‏הצגת רשומות עם תוויות ערבות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ערבות. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 5 באוקטובר 2010

פרשת "נח" – המשמעות של ערבות הדדית

בס"ד


בס"ד
פרשת "נח" - המשמעות של ערבות הדדית
פרשת "בראשית" מסתיימת בתיאור קודר על חטאי בני האדם שהלכו ופגעו בכל חלקה טובה. המין האנושי, שהיה עסוק בגזל, רמיסת החלש, אלימות, תאוות מיניות, שקרים, אינטרסים ואגואיזם (נשמע למישהו כמו תוכנית האקטואליה ששמענו הבוקר ברדיו?) סטה לחלוטין מהתוכנית המקורית שיועדה לו. בשלב זה הקב"ה החליט להקים חברה אנושית חדשה, ובשפת המחשבים לעשות "ריסט" למציאות הקיימת ע"י מבול שהחריב את העולם הישן והמקולקל.
על רקע המציאות הקשה הזו הופיעה דמותו של נח, עליו מרעיפה התורה שבחים באומרה כי נח מצא חן בעיני הקב"ה ואף השתמשה לגביו בביטוי נדיר: "איש צדיק תמים היה בדורותיו". כולנו זוכרים מגן הילדים את הסיפור על המשימה הגדולה שהוטלה עליו לבנות תיבה בה ישהו וינצלו מהמבול הוא, משפחתו ונציגים מכל מיני בעלי החיים בעולם. נח זכה לתפקיד שלא זכה לו אפילו אדם הראשון, ואת העובדה שאנו חיים, קיימים וזוכים ליהנות מעולמו של הקב"ה, אנו חבים לאותו צדיק, שבזכותו ובכוח מעשיו שרד העולם לאחר המבול. על אף העובדה שנח מוצג באור כה חיובי, פרשנים רבים מצאו טעם לפגם בדרך בה בחר לנהוג כלפי שאר בני האדם בתקופתו וכלפי תפיסתו את תפקידו כאיש אמת בתוך סביבה של חוטאים שסטו מדרך הישר.
רש"י כתב כי המילה "בדורותיו" מרמזת על כך שבדורו של נח הוא אכן נחשב לצדיק בהשוואה לאנשים שחיו סביבו, אולם בדורו של אברהם אבינו הוא היה נחשב לאדם פשוט. ישעיהו הנביא הרחיק ואף כינה את מי המבול "מי נח", ובכך רמז שהם ירדו באשמתו. הסיבה שבעטיה נח זכה לביקורת הזו הייתה מתוקף העובדה שמרגע שנודע לו על הגורל הנורא שממתין לכל אותם חוטאים סביבו, הוא לא פעל מספיק כדי לנסות להחזיר אותם למוטב ולא ניסה לחנך אותם לדרך אחרת ונכונה יותר, או לכל הפחות להתחנן בפני הקב"ה שימחל להם על מעשיהם. בסלנג הדתי זה מכונה "צדיק של פרווה", כלומר אדם שאכן רוצה ועושה טוב, אבל רק כל עוד זה נמצא ב"אזור הנוחות" שלו (במעיל הפרווה החם והמגן). אנו קוראים באחד המדרשים שכשיצא נח מן התיבה וראה את העולם חרב, הוא בכה ואמר: "ריבונו של עולם - היה לך לרחם על מעשיך" , ענה לו הקב"ה: "מאה ועשרים שנה בנית את התיבה ולא התפללת על אנשי דורך, עכשיו אתה בוכה?". נח אומנם בנה את התיבה במשך מאה ועשרים שנה כדי לאפשר לאנשים שסביבו מספיק זמן כדי לשאול אותו מה הוא עושה ובכך לתת להם סיכוי לחזור בתשובה ולתקן דרכם, אולם גם פעולה זו הייתה משום שהוא צווה לכך. חשוב להבין שהעובדה שנח לא התפלל על בני דורו לא נבעה חלילה מרוע לב. הוא פשוט חשב שלרשעים כה ירודים אין תקנה. אל מול נח נוהגים להשוות את אברהם אבינו ומשה רבנו. אברהם בפרשת 'וירא' "מנהל ויכוח" עם הקב"ה בניסיונו לשכנע אותו לא להחריב את העיר סדום לבל בטעות יומתו מעט הצדיקים שחיו בה. משה רבנו הגיע למדרגה גבוהה אף יותר והתחנן לקב"ה, לאחר חטא העגל בפרשת 'כי תישא', שיחוס גם על הרשעים ביותר ושייתן להם הזדמנות נוספת לתקן דרכם.
גם שמו של נח מרמז על הדואליות באופיו. מצד אחד כתוב "ויקרא את שמו נח, לאמור זה ינחמנו ממעשינו ומעיצבון ידינו", כלומר מלשון נחמה. מצד שני נח זה גם מלשון נוחות. אנו חיים בתקופה שבה רבים מחפשים נוחות. אנו בוחרים מה שנוח לנו, מה שמסתדר לנו ומה שנעים לנו, אך כאן הטעות שכמעט כולנו נופלים בה. לא באנו לעולם לעשות מה שנוח, אלא לעשות את מה שנכון ואת מה שמביא תועלת. נקודת המבט לכל החלטותינו בחיים - מי יהיה בן/בת הזוג שלנו, מקום מגורינו, מי יהיו חברינו, במה נעבוד, מה נעשה בזמן הפנוי וכו - איננה צריכה לבוא מתוך חיפוש אחר נוחות, אלא על פי חשיבות העניין. כמובן שאיננו מבטלים את האפשרות שמה שחשוב ונכון יהיה גם נוח, אך הדבר אינו מתחיל מהנוחות.
השהייה בתיבה צפופה יחד עם משפחתו וכל החיות היו עבור נח מעין "תיקון" למחדליו הקודמים. פגישת ניצולים זו כפתה עליהם התמודדות חדשה - חיים משותפים. בכורח המציאות, ותוך התנסות מתמדת, הם למדו יום יום כי חיים משותפים ייתכנו רק תוך ויתור הדדי והכרה בקיומו של הזולת. בתנאי התיבה כל ניסיון להעדפת ה"אגו" הפרטי היה גורם להתפוצצות מיידית. במדרש 'תנחומא' מתואר כיצד נח ובניו הסתובבו ימים כלילות במשך השנה שבה שהו בתיבה והאכילו את החיות, כל אחת על פי השעה שבה הייתה רגילה לאכול. את הפילים האכילו ביום ואת העטלפים בלילה. עשרים וארבע שעות של עבודה למען הזולת והקהילה. בעוד כמה מאות מטרים מתחתיו היו מוטלות גוויותיהם של בני דורו, שהשתיתו את חברתם על האנוכיות הגסה, בתיבה עצמה הייתה חייבת לשרור מציאות של נתינה והתחשבות בכל בריה באשר היא. הסיפור של נח יכול ללמד אותנו שאסור לנו לוותר ולפסול אף אדם אחר וכי העיניים הגשמיות שלנו לא באמת יכולות לדעת מהי האמת וכיצד נכון לפעול. לכל אחד בסביבתו ישנם אנשים שהוא קטלג כ"לא מוצלחים" או כ"לא ראויים", ומתוך כך הוא במקרה הרע מתנכל להם או במקרה הטוב מתעלם ומבטלם כלאחר יד. סיפורו של נח הוא קריאה לכולנו להימנע מתכונה מתנשאת ושופטת זו. בכל סיטואציה ובכל אדם יש תמיד צד חיובי וצד שלילי. הבחירה שלנו היא לאיזה צד להתייחס ועל מה להסתכל. אין אף אדם רשע גמור ואין אף עשייה בלי זיק כלשהו של אמת וטוב. כמעט בכל התנהגות ניתן לחפש ולמצוא צידוקים כלשהם, ועל ידי כך לסנגר על העושה אותה. אדם בעל "עין טוב" על אחרים מצליח להתקרב אל הזולת ולמצוא חיובי בכולם. אדם שחי כך מתהלך בתוך גן עדן כבר כאן בעולמינו. אין מדובר חלילה בנאיביות ועצימת עיניים, אלא בעבודת מידות אמיתית.
כבר במסכת אבות חז"ל מלמדים אותנו: "הווה דן כל אדם לכף זכות". רבי נחמן מברסלב התייחס רבות לעניין ואמר: "דע שצריך לדון כל אדם לכף זכות. ואפילו מי שהוא רשע גמור צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות מעלה אותו באמת לכף זכות" - על ידי המחשבה הטובה שלנו אנחנו יכולים ממש בפועל לשנות את ההתנהגות הרעה של אדם אחר. "נקודה טובה ועוד נקודה טובה, עוד מעט ואין רשע, התבוננת על מקומו ואיננו" - כשמוצאים נקודות טובות אצל האדם השני זה יכול ממש לשנות את מקומו והתנהגותו. בכוחנו לעורר את הטוב אצל אנשים אחרים! כשמסתכלים על מעט הטוב שכן ישנו אצל אדם אחר, עצם הראייה של הטוב תגדיל אותו יותר ויותר, ולהיפך - כשמסתכלים על הרע שקיים אצל אדם אחר עצם הראייה תגדיל את הרע. יש לנו כוחות השפעה אדירים במחשבה ובדיבור שלנו על הזולת!!
מפרשת נח אנחנו למדים, כאמור, על החשיבות הגדולה של דאגה לכל חלקי העם, כולל לירודים ביותר. ביהדות אין דבר חזק ומשמעותי יותר מכוחו של ציבור, ולראייה המילה "ציבור" עצמה, המורכבת מראשי התיבות של צדיקים, בינוניים ורשעים (כל הרבדים האפשריים), מעידה על זאת יותר מכל, שכן ללא שותפות של כולם אין לנו זכות קיום כעם וכחברה.
בהקשר הזה ניתן לציין את הקטורת שהשתמשו בה הכוהנים בבית המקדש. אותה הקטורת הוכנה ממספר רכיבים מדויק שחסרון של אחד מהם פסל אותה משימוש. מהתיאור עולה כי כל הרכיבים הדיפו ריח נפלא בפני עצמם (כדוגמת המור, הקינמון, הלבונה, וכו') מלבד החלבונה, שצחנתה עלה למרחוק. היפה בדבר הוא שהקטורת לא הייתה שלמה בלי אותה חלבונה וכי בשלוב עם שאר הרכיבים אותה חלבונה דווקא הפיקה ריחות נפלאים השונים בתכלית השינוי מריחה לבדה.
בהקשר של הערבות ההדדית, עליה מושתתת כל היהדות, מופיע בפרשת "שופטים", שבספר "דברים", תאור מעט סתום על טקס שזכה לכינוי "עגלה ערופה". מהתיאור עולה כי כשמוצאים אדם שנרצח ולא יודעים מי רצח אותו ניגשים אל זקני ומכובדי העיר הקרובה ביותר למקום הרצח והללו צריכים להקריב עגלה על שפת הנחל ולהכריז: "ידינו לא שפכו את הדם הזה" (כלומר את הדם של הנרצח). הדברים לא לגמרי ברורים, שכן אף אחד לא באמת חשב שדווקא הזקנים, החכמים והמכובדים הם הרוצחים, אולם בעומק הדבר, אומרת לנו הגמרא, דווקא לאותם זקנים שהנהיגו את העם יש אחריות מוסרית על כל פשע ועוולה שנעשים בעירם, ולכן הם אלה שצריכים לבקש את הסליחה ולכפר על המעשה. להבדיל מהמציאות שאנחנו מכירים היום, לפיה למשטרה ולאנשי החוק יש את האחריות על מניעת הפשעים, אומרת הגמרא שבראש ובראשונה למנהיגי העם (המייצגים כמובן את העם כולו) אחראיות מוסרית וקולקטיבית אפילו על מעשיהם של הרוצחים השפלים ביותר. אסור לאף אחד לעצום עיניים כנגד הצרות והבעיות או לחלופין כנגד הירידה הרוחנית והערכית של אף יהודי ויהודי. כולנו אחים למסע ולכולנו גורל אחד משותף. כשמבינים את הנקודה הזו קל הרבה יותר להבין את התופעה של "צדיק ורע לו", שכן אם העם כמכלול עסוק בעשיית רע, אזי העונש יהיה קולקטיבי וגם הצדיקים יסבלו ממנו.
אנשים שהבינו והפנימו שהדרך ליצור חברה אנושית נעימה ובריאה יותר עוברת דרך יציאה מ"תיבת נח אישית" ומעבר ל"תיבת נח קולקטיבית", כלומר בהשפעה לזולת, בנתינה מעשית ובמאור פנים, נתקלים במספר מחסומים אופייניים. אחת המחשבות המסרסות ביותר היא ש"אני עצמי אדם עם הרבה חסרונות" או "אני עצמי יודע כל כך מעט", כך ש"מה הטעם שבכלל אנסה להשפיע לזולת"? בהקשר הזה קיימת הלכה ברורה לפיה אדם שלמד ויודע א' צריך ללמד אחרים את ה-א' שהוא יודע, אחת הוא מכונה "גזלן". אל לו לחכות עד שהוא ילמד עד ת' כדי להתחיל ללמד אחרים. זה נכון ביחס לידיעות בתורה ונכון ביחס לכל מידה והנהגה טובה אחרת שהאדם למד וקיבל על עצמו. מכשול נוסף הוא בחוסר היכולת שלנו לתקשר עם האחר בשפתו על מנת להגיע אל ליבו ועולמו. רבי נחמן סיפר על הכישרון שבהתחברות למקומו של הצד השני סיפור מופלא: פעם אחת בן המלך השתגע, דימה עצמו שהוא תרנגול הודו (אינדיק) ועירום כולו ירד מתחת לשולחן ללקט גרגירים. המלך הביא את טובי הרופאים, אולם בנו לא נרפא. עד שבא מרפא חכם אחד ואמר "אני מקבל על עצמי לרפאו". עירום כולו ירד גם הוא מתחת לשולחן. "מי אתה?" שואל אותו בן המלך. "גם אני אינדיק!" עונה לו המרפא. "אה, גם אתה אינדיק", אמר הנסיך, "אז טוב, בוא תשב איתי". ישבו, דיברו התיידדו. עברו כמה שעות , כמה ימים, בסוף אמר לו המרפא: "שמע, אפשר ללבוש חולצה ועדיין להיות אינדיק!" "טוב", אמר בן המלך, "אם כך החבר שלי אומר, זה כנראה בסדר", ולבש את חולצתו. למחרת אמר לו המרפא: "אפשר ללבוש מכנסיים ועדיין להיות אינדיק!" "טוב", אמר בן המלך, "אם החבר שלי אומר זה בטח בסדר", ולבש מכנסיים. "אפשר לשבת סביב השולחן, לאכול מאכלים של בני אדם ועדיין להיות אינדיק", "טוב" אמר בן המלך וקם מהרצפה. "אפשר להתחבר עם אנשים ועדיין להיות אינדיק!" וכך יצא בין הבריות ונתרפא. "חנוך לנער על פי דרכו" כותב שלמה המלך ב"משלי", ונראה כי בפעולתו החריגה של אותו המרפא הוא השכיל ליישם עצה טובה זו ובכך להתגבר על מכשולים רבים. לכל אחד יש מנעול אחר והחוכמה היא למצוא את המפתח הייחודי ללב הזולת.
הכוח של מאור פנים ואכפתיות הוא עצום ורב. לאחרונה התפרסם סיפור אמיתי שארע ליהודי שעבד במעבדה בבניין משרדים ענק בארה"ב. יום אחד בשעת ערב מאוחרת הוא נתקע בתוך אחד המקררים שבמעבדה ולא הצליח לצאת. לאחר שצעק וצעק הוא הבין שכולם כבר הלכו והיה משוכנע שימצאו את גופתו הקפואה רק בבוקר למחרת. לאחר שעשה וידוי ואמר 'שמע ישראל' פתאום הגיע השומר של הבניין ופתח את הדלת מבחוץ. אחרי שאותו יהודי נרגע הוא שאל "איך ידעת שאני פה?" אמר לו השומר "לא ידעתי שאתה פה. חיפשתי אותך" "חיפשת אותי?!" ענה היהודי בתדהמה. השומר השיב: "אתה היחיד מבין אלפי עובדי הבניין שאומר לי שלום בכל בוקר והיחיד שבחמש בערב מברך אותי ערב טוב. אף אחד חוץ ממך לא רואה אותי. אני מחכה לשעה חמש כדי לשמוע ממך ברכת שלום, והיום כשהגיע השעה ולא יצאת - החלטתי לבוא ולראות מה קרה לך. עליתי למעבדה, שמעתי אותך צועק ופתחתי את הדלת".
שבת שלום, ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר