מתוך השטויות וההבלים שלו הוא יכול להצמיח כוחות אדירים כל כך שיוכלו אפילו לבנות את המשכן הקדוש.
לוותר על רוח השטות שקיימת בכל אחד מאתנו פירושו להתבגר, להבין שיש לנו תפקיד בעולם ושלא באנו לכאן רק כדי להעביר את הזמן בהבל וריק. מוטל עלינו להבין מה העיקר בחיים ומה הטפל, לקבל את מה שהקב"ה שלח לכל אחד ואחד בהשגחה פרטית, לשמוח עם ה"קלפים" שקיבלנו ובעיקר לחשוב כיצד אנחנו נותנים לעולם ולא רק מקבלים ממנו. לוותר על רוח השטות פירושו לחיות עבור הזולת – ללטף גם כשבא לנו וגם כשלא בא לנו באותה המידה ובאותו מאור פנים.
אדם בוגר לרוב יודע מה חשוב, ובכל זאת הקושי לעשות במעשה את מה שהשכל בתאוריה יודע נובע משני כוחות מנוגדים הקיימים בפנימיותו של כל אחד ואחד. בכולנו חבויים שני טיפוסים – האחד אוהב לעשות דברים טובים ונכונים, ואילו השני מעדיף לנהוג באנוכיות. על מנת לבחור בטוב עלינו להיות מודעים למאבק המתחולל בקרבנו. אנחנו רוצים לנצל טוב את הזמן שלנו, אבל מתחשק לנו לדחות את הדברים לאחר כך. אנחנו רוצים לאכול אוכל בריא, אבל בא לנו על עוגת שוקולד. אנחנו רוצים להחכים וללמוד יותר על עצמינו או לחלופין להשקיע בתחביב אהוב, אבל מתחשק לנו לבלות ערב שלם מול הטלוויזיה. אנחנו מתרגשים מפנייה לעזרה של אדם במצוקה, אבל אז נאטמים ואומרים ש"כבר תרמנו בעבודה". המאבק הפנימי הזה הוא ביטוי של הקונפליקט בין הגוף והנשמה. הנשמה הנצחית שבנו רוצה לעשות את הדברים הנכונים: לאהוב את האחרים, לשאוף לצדק, להתחשב בזולת, לנהוג בהגינות, בכבוד ובאחריות. הנשמה מתאווה להגשים את הפוטנציאל שבה. לעומתה, הגוף שלנו, שסופו עפר, מחפש את הסיפוק הרגעי. הוא נמשך את ההנאות שבאכילה, בשינה, בבטלה ובדאגה המוגזמת מידי לעצמינו לנוחיותנו.
הגדרה נכונה של המילה "טוב" היא נקודת פתיחה חשובה לכל מה שאנחנו עושים בחיים. כמובן שחיוני להתחבר למקור מהימן שמגדיר מהו אותו טוב אמיתי ונכסף. ביעדי ארגון חיזבאללה עשויה להיות הגדרה של "טוב" – "לפגוע ולהרוג כמה שיותר אנשים רק בגלל שהם חושבים ומאמינים אחרת מהם". להבדיל, ההגדרה המערבית המקובלת של המילה "טוב" היא הצלחה כלכלית. אנשים שקועים בדיכאון משום שהם "אינם מצליחנים" או "לוזרים", כהגדרתם המטופשת והחלולה של האמריקאים. רגשות אלה משפיעים על הדרך שבה אנחנו אוכלים, על דגם המכונית שלנו, על מותגי האופנה שאנו רוכשים וכו'. חופשות ומכוניות פאר נובעות רק באופן חלקי משאיפתנו למנוחה ונוחיות, בעוד שתפקידן העיקרי הוא ייצוג המעמד החברתי אליו אנחנו רוצים להשתייך. את מיטב כוחותינו אנו מבזבזים על עשיית רושם ופוזה על הסובבים אותנו. למרבה האבסורד דווקא כלפי אנשים שרחוקים מליבנו, כדוגמת עמיתים לעבודה או דודה רחוקה, אנו משקיעים משאבים כה רבים ומיותרים בניסיון למציאת חן ועשיית רושם, בעוד את האהובים לנו באמת, כדוגמת בן/בת הזוג והמשפחה הקרובה, אנו לוקחים כמובן מאליו. עלינו לשאול את עצמנו, אם כך, האם אנחנו מגדירים את ה"טוב" כ"מה שייראה טוב בעיני הסובבים אותנו?" או שאנחנו מגדירים "טוב" כמה שהוא "בעל משמעות רוחנית וכמה שמעניק תרומה ערכית לסביבה?" היהדות שואבת את הגדרת הטוב מהתורה, אשר מתארת לנו כיצד צריך לנהוג האדם הטוב כלפי חבריו, משפחתו והחברה בכלל. טוב-לב הוא אדיבות, הגינות, יושר לב ונאמנות לקב"ה. יקומו המלעיזים ויאמרו שגם בקרב שומרי המצוות ישנם אנשים רעי לב שגורמים לסביבתם רע. אכן ישנם גם אנשים כאלה, אולם התשובה היא שהם פשוט לא מקיימים את ציווי התורה. אדם העוטה על עצמו סממנים חיצוניים לא בהכרח סיגל לעצמו גם את הפנימיות, שהיא כמובן החשובה והקובעת, של ההוויה היהודית.
בגמרא במסכת בבא-בתרא מסופר על יוסף, בנו של רבי יהשוע, שחלה, נפטר וחזר מעולם המתים (אולי מוות קליני כהגדרתנו...). כשהוא תיאר את שחווה הוא אמר: "עולם הפוך ראיתי – עליונים למטה ותחתונים למעלה". בדבריו הוא כיוון לכך שבעולם האמת, אליו נגיע כולנו לאחר מותנו, דווקא האנשים שפה בעולם הזה לא זכו לכבוד גדול בשמיים זוכים לכבוד מלכים ומעמדם רם ונישא, בעוד מי שהתהדר בתארים נכבדים, היה עשיר גדול בחומר וזכה ליראת כבוד מהחברה – דווקא הם יהיו במעמד נמוך יותר.
משל מפורסם נוסף הוא על ר' מאיר מפרמישלן, אשר פעם אחת בעת תפילתו ל"טיול בשמיים" וראה מחזה מפתיע. הוא צפה באדם בן שמונים משרת ילד בן שבע, ולכן תמה מאוד ושאל מלאך שליווה אותו: "מה קורה כאן?! אין לכם נימוסים ודרך ארץ?". המלאך צחק ואמר: "כאן בשמיים לא מודדים זמן כמו שמודדים אותו אצלכם למטה. אצלכם אדם יכול להעביר שנה שלמה בלעיסת מסטיק ובהייה בטלביזיה מבלי שעשה תזוזה אחת אמיתית לעבר הנשמה שלו ואתם אומרים שהוא גדל בשנה, בעוד אצלנו בשמיים סופרים רק את הרגעים שהאדם באמת עשה מאמצים לעשות טוב, לצאת מהגבולות של עצמו ולהתקרב אל הקב"ה. הילד הזה בן השבע שאתה רואה עשה הרבה יותר מהזקן בן השמונים ולכן הוא נחשב מבוגר יותר".
האם סיפורים אלה קרו במציאות או לא, זה כבר פחות חשוב. העיקר הוא להפנים את המסר ולראות בהם מעין קריאת התעוררות לכולנו לזכור שמה שבאמת חשוב בחיים, ובזה נמדד אדם בוגר מאדם קל דעת, זה מידת הטוב שהשפענו הלאה לעולם, כמות המעשים הטובים שעשינו והאהבה שזרענו סביבנו.

כידוע גם את האדם העשיר בתבל קוברים ערום ועריה אף ללא גרביו, ולכן בבוא יום דינו של כל אדם, כשעל המאזניים ישקלו מעשיו הטובים והרעים, לא יעניין אף אחד אם הוא התהדר בתואר מנכ"ל או פרופסור, האם הוא גר בוילה מפנקת וטס לחופשות באיי סיישל או האם הוא נשא כל גאדג'ט חדש שיצא לשוק ונראה במסיבות הכי "נכונות" בעיר. לעומת זאת, השאלות שבוודאות יהיו רלוונטיות יהיו האם הוא נהג להציע לאשתו כוס מים כשהייתה צמאה, שמר על נאמנות לה גם אם יצריו ניסו לשכנעו אחרת, עזר לילדיו בסבלנות להכין שיעורי בית, נתן כבוד להוריו בכל מצב ותנאי, נהג להקדים ברכת שלום לכל שכן ושכן במעלית, לא שיקר ורימה את לקוחותיו בעסקיו, נהג באדיבות בכבישים, לא עקף בתור לקולנוע, תרם ביד נדיבה לנזקקים וכו. היישום של כל השאלות האלה ודאי שאינו פשוט, אולם זוהי תכלית בואו של האדם לעולם. מי שמשכיל לעשות כל זאת אכן בונה בו את המשכן והקב"ה יכול לשכון בתוכו ולהיות חלק ממשי ומוחשי בחייו.

האויב העיקרי של אנשים רבים הוא רגע של שקט ובילוי זמן לבד עם עצמם. שימו לב כמה קשה לנו להיות סתם במנוחה מבלי להתעסק פיזית ו/או מחשבתית עם משהו אחר. ברגעים הללו אנו שומעים את קולה של הנשמה שקוראת לנו מתוכנו ולא מוכנה להסתפק בהבלי העולם, אלא רוצה ושואפת לאמת ולמשמעות. רבים דואגים להשתיק אותה עם עוד גירוי חיצוני רועש, כדוגמת עוד יציאה לבילוי, עוד שיחה בפלאפון, עוד זיפזופ בטלביזיה וכו', עד שבסופו של דבר גם הקול הזך והטהור הזה הולך ונמוג.

בנוסף, להתבגר פירושו לדעת שהעולם הזה אינו הפקר ואנחנו חייבים שיהיו לנו בו גבולות. כלל גדול בחינוך ילדים הוא שכל ילד חייב את ההכוונה של הוריו ומשווע למסגרת ברורה של אסור ומותר, גם אם בחיצוניות הוא מתמרד כנגד אותן מגבלות. ניתן ממש לראות בעיניים כיצד ילד שגדל בלי מעצורים מתפתח להיות אדם אומלל. האמת היא שכולנו ילדים. כולנו צריכים את המסגרת הברורה שתעצור מבעדנו לעשות את כל אשר עולה על רוחנו. אדם שמקשיב לכל תאווה ולכל גחמה גדל עקום. אדם בוגר, אם כך, ידע לשים סייג לפיו ולא לומר את כל מה שהוא חושב ומרגיש. כמו כן הוא ישכיל להגביל את עצמו ולא לאכול ולשתות את כל מה שמוצא חן בעיניו. תרי"ג מצוות עלולות להראות לאדם זר מהצד (ולצערנו גם ללא מעט "דתיים מכוחו של ההרגל") כמערכת מסואבת ומעיקה של חוקים שבאים לאמלל לנו את החיים. חשיבה נכונה ואמיתית הרבה יותר תראה בהם כהנחיות של האבא של כולנו, שמכיר את המקומות בהם אנחנו נוטים להיות חלשים וליפול, כיצד לחיות נכון יותר (בספר הזוהר המצוות מכונות תרי"ג עיטין, כלומר תרי"ג עצות). התמסרות לאותן עצות/הנחיות תגלה עד כמה נשמתנו שיוועה לאותן גבולות שממקדות ומגינות ותעזור לנו לעבור את אותו תהליך התבגרות וויתור על רוח השטות.

עיקרון נוסף וחשוב מאוד של היהדות המעיד על בגרות וזניחת רוח השטות הוא עשייה מתוך שימחה. אפשר לעשות את אותה פעולה (כמו להכין בבוקר לילד סנדביץ' לבית הספר, להגיע לעוד יום עבודה במשרד או לעשות ספונג'ה ולנקות אבק בבית) מתוך קדרות או אפילו סתם מתוך אפאטיות ותחושת נמנום כללית, ואפשר לעשות זאת מתוך התחברות ושימחה על עצם העובדה שיש לנו ילד לדאוג לו, עבודה מסודרת בתקופה כה סוערת ובית מגן ונעים שאנחנו עוזרים בשמירה על ניקיונו.
השבוע נכנסנו לימי חודש אדר, שבהם "מרבים בשמחה". חז"ל אמרו ששימחה צריכה להיות המצב הרגיל והשגרתי של היהודי, כאשר ישנם זמנים ומצבים בהם "ממעטים בשמחה" (כמו בצומות וימי אבל) וזמנים בהם "מרבים בשמחה". בחודש אדר אנחנו נדרשים לשמחה מיוחדת. נשאלת השאלה כיצד ניתן לשמוח, כשלעיתים המציאות קשה ואף כואבת? היהדות מסבירה בהרחבה כי שמחה אמיתית אינה סותרת את הצורך להתמודד עם קשיים ואירועים כואבים. לו הייתה השמחה התהוללות קלת-ראש, אכן לא היה מקום לשמחה בשעת סבל וכאב, אבל שמחה אמיתית אינה התעלמות מהמציאות, אלא גישה נכונה כלפיה. השמחה נובעת מהאמונה שגם ברגעים הקשים הקב"ה מכוון את האירועים ליעדים הנכונים. גם אם הדרך מפותלת ויש בה עליות ומורדות – בסופו של דבר אנחנו מתקדמים ולא נסוגים והיא מקילה ביותר את הקשיים הכרוכים לפעמים בעול החיים והיומיום. הרבי מילובאוויטש הביא דוגמא לאדם הנושא ארגז כבד לביתו. אם אין לו שום מושג על תכולתו, ייתכן שיתעייף ואף יתלונן על המשימה שהוטלה עליו, אך ברגע שיתברר לו כי ארגז זה מלא אבנים טובות ומרגליות – לא זו בלבד שמשקל הארגז יהיה מיד כמשקל נוצה, אלא הוא יבקש להטעין עליו ארגז נוסף. זו כוחה של השמחה!
להכין את אותו הסנדביץ' בבוקר, להגיע לעוד יום במשרד או לעשות את אותה הספונג'ה יכול להחוות כארגז כבד ומעיק למי שלא היפך מחשבתו על העולם ויכול להיות אוצר של מרגליות ויהלומים למי שהחליף את משקפיו הישנים.
ההכרה שמשימות ומטלות חיינו אינן סתמיות והניסיון ליצוק לתוכן משמעות הן אלה שעוזרת לנו לצלוח את מסע החיים עם חיוך והן אלה שמעידות כי זנחנו את דרכי השטות, שאנחנו ראויים לבנות את המשכן ושהקב"ה יכול לשכון בתוכנו.

ידוע שבשמו של חודש אדר מסתתר רמז נפלא – אדר זה אותיות א' דר, כלומר הקב"ה (שמיוצג לרוב באות א') גר, או יותר נכון, נגיש לנו יותר בחודש הזה. מהו המפתח, אם כך, להרגיש את אותה קירבה נפלאה לאלוקים? התשובה היא להגביר קצת יותר את הווליום של הרגשות של השמחה והאמונה הפשוטה שהמציאות טובה, כמו גם להנמיך קצת את הווליום של הדאגות (מהמצב הפוליטי, מהמחשבה כיצד נסגור את החודש, מהדמיונות האובססיביים מה חושבים עלינו ומי אוהב או לא אוהב אותנו) ופשוט להיות.

שבת שלום וחודש אדר שמח, ניר אביעד

יום רביעי, 22 בפברואר 2012

פרשת "תרומה" – עולם ומלואו בתוך ארון ומנורה

בס"ד


לאחר מתן התורה מצווה הקב"ה על בני ישראל לבנות משכן עראי ונייד, שילווה אותם בכל מסעותיהם במדבר, ושבו הכוהנים יוכלו לעבוד אותו. בהמשך הדרך לאחר כניסתם לארץ ישראל יהפוך אותו משכן להיות בית המקדש הקבוע על הר הבית ויהווה, כידוע, את מקום המפגש והתקשורת הישירה בין בורא העולם ועם ישראל. בפרשת "תרומה" נקרא על הציווי הראשוני לבניית המשכן ונקבל תיאור מפורט ודקדקני של הדרך לבנייתו, בדגש על כלי הקודש שאמורים לשמש את הכוהנים בעבודתם. המפליא בתיאור על המשכן הוא שהתורה, שידועה בדר"כ כחסכנית במילים, מספרת לנו חמש פעמים את אותו הסיפור ומקדישה לו ארבע פרשיות שונות ("תרומה", "תצוה", "ויקהל", "פקודי")! מאחר והתורה היא נצחית ולכל אות בה משמעות עצומה עולות השאלות מדוע היא בחרה "לבזבז" למעלה מארבע מאות פסוקים על רעיון זה, כמו גם מה התיאור על הבדים, העורות, החבלים, הקרשים והכלים, שהרכיבו את המשכן, יכולים ללמד אותנו היום – הדור שמטיס חלליות לחלל, מפצח את הגינום האנושי ובונה גורדי שחקים?
המדרש ופרשני התנ"ך, ובמיוחד גדולי החסידות והקבלה, מדברים רבות על נושא זה ומתארים את המשכן בתור מודל לאדם, ליקום הפיזי ולבריאה בכללותה. על כן, דרך המשכן משתקפת בבואת הבריאה כולה, ובבוא האדם לנסות להכיר את העולם בו הוא חי, להבין את עצמו, לעמוד על רזי נפשו ורגשותיו ולפענח מה התפקיד שלו בעולם, עליו לחשוף את סודות המשכן ולפענח את המסרים שפסוקי התורה שולחים לו מבעד למעטה התיאור הגשמי והפיזי של מבנה המשכן ושל כלי הקודש שהוצבו בו.

על המשכן אמר הקב"ה בפרשה: "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". כתוב "ושכנתי בתוכם", ולא ו"שכנתי בתוכו" (כפי שתחבירית היינו מצפים שייכתב), כלומר השכינה והקדושה לא נמצאת רק בתוך מבנה פיזי עם חפצים פיזיים שמכונה "משכן", אלא ממש בתוך כל יהודי ויהודי. רבי שניאור זלמן מלאדי, מחבר ספר החסידות 'התניא' הוסיף וכתב: "תכלית בריאתו (של האדם) ובריאת כל העולמות העליונים והתחתונים היא להיות לו (לקב"ה) דירה בתחתונים". בדבריו למעשה אומר 'בעל התניא' כי מטרת בריאת האדם והעולם היא כדי שאורו של הקב"ה יוכל לשרות בתוכנו ושדרכינו נאיר בעצם את אורו. איך עושים את זה? בפשט בונים משכן שהוא מקום פיזי בו השכינה יכולה להתגלות, ובעומק לומדים את סודותיו וע"י תיקון ועבודה פנימית מבטאים במעשינו את תכונותיו ומעלותיו של הבורא.
כל המסע הזה של החיים מטרתו שנבנה בתוכנו, בתוך הלב שלנו, משכן להשראת השכינה, כאשר היום ננסה להתמקד בשני כלים שהוצבו במשכן, ולאחר מכן בבית המקדש – ארון הקודש והמנורה, ומעט להבין את סודם ואת המסרים שהם שולחים עד אלינו.

ארון הקודש (ארון הברית)
בקודש הקודשים, במקום המקודש ביותר במשכן, נצטוו בני ישראל לבנות ולהעמיד ארון ובו לוחות הברית שהוריד משה בהר סיני. את הארון הרכיבו מעצי שיטים ומעליו הניחו כפורת זהב שכיסתה וסגרה אותו. על הכפורת הוצבו שתי דמויות בעלי כנפיים פרושות ולהם פני תינוק הנקראים כרובים "ופניהם איש אל אחיו"- "וְהָיוּ הַכְּרֻובִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹוכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּורֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ-אֶל-אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" (שמות כה). אותם כרובים היוו מעין מראה ותמרור אזהרה לעם ושיקפו לו את מצבו רוחני. מצד אחד בפרשה שלנו נכתב "ופניהם איש אל אחיו", אולם כאשר מתואר המקדש שבנה שלמה המלך (דברי הימים ב, ג) נאמר על הכרובים ש"פניהם אל הבית", היינו אל הקיר. הגמרא הסבירה הבדל זה באומרה שכאשר העם עשה את רצון השם ואדם לאדם היה אדם, אזי פני הכרובים היו אחד מול השני, אולם בזמנים בהם העם היו רחוקים מדרך התורה והיו מנוכרים אחד לשני אזי גם אותם כרובים התרחקו. האידיאל החל מההנחיה בפרשת "תרומה" ועד לימינו אנו (למרות שלצערנו כבר אין לנו משכן או בית מקדש) הוא שנסב את הפנים איש אל אחיו ונסתכל האחד אל השני. כאשר כל אחד נותן את דעתו למצוקתו של חברו ולא חלילה מפנה מבט ומתעלם, אזי פניה של האומה כפני הכרובים וכפניו של תינוק תמים ומתוק שלא חטא ואינו יכול לעשות רע לחברו.
למצוא מה רע באדם אחר זה דבר קל מאוד. החוכמה האמיתית היא למצוא את הטוב והיפה בזולת ומתוך כך נוצרים אותם קשר ואחדות.

גם לחומר ממנו נבנה הארון – עצי שיטים – משמעות רבה. לפי דברי חז"ל, המילה "שיטים" באה מלשון "שטות". אם כן, מדוע נבנה המשכן דווקא מעצי שיטים המרמזים על שטות? התשובה, על פי החסידות, היא שכדי להכניס קדושה וחוכמה לחיים של האדם עליו לוותר על רוח השטות הטבעית והמולדת שקיימת בו, להתבגר ולנתב את כוחות הנפש שלו לעשייה חיובית עם משמעות. דווקא מתוך השטויות וההבלים שלו הוא יכול להצמיח כוחות אדירים כל כך שיוכלו אפילו לבנות את המשכן הקדוש.
לוותר על רוח השטות שקיימת בכל אחד מאתנו פירושו להתבגר, להבין שיש לנו תפקיד בעולם ושלא באנו לכאן רק כדי להעביר את הזמן בהבל וריק. מתוך ההבנה הזו יש לקחת אחריות על העשיות השונות שלנו בחיים. החיים של כולנו ללא ספק מלאים באתגרים שאינם תמיד קלים ופשוטים והחוכמה האמיתית היא לוותר על הילד שקיים בתוכנו ושמחפש רק פינוקים והנאות ולבצע את שנדרש בשמחה ומתוך חיבור למטרה. כך, מי שהוא הורה עליו לבצע משימותיו כהורה בשמחה והשלמה, מי שהוא בן זוג עליו לתמוך ולעודד תמיד, מי שהוא עובד עליו לחשוב כיצד הוא מיטיב עם מקום עבודתו, וכו'. המונח "אכלתי אותה" חייב לצאת מהלקסיקון שלנו, משום שאין שום קושי ואין שום "גזירה משמיים" שלא נשלחה אלינו בהשגחה פרטית ושתפקידה ללמד אותנו דבר מה ולקדם אותנו בדרך. מסיבה זו, עלינו לשמוח עם ה"קלפים" שקיבלנו ובעיקר לחשוב כיצד אנחנו נותנים לעולם ולא רק מקבלים ממנו. לוותר על רוח השטות פירושו לחיות עבור הזולת – ללטף גם כשבא לנו וגם כשלא בא לנו באותה המידה ובאותו מאור פנים.

מעבר לכל אלה, מעשיית הארון למדו חכמינו דברים נפלאים על הקשר הנכון לתורה ועל המידות הרצויות לעוסקים בה. בעוד התורה מציינת את המידות השלמות של המשכן ושל הכלים המיוחדים שבו, רק ביחס למידות הארון נאמר שהן "חצי" – "כל האמות של מקדש היו שלמות חוץ משל הארון שהיו שבורות. אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו". הציון המיוחד של "חצי" מלמד שכמו שהארון הנשגב, שמכיל בתוכו את לוחות הברית ונמצא בקודש הקודשים, בסופו של דבר הורכב מחצי מידה, כך גם כל אחד מאתנו צריך להיות שפל ועניו וליבו נשבר בקרבו. הדרך לקניין מידותיה וערכיה של התורה נלמדת אם כן ממידות הארון שהיו שבורות. כך צריך להיות האדם בבואו לעסוק בתורה – בענווה ובלב נשבר. אין מדובר חלילה בעצבות או בייאוש, אלא נהפוך הוא – בשמחה גדולה מתוך הידיעה שאיננו כה מושלמים, כפי שלעיתים אנחנו מנסים להראות. "לב שלם הוא לב שבור" אומר רבי נחמן מברסלב, ואכן דווקא ההשלמה עם מי שאנחנו באמת מאפשרת לקבל מהתורה ומהסביבה באמת ולהשלים את עצמינו.
עוד מידה למדו חז"ל מהארון מהפסוק "מבית ומבחוץ תצפנו" באומרם כי על האדם להיות ישר ותוכו כברו (כלומר, שאינו עושה עבירות בסתר ומראה בגלוי כאילו הוא צדיק). דוד המלך הוסיף ב'תהילים': "ליישרי לב שמחה". בשבוע בו נכנס חודש אדר, החודש בו מרבים בשמחה, יש לזכור שהדרך לשמוח באמת היא להיות "ישר לב", או בלשון הפרשה – גם מבחוץ וגם מבפנים מצופה בזהב.
בנוסף, ביחס לעובדה שרק בנוגע לארון נכתב בלשון רבים "ועשו ארון", בעוד בשאר הכלים נכתב "ועשית" בלשון יחיד, נאמר במדרש ב'שמות רבה' כי הציווי ניתן בלשון רבים כדי שאף אדם לא יחשוב שהדרישה לקיים את התורה "גדולה עליו" ושהוא לא יכול להיות שותף.

המנורה
מנורת הזהב, ששימשה להדלקת הנרות במשכן ולאחר מכן בבית המקדש, מסמלת את האור בעולם ובחיינו וזכתה שעד היום היא מושא כיסופיו של העם היהודי ואף משמשת כסמל של מדינת ישראל. בפרשה נכתב שיש להכין אותה מגוש זהב טהור אחד ושיהיו בה שבעה קנים – קנה מרכזי ושלושה קנים היוצאים באלכסון משני צדדיו. הקנים וכן בסיס המנורה עוצבו בצורת כוסות, כפתורים ופרחים, כאשר לכל אחד מהפרטים שנכתבו כאן משמעויות ורמזים נפלאים הרלוונטיים לעבודתנו הרוחנית.
מבחינה פנימית המנורה מייצגת את אור החוכמה של התורה ("כי נר מצווה ותורה אור"), כפי שמובא בגמרא: "אמר רבי יצחק הרוצה להחכים – ידרים, והרוצה להעשיר – יצפין. וסימניך שולחן בצפון ומנורה בדרום". פרוש הדברים הוא שבבית המקדש בעוד השולחן עם לחם הפנים, שסימן את עולם העשייה הגשמי, היה בצד צפון, המנורה, שכולה אור של רוחניות, הייתה ממוקמת פיזית בצד דרום.

בטבע כל חומר המעניק לזולתו מן השפע המצוי בידו מחסיר את הכמות שנתן מעצמו, אולם לא כן הנר. "מה הנר הזה, כשהוא דולק אפילו אלף אלפי נרות מדליקין הימנו – אורו במקומו" (מדרש רבה 'שמות'). בדברים אלה מציין המדרש את אותה תכונה מיוחדת של האור. אנחנו יכולים להדליק מנר אחד אלפי נרות, אולם אורו לא ייפגם במאומה. תכונה זו טמונה גם באור הנתינה של בני האדם. באופן פלאי מי שמעניק לשני חיוך/ שמחה/ מילה טובה לא רק שאותה אנרגיה חיובית לא נלקחת ממנו אלא שהיא אף גדלה ומתחזקת בקרבו. בנוסף לאור, גם המנורה עצמה היא סמל לאחדות בעם ישראל. בראש ובראשונה הסיבה שהמנורה נבנתה ממקשה אחת ולא מחיבור והלחמה של פריטים מרמזת שכדי להדליק את האור בחיים חובה עלינו להיות מאוחדים. מעבר לכך, כל חלקי המנורה כגון הכפתורים, הגביעים והפרחים הם סמל לסוגים שונים של אנשים בעם ישראל, כאשר מנורה כשרה מורכבת בהכרח מכולם.
מעבר לכך, שש נרותיה משני צידיה פונים אל הנר האמצעי לרמוז שעל האדם לנקוט דרך אמצעית בלי לנטות במידותיו לכיוון הקיצוני.

שמן הזית, ששימש את המנורה, אינו יכול להתערבב עם נוזלים אחרים ותמיד הוא יצוף ויבלוט. כמוהו גם המנורה עצמה שכדי שתעמוד בדרישות התורה חובה עליה להיות מזהב טהור ולא להתערבב עם חומרים אחרים. אותה בדלנות מרמזת על השוני של עם ישראל משאר אומות העולם. כמה שניסינו לאורך השנים להתערבב, להתבולל ולהיטמע בין הגויים פשוט לא הצלחנו בכך והייחוד שלנו נשמר. הסיבה לדבר היא שיש לנו כעם יעוד ותפקיד הנבדלים מהיעוד והתפקיד של עמים אחרים, כאשר השוני שלנו לא נועד חלילה שנתנשא, אלא נהפוך הוא – שנשרת את העולם בדרך לתיקון שלו ע"י כך שמתוקף מעשינו הטובים נהווה דוגמא ונהיה "אור לגויים".

נקודה חשובה נוספת מתייחסת למהות ולתפקיד הקשיים בחיינו. הזיתים, בתהליך הפקת השמן, עוברים מסלול לא פשוט של חבטות וסחיטה, אולם ברור לכל כי סופו של התהליך חיובי ומחכה לנו שמן יקר ערך שייטיב עם הבריות. כמו הזית, כך גם המנורה עצמה סופגת מכות פטיש כדי לעצבה מתוך גוש הזהב הגדול. המסר בדבר הוא שהקשיים והייסורים השונים שאנחנו עוברים כפרטים וכחברה תפקידם למצות מאתנו את העלית שבכוחותינו כדי ליצור לבסוף דבר מה אחר וטוב הרבה יותר. הבנה זו יכולה ממש לשנות את החיים מהקצה אל הקצה. אם נבין שאין כזה דבר "עונש", אלא "שיעור" ו"תהליך בנייה" נהיה אנשים שלווים הרבה יותר.

ובעניין אחר שהוא אותו ענייןלצד פירוט כל הכלים והמידות, שנראים כאילו נלקחו מקטלוג למוצרי בנייה, מצויה מילה קטנה אחת בעלת משמעות אדירה – לב. כבר בראשית הפרשה מדגישה התורה שתרומה אמיתית, וכזו שראוי לבנות ממנה את המשכן הקדוש, אינה יכולה להיות משהו חיצוני, אלא היא חייבת להיות מלווה בעבודת הלב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו – תיקחו את תרומתי". גם בהמשך הפרשה חוזרת ההדגשה על "חכמת הלב" הנדרשת, כאשר בהקשר הזה נכתב בספר ה'זוהר' בשם הקב"ה: "רחמנא – ליבא בעי", כלומר הקב"ה מעוניין בלב של האדם – בחלק העמוק והאמתי שבו ולא רק במעשיו החיצוניים. כך, בעבודת המשכן וכך בעצם בכל מה שאנחנו עושים בחיים – יש להכניס נשמה וכוונה, אחרת לא נראה ברכה בעמלינו והחיים יחלפו לידינו.

בנוסף, בחירת המילים של התורה בציווי הראשוני מלמדת אותנו רבות: "וְייִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". ביחס לתרומה הינו מצפים לראות את המשפט "יתנו לי תרומה", אולם כאן מצוין שהתרומה נלקחה ולא ניתנה. מצד אחד ודאי שעם ישראל פתח את ליבו ותרם ביד רחבה ובעין טובה למען המשימה של בניית המשכן, אולם מהצד השני התרומה "נלקחה" מהם. ההסבר שנתנו חז"ל לניסוח המיוחד הזה של התורה הוא שיש בציווי מסר מחנך לכל הדורות – כל מה שאנחנו חושבים ששייך לנו בעצם אינו שלנו. כל רכושנו, כישרונותינו והצלחותינו מקורם ברצון של הקב"ה שכך יהיה ובשפע שהוא בחר להשפיע לנו. מסיבה זו אם אנחנו מעניקים לאחר זה בעצם משום שאנו לוקחים מתוך המאגר שקיבלנו למשמרת ופשוט מעבירים אותו הלאה. מכאן נגזרת מצוות מעשר וכל החוקים הסוציאליים בתורה שבאים לכוון את האדם לצאת ממעגל האגואיזם הטבוע בו ולעזור, לתת ולתרום מעצמו למי שזקוק לו.

שבת שלום, ניר אביעד

יום רביעי, 2 בפברואר 2011

פרשת "תרומה" - מספיק עם השטויות

בס"ד

בס"ד

פרשת "תרומה" - מספיק עם השטויות

בפרשה הנוכחית מתארת לנו התורה בפרטי פרטים את מבנה המשכן שהורה הקב"ה לעם ישראל לבנות במדבר עד שיגיעו לארץ ישראל, שם לאחר כמה מאות שנים יבנה בית המקדש שיחליף אותו. כל פרט במלאכת בניית המשכן מלמד דבר מה על העבודה הרוחנית של כל אחד ואחד מישראל בבניית המשכן הפרטי בנפשו, שכן על המשכן אמר הקב"ה בפרשה: "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". כתוב "ושכנתי בתוכם", ולא ו"שכנתי בתוכו" (כפי שתחבירית היינו מצפים שייכתב), כלומר השכינה והקדושה לא נמצאת רק בתוך מבנה פיזי עם חפצים פיזיים שמכונה "משכן", אלא ממש בתוך כל יהודי ויהודי. אחד הדברים שמציינת התורה על המשכן זה שהוא נבנה מעצי שיטים ("ועשיתם את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים"). חז"ל אמרו על כך שהמילה "שיטים" באה מלשון "שטות". אם כן, מדוע נבנה המשכן דווקא מעצי שיטים המרמזים על שטות? התשובה, על פי החסידות, היא שכדי להכניס קדושה וחוכמה לחיים של האדם עליו לוותר על רוח השטות שקיימת בו, להתבגר ולנתב את כוחות הנפש שלו לעשייה חיובית עם משמעות. דווקא מתוך השטויות וההבלים שלו הוא יכול להצמיח כוחות אדירים כל כך שיוכלו אפילו לבנות את המשכן הקדוש.

לוותר על רוח השטות שקיימת בכל אחד מאתנו פירושו להתבגר, להבין שיש לנו תפקיד בעולם ושלא באנו לכאן רק כדי להעביר את הזמן בהבל וריק. מתוך ההבנה הזו יש לקחת אחריות על העשיות השונות שלנו בחיים. החיים של כולנו ללא ספק מלאים באתגרים שאינם תמיד קלים ופשוטים והחוכמה האמיתית היא לוותר על הילד שקיים בתוכנו ושמחפש רק פינוקים והנאות ולבצע את שנדרש בשמחה ומתוך חיבור למטרה. כך, מי שהוא הורה עליו לבצע משימותיו כהורה בשמחה והשלמה, מי שהוא בן זוג עליו לתמוך ולעודד תמיד, מי שהוא עובד עליו לחשוב כיצד הוא מיטיב עם מקום עבודתו, וכו.

היהדות מדברת על חינוך עצמי מתוך הכרה בעובדה ש"יצר האדם רע מנעוריו". אדם לא בוגר, שעדיין לא ויתר על רוח השטות הטבעית שקיימת בתוכו, עלול להרגיש "פראייר" כשהוא מתחשבן מול אשתו כמה פעמים הוא הוריד את הזבל ועשה קניות מול כמה פעמים היא הכינה ארוחת ערב ועלול לחשוב שהוא "אכל אותה" בכל פעם שהוא קם בשלוש בבוקר להחליף לילד שלו חיתול או כשהוא משווה את אשתו אחרי שלוש הלידות וארבעים שנותיה לנערות הצעירות שברחוב.

להיות בוגר פירושו להבין מה העיקר בחיים ומה הטפל, לקבל את מה שהקב"ה שלח לכל אחד ואחד בהשגחה פרטית, לשמוח עם ה"קלפים" שקיבלנו ובעיקר לחשוב כיצד אנחנו נותנים לעולם ולא רק מקבלים ממנו. לוותר על רוח השטות פירושו לחיות עבור הזולת - ללטף גם כשבא לנו וגם כשלא בא לנו באותה המידה ובאותו מאור פנים.

אדם בוגר ורציני יודע לבחור בטוב ולעשותו. הקושי לעשות זאת נובע משני כוחות מנוגדים הקיימים בפנימיותו של כל אחד ואחד. בכולנו חבויים שני טיפוסים - האחד אוהב לעשות דברים טובים ונכונים, ואילו השני מעדיף לנהוג באנוכיות. על מנת לבחור בטוב עלינו להיות מודעים למאבק המתחולל בקרבנו. אנחנו רוצים לנצל טוב את הזמן שלנו, אבל מתחשק לנו לדחות את הדברים לאחר כך. אנחנו רוצים לאכול אוכל בריא, אבל בא לנו על עוגת שוקולד. אנחנו רוצים להחכים וללמוד יותר על עצמינו או לחלופין להשקיע בתחביב אהוב, אבל מתחשק לנו לבלות ערב שלם מול הטלוויזיה. אנחנו מתרגשים מפנייה לעזרה של אדם במצוקה, אבל אז נאטמים ואומרים ש"כבר תרמנו בעבודה". המאבק הפנימי הזה הוא ביטוי של הקונפליקט בין הגוף והנשמה. הנשמה הנצחית שבנו רוצה לעשות את הדברים הנכונים: לאהוב את האחרים, לשאוף לצדק, להתחשב בזולת, לנהוג בהגינות, בכבוד ובאחריות. הנשמה מתאווה להגשים את הפוטנציאל שבה. לעומתה, הגוף שלנו, שסופו עפר, מחפש את הסיפוק הרגעי. הוא נמשך את ההנאות שבאכילה, בשינה, בבטלה ובדאגה המוגזמת מידי לעצמינו לנוחיותנו.

הגדרה נכונה של המילה "טוב" היא נקודת פתיחה חשובה לכל מה שאנחנו עושים בחיים. כמובן שחיוני להתחבר למקור מהימן שמגדיר מהו אותו טוב אמיתי ונכסף. על ספינת המרמרה עשויה להיות הגדרה של "טוב" - "אדם שרוצה לבצע לינץ באדם אחר שמעולם הוא לא פגש רק בגלל שהוא חושב ומאמין אחרת ממנו". להבדיל, ההגדרה המערבית המקובלת של המילה "טוב" היא הצלחה כלכלית. אנשים שקועים בדיכאון משום שהם "אינם מצליחנים" או "לוזרים", כהגדרתם המטופשת והחלולה של האמריקאים. רגשות אלה משפיעים על הדרך שבה אנחנו אוכלים, על דגם המכונית שלנו, על מותגי האופנה שאנו רוכשים וכו. חופשות ומכוניות פאר נובעות רק באופן חלקי משאיפתנו למנוחה ונוחיות, בעוד שתפקידן העיקרי הוא ייצוג המעמד החברתי אליו אנחנו רוצים להשתייך. את מיטב כוחותינו אנו מבזבזים על עשיית רושם ופוזה על הסובבים אותנו. למרבה האבסורד דווקא כלפי אנשים שרחוקים מליבנו, כדוגמת עמיתים לעבודה או דודה רחוקה, אנו משקיעים משאבים כה רבים ומיותרים בניסיון למציאת חן ועשיית רושם, בעוד את האהובים לנו באמת, כדוגמת בן/בת הזוג והמשפחה הקרובה, אנו לוקחים כמובן מאליו. עלינו לשאול את עצמנו, אם כך, האם אנחנו מגדירים את ה"טוב" כ"מה שייראה טוב בעיני הסובבים אותנו?" או שאנחנו מגדירים "טוב" כמה שהוא "בעל משמעות רוחנית וכמה שמעניק תרומה ערכית לסביבה?" היהדות שואבת את הגדרת הטוב מהתורה, אשר מתארת לנו כיצד צריך לנהוג האדם הטוב כלפי חבריו, משפחתו והחברה בכלל. טוב-לב הוא אדיבות, הגינות, יושר לב ונאמנות לקב"ה. יקומו המלעיזים ויאמרו שגם בקרב שומרי המצוות ישנם אנשים רעי לב שגורמים לסביבתם רע. אכן ישנם גם אנשים כאלה, אולם התשובה היא שהם פשוט לא מקיימים את ציווי התורה. אדם העוטה על עצמו סממנים חיצוניים לא בהכרח סיגל לעצמו גם את הפנימיות, שהיא כמובן החשובה והקובעת, של ההוויה היהודית.

בגמרא במסכת בבא-בתרא מסופר על יוסף, בנו של רבי יהשוע, שחלה, נפטר וחזר מעולם המתים (אולי מוות קליני כהגדרתנו...). כשהוא תיאר את שחווה הוא אמר: "עולם הפוך ראיתי - עליונים למטה ותחתונים למעלה". בדבריו הוא כיוון לכך שבעולם האמת, אליו נגיע כולנו לאחר מותנו, דווקא האנשים שפה בעולם הזה לא זכו לכבוד גדול בשמיים זוכים לכבוד מלכים ומעמדם רם ונישא. בעוד מי שהתהדר בתארים נכבדים, היה עשיר גדול בחומר וזכה ליראת כבוד מהחברה - דווקא הם יהיו במעמד נמוך יותר. משל מפורסם זה הוא מעין קריאת התעוררות לכולנו לזכור שמה שבאמת חשוב בחיים, ובזה נמדד אדם בוגר מאדם קל דעת, זה מידת הטוב שהשפענו הלאה לעולם, כמות המעשים הטובים שעשינו והאהבה שזרענו סביבנו. כידוע גם את האדם העשיר בתבל קוברים ערום ועריה אף ללא גרביו. בבוא יום דינו של כל אדם, כשעל המאזניים ישקלו מעשיו הטובים והרעים, לא יעניין אף אחד אם הוא התהדר בתואר מנכ"ל או פרופסור, האם הוא גר בוילה מפנקת וטס לחופשות באיי סיישל או האם הוא נשא כל גאדג'ט חדש שיצא לשוק ונראה במסיבות הכי "נכונות" בעיר. לעומת זאת, השאלות שבוודאות יהיו רלוונטיות יהיו האם הוא נהג להציע לאשתו כוס מים כשהייתה צמאה, שמר על נאמנות לה גם אם יצריו ניסו לשכנעו אחרת, עזר לילדיו בסבלנות להכין שיעורי בית, נתן כבוד להוריו בכל מצב ותנאי, נהג להקדים ברכת שלום לכל שכן ושכן במעלית, לא שיקר ורימה את לקוחותיו בעסקיו, נהג באדיבות בכבישים, לא עקף בתור לקולנוע, תרם ביד נדיבה לנזקקים וכו. היישום של כל השאלות האלה ודאי שאינו פשוט, אולם זוהי תכלית בואו של האדם לעולם. מי שמשכיל לעשות כל זאת אכן בונה בו את המשכן והקב"ה יכול לשכון בתוכו ולהיות חלק ממשי ומוחשי בחייו.

האויב העיקרי של אנשים רבים הוא רגע של שקט ובילוי זמן לבד עם עצמם. שימו לב כמה קשה לנו להיות סתם במנוחה מבלי להתעסק פיזית ו/או מחשבתית עם משהו אחר. ברגעים הללו אנו שומעים את קולה של הנשמה שקוראת לנו מתוכנו ולא מוכנה להסתפק בהבלי העולם, אלא רוצה ושואפת לאמת ולמשמעות. רבים דואגים להשתיק אותה עם עוד גירוי חיצוני רועש, כדוגמת עוד יציאה לבילוי, עוד שיחה בפלאפון, עוד זיפזופ בטלביזיה וכו', עד שבסופו של דבר גם הקול הזך והטהור הזה הולך ונמוג.

עיקרון נוסף וחשוב מאוד של היהדות המעיד על בגרות וזניחת רוח השטות הוא עשייה מתוך שימחה. אפשר לעשות את אותה פעולה (כמו להכין בבוקר לילד סנדביץ' לבית הספר, להגיע לעוד יום עבודה במשרד או לעשות ספונג'ה ולנקות אבק בבית) מתוך קדרות או אפילו סתם מתוך אפאטיות ותחושת נמנום כללית, ואפשר לעשות זאת מתוך התחברות ושימחה על עצם העובדה שיש לנו ילד לדאוג לו, עבודה מסודרת בתקופה כה סוערת ובית מגן ונעים שאנחנו עוזרים בשמירה על ניקיונו.

אנו נכנסים בימים אלה לימי חודש אדר, שבהם "מרבים בשמחה". חז"ל אמרו ששימחה צריכה להיות המצב הרגיל והשגרתי של היהודי, כאשר ישנם זמנים ומצבים בהם "ממעטים בשמחה" (כמו בצומות וימי אבל) וזמנים בהם "מרבים בשמחה". בחודש אדר אנחנו נדרשים לשמחה מיוחדת. נשאלת השאלה כיצד יש לשמוח, כשלעיתים המציאות קשה ואף כואבת? היהדות מסבירה בהרחבה כי שמחה אמיתית אינה סותרת את הצורך להתמודד עם קשיים ואירועים כואבים. לו הייתה השמחה התהוללות קלת-ראש, אכן לא היה מקום לשמחה בשעת סבל וכאב, אבל שמחה אמיתית אינה התעלמות מהמציאות, אלא גישה נכונה כלפיה. השמחה נובעת מהאמונה שגם ברגעים הקשים הקב"ה מכוון את האירועים ליעדים הנכונים. גם אם הדרך מפותלת ויש בה עליות ומורדות - בסופו של דבר אנחנו מתקדמים ולא נסוגים והיא מקילה ביותר את הקשיים הכרוכים לפעמים בעול החיים והיומיום. הרבי מילובאוויטש הביא דוגמא לאדם הנושא ארגז כבד לביתו. אם אין לו שום מושג על תכולתו, ייתכן שיתעייף ואף יתלונן על המשימה שהוטלה עליו, אך ברגע שיתברר לו כי ארגז זה מלא אבנים טובות ומרגליות - לא זו בלבד שמשקל הארגז יהיה מיד כמשקל נוצה, אלא הוא יבקש להטעין עליו ארגז נוסף. זו כוחה של השמחה!

להכין את אותו הסנדביץ' בבוקר, להגיע לעוד יום במשרד או לעשות את אותה הספונג'ה יכול להחוות כארגז כבד ומעיק למי שלא היפך מחשבתו על העולם ויכול להיות אוצר של מרגליות ויהלומים למי שהחליף את משקפיו הישנים.

ההכרה שמשימות ומטלות חיינו אינן סתמיות והניסיון ליצוק לתוכן משמעות הן אלה שעוזרת לנו לצלוח את מסע החיים עם חיוך והן אלה שמעידות כי זנחנו את דרכי השטות, שאנחנו ראויים לבנות את המשכן ושהקב"ה יכול לשכון בתוכנו.

בנוסף, להתבגר פירושו לדעת שהעולם הזה אינו הפקר ואנחנו חייבים שיהיו לנו בו גבולות. כלל גדול בחינוך ילדים הוא שכל ילד חייב את ההכוונה של הוריו ומשווע למסגרת ברורה של אסור ומותר, גם אם בחיצוניות הוא מתמרד כנגד אותן מגבלות. ניתן ממש לראות בעיניים כיצד ילד שגדל בלי מעצורים מתפתח להיות אדם אומלל. האמת היא שכולנו ילדים. כולנו צריכים את המסגרת הברורה שתעצור מבעדנו לעשות את כל אשר עולה על רוחנו. אדם שמקשיב לכל תאווה ולכל גחמה גדל עקום. אדם בוגר, אם כך, ידע לשים סייג לפיו ולא לומר את כל מה שהוא חושב ומרגיש. כמו כן הוא ישכיל להגביל את עצמו ולא לאכול ולשתות את כל מה שמוצא חן בעיניו. תרי"ג מצוות עלולות להראות לאדם זר מהצד (ולצערנו גם ללא מעט "דתיים מכוחו של ההרגל") כמערכת מסואבת ומעיקה של חוקים שבאים לאמלל לנו את החיים. חשיבה נכונה ואמיתית הרבה יותר תראה בהם כהנחיות של האבא של כולנו, שמכיר את המקומות בהם אנחנו נוטים להיות חלשים וליפול, כיצד לחיות נכון יותר (בספר הזוהר המצוות מכונות תרי"ג עיטין, כלומר תרי"ג עצות). התמסרות לאותן עצות/הנחיות תגלה עד כמה נשמתנו שיוועה לאותן גבולות שממקדות ומגינות ותעזור לנו לעבור את אותו תהליך התבגרות וויתור על רוח השטות.

שבת שלום, ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר