‏הצגת רשומות עם תוויות רבקה אימנו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רבקה אימנו. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 4 בנובמבר 2015

פרשת "חיי שרה" - מדוע היד שוב פעם נשלחת אל הבורקס והעוגה האסורים?

בס"ד


בפרשת "חיי שרה" נגלית לעינינו במלוא הדרה דמותה של רבקה אימנו, אשתו המיועדת של יצחק, כנערה גומלת חסדים הראויה לבוא אל בית אברהם, היהודי הראשון ואיש החסד הגדול, ולהיות שותפה מרכזית לבניין בית ישראל. ואכן, העוקב אחר הפסוקים יגלה הקבלה בין דמותה של רבקה לבין דמותו של אברהם, כאשר לשניהם הכתוב מייחס, מלבד תכונות החסד, טוב הלב והאמונה, גם את תכונת הזריזות והנמרצות.

במרכז הפרשה נמצא, כזכור, סיפור שליחותו של אליעזר, עבדו של אברהם, אשר קיבל משימה מיוחדת למצוא ליצחק הצעיר כלה ראויה. העבד הנאמן ראה את רבקה טובת המראה והעמיד אותה במבחן לבחינת מידותיה, עת הוא ביקש ממנה עזרה ורצה לראות את תגובתה. רבקה לא רק שעמדה במבחן, אלא אף סיימה אותו בהצטיינות יתרה אודות למאמציה יוצאי הדופן לסייע לאותו הזר ולזריזותה הגדולה בביצוע המשימות: "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִים מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹונִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּייךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּות. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁוקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹוב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו. בהמשך ישנו תיאור דומה נוסף: "וַתָּרָץ הַנַּעֲרָה וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (בראשית פרק כד').

על מנת להבין טוב יותר מה התורה מנסה לומר לנו בהבליטה את מידת זריזותה המיוחדת של רבקה כדאי לחזור פרשה אחת אחורה לפרשת "וירא" ולהבחין בתיאור מעט מפתיע של אברהם בבוקר עקדת יצחק: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּוקֶר" (בראשית פרק כב'). נראה כי אברהם לא רק שהסכים לביצוע הפעולה, אלא אף השכים קום והזדרז בצורה מיוחדת כדי לבצע את ציווי הבורא, חרף העובדה שמדובר היה בשחיטת בנו יחידו ואהובו יצחק. מהדברים עולה השאלה כיצד ייתכן היה שאברהם גילה כזו חיוניות ונמרצות בביצוע הפעולה הקשה עד כי הוא כל כך הזדרז ליישמה? בהקשר של הזריזות של אברהם, במקום אחר בפרשה "וירא", מתוארת הכנסת האורחים המפורסמת שלו עת הוא ראה את שלושת עוברי האורח במדבר: "וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל... וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי... וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם... וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ".

מקריאה של התיאורים על זריזותם של אברהם ורבקה עולה ומתחדדת דמותם של אבותינו כבעלי זריזות ופעלתנות יוצאת דופן. מאחר, וכאמור, אין לראות בסיפורי התורה כסיפורים הסטורים בלבד, עבורנו זו הזדמנות לדון במשמעות מבחינתנו של אותה תכונת הזריזות, אשר לה הקדיש הרמח"ל מספר פרקים בספרו המפורסם "מסילת ישרים", ושאותה הוא האדיר ושיבח מאוד.

מסכת פסחים במשנה מלמדת אותנו כי "זריזים מקדימים למצוות", וזאת כחלק מהציון הכללי לשבח שהיא נותנת לבעלי תכונת הזריזות והחריצות. מדוע, אם כך, מרוממת היהדות את קיום המצוות מתוך זריזות דווקא, שכן אם מה שחשוב בסופו של דבר זה שהמצווה/העשייה הטובה תעשה, הרי מה המעלה הגדולה בעשייתה במהירות וכמה שיותר מוקדם? 

את התשובה לכך אנחנו מוצאים כבר בפרשת בראשית בדבריו של הקב"ה אל אדם וחוה: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ".

מדוע החטא רובץ ומחכה לנו כבר בפתח של כל עשייה ומה כל זה יכול ללמד אותנו במציאות חיינו כאן ועכשיו? התשובה לכך נעוצה בהבנה שדרכו של היצר הרע היא לנסות לתפוס ולשכנע אותנו בטיעוניו השונים כבר בתחילת הפעולה – במקום הכי רגיש ופגיע. היצר הרע (אותו כוח שלילי שמוטבע באדם מיום היוולדו) יודע שברגע שאנחנו כבר מתחילים לעשות דבר מה אנחנו ככל הנראה גם נצליח במשימה, ולכן ברוב ערמומיותו הוא מנסה לאחוז בנו באותה נקודת התחלה קריטית. אותו כוח שלילי יודע שהמרחק בין 0 ל-1 הרבה יותר גדול מאשר המרחק בין 1 ל-2 או בין 55 ל-56, ולכן דואג לספר לנו בהתחלה סיפורי אימה על מה שצפוי לנו בדרך עד שהוא מקרר אותנו מביצוע הפעולה החיובית ושכרו הוא בכך שאנחנו נשארים במקומנו ולא מתקדמים.

המעלה הגדולה, אם כך, של בעל תכונת הזריזות היא בהבנתו את החוק הרוחני של "לפתח חטאת רובץ" והתגברות עליו. כיצד עושים זאת? ע"י ביצוע פעולות של קודש ושל חול במהירות והתגברות על מידת העצלנות והכבדות המאפיינת את כולנו. על כך אמר דוד המלך: "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך" (תהילים קי"ט, ס).

חשוב להבין שבטבע של כולנו להיות סטאטיים, וזו גם הסיבה שאנחנו אוהבים יציבות וקיבעון, גם אם הוא שלילי. רבים יעידו בגלוי שהם מעדיפים את הצרות המוכרות להם מאשר ניסיון לעשיית שינוי, שסופו לא ידוע ולוט בערפל. כולנו באנו מיסוד העפר ("מעפר באתה..."), שהוא מטבעו מקובע במקום, ולכן הטבע החומרי שלנו הוא להישאר באותו המצב. להיות זריז פירושו ללכת נגד הטבע החומרי והגס שלנו ששואף למנוחה מתמדת. הרמח"ל, כאמור, הגדיל לתאר בדיוק נקודה זו בכותבו על מידת העצלות ב"מסילת ישרים": "ותראה כי טבע האדם כבד מאוד, כי עופריות החומריות גס. על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו, ויתגבר ויזדרז. שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי הוא שלא יצליח".

עבור האדם שמחפש משמעות לחייו, להיות מקובע זה אסון כפול ומכופל, שכן מי שרוצה להתקדם ברוחניות חייב להיות בתנועה מתמדת ("לֶך לְךָ"). אדם שקשה לו עם שינויים וכל תזוזה מפחידה אותו (כדוגמת שינוי עבודה/ דירה/ תחביב/ חברים) יתקשה גם להתעלות ברוחניות ובקיום המצוות. ישנם שומרי תורה ומצוות רבים שהעשיות שלהם הם מתוך "טייס אוטומטי" מבחינת "מצוות אנשים מלומדה", בעוד שעשייה מתוך להט פנימי מחייבת התחדשות והתגברות על יסוד העפר והכבדות. מאידך, ישנם לא מעט אנשים אשר מאמינים בכל ליבם בקיומו של בורא לעולם ובתורה שהוא נתן לנו, אולם נמנעים מ"לקפוץ אל המים" ולקבל על עצמם את השינויים הנדרשים בהתנהגותם כפועל יוצא מאותה אמונה במה שהקב"ה הורה לנו לעשות ולא לעשות. גם אצל אנשים אלה מידת הזריזות לוקה בחסר משום שהם עסוקים בדמיונות ביחס לקושי שייווצר להם כתוצאה משינוי באותם ההרגלים ולכן הפחד עוצר אותם מלהתקדם ולחיות חיי אמונה עמוקים ומשמעותיים.

כל מי שצנח בצבא או במסגרת אחרת יכול להעיד שלפני הקפיצה מהמטוס ישנו רגע בו אתה יודע שאתה צריך לקפוץ ואפילו יודע שאתה עומד לקפוץ, ובכל זאת משהו בלתי נשלט עוצר מבעדך לעשות זאת ואתה קופא במקום. כך הדבר גם עם הרבה משימות ועשיות פיזיות ורוחניות בחיי היום-יום שלנו. אנחנו יכולים להחליט על ביצוע משימה כלשהיא, להאמין שהיא נכונה לנו ואף להביא את עצמינו פיזית לכדי רגע לפני מימושה, ובכל זאת במבחן התוצאה אנחנו נכשל ולא נעשה אותה בסופו של דבר. מדוע הדבר קורה? התשובה היא שאנחנו פשוט נותנים לדמיונות לחרב את כל מה שבנינו.

כתבו חז"ל: "מצווה הבאה לידך – אל תחמיצנה". מה פרוש לא להחמיץ אותה? בפשט הדבר הוא כמובן לא לפספס אותה, אולם יש לכך עומק נוסף – אסור שהיא תחמיץ. כמו שהבצק מחמיץ אם עובר זמן מסוים והוא נהייה בפסח אסור לאכילה, כך גם עם כל מצווה שהיא – אם עובר זמן מה מהרגע שאנחנו לראשונה פוגשים בה מבלי שנקיימה, אזי לא רק שהחמצנו את ההזדמנות, אלא גם עשינו את המציאות שלנו חמוצה יותר.

מאיר אריאל באחד משיריו היפים מצטט את התלמוד הירושלמי באומרו: "ואבא חוזר ואומר: 'תעזבהו יום יעזבך יומיים', העגלה נוסעת אין עצור. קפצת ממנה היום, חלפו שעתיים, והנה נשארת מאחור". ההזדמנויות שאנחנו מקבלים לעשות עשיות משמעותיות חולפות ועוברות להן כהרף עין. אדם מקובע ואיטי מפספס אותן עד שלבסוף הוא נותר מאחור.

לאותה תכונת כבדות ועצלנות, המונעת מאתנו לזהות וליישם את כל אותן הזדמנויות, דוגמאות אינספור מחיי היום-יום של כולנו. כך לדוגמא, כשיש לנו הזדמנות לתת תרומה לאדם נזקק ברחוב או לחלופין לתרום לארגון חסד כזה או אחר אנחנו לעיתים רבות מתמלאים בתחושת כבדות המלווה בחשדנות מוגזמת. לא אחת קורה שאנחנו לבסוף שולחים את היד אל הארנק, אבל אותו עני כבר עבר מעלינו ופשוט פספסנו את ההזדמנות לעשות את אחת המצוות החשובות ביותר. מסופר בתלמוד על התנא נחום איש גמזו (שזכה לכינויו על שום שעל כל דבר שארע לו אמר "גם זו לטובה") שיום אחד פגש בדרך עני שביקש ממנו מעט אוכל. נחום איש גמזו השיב לו שימתין לו מתחת לביתו עד שהוא יגמור לפרוק את חמוריו ולסדר מספר דברים. כשהוא ירד אל אותו עני עם מגש עמוס באוכל ובמשקה הוא ראה כי האומלל כבר נפטר מרעב. באותו הרגע ביקש נחום כי יחתכו את רגליו על שהם לא מיהרו לרוץ ואת ידיו על שהם לא הזדרזו לסייע לאותו עני. הוא פשוט לא יכול היה לסבול את ההבנה שאולי בגלל האיטיות שלו הוא החמיץ את ההזדמנות להציל את אותו אדם, ועל כן ממש חש אשם בפטירתו.

דוגמא נוספת היא שכשאנחנו נוסעים באוטובוס ואדם מבוגר נאלץ לעמוד מפאת מחסור במקומות פנויים. לא אחת קורה שאנחנו מתלבטים וחושבים מספר שניות האם לקום ולפנות לו את הכיסא עד שמישהו אחר כבר עושה זאת וזוכה לקיים את המצווה של "והדרת פני זקן" לפנינו. מזווית מעט אחרת, יכול כל גבר/אישה נשואים להעיד שהוא רואה את הכיור המלא בכלים או את הסלון המבולגן ולא רץ בחדווה לסדר ולנקותם ועושה זאת רק כשממש כלו כל הקצים או שבן/בת הזוג כבר מעיר לו ומשווע אל עזרתו.

מדוע צריך להגיע אל המצב הזה? מדוע אנחנו לא פשוט מיישמים את מה שנכון בעינינו?

אחד ה"טריקים" של היצר הרע הוא לספר לנו ש"יש לנו עוד הרבה זמן" ושעוד נספיק לעשות בעתיד את כל מה שאנחנו רוצים/ מתכננים/ חושבים שנכון. חשוב שנזהה את דפוס החשיבה הזה ונבין שאולי זה נשמע משכנע, אולם המציאות המרה מוכיחה כי לא כך הוא הדבר. לצערנו, ישנם כל כך הרבה בני 50/60/70/80, אשר יום אחד אוחזים את ראשם בידם ושואלים: "איפה הייתי עד עכשיו?! לאן נעלמו לי כל החיים?" מעבר לכך, מי מאתנו יודע מתי הוא יפטר מהעולם? למישהו יש בטוחה ועירבון מתי זה יקרה? יכול להיות שזה יהיה בעוד 5 דק' ואז כל כך נצטער בעולם הבא על כל ההזדמנויות שפספסנו לעשות טוב ולהתקדם מבחינה רוחנית כבר פה בעולם החומר. בספרי הקודש כתוב כי העונש הכי קשה לאדם אחרי פטירתו מהעולם הוא בבושה שנשמתו תרגיש כשיראו לה את כל המקומות בהם הוא יכול היה לעשות עשיות טובות, אולם הוא התמהמה ופספס. הכאב שנרגיש באותו הרגע יהיה חזק פי אלף מכל קלשון מחודד ולבה לוהטת (כפי שבטעות מלמדים בתורות אחרות). בבסיס היהדות האמונה כי בעולם הזה, הזמני ובר החלוף, באנו לעשות את העבודה ואילו את השכר נקבל בעולם הנצח אחרי פטירתנו. לאחר שנסתלק מהעולם כל ההזדמנויות שפספסנו לא תחזורנה ולכן כה חשוב "לקטוף" כל מעשה טוב ו"ללקט" כל מצווה שאנחנו יכולים בדרך. ההזדמנויות שאנחנו מקבלים לעולם לא יחזרו על עצמם בדיוק באותה הצורה והמתכונת. צריך לפקוח טוב טוב את העיניים ואת הלב ולהיות ערניים למה שהקב"ה מזמן לנו דרך "צירופי מקרים" / דברים שאנחנו שומעים ונחשפים אליהם / מחשבות שעולות בנו / וכו'. משכבר עולה מחשבה והבנה מעוררת שכזו על כך שהזמן עובר ואינו אינסופי – עלינו מיד לעשות מעשה ולקבל על עצמינו החלטה לשינוי מעשי כזה או אחר ולא לתת לה להישאר כ"רעיון יפה" ולהתמסמס אל תוך ההבל והריק של החיים.

"טריק" נוסף של היצר הרע הוא לא לומר לנו "אל תעשה", אלא "תעשה עוד מעט" / "אחר-כך". הדחיינות היא אחת ההמצאות המבריקות של השטן. הוא יודע שברגע שאנחנו מתמהמהים מעט - העצלנות והספקנות יכנסו. כל מי שאמר "מחר אתחיל דיאטה" יכול להעיד שגם כשהגיע אותו מחר מיוחל הוא מצא עצמו אוכל מהעוגה והבורקסים האסורים. אם לא מתחילים דיאטה עכשיו היא כבר לא תתחיל, ועל כך אמר הילל הזקן בפרקי אבות: "אם לא עכשיו – אימתי?".

כל ספורטאי מקצועי וחובבן יודע שהרגע הכי קשה באימון הוא לא בקפיצות ולא בריצות, אלא במכשול הראשוני של קשירת השרוכים בנעלים. ברגע שעוברים אותו – כל העשייה לאחר מכן קלה הרבה יותר.

תחבולה נוספת של היצר היא לגרום לנו להתחיל עשייה כלשהיא, אולם לא להעמיק בה. הרדידות והבינוניות הם מחלה קשה של האדם העצל, אשר מסתפק בסימון "וי" ברשימת המטלות, בעוד ליבו ושכלו כלל לא השתתפו בעשייתה.

חשוב להבין שזריזות אינה פרושה חיפזון ועשייה נמהרת ולא שקולה. פתגם עממי אומר "החיפזון הוא מהשטן". אין בדברי חלילה משום קריאה להחליף את ההיגיון הבריא בפזיזות. כל דבר, ובטח ובטח כל עשייה שבקדושה, מחייבת פעולה מתוך יישוב דעת ונחת רוח. ה"זריזות" עליה מדבר הרמח"ל (וגם מאמר זה) היא זריזות של חריצות וחיוניות.

לסיכומו של דבר, ודאי שאי אפשר לחשוד באברהם אבינו כי הוא שש להקריב את בנו יצחק על גבי המזבח וכי הזריזות המופלאה בה ביצע את הפעולה מעידה חס ושלום על הנאתו מעשייה זו. אברהם השכיל להבין את המעלה שבביצוע המצוות במהירות ומתוך אמונה תמימה בבורא, וכמוהו הייתה, כאמור, גם רבקה, אשר לאורך כל הפרשה הצטיינה בזריזותה ובטוב ליבה.

הלוואי וגם אנחנו, בניהם ובנותיהם, נאמץ משהו מגדלותם של אבות האומה ונהייה אף אנחנו כזריזים המקדימים לכל מצווה.

שבת שלום, ניר אביעד J
 

משימה לשבת

יש לחשוב על עשייה טובה רוחנית או גשמית שהינו רוצים לעשות ונמנעים בגלל כבדות ועצלנות לבצעה. זה יכול להיות החל מקניית ספר קודש שהרבה זמן אנחנו רוצים, דרך טלפון לאדם יקר שאנחנו לא מספיקים לעשות ועד תליית מדף או תמונה שאנחנו דוחים שוב ושוב.

לאחר שאותה משימה (או משימות...) עולות לנגד ענינו – מיד ובלי שהות לרוץ ליישמה. כאן ועכשיו. אין אחר כך.


סיפור לשבת – "הגיבן הקדוש" מאת הרב שלמה קרליבך

אחד המורים הגדולים בזמן המודרני היה רבי קלונימוס קלמן שפירא, האדמו"ר מפיאסצ'נה, שנרצח בגטו ורשה. הוא אמר שילדים בני חמש ככר זקוקים למורה; הם זקוקים למישהו שיחבר את נשמתם לשמים. על כן הוא הקים ממלכת ילדים. היה לו בית ספר שלמדו בו אלפי ילדים, והוא היה אביהם, אמם וחברם הטוב ביותר. הוא הועבר בידי הנאצים הגרמנים לגטו ורשה בשנת 1940. שם הוא כתב ספר מופלא בשם "אש קודש", המסכם את השיעורים שהעביר בחשכת הגטו. הוא נרצח במחנה המוות טרבלינקה.

כשיצא ספרו לאור אחרי שהסתיימה המלחמה, הכה בי יופיו; הוא חדר עמוק ללבי. שאלתי בכל מקום אפשרי: "איפה הילדים האלה? אותם ילדים יקרים ששמעו את השיעורים האלה מדי שבוע? הייתי רוצה מאוד לדבר איתם" נאמר לי שלא שרד מהם איש, אף לא אחד.

אבל יום אחד, לפני כמה שנים, הלכתי לאורך רחוב הירקון בתל-אביב, ומולי ראיתי איש גיבן. כל כך כפוף. כל כך שבור. פניו היו יפיפיות, אבל כל צורת גופו הייתה מעוותת. הוא טאטא את הרחובות. היתה לי הרגשה שזהו איש מיוחד, ולכן אמרתי: "שלום עליכם."

הוא ענה לי בפולנית כבדה. שאלתי אם הוא מפולין. והוא אמר: "כן, אני מפיאסצ'נה." לא האמנתי למשמע אוזני – פיאסצ'נה! שאלתי אם ראה אי פעם את רבי קלונימוס קלמן הקדוש מכולם, האדמו"ר מפיאסצ'נה. והוא אמר לי: "מה זאת אומרת ראיתי אותו? הייתי תלמיד בבית הספר שלו מגיל חמש עד גיל אחת-עשרה. כשהייתי בן אחת-עשרה נלקחתי לאושוויץ. הייתי כל כך חזק, שהם חשבו שאני בן שבע-עשרה. הצליפו בי והכו אותי ובעטו בי, ומעולם לא שבתי לאיתני; לכן אני נראה כך. אין לי אף איש בעולם. אני לגמרי לבד."

הוא המשיך לטאטא את הרחוב.

אמרתי "ידידי המתוק, אתה יודע, כל חיי חיכיתי לראות אותך, אדם שראה את הרבי מפיאסצ'נה, אדם שהיה אחד מילדיו. ספר לי בבקשה אחת מתורותיו."

הגיבן הביט בי בזעם: "אתה חושב שאתה יכול להיות באושוויץ חמש שנים ועדיין לזכור את התורות שלו?"

"כן אני בטוח בכך," אמרתי, "התורות של הרבי – איך אפשר לשכוח אותן?"

ואז הוא אמר: "בסדר, חכה." הוא הלך אל הברזייה לרחוץ את ידיו. הוא סידר את עניבתו,

לבש את מקטורנו ואז אמר לי שוב: "אתה באמת רוצה לשמוע את זה?"

"אני נשבע לך שכן. אני אספר את התורה שלך בכל העולם."

אז הוא התחיל: "אני רוצה שתדע שמעולם לא היתה שבת כמו אותה שבת. רקדנו מאות ואולי אלפי ילדים, והרבי שר ברכה למלאכים הקדושים, ובזמן הסעודה הוא אמר דברי תורה - בין המנות. ואחרי כל דבר תורה הוא היה אומר: "ילדים, קינדערלאך, תזכרו, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו."

נאנח הגיבן: "אתה יודע, הורי אינם, כל משפחתי, כולם מתו. וככה הייתי באושוויץ – לבדי, ורציתי להתאבד. וברגע האחרון יכולת לשמוע את המורה שלי אומר: "ילדים, תזכרו, עשו משהו טוב למישהו אחר. ילדים, עשו משהו טוב למישהו אחר."

הוא הסתכל בעיני במבט ישיר: "אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות באושוויץ בלילה? אנשים שוכבים על הרצפה בוכים, ולאף אחד כבר אין כח להקשיב יותר לסיפורים שלהם. הייתי הולך מאיש אחד לשני ושואל: "למה אתה בוכה?" והם היו מספרים לי על ילדיהם, על נשותיהם, אנשים שלא יזכו לראות יותר בחיים האלה. הייתי אוחז בידיהם ובוכה איתם. וכך הייתי עובר מאדם לאדם. זה היה נותן לי כח ליום הבא.

"כשהגעתי שוב לקצה גבול היכולת שלי, שמעתי את קולו של הרבי שלי. אני רוצה שתדע שאני כאן בתל-אביב, ואין לי איש בעולם. ירדתי לחוף, חלצתי את נעלי, ועמדתי להיכנס אל תוך הים ולהטביע את עצמי, ולא יכולתי שלא לשמוע את קולו של הרבי שלי אומר: 'ילדים, קינדערלאך, תזכרו, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו.'"

הוא התבונן בי שוב זמן ארוך ואמר: "אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות ברחובות העולם?"

והוא המשיך לטאטא את הרחוב.

היה זה סוף הקיץ, והייתי צריך לחזור לארצות הברית למשך הסתיו. אבל כשחזרתי לתל-אביב והלכתי לרחוב הירקון לחפש את הגיבן הקדוש לא יכולתי למצוא אותו. שאלתי כמה אנשים והם אמרו לי: "מה, אתה לא יודע? הוא הלך לעולמו בתחילת הסתיו."

אבל האם לא כולנו גיבנים קדושים בדרך כלשהי? בכולנו העולם הכה קצת ולפעמים הרבה. כולנו שואלים את עצמנו לפעמים מאוחר בלילה "מה כל העניין כאן בעצם? מה אנחנו עושים פה?" התשובה היא, שלכל אחד מאיתנו יש קריאה, עבודה מיוחדת שרק הוא יכול לעשות בטאטוא רחובות העולם. אף אחד לא יכול לאמור לנו מהי אותה עבודה. אף אחד לא יכול לקחת אותה מאיתנו. לשם עשיית המלאכה הזאת אנו קמים בבוקר. זוהי קריאתה של נשמתנו.

שבת שלום, ניר אביעד

 

 

10 המאמרים הנצפים ביותר