‏הצגת רשומות עם תוויות wise planning. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות wise planning. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 6 בדצמבר 2014

פרשת "וישב" - סליחה, טעיתי!

בס"ד

בפרשת "וישב" נקרא על אחת מהפרשיות התמוהות והמביכות ביותר המופיעות בתורה, פרשייה שבימינו ודאי הייתה זוכה לסיקורים תקשורתיים רחבים ע"י שלל אמצעי התקשורת הצעקניים ורודפי הסנסציות שלנו. יהודה, אחד מבניו של יעקב אבינו וממנהיגי אותו הדור, התאלמן מאשתו ובצר לו התפתה ושכב בעבור כסף עם אישה אותה חשב לפרוצה. אותה אישה הסתבר בהמשך הייתה כלתו, תמר, אשר התאלמנה משני בניו הבכורים וציפתה להינשא לבנו הצעיר (כידוע, בתקופה ההיא הייתה נהוגה מצוות הייבום, לפיה האח נושא לאשה את אשת אחיו שנפטר). מאותו מפגש תמר נכנסה להריון, וכשנודע הדבר ליהודה שכלתו זנתה והיא הרה (עוד לפני שידע שה"פרוצה" עימה שכב היא למעשה תמר) הוא ציווה להמיתה. בשלב זה תמר גילתה לו בסתר את זהותה האמיתית והוא עמד בפני דילמה אישית וציבורית גדולה – האם להודות בפני משפחתו ובפני כל העם בטעותו ובמעידתו המוסרית או לשקר ולהתכחש. בסופו של דבר יהודה גילה אומץ לב וכנות מופלאים ובחר להודות בטעותו ולהתנצל עליה. באופן טבעי הוא ודאי היה נבוך מאוד מהסיטואציה, אבל גילוי האמת והשבת כבודה של תמר היו חשובים לו יותר מהאינטרסים והכבוד האישי, ועל כך יהודה זכה שכולנו נקראים על שמו – יהודים. המילה "יהודי" שורשה גם מלשון להודות ולהצביע על האמת (כלומר להעיד שיש מציאות של בורא בעולם), גם מלשון היכולת להודות ולומר "תודה" על מה שאנחנו מקבלים וזוכים לו, וגם מהיכולת להודות על הטעויות ולהתנצל.

הפלא הגדול הוא שמזיווג פסול זה נולד פרץ, שהוא, כידוע, השורש של המשיח, כלומר כוחה של האמת להצמיח גאולה.

דווקא הבאתו בתורה של הסיפור הזה, שעל פניו לא "מוציא טוב" את אבותינו ואת התורה כולה, מעיד על חוסנה. היהדות לא מחפשת "להצטלם טוב" ולא מחפשת לייפות את המציאות החיצונית למען רייטינג גבוה בעוד הפנימיות רקובה. היהדות פשוט מחפשת את האמת ואת הצדק. 

בפרשת "ויקרא" מופיע ציווי ברור בפני נשיאי (=מנהיגי) העם, אשר עושים טעות מוסרית כזו או אחרת - להודות במעידתם ולהקריב על כך קורבן מיוחד בבית המקדש. במציאות כזו שבה המנהיג מוכן להודות בפומבי בחטאו ולבקש מחילה, ודאי שנתיניו ימנעו מעשיית חטאים במזיד. ע"י הדוגמא האישית, שבלקיחת האחריות, המנהיג למעשה אומר שהחטא והטעות נובעים מחולשתו האנושית, ובזכות ההתמודדות עם טעויותיו הוא מלמד את העם לבוז לגאווה המזויפת, הטורחת להוכיח ש"אני בסדר" בכל מקרה ומצב.

מבלי חלילה להשמיץ ולרמוז לאף אחד ממנהיגינו בהווה באופן ספציפי, אנחנו חשים כיום את הכמיהה לתקופה בה התהלכו בקרב העם מנהיגים הגונים וענווים. מנהיגים, אשר גם ממרום מעמדם החברתי והכלכלי נתנו דעתם לאיכות התנהגותם האישית, וזכרו כי העם מביט בהם ומחקה מעשיהם. עם הרואה כיצד מנהיגיו מוכנים להודות בפומבי בטעויותיו, לבקש עליהן מחילה ואף להביא קורבן כפרה – יסיק מכך מסקנות מבורכות. הוא ילמד כי אין בושה בעשיית תשובה, הוא יבין כי גם המנהיגים הם בני אדם עם חולשות אנושיות ויושפע מאומץ ליבם להודות בחטאם ולעשות חשבון נפש מבורך.

קל לנו היום לראות את התנהלות מנהיגנו ולבקרם, ומובן לנו שרובם צריכים להתנהג אחרת, אולם מה אתנו? האם גם את עצמינו אנחנו רואים ומבקרים באותה חריפות וחדות? הרי ידוע שמנהיגי העם הם רק בבואה של העם עצמו! כמו ברוב תכונות הנפש קל לנו הרבה יותר לראות את הקלקול אצל אנשים אחרים ולא אצלנו. אנחנו תמהים איך מישהו אחר לא יודע להודות בטעותו, איך הוא "מתחפר" בעמדתו או שפשוט נשאר לעולם יהיר וגאה. האמת היא, כפי שנהג ללמד הבעש"ט הקדוש, שהעולם כולו הוא מראה אחת גדולה ומה שאנחנו רואים שקיים בחוץ - קיים בהכרח גם בתוכנו, אחרת לא היינו רואים אותו ומזהים אותו כתקלה. על כך אמרו חז"ל: "הפוסל במומו – במומו פוסל", כלומר מי שפוסל תכונה של אדם אחר בהכרח פוסל את התכונה שקיימת גם בו עצמו. מתוך ההבנה הזו, חשוב להבין שאותו קושי להודות בטעויות, שאנו מזהים אצל המנהיגים שלנו ואצל הסובבים אותנו, קיים בהכרח גם בנו!


מדוע כל כך קשה לנו להודות בטעויות שלנו ולבקש סליחה? לעניות דעתי הסיבה העיקרית היא האגו ומידת הגאווה שלנו שמונעים מאתנו לראות את פגמנו ובטח שלא לחשוף אותם לזולת. קשה לנו להודות שאנחנו לא מושלמים ולוותר על התדמית המוקפדת שביקשנו לשוות לעצמנו. אם נסתכל על עצמנו עם היד על הלב נראה שכשאנשים אחרים (בין אם קרובים ובין אם רחוקים) באים אלינו עם תוכחה אנחנו לרוב מיד מסתגרים ומחפשים תירוצים מדוע אנחנו צודקים והשני טועה. מנגנון נוסף ומוכר של היצר הרע הוא להדוף את הביקורת ולהוסיף כלפי האומר אותה: "אתה מעז לומר לי זאת?! ראית איך אתה בעצמך מתנהג?". בתור אנשים שמחפשים את האמת עלינו להתעלם ממגרעות הזולת ולהתמקד בדרוש שיפור בנו. ייתכן שגם השני לא "טלית שכולה תכלת", אבל אין זה אומר שצריך להדוף הערתו. באופן סטטיסטי הרי לא ייתכן שאנחנו צודקים ב-100% מהמקרים, אז כיצד זה הגיוני שאנחנו לא עוצרים, מקשיבים באמת למה שנאמר לנו ובוחנים האם יש אמת בדברים ואנחנו לא בסדר?! התשובה המצערת היא שלרוב אנחנו לא מחפשים את האמת, אלא עוד ליטוף לאגו הפגוע. בתוכנו יש סנגור מעולה שדואג לשכנע את עצמינו כמה אנחנו נהדרים וצודקים, כמו גם קטגור מעולה שבקלות רבה מרשיע ושופט לכף חובה את הסביבה. אנשים שמרגישים עצמם "צודקים" כל הזמן וחפצים להוכיח לכולם עד כמה צדקתם גדולה בסופו של דבר הם הקורבנות הכי גדולים של עצמם משום שאין עונש גדול יותר מלהיות כלוא בתוך הקליפה של הגאווה והחשיבות העצמית המגוחכת הזו. האגו שלנו כל כך עדין, שברירי ורופף. כאשר אנחנו מתעמתים עם המחשבה המדכאת של הצורך להכיר בטעויות או במעידות שלנו אנחנו גולשים לעיתים קרובות לתוך הכחשה. מנגנון ההגנה המשומן שלנו מייצר לנו בקלות רבה תירוצים יצירתיים במיוחד, שלעיתים גובלים בשקר ממש, ואנחנו מתפתים להאמין בהם.

במסע החיפוש אחר האמת ואחר איכות חיים רוחניים וגשמיים טובים יותר, חובה עלינו לעצור ולשאול בכנות ובפשטות: "אולי אני טועה?", "אולי מה שחשבתי וידעתי עד עכשיו אינו הטוב ביותר האפשרי?". רובנו מחפשים שינוי כזה או אחר בחיינו אשר יכניס קצת חמצן של רעננות ושמחה ללב ולמוח שלנו. ההתחלה לכיוון אותו שינוי חייבת לעבור דרך יצירת סדק באותה חומת הגאווה, שהביאה אותנו לאן שאנחנו נמצאים היום, ולאמירה כנה שאולי אנחנו לא כל כך מושלמים, ושאולי יש לנו עוד מה ללמוד ומה לשפר.

היכולת להודות בטעות, להתנצל ולנסות לתקן הן מהיכולות החשובות ביותר בכל אינטראקציה שהיא בין בני אדם. לא משנה באיזה סוג קשר מדובר – בן זוג, קולגה, אח, מעסיק, חבר, הורה וכו' – הודאה בכך שטעיתי חיונית למען רכישת האמון של הצד השני. כולנו שוגים – מקטן ועד גדול (כפי שמוכיחה הפרשה), כאשר דווקא ההודאה ולקיחת האחריות הם אלה שמאפשרים למערכת היחסים בנינו לבין הזולת (כמו גם בנינו לבין הקב"ה) לצמוח.

אם חלילה בשעת רתיחה הטחתי באשתי עלבונות - אין מעשה גברי ואמיץ יותר מלהתנצל לאחר מכן מעומק הלב ולקבל על עצמי לנצור לשוני מרע, לא משנה מה תהיה הסיטואציה העתידית. אם הפעלתי את סמכותי ההורית כדי להשתיק את הילד הרועש, אשר כל פשעו היה שרצה את תשומת ליבי בזמן שכל כך רציתי לנוח - אין דבר אבהי יותר מלהתעשת מוקדם ככל שניתן ולפייסו במילים חמות ובמשחק משותף (כן, גם אני "מת" מעייפות אחרי יום מפרך במשרד). אם הייתי קצר רוח כלפי הכפופים לי בעבודה וניצלתי את העובדה שפרנסתם תלויה בי – אין דבר אצילי יותר מלהתנצל ולהתאמץ להבא להיות בוס נוח וקשוב יותר. הקב"ה אומר לנו: "מודה ועוזב – ירוחם". רק ע"י ההודאה בטעות והחרטה זוכים לרחמים ולאפשרות להתחיל מההתחלה.


ממש לא צריך לחכות ליום כיפור בשביל ליישב את ההדורים עם החבר מהמשרד הסמוך, עם הדודה מעפולה או עם השכן מקומה שלישית. מי יודע מה יוליד יום והאם עוד יהיו לנו הזדמנויות לסיים סכסוכים ישנים? עובדה היא שככל שעובר הזמן אנשים נהיים יותר כעוסים ומבוצרים בעמדתם וקשה להם הרבה יותר להודות בטעותם, לסלוח ולבקש סליחה. אדם חכם יידע ל"כבות את השריפות" מיד ברגע התרחשותם. בזוגיות המצב רגיש שבעתיים. אנשים יכולים לצבור בבטן תסכולים במשך שנים רבות ומשום מה לא לנסות לפתור אותם באמת. זוגות רבים שהתגרשו מבכים על העובדה שהם לא השכילו לפתור את הבעיות בניהם עוד כשהן היו קטנות. בעזרת דו-שיח פתוח ורצון הדדי אמיתי וכנה ניתן להבין אחד את השני ואז כפועל יוצא רוב הכעסים והמריבות יפתרו מאליהם. צריך לזכור שבזוגיות אסור בתכלית האיסור "להתחפר" בתוך הגאווה ולנסות לכופף את היד של הפרטנר שלנו. אם היינו לא בסדר חובה לרוץ ולהתנצל מיד.

האחריות של כל אדם לתיקון מידותיו בראש ובראשונה מונחת על כתפיו. יחד עם זאת, גם לסביבה בה חי האדם השפעה מהותית על דרכו ועל סיכוייו לצאת "מהמטריקס" – מההרגלים האוטומטים והשלילים. לצערנו, האווירה הכללית כיום לא תמיד מאפשרת לאדם לוותר על הגאווה ושאר המרעין-בישין שקיימים בו ולהודות בפרהסיה בשגיאותיו. במקרים רבים כשנראה אדם שחושף את עצמו, יהיו בסביבה גורמים ש"יעוטו על הטרף", ישמיצו, ילגלגו וינסו להרוויח מהדבר הון אישי כזה או אחר. אפשר לראות את זה היטב בפוליטיקה, בתוכניות ראליטי, בספורט ובמקומות עבודה מסוימים. כשאדם מרגיש מאוים אין סיכוי שהוא ייתן לצד העדין שבו לבוא לידי ביטוי, ולפיכך האחריות שלנו היא קולקטיבית. מתוך ההבנה הזו יש לנהוג בסבלנות יתרה כלפי אותם שכבר כן מעזים ומודים בטעויותיהם. לפעמים צריך לעצום עין אחת ולהתעלם מעבירה של החבר ולפעמים צריך פשוט לחבק ובמילת עידוד ופרגון להראות את התקלה ולהצמיח לדרך חדשה וטובה יותר. אנשים שמחפשים את החולשות של הזולת ומתמקדים בהן משולים בחסידות לזבובים. כשם שזבובים נמשכים אל הפסולת (על סוגיה השונים...) ונהנים להיות בסביבתה, כך נהנים מכך אותם אנשים שמתמקדים בחיסרון וב"פסולת" של הזולת, ומקור חיותם הוא חרפתם, חולשתם ועלבונם של עמיתיהם וחבריהם. אם נהיה כנים נגלה שבכל אחד מאתנו קיים איזה זבוב שכזה. זו הסיבה שאנחנו נהנים לשמוע פיסת רכילות עסיסית. החולשה והקלון של הזולת גורמים לנו באופן מוטעה להרגיש טוב יותר עם עצמינו. במציאות כזו כמעט ובלתי אפשרי להסיר את השריון והמגנים, להיות אדם כן ועניו ולדעת להודות בטעות. הפחד מהערה מלגלגת או צינית גורם לנו להסתגר ולהגן על מעשינו והחלטותינו, גם אם אנחנו יודעים שהם שגויים.

סיפורי המקרא עסקו לא אחת בקושי האנושי להודות בטעויות ולקחת אחריות. כולנו מכירים את הסיפור על אדם וחוה בגן עדן ועל החטא שלהם כשאכלו מעץ הדעת בשעה שאסור היה להם לעשות כן. אולם, כשקוראים בסיפור לעומקו מגלים שהחטא המשמעותי יותר לא היה בעצם האכילה מהפרי האסור, אלא בהתחמקות שלהם מאחריות. מיד לאחר החטא הקב"ה אימת את אדם וחוה עם מעשיהם ושאל אותם מדוע המרו את פיו? התגובה של אדם הייתה: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל" - הוא מאשים את האישה ובמרומז גם את הקב"ה בעצמו על שהוא היה זה שנתן לו אותה. אח"כ הקב"ה פונה אל האישה והיא עונה "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל". אנחנו רואים כיצד כל אחד "גלגל את האחריות" ממנו והלאה והאשים גורם אחר. אחת הדעות היא כי הקב"ה היה מוחל לשניים אם הם היו מתוודים על מעשיהם, בעוד החטא האמתי שבעטיו הם נענשו, היה בעצם הבריחה מאחריות ואי היכולת להודות בטעות ולבקש סליחה.

לעומת אדם וחוה, על היכולת להודות בטעויות אנחנו לומדים מדוד המלך. באחד מהסיפורים הדרמטיים, שבספר שמואל ב', דוד שולח למות בקרב אבוד מראש את אוריה החיתי במטרה לזכות באשתו היפה בת-שבע. למרות שהגמרא אומרת ביחס לפרשיה זו: "כל האומר שדוד חטא - אינו אלא טועה", עולות בנו קושיות לא פשוטות על התנהגות דוד. בהמשך למתואר בסיפור אנחנו קוראים על תוכחתו של נתן הנביא לדוד כפי שהיא משתקפת במשל "כבשת הרש" המפורסם. הנביא תיאר לדוד המלך סיטואציה דמיונית לפיה הגיע אורח אל ביתו של אדם עשיר מופלג ובעל צאן ומרעה רב. במטרה להאכיל את אורחו, אותו עשיר הלך ושחט את כבשתו היחידה של העני המרוד של אותה העיר ולא את אחת מכבשותיו הרבות. בתשובה לשאלתו של נתן מה דעתו על המקרה, דוד ענה כי העשיר הוא "בן מוות". ברגע זה נתן הסביר לו את המשל והנמשל ודוד הפנים שבעצם הוא נהג בדומה לאותו עשיר, שאך זה עתה הוא שפט למיתה. הגדולה של דוד, שבזכותה אף ניצל (לא לפני שעבר חיים קשים מנשוא שמירקו את עוונו ותיקנו את פשעיו), הייתה שברגע שהבין את האמת הוא לא ניסה להתחמק, ובו במקום אמר "חטאתי להשם!". לקיחת האחריות והמרדף אחר הצדק והאמת האובייקטיבית הנחו אותו תמיד.

מידת האמת כה חשובה ומהותית ביהדות עד כי הגמרא מעידה כי "חותמו של הקב"ה אמת", והמשנה ב'פרקי אבות' מוסיפה: "על שלשה דברים העולם עומד על הדין, ועל האמת, ועל השלום". ההמלצה שלי לשבוע הקרוב היא להתאמן על שנכתב כאן, "ליטול קורה מבין עינינו", ולפחות פעם אחת לומר קודם בנינו ובין עצמינו ולאחר מכן גם למישהו אחר: "סליחה, טעיתי". בהתחלה הוויתור על ה"פאסון" והאגו קשה וכואב, אבל בהמשך מבינים שאין דבר משחרר ומשמח מזה.

שבת שלום, ניר אביעד

יום חמישי, 4 בדצמבר 2014

פרשת "וישלח" - הכסף מסובב את העולם

בס"ד



ניסיון הפרנסה הוא אחד מהניסיונות הקשים והמאתגרים ביותר שרובנו מתמודדים עימו במהלך חיינו, והוא מחייב שילוב של השתדלות ומאמצים מעשיים יחד עם הרבה אמונה. כולם זוכרים את חטא אדם וחוה שבעטיו נגזר עלינו "בזיעת אפך תאכל  לחם", ובכל פעם שאנחנו חווים עוד יום ארוך ושוחק במשרד או שוב פעם מקבלים בדואר מעטפה ובה חשבון ארנונה/חשמל/גז אנו נזכרים באבא ובאמא של כולנו ושואלים "למה למען השם לא התאפקתם קצת? עץ הדעת היה כל כך טעים שזה היה שווה את כל זה?!".

"אין לי כסף אין לי" שר גידי גוב, ואכן רוב בני האדם מתהלכים בתחושה פנימית שאין להם מספיק כסף כפי שהיו רוצים ומרגישים טרודים מאוד מסוגיה זו. במאמר היום ננסה לתאר את הגישה והתפיסה של היהדות כלפי אותו קושי שכולנו נתקלים בו ולהציג מספר עצות וטיפים מעשיים שנתנו לנו חכמי ישראל לאורך הדורות כיצד לחיות חיים של אמונה יחד עם חיים של רווחה כלכלית.


פרשת השבוע שלנו עוסקת ברובה במפגש הפיוס בין יעקב אבינו לבין עשיו לאחר שיעקב נאלץ לגלות מארץ ישראל לשנים רבות מחמת כעסו של אחיו. לאחר הפגישה הדרמטית, החיבוקים והבכי המשותף, יעקב מבקש מעשיו לקבל ממנו מנחה בדמות כמות גדולה של עזים, גמלים, פרות ואתונות. עשיו בתחילה מסרב באומרו: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ לִי רָב". יעקב מפציר בו ואומר: "קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִּי-חַנַּנִי הקב"ה וְכִי יֶשׁ לִי כֹל". בהבדל בין הביטויים "רָב" ו"כֹל" מתמצה ההבדל בין השניים. לכאורה, התבטאות יעקב "יש לי כל" תמוהה, שכן למי באמת יש את הכול?! ובכן, מסתבר שיעקב בא ללמד אותנו כלל גדול ומשמעותי מאוד בחיים - יש לשמוח באמת ובתמים עם מה שיש לנו ולא להרגיש עצבות ותחושת מחסור גם אם בפועל אין לנו את כל מה שהיינו חפצים בו. המילה "רב" מתייחסת לכמות, ועשיו, המוכר לנו מהפרשה הקודמת כאיש חומרני וגס, מייצג את התפיסה (שלצערנו רבים מאוד מאתנו לוקים בה) של המרדף אחר החומר מתוך דמיונות ששם האושר שלנו חבוי. יעקב, לעומת זאת, אומר לו שגם אחרי שהוא ייקח ממנו את כל הגמלים, העזים והאתונות, עדיין יישאר לו "כל" ועדיין הוא ירגיש שיש לו "כל", משום שגם כשהוא מחסיר מרכושו, זה לא פוגע בתחושה הסובייקטיבית שלו שיש לו את כל מה שהוא צריך.

בן זומא בפרקי אבות שואל: "איזהו העשיר?". התשובה שרובינו הינו נותנים, מתוקף היותנו שבויים בעל כורחנו בתוך הלך הרוח של "החלום האמריקאי", היא שעשיר הוא מי שיש לו כמה בתים יפים, עובד כמנכ"ל מצליח בחברה גדולה, אוכל במסעדות ה"נחשבות",  לובש את המותגים העדכניים, מבלה פעמיים בשנה בחופשות פאר בחו"ל ורוכש את שלל המותגים המופיעים בפרסומות. למרבה הפלא, התשובה של בן זומא שונה - "איזהו העשיר? השמח בחלקו!", כלומר על מנת להרגיש עשירים עלינו להיות שבעי רצון ממה שיש לנו כעת או ממה שביכולתנו להשיג תוך מאמצים סבירים ומתאמים לנו. התפיסה שלנו לעושר ולהצלחה היא השוואתית. אדם עם כמה מיליונים יחשב וירגיש עשיר אם מסביבו יהיו אנשים שאין להם סכום גדול כמו שיש לו. לעומת זאת, אותו אדם לא יחשב וירגיש עשיר בחברה של מיליארדרים. מתי אם כך אדם עשיר מפני שהוא עצמו באמת עשיר ולא מפני שהאחרים עניים? כשהוא שמח במה שיש לו, גם אם זה מעט! מי שנופל בידי התאווה לרדיפת ממון לעולם לא יהיה מסופק כי תמיד הוא ירגיש שאין לו מספיק בלי תלות בכמה בפועל הוא באמת השיג. תחושת העושר והעניות הן סובייקטיביות ותלויות במתבונן. חשוב לזכור שהאושר לא מתייחס רק לכמות כסף, אלא לכל צורך חומרי ונפשי אחר שיש לנו.

הרבי מקוצ'ק נהג לומר שהבעיה הכי גדולה של העניים היא שהם חושבים שאם הם יהיו עשירים הם יהיו שמחים. זו טעות מרה, שכן האושר האמיתי לא תלוי במציאות חיצונית אלא בחיבור נפשי ורוחני לעצמינו ולקב"ה. דוגמא יפה לכך הוא הסיפור על רבי עקיבא ואשתו רחל, אשר חיו בראשית נישואיהם בדלות חומרית איומה ולנו על מעט חציר באסם עבש. הקב"ה סיבב את הדברים כך שאחד השכנים, שהיה עני אף יותר, ביקש מהם מעט קש כדי להשכיב עליו את התינוק שנולד לו ובזכות הנתינה הם הרגישו עשירים.  בדורנו בו הדת השולטת עברה להיות "דת הצרכנות", וכי כהני הדת הפכו להיות האוליגרכים והסלבריטאים למיניהם, עיקר "תחושת המחסור" נובעת משאיפה לצריכה מופרזת. הפרסומות מספרות לנו מה אין לנו ואנו מתפתים להאמין ולהרגיש את אותו חסר מדומה.

 

תאוות הממון היא מהקשות שישנן, ולראייה, להבדיל מתאוות אחרות, כדוגמת אוכל או מין, גם כשמשיגים ממנו עוד לא שבעים. רוב בני האדם רוצים מהכסף והרכוש עוד ועוד בלי קשר לצרכים האמתיים שלהם. היטיבו חז"ל לתאר זאת: "יש לו מנה (מאה) רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות" ו"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" (כלומר אין אדם שמרגיש מרוצה ממצבו החומרי וכל מי שנפטר מרגיש שהוא השיג רק חצי ממה שהיה רוצה). שלמה המלך הוסיף וכתב בספר 'קהלת': "אוהב כסף לא ישבע כסף", כלומר כאשר אדם שקוע בשאפתנות חומרית, רעבונו לא ישבע לעולם, אלא יוכפל וירבה מכיוון שככל שינסה להשביע את רעבונו כך יוסיף לרעוב ולרצות יותר ויותר. עובדה זו הייתה יכולה להישאר כאנקדוטה משעשעת אלמלא שלתפיסה הזו יש מחיר מעשי כבד מאוד בחיים של רבים מאיתנו. אין עוררין על כך שחשוב לעבוד ולהתפרנס, אולם, לצערנו, הרבה אנשים עובדים הרבה יותר מידי שעות מכפי הצורך, והדבר בהכרח בא על חשבון בילוי זמן איכות עם בני/בנות הזוג והילדים, או על חשבון זמן חשוב של פנאי אישי. רבים רצים לצבור כסף ובסוף נפטרים ומורישים אותו הלאה מבלי שבאמת זכו ליהנות ממנו, או שלחלופין עובדים כמו חמורים שעות נוספות כדי לממן את המוצר האלקטרוני החדש והלגמרי מיותר שהם רכשו או כדי לקנות אוטו במודל חדש יותר משל השכן ממול. לא, אנחנו לא באמת צריכים לקנות דירה כה יקרה ולהשתעבד כל החיים למשכנתא וגם לא חייבים להתהדר באייפון הכי חדשני ונוצץ.

כולם מדברים על "יוקר המחייה" ומפנים אצבע מאשימה לממשלה, לתעשיינים, ליבואנים, לחרדים, למתנחלים, לשמאלנים, וכו' וכו', וכל זאת במקום להפנות את המבט פנימה ולבחון בכנות האם אנחנו באמת צריכים את כל מה שאנחנו רוצים.

 

בקריאה  של פרשת השבוע הנוכחית אנחנו פוגשים שתי התייחסויות חשובות נוספות לנושא הכסף והממון. כתוב ביחס ליעקב, רגע לפני המפגש עם עשיו: "וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק... וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" ונשאלת השאלה מדוע במצב המסובך בו הוא היה נמצא הוא בחר לחזור לבדו למקום הקודם בו כל פמלייתו שהתה ולהסתכן בפגיעה? רש"י התייחס לסוגיה באומרו כי "יעקב שכח פכים (כלים) קטנים והוא חזר לצדו השני של הנהר כדי לקחתם". מהעובדה, שעבור יעקב רכושו היה כה חשוב, חז"ל למדו כלל גדול לפיו "צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם". לכאורה הדבר מהווה פלא גדול, שכן מה פשר אהבת הממון הזו? על פניו, היינו מצפים שאדם גדול כמו יעקב יהיה כל כולו שקוע בעולם הרוח והוא לא יסתכן בעבור זוטות כמו מספר כלים קטנים שנשכחו. במקום אחר הגמרא במסכת תענית מביאה את הסיפור המפורסם על אבא חלקיה שבשובו מן העבודה, כשהיה עובר דרך שדה קוצים, היה מרים את גלימתו. שאלו אותו חכמים למה הוא עושה כך, הרי הגלימה תגן עליו מן הקוצים והוא ענה להם שהשריטות שבגוף חולפות ומתרפאות ואילו הבגדים לעומתם עלולים להיפגע ולהתקלקל. כדי להבין את ההתנהגות המשונה הזו של השניים יש להבין קודם לכן את המקום שנותנת הדת שלנו למונחים של כסף וממון. על פי התפיסה היהודית, כסף שהרווחנו ביושר (ולא חלילה בגזל ובמרמה) הוא יקר מאוד וערכו עולה לאין ערוך על שוויו הכלכלי. הדבר נובע מהעובדה שתפקיד האדם בעולמו של הקב"ה הוא לפתח ולשכלל אותו. כבר בפרשת "בראשית" ניתנה לנו הנחייה לכבוש ולרדות בשאר הברואים, ובעצם להיות שותפים לבורא במלאכת עיצוב העולם. הממון שאנחנו יוצרים כתוצאה מעבודתנו (בין אם פיתחנו תרופה חדשה, בין אם אפינו עוגות בקונדיטוריה ובין אם סללנו כבישים) הוא העדות לכך שביצענו את ייעודינו ויצרנו מציאות חדשה שבגינה אף זכינו לשכר. בזכות העבודה והעשייה הפיזית שלנו אנחנו נהיים שותפים של הקב"ה למלאכת הבריאה. מהסיבה הזו כל הצדיקים הגדולים התייחסו בכבוד גדול לממונם ולרכושם.

יעקב אבינו היה השילוב הבריא בין הקודש והחול. מצד אחד הוא היה "איש תם יושב אוהלים", ומהצד השני הוא לחלוטין חי את חיי המעשה והחומר. שקדנותו של יעקב בלמוד תורה לא סתרה את העובדה שהוא הבין שהעולם יתקדם אם יהיו בו חיי מסחר שוקקים ותוססים. זהו בתמציתיות אותו סולם המקשר בין השמיים והארץ, עליו יעקב חלם בפרשה הקודמת – סולם המחבר בין החומר והרוח ומחייב אותנו להביא קדושה אף לעשיות שהן כביכול הארציות ביותר כדוגמת פרנסה, אכילה ושתיה ופרייה ורבייה.

ה"חידוש" של יעקב היה שאת פעולת המסחר יש לעשות מתוך כללים אמוניים הכוללים הדדיות ויושר. עוד לפני שמצוות המשא ומתן ביושר ואמונה ניתנו, יעקב השכיל להבין שהדרך היחידה לקדם את העולם לעבר היעוד והתיקון שלו היא בעשייה כלכלית נמרצת ואקטיבית, הנעשית גם מתוך אהבת הזולת ולא רק מתוך אהבה עצמית.


בנוסף, בפרשה הנוכחית מופיע התיאור הבא: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם. וַיִּחַן אֶת-פְּנֵי הָעִיר". המשנה במסכת שבת מסבירה ביחס לפסוק זה שאחת הפעולות הראשונות שיעקב אבינו עשה עם חזרתו לארץ אחרי השנים הרבות בניכר הייתה לבנות מערכת מסחר וכלכלה בעיר. האדם, שאולי היה הגדול ביותר מבחינה רוחנית בהיסטוריה האנושית ("בכיר האבות"), מצא זמן בין כל עיסוקיו הנעלים לדאוג לענייני החומר הכי ארציים. בזכות גדולתו הוא השכיל להבין שכלכלה מפותחת היא המפתח לאושר ולעושר של העולם.

מהנדס/עורך דין/פועל זבל/כלכלן – בכל מקצוע ניתן לעשות טוב ולקיים את רצון התורה או לחלופין להיות אגואיסט. המשימה שלנו בעולם היא לחיות בתודעה שבכל מה שאנחנו עושים הקב"ה נמצא עמנו ושתפקידנו להיות "חיילים בצבא של עשיית הטוב". אדם שעובד, לדוגמא, כקופאי בסופרמרקט יכול לחשוב רק על המשכורת ועל המשימות הטכניות שיש לבצע תוך תחושת מרירות פנימית וציפייה לתום המשמרת, או לחלופין לעשות את אותן הפעולות בדיוק, כאשר במקביל הוא חושב ומכוון כיצד הוא עושה טוב לסובבים אותו (הלקוחות להם יאיר פנים, המעסיק, משפחתו שתהנה ממשכורתו, וכו') – גם זה נחשב לחיבור בין הקודש לחול.

מה שחשוב זה לא כמה נרוויח, אלא איזה ברכה נראה מהכסף. בניגוד לגישה האמריקאית בה הדולר הוא האלוהים וכל מטרה מקדשת את האמצעים כדי להשיג אותו, החוכמה היהודית היא להרוויח ממון, אך לעשות את זה בהגינות ולשמוח בחלקנו. נקודת מבט גשמית על העולם בהחלט תראה לנו אנשים מסוימים שגוזלים, משקרים ומרמים בעסקים, וכתוצאה מכך מגדילים את חשבון הבנק שלהם. מבלי להיכנס לחשבונות של מעלה ולתיקון הלא נעים שעוד מחכה להם בעולם הבא, התבוננות מעט מעמיקה כבר בעולם הזה תגלה לנו שלרוב אותם אנשים אומנם יש יותר זוזים בארנק, אבל שקט נפשי, שלום בית, שמחה ונחת רוח הם מושגים הרחוקים מהם מאוד. אם מעט נפתח את העיניים ונתעלה מעל החלום המטופש שהעולם מנסה למכור לנו לפיו "עושר שווה אושר" נגלה שמי שפועל מתוך אמונה ושומר על חוקי השם זוכה ליהנות הרבה יותר מהכסף שהוא זכה להרוויח. היהדות חלילה לא מטיפה לעניות או למחסור ודלות ואפילו מכבדת ומעודדת להצליח מבחינה חומרית, אולם ההצלחה הגשמית אינה חזות הכול, אלא תפקידה לתמוך ולאפשר את חיי הרוח. רבי אלעזר בן עזריה בפרקי אבות היטב לתאר את מערכת היחסים העדינה בין הכסף והחומר לבין הרוח והנשמה באומרו: "אם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה אין קמח". אספקט אחד של החיים מבין השניים לבדו אינו מספיק. להבדיל מתורות המזרח המטיפות להתנתקות טוטאלית מהחומר ואף בזות לו, היהדות בהחלט מכירה בחשיבותו. ראייה לכך אנו מוצאים בכבוד הגדול שנהגו חז"ל לתת לאנשים עשירים. לפי תפיסתם, מאחר והקב"ה הוא זה שבחר לתת שפע חומרי לאותו עשיר, אזי ודאי יש בו מעלה טובה ששווה לכבד. מעבר לכך, ישנם תיאורים על רבנים גדולים שנהגו ללמוד תורה, כאשר על שולחנם בזווית העין הם נהגו להציב את כל היהלומים והאבנים הטובות שהיו להם. על פניו, התנהגות זו נראית ההיפך הגמור מרוחניות, אולם מאחר שהם הכירו את נפש האדם היטב, הם ידעו את האמת לפיה הממון ותחושת הרווחה הכלכלית נותנים שקט נפשי המאפשר לנו לעסוק בתורה בנחת רוח. כאשר הרמה ההישרדותית שלנו אינה מאוימת אנחנו פנויים רגשית להתקדם בעולמות המשמעותיים יותר של הרוח. אין ברצוני חלילה לומר שלא יכול להיות אדם עני שהוא גם גדול בתורה, ולראייה לא מעט מגדולי ישראל היו עניים מרודים, אולם מבחינתנו, "האנשים הרגילים", פרנסה וממון בהחלט חשובים ומאפשרים מחשבה צלולה ופנויה יותר. רווחה כלכלית, אם כך, היא דבר חיובי מאוד ביהדות, כאשר הסייג היחיד הוא שאותה עשירות לא תגרום לאדם לשכוח את מי שנתן לו את אותו שפע ותביאו להיכלא בשבי הגאווה והאגו של "אני ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה". בפרשת "האזינו" אנחנו מוזהרים שלא ליפול לכפירה ולבעיטה במסגרת הדתית דווקא מתוך שפע חומרי ("וישמן ישורון ויבעט") ומסיבה זו נאמר שניסיון של עשירות קשה מניסיון העניות.

מה שאנו יכולים ללמוד מההתייחסויות השונות שהובאו עד כה ביחס לכסף הוא שהיהדות בהחלט רואה בעבודה ובצבירת ממון כערך חשוב, אולם אך ורק אם הן נעשות למטרת קידום העולם ולא חלילה למטרת קידום ה"אגו" והגאווה הפרטיים או לטיפוח תאוות נמוכות כאלה ואחרות. הגמרא מבהירה כי כשאדם יגיע לבית דין של מעלה אחרי מאה ועשרים שנה הוא יישאל שם מספר שאלות נוקבות: "נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?". השאלה הראשונה אותה כל אחד מאתנו יישאל תהיה, כאמור, האם נשאת ונתת באמונה? לפרנסה מתוך יושר ואמונה פשוטה ותמימה יש חשיבות אדירה! לכל חובותיו הנוספים של האדם ולכל חמש השאלות הנוספות אין ערך רב אם לשאלה הבסיסית תהא תשובה שלילית. ללימוד תורה, לעשיית מצוות בין אדם לחברו, להפעלת המוח להיות יצירתי ולהקמת משפחה יש ערך מופחת אם הדברים לא נעשו מתוך אמונה ומתוך יושר אמיתי.

לפי האמונה היהודית, הפרנסה שלנו למשך כל השנה הקרובה נגזרת משמים בראש השנה. למרות שהסכום הסופי שיכנס לכיסינו כבר קבוע וידוע מראש במדויק, אנחנו בהחלט מצופים להשתדלות ולעשיות בתחום. השכר הכולל אומנם קבוע מראש, אבל כמה נהנה מכסף זה – זה יקבע ע"י מעשינו היום-יומיים. תכלית האמונה היא שהאדם יחזיק בחבל בשני קצותיו – מצד אחד יקום בבוקר ויאמר לעצמו שאם הוא לא ילך היום לעבודה לא יהיה לו מה לאכול, ומהצד השני כשהוא חוזר בערב הביתה מיום עבודה מפרך יאמר לעצמו שגם אם הוא לא היה יוצא היום מביתו עדיין הוא היה זוכה להשיג את אותו הסכום בדיוק. בעצם בשלוב הזה אנחנו זוכים לקיים את ההנחיה של הלל הזקן: "אם אין אני לי - מי לי?" יחד עם המשך המשפט "וכשאני לעצמי – מה אני?".

טיפים לפרנסה טובה ורווחה כלכלית שקיבלנו לאורך הדורות מחכמי ישראל:

לא לדאוג- העיסוק האובססיבי של רבים בשאלות של "מה יהיה איתי?" ו"איך אצליח לפרנס את משפחתי?" הוא מוגזם וגוזל אנרגיות רבות. יש לסמוך על מי שדואג בטבע למזון לכל חיה וחיה שגם עלינו הוא לא יפסח. אם נפתח את העיניים נראה שכל העולם הזה הוא מסעדה אחת גדולה וכולם בסוף מסתדרים. כן להשתדל עבור הפרנסה (כמובן במידה סבירה), אבל לא לדאוג!

מעשר כספים - במבט ראשון מצוות מתן צדקה נראית כלא הגיונית ואפילו לא צודקת. למה שאני אעבוד קשה עבור פרנסתי ואח"כ עוד אצטרך לתת מתוך זה למישהו אחר? שהוא ילך גם כן לעבוד וירוויח את לחמו בעצמו! מה אני פראייר?! אין ספק שנתינה לאחר אינה קלה (במיוחד כשבכיסנו לא תמיד מצויה הפרוטה וגם כשלנו עצמינו קשה). יחד עם זאת, יש בנתינת צדקה מעין הכרזת אמון בבורא עולם ואמירה שאנחנו יודעים שגם אם ניתן משלנו הוא לא ישאיר אותנו חשופים וחסרים. מעבר לכך, הקב"ה אומר לנו ביחס למצוות הצדקה באמצעות הנביא מלאכי: "בחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים". חז"ל אף חידדו את העניין באומרם "עשר למען תתעשר". בין אם נתעשר מכך ובין אם לא – נתינה לאחר היא חובה מוסרית בסיסית והיא הופכת אותנו לאנשים טובים יותר .

שלום בית – המשנה במסכת 'בבא-מציעא' גורסת כי "מי שמכבד את אשתו זוכה לעשירות", וזאת משום שהקב"ה, בתור מי שרוצה תמיד לתת שפע לעולם, עשה את השלום ככלי שיכול לקלוט ולהכיל את אותם ברכה ושפע. רבי נחמן מברסלב פיתח נקודה זו באומרו כי גבר שמתנהג בצורה לא הולמת כלפי אשתו אזי במו ידיו הוא שופך את הדלי עם השפע שניתן לו מלמעלה. גם אם הוא ירוויח סכומי עתק הוא לא ייהנה מאותו כסף, הצרות ירדפו אותו והוא אפילו לא יבין מדוע.

יושר בעסקים - אדם שמילה שלו היא מילה ושהוא מתאמץ בכל מצב לעמוד בדיבורו זוכה להצלחה בעסקים, כפי שנכתב ב'מדרש בראשית': "הנושא ונותן באמונה נכסיו מתרבין". כל הטריקים והשטיקים הלא הוגנים שבמסחר אולי יביאו לאדם עוד כסף, אבל הקדושה תצא מחייו והוא יחייה חיים פנימיים שלא שונים מהותית מחייה של חיה. בהקשר הזה ראוי להזכיר את ההזהרה של חז"ל שטענו שאדם שמאכיל את ילדיו מכסף שהוא הרוויח בגזל גורם לנשמתם הזכה נזק אדיר. בבואנו להבין את ההגדרות של יושרה מומלץ לעיין בדבריו של הרמח"ל ב'מסילת ישרים' שטען, כדוגמא, כי על בעל חנות לממכר תפוחים אסור להציב את התפוחים היפים במעלה הערימה ואת הכעורים למטה, שכן גם פעולה זו נקראת תרמית. עד כדי כך צריך לדקדק ולהיזהר.

להימנע ככל האפשר מכעס - כאשר רוצים להביא לאדם שפע מן השמים בוחנים אותו ע"י מקרה מכעיס ואם הוא מתגבר ולא כועס אז הוא מקבל את אותו השפע. הינה עוד סיבה להימנע מכעס - ייתכן שהרגזנות גורמת לנו להפסד ממון.


שנזכה כולנו לרווחה כלכלית יחד עם שמחה במה שקיים.

שבת שלום, ניר אביעד

יום שבת, 15 בנובמבר 2014

בס"ד


פרשת "תולדות" – יצחק אבינו, למה אתה חופר?

פרשת "תולדות" ממשיכה ומספרת לנו את קורותיהם של אבותינו הקדושים, והפעם, בין יתר התיאורים השונים, מופיע הסיפור על ניסיונותיו של יצחק אבינו לחפור בארות מים, ההתנכלויות של הפלישתים, שסתמו את בארותיו בעפר, ולבסוף ניצחונו והצלחת המשימה. מאחר, וכידוע, "מעשה אבות סימן לבנים", הרי אין לראות בתיאורים אלה סיפורים היסטוריים בלבד, אלא הנחייה מעשית ביותר להתנהגות שאנו נדרשים לה גם היום - במציאות חיינו בה אנו פותחים ברז והמים זורמים בקלות ומבלי שניתן על כך את הדעת.

פעולת חפירת הבארות תכליתה, מעבר למציאת מים שמרווים את הצמא הפיזי, גם לגלות בתוך האדמה והעפר, המסמלים את שיא החומריות, את הרוח ועולם הנשמה המיוצגים ע"י המים. במקורות היהודים התורה הומשלה למים ולא בכדי הרבה מסיפורי המקרא עוסקים בחיפוש של שלושת האבות אחר מקור מים ומפגשים רבים וחשובים מתרחשים סביב הבאר (כדוגמת רבקה ואלעזר עבד אברהם, יעקב ורחל, משה וציפורה וכו'). האבות רצו לגלות לנו את הסודות הרוחניים של העולם ולכן כל הזמן חיפשו מקורות מים, כאשר החיפוש הפיזי הוא כמובן מטאפורה לחיפוש רוחני. זו היא גם הסיבה העמוקה מדוע אנו, צאצאי צאצאיהם, כה משוועים למים שירדו מהשמיים או שיתגלו מבטן האדמה. ברובד הפשוט המים, כאמור, מספקים את הצורך בשתייה ומסייעים לחקלאות ולתעשייה, אולם ברובד העמוק יותר המים הם המשמעות והרוח שכולנו מחפשים. בדור שלנו אנו רואים את ההתעוררות הגדולה של רבים לשוב את מקורותיהם היהודים ולהרוות את צימאונם, כפי שניבא הנביא עמוס: "הנה ימים באים נאום ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'". רבים וטובים כבר לא מסתפקים במרדף אחר הממון, הכבוד המזויף מבני אדם וההנאות הגשמיות של החיים בתוך הסביבה הקרה והמנוכרת בה אנו פועלים, אלא כמהים לאמת, למשמעות ולחיבור לעצמם ולנשמתם.

מול יצחק עמדו, כאמור, הפלישתים, אשר רצו לסתום את הבארות שהוא חפר וגילה. בפשט זה נראה כמו עוד סכסוך על טריטוריה ומאבק כוחות בין שבטים/מדינות מהסוג שאנחנו קוראים עליו בעיתון גם היום, אולם בעומק הדברים היה זה עימות רוחני על הכיוון שכל אחד מהצדדים רצה לראות את העולם צועד אליו. עד שאברהם אבינו הגיע והטביע בעולם את חותמו, הוא היה יבש מאמת, מאכפתיות של איש כלפי רעיהו, מערבות הדדית וממשפט צדק. יצחק, בנו, רצה כמובן להמשיך את הכיוון שלו, ואילו הפלישתים, שהרגישו איום על תפיסתם הגסה, האנוכית והאינטרסנטית, ניסו להתנכל לו ולחבל בתוכניותיו.


למים יש שתי תכונות משלימות: הם מנקים כל מה שמלוכלך ומיותר, ובנוסף מגדלים את החיובי שכבר טמון במציאות. ברגע שהמים פוגשים זרע/פוטנציאל הן נותנים לו חיים ועוזרים לו להיות מי שהוא. שתי התכונות האלה הן בדיוק מה שהאבות רצו לעשות – לנקות את הלכלוך המוסרי מהעולם ולגדל את הטוב שכבר קיים, אבל שבמציאות הרוחנית ששררה באותה התקופה לא יכול היה לבוא לידי ביטוי.

המסר הזה רלוונטי מאוד לחיים של כל אחד מאתנו: מעבר למקלחת של מים וסבון לפני השינה כדי לנקות את הגוף מלכלוך וזיעה, עלינו להכניס למערכת הרגשות שלנו מים מסוג אחר – מים של תורה, של רוח ושל אכפתיות לסובבים אותנו. המים האלה ינקו אותנו מהמידות השליליות שיש בנו ואח"כ גם יגלו לנו ויצמיחו את הפוטנציאל האדיר והאלוקי שקיים בכל אחד ואחת מאתנו.

רובינו משחיתים את זמנינו וכוחותינו ברגשות מאוסים של מרדף, קינאה, כעס, אגו, עצבות וכו'. מי שמתייאש כבר ממש יכול להאמין שזה מה שיש לעולם להציע ושזה מי שהוא ואין מה לעשות בנידון. האמת היא שיש הרבה מה לעשות בנידון! ע"י לימוד תורה ומוסר וע"י עשיית מעשי חסד על סוגיו השונים אפשר לנקות את עצמינו ואת העולם כולו. אנחנו יכולים לשנות את המציאות הפרטית שלנו ואז בע"ה גם לגלות מה תפקידנו בעולם כעם וכפרטים. המאבק שמתארת הפרשה אינו מאבק היסטורי בלבד. בכל אחד מאתנו מסתתר יצחק אבינו נמרץ שמשווע לגלות ולהפיץ את הטוב שיש בו ובעולם החוצה, כמו גם פלישתי גס וחומרי שמרגיש איום על "אזור הנוחות שלו" בכל פעם שמדברים על רוחניות ועל הצורך בשינוי. על מנת להתקדם חייבים לוותר על מה שמעכב מבעדנו לעשות זאת. אצל אחד זה יכול להיות ההרגל לצפות בכל ערב בשעשועון רדוד ועמוס במחשופים בטלוויזיה, אצל השני בעצלות ללכת לשיעור תורה ואצל השלישי חוסר מאמץ בקיום מצוות כיבוד הורים או במתן יחס של מלכה לאשתו. כל אחד מאתנו הוא טוב בבסיסו ולכולנו יש את הגנים של האבות הקדושים, כלומר לכולנו יש את האפשרות והפוטנציאל להתנקות ולהתקדש. גם היום העולם מלא אבק והבארות סתומים בחול ואנחנו לא יכולים להסתכל מהצד ולא להתערב. יש לנו אחריות על החיים שלנו ועל הסביבה, ולכן אנחנו מחויבים לחפור בארות ולהפיץ את המים ואת הניקיון והטהרה החוצה.


בעקבות ההבנה החדשה הזו מה הפרוש והמשמעות שהיהדות נותנת למים, אנחנו יכולים להבין את המשקל הרב שנתנו חז"ל לגשם וממטרים מעבר, כאמור, לתכליתם החשובה כמספקי מים גשמיים. במסכת תענית במשנה נכתב כי "גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה וכיום שנבראו בו שמיים וארץ", "גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גלויות", ואפילו "ביום גשמים אף פרוטה שבכיס נושאת ברכה".

אומנם, ברוך השם אנחנו אחרי שבוע של גשמי ברכה, אבל עדיין מאגרי המים במדינה מדולדלים מאוד אחרי כמה שנים שחונות, כאשר התחזיות לא צופות שיפור דרמטי. דווקא כעת חשוב שנשאל את עצמינו לפשר הדבר. האם זו רק תוצאה של ההתחממות הגלובלית? האם מדובר בגורל אכזר שנחת עלינו? ובעיקר – האם יש לנו אפשרות מעשית ביותר לשנות את הגזירה הקשה?

על מנת לנסות ולענות על שאלות אלה יש לשאול שאלה נוספת וחשובה לא פחות – מדוע בארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש, כמעט ואין אוצרות טבע ואפילו המים נמצאים בה בצמצום?

התשובות לכל השאלות האלה טמונה בעובדה שעל פי התוכנית של הקב"ה, הגשם והמים אמורים לשמש כנקודת החיבור הפיזית והרוחנית בין השמיים והארץ. הקשר שלנו עם בורא העולם, כבני אדם הנאבקים בתאוות וביצר הרע ומשוועים לאמת ואמונה, בא לידי ביטוי ומבחן בכמות המשקעים שתרד משמיים. כאשר יש נתק בין שני העולמות אזי גם המחבר-המקשר (הגשם) חסר. לא יעזור לנו אם נשזרע עננים ונקים מתקני התפלה מתוחכמים, עדיין השליטה תהיה בידי הבורא.

התלמוד מספר לנו על שלושה מפתחות שנמצאים בידיו של הקב"ה: מפתח תחיית המתים, מפתח הפוריות ומפתח הגשם. למרות שאין כל ספק שבכל שלושת התחומים האלה נעשו התפתחויות מדעיות מופלאות, וגם אם פה ושם מתחנו את גבולות היכולת האנושית, עדיין גם היום מפתח המאסטר נמצא אצל המאסטר. למרות העובדה שהאדם המודרני רגיל להרגיש "גדול" ובעל שליטה בחייו, למרבה האבסורד האמצעי שמשפיע יותר מכל על רווחתו האישית ועל הישרדותו - הגשם - נותר מחוץ להשיג ידו, כך שכל שנותר לו הוא לעמוד בצד ולחזות בעובדה שגם חוכמתו ותחכומו לא תוכל במקרה הזה להושיע. התלות המוחלטת הזו בהחלטתו של הבורא האם להוריד או לא להוריד גשם חזקה במיוחד בארץ ישראל בה מקורות המים דלים. 

כבר בספר "דברים" משווה משה רבנו בין ארץ ישראל ובין מצרים באומרו: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא...אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים". במצרים זורם הנילוס, ועל פי התיאור בפסוק זה מספיק שהאדם מכוון עם רגלו את זרם המים אל הערוגה כדי שהגידולים ייהנו ממים טריים, בעוד בארץ ישראל יש צורך לחכות לממטרים משמיים.

על פניו, אם הייתה לנו אפשרות לבחור בין המציאות הראשונה של מים שזורמים בשפע ובחופשיות כמו במצרים לבין המציאות הנוכחית של ממטרים לא סדורים ולא מובטחים מראש כמו בא"י, אזי ודאי שכולנו היינו בוחרים באפשרות הראשונה. אולם כאן בא המשך הפסוק ומסביר את המציאות הרוחנית המיוחדת של א"י שבגינה היא זכתה לכל הסופרלטיבים והמעלות האפשריות: "ארץ אשר ה' דורש אותה. תמיד עיני ה' אלוהיך בה. מראשית השנה עד אחרית שנה".

במצרים אומנם קיימת אספקת מים מובטחת מראש והאדם אינו חש שהוא תלוי בחסדי שמיים, אולם במובן מסוים הוא רחוק מהשגחתו התמידית של הבורא. לעומת זאת, בא"י ההשגחה האלוהית היא זו המפקחת על גורל המים בצורה ישירה. עם ישראל מעדיף את התחושה של קשר מתמיד ושל המצאות תחת פיקוחו הישיר של הבורא, למרות הקושי הכרוך בכך. קשיים אלה רק מחשלים ומחזקים את הביטחון והאמונה בה', ואמונה זו היא זו שבונה את האדם ומבטיחה לו שפע רוחני וגשמי.

הדבר דומה לעונשו של הנחש בגן העדן, אשר נאמר לו כי "ועפר תאכל כל חייך". על פניו הנחש קיבל צ'ופר – הבטחה למזון תמידי, אולם באים המפרשים ומסבירים שאין עונש גדול מזה, שכן מרגע שהקב"ה סיפק לו את מזונותיו הוא זנח אותו לנפשו, וזאת מציאות קשה יותר מכל עונש אחר. עדיף לסבול ולהיות בקשר עם הבורא מאשר לחיות חיי רווחה גשמיים תוך נתק ממנו.


כדי להשלים את התמונה ולהבין את היחס המיוחד הזה שקיים רק בארץ ישראל ורק בין הקב"ה לעם ישראל ביחס לכמות המים שתרד, חובה לחזור את קריאת "שמע "ישראל", אותה אנחנו אומרים פעמיים בכל יום, ולהיזכר בתנאי המאוד ברור שמציב בפנינו הקב"ה בספר "דברים" פרק יא': "וְהָיָה אִם-שָׁמֹועַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹותַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם - לְאַהֲבָה אֶת ה'  אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם,  וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ. וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹושְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ.  וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ. וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ.  הִישָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם ה' אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה לֹא תִיתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ. וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּובָה, אֲשֶׁר ה' נֹותֵן לָכֶם".

ניתן לקרוא את הפסוקים האלה והשיניים תנקושנה מרוב פחד לשמע הצרה שתנחת עלינו אם נסטה מהדרך הטובה ולא נשמע לדבר ה', אולם ניתן לקרוא את הדברים הללו בעיניים אחרות לחלוטין – עיניים אופטימיות ומלאות תקווה מתוקף ההבנה ש"הכול בידיים שלנו". מצד אחד אנחנו אכן תלויים בחסדי הבורא באופן מוחלט והוא זה שמחליט אם וכמה מים ירדו, אולם מהצד השני זה לחלוטין תלוי בנו – באופן ובמידה שנשמע בקולו.  מה פרוש לשמוע בקולו? בראש ובראשונה להיות אחים אוהבים אחד של השני. כמו בכל בית, אין דבר שכואב לאבא יותר מאשר לראות את הבנים שלו רבים בניהם. לפיכך, על מנת שנזכה לשנה גשומה עלינו לשכנע את הקב"ה שאנחנו ראויים לכך. איך עושים את זה? ע"י הגדלת מעשי החסד, הגברת הפרגון והערבות ההדדית, הגדלת האכפתיות ויישום כלל-העל של התורה: "ואהבת לרעך כמוך".

כולנו זוכרים עוד מימי גן-חובה את הסיפור ממסכת תענית במשנה על חוני-המעגל, אשר בזכות תפילותיו, שבקעו רקיעים, והנדר שנדר לא לצאת מהמעגל ששרטט על החול עד שהגשם יבוא, הקב"ה אכן נעתר לו והבצורת נפסקה. המשך הסיפור קצת פחות מוכר, אך יש בו מסר אדיר לכולנו. לאחר הנס הגדול שמעון בן שטח (מגדולי ישראל וראשי הסנהדרין באותם הימים) העביר ביקורת על חוני-המעגל באומרו שאסור היה לו לבצע את הפעולה הזו וכי במקום להיעזר במיסטיקה ו"טריקים" רוחניים היה עליהם לטפל בבעיה האמיתית שמנעה מהגשם לרדת באותה השנה. באותה התקופה, כזכור, היה סכסוך פנימי בין שתי "המפלגות" הגדולות של אותם הימים – ה'פרושים' וה'צדוקים', והעם היה מפולג ומשוסע. כתגובה להתנהגותנו כאן למטה, הקב"ה החליט שאנחנו לא ראויים לשפע ולברכה שלו ועצר את השמים מלהוריד גשם. דווקא עכשיו בעיצומה של עוד התגוששות פנימית אינסופית– שווה לרגע לתת על כך את הדעת...

הכוח שלנו כאומה הוא, כאמור, בקשר הישיר עם הבורא, קשר שבא לידי ביטוי בכמות המשקעים היורדים. כאשר אנחנו נשמעים לו אנחנו זוכים לשנה גשומה ואילו כאשר אנחנו רחוקים מלקיים את ציוויו אנחנו נענשים בבצורת ויובש פיזי ורוחני. המדהים הוא שלא רק אנחנו הבנו את הקשר הזה וישנן עדויות מלפני 150 שנה על הערבים שחיו בירושלים ובחברון וששכרו בכסף רב את היהודים כדי שיתפללו לחסדי הבורא כשלא היה גשם. גם הם הכירו באמת הפלאית הזו.


לסיכומו של דבר – תשובה לשאלה הסופר-חשובה ואקטואלית: "האם לפנינו חלילה שוב חורף שחון או מאידך חורף עתיר בגשמים ובברכה?" תלויה, כאמור, בנו. ע"י מעשים טובים אנחנו יכולים לכופף את חוקי הטבע ולהוכיח לכל החזאים למיניהם ששקעים ברומטרים ועננים הם תוצר ישיר למידת הקשר שלנו עם הבורא ולא כפופים לשום אקראיות כזו או אחרת של הטבע.

בימינו לחצוב בארות ולגלות את השפע הרוחני, כפי שעשה בפרשה יצחק אבינו, פירושו לתת צדקה ביד רחבה, להיות סבלניים לילדינו, לוותר לנהג ברכב ממול שרוצה להשתלב בנתיב, לחייך במעלית אל השכנה מקומה חמישית ולשאול שלומה, לוותר על הכבוד המזויף מבני אדם, לא לגזול מהמעסיק שלנו, וכו' וכו' וכו'. בכוחנו לקבוע לכמה מים נהיה זכאים!

בעזרת השם ובעזרת העשיות שלנו שנזכה לשנה גשומה ופורייה.
 שבת שלום, ניר אביעד J

יום שני, 10 בנובמבר 2014

פרשת "חיי שרה" - מהיום מתחילים דיאטה!

בס"ד


בפרשת "חיי שרה" נגלית לעינינו במלוא הדרה דמותה של רבקה אימנו, אשתו המיועדת של יצחק, כנערה גומלת חסדים הראויה לבוא אל בית אברהם, היהודי הראשון ואיש החסד הגדול, ולהיות שותפה מרכזית לבניין בית ישראל. ואכן, העוקב אחר הפסוקים יגלה הקבלה בין דמותה של רבקה לבין דמותו של אברהם, כאשר לשניהם הכתוב מייחס, מלבד תכונות החסד, טוב הלב והאמונה, גם את תכונת הזריזות והנמרצות.

במרכז הפרשה נמצא, כזכור, סיפור שליחותו של אליעזר, עבדו של אברהם, אשר קיבל משימה מיוחדת למצוא ליצחק הצעיר כלה ראויה. העבד הנאמן ראה את רבקה טובת המראה והעמיד אותה במבחן לבחינת מידותיה, עת הוא ביקש ממנה עזרה ורצה לראות את תגובתה. רבקה לא רק שעמדה במבחן, אלא אף סיימה אותו בהצטיינות יתרה אודות למאמציה יוצאי הדופן לסייע לאותו הזר ולזריזותה הגדולה בביצוע המשימות: "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִים מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹונִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּייךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּות. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁוקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹוב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו. בהמשך ישנו תיאור דומה נוסף: "וַתָּרָץ הַנַּעֲרָה וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (בראשית פרק כד').
 

על מנת להבין טוב יותר מה התורה מנסה לומר לנו בהבליטה את מידת זריזותה המיוחדת של רבקה כדאי לחזור פרשה אחת אחורה לפרשת "וירא" ולהבחין בתיאור מעט מפתיע של אברהם בבוקר עקדת יצחק: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּוקֶר" (בראשית פרק כב'). נראה כי אברהם לא רק שהסכים לביצוע הפעולה, אלא אף השכים קום והזדרז בצורה מיוחדת כדי לבצע את ציווי הבורא, חרף העובדה שמדובר היה בשחיטת בנו יחידו ואהובו יצחק. מהדברים עולה השאלה כיצד ייתכן היה שאברהם גילה כזו חיוניות ונמרצות בביצוע הפעולה הקשה עד כי הוא כל כך הזדרז ליישמה? בהקשר של הזריזות של אברהם, במקום אחר בפרשה "וירא", מתוארת הכנסת האורחים המפורסמת שלו עת הוא ראה את שלושת עוברי האורח במדבר: "וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל... וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי... וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם... וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ".

מקריאה של התיאורים על זריזותם של אברהם ורבקה עולה ומתחדדת דמותם של אבותינו כבעלי זריזות ופעלתנות יוצאת דופן. מאחר, וכאמור, אין לראות בסיפורי התורה כסיפורים הסטורים בלבד, עבורנו זו הזדמנות לדון במשמעות מבחינתנו של אותה תכונת הזריזות, אשר לה הקדיש הרמח"ל מספר פרקים בספרו המפורסם "מסילת ישרים", ושאותה הוא האדיר ושיבח מאוד.


מסכת פסחים במשנה מלמדת אותנו כי "זריזים מקדימים למצוות", וזאת כחלק מהציון הכללי לשבח שהיא נותנת לבעלי תכונת הזריזות והחריצות. מדוע, אם כך, מרוממת היהדות את קיום המצוות מתוך זריזות דווקא, שכן אם מה שחשוב בסופו של דבר זה שהמצווה/העשייה הטובה תעשה, הרי מה המעלה הגדולה בעשייתה במהירות וכמה שיותר מוקדם? 

את התשובה לכך אנחנו מוצאים כבר בפרשת בראשית בדבריו של הקב"ה אל אדם וחוה: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ".

מדוע החטא רובץ ומחכה לנו כבר בפתח של כל עשייה ומה כל זה יכול ללמד אותנו במציאות חיינו כאן ועכשיו? התשובה לכך נעוצה בהבנה שדרכו של היצר הרע היא לנסות לתפוס ולשכנע אותנו בטיעוניו השונים כבר בתחילת הפעולה – במקום הכי רגיש ופגיע. היצר הרע (אותו כוח שלילי שמוטבע באדם מיום היוולדו) יודע שברגע שאנחנו כבר מתחילים לעשות דבר מה אנחנו ככל הנראה גם נצליח במשימה, ולכן ברוב ערמומיותו הוא מנסה לאחוז בנו באותה נקודת התחלה קריטית. אותו כוח שלילי יודע שהמרחק בין 0 ל-1 הרבה יותר גדול מאשר המרחק בין 1 ל-2 או בין 55 ל-56, ולכן דואג לספר לנו בהתחלה סיפורי אימה על מה שצפוי לנו בדרך עד שהוא מקרר אותנו מביצוע הפעולה החיובית ושכרו הוא בכך שאנחנו נשארים במקומנו ולא מתקדמים.

המעלה הגדולה, אם כך, של בעל תכונת הזריזות היא בהבנתו את החוק הרוחני של "לפתח חטאת רובץ" והתגברות עליו. כיצד עושים זאת? ע"י ביצוע פעולות של קודש ושל חול במהירות והתגברות על מידת העצלנות והכבדות המאפיינת את כולנו. על כך אמר דוד המלך: "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך" (תהילים קי"ט, ס).

חשוב להבין שבטבע של כולנו להיות סטאטיים, וזו גם הסיבה שאנחנו אוהבים יציבות וקיבעון, גם אם הוא שלילי. רבים יעידו בגלוי שהם מעדיפים את הצרות המוכרות להם מאשר ניסיון לעשיית שינוי, שסופו לא ידוע ולוט בערפל. כולנו באנו מיסוד העפר ("מעפר באתה..."), שהוא מטבעו מקובע במקום, ולכן הטבע החומרי שלנו הוא להישאר באותו המצב. להיות זריז פירושו ללכת נגד הטבע החומרי והגס שלנו ששואף למנוחה מתמדת. הרמח"ל, כאמור, הגדיל לתאר בדיוק נקודה זו בכותבו על מידת העצלות ב"מסילת ישרים": "ותראה כי טבע האדם כבד מאוד, כי עופריות החומריות גס. על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו, ויתגבר ויזדרז. שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי הוא שלא יצליח".

עבור האדם שמחפש משמעות לחייו, להיות מקובע זה אסון כפול ומכופל, שכן מי שרוצה להתקדם ברוחניות חייב להיות בתנועה מתמדת ("לֶך לְךָ"). אדם שקשה לו עם שינויים וכל תזוזה מפחידה אותו (כדוגמת שינוי עבודה/ דירה/ תחביב/ חברים) יתקשה גם להתעלות ברוחניות ובקיום המצוות. ישנם שומרי תורה ומצוות רבים שהעשיות שלהם הם מתוך "טייס אוטומטי" מבחינת "מצוות אנשים מלומדה", בעוד שעשייה מתוך להט פנימי מחייבת התחדשות והתגברות על יסוד העפר והכבדות. מאידך, ישנם לא מעט אנשים אשר מאמינים בכל ליבם בקיומו של בורא לעולם ובתורה שהוא נתן לנו, אולם נמנעים מ"לקפוץ אל המים" ולקבל על עצמם את השינויים הנדרשים בהתנהגותם כפועל יוצא מאותה אמונה במה שהקב"ה הורה לנו לעשות ולא לעשות. גם אצל אנשים אלה מידת הזריזות לוקה בחסר משום שהם עסוקים בדמיונות ביחס לקושי שייווצר להם כתוצאה משינוי באותם ההרגלים ולכן הפחד עוצר אותם מלהתקדם ולחיות חיי אמונה עמוקים ומשמעותיים.


כל מי שצנח בצבא או במסגרת אחרת יכול להעיד שלפני הקפיצה מהמטוס ישנו רגע בו אתה יודע שאתה צריך לקפוץ ואפילו יודע שאתה עומד לקפוץ, ובכל זאת משהו בלתי נשלט עוצר מבעדך לעשות זאת ואתה קופא במקום. כך הדבר גם עם הרבה משימות ועשיות פיזיות ורוחניות בחיי היום-יום שלנו. אנחנו יכולים להחליט על ביצוע משימה כלשהיא, להאמין שהיא נכונה לנו ואף להביא את עצמינו פיזית לכדי רגע לפני מימושה, ובכל זאת במבחן התוצאה אנחנו נכשל ולא נעשה אותה בסופו של דבר. מדוע הדבר קורה? התשובה היא שאנחנו פשוט נותנים לדמיונות לחרב את כל מה שבנינו.

כתבו חז"ל: "מצווה הבאה לידך – אל תחמיצנה". מה פרוש לא להחמיץ אותה? בפשט הדבר הוא כמובן לא לפספס אותה, אולם יש לכך עומק נוסף – אסור שהיא תחמיץ. כמו שהבצק מחמיץ אם עובר זמן מסוים והוא נהייה בפסח אסור לאכילה, כך גם עם כל מצווה שהיא – אם עובר זמן מה מהרגע שאנחנו לראשונה פוגשים בה מבלי שנקיימה, אזי לא רק שהחמצנו את ההזדמנות, אלא גם עשינו את המציאות שלנו חמוצה יותר.

מאיר אריאל באחד משיריו היפים מצטט את התלמוד הירושלמי באומרו: "ואבא חוזר ואומר: 'תעזבהו יום יעזבך יומיים', העגלה נוסעת אין עצור. קפצת ממנה היום, חלפו שעתיים, והנה נשארת מאחור". ההזדמנויות שאנחנו מקבלים לעשות עשיות משמעותיות חולפות ועוברות להן כהרף עין. אדם מקובע ואיטי מפספס אותן עד שלבסוף הוא נותר מאחור.

לאותה תכונת כבדות ועצלנות, המונעת מאתנו לזהות וליישם את כל אותן הזדמנויות, דוגמאות אינספור מחיי היום-יום של כולנו. כך לדוגמא, כשיש לנו הזדמנות לתת תרומה לאדם נזקק ברחוב או לחלופין לתרום לארגון חסד כזה או אחר אנחנו לעיתים רבות מתמלאים בתחושת כבדות המלווה בחשדנות מוגזמת. לא אחת קורה שאנחנו לבסוף שולחים את היד אל הארנק, אבל אותו עני כבר עבר מעלינו ופשוט פספסנו את ההזדמנות לעשות את אחת המצוות החשובות ביותר. מסופר בתלמוד על התנא נחום איש גמזו (שזכה לכינויו על שום שעל כל דבר שארע לו אמר "גם זו לטובה") שיום אחד פגש בדרך עני שביקש ממנו מעט אוכל. נחום איש גמזו השיב לו שימתין לו מתחת לביתו עד שהוא יגמור לפרוק את חמוריו ולסדר מספר דברים. כשהוא ירד אל אותו עני עם מגש עמוס באוכל ובמשקה הוא ראה כי האומלל כבר נפטר מרעב. באותו הרגע ביקש נחום כי יחתכו את רגליו על שהם לא מיהרו לרוץ ואת ידיו על שהם לא הזדרזו לסייע לאותו עני. הוא פשוט לא יכול היה לסבול את ההבנה שאולי בגלל האיטיות שלו הוא החמיץ את ההזדמנות להציל את אותו אדם, ועל כן ממש חש אשם בפטירתו.

דוגמא נוספת היא שכשאנחנו נוסעים באוטובוס ואדם מבוגר נאלץ לעמוד מפאת מחסור במקומות פנויים. לא אחת קורה שאנחנו מתלבטים וחושבים מספר שניות האם לקום ולפנות לו את הכיסא עד שמישהו אחר כבר עושה זאת וזוכה לקיים את המצווה של "והדרת פני זקן" לפנינו. מזווית מעט אחרת, יכול כל גבר/אישה נשואים להעיד שהוא רואה את הכיור המלא בכלים או את הסלון המבולגן ולא רץ בחדווה לסדר ולנקותם ועושה זאת רק כשממש כלו כל הקצים או שבן/בת הזוג כבר מעיר לו ומשווע אל עזרתו.

מדוע צריך להגיע אל המצב הזה? מדוע אנחנו לא פשוט מיישמים את מה שנכון בעינינו?

 
אחד ה"טריקים" של היצר הרע הוא לספר לנו ש"יש לנו עוד הרבה זמן" ושעוד נספיק לעשות בעתיד את כל מה שאנחנו רוצים/ מתכננים/ חושבים שנכון. חשוב שנזהה את דפוס החשיבה הזה ונבין שאולי זה נשמע משכנע, אולם המציאות המרה מוכיחה כי לא כך הוא הדבר. לצערנו, ישנם כל כך הרבה בני 50/60/70/80, אשר יום אחד אוחזים את ראשם בידם ושואלים: "איפה הייתי עד עכשיו?! לאן נעלמו לי כל החיים?" מעבר לכך, מי מאתנו יודע מתי הוא יפטר מהעולם? למישהו יש בטוחה ועירבון מתי זה יקרה? יכול להיות שזה יהיה בעוד 5 דק' ואז כל כך נצטער בעולם הבא על כל ההזדמנויות שפספסנו לעשות טוב ולהתקדם מבחינה רוחנית כבר פה בעולם החומר. בספרי הקודש כתוב כי העונש הכי קשה לאדם אחרי פטירתו מהעולם הוא בבושה שנשמתו תרגיש כשיראו לה את כל המקומות בהם הוא יכול היה לעשות עשיות טובות, אולם הוא התמהמה ופספס. הכאב שנרגיש באותו הרגע יהיה חזק פי אלף מכל קלשון מחודד ולבה לוהטת (כפי שבטעות מלמדים בתורות אחרות). בבסיס היהדות האמונה כי בעולם הזה, הזמני ובר החלוף, באנו לעשות את העבודה ואילו את השכר נקבל בעולם הנצח אחרי פטירתנו. לאחר שנסתלק מהעולם כל ההזדמנויות שפספסנו לא תחזורנה ולכן כה חשוב "לקטוף" כל מעשה טוב ו"ללקט" כל מצווה שאנחנו יכולים בדרך. ההזדמנויות שאנחנו מקבלים לעולם לא יחזרו על עצמם בדיוק באותה הצורה והמתכונת. צריך לפקוח טוב טוב את העיניים ואת הלב ולהיות ערניים למה שהקב"ה מזמן לנו דרך "צירופי מקרים" / דברים שאנחנו שומעים ונחשפים אליהם / מחשבות שעולות בנו / וכו'. משכבר עולה מחשבה והבנה מעוררת שכזו על כך שהזמן עובר ואינו אינסופי – עלינו מיד לעשות מעשה ולקבל על עצמינו החלטה לשינוי מעשי כזה או אחר ולא לתת לה להישאר כ"רעיון יפה" ולהתמסמס אל תוך ההבל והריק של החיים.

"טריק" נוסף של היצר הרע הוא לא לומר לנו "אל תעשה", אלא "תעשה עוד מעט" / "אחר-כך". הדחיינות היא אחת ההמצאות המבריקות של השטן. הוא יודע שברגע שאנחנו מתמהמהים מעט - העצלנות והספקנות יכנסו. כל מי שאמר "מחר אתחיל דיאטה" יכול להעיד שגם כשהגיע אותו מחר מיוחל הוא מצא עצמו אוכל מהעוגה והבורקסים האסורים. אם לא מתחילים דיאטה עכשיו היא כבר לא תתחיל, ועל כך אמר הילל הזקן בפרקי אבות: "אם לא עכשיו – אימתי?".

כל ספורטאי מקצועי וחובבן יודע שהרגע הכי קשה באימון הוא לא בקפיצות ולא בריצות, אלא במכשול הראשוני של קשירת השרוכים בנעלים. ברגע שעוברים אותו – כל העשייה לאחר מכן קלה הרבה יותר.

תחבולה נוספת של היצר היא לגרום לנו להתחיל עשייה כלשהיא, אולם לא להעמיק בה. הרדידות והבינוניות הם מחלה קשה של האדם העצל, אשר מסתפק בסימון "וי" ברשימת המטלות, בעוד ליבו ושכלו כלל לא השתתפו בעשייתה.


חשוב להבין שזריזות אינה פרושה חיפזון ועשייה נמהרת ולא שקולה. פתגם עממי אומר "החיפזון הוא מהשטן". אין בדברי חלילה משום קריאה להחליף את ההיגיון הבריא בפזיזות. כל דבר, ובטח ובטח כל עשייה שבקדושה, מחייבת פעולה מתוך יישוב דעת ונחת רוח. ה"זריזות" עליה מדבר הרמח"ל (וגם מאמר זה) היא זריזות של חריצות וחיוניות.
 

לסיכומו של דבר, ודאי שאי אפשר לחשוד באברהם אבינו כי הוא שש להקריב את בנו יצחק על גבי המזבח וכי הזריזות המופלאה בה ביצע את הפעולה מעידה חס ושלום על הנאתו מעשייה זו. אברהם השכיל להבין את המעלה שבביצוע המצוות במהירות ומתוך אמונה תמימה בבורא, וכמוהו הייתה, כאמור, גם רבקה, אשר לאורך כל הפרשה הצטיינה בזריזותה ובטוב ליבה.
 

הלוואי וגם אנחנו, בניהם ובנותיהם, נאמץ משהו מגדלותם של אבות האומה ונהייה אף אנחנו כזריזים המקדימים לכל מצווה.
שבת שלום, ניר אביעד J

יום ראשון, 4 במאי 2014

יום העצמאות - שלב הינקות מאחורינו, ומה הלאה?

בס"ד


יום העצמאות ייחגג השבוע ברוב עם והמון ועבורנו זו הזדמנות לעצור ולבחון את היחס שלנו למועד מיוחד זה. עם  יד על הלב - מה המשמעות של יום העצמאות עבור רובינו היום? רבים וודאי יסכימו שבמקרה הטוב זהו יום של נוסטלגיה והתרפקות על העבר (ברדיו משמיעים שירים של יורם גאון ונעמי שמר ואנחנו נזכרים בסבא רפאל וסבתא שושנה שייבשו ביצות והקימו את המדינה), ובמקרה הפחות מוצלח היום מסתכם בצליית כנפיים על המנגל בפארקים, בהשפרצות הדדיות בספריי קצף ובהכאה בפטישי פלסטיק על ראשם של חברינו. האמת היא שיום העצמאות יכול וצריך לשמש לעצירה ולבחינה עד כמה המונחים "ציונות", "אהבת המולדת" ו"ערבות הדדית" רלוונטיים בעידן הפוסט-מודרני בו אנו חיים והאם למדנו את הלקחים החשובים מההיסטוריה היהודית הפתלתלה?                               

אי שם ב-ה' באייר תש"ח קיבלנו מתנה נפלאה. אחרי כמעט אלפיים שנות גלות, מאז חורבן הבית השני ותפוצת העם לכל עבר, בהן פיללו אבותינו לשוב למולדת האהובה, כל יהודי ויהודי באשר הוא חי ונמצא קיבל את האפשרות לחזור לארץ מולדת אבותיו ולהרגיש סוף-סוף בבית. עבורנו, הדור שגדל לתוך המציאות הפלאית של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל, זה נתפס כמובן מאליו, אולם די אם נשאל את דור הסבים והסבתות שלנו, שנולדו בפולין/רוסיה/מרוקו/תימן, על תחושת העראיות הנוראית ועל חוסר הביטחון המשווע בידיעה שבכל רגע ורגע יכול כל זב חוטם ומצורע לפגוע ולהשפיל אותך, כדי שנשוב ונעריך את גודל מזלנו הטוב.         

מקובל לאחרונה לבקר את המדינה ואת החיים בה ואף לזרוק רפש ולהכפיש את מוסדותיה, מנהיגיה ותושביה. במאמר זה אציין את שאני מוצא לנכון שראוי ונכון לתקן ולשפר, ובכל זאת ומעל כל זאת אי אפשר שלא לזכור שמצבנו כאומה לא היה טוב יותר ב-2000 השנה האחרונות ולהתפעם מהנס הזה שנקרא "מדינת ישראל". רק לפני ימים ספורים ציינו את יום הזיכרון לשואה ונזכרנו בחשיבותן של העצמאות והיכולת להגן על חיינו בכוחות עצמינו. לא כולם יודעים זאת, אולם בכל מלחמות ישראל ביחד נהרגו פחות חיילים ואזרחים מאשר נרצחו יהודים ביום אחד באושוויץ!!! לדעתי די בנתון מדהים זה כדי לקחת נשימה עמוקה ולזכור כמה ברי מזל אנחנו.

66 שנות קיומנו הן, במונחים של שאר מדינות העולם, כשנים ספורות, ובכל זאת בתקופה כה קצרה עשינו את הלא יאומן - הפרחנו את השממה, בנינו מערכות כלכלה ושלטון, פיתחנו תעשייה מתוחכמת ויעילה, קלטנו עלייה מרחבי תבל, החיינו את עולם לימוד התורה ואף זכינו במדליית זהב באולימפיאדה והגענו למונדיאל...

 

כדי להדגיש את גודלה של המתנה שנקראת "מדינת ישראל" מצאתי לנכון להביא את הסיפור הנפלא על "האדמו"ר מסדיגורא". הרב החרדי המפורסם נהג בשנים הראשונות לייסודה של מדינת ישראל להגיע בכל יום עצמאות אל בית הכנסת הגדול בתל אביב. השתהה קמעה, כמו "בהרהור של הרגע האחרון", נכנס פנימה אל הקודש והתפלל בדבקות ובכוונה גדולה. לאחר 'תפילת העמידה' אף אמר יחד עם הקהל את ה'הלל' (מנהג שלא התקבל על כל הרבנים החרדים). בסיום התפילה היה הרב יוצא עם המתפללים לרחבת בית הכנסת ורוקד עימם בהתלהבות עצומה. כל מי שראה זאת העיד ששמחתו הייתה שונה ומיוחדת והיא לא הייתה שגרתית ורגילה. הייתה זו שמחה שנבעה מעומק נשמתו, ממעמקים לא ידועים ומוכרים. כתשובה לשאלת אחד המתפללים לפשר העניין סיפר הרב הצדיק שכאשר התגורר בעיר וינה שבאוסטריה, נכנסו הנאצים ימ"ש והתחילו להציק לקהילה היהודית שגרה במקום בצורות שונות ומשונות, ומשום שהוא שימש כרב הקהילה הם בחרו בו כ"דוגמא מהלכת" של ביזוי והשפלה. הם נתנו בידיו מטאטא גדול וציוו עליו לטאטא את רחובות וינה לכל צחוקם. בנוסף, נתנו לו דגל נאצי ופקדו עליו לקבוע אותו על אחד מן הבניינים הגבוהים בעיר. "לא הייתה לי ברירה" – המשיך וסיפר בקול בוכים – "לקחתי את המטאטא ואת הדגל וביצעתי את אשר פקדו עלי תוך כדי ביצוע פקודת הרוע והרשע. זקפתי עיניי השמימה והתחננתי לבורא עולם שיזכני לטאטא את רחובותיה של ארץ ישראל, כמו גם להניף את דגלה של ישראל על אחד מבנייניה הגבוהים. ואכן, בדרך ניסית ביותר, ובזכות רחמיו וחסדיו הגדולים של הקב"ה, זכיתי להגיע לארץ הקודש לאחר שעברתי את 'התופת הנאצית' וכעת אני מקיים 'הלכה למעשה' את אשר נדרתי והבטחתי. מאז, בכל יום עצמאות בהגיע יום חשוב וקדוש זה, אני קם בשעה מוקדמת, לוקח מטאטא ומטאטא את הרחובות הסמוכים למקום מגוריי. בנוסף, אני לוקח את דגל הלאום וקובע אותו על אחד מהבניינים. לאחר מכן, מגיע אנכי אל בית הכנסת בלב רוטט, ומודה ומהלל את האל על שזכיתי לחיות במדינת היהודים".

תהליך דומה ומפורסם מאוד עבר על הרב שלמה יששכר טייכטל, מחבר הספר "אם הבנים שמחה", שהיה אחד מחשובי הרבנים בהונגריה ושבסופו של דבר נרצח בשואה. לפני המלחמה הוא היה מראשי המתנגדים לישוב ארץ ישראל לפני בואו של המשיח, וכמו רוב יהדות אירופה התנגד לציונות. במהלך המלחמה הרב שינה את דעותיו מהקצה אל הקצה ובספר שכתב בתנאים לא-תנאים ותוך כדי מנוסה מהגרמנים הוא פרש את השקפת עולמו החדשה ואת הסיבות שבגינן החל לתמוך ביישוב הארץ, וזאת תוך התבססות על אלפי מבואות וציטוטים מהמקורות. יחד עם לימוד זכות על הציונים, שיישבו את הארץ, ומביאים לדבריו "במו ידיהם את הגאולה", הוא הדגיש שאין בדבריו כדי להצדיק את העובדה שאינם שומרים תורה ומצוות וקרא להם לשוב אל הדת.

 

אוטונומיה יהודית בארצנו אינה דבר חדש. פעמיים בעבר ישבנו כאן ופעמיים גורשנו ונפוצנו לכל עבר. לפי המסורת היהודית הבית הראשון נחרב בגלל גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים ואילו הבית השני נחרב בגלל שנאת חינם.  יום העצמאות, אם כך, זו הזדמנות עבורנו לבדק בית ולשינויים הנדרשים במטרה להימנע מחורבן נוסף חס ושלום. לעניות דעתי, בראש ובראשונה יש לשוב ולדון במצוות אהבת הזולת, שכה הייתה חסרה בימי בית שני, ושחסרונה הביא, כאמור, בסופו של דבר לחורבן הנורא ולגלות בת 2000 שנה לאחריו. כל מי שעיניו בראשו יכול בקלות לראות את ההקבלה בין הלך הרוח החברתי, ששרר בתקופה שלפני החורבן ההוא, לבין הלך הרוח הנוכחי בחברה הישראלית של היום. יום זה הוא קריאת אזהרה לכולנו לשוב אל המהות היהודית הבסיסית ביותר שביסודה מקור כוחנו כפרטים וכעם – האחדות, האחווה, הערבות והרעות בין אדם לרעהו.  

רבים חושבים בטעות שהאיומים האמתיים על קיומנו הם הפצצה האיראנית, הגז הסורי או המהפכה המצרית, אולם האמת היא שונה לחלוטין. האיום הרלוונטי והמוחשי ביותר על עתידינו כאומה וכפרטים הוא בפילוג, בשנאה, בלשון הרע ובסכסוכים הפנימיים בנינו. מכאן יכולה לבוא הרעה, או לחלופין לצמוח ישועה גדולה.      

בספר דברים נאמר על עם ישראל "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן - וַיִּבְעָט". פרוש הדברים הוא שברגע שעם ישראל מרגיש מספיק בטוח בעצמו ובקיומו הוא שוכח את דרך הישר בעיני השם ובועט בדרכי האמת והמוסר שקיבל. די להבחין בשמורות הטבע המטונפות לאחר חג או שבת בהן ביקרו המטיילים, בתופעת ההתחמקות משרות צבאי ומשרות מילואים שהולכת ומתרחבת, בתופעות העלמת המיסים והשחיתות ובאלימות הבלתי נסבלת ונתפסת בקרב בני נוער, כדי להבין שמשהו לא טוב קורה פה.                                      

תרבות ה"לא לצאת פראייר" והתחמנות, שכולנו לצערנו מכירים כה טוב, בהכרח מביאה לאגואיזם, חשדנות ויותר ויותר בדידות. הקנאה, התחרותיות וצרות העין שומטים את הקרקע מתחת לרגלינו ולא מאפשרים לנו לחיות ביחד. בטעות אנחנו חושבים שישנם משאבים מוגבלים וכי מי שלא משיג ותופס ראשון יישאר מאחור. אם מעט נפקח את עינינו נראה שהשפע הוא אינסופי ודווקא כשלזולת יהיה טוב יותר אז לנו עצמנו גם יהיה טוב יותר. חברה בריאה, אם כך, מושתת על נתינה הדדית, אכפתיות ושמחה בהצלחת שכנינו וחברינו. משהו מכל זה דבק בדור המייסדים בתש"ח, אולם נראה שכיום הוא כמעט ונעלם כליל. מי ייתן ונתעשת מהר ולא נזדקק לטלטלות כואבות מבחוץ כדי לשוב ולהתאחד. איפשהו בין "האח הגדול" ו"המרוץ למיליון" איבדנו את מקור כוחנו – הסולידריות החברתית, התחושה שאנחנו עדיין יכולים לסמוך אחד על השני והאמון הבסיסי שבעל המכולת/ המוסכניק/ האינסטלטור או כל בעל מקצוע אחר שנזמין לא 'ידפקו' אותנו וינצלו את תמימותנו.    

מעבר לכל אלה, נראה כי כחברה וכמדינה איבדנו את הכיוון ושכחנו מה עיקר ומה טפל ומה תפקידינו מבין כל העמים. כמו כל תינוק, שגדל ונהפך לנער ולאחר מכן לאדם בוגר, כך גם מדינת ישראל צועדת במסלול ההתבגרות ההכרחי. תינוק בראשית חייו זקוק למעט מאוד – דייסה, צעצועים וחיתולים, אולם לאחר מכן עם התבגרותו הצרכים שלו משתנים והוא מתחיל לחפש משמעות לחייו ומנסה להכניס בהם תכנים רוחניים, מועילים ומפתחים. מדינת ישראל ב-66 שנותיה הראשונות השיגה לא מעט הישגים מדהימים ובנתה את התשתית והמבנה להמשך דרכה. עכשיו אנחנו נדרשים לשלב השני בו נמלא את אותו בניין בתוכן ראוי. אומה שלא משכילה לעשות זאת מתחילה לחלות בריקנות רוחנית שמכרסמת את יסודותיה. על כך בדיוק בונים אויבנו ועלינו להתעורר טרם יהיה מאוחר מידי.

מידי שבת אנחנו קוראים בבתי הכנסת תפילה יפה במיוחד לשלומה של המדינה ואף מכנים אותה בתארים המחייבים "ראשית צמיחת גאולתנו" ו"יסוד כיסא ה' בעולם". בדברים אלה אנחנו למעשה מצהירים כי אנו מאמינים שהגאולה השלמה, לה כולנו מחכים כבר 3,300 שנה מיום שהתגבשנו כעם, התחילה עם הקמת המדינה. הישיבה שלנו בארץ ישראל אינה מקרית. יכולנו לחיות באוגנדה, כהצעתו של הרצל, ובכל זאת לא ויתרנו על הכיסופים לחזור לארץ בה אנחנו מרגישים הכי בבית ויכולים לממש את ייעודינו. כדי לא לבעוט בדלי עלינו לעשות את זה נכון, כלומר להכניס אל תוך תחומי חיינו השונים את הערכים היהודים הבסיסיים שמשותפים לכולנו.

כך לדוגמא, בתוך מערכות הכלכלה והמסחר יש להכניס את הערכים של משא ומתן באמונה. התורה מלאה בהנחיות ותיאורים כיצד ניתן להתפרנס בכבוד ויחד עם זאת לשמור על כבודם ורווחתם של החלשים יותר. כיום נראה כי אימצנו בהתלהבות יתרה את הקפיטליזם האכזרי, אשר לצד רווחה ופיתוח חיוביים, מביא לקוטביות גדולה בעם ולרמיסת רבים. מעבר לכך, ראוי לכל איש מסחר באשר הוא לזכור שבשם המרדף אחר פרנסת משפחתו אסור לו לשקר ולגנוב. לחם שהרווחנו בגזל ירעיל את נשמותינו ונשמות ילדינו.                       

התרבות שרבים מאתנו צורכים לא בהכרח (בלשון המעטה) מרוממת את הנפש ונותנת השראה להתקדמות רוחנית, כפי שתרבות אמתית צריכה לעשות. במקום זאת, תכניות הטלוויזיה השונות והמפרסמים למיניהם למדו היטב את מבנה הנפש שלנו ובלי הרף פונים לצדדים הנמוכים והיצריים שבאדם, אשר גורמים לנו לצרוך את מרכולתם, למרות המחיר הכבד של רדידות תרבותית וריקנות פנימית. 40% רייטינג לצפייה בתוכניות על חבורת אנשים המשמיעים לשון הרע בלי הרף אחד על השני מלמד שהמזון לנשמה שאנחנו מכניסים פנימה מקולקל. מניסיון אישי אני יכול להעיד שהפסקת ההתמכרות לרפש התרבותי שמוכרים לנו זה דבר קשה, אבל אין משתלם ממנו.   

עולם המדע הישראלי מאז ומעולם היה מקור לגאווה למדינה. "הראש היהודי ממציא לנו פטנטים" וכל העולם משתהה על היצירתיות והחזון. בשנים האחרונות תעשיית ההיי-טק הינה ממנועי הצמיחה העיקריים שלנו והיא מביאה איתה הרבה שמחה ורווחה לעולם. יחד עם זאת, לפחות בתחושתי האישית, רבים מידי הם האנשים שמשקיעים את מירב ומיטב שעות יומם, תוך הקרבה אמתית של חיי המשפחה וזמנם האישי, בפיתוח עוד אפליקציה למכשיר הפלאפון או עוד מסך טלוויזיה רחב/עמוק/צבעוני יותר. אולי אלה מוצרים בעלי ביקוש ונתח שוק, אולם מה בין זה ובין תועלת אמיתית לעולם?              

התקשורת בכלל איבדה את הכיוון ואת הבושה. כאשר הדבר החשוב ביותר הוא למכור עוד עיתון או למשוך עוד צופה אל הערוץ, אין פלא שבשם ערכים של "ליברליות" ו"נאורות" מותר היום לפרסם כל דבר, גם אם הוא בפרוש פוגע בביטחון המדינה, או חמור לא פחות – משפיל ורומס עד דק את נשוא הכתבה. כאשר אחד המדורים הפופולאריים ביותר בעיתונים ובאתרי האינטרנט הוא מדור ה"רכילות" והעניין בלשון הרע נהיה דבר לגיטימי ומקובל, אין פלא שהערכים היהודים של כבוד לזולת נתפסים כיום כארכאיים ולא רלוונטיים.

 

האם זוהי הבשורה שיש לנו להביא אל העולם? האם בזה מסתכמת האמירה היהודית שאנחנו נושאים עמנו אלפי שנה? התשובה היא שברור שלא! תפקידינו כעם הוא להאיר את הדרך, להיות "עם סגולה" במובן הכי עמוק ואותנטי של המילה – להביא סגולה לעולם, להביא נחמה, משמעות ואמת. זוהי הסיבה האמיתית שהקב"ה נתן לנו את המדינה היקרה הזו ובזה אנחנו נבחנים. פעמיים בעבר לא עמדנו במבחן ונשאנו בתוצאות המרות. הלוואי והפעם נלמד מניסיונות העבר ונעשה את הדברים נכון. 66 השנים הראשונות הן בגדר תקופת הינקות. עכשיו אנחנו נכנסים לשלב החשוב באמת והדברים בידינו. השינוי לא יבוא מהפוליטיקאים ולא מכוכבי התרבות למיניהם. השינוי יבוא מלמטה – ממני וממך. אם כל אחד ישכיל בחלקת האלוקים הקטנה שלו לעשות "אוויר טוב", להפיץ חום ואהבה ולהתנהג ביושר, הגינות והתחשבות לבסוף נזכה לעצמאות אמתית.

כולנו זוכרים את הכרזתו הדרמטית של בן גוריון לפני 66 שנה בדיוק: "אנחנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל". מה המשמעות של "מדינה יהודית"? האם נתנו על כך את הדעת מספיק? יש שיגידו ש"מדינה יהודית" פרושה מדינה שרוב תושביה הם יהודים, אבל האמת היא שמדינה שכזו עדיין אינה "מדינה יהודית". ההגדרה המדוייקת של "מדינה יהודית" היא מדינה שבה מתממשים ומיושמים העקרונות, התכנים והערכים היהודיים שהעם שלנו נושא עמו כל כך הרבה שנים. דורות על גבי דורות חיכו וציפו ולא זכו לחיות במדינה יהודית משלהם, ואילו אנחנו זכינו. זכות זו מחייבת אותנו לאהוב את הארץ ואת העם ללא סייג ומחייבת להשתלב במעגל היצירה והבנייה ולהשפיע על החברה מרוח התורה ומערכי היהדות. במשך כל שנות הגלות יכולנו להביא את התורה ומצוותיה לידי ביטוי בחיים הפרטיים בלבד (או לכל היותר בקרב הקהילה הקטנה שבכפר/עיירה), ואילו כיום יש לנו את אפשרות הפז להראות לעולם כולו כיצד מתנהלת מדינה שלמה שתורת ישראל הם כנר לרגליה.

לצערנו, כששואלים צעירים רבים מה קושר אותם לארץ ולמדינה רבים עונים תשובות סתמיות ואף חמור מזה מצהירים ש"שום דבר". זוהי תוצאה עגומה לעובדה שכמעט ונעלם מהשיח הציבורי הדיון על ערכים כדוגמת אהבת הארץ, אהבת המולדת ותפקידנו כעם. יעידו על כך השירים המושמעים ברדיו, שעוסקים רובם ככולם בטקסטים כדוגמת: "אני אוהב אותה והיא אוהבת אותי", ואשר החליפו את שירי המולדת של פעם. היום לכתוב שיר אהבה וערגה למדינה ולארץ נחשב מיושן ופתטי והעיסוק בצרכים האישיים ובאינדיבידואל נחשב כמעט חזות הכל.

 

ישנם כיום אנשים וזרמים מחשבתיים במדינתנו, אשר האג'נדה המוצהרת או הסמויה שלהם היא למחוק את היחוד הלאומי-תרבותי-דתי שלנו ולהיות"אומה ככל האומות". בעיניהם "עם סגולה" ו"אור לגויים" זוהי המצאה אנושית ומשקולת כבדה מידי שעדיף להפטר ממנה. החלום שלהם הוא לחיות כמו אמריקאי/גרמני/אנגלי/איטלקי. מבחינם סמלי התרבות שאנו נושאים עימנו 3,000 שנה ארכאיים ומיושנים, ועל כן יש להחליפם ב"תרבות המערבית הנאורה". אני שומע בכאב דעות אלה ונזכר בכל אותם יהודים בארצות אירופה ה"נאורות" שרק 75 שנה קודם עשו כל מאמץ לטשטש את הזהות הפנימית שלהם ולאמץ כזו 'מודרנית' ו'מתקדמת' יותר. למרבה האבסורד היו אלה דווקא הגויים שהזכירו להם בלי הרף מי הם באמת. הסיבות לאנשטימיות רבות, אולם בעומק ובשורש הדברים נמצאת הציפייה של אומות העולם מעם ישראל להאיר את האור המיוחד שלו בעולם כדי שכולם יוכלו ללמוד מאיתנו את דרך האמת והתורה.

בספר 'משלי' נכתב: "באין חזון – יפרע עם". 'חזון' פרושו מערכות ערכית וקריאת כיוון שמכוחם אמורים בני האדם לפעול. כשאלה לא קיימים נשארים רק האינטרסים האישיים ומכאן הדרך לניכור האחד כלפי השני קצרה ביותר. בעיניי, מבחינה חברתית הגענו לנקודה קריטית שבה הכרסום בזיקה היהודית ממש מסכנת את עצם יכולתינו להתמודד עם האיומים החיצוניים והפנימיים של התקופה. גדל כאן כבר דור רביעי וחמישי של ניתוק מהיהדות האמיתית, החמה והחכמה ומהכרות עם המורשת והתשתית הערכית שלנו כעם, ועל כן חובה על כולנו להתעורר בטרם נצטער. החברה הישראלית זקוקה להרבה מטען רוחני, לתיקונים ולשינויים, אך אל לנו לצפות שהשיפור והתיקון ירדו אלינו מהשמיים. כפי שהמשימה של הדור הקודם היתה מלאכת כיבוש הארץ ובנייתה הפיזית, הרי תפקידנו הוא להשקיע את כל כוחנו ומרצינו בבניין הרוחני של העם, ועל כן יש להרבות באהבה ובאמונה, כפי שטען הרב צבי יהודה קוק.

 

בקרב חלקים מסוימים בעם, אשר זוכים לרוח גבית מהתקשורת ה"מאוזנת" שלנו, פשטה אווירת ייאוש ועייפות מטורח הדרך והמסע. זה אכן קשה להילחם באויבים מבחוץ שמנסים להשמידנו בלי הרף ומדכא להיווכח שלצערנו הם מאלצים אותנו לחיות על חרבנו כל כך הרבה שנים, וזה אכן קשה לנסות לגשר על הפערים התרבותיים העצומים בין חלקי האומה פנימה. היה לנו הרבה יותר נעים וקל אילו היו לנו שכנים כמו בשוויץ, הומוגניות גדולה יותר בתוכינו כמו בשבדיה והחדשות המרעישות ברדיו היו סביב הסוגיה 'כמה תפוקת חלב נתנו הפרות השנה?', אולם המציאות שנכפתה עלינו כרגע היא שונה. המצער הוא שאותו קושי גורר עימו עייפות וחדלון, אשר מביאים עימם את השיכחה בצידקת דרכינו ובסיבות ההסטוריות והמוסריות הבסיסיות שבגינן אנו יושבים דווקא פה וביחד. לאחרונה קראתי בכאב את דבריו של אחד משועי הארץ אשר כינה אותה "ארץ זוועת חלב ודבש" ואת הגיגיו על רצונו להחליף את אוכלוסייתה וערכיה, או מאידך להגר מכאן. לילדיו, כך הוא התפאר ואמר, הוא מזמן המליץ לעבור למקום אחר על פני הגלובוס. קראתי והתעצבתי.

קל לשגות בדמיונות על פתרונות קסם שיפתרו את הקשיים השונים כדוגמת ויתורים כאלה ואחרים, אולם המציאות היא אחרת. רצה הקב"ה שנתיישב דווקא כאן בארץ מוקפת אויבים, ורצה הקב"ה שנאלץ לבצע את מלאכת האיחוד והגיבוש הפנימית והכה מורכבת בתוכינו ביחד. נראה לי שמכוח ההבנה שלא מדובר בגורל אכזר, או בטעות מצערת של ההסטוריה, אלא בתוכניתו הברורה של מלך מלכי המלכים ומסובב כל הסיבות כדי לשאוב את תעצומות הנפש והגוף להמשיך במשימה עם הרבה תקווה ואופטימיות.

 

ובעניין אחר – לפני יום העצמאות נרכין ראש ונתייחד עם האחים והאחיות שלנו שמסרו את נפשם למען הבנייה וההגנה על מדינתנו. כשנשאל הרב שלמה זלמן אוירבך (מגדולי פוסקי ההלכה ומחשובי הרבנים מאז קום המדינה) האם הוא נוסע לקברי צדיקים בחו"ל הוא נהג לענות שמידי פעם הוא מבקר את הקברים של הצדיקים הגדולים ביותר וזאת אף מבלי לצאת מהארץ. כששאלו אותו לפשר דבריו השיב שבעוברו ליד הר הרצל בירושלים הוא נזכר בחיילים שקבורים שם ומחשיבם לקדושים שבקדושים ולנעלים שבנעלים בזכות שמסרו נפשם למען עם ישראל. יהיה זכרם ברוך!

מוקדש בהערכה לראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, אשר נודע לי השנה שהוא נמנה על הקוראים הנאמנים של מאמרים אלה. קיבלת לידך למשמרת את הפקדון היקר ביותר שישנו – את מדינת ישראל. אנו מודים לך על שעות מאמץ ויגיעה אינסופיים למען עשות טוב לעם ולמדינה (גם אם לא מסכימים עם כל החלטה ופעולה). כל אדם זקוק לחיזוק, ולכן בתוך בליל הביקורת וכפיות הטובה שמסביב, דע לך שרוב העם מוקיר תודה ושמח במעשיך.

באהבה גדולה למדינה היקרה שלנו,