‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת כי תצא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת כי תצא. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 26 באוגוסט 2015

פרשת "כי תצא" - שלוש ארבע ולעבודה

בס"ד


פרשת השבוע הנוכחית כוללת את מספר המצוות הגדול ביותר בתורה (שבעים וארבע), ועוסקות בקשת רחבה של תחומים מהחיים היהודיים – החל מדינים הקשורים למלחמה, חינוך, משפט ומסחר הוגן, ועד לדיני פסולי חיתון וייבום וחליצה.

בתחילת הפרשה מתואר כי אדם, שיצא למלחמה, ראה בשבי אישה יפת תואר וייצרו תקף אותו, רשאי לקחת אותה לאישה, וזאת רק לאחר שהביאה לביתו והיא גילחה את שערה, הסירה את שמלת שביה מעליה ובכתה על אביה ואימה חודש ימים. במידה והוא לבסוף לא ירצה להתחתן עמה עליו לשלחה לחופשי ולא למכרה לאחר או להתעלל בה ("כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּואַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה").


פרשנים רבים ניסו להבין כיצד קוראת לנו התורה לקרוא אותה, מהי אותה "מלחמה" המתוארת בפסוק, ומהו הפרוש של אותה סיטואציה תמוהה לפיה הכתוב כביכול לא מדבר על גורלה של האישה ולא נותן לה קול להשמיע את רצונה שלה. אמנם התורה מורה להתיר לה להתאבל על הניתוק משפחתה, אבל לא עוסקת בשאלה האם היא בכלל מעוניינת להינשא לאיש? התיאור הוא כיצד על הגבר שחושק בה לנהוג, ולכן אותה שבויה כביכול מופיעה כחפץ כשכל השאלות הן מה לעשות בו.

את אחד ההסברים היפים נתנו גדולי החסידות באומרם כי המילה "אויביך" רומזת ליצר הרע, בו אנו נלחמים מדי יום, ולאו דווקא רק לאישה פיזית שנפלה בשבי. כידוע, גם הנשמה האלוקית, שניתנה לכל יהודי, מכונה במקומות רבים "יפת תואר", ועל כן המאבק והמלחמה שמתאר הפסוק הוא בשחרור הנשמה הקדושה והזכה שלנו מהשבי של עומק הקליפות והלכלוך של היצר הרע.

כזכור, לכל אדם ניתנו שני יצרים – טוב ורע. היצר הרע מפתה את האדם למעשים רעים והתנהגות לא טובה, בעוד היצר הטוב מנסה לשמור את האדם שילך בדרך הישר ויגבר על השלילי. מי ינצח? הבחירה היא שלנו ותלויה במאבק יום-יומי, שכן זוהי עבודה קשה להתנגד לטבע שבנו. למרות הקושי המובן, התורה מעניקה לנו תקוה – הפסוק מבשר לנו כי הקב"ה ייתן אותו בידינו: "ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו...", וזאת כמובן אם נהייה רציניים ועקבים בשאיפתנו לבחור בטוב.

 

"יצר לב האדם רע מנעוריו" אומר לנו הקב"ה כבר בפרשת "נח". לא, אין זו טעות בפס הייצור. כל אחד מאתנו נולד עם תכונות האגואיזם/ כעסנות/ קינאה/ גאווה/ נקמנות/ עצבות/ וכו'. הקב"ה שתל בחלק הכי עמוק וראשוני בתוכנו את התכונות הקשות האלה כדי שנגיע לכאן לעולם ונתקן אותן. זאת אחת מהמטרות העיקריות לבואנו לעולם. תיקון המידות אינו פשוט כלל וכלל, ובאופן טבעי אנחנו נמשכים לעשיות אחרות שמסבות לנו הנאה מידית, אולם אדם חכם ישכיל להבין שדווקא בתיקון המידות והתגברות על היצרים והתאוות הוא נהיה אדם שלם ואמיתי יותר. את האנשים האחרים אנחנו צריכים לאהוב כמו שהם מבלי לרצות לשנות אותם, אולם את התכונות השליליות שלנו אסור לנו לקבל ויש לעמול לשנותן. מה שמגדיר אדם, להבדיל משאר החיות, כ"נזר הבריאה" זאת היכולת לעצור, להתבונן, לבחון את המצב ולא להגיב כאוטומט. היהדות מחנכת אותנו לא להיות מכונות אוטומטיות המונעות ע"י גירוי-תגובה כמו הכלבים בניסוי המפורסם של פאבלוב. רגע לפני שאנחנו פועלים מתוך היצר הרע והנמוך יש לעצור ולבחור במה שהוא אולי קשה, אך ודאי נכון ואמיתי הרבה יותר. דוד המלך כתב בספר "תהילים": "הזורעים בדמעה – ברינה יקצרו" ויש באמירה זו רמז ברור לתהליך התיקון והעידון שאנחנו נדרשים לו. תהליך זה מורכב ודורש תעצומות נפש, אולם מי שזוכה והשתחרר מאותם יצרים רעים הוא בן חורין אמיתי ששום קושי ושום רוח לא תוכל לכופף ולשבור אותו. ביהדות גבר אמיתי הוא לא מי שמרים את הקול והופך שולחן, אלא דווקא מי שמתגבר על עצמו (גב"ר – ראשי תיבות של גומל חסדים, ביישן ורחמן). בפרקי אבות אף מגדילים ומסבירים ש"איזהו הגיבור – הכובש את יצרו" ו"טוב המושל ברוחו מכובש עיר".

כיצד עושים זאת? כיצד מצליחים להתגבר על היצר הרע שתוקף אותנו בלי סוף בתחומים רבים כל כך של החיים? נראה כי על כך בדיוק עונה התורה בסוגיה הנוכחית של השבויה שנפלה בשבי בהנחותה אותנו להמתין בסבלנות בין הגירוי והתגובה, ובזכות ההמתנה הזו לנסות לזהות את הרצון האמיתי שלנו מעבר לתאוות החומר והחיצוניות.

כפי שמצווה הפסוק, התורה מחייבת את האישה השבויה קודם "לנוול" את עצמה, כלומר לגלח את שערות ראשה, להסיר את שמלת שביה ולבכות על אביה ואימה חודש שלם, וכל זאת כדאי שתהיה פחות אטרקטיבית בעיני הגבר השובה כמקודם. הרמב"ם הוסיף וכתב בספרו 'הלכות מלכים' כי לאחר חודש האבל על הגבר להמתין חודשיים נוספים בטרם ייקח אותה לאישה. נראה כי מטרת האיפוק וההמתנה בת שלושת החודשים הזו היא כדי לתת לגבר זמן לחשוב היטב על מהות הקשר שביניהם ולברר לעומק האם הרצון שלו נובע מצד תאוות החומר והיצר או שמצד הרוח.

סבלנות זה מהשורש סבל. להיות סבלני זה בהחלט משהו שהילד הבלתי מחונך שקיים בתוך כל אחד מאתנו חווה ומתרגם כסבל. חשוב להבין שיש בעולם שני סוגי סבלים - סבל מיותר שאין לו שום משמעות (כמו כשאדם נעלב ממישהו ואוגר בליבו משקעים וכעסים) וסבל שמטרתו לשפר אותנו ולעשות אותנו אנשים טובים ומודעים יותר. היהדות מדברת על התמרת הסבל למשהו גבוה יותר - להתקדמות רוחנית! אדם, כאמור, נדרש לחינוך עצמי. כשהוא סבלני הוא מתגבר על הקולות בתוכו שקוראים לו להיות אגואיסט, שתלטן ורודף אחר התאוות המידיות. אדם אמתי יגלה שבסופו של דבר אנחנו רוצים לממש סיפוקים מיידים וחושבים שהכול מגיע לנו. אנחנו מרגישים שאנחנו מרכז העולם ושהכול נע סביבנו. ככאלה - כשמשהו/מישהו מעכב מבעדנו להשיג את שאנו חפצים בו, אנו חווים את אותה חוסר סבלנות המלווה לא אחת בכעס ועצבנות.

הגמרא במסכת יומא אומרת: "הבא להיטמא - פותחין לו", ואילו "הבא להיטהר - מסייעין לו, ואומרים לו המתן". בהתבוננות ראשונית בדברים ניתן היה להבין שהבא להיטהר מסייעים לו, אולם, למרות הסיוע - עליו להמתין. ההבנה בעומקם של הדברים היא שונה. הציווי להמתין אינו בא למרות הסיוע, אלא הוא עצמו הסיוע. כיצד זה ייתכן? טבענו כבני אדם הוא שאנחנו רוצים שחשקינו ורצונותינו יתממשו מהר ככל האפשר. כאשר אנחנו נאלצים להמתין קורה אחד מהשניים: או שאנחנו נתקפים בקוצר רוח ומוותרים, או שאנחנו מתמלאים ברצון וחשק עז יותר ויותר להשיג את מבוקשנו. ההמתנה, אם כך, מבררת מהי מידת הרצינות וחוזק הרצון של הממתין. אם רצונו חלש תשבור אותו ההמתנה, בעוד אם רצונו חזק ואמיתי, ההמתנה תסיע לו לבנות כלי חזק ומסוגל יותר להכיל את המבוקש.

מהתיאור של המאבק, שהתורה מכתיבה, בחשקים המידיים אנו יכולים ללמוד רבות על הבחירות שלנו בחיינו בתחומים שונים ומשונים (החל מהחלטות גדולות כמו בחירת בן/בת זוג, בחירת מקום מגורים ובחירת מקצוע ועד להחלטות הכי קטנות וזניחות של החיים). בכל צומת החלטה מוטב לבחון תחילה האם בחרנו באותו העניין משום הפיתוי החומרי שהוא מציע, או מצד שהדבר עצמו טוב לנו. את הפעולה הזו ניתן לעשות ע"י שממתינים מעט, לא פועלים באימפולסיביות ומנסים לבודד את הדברים החומריים שמשכו אותנו לאותו עניין. אם עדיין גם לאחר הסרת הצדדים החומריים ישנו קשר של חיבה ומציאת חן כלפי אותו העניין אזי סימן שהחיבור אליו הוא נכון ולא מדובר ביצר הרע.

 

עצה טובה ליישם את הרעיון הזו נקראת "עוד 5 דקות". בכל פעם שבא לנו לעשות דבר מה, שייתכן שבסבירות גבוהה מדובר בעצת היצר הרע ולא בהחלטה שנכונה וטובה לנו, כדאי להגיד ל"חיה" שיש בתוכנו ושרוצה לטרוף את כל הנאות ותאוות העולם כאן ועכשיו – "בואי נחכה 5 דקות ונחליט אח"כ מה לעשות". זה יכול להיות לפני שמכניסים לפה עוגה, למרות הניסיונות להוריד במשקל, יכול להיות לפני עישון סיגריה למרות שאנחנו יודעים שזה ממש לא בריא, יכול להיות לפני שמתחשק לנו לרכל על הפקידה במשרד ממול למרות שברור לנו שזה אסור, ויכול להיות לפני מבט בבחורה לא צנועה ברחוב למרות שאנחנו יודעים כמה זה לא טוב לנו, לדרך בה נסתכל ונעריך אח"כ את בת הזוג שלנו וגם לא לאותה בחורה מעורטלת ומסכנה שנפלה קורבן לצווי האופנה הנוכחיים. ייתכן שאחרי 5 דקות של המתנה כוחנו לא יעמוד לנו וכן נעשה את אותו דבר אסור, אבל בסבירות לא מבוטלת שהפעם נצליח להתמודד מול אותו יצר רע. מניסיון של רבים, לאחר הרבה 5 דקות שכאלה (בין אם הצלחנו ובין אם לא) בסופו של דבר אנחנו מתעייפים מהרצון האסור ולאט לאט הוא נעלם.

 

יהיו כלי הנשק אשר יהיו, החשוב הוא להיות באותה מלחמה עליה מדברת הפרשה. אדם שחי את חייו "כאילו אין מחר" וחושב שכל הסיפור הזה שנקרא "החיים" נגמר אחרי מאה ועשרים שנה, כשגופו מושם בקבר ומשמש מזון לתולעים, ועל כן תכלית החיים מבחינתו היא ליהנות בעולם הזה בכל דרך אפשרית, טועה טעות מרה. על פי האמונה היהודית, יש המשכיות לחיים הזמניים האלה. תחנת המעבר הזו, "המסדרון" בשפת הרמח"ל, היא אומנם זמנית וברת חלוף, אבל המעשים שלנו פה יקבעו את עתידנו בעולם הנצח. מי שמשכיל להבין זאת מתייחס אחרת לכל עשייה ולכל בחירה וכבר לא מרשה לעצמו לעשות כל דבר העולה על רוחו.

 

אחת הבעיות של הדור שלנו היא שאנחנו בורחים מכל התמודדות. קושי נתפס בעיני רבים כאיום ולא כהזדמנות להתבגר. אל תפיסה זו מתווספת המוסכמה החברתית השגויה לפיה על האדם לקבל את עצמו כמו שהוא ולא להילחם בחלקים הנמוכים שלו. חז"ל אמרו בשם הקב"ה: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורת תבלין" וגם "כי המאור שבה מחזירה למוטב". יחד עם ה"מחלה" (היצר רע) נבראנו גם עם ה"תרופה" (התבלין בלשון חז"ל) – התורה. בכוחם של לימוד תורה והתעמקות בסודות הנפלאים המשתקפים לנו בין הסיפורים השונים על אבותינו ממש להאיר בנשמתנו. ניסיון של רבים מלמד כי באורח פלא, בזכות העיסוק בחומרים האלה, הנשמה ממש מתחזקת ומצליחה להתמודד עם הקולות השליליים שקוראים לנו לתת דרור לכל חשק ולהתחבר לכל תאווה שיש לעולם הזה להציע לנו.

אל ההסבר הזה של החסידות, שרואה בסוגיית אישה יפת תואר בשבי כמאבק לשחרור הנשמה שנפלה בשבי, ראוי לציין כמובן את פרשנותו של רש"י, אשר טען כי מאחר והתורה ידעה שאם לא יתירו לגבר להשיג את אותה האישה בהיתר הוא יעשה זאת באיסור, ולכן אפשרו הדבר והקלו עליו. ובהמשך מבאר רש"י כי מכיוון שאותו הקשר הוא תולדה של תקיפת היצר, הוא כמובן שלילי, ולכן מועד לכישלון עד שבסופו של דבר הגבר כנראה ישנא את אותה האישה ויצא מהם בן סורר ומורה. רבי חיים בן עטר, 'אור החיים הקדוש', תמה על פרשנותו של רש"י באומרו שלא יתכן שהתורה, ששוב ושוב מנחה אותנו להיאבק ביצר הרע, תתיר ללוחם בקרב להיכנע לחולשתו, ולכן משמעות ההיתר חייבת להיות גבוהה הרבה יותר. לדבריו, לאחר חטא האדם הראשון נישבו כמה נשמות בין אומות העולם ולכן תפקיד הזיווג הזה בין היהודי לגויה השבויה, אשר כמובן עוברת תהליך גיור לטובת חתונתם, הוא לחבר לעם ישראל את אותן נשמות אבודות הנמצאות בין אומות העולם. 

 

לסיום, אומרת הגמרא: "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים. אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה-וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים. אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא-וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת". בקיצור חברים, כולם בעולם הזה עמלים ומתרוצצים. מזה אי אפשר כנראה להימנע. לו יהיה חלקינו דווקא עם העמלים לעשות טוב ולתקן ועם המנצלים את זמנם למאבקים הנכונים. אז שלוש ארבע ולעבודה.

 

שבת שלום, ניר אביעד

 

יום שלישי, 28 באוגוסט 2012

פרשת "כי תצא" – שלוש ארבע לעבודה

בס"ד



פרשת השבוע הנוכחית כוללת את מספר המצוות הגדול ביותר בתורה (שבעים וארבע), ועוסקות בקשת רחבה של החיים היהודיים – החל מדינים הקשורים למלחמה, חינוך, משפט, מסחר הוגן וצדק חברתי ועד לדיני פסולי חיתון וייבום וחליצה.
בתחילת הפרשה מתואר כי אדם, שיצא למלחמה, ראה בשבי אישה יפת תואר וייצרו תקף אותו, רשאי לקחת אותה לאישה וזאת רק לאחר שהביאה לביתו והיא גילחה את שערה, הסירה את שמלת שביה מעליה ובכתה על אביה ואימה חודש ימים. במידה והוא לבסוף לא ירצה להתחתן עמה עליו לשלחה לחופשי ולא למכרה לאחר או להתעלל בה ("כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּואַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה").

בהערת אגב אציין כי הפרשה מדברת על גורלה של האישה, אך על פניו לא נותנת לה קול להשמיע את רצונה שלה. אמנם התורה מורה להתיר לה להתאבל על הניתוק משפחתה, אבל לא עוסקת בשאלה האם היא בכלל מעוניינת להינשא לאיש? התיאור הוא כיצד על הגבר שחושק בה לנהוג, ולכן אותה שבויה כביכול מופיעה כחפץ כשכל השאלות הן מה לעשות בו. התשובות לקושיה הזו רבות ומורכבות והן נושא אפשרי למאמר שלם ואחר. ובכל זאת, את אחד ההסברים היפים נתנו גדולי החסידות באומרם כי המילה "אויביך" רומזת ליצר הרע, בו אנו נלחמים מדי יום, ולאו דווקא רק לאישה פיזית שנפלה בשבי. כידוע, גם הנשמה האלוקית, שניתנה לכל יהודי, מכונה במקומות רבים "יפת תואר", ועל כן המאבק והמלחמה שמתאר הפסוק הוא בשחרור הנשמה הקדושה והזכה שלנו מהשבי של עומק הקליפות והלכלוך של היצר הרע.
כזכור, לכל אדם שני יצרים – טוב ורע. היצר הרע מפתה את האדם למעשים רעים והתנהגות לא טובה, בעוד היצר הטוב מנסה לשמור את האדם שילך בדרך הישר ויגבר על השלילי. מי ינצח? הבחירה היא שלנו ותלויה במאבק יום-יומי, שכן זוהי עבודה קשה להתנגד לטבע שבנו. למרות הקושי המובן, התורה מעניקה לנו תקוה – הפסוק מבשר לנו כי הקב"ה ייתן אותו בידינו: "ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו...", וזאת כמובן אם נהייה רציניים ועקבים בשאיפתנו לבחור בטוב.

"יצר לב האדם רע מנעוריו" אומר לנו הקב"ה כבר בפרשת "נח". לא, אין זו טעות בפס הייצור. כל אחד מאתנו נולד עם תכונות האגואיזם/ כעסנות/ קינאה/ גאווה/ נקמנות/ עצבות/ וכו'. הקב"ה שתל בחלק הכי עמוק וראשוני בתוכנו את התכונות הקשות האלה כדי שנגיע לכאן לעולם ונתקן אותן. זאת אחת מהמטרות העיקריות לבואנו לעולם. תיקון המידות אינו פשוט כלל וכלל ובאופן טבעי אנחנו נמשכים לעשיות אחרות שמסבות לנו הנאה מידית, אולם אדם חכם ישכיל להבין שדווקא בתיקון המידות והתגברות על היצרים והתאוות הוא נהיה אדם שלם ואמיתי יותר. את האנשים האחרים אנחנו צריכים לאהוב כמו שהם מבלי לרצות לשנות אותם, אולם את התכונות השליליות שלנו אסור לנו לקבל ויש לעמול לשנותן. מה שמגדיר אדם, להבדיל משאר החיות, כ"נזר הבריאה" זאת היכולת לעצור, להתבונן, לבחון את המצב ולא להגיב כאוטומט. היהדות מחנכת אותנו לא להיות מכונות אוטומטיות המונעות ע"י גירוי-תגובה כמו הכלבים בניסוי המפורסם של פאבלוב. רגע לפני שאנחנו פועלים מתוך היצר הרע והנמוך יש לעצור ולבחור במה שהוא אולי קשה, אך ודאי נכון ואמיתי הרבה יותר. דוד המלך כתב בספר "תהילים": "הזורעים בדמעה – ברינה יקצרו" ויש באמירה זו רמז ברור לתהליך התיקון והעידון שאנחנו נדרשים לו. תהליך זה מורכב ודורש תעצומות נפש, אולם מי שזוכה והשתחרר מאותם יצרים רעים הוא בן חורין אמיתי ששום קושי ושום רוח לא תוכל לכופף ולשבור אותו. ביהדות גבר אמיתי הוא לא מי שמרים את הקול והופך שולחן, אלא דווקא מי שמתגבר על עצמו (גב"ר – ראשי תיבות של גומל חסדים, ביישן ורחמן). בפרקי אבות אף מגדילים ומסבירים ש"איזהו הגיבור – הכובש את יצרו" ו"טוב המושל ברוחו מכובש עיר".
כיצד עושים זאת? כיצד מצליחים להתגבר על היצר הרע שתוקף אותנו בלי סוף בתחומים רבים כל כך של החיים? נראה כי על כך בדיוק עונה התורה בסוגיה הנוכחית של השבויה שנפלה בשבי בהנחותה אותנו להמתין בסבלנות בין הגירוי והתגובה, ובזכות ההמתנה הזו לנסות לזהות את הרצון האמיתי שלנו מעבר לתאוות החומר והחיצוניות.
כפי שמצווה הפסוק, התורה מחייבת את האישה השבויה קודם "לנוול" את עצמה, כלומר לגלח את שערות ראשה, להסיר את שמלת שביה ולבכות על אביה ואימה חודש שלם, וכל זאת כדאי שתהיה פחות אטרקטיבית בעיני הגבר השובה כמקודם. הרמב"ם הוסיף וכתב בספרו 'הלכות מלכים' כי לאחר חודש האבל על הגבר להמתין חודשיים נוספים בטרם ייקח אותה לאישה. נראה כי מטרת האיפוק וההמתנה בת שלושת החודשים הזו היא כדי לתת לגבר זמן לחשוב היטב על מהות הקשר שביניהם ולברר לעומק האם הרצון שלו נובע מצד תאוות החומר והיצר או שמצד הרוח.
סבלנות זה מהשורש סבל. להיות סבלני זה בהחלט משהו שהילד הבלתי מחונך שקיים בתוך כל אחד מאתנו חווה ומתרגם כסבל. חשוב להבין שיש בעולם שני סוגי סבלים – סבל מיותר שאין לו שום משמעות (כמו כשאדם נעלב ממישהו ואוגר בליבו משקעים וכעסים) וסבל שמטרתו לשפר אותנו ולעשות אותנו אנשים טובים ומודעים יותר. היהדות מדברת על התמרת הסבל למשהו גבוה יותר – להתקדמות רוחנית! אדם, כאמור, נדרש לחינוך עצמי. כשהוא סבלני הוא מתגבר על הקולות בתוכו שקוראים לו להיות אגואיסט, שתלטן ורודף אחר התאוות המידיות. אדם אמתי יגלה שבסופו של דבר אנחנו רוצים לממש סיפוקים מיידים וחושבים שהכול מגיע לנו. אנחנו מרגישים שאנחנו מרכז העולם ושהכול נע סביבנו. ככאלה – כשמשהו/מישהו מעכב מבעדנו להשיג את שאנו חפצים בו, אנו חווים את אותה חוסר סבלנות המלווה לא אחת בכעס ועצבנות. הגמרא ב"מסכת יומא" אומרת: "הבא להיטמא – פותחין לו", ואילו "הבא להיטהר – מסייעין לו, ואומרים לו המתן". בהתבוננות ראשונית בדברים ניתן היה להבין שהבא להיטהר מסייעים לו, אולם, למרות הסיוע – עליו להמתין. ההבנה בעומקם של הדברים היא שונה. הציווי להמתין אינו בא למרות הסיוע, אלא הוא עצמו הסיוע. כיצד זה ייתכן? טבענו כבני אדם הוא שאנחנו רוצים שחשקינו ורצונותינו יתממשו מהר ככל האפשר. כאשר אנחנו נאלצים להמתין קורה אחד מהשניים: או שאנחנו נתקפים בקוצר רוח ומוותרים, או שאנחנו מתמלאים ברצון וחשק עז יותר ויותר להשיג את מבוקשנו. ההמתנה, אם כך, מבררת מהי מידת הרצינות וחוזק הרצון של הממתין. אם רצונו חלש תשבור אותו ההמתנה, בעוד אם רצונו חזק ואמיתי, ההמתנה תסיע לו לבנות כלי חזק ומסוגל יותר להכיל את המבוקש.
מהתיאור של המאבק, שהתורה מכתיבה, בחשקים המידיים אנו יכולים ללמוד רבות על הבחירות שלנו בחיינו בתחומים שונים ומשונים (החל מהחלטות גדולות כמו בחירת בן/בת זוג, בחירת מקום מגורים ובחירת מקצוע ועד להחלטות הכי קטנות וזניחות של החיים). בכל צומת החלטה מוטב לבחון תחילה האם בחרנו באותו העניין משום הפיתוי החומרי שהוא מציע, או מצד שהדבר עצמו טוב לנו. את הפעולה הזו ניתן לעשות ע"י שממתינים מעט, לא פועלים באימפולסיביות ומנסים לבודד את הדברים החומריים שמשכו אותנו לאותו עניין. אם עדיין גם לאחר הסרת הצדדים החומריים ישנו קשר של חיבה ומציאת חן כלפי אותו העניין אזי סימן שהחיבור אליו הוא נכון ולא מדובר ביצר הרע.
עצה טובה ליישם את הרעיון הזו נקראת "עוד 5 דקות". בכל פעם שבא לנו לעשות דבר מה, שייתכן שבסבירות גבוהה מדובר בעצת היצר הרע ולא בהחלטה שנכונה וטובה לנו, כדאי להגיד ל"חיה" שיש בתוכנו ושרוצה לטרוף את כל הנאות ותאוות העולם כאן ועכשיו – "בואי נחכה 5 דקות ונחליט אח"כ מה לעשות". זה יכול להיות לפני שמכניסים לפה עוגה, למרות הניסיונות להוריד במשקל, יכול להיות לפני עישון סיגריה למרות שאנחנו יודעים שזה ממש לא בריא, יכול להיות לפני שמתחשק לנו לרכל על הפקידה במשרד ממול למרות שברור לנו שזה אסור, ויכול להיות לפני מבט בבחורה לא צנועה ברחוב למרות שאנחנו יודעים כמה זה לא טוב לנו, לדרך בה נסתכל ונעריך אח"כ את בת הזוג שלנו וגם לא לאותה בחורה מעורטלת ומסכנה שנפלה קורבן לצווי האופנה הנוכחיים. ייתכן שאחרי 5 דקות של המתנה כוחנו לא יעמוד לנו וכן נעשה את אותו דבר אסור, אבל בסבירות לא מבוטלת שהפעם נצליח להתמודד מול אותו יצר רע. מניסיון של רבים, לאחר הרבה 5 דקות שכאלה (בין אם הצלחנו ובין אם לא) בסופו של דבר אנחנו מתעייפים מהרצון האסור ולאט לאט הוא נעלם.

יהיו כלי הנשק אשר יהיו, החשוב הוא להיות באותה מלחמה עליה מדברת הפרשה. אדם שחי את חייו "כאילו אין מחר" וחושב שכל הסיפור הזה שנקרא "החיים" נגמר אחרי מאה ועשרים שנה, כשגופו מושם בקבר ומשמש מזון לתולעים, ועל כן תכלית החיים מבחינתו היא ליהנות בעולם הזה בכל דרך אפשרית, טועה טעות מרה. על פי האמונה היהודית, יש המשכיות לחיים הזמניים האלה. תחנת המעבר הזו, "המסדרון" בשפת הרמח"ל, היא אומנם זמנית וברת חלוף, אבל המעשים שלנו פה יקבעו את עתידנו בעולם הנצח. מי שמשכיל להבין זאת מתייחס אחרת לכל עשייה ולכל בחירה וכבר לא מרשה לעצמו לעשות כל דבר העולה על רוחו.
אחת הבעיות של הדור שלנו היא שאנחנו בורחים מכל התמודדות. קושי נתפס בעיני רבים כאיום ולא כהזדמנות להתבגר. אל תפיסה זו מתווספת המוסכמה החברתית השגויה לפיה על האדם לקבל את עצמו כמו שהוא ולא להילחם בחלקים הנמוכים שלו. חז"ל אמרו בשם הקב"ה: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורת תבלין" וגם "כי המאור שבה מחזירה למוטב". יחד עם ה"מחלה" (היצר רע) נבראנו גם עם ה"תרופה" (התבלין בלשון חז"ל) – התורה. בכוחם של לימוד תורה והתעמקות בסודות הנפלאים המשתקפים לנו בין הסיפורים השונים על אבותינו ממש להאיר בנשמתנו. ניסיון של רבים מלמד כי באורח פלא, בזכות העיסוק בחומרים האלה, הנשמה ממש מתחזקת ומצליחה להתמודד עם הקולות השליליים שקוראים לנו לתת דרור לכל חשק ולהתחבר לכל תאווה שיש לעולם הזה להציע לנו.
אל ההסבר הזה של החסידות, שרואה בסוגיית אישה יפת תואר בשבי כמאבק לשחרור הנשמה שנפלה בשבי, ראוי לציין כמובן את פרשנותו של רש"י, אשר טען כי מאחר והתורה ידעה שאם לא יתירו לגבר להשיג את אותה האישה בהיתר הוא יעשה זאת באיסור, ולכן אפשרו הדבר והקלו עליו. ובהמשך מבאר רש"י כי מכיוון שאותו הקשר הוא תולדה של תקיפת היצר, הוא כמובן שלילי ולכן מועד לכישלון עד שבסופו של דבר הגבר כנראה ישנא את אותה האישה ויצא מהם בן סורר ומורה. רבי חיים בן עטר, 'אור החיים הקדוש', תמה על פרשנותו של רש"י באומרו שלא יתכן שהתורה, ששוב ושוב מנחה אותנו להיאבק ביצר הרע, תתיר ללוחם בקרב להיכנע לחולשתו, ולכן משמעות ההיתר חייבת גבוהה הרבה יותר. לדבריו, לאחר חטא האדם הראשון נישבו כמה נשמות בין אומות העולם ולכן תפקיד הזיווג הזה בין היהודי לגויה השבויה, אשר כמובן עוברת תהליך גיור לטובת חתונתם, הוא לחבר לעם ישראל את אותן נשמות אבודות הנמצאות בין אומות העולם.

לסיום, אומרת הגמרא: "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים, אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה-וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים, אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים, אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא-וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת". בקיצור חברים, כולם בעולם הזה עמלים ומתרוצצים. מזה אי אפשר כנראה להימנע. לו יהיה חלקינו דווקא עם העמלים לעשות טוב ולתקן ועם המנצלים את זמנם למאבקים הנכונים. אז שלוש ארבע לעבודה.

שבת שלום, ניר אביעד

יום רביעי, 7 בספטמבר 2011

פרשת "כי-תצא" – גם התורה דורשת צדק חברתי!!

בס"ד

צדק חברתי, דאגה לחלשים, חמלה כלפי הנזקקים, שוויון הזדמנויות. לא, אלה לא רק סיסמאות הנכתבות בימים אלו על גבי השלטים שנשאים בהפגנות ההמונים ואינם המצאה של המוחים באוהלים ברחוב רוטשילד. מקורם של ערכים אלה קדום הרבה יותר – מדובר בקריאה, בציווי ובהנחיה של התורה והם משמשים כנר לרגלי הדבקים בערכי היהדות כבר למעלה מ-3,300 שנה. התורה בכלל, ופרשת "כי-תצא" בפרט, מלאות במצוות שבין אדם וחברו המדברות על החשיבות של אותו צדק חברתי, אותה סולידריות אנושית ואותה צורת מסחר ושלטון שכולנו היום כה מייחלים להם, אף מבלי לדעת שהם חלק כה מהותי מהדת שלנו.

כמובן שרצון הקב"ה הוא שנשמור את השבת, נאכל כשר, נתפלל וכו', אולם בראש ובראשונה הוא מעוניין שננהג בכבוד, בהגינות ובאהבה איש אל רעיהו. "ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה" אמר רבי עקיבא, ואכן זוהי תמצית כל היהדות על רגל אחת.
הפרשה שלנו, כאמור, עמוסה במצוות "חברתיות" והקריאה בה מחייבת לסוג של עשיית תשובה אישית ולאומית, שאנו ללא ספק זקוקים לה במיוחד בימים אלה של חודש אלול. מספר דוגמאות למצוות אלה מתוך הפרשה: אסור להלין שכר, במיוחד כאשר מדובר בעובד עני. אין להלוות בריבית. המעקל רכוש בשל חוב לא ייטול ציוד המשמש לפרנסת האדם. הממשכן נכס מחברו בגין חוב לא יכנס אל תוך ביתו, אלא יעמוד בחוץ וידרוש ממנו המצאת המשכון (כדי לא לביישו). אם עוניו של בעל-החוב מאפשר רק משכון של צורכי הבית, כגון שמיכה בה הוא מתכסה בלילה, יש להחזיר את השמיכה הממושכנת עם בוא הערב. אין למשכן רכושה של אלמנה. חובה לקיים מסחר ביושר, ולכן אין לרמות בעת שקילת סחורה בשוק תוך שימוש במשקלות שאינם אחידים ובכלי מידה מזויפים. כאשר נשכח "עומר" (כמות מסוימת של תבואה) בשעת הקציר בשדה אין לשוב ולקחתו והתבואה תישאר עבור העניים. גם בכרם, כמו בשדה, יש להשאיר לעניים "פאה" (חלק בעץ הגפן שאותו לא בוצרים), ואף להשתדל שאלה יהיו הפרות הנמוכים כדי שיהיה לנזקק קל להגיע אליהם. המאפיין של כל המצוות הללו ושל רבות נוספות הוא אחד – חמלה כלפי החלש והתחשבות גם במי שאין לו.
להבדיל מדתות אחרות המדברות על "חמלה" ו"אחוה", אבל בפועל לא מחייבות את האדם לוויתור מעשי על שום דבר, היהדות מאוד מעשית וההנחיות שלה אופרטיביות ביותר. מי שרוצה לעבוד את הקב"ה באמת חייב לסחור ביושר ולהתחשב בזולתו.
פתגם עממי מפורסם אומר ש"חוזק שרשרת נקבע לפי החוסן של החוליה החלשה ביותר שלה". את ההבנה הזו אנו פוגשים בפרשה הנוכחית וניתן כמובן להקיש ממנה גם למציאות חיינו היום. העוצמה שלנו כעם לאורך כל ההיסטוריה הייתה באחדות ובסולידריות שבניינו. אסור לנו היום לבעוט בערכים הישנים, ותחת ערכים מיובאים של "קפיטליזם" ו"שוק חופשי" להרשות לעצמינו לזנוח את החלשים. זה נורמאלי ואף בריא לרצות להיות מבוסס כלכלית, אבל הפרשה מזכירה לנו – לא בכל מחיר!
הכלכלה האוטופית בראי היהדות, להבדיל מהקומוניזם (שנכשל כישלון חרוץ) אינה מדברת על שוויון גמור. זה חכם ואף נכון לתת לאדם מוטיבציה להצטיין ו"לעשות לביתו", אולם רק אם זוכרים שכל ישראל ערבים זה לזה ומצוקת השני היא מצוקתי.

התורה ידועה כ"חסכנית" במילים. לכל תו ואות בה משמעות אדירה וישנן מצוות מרכזיות וחשובות מאוד שנמסרו בתמציתיות רבה. לאור זאת, תמוהה מעט העובדה שמצוות "אהבת הגר" (המסמלת את החשיבות היתרה שנותנת היהדות לדאגה לחלש) מופיעה בתורה בצורות שונות 36 פעמים! בפרשה הקודמת קראנו: "...ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ואהבת את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" וגם השבוע נקרא "לא תטה משפט גר ויתום", וכן "כי תבצור כרמך, לא תעולל אחריך. לגר, ליתום ולאלמנה יהיה". חזרה זו מאירה פינה חבויה בנפש האדם ומלמדת על יחסו של החזק והמבוסס בחברה כלפי החלש וחסר המגן.
כיצד מקווה התורה לחנך את האדם לגבור על חולשה אנושית זו ומהו המחסום שהיא מציבה בפניו? "וגר לא תלחץ", והיא מוסיפה ומנמקת: "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ב). הפסוק מפנה אותנו אל הזיכרון הלאומי של חיי השעבוד והגלות במצרים ואל החובה לרענן במחשבה ובדמיון את הטעם המר של הייסורים, של הדיכוי ושל ההשפלה שהיו מנת חלקנו. הפעלת הזיכרון תפקידה לעורר חמלה כלפי הגר (ובעצם כלפי כל מי שחלש ממך) ולגלות הבנה עמוקה לצרכיו המיוחדים.

הגמרא מבהירה כי כשאדם יגיע לבית דין של מעלה אחרי מאה ועשרים שנה הוא יישאל שם מספר שאלות נוקבות: "נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? ציפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?". המשקל שנותנת היהדות לצדק הוא כה גדול עד כדי כך שהשאלה הראשונה אותה כל אחד מאתנו יישאל תהיה, כאמור, האם נשאת ונתת באמונה?!
מה שחשוב זה לא כמה נרוויח, אלא איזה ברכה נראה מהכסף. בניגוד לגישה האמריקאית בה הדולר הוא האלוהים וכל מטרה מקדשת את האמצעים כדי להשיג אותו, החוכמה היהודית היא להרוויח ממון, אך לעשות את זה בהגינות ולשמוח בחלקנו. אם מעט נפתח את העיניים ונתעלה מעל החלום המטופש שהעולם מנסה למכור לנו לפיו "עושר שווה אושר" נגלה שמי שפועל מתוך אמונה ושומר על חוקי השם זוכה ליהנות הרבה יותר מהכסף שהוא זכה להרוויח. התורה חלילה לא מטיפה לעניות או למחסור ודלות, ואפילו מכבדת ומעודדת להצליח מבחינה חומרית, אולם ההצלחה הגשמית אינה חזות הכול, אלא תפקידה לתמוך ולאפשר את חיי הרוח. אם מבינים את זה באמת, הרבה יותר קל לגלות חמלה בעסקים ולרצות שלכולם יהיה טוב.

ואי אפשר לדבר על פרשת "כי תצא" והמצוות החברתיות שניתנות בה מבלי להתייחס למחאת יוקר המחייה שסוחפת כיום רבים.
המחאה והתסכול משקפים קושי אמיתי, ולמרות שיש גורמים פוליטיים שתופסים עלה טרמפ פסול, היא נכונה ומוצדקת מעין כמוה. עבור זוגות צעירים (ולא רק להם) מציאות החיים הכלכלית כמעט ובלתי אפשרית. שכר הדירה, הגנים, הטיטולים, הדלק, מחירי המזון וכו' גבוהים בלי שום פרופורציה והצדקה. חשוב לומר – אין זו מכה משמים. מדובר בתוצר של מדיניות כלכלית קפיטליסטית קיצונית שהשתלטה עלינו ושרואה לנגד עיניה מספרים, גרפים ויעדים במקום אנשים בשר ודם עם צרכים ורגשות אשר כורעים תחת הנטל.
מהבחינה הזו ראוי שיבוא שינוי ויש משהו שהוא אפילו מרגש ביציאה של רבים כל כך מהאדישות ואטימות הלב של השגרה לטובת קריאה משותפת לשינוי ולשיפור החיים. אולם יחד עם זאת, אומרת הגמרא: "קשוט עצמך תחילה" וגם "טול קורה מבין עיניך", כלומר לפני שאנחנו מאשימים את כל העולם בצרותינו יש לעשות בדק בית פנימי. אין ספק שישנם רבים שבאמת חיים בצניעות ובכל זאת כורעים תחת נטל ההוצאות, אולם עדיין כחברה אנו חיים מעל ומעבר ליכולת שלנו ויש לנו גם כן אחריות על המתרחש.
אנחנו מתלוננים על מצבינו, ויחד עם זאת כמעט 2 מיליון ישראלים טסו הקיץ לחו"ל. יש לנו רכוש כפול מזה שהיה להורינו בגילאים שלנו, ובכל זאת אנחנו לא שבעי רצון ולא מסופקים. פיתחנו תרבות של שופינג בקניונים וצריכה מטורפת, ואח"כ אנו מתלוננים שאין לנו איך לשלם בעבור כל זה. התמכרנו בשמחה רבה מידי לתרבות הראליטי והפרסומות הזולות והשטחיות שמציעה לנו הטלוויזיה, ואח"כ מצרים על הרדידות התרבותית והחברתית (בעיקר בקרב בני הנוער), אשר באה לידי ביטוי ברדיפה אחר המותגים השונים שמרוששים את הכיס. מה קרה לכובע טמבל, מכנסי שלושת-רבעי וסנדלים תנ"כיות? זה באמת הכרחי להתלבש בסט בגדים אחד שעולה כמו מלתחה שלמה של אדם שלא נכנע לצווי האופנה המשתנים? האם פלאפון לכל אדם וחבילת כבלים יקרה זה באמת צורך כה חיוני? כל אלה עשו אותנו אנשים יותר מאושרים אפילו במעט, או שמה למרבה הצער – דווקא להיפך?!
יתר על כן, למרות שהמחאה לעניות דעתי, כאמור, צודקת בבסיסה, הגישה ונקודת המוצא לא נכונה. בכל הראיונות בתקשורת ובכל השלטים שהונפו בגאון הודגשו ובלטו המחאה, הביקורת והכעס, אבל לא הייתה שום הכרת תודה אחת על הטוב שכן קיים במדינה (וקיים הרבה ממנו!). האם הכול שחור משחור? האם אכן זה מקום שבלתי נסבל לחיות בו? התשובה שלי היא שממש לא. אין הדבר אומר שאין מה לעשות ולתקן ואין הדבר אומר שצריך לטמון את הראש בחול, אבל בתור יהודים אנחנו קודם כל מודים ומכירים בטוב.

מעבר לכל זאת, נראה לי שמה שבאמת מפריע למוחים זה לא הוזלה של 2 ₪ על הקוטג', הפחתה של עלויות הגנים ואפילו לא מחירי שכר הדירה הגבוהים. זאת תהיה קטנות לסכם את מה שקורה בשבועות האחרונים במדינה במאמץ להוזלה כלכלית (חשוב ככל שיהיה). הסיבה הפנימית למחאה הוא רצון עמוק לחיים טובים יותר, ולאו דווקא מהבחינה החומרית. אנשים מרגישים שיש בחיים איכות ויופי שכיום נסתרים מהם. כלפי חוץ הם מתרגמים זאת במלל החיצוני לשיח על פרנסה וכלכלה טובה יותר משום שזהו ההרגל, אך ההרגשה באה ממקום עמוק יותר – ממקום מושבה של הנשמה (תודה לרב זאב קרוב על ההבחנה היפה הזו).
הרב קוק לפני תשעים שנה כתב: "צריך האדם לתפוש בבירור מה הוא הדבר הרוחני הדוחק את לבבו, המעציבו וממרר את חייו... על פי רוב כשמחפשים ומוצאים איזו סיבה למצב נפשי זה היא רק סיבה שטחית, אבל העיצבון הרוחני הזה הוא החומר של שירת הנשמה...". כאשר חיים חיים ללא משמעות, כאשר מתעלמים שנים מהעובדה שיש בורא לעולם ושהוא רוצה שנתנהג בצורה מסוימת, כאשר משתיקים את קולה הפנימי והעדין של הנשמה, אזי בהכרח מתפתחת אותה תחושת מחנק ועצבות שרבים מדווחים עליה. הדרישה ל"צדק חברתי", אם כך, עמוקה הרבה יותר. מדובר במעין דרישת שלום מהנשמה הדורשת לעשות צדק בחיים. צדק שפרושו להבין מה התפקיד האישי והלאומי שלנו בעולם ולממשו. בכל פעם שנזנח שאלות אלה ונתמכר לנוחות החומרית ולהבל הכללי, שתפקידו למנוע מאתנו לעסוק במה שחשוב באמת, נחמיר את אותה תחושת החנק והמועקה.

יצא לי להסתובב לאחרונה מספר פעמים ברחוב רוטשילד ולחוות את האווירה. אחד הדברים שחיממו את הלב היה לראות אנשים שיושבים ומדברים. פשוט מדברים. הם לא השתמשו בפייסבוק, לא בפלאפונים וגם לא באסמסים. הם עמדו פנים אל פנים, שיתפו באשר על ליבם, החליפו רעיונות וחוו חום אנושי פשוט. ממש כמו פעם לפני שעודף אמצעי התקשורת שיבשו את התקשורת הבין-אישית הבריאה. בדור הפוסט-מודרני, הקר והמנוכר בו אנו חיים אין תחליף ואין תרופה טובה יותר מאשר חום אנושי. נראה היה לי שמה שבאמת חסר למפגינים, הרבה יותר מהוזלה בשכר הדירה או במחיר הדלק, זו אותה תקשורת פשוטה ונעימה ואותה התקבצות ביחד במקום אחד סביב רעיון אחד משותף. למרות שהעולם מסביב השתנה במאות השנים האחרונות ללא היכר, הצרכים האנושים הבסיסים כמעט ולא השתנו. אנחנו עדיין כמהים לקשר אנושי ועדיין צריכים חברות וחום. אם ניתן את אלה אחד לשני יותר ונהיה פחות אנוכיים, "קוצניים" וחסרי סבלנות, אולי גם נרגיש פחות כעס ותסכול מ"המצב" ומהמדינה.

לא צריך להמציא את הגלגל מחדש ולחפש שיטות כלכליות וחברתיות חדשות. התורה אומרת לנו בצורה ברורה ומפורשת צדק חברתי מהו. על פי התורה צדק חברתי יושג רק במקום בו קיימת צדקה חברתית. בעולם המודרני הצדקה נתפסת כמשהו נצלני ומבזה, וזו הסיבה שבמאהלי המחאה מונף הכרוז: "רוצים צדק, לא צדקה", אבל בעומק הדברים דווקא הצדקה היא הדרך להשיג צדק. צדקה באה מצרוף המילים: צדק + ה' (צדק השם). לתת לאחר זה לא לעשות לו טובה, אלא לעשות את מה שהקב"ה מגדיר כצדק. הדרישה להתעלות על ה"אני" הפרטי, שטרוד בענייני העולם, בקשייו ודרישותיו לטובת הזולת היא זו שבאמת מקרבת אותנו יותר לבורא, שכן על פי התפיסה האמונית, הבורא תמיד רק נותן ומשפיע וע"י מצוות צדקה האדם מידמה למידותיו. נתינת צדקה זה מעשה של התעלות מעל הטבע הגשמי של האדם. חוקי החומר אומרים – מה ששלי שייך לי ומה ששלך שייך לך. לעומתם, חוקי הרוח אומרים – גם מה ששלי בעצם שייך לך, או יותר נכון שייך לקב"ה שהוא למעשה כולנו. גם לאדם הרוחני כמובן חשוב שצרכיו הבסיסיים והחומרים יסופקו, אולם הוא לא עסוק באגירה וצבירה מעבר למה שהוא זקוק לו. מתוך המקום הזה הוא פנוי הרבה יותר להתחלק עם סביבתו בשפע שהוא זוכה לקבל. כדי להגיע למקום הנשגב הזה יש להתעלות מעל הטבע הבהמי-גשמי שנולדנו איתו, לעמול ולהתאמן בנתינה ועידון המידות. בטבע אין אף חיה שתיתן מהמזון שלה לחיה אחרת (שאינה בת משפחתה הקרובה). לחיות אין את התכונה שנקראת "הרגש-הזולת", כלומר אין להן יכולת להרגיש את הצער או הצרכים והמצוקות של חיות אחרות. ג'ירפה או תנין שיראו ג'ירפה ותנין אחרים במצוקה לעולם לא יחלקו משלהם על מנת לסייע להם. בזה נבדל האדם מהבהמה. לאדם יש יכולת להרגיש את כאבם ולהבין את צרכיהם של אנשים אחרים. הוצאת היכולת הזו מהכוח אל הפועל היא זו שמגדירה את האדם כבן אנוש.
באופן טבעי רוב רובם של המוחים סובלים ממצוקה כלכלית כזו או אחרת, ולכן באים בטענות כלפי "השיטה הכלכלית" הנהוגה ואף כלפי אישים כאלה או אחרים במרחב הפוליטי והחברתי במדינה. השאלה ששאלתי את עצמי היא מה היה קורה אם אותם אנשים בדיוק היו לפתע מתעשרים, האם הם עדיין היו מוחים באותו המרץ? התשובה לדעתי היא שלא. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות על "לוחמי צדק ושלום", אשר ברגע שהם הגיעו לשלטון ולשררה הם התחילו להתנהג באותה צביעות וחמדנות כמו קודמיהם בהם הם עצמם נלחמו. דוגמא בולטת לכך הם ראשי הקומוניזם, אשר דיברו ללא הרף על צדק ושוויון, אבל מרגע שמושכות השלטון ניתנו בידיהם, ומהרגע שהם "ישבו על הברז" והיו "קרובים לצלחת" – לא היו מושחתים מהם. זהו טבע בני האדם. אנחנו מונעים מאינטרסים אישיים ופחות רואים את הזולת. אין טעם לעטוף את זה במילים יפות וריקות מתוכן. ראייה לכך היא שאדם יכול לצעוק מלוא גרונו סיסמאות של אחווה, שוויון ואהבת אדם, אבל רגע לאחר מכן ינהג באגרסיביות ובחוסר סבלנות בכביש, יתחמק ממילואים, יעקוף בתור בבנק, יפנה בזלזול לנציג שרות בחברה כזו או אחרת או ידבר סרה ולשון הרע על אדם אחר. מי שבאמת אהבת האדם בוערת בעצמותיו יעשה מאמץ עילאי להימנע מכל אלה, כאשר הדרך היחידה לצאת ממעגל האגואיזם אל לדאגה אמיתית וכנה לבני אדם נוספים (שאינם הקרובים לנו ביותר) היא בהכרח לדבוק בחוקים שנתן לנו הקב"ה בתורה. רק ברגע שאנו מכפיפים את רצונותינו האישים למשהו גבוה מאתנו, אנחנו יכולים להתגבר על היצרים הקטנים והנמוכים ולדבוק בדרך הזו גם כשהאינטרס האישי שלנו משתנה. מהפכה חברתית ללא אלוקים אינה אפשרית. אז קדימה לעבודה, חודש אלול כבר בעיצומו...

הלוואי ונשכיל לפתח חברה צודקת באמת. חברה שמחה, אכפתית ומאמינה.
שבת שלום, ניר אביעד J

יום רביעי, 18 באוגוסט 2010

פרשת "כי-תצא" – מצוות אהבת הגר והיחס ל"אחר" ול"שונה"

בס"ד


בס"ד
פרשת "כי-תצא" - מצוות אהבת הגר והיחס ל"אחר" ול"שונה"
התורה ידועה כ"חסכנית" במילים. לכל תו ואות בה משמעות אדירה וישנן מצוות מרכזיות וחשובות מאוד שנמסרו בתמציתיות רבה. לאור זאת, תמוהה מעט העובדה שמצוות "אהבת הגר" מופיעה בתורה בצורות שונות 36 פעמים! בפרשה הקודמת קראנו: "...ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ואהבת את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" וגם השבוע נקרא "לא תטה משפט גר ויתום", וכן "כי תבצור כרמך, לא תעולל אחריך. לגר, ליתום ולאלמנה יהיה". מהאמור ברור שמדובר במצווה חשובה ביותר שיש לתת עליה את הדעת ולהבין כיצד והיכן היא פוגשת כל אחד מאיתנו כאן ועכשיו, שכן לא בכדי הקפידה התורה על היחס המיוחד לגר עד שהיא הזכירה אותה כל כך הרבה פעמים. חזרה זו מאירה פינה חבויה בנפש האדם ומלמדת על יחסו של החזק והמבוסס בחברה, כלפי החלש וחסר המגן. על אף ערכיו ונימוסיו, שלרוב כלפי חוץ נראים מכובדים וראויים, נוהג הוא כלפי החלש על פי אמות מידה מוסריות שונות.
כשהתורה מדברת על גר הכוונה היא בעיקר לגוי שהתגייר או לגוי שחי בקרבינו ושקיבל על עצמו את שבע מצוות בני נוח (מספר צווים בסיסים). בשני המקרים הכוונה היא לאנשים שתרבותם זרה ושונה משלנו ושבאופן טבעי הם משתייכים לאוכלוסיה חלשה ופגיעה. מידת האנושיות נמדדת באופן התייחסותנו אל הגר הבא להתגורר עמנו. אמונתנו כי בצלם אלוקים עשה את האדם עומדת למבחן בשעה שאנו נפגשים עם השונה מאתנו. הזר הבא ממרחק, לרוב מנוכר למנהגינו, לא יודע את שפתנו ומועדינו, ותרבותו שונה לעתים בצורה רבה מאוד משלנו. לא אחת אנו חשים כי הוא מאיים על מעמדנו החברתי והכלכלי. מכאן הדרך לדחותו ואף להתעמר בו קצרה. זו כנראה נטייה יסודית בלב האדם. קשה לרסן את יצר ההתנשאות ואת הרצון להפגין כוח כלפי החלש, ומשום כך מפליגה התורה באזהרותיה.
כיצד מקווה התורה לחנך את האדם לגבור על חולשה אנושית זו ומהו המחסום שהיא מציבה בפניו? "וגר לא תלחץ", אומרת התורה ומנמקת: "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ב). הפסוק מפנה אותנו אל הזיכרון הלאומי של חיי השעבוד והגלות במצרים ואל החובה לרענן במחשבה ובדמיון את הטעם המר של הייסורים, של הדיכוי ושל ההשפלה שהיו מנת חלקנו. הפעלת הזיכרון תפקידה לעורר חמלה כלפי הגר ולגלות הבנה עמוקה לצרכיו המיוחדים. הכתוב מניח שכל אדם יכול להיות מצרי, והגר של אתמול עלול להיות הרודה של היום. אין זה עניין לאומי או אתני אלא עניין המותנה בהכרעת ובמוסריות האדם, ולכן יש להזהיר את האדם מפני עצמו.
אל התזכורת של שיעובד מצרים ניתן להוסיף את תקופות האנטישמיות הנוראית באירופה, הפוגרומים האלימים ולאחריהם השואה מהן סבלנו כעם לאורך מאות בשנים רק מתוקף עצם היותנו בעלי מראה, תרבות ודת שונים משל האוכלוסייה המקומית. ברוך השם שאנחנו יושבים כעת במדינה ריבונית משלנו, שולטים מנהלתית וכלכלית במעשינו ומגנים בעזרת צבאנו על בתינו וילדינו, אולם אל לנו לשכוח עד כמה ארעי היה הקיום שלנו לפני עשרות שנים בודדות בארצות הגולה. זיכרון זה ודאי יכול לסייע לגלות חמלה גדולה יותר כלפי אלה שנמצאים כיום במצוקות דומות.
בהתייחסויות השונות שלה אל המצווה התורה נותנת לנו ארבעה צווים/כלים לקיימה:
  1. איסור הונאה - פרוש המושג "הונאה" הוא ניצול עמדת כוח ולחץ נגד הזולת, בין אם כדי להשפילו ("הונאת דברים") ובין אם כדי לזכות בטובת הנאה חומרית ("הונאת ממון"). הצדק האלוקי שולל שימוש באמות מידה בלתי שוויוניות, הן כלפי יחידים והן כלפי קבוצות המיעוטים בחברה. לרוב הגר הינו אדם בודד בקהילה וסובל מהעובדה שאין לו "גב" משפחתי תומך וכוח השפעה פוליטי, ולכן קל ונוח לעשקו. כנגד הפיתוי הזה בא צווי התורה.
  2. הציווי לאהוב - בני ישראל מצווים להידמות אל הקב"ה במידותיו ("קדושים תהיו כי קדוש אני"). האמונה הבסיסית ביותר היא כי הבורא הוא טוב ומיטב, ומתוקף אהבתו אלינו הוא פועל אך ורק על מנת לקדם אותנו לעבר התכלית אליה נבראנו (גם אם לעיתים אנחנו לא מבינים את הדרך ואת האמצעים). כמו שהוא אוהב ומשפיע, כך גם עלינו לאהוב ולהשפיע טוב לכל אדם, ובמיוחד לחלשים ("ואהבתם את הגר...").
  3. היכולת להזדהות - כפי שכבר נאמר קודם לכן, כעם שסבל בעצמו, יש לנו יכולת להבין את סבל הזולת.
  4. להיזהר מהתנשאות דתית - הקב"ה מניח שהעם הנבחר עלול לזלזל במיעוטים שבתוכו בהרגישו מקודש מהם ("עם סגולה"), ולכן מזכיר לנו שאל לנו חלילה להתנשא על אף אדם ודת. זה נכון שאנחנו שונים מאומות העולם, אולם יחוד זה מחייב אותנו דווקא לעבודה קשה יותר. בשורש האמונה שלנו אנו יודעים שאנחנו שונים מהם, אולם השוני לא אמור להביא אותנו להתנשא על העמים האחרים, אלא להיפך- להוות מקור דוגמא לקדושה, לעדינות, לדרך ארץ ולאהבת הזולת. להבדיל מהגרמנים שטענו שהם בעלי "דם כחול" ובשל כך בעלי זכויות עודפות, השוני שלנו מחייב אותנו ליותר חובות כלפי שאר העולם מאשר לזכויות. תפקידנו להביא אל העולם אור, שמחה, אהבה ואמונה ולא בדלנות, ניצול וניכור. "ממלכת כוהנים" פירושו ממלכת משרתים - משרתים שתפקידם ללמד את אומות העולם שרוחניות אמיתית פרושה נתינה ורצון בקרבה.

הרמב"ם ב"ספר המצוות" מביא טעם נוסף למצוות אהבת הגר. לדעתו, מגיע לגר יחס מועדף, מאחר ובדבקותו באמת העיז לחרוג ממסגרתו הנכרית, ויתר על חיים נוחים וחסרי מחויבות והצטרף לעם הקטן, המושפל והנרדף המוקף במצוות עשה ולא תעשה - עם ישראל. בהקשר הזה כדאי שנזכר כי רבים מאבותינו הראשונים - אברהם, שרה, רבקה ורחל - היו גרים! גם חכמי התלמוד שמעיה ואבטליון היו גרים, וכן אונקלוס, שחיבר את התרגום הארמי לתורה המודפס כיום כמעט בכל חומש. על פי הקבלה, לגרים יש שורש נשמה יהודי והם עמדו יחד עם בני ישראל למרגלות הר סיני. נאמר שלמרות שאומות העולם בכללן דחו את התורה, היו אנשים באומות הללו שרצו לקבל אותה על עצמם, ונשמותיהם של אותם אנשים מופיעות בכל דור כגרים.
העיסוק במצווה זו וההבנה שמקורה בהכרות מעמיקה של בוראינו עם נפש האדם אותה יצר ועם הנטייה שלנו להיבנות על חשבון כישלון הזולת, זו הזדמנות מצוינת להרחיב את הדיון ולבחון היכן היא פוגשת אותנו כפרטים וכחברה. "אהבת הגר", אם כך, מתייחסת לכל מי שהוא "אחר", "שונה" ו"חלש" מאיתנו. כידוע לכולם, ילדים הם תמונת ראי מצוינת לנבכי נפש המבוגר משום שלילדים יש הרבה פחות מסיכות חיצוניות, שמקורן בתכתיבים חברתיים שבאים לעדן את ה"נפש הפראית" (בשפת הפסיכולוגיה המודרנית) או "היצר הרע" (בשפת התורה). הילדים למעשה מבטאים בצורה חופשית יותר את מה שמסתתר בכל אחד מאיתנו, והמתבונן בהם יכול ללמוד הרבה על התכונות שעליו עצמו לתקן. אחת התכונות הבולטות של ילדים (לצד תמימותם ומתיקותם האינסופית) היא האכזריות כלפי החלש. כל מי שגורלו לא שפר עליו והוא היה בצד של ה"חנונים" בכיתה ולא בצד ה"מקובלים" יכול בקלות להזדהות עם הבנה זו. לילדים יכולת מוכחת להציק ולפגוע בנבכי נשמתו של מי שהם מזהים כחריג ושונה. גם אם אצלנו כמבוגרים כבר אין את "מלכי הכיתה" ומולם את הדחויים, עדיין היצר הזה להיבנות על חשבון הזולת קיים. בכל קבוצה, מקום עבודה, מסגרת חברתית ולעיתים אפילו בתוך המשפחה יהיו את אותם אלה שילעגו, יקניטו, ויתנשאו על החלשים מהם.
גם ברמה החברתית הכוללת ניתן בקלות להבחין כיצד תופעה זו באה לידי ביטוי. מזה למעלה מ-60 שנה אנחנו חיים בארץ קולטת עליה. בכל פעם ששכבה חדשה של עולים מגיעה לכאן, לרוב היא "חוטפת" מנחת זרועם ולשונם של המקומיים, המרגישים נעלים עליהם או לחלופין מאוימים מבואם. העולים החדשים, מתוקף היותם מהגרים (שלא אחת נאלצו לברוח מביתם הקודם) לרוב מגיעים חסרי אמצעים כלכליים, אינם מכירים את המנטאליות המקומית ולעיתים אף את השפה. בעבר היו אלה המרוקאים שהיו ב"קו האש" של האשכנזים, אח"כ העלייה הרוסית הייתה זו שספגה קיטונות של בוז וחופן השמצות וסטיגמות מרושעות על אנשיה ונשיה, ולבסוף אלה האתיופים, שנראה שטרם נקלטו בצורה מלאה, וסובלים מאפליה קשה גם היום. פתגם עממי מפורסם אומר ש"חוזק שרשרת נקבע לפי החוסן של החוליה החלשה ביותר שלה". את האנלוגיה הזו ניתן כמובן לקחת גם לכאן. העוצמה שלנו כעם לאורך כל ההיסטוריה הייתה באחדות ובסולידריות שבנינו. אסור לנו היום לבעוט בערכים הישנים ותחת ערכים מיובאים של "קפיטליזם" ו"שוק חופשי" להרשות לעצמינו לזנוח את החלשים.
פן נוסף של הבעיה בא לידי ביטוי ביחס שלנו אל העובדים הזרים שהובאו לפה כדי לבצע את כל העבודות "השחורות" שלא היה נאה לנו לעשותן. הישראלי המפונק, שהמשפט "כל עבודה מכבדת את בעליה" זר בעיניו, יחד עם המצב הביטחוני המורכב עם הפלסטינאים, שקודם לכן עשו את המלאכות הללו עבורנו, הפכו את ישראל ליעד אטרקטיבי למהגרי עבודה ממדינות נחשלות. מי שבקיא ברזי עולמם של העובדים הזרים יכול להעיד על יחס מחפיר שרבים מהם זוכים לו ממעסיקיהם, ממתווכים שונים, שבמקרים רבים עושקים אותם תוך ניצול תמימותם ומצוקתם, ועד לשלטונות החוק שלא תמיד נוהגים בהם בהגינות ובאנושיות. רק בשבוע שעבר התפרסמה בכלי התקשורת הכוונה לגרש מישראל את ילדי העובדים הזרים שנולדו כאן ושמצאו פה את ביתם אל מדינות בהן לעיתים נשקפת להם סכנה ברורה. אין בכוונתי לנקוט עמדה בנושא זה והמורכבות של הבעיה מובנת, אולם, לדעתי, לא ניתן לגשת לטיפול בסוגיה מבלי להבין את צווי התורה ומניעיה ומתוכם לנסות לטפל בבעיה ברגישות ובאמפטיה המתבקשת.
"כי גר היית בארץ מצריים..." - כל אחד מאיתנו יכול להיזכר בתקופה בחיים או בסיטואציה מסוימת בה הוא הרגיש פחות בטוח בעצמו, פחות איתן מבחינת רגשית ואולי אף פחות רצוי מבחינה חברתית (בבית הספר/בצבא/במקום העבודה/וכו). לרגש שהוא חווה יש טעם מאוד מר בפה והזיכרון הזה לרוב איננו נעים. אדם אמיתי וערכי ינסה לעורר את ליבו, ומתוך כך ירחם ויסייע למי שהיום נתפס בעיניו כחלש כדי למנוע ממנו להרגיש את אותו טעם מר בעצמו.
ובעניין אחר - לפני שבועיים ארע בת"א סיפור מדהים שניתן ללמוד ממנו רבות. קבלן בניין מהרצליה מיהר למכרז גדול ומכריע שאמור היה להתקיים בת"א בשעה 9:00. בשעה 8:50 צלצל מהדרך אל הפקידה של בעל המכרז והודיע שהוא עתיד לאחר בגלל הפקקים. תשובת הפקידה הייתה שעדיף שהוא כבר שלא יגיע משום שהם לא סבלניים לאיחורים. לאחר מחשבה קצרה הוא החליט בכל זאת לנסות ולהתקדם אל עבר היעד. להפתעתו בדרך נתקל באדם בצד הכביש שאותת לו עם בקבוק פלסטיק ריק כי הוא נתקע בלי דלק וביקש טרמפ לתחנת הדלק הקרובה ובחזרה. אותו קבלן סינן לעברו שהוא מצטער אבל גם ככה הוא מאחר והמשיך לנסוע. לאחר חצי דקה נוספת הוא הרגיש שהוא לא מסוגל להשאיר אדם מסכן בלי עזרה ברחוב ולכן חזר ואכן סייע לו. בשעה 10:00 הוא סוף סוף הגיע למשרד המבוקש ולהפתעתו ראה את כל שאר הקבלנים יושבים וממתינים לבעל המכרז אשר איחר בעצמו. לאחר 5 דק' נוספות נכנס לחדר לא פחות ולא יותר אותו בעל רכב תקוע, אשר התברר כבעל המכרז בכבודו ובעצמו. כשהוא ראה את מושיעו מיד וללא כל היסוס הוא נתן לו את העבודה המיוחלת!! במקרה הזה הנתינה של אותו אדם השתלמה לו באופן מידי ומוחשי (מבלי שציפה לכך), אולם כמובן שאל לנו להתנות את טוב ליבינו ועזרתנו בשאלה האם נזכה לתמורה בחזרה. ראש השנה מתקרב ועימו המשפט הגדול שיקבע את גורלנו למשך כל השנה הקרובה. אין זמן טוב יותר מהיום כדי להתחיל ולאסוף סנגורים שיגנו עלינו שם למעלה...
שבת שלום, ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר