חנוכה – איזה חושך באנו לגרש?

בס"ד

בחג חנוכה אנחנו מציינים וחוגגים את ניצחונם הצבאי הניסי של החשמונאים במאה השנייה לפני הספירה על האימפריה הגדולה בעולם באותם ימים - ממלכת יוון, אולם חשוב הרבה יותר מכך - את ניצחון התורה והערכים היהודים על הערכים הזרים לנו שניסו להשריש פה היוונים. למעלה מאלפיים שנה לאחר קרות אותם מאורעות, אנחנו יכולים בהחלט לומר שאותה מלחמה עדיין נמשכת וכי כל אחד ברמה האישית אל מול יצריו וכולנו כחברה אל מול תרבות מיובאת ורדודה ממשיכים את המאבק על ואל האור.

מלחמת המכבים נגד ההלניסטים הייתה מלחמה אולטימטיבית נגד תפיסת עולם שהעמידה את החומר מעל לכל, שהעריצה יופי ולא קדושה ואת הגוף ולא את הנשמה. היהודים נלחמו לשמר את תפיסת העולם השונה - זו שבמרכזה עומד האלוקים ולא האדם. המאבק והניצחון הגדול לא היו צבאיים בלבד, אלא סימלו את המאבק של הקדושה נגד הטומאה ואת חוסר הכניעה למול כל אותם גורמים שניסו להפוך את עם ישראל לעם ככל העמים ולעקור ממנו את יהדותו. הפילוסופיה היוונית מעולם לא טענה שאין בורא לעולם. היא הייתה חכמה דיה כדי להסיק שאם יש בריאה כה מסודרת, יש מי שסידר אותה, אלא שלדעתם, הבורא הוא כה גדול, עד שלא ייתכן שיהיה לו קשר ישיר עם בני האדם. לטענתם, הבורא התנתק מהעולם ובטח שלא אכפת לו מה אנחנו עושים בחדרי חדרים וכיצד אנחנו מתנהגים אחד כלפי השני.

להבדיל מצוררים אחרים לאורך ההיסטוריה, היוונים לא רצו בהשמדתנו או בשעבוד גופינו, אלא בשעבוד רוחנו ונפשנו. הם לא שפכו את השמנים בבית המקדש, אלא רק טימאו אותם. חז"ל מלמדים אותנו ששמן זה אותיות נשמה. היוונים רצו את הנשמות שלנו לטמא, ולכן כחלק מתוכניתם לטשטש את הזהות העצמית של העם היהודי, הם גזרו ארבעה איסורים שהעובר עליהם נידון למיתה: לימוד תורה, שמירת שבת, קידוש על ראשי החודשים וקיום מצוות ברית המילה. מאחורי כל אחד מהאיסורים האלה עמדה תפיסת עולם מגובשת ותוכנית מדוקדקת כיצד לשבור את הרוח היהודית ולהרחיקנו מהברית עם בורא עולם. את הידידות של עם ישראל עם הקב"ה, יוון (כמו כל שאר אומות העולם שהתנכלו לנו לאורך ההיסטוריה וממשיכים להתנכל לנו גם כיום) לא מסוגלת הייתה לסבול. היוונים, כאמור, גם כן את שמו עולם הרוח במרכז ועסקו רבות בפילוסופיה, פסיכולוגיה ומדע, אולם שורש תפיסתם הקלוקלת הייתה שכל תכליתו של האדם מתחילה ונגמרת במה שהוא עצמו יכול להשיג ולפתח, מבחינת "כוחי ועוצם ידי". בסופו של דבר כשהאידיאות הגדולות עליהם הם דיברו נשארו ברמת התיאוריה בלבד והם לא כללו כללי התנהגות ברורים ו"הורדת" המוסר לחיים עצמם, נוצר מצב לפיו התרבות היוונית הביאה לידי ביטוי את הצדדים הנמוכים שבאדם של אלימות, מיניות בוטה, קינאה, כעסים, תחרותיות, גסות רוח ושאר מרעין בישין, שכן ללא מסגרת חיים הכוללת קדושה אלוקית וגבולות ברורים, קל הרבה יותר לאדם לנהוג כחיית פרא הגרועה ביותר. היהדות, לעומת זאת, מכירה בעובדה כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", ולכן יודעת לשים גדרים במקומות בהם אנו מועדים ליפול. בתרבות יוון החוכמה שימשה כלי שיש להתהדר בו במליצות ובהברקות, בלי שתיהפך לתורת חיים ותחייב את המאמינים בה לנווט את המעשים על פיה. הפילוסופיה בחנה את העמוקות שבשאלות, אך התייחסה אליהן כחידות מקסימות ולא כאקסיומות מחייבות. אפלטון, שנחשב מהוגי הדעות היוונים הדגולים וה"הומאניים" ביותר, נתפס יום אחד שוכב עם תלמידיו הצעירים. בתשובה למלעיזים הוא אמר ש"בחוץ הוא אפלטון ובביתו הוא יעשה מה שהוא רוצה".

האיסור היווני על ברית המילה נבע בדיוק מתוך ההבנה מה המשמעות של מעשה זה לעם היהודי. מעבר לזיכרון פיזי ומוחשי לברית של אברהם אבינו עם הקב"ה, יש במילה אמירה חזקה ומשמעותית. בחתכנו את העורלה אנחנו מצהירים שהאדם לא נברא שלם ומושלם כפי שהוא, שיש צורך להיות שותפים למלאכת הבריאה האלוקית ושבעזרת מעשה אמיץ ונחרץ יש להיפטר מהמיותר. כמו בגשמיות, כך גם ברוחניות - ברית המילה מסמלת לאדם שעל מנת להיות שלם יותר, עליו דווקא להיפטר מתכונות מסוימות בנפש שלו (כדוגמת מידות הכעס, תאווה וקינאה עליהם דיברנו קודם לכן), ובכך להתקרב לבורא. לא בכדי אקט החיתוך נעשה באיבר המין של האדם כדי לרמז לו שעליו לרסן את יצר המין החייתי ולנתבו לבנייה והולדה ולא להרס. התפיסה היוונית גרסה בדיוק את ההיפך - "האדם מושלם כמו שהוא ולכן אין טעם לתקן את המידות ולשנות את הפנימיות". אחת הסוגיות המובאות במקורות היהודים ביחס לחנוכה היא מדוע אנחנו חוגגים דווקא שמונה ימים ולא שבעה? כולם מכירים את הסיפור על כד השמן האחרון שנמצא, שהיה אמור להספיק לשמש את המנורה בבית המקדש ליום אחד והספיק לשמונה ימים. הנס למעשה היה שהוא דלק שבעה ימים מעבר למצופה, שכן ביום הראשון היה הגיוני שהוא ידלוק. אחד ההסברים היפים לסוגיה הזו הוא שאנו חוגגים בחנוכה שמונה ימים ולא שבעה מאחר וברית מילה נעשית ביום השמיני וכזכר לאותה גזירה שהתבטלה אנו חוגגים גם ביום השמיני.

רוח יוון, שהכניסה כפירה וספקנות ש"מקררים" את המנסים לדבוק באמת, אומרת שלעולם הזה אין תכלית ומשמעות. אנחנו חיים שבעים-שמונים שנה אותם עוברים לרוב בסבל וקשיים מסוגים שונים. אנחנו עובדים כמו חמורים על מנת לשרוד, חווים קשרים, פרדות, בגידות ואכזבות. מתי שהוא נחלה וסביר להניח שנעביר את שנותינו האחרונות עד למוות בסבל פיזי ונפשי כזה או אחר. היוונים גרסו שאם זו המציאות אז לפחות שנהנה בדרך כמה שיותר! אם אין סיבה אמיתית לחיים שלנו פה ואין להם משמעות אז לפחות שנמצה עד תומן את תאוות הגוף השונות (כדוגמת אוכל, מין, שינה) ותאוות הנפש הנמוכות (כמו הרדיפה אחר כבוד). היהדות אומרת בדיוק את ההיפך - יש לעולם הזה תכלית, יש משמעות, יש בורא שברא את כולנו ויש לו תכנית מדויקת עבורנו. מתוך ההבנה הזאת מתחיל מסע שלם של ברור מה הוא תפקיד העולם, מה התפקיד שלנו כבני אדם בתוכו, מה התפקיד שלנו כיהודים בתוך המארג השלם של האנושות וכמובן מה התפקיד הייחודי של כל אחד ואחד בתוך נסיבות חייו השונות.

גם כשהיוונים חקרו את העולם מבחינה מדעית ואת נפש האדם הם נעצרו בשאלה "איך הדברים עובדים" (בדיוק כמו המדע של ימינו), בעוד היתה חסרה להם השאלה המהותית יותר שסביבה עוסקת כל היהדות: "למה הדברים בכלל מלכתחילה קיימים?" ו"מה התכלית של כל הסיפור הזה שנקרה "החיים?".

בנוסף, הגישה היוונית קידשה את ערכי היופי והאסתטיקה החיצוניים. כפועל יוצא הם קידמו מאוד את האדריכלות, הארכיטקטורה ותרבות פיתוח הגוף ושמו דגש עליון על הביטוי החיצוני והנראות של כל דבר. ביהדות אין חלילה ערך שדברים יהיו לא יפים, אולם זה משני. לא בכדי אנחנו משננים ושרים בכל ערב שבת "הבל החן ושקר היופי", ומאמינים כי "אין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו". כמו כן ביהדות אין ערך לא לקדם את המדע, התרבות והאומנות, נהפוך הוא - יש להם חשיבות גדולה שכן הקב"ה נתן לנו אותם, אולם הדגש הוא על כך שיש להכניס לתוכם נשמה ואמת, אחרת סופם דווקא להביא לכליה. כך לדוגמא, מדע בלי נשמה יכול ליצור פצצת אטום ותרבות בלי מצפן ומצפון יכולה ליצור תכניות ריאליטי מטופשות שמשחיתות את לב צופיהן.

מבט קצר על הרחוב הישראלי של ימינו יגלה כי אומנם ניצחנו אז בקרב מול אותה תרבות רעה וזרה, אבל הפסדנו במערכה כולה! את הגישה היוונית אימצנו היום כל כך חזק עד שנראה שהיא שולטת בכל. התרבות האמריקאית של ימינו נכנסה היטב לנעלים של קודמיהם היוונים ומנסה ללא הרף לשווק לנו את תרבותם שברובה חלולה ומנוונת. אנחנו מוזמנים להגדיל את הארוחה מלאת השומן ודלת הוויטמינים בשקל תשעים, לבקר בקניוני ענק בהם אורות הניאון והג'ינגלים ברקע החליפו את קרני השמש וציוץ הציפורים, לאסוף אלף "חברים" בפייסבוק במקום לפתח קשרי קהילה וחברות בריאים, להסתגר מאחורי מנעולי פלדלת במקום לשאול את השכנה ממול האם היא צריכה עזרה, להצביע עבור המועמד שמצטלם הכי יפה, ששכר גדוד יחצנים מוכשר יותר ושמפריח אמירות ריקות אשר ברור גם לאחרון בוחריו שאין בכוונתו ליישם, לפתח שרירים בחדר הכושר לא בשביל הבריאות אלא בשביל הפוזה, למצוא את מיטב בני הנוער שתויים ומבולבלים, לבלות במסיבות רווקים במועדוני חשפנות כנורמה חברתית ולא כדבר שיש להתבייש בו כבעבר, להעריץ דוגמנים ודוגמניות ולא להכיר מי היו הרמב"ם והרב קוק, לדקור את האוהד של קבוצת הכדורגל השנייה רק בגלל שהוא לבש חולצה בצבע אדום ולא צהוב, וכו' וכו' וכו'.

חג חנוכה מכונה גם "חג האורים" והמוטיב של הדלקת האור חוזר על עצמו במקורות שונים. אנחנו נדרשים להדליק אור במקומות החשוכים שבחיינו האישיים והקולקטיביים. משפט חסידי מפורסם אומר ש"חושך לא מגרשים ע"י מקלות אלא ע"י אור". אדם נבון יתייחס אל החג כסוג של "יום כיפור קטן" שבו יש לו הזדמנות נוספת לבחון את אורחות חייו, לשפר את הדרוש שיפור, להסיר את הרע, לדבוק בטוב ובקיצור - להדליק את האור. להדליק את האור משמעותו בעיקר להחזיר את האחווה והרעות שאפיינו את העם שלנו אלפי שנים אחד כלפי השני. הכוח שלנו הוא בביחד, בערבות ההדדית, באכפתיות הכנה מהחבר לעבודה, מהשכן, מהנהג שלידי בכביש, מבן/בת הזוג ומהילדים. אכפתיות פרושה לרצות באמת את הטוב ביותר עבור הצד השני. לא מדובר בטוב האישי שלי, אלא נהפוך הוא - באם יש צורך אז בוויתור על האינטרס הצר האישי לטובת הצד השני. "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" - אנוכיות וניכור יכולים להביא לסוג של הנאה וסיפוק (אור), אבל לעולם הוא יישאר קטן וסופו להעלם מהר ולהשאיר ריח רע. רק באחדות האור נהיה איתן!! היוונים בתקופת החשמונאים הבינו היטב את הנקודה הזו וניסו לפגוע במקור החיות שלנו ע"י ניסיונות לפילוג ושיסוע בעם. הפערים החברתיים והכלכליים באותה התקופה הלכו וגדלו, לקיחת שוחד הייתה דבר שבשגרה והמנהיגים המתייוונים נודעו בצביעותם ואנוכיותם. מזכיר למישהו את מציאות חיינו הנוכחית?? חובתנו למגר תופעות אלה ולוודא שלא יחזרו!

ערך נעלה בחנוכה הוא פרסום הנס שנעשה למכבים. זו הסיבה שאנחנו מדליקים חנוכיות בפתחי הבתים ומרבים בשירים וסיפורים על שארע לאבותינו "בימים ההם בזמן הזה". בעצם הדלקת החנוכיה בחוץ אנחנו נהיים משרד פרסום של הקב"ה ומכריזים לעולם: "יש אמת, יש מציאות של קודש, יש עולם פנימי, עמוק ועדין יותר מעולם החומר הגס של יוון, יש משמעות לחיים". ברובד הפשוט המטרה היא שנזכור מה שארע, אולם ברובד העמוק אנחנו מצהירים שאת האור של הקב"ה ותורתו אנחנו מחפשים. ביהדות נר תמיד מסמל נשמה ("נר השם נשמת אדם") ובהדלקת הנרות אנחנו למעשה מכריזים שמה שבאמת מאיר את החיים ומחייה כל פינה ופינה זו הנשמה. הנשמה היא זו שמאירה את הבית, את התרבות, את חיי המשפחה ואפילו את מערכות השלטון והצבא. הגישה היוונית של "תזרום...", "תחייה בכיף מבלי לחשוב יותר מידי..." היא לא הגישה שלנו. אנחנו מאמינים שבכל התמודדות והתמודדות בחיים אנחנו צריכים לבחור בנכון. גם אם זה קשה יותר, עלינו להקשיב לקולה של הנשמה שתמיד אבל תמיד רוצה רק אמת, צדק, טוב ואהבה. ההלכה מנחה אותנו להציב ולהדליק את החנוכיה דווקא במקום נמוך (בין 3 ל-10 טפחים מהרצפה, כלומר לא יותר מ-80 סמ' מהקרקע). כמו לכל אחת ואחת מההלכות שב"שולחן ערוך" גם להנחיה זו ישנה עמקות נפלאה. אנחנו למעשה מצווים להדליק את האור דווקא במקומות הנמוכים שבחיינו ולא להזניח אף תכונה שלילית ושפלה.

אדם גדול הוא אדם שזכה להכיר את המגרעות והחולשות שלו ולא התעלם מהן. כמו שנר קטן יכול להאיר חושך גדול, כך גם התבוננות כנה בעצמינו ומעשה חיובי אחד קטן יכולים לחולל ניסים. והכי חשוב לזכור ש"כל עוד הנר דולק – ניתן עוד לתקן". אף פעם לא מאוחר לתשובה ושינוי.

סודות נפלאים נוספים ניתן ללמוד מהפתיל של נרות החנוכה. אותו פתיל, שעשוי מצמר גפן מגולגל ודחוס, הוא ההפך לאותו צמר גפן גולמי ממנו הוא הוכן. צמר הגפן הנפוח והמרשים מסמל את החיצוניות המוקפדת, את הרצון להראות ולהישמע טוב, את הטרדות של "מה חושבים עלי" ו"האם מעריכים אותי", ובקיצור - את רוח יוון. הפתיל, לעומת זאת, לא רוצה לעשות רושם על אף אחד. הוא תכליתי ונותן מעצמו למען המשימה. הניגוד בין הפתיל לצמר הגפן, או כדוגמא נוספת מימי הפסח - בין המצה הדקה לפוקצ'ה היפה והיוקרתית, מסמל את המאבק בתכונת הגאווה והאגו שכולנו נדרשים לו. כל כך הרבה יותר פשוט להיות פשוט. אין שמחה גדולה מזו!

בנוסף לזאת, פתיל טוב הוא פתיל שלוקח מהשמן כל פעם קצת ולכן הוא דולק לאורך זמן. צמר גפן גולמי אולי יידלק בצורה מרשימה הרבה יותר, אך יכבה ויעלם באותה המהירות. תרבות יוון הקדומה ותרבות המערב של ימינו, שרובינו נשבינו בקסמיהן, מחנכות אותנו לשאוף אל ההנאות ואל הסיפוק המיידי. אנחנו רוצים ליהנות עכשיו ובכל מחיר ובעצם מחפשים קיצורי דרך אל האור. היהדות, לעומת זאת, מדברת על תהליכים. אנחנו נדרשים לפעול (הן מבחינה גשמית והן רוחנית) בצורה מדודה ולא לברוח ממאמצים. האמת היא שרק ככה משיגים את האור והוא נשאר לאורך זמן. הנטייה הטבעית של כולנו היא ליהנות מהחיים בצורה לא נכונה, או בלשון הקבלה "למשוך אורות מבלי לבנות כלים מתאימים". דוגמאות לכך ניתן למצוא לצערנו בשפע. במקום לאכול מזון בריא ומזין אנחנו נמשכים לג'אנק פוד שמספק תחושת שובע מידית, אבל הורס את גופינו. במקום להשקיע בזוגיות עם בן/בת זוגנו, להיות סבלניים, לוותר, לפנק, להתחשב, ובקיצור - לעשות את כל הדברים שאנחנו יודעים שהם נכונים אבל קשים לביצוע, רבים נמשכים אל רומנים מזדמנים, שמספקים להם הנאה מידית מבלי המאמץ והמחויבות. במקום לטפל בשורש הבעיות הרגשיות שלנו ולהכיר את צורכי הנשמה העדינה שטמונה בכל אחד מאתנו, אנחנו הולכים לעוד סרט בקולנוע שמבדר אותנו (בידור בעברית פירושו פיזור) או נשאבים לעוד סדרה בטלוויזיה שמשכיחה זמנית את הכאבים שבלב ושמראה לנו את הבעיות של אנשים אחרים, אבל לא את שלנו. "עבודת הפתיל" אותה אנחנו לומדים בחג חנוכה היא לדעת את מקומנו, לא "להתנפח" בתחושת גאווה ולזכור שמאמץ וסבלנות תמיד עדיפים ומשתלמים.

נקודה חשובה נוספת מתייחסת לשמן שמשמש להדלקת האור. השמן נוצר ע"י תהליך המיצוי של הזית. מדובר בחלק הטוב והיקר ביותר שבפרי. כך גם אנחנו נדרשים להוציא מאתנו את המיטב שבנו בכל עשייה ובכל מפגש. אפשר להעביר את החיים בבינוניות ולהיסחף לתוך השגרה המרדימה ואפשר לקבל החלטה שאנחנו יוצקים משמעות אמיתית לעשיות שלנו, שאנחנו עושים את הטוב ביותר בכל אספקט ואספקט בחיים. אין טעם לראות בחיינו כמעמסה אחת וארוכה או להרגיש "פראיירים" שעלינו לעשות דבר מה. הזית, בתהליך הפקת השמן, עובר מסלול לא פשוט של חבטות וסחיטה, אולם ברור לכל כי סופו של התהליך חיובי ומחכה לנו שמן יקר ערך שייטיב עם הבריות. הקשיים והייסורים השונים שאנחנו עוברים כפרטים וכחברה - תפקידם למצות מאתנו את העלית שבכוחותינו כדי ליצור לבסוף דבר מה אחר וטוב הרבה יותר.

חנוכה זה בדר"כ שיא החורף בו הימים הם הקצרים ביותר והחושך רב. כשאנו מדליקים את הנרות דווקא בימים אלה אנו בעצם מכריזים שבחושך, בדיכאון, בעצבות ובבדידות, שיש היום לצערנו בשפע בעולם, ניתן להילחם רק ע"י עוד קודש ועוד אור.

בנוסף לזאת, לפי החסידות חנוכה זה "החג של שלום הבית". חז"ל קבעו כי פסח זה "זמן חרותנו", שבועות הוא "זמן מתן תורתנו" וסוכות "זמן שמחתנו", כאשר התוספת המאירה היא כי חנוכה הוא, כאמור, "החג של שלום הבית". הגמרא מציינת ביחס לחנוכה: "מצות חנוכה – נר איש וביתו". בפשט, אדם מצווה על הדלקת נרות פיזית דווקא בביתו בו הוא מוציא ידי חובה את בני כל הבית (כמובן עדיפה הדלקה משותפת בה כולם נוכחים). בעומק הדברים, כל אדם מחויב לא רק להדליק פיזית נר חנוכה בבית, אלא ממש להצית שם את אש האהבה. בשום חג אחר אין הכרח שיהיה בית. מצה אפשר לאכול אצל השכנים, בשופר ניתן לתקוע בבית הכנסת, בפורים אנו יכולים לקרוא במגילה אפילו בבית קפה ובסוכות אנו ממש חיים ברחוב. בחנוכה, להבדיל משאר החגים, יש חשיבות מיוחדת דווקא לבית. מה זה אומר לנו בפועל? התשובה היא פשוטה – עלינו לגרום לאהובינו להרגיש עד כמה הם יקרים ומשמעותיים בעבורנו. אם בכל השנה אנחנו מחויבים לוותר, להקשיב בסבלנות, לפנק ולהתחשב, בחנוכה אנחנו צריכים לעשות השתדלות כפולה ומכופלת!! בהקשר הזה, רבי נחמן מברסלב אמר שחנוכה זה זמן של סגולה מיוחדת להתפלל לזיווג בגלל שזהו חג של בניית בית.

באפשרות של כל אחד מאתנו לגרש את החושך ולהרבות אור בחייו ובחיי הסובבים אותו. אז קדימה למלאכה.

שנזכה לחג שמח ומלא באור לכל עם ישראל, ניר אביעד

שמחת תורה – ראיתם עוד עם שמנשק ורוקד עם ספר החוקים שלו?!

בס"ד

המסע הרוחני הגדול, שהחל בראשית חודש אלול ונמשך עם כל חגי תשרי, קרוב לסיומו ולשיאו. גדולי החסידות לאורך הדורות נהגו ללמד כי כל חודש הסליחות והרחמים, בו ניסינו להתקרב קצת יותר אל המלך שיצא אל השדה, מעמד המשפט הגדול בראש השנה, בו עברנו לפניו כ'בני מרון', עשרת ימי התשובה, שניתנו לנו לסליחה ולחרטה, יום הכיפורים, בו נחתם גורלנו לשנה הקרובה, וכן חג סוכות בו קיבלו הלכה למעשה את האורות של השנה הקרובה – כל אלה הם רק הכנה לחג האחרון, המרכז ומתמצת את כל הפוטנציאל הטמון לנו בשנה הקרובה וקורא לנו להתחבר אל מקור חיינו (התורה הקדושה) בכל שנה מחדש – הלא הוא חג שמחת תורה, אשר נחגג באותו היום יחדיו עם חג שמיני עצרת.

מה זה בכלל 'שמיני עצרת' (חוץ מעוד יום חופש מבורך...)?

וכך, בעודנו עדיין ישובים בסוכה ונהנים מאורה הנפלא, שני מועדים אלה כבר מבצבצים מעבר לפינה ומחייבים התבוננות ולמידה אודותיהם. רבים לא יודעים, אולם שמיני עצרת הוא חג נפרד מסוכות, אשר רק נחגג בסמיכות אליו וכי יסודו מופיע בתורה (במדבר כט, לה): "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶיה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹודָה לֹא תַעֲשׂוּ". 'עצרת' פרושה עצירה. עצירה של מסע חיינו השוטף לטובת "סחיטת" הנקודה הפנימית של כל החגים וקליטתם אל תוכנו. מבחינה סימבולית עומדים אנו בפתחה של תקופת החורף, תקופה בה הימים מתקצרים והלילות מתארכים, ותקופה בה הקור והקדרות דומיננטיים. שמיני עצרת וחג שמחת תורה הם, אם כך, תחנת הדלק האחרונה לפני המסע הארוך אותו אנו עתידים לעבור עד לאביב, לפסח ולהתחדשות הפריחה (כמובן, עם נצנוצי אורות החנוכה בתווך...). כדי להצליח להתחזק כראוי יש לעצור, לסכם את כל המהלך המופלא שעברנו עד כה ולהכיל את הטוב.

חז"ל המשילו יום זה לאדם אשר חגג עם ילדיו שבעה ימים וכאשר הגיע הזמן להיפרד ביקש מהם להישאר עימם יום אחד נוסף כיוון שקשה עליו הפרידה מבניו האהובים. כך גם בחג הסוכות, זמן שמחתנו, לאחר שבעה ימים יחד עם הקדושה באותה סוכה מבקש ה' כביכול להישאר יום אחד נוסף עם בניו האהובים, בני ישראל.

בתקופת בית המקדש בירושלים נהגו להקריב בחג הסוכות 70 פרים. חכמינו הסבירו שמספר זה עומד כנגד 70 אומות העולם, שבית המקדש נבנה גם עבורם. בתום חג הסוכות, הקב"ה הוסיף יום אחד של קירבה מיוחדת בינינו לבינו. יום זה נקרא "שמיני עצרת", על שם התכנסותו של העם בבית המקדש, כאשר ביום זה נהגו להקריב רק פר אחד במקום 70, כנגד עם אחד - העם היהודי.

מבחינה מעשית, בשמיני עצרת הופכת הבקשה על המים למפורשת יותר ונוסח תפילת העמידה משתנה. החל מ'תפילת מוסף' אנו מתפללים תפילה מיוחדת לירידת גשמי ברכה ויותר איננו אומרים "מוריד הטל", אלא "משיב הרוח ומוריד הגשם". בפשט הגשם מייצג את ברכת הצמיחה והשפע, ולכן אנו מייחלים לבואו, ובעומק הדברים אנו רוצים להשיב לחיינו את הרוח ולהוריד את הגשמיות...

שישו ושמחו בשמחת תורה ותנו כבוד לתורה

שמחת תורה הוא חג אחר שחל בארץ ישראל באותו היום של שמיני עצרת (ובחו"ל יום לאחר מכן). ביום מיוחד ומשמח זה אנחנו מסיימים מחזור קריאה אחד בתורה בפרשת "וזאת הברכה" ומתחילים מיד מחזור חדש מפרשת "בראשית". לאחר תפילת שחרית מוצאים כל ספרי התורה של בית הכנסת, המתפללים נושאים אותם בגאון ומקיפים את הבימה שבע פעמים, כאשר לכל הקפה מוסיפים פסוקי תפילה ופיוטים מיוחדים. עם השנים התרחב המנהג, שמקורו ככל הנראה בראשית העת החדשה, וכל הקפה התארכה והתפתחה לכדי ריקודים של שמחה ספונטנית עם ספרי התורה.

לשמחה זו אין אח ורע בכל העולם. גם אם נחפש היטב לא נמצא את הנוצרים, להבדיל, רוקדים עם "הברית החדשה", או את המוסלמים מפזזים כשהקוראן בידיהם. ואילו אצלנו, בכל מקום בעולם ובכל קהילה יהודית באשר היא תהיה, נפגש עם יהודים רבים בני כל הגילאים המאוחדים מסביב לשמחת החג ורוקדים במעגלים מעגלים סביב ספר עתיק הכתוב בדיו על קלף מצהיב.

הפליאה הגדולה על כך היא שאם נפתח את אותו הספר שכולם כל אותו היום מנשקים ומחבקים נמצא לא מעט חוקים ומגבלות המפריעות (על פניו) לאדם לפעול כפי ש"בא ומתחשק לו" ונגלה לא מעט תוכחות וקללות המבשרות על סבל, צרות וייסורים אם יפר העם את הברית הכתובה בו עם אלוקיו. גם אם נחשוב על כך היטב, ודאי שלא נצליח להיזכר באף אדם שפוי שלוקח את ספר החוקים של מדינתו ויוצא עימו למסע מחולות אקסטטי, או באף אזרח שמרים אל על את תקנות מס ההכנסה ומסתכל עליהן בערגה ובכיסופים.

נוסיף אל פליאה זו את העובדה ש"בגלל" אותו ספר רדפו את עמנו אלפי שנה, גירשו אותנו, עינו אותנו והרגו בנו, ובכל זאת, ולמרות כל זאת, אנו נשארים דבקים בו ולא מפסיקים לרקוד עימו. מצמררים במיוחד הם התיאורים מימי השואה על יהודים שבגטאות, ביערות ואף במחנות ההשמדה היו מוכנים לוותר על מספר מנות אוכל לא מבוטל בשביל רגע להחזיק בתורה ולחבקה. כיצד זה ייתכן? מהו סוד כוחה של התורה שלנו שהיא הצליחה ומצליחה לאחד לאורך הדורות וגם היום כל כך הרבה יהודים סביבה?

תשובה חלקית לסוגיה ניתן למצוא בדברי הנביאים, כתבי חז"ל ובשפת כל המפרשים, שבאו אחריהם, באומרם כי התורה הושוותה בוואריאציות כאלה ואחרות ל"כלה" שהובאה אל ה"חתן" – היהודי. התורה היא המרווה את צימאון רוחו, היא המשלימה את נפשו ובלעדיה הוא משול לצל עובר, לחרס הנשבר ולחציר יבש.

הגדיל לתאר זאת התלמוד (במסכת ברכות, דף ס"א עמוד ב') בסיפור גורלו של רבי עקיבא: במאה הראשונה ניסו הרומאים למחוק את היהדות מן העולם ואסרו על לימוד התורה. רבי עקיבא לא היה מסוגל לסבול רעיון זה ולכן היה אוסף את תלמידיו, ולמרות הסכנה הגדולה היה מלמדם תורה. פפוס בן יהודה ראה כיצד רבי עקיבא מסכן עצמו ושאל: "עקיבא, אינך מפחד מהשלטונות?" ענה לו רבי עקיבא: "אסביר לך את הדברים באמצעות משל: שועל טייל על שפת הנהר וראה שהדגים שם מתרוצצים מצד לצד. שאל אותם השועל: "ממה אתם בורחים?" ענו לו הדגים: "מהדייגים שפורסים את רשתותיהם במים". הציע להם השועל: "אם כן, למה שלא תעלו אל היבשה ונחיה יחד?" ענו לו הדגים: "עליך אומרים שאתה הפיקח שבחיות?! לא פיקח אתה, כי אם טיפש. אם במים שהם מקום חיותנו אנחנו מפחדים, כמה נפחד ביבשה שהיא מקום מיתתנו?!"

המשיך רבי עקיבא והסביר: כך גם אנחנו היהודים. לפעמים העיסוק בתורה קשה, לפעמים הוא מגביל ולפעמים הוא אפילו מסוכן, ולמרות כל זאת אנו יודעים כי עליה נכתב: "כי היא חייך ואורך ימיך" (דברים ל') ואנחנו חוששים מה יהיה אם נעזוב אותה...?! עבורנו, היהודים, חיים ללא תורה הם כמו חייו של הדג אל מחוץ למים!! פשוטו כמשמעו.

הסוף המר ידוע ורבי עקיבא אכן נתפס בגין מעשיו והומת באכזריות רבה כשבשרו נסרק במסרקות של ברזל, ולמרות כל זאת, עד הרגע האחרון, הוא עדיין דבק בדעתו ובתפיסתו והאמין שחייו של יהודי ללא התורה אינם חיים.

על הסוגיה מדוע נוהגים לסיים את קריאת התורה ולהתחיל בה מחדש באותו היום ממש חכמינו משיבים: כדי להראות שהתורה חביבה עלינו כמו מתנה חדשה ולא כמו ציווי שאבד עליו הכלח. כמו ששמחים לקבל מתנה חדשה, כך כולנו שמחים לקבל על עצמינו את התורה מחדש. על מנת להביע את אותה השמחה, שחשים ביחס להתחדשות בקריאה בתורה, וביחס ליכולת לבחור מחדש ללמוד אותה ולקיימה בדבקות ורצינות גדולים יותר, נוהגים, כאמור, בקהילות ישראל את מנהג 7 ההקפות.

טעמים שונים ניתנו למנהג זה. יש אשר רואים את 7 ההקפות כנגד 7 האושפיזין אשר הוזמנו לסוכה בשבעת ימי החג. יש אשר כתבו כי 7 ההקפות הן זכר ל- 7 ההקפות אשר הקיף יהושע את חומות יריחו, הקפות אשר גרמו בסופו של דבר לנפילת החומות. על פי דעה זו, אנו מביעים תקווה כי החומות שעוד נותרו אחרי חגי תשרי בין עם ישראל ובין הקב"ה יפלו לאחר ההקפות עם ספרי התורה.

המעניין הוא שאת שבע ההקפות עושים בשמיני עצרת, שחל, כאמור, מיד לאחר סוכות. הרמב"ן נתן הסבר יפה לדבר מתוך הקבלה באומרו כי המספר שבע הוא מספר השייך לעולם הטבעי. ישנם שבעה ימים בשבוע, שבעה כיוונים (ימין, שמאל, למעלה, למטה, קדימה, אחורה ומרכז) ושבעה תווים בסולם הקולות. שבע – המיוצג ע"י שבעת ימי חג הסוכות הוא עולם הטבע. לעומתו, שמונה – המיוצג ע"י יום שמיני עצרת הוא העולם שמעל לטבע. היות והמספר שמונה הוא מעל לטבע והתורה גם היא מעל לטבע, אין זה צירוף מקרים שבשמיני עצרת אנחנו חוגגים את סיום קריאת התורה ומתחילים סבב חדש של קריאות.

היפה והמיוחד בחג זה הוא שכל הקהל כולו שותף להקפות והשמחה בהם רבה. דגש רב מושם על שיתופם של הילדים הקטנים בהקפות וניתן לראות ילדים עם צעצועים בדמות ספרי תורה קטנים וכן דגלים מיוחדים לכבוד החג.

החשיבות של השמחה ביהדות ידועה ומובנת. הקב"ה אמר במפורש כי הסיבה לקללות על עם ישראל ולסכנות שפורטו בפרשת "כי תבוא" היא: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". השמחה בעשיית המצות היא קריטית והיא אמורה להיות חלק אינטגרלי מהעשייה עצמה. ולמרות זאת, אם נפתח את ספר ההלכה היהודית, ה"שולחן ערוך", לא נמצא שם שום התייחסות לשאלה האם וכמה צריך לרקוד בשמחת תורה, להבדיל, לדוגמא, להנחיות המאוד ספציפיות הקשורות לחג סוכות (כדוגמת מתי ניתן לשבת בסוכה, מה נדרש כדי שארבעת המינים יהיו כשרים, כיצד יש לברך עליהם וכו'). ביחס לריקודים ולשירה בשמחת תורה מדובר אך ורק ב'מנהג ישראל' וכל אדם נוהג כפי שליבו מכתיב לו. בספרי החסידות מתייחסים לסוגיה זו ומסבירים שהיופי בדבר הוא שכך האדם יכול לבדוק את הקשר שלו לתורה ולעם ישראל, שכן דווקא בגלל שאין לכך חיוב מוגדר, התשובה לשאלה עד כמה הוא רוצה לרקוד עם התורה ועם אחיו וקהילתו ועד כמה הוא מתחבר לשמחה הזו מעידה על מיקומו הפנימי האמיתי.

הסיפור המוכר והמפורסם ביותר בתנ"ך על מידת השמחה והחיבור הפנימי של האדם לעצם העובדה שהתורה מונחת לפניו הוא כמובן סיפורם של דוד מלך ישראל ואשתו מיכל. הפסוקים בספר שמואל מספרים לנו כי: "ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון, ותירא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותיבז לו בליבה". בעוד דוד המלך התמסר כל כולו לשמחה שבריקודים לפני ארון הקודש (בו היה מונח, כידוע, ספר התורה), מיכל חששה מהעובדה שהעם יראו את בעלה מתנהג כאחרון הפשוטים (ובשפתינו – היה חשוב לה ה"פאסון" והתדמית החיצונית יותר מהמהות האמיתית), ועל כך מספר הכתוב כי היא נענשה ולא היו לה ילדים עד ליום מותה.

הקשר בין סוכות ושמחת תורה

חג סוכות וחג שמחת תורה הם, כאמור, חגים נפרדים לחלוטין. ובכל זאת, מבחינה רוחנית ישנו קשר הדוק ביניהם - קשר אשר יכול להסביר טוב יותר מדוע הוחלט לאמץ את השיטה, הנהוגה והמוכרת לנו כיום, לפיה מחלקים את התורה ל-54 פרשות ומתחילים את מחזור הקריאה בתורה בשמחת תורה מיד לאחר סוכות. ראשית, חג סוכות זהו, כידוע לכל, "זמן שמחתנו", ובו אנו מצווים לשמוח. סיבות רבות יש לשמחה של סוכות (חלקן פורטו במאמר בשבוע שעבר) ולשמחה של שמחת תורה. מה שבטוח הוא שהמשותף בין השמחה הזו לשמחה הזו הוא ההודיה על עצם הזכות שניתנה לנו להיות קרובים אל מלך מלכי המלכים.

בנוסף לכך, המהות של הסוכה היא עזיבת הבית והמעבר ל"דירת עראי". תפקיד אותה היציאה מהנוחות לעורר אותנו לוותר על ההרגלים הקבועים והקיבעונות ולזכור שכולנו עראיים בעולם הזה וכי רק למידת החיבור שלנו אל הבורא יש משמעות אמיתית וניצחית שתלך אתנו גם הלאה אחרי מאה ועשרים שנה. ביחס לתורה אומרת לנו המשנה ב'פרקי אבות': "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי" ומבארת הגמרא כי על האדם לנהוג במצב שהתורה תהא עבורו עיקר ואילו כל מרדפי העולם הזה טפלים.

לצד ההקפות שנערכות בתוך בית הכנסת במהלך יום שמחת תורה התפתחה עם השנים מסורת של הקפות שניות. יסודה הוא ככל הנראה במאה ה-16 בצפת והרעיון העומד מאחוריהן הוא להביא את שמחת התורה, שהיא שמחתו של העם כולו אל כל שכבות הציבור. וכך, במוצאי החג (השנה ביום חמישי בערב) יוצאים המוני ישראל לחוצות העיר מבתי הכנסת עם ספרי תורה ורוקדים עמם לצלילי תזמורת. עם השנים הפכו ההקפות להמוניות יותר ולנקודת מפגש חשובה ומבורכת בין הציבור הדתי והציבור שאינו דתי.

אני ממליץ בחום לכל אחד ואחת, כולל למי שלא רגיל באירועים מהסוג הזה, להגיע אל חגיגות ההקפות השניות, לנשק ולרקוד עם תורתנו הקדושה ולחוות את אותה חוויה ששמרה עלינו מאוחדים כעם לאורך כל השנים. מובטחת חוויה מרגשת ומחזקת מאוד.

מועדים לשמחה, ניר אביעד

חג סוכות – למה שלומית בונה בכלל סוכה?

בס"ד

במשנה בפרקי אבות נכתב: "על שלושה דברים העולם קיים - על הדין, על האמת ועל השלום". בחגי תשרי, הפותחים את השנה, אנו עוברים דרך המסע השלם הזה ובונים את עולמנו למשך השנה הקרובה. ראש השנה הוא יום הדין בו "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום", יום הכיפורים הוא יום האמת בו אנו נחתמים לשנה הבאה, ואילו בסוכות אנו משלימים את המהלך ובונים "סוכת שלום".

ימי אלול, ראש השנה ויום כיפור מאחורינו. בעיצומם של ימי חשבון הנפש והתשובה יכול היה להיראות שהפשפוש והמשמוש במעשינו הם הם תכלית הכל, אולם אז מגיע חג סוכות ומזכיר לנו שחפצי בנייה ויצירה אנחנו, וכי כל ההכנה הזו לא נועדה אלא כדי שננקה ונזכך בתוכנו את הכלים, נצא אל החיים חזקים ומכוונים כדי לפעול בהם ולממש במעשינו את היעוד הפרטי והכללי שלנו ונחשוף את מצבורי השמחה שחבויים בתוכנו ושמחכים להתגלות. השאיפה הנעלה ביותר של כל התהליך, אם כך, היא להגיע בסופו של דבר בסוכות אל אותו שלום פנימי וחיצוני מיוחל ולזכות להכיל בתוכנו את האור והשפע שניתנים לנו במהלך שבעת ימי החג.

בנוסף לזאת, כל יום מידי ערב בתפילת ערבית אנחנו מבקשים: "ופרוס עלינו סוכת שלומך ובצל כנפיך תסתירנו". כל יום ויום במהלך השנה אנחנו רוצים לחוות את המציאות הרוחנית שתתרחש במהלך השבוע הכה יקר של סוכות , אותה מציאות שהומשלה בתפילה לצפוי לנו בימי הגאולה. אם כך, מה כל כך חשוב ומיוחד בה באותה סוכה שאנחנו מייחלים אליה כל השנה?

ברובד של הפשט הסוכה ביסודה היא זיכרון לחיי אבותינו במדבר, כפי שנכתב: "בַּסֻּכֹּת - תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים... לְמַעַן יֵדְעוּ דֹורֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כ"ג), וזיכרון לענני הכבוד שליוו את עם ישראל באותו המסע, אולם בעומק הדברים הזיכרון אינו רק זכר היסטורי למאורעות שהתרחשו לפני כמה אלפי שנה, אלא בראש ובראשונה תפקידו להוות שיעור מחנך לחיים של אמונה, אחדות ושימחה ביום-יום של כולנו כאן ועכשיו.

אמונה

רבי שמעון בר יוחאי כתב בספר הזוהר: "כל מי שיושב בסוכה, אוכל בסוכה, ישן בסוכה ונושם את האוויר הקדוש של הסוכה מחדיר בקרבו את בהירות האמונה עד שתהייה דרך חייו". כיצד ייתכן שדווקא הסוכה מעוררת אותנו לאותה אמונה יקרה?

התשובה הפשוטה היא שהיציאה מן הבית והכניסה לסוכה למשך שבעה ימים מצביעה על אמונה בה', שהינו מגן, מושיע ופורס חסות. במשך השנה אנו יושבים ספונים בביתנו עם תקרה מעל לראשינו ובאופן סמלי הגג חוצץ בין השמים לביננו, בעוד בסוכות אנו יושבים במבנים ארעיים שאין להם גג אמיתי. בעצם העובדה שהסוכה חייבת להיות נטולת קורת-גג, והסכך אינו אלא "פסולת גורן ויקב", האדם מעמיד את עצמו מבחינת התודעה העצמית תחת חסותו של הקב"ה.

התפיסה המערבית, שעושה כל מאמץ לחדור אל התודעה, הלב והבית שלנו, מנסה לשכנע אותנו שאושר קשור לחפצים שאנו רוכשים ולסממני סטטוס חיצוניים שאנו משיגים, בעוד היהדות מלמדת שמקורו של האושר הוא ברוחניות ותכליתו קשר עם הצדדים הפנימיים של המציאות. בסוכות התורה אומרת לנו: "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי". אנו עוזבים את בתינו מלאי הרכוש, מתעלמים מנוחות וממותרות, ונכנסים לעולם הפשוט והרוחני לחלוטין של הסוכה. הסוכה אמנם נעדרת נוחות חומרית, אך עתירת קשר רוחני ומתקיים בה אושר אמיתי. חז"ל מלמדים אותנו בפרקי אבות ש"מרבה נכסים מרבה דאגה", ובלשון עכשווית – "פחות זה יותר". כשאנחנו יוצאים מהבית, עוזבים את מנעמיו הרבים ויושבים בסוכה, אחת המטרות היא להבין שפיתחנו יותר מדי תלות ב"צעצועים הגשמיים" של חיינו ולא במה שאנו תלויים בו באמת – בבורא עולם. הסוכה זה מקום שבו אין שום אחיזה לכל הרדיפה והשאיפה הזאת אחרי ה"עוד" ואחר החומר. היא נראית לא יותר מאשר עוד "חושה" מצויה בסיני, אולם מכילה כל כך הרבה רוחניות, משמעות ועומק.

עצם הישיבה והמגורים במשך שבוע שלם בסוכה ארעית עוזרים לנו לבחון את ההרגלים ואת תבניות החשיבה וההתנהגות שלנו. כשאדם מוותר על המוכר והנוח הוא מתחדש ולומד לבחון את אורחות חייו בשגרה. בסוכות אנחנו מפסיקים לדבר על העבירות, שכן השארנו אותן מאחור ביום כיפור. משנשמתנו "עברה טיפול עשרת אלפים", כעת אנחנו יכולים לבחון האם גם בעשיית המצוות ועשיית הטוב אנחנו מקובעים ופועלים מתוך אוטומט. רבי נחמן אמר ש"אם אני מניח תפילין היום רק מפני שהנחתי אותם אתמול, אין כלל סיבה שאניח אותם... אני רוצה להניח תפילין בכל יום כאילו זו הפעם הראשונה", ואכן יש איכות נדירה בעשיית דבר מה בפעם הראשונה לפני שהוא נהפך ל"מוכר" ו"רגיל". חג סוכות קורה לנו להתחדש ולהתרענן גם בעשיות הטובות שלנו.

עיתויו של החג משמעותי ביותר. לא בכדי הוא נחגג לאחר ראש השנה ויום כיפור. העבירות דומות למחסום-בטון שבולם את הקליטה של התדר האלוקי. כפרת העוונות שלנו ביום הכיפורים הורסת את המחסום, כך שאנו יכולים לחוות קליטה בלתי משובשת של הנוכחות האלוקית. גג הסוכה, שחייב להיות מרווח דיו כדי שנוכל לראות דרכו את כוכבי השמיים, מבטיח קליטה מוחלטת של השכינה.

באופן מופלא, חג סוכות, המכונה גם "חג האסיף", נחגג בזמן בו החקלאים אוספים את תבואתם וכביכול יש להם יותר כסף ואפשרויות חומריות. מטרת הסוכה לבלום את ההשפעות המזיקות המתלוות לשמחת הרכוש המצטבר. תחושת הכסף מצמידה לסיפוק ולשמחה גם נופך לא קטן של גאווה אשר מלטפת את ה"אגו" על הצלחותיו, מיומנותו, מאמציו ומזלו. מבלי להרגיש או להתכוון, מתפתחת גם תחושת בוז והתנשאות כלפי ה"לא מוצלחים" וכלפי אלו "שלא הגיעו", בד בבד עם קינאה כלפי מי שזכה והרוויח יותר. כשאדם חווה את התחושות האלה (ובנינו – מי יכול לחלוטין להימלט מלהרגיש כך?) נזרע הזרע לפירוד בין הבריות. הריחוק בין בני האדם ורדיפת ההישגים החומריים הם השודדים הגדולים של השמחה ובחג הסוכות יש לנו הזדמנות נפלאה להשתחרר במעט מלפיתתם.

שבוע של אחדות ורעות

מי שזוכה להכין את עצמו מבחינה פנימית אל החג, זוכה שאותו פרוד ורדיפת ממון, שאנו חווים כל השנה, נעלמים להם בסוכות. חג זה הוא חג של קירבה, אחדות וסולידריות חברתית, ולכן מונח ה"אושפיזין" הוא כה בסיסי ומהותי. בעצם הישיבה בסוכה אנחנו מזמינים בלב שלם ובכוונה אמיתית כל יהודי ויהודי להיכנס ולהתארח אצלנו. מי שמסתובב בחג ברחובות הנכונים יכול לראות אנשים שעוברים ברוח חגיגית של אחווה מסוכה לסוכה, מבקרים זה בסוכתו של זה ובכל ערב מתאספים, רוקדים וחוגגים בצוותא. מאחר וכל הסוכות בעיקרן פשוטות ודומות זו לזו, היכולת "לנכר עיניים" בסוכה מפוארת כמעט ואינו קיים, וכך במשך שבוע שלם מושגות תחושות השוויון והאחווה. מעבר לכך, דפנות הסוכה, העשויות בד דק, מרמזות לנו על כך שהמרחק בין האנשים קטן הרבה יותר מבדר"כ, ובמקום ההסתגרות כמו בשאר ימות השנה מאחורי קירות בטון ודלתות פלדה, אנחנו נגישים הרבה יותר אחד עבור השני בגשמיות וברוחניות כאחד.

המחלה העיקרית של הדור שלנו, המאופיין אומנם בשפע חומרי גדול, אך יחד עם זה גם בעצבות גדולה, היא הבדידות. אנשים יכולים להיות מוקפים כל היום בעשרות אנשים (כולל בני משפחה "קרובים"), ובכל זאת להרגיש לאין להם נפש חיה אחת לפרוק בפניה את הלב ולהיות הם עצמם בלי מסיכות ובלי הצורך לרצות ולמצוא חן. שורש הבעיה מגיע מתכונת האנוכיות והדאגה העצמית המוגזמת תוך התעלמות ממצוקותיהם של הסובבים אותנו. מתוך הכרות עם אופיינו, התורה באה וממש מצווה עלינו לחלוק את השפע שזכינו לו עם כל מי שחפץ בכך, כולל עם הגר היתום והאלמנה שביום יום לא בהכרח קרואים על שולחננו. על כך אמר הרמב"ם: "מי שנועל דלתות ביתו ואוכל ושותה עם בניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי הנפש - אין זו שמחת מצווה, אלא שמחת כירסו".

השימוש בארבעת המינים (לולב, אתרוג, הדס וערבה) גם כן עוזר לנו להתחבר להבנות אלה. כל אחד מהמינים מסמל סוג אחר של יהודי. כדי לקיים את המצווה כל הארבעה צריכים לגעת זה בזה ולהיות מאוחדים באגודה אחת. כשם שארבעת המינים מהווים מבחינת קיום המצווה יחידה אחת ולא ניתן לקיים את המצווה ללא אחד מהם, כך גם כל השכבות המרכיבות את עם ישראל וכל סוגי האנשים המצויים בו משלימים האחד את רעהו. לאתרוג יש טעם וריח. לפירות הדקל (שעליו גדל הלולב) יש טעם אך אין להם ריח. ההדסים מפיקים ריח נעים, אך אין בהם טעם, ואילו ענפי הערבה הם חסרי טעם וריח כאחד. עם ישראל מאגד בתוכו סוגי אנשים שונים - יש העוסקים בתורה, יש העוסקים במעשים טובים, יש העוסקים בתורה ובמעשים טובים ויש, לצערנו, כאלו שאינם מתפנים כלל לעיסוקים רוחניים. על פניו היינו מצפים שהתורה תגיד שיש מקום רק לאותם אנשים עם "התכונות של האתרוג", אולם, למרבה הפלא והיופי, היא אומרת שלכולם יש מקום ועם ישראל שלם ומושלם רק כשכולם קיימים ובעיקר כשכולם מאוחדים.

מעבר לכל זאת, ארבעת המינים מזכירים לנו את התיקון האישי שעל כל אחד כאדם פרטי ועל כולנו יחד כחברה לעבור – ההדס, שמזכירה במראה שלה עין, קוראת לנו להיות בעלי עין טובה על הזולת ועל המציאות, הערבה, שדומה לפה, קוראת לנו לדבר דיבורים טובים ולהימנע מלשון הרע ורכילות, הלולב בזקיפותו מזכיר לנו להיות זקופי גב ואיתנים, אך יחד עם זאת לא בעלי גאווה, ולבסוף האתרוג, שבצורתו דומה ללב, קורה לנו להיות בעלי לב טוב, אוהב, מבין ורחום.

שמחה

סוכות מכונה ע"י חז"ל "זמן שמחתנו". התורה מציינת ומדגישה במיוחד שעלינו להיות בשמחה בחג זה ועלינו להשרות אווירת שמחה בליבם של כל הסובבים אותנו: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ. אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים ט"ז). הגאון מווילנה טען כי מדובר במצווה הקשה ביותר בתורה, שכן לשמוח שבוע שלם מבלי להפסיק בכך (אך שמח = רק שמח) זה דבר קשה מאוד (במיוחד לנו - יוצאי פולניה...). ניתן להבין כיצד אפשר לצוות עלינו לעשות עשיות פיזיות כישיבה בסוכה וכנענוע ארבעת המינים בעת התפילה, אולם עולה השאלה כיצד ניתן לצוות על בן אדם להיות בשמחה? כאן הגדולה של היהדות - נצטווינו לקיים תורה ומצוות לא מתוך תחושת חוסר ברירה, אלא מתוך רגש של אושר ושמחה. חג סוכות מחייב אותנו להסתכל עמוק פנימה ולעשות סדר בתוך ה"קישקע" כדי להגיע אל אותה שמחה. אם ניתנה לנו מצווה כה ברורה וחשובה משמע שבכוחנו לקיימה!

הרבה אנשים מתבלבלים בין שמחה לבין "מצב רוח טוב" שבא לאחר בילוי מסעיר, אירוע משפחתי מיוחד או אפילו לאחר שקבוצת הכדורגל האהובה עלינו זכתה באליפות. שמחה אמיתית במובן הכי טהור של המילה היא שמחה ש"אינה תלויה בדבר". היא אינה תלויה בהצלחה חיצונית כזו או אחרת, אינה תלויה בכבוד שאנחנו מקבלים, בחופשה השנתית או במשכורת שמנה. שמחה אמיתית קיימת אפילו כשנלקח מאתנו מה או מי שאנחנו אוהבים. הגעה אל שמחה כזו מחייבת להרכין ראש בפני האמת האלוקית ולהבין שהכול בא ממנו ולפיכך הכול לטובה.

כל עוד נדמה לאדם שגורלו נתון בידו, חסרה לו שמחת חיים, מאחר שתדיר הוא חרד מפני הבאות. לעומתו, אין גבול לשמחה של אדם המאמין שהאלוקים הוא האדון על הבריאה, והוא המנווט את דרכו של כל אחד מברואיו בהשגחה פרטית ומדויקת. היציאה החוצה אל מזג האוויר הסתווי והלא יציב והישיבה במבנה ארעי שכל רוח חולפת יכולה למוטט אותו, מחדדים לנו שאנחנו נתונים לחסדיו של הבורא ומזכירים לנו שאנחנו הבנים שלו ושעמנו הוא כרת ברית עולם. יש דבר משמח יותר מלדעת שמי שברא את העולם המופלא הזה ממש אבל ממש רוצה בטובתנו (גם אם בעיניים הגשמיות שלנו לעיתים זה עלול להיראות הפוך)?

בעיית כל הבעיות הינה שהאדם אינו מכיר את מקומו. גם אם יש לו שפע כלכלי, משפחה בריאה וכל טוב, לא תמיד הוא שרוי בשמחה. התחושה שלכל אחד יש מקום ותפקיד ושאנחנו רצויים ואהובים כפי שאנחנו (עם כל החסרונות והפגמים) מביאים לשמחה ולשלווה. לכל אדם נגזר משמים תפקיד ייחודי ובלעדי המותאם אך ורק לו בהתאם לשורש נשמתו. אין שני בני אדם שלהם תפקידים זהים. לאחד הוענקו ממרום כישרונות שכליים ולכן תפקידו לעשות חיל בתורה. לעומתו, השני התברך בחוש עסקי מפותח, ועל כן הוא ימצה את עצמו דווקא בעולם העשייה העסקית . אם אכן האדם זוכה למלא את התפקיד הייחודי שהוטל עליו אין לו צורך לקנא באף אחד ואין כל תועלת בחיקוי של הזולת. חובתנו להוציא לפועל את הפוטנציאל שהקב"ה הועיד לכל אחד מאתנו. על פי האמונה היהודית, מתוקף הקדושה המיוחדת של חג הסוכות ומתוקף השמחה, הפשטות ותחושת ה"ביחד" שאנחנו חווים, מתבהר לנו יותר מה תפקידינו ומקומנו בעולם ואנחנו נטענים במוטיבציה ובכוחות לשנה שלמה לממש אותם.

בעומק הדברים – השמחה מושגת ע"י הכרה ברורה במקום האמיתי שלנו והשלמה עם מי שאנחנו. מהבחינה הזו לסכך הסוכה תפקיד רוחני עצום בתהליך כפרת העוונות והגדילה שאנחנו אמורים לעבור. על פי ההלכה, הסכך עשוי, כאמור, מ"פסולת יקב וגורן", כלומר מהפסולת הכי זניחה ובזויה. ביום כיפור התפללנו להסיר מעלינו את כל הפסולת שקיימת בתוכנו, ואילו כאן באופן פלא לא רק שאנחנו משתמשים בפסולת (פסולת פיזית כמשל לזו הרוחנית), אלא אף שמים אותה מעל הראש שלנו! ההסבר למעשה משונה זה פותח לנו צוהר להבנות נפלאות על המשמעות העמוקה של "תשובה" – תשובה אמיתית אינה זניחת החטא והתעלמות מוחלטת מצדדים מסוימים באישיותנו (תהליך זה מתאים לתחילת הדרך בלבד), אלא הבנה וקבלה של מי שאנחנו (עם כל החלקים הפחות יפים ו"טהורים" שבנו), אולם לא על מנת שנשאר מי ומה שאנחנו, אלא על מנת שנמתק את המר ונהפוך את החיסרון ליתרון. בשפת הרחוב זה נקרא "להפוך את הלימון ללימונדה" ובשפת הקבלה "להוציא את ניצוצות הקדושה הטמונים ברע". דווקא בכל מה שפסלנו (לפסול זה מלשון פסולת) בעצמנו ובסובבים אותנו יש פוטנציאל רוחני אדיר. האר"י ז"ל נהג לומר שהאדם יכול למצוא את התשובה לשאלה מה הוא ייעודו בעולם דווקא באותן עשיות שקשות לו ובצדדים באישיותו שהוא היה מעדיף להפטר מהם. אחרי שהתנקינו מעוונותינו ביום כיפור אנחנו יכולים לגשת ממקום רגוע הרבה יותר ולבחון את עצמנו בעיניים אחרות עד שנגלה שאפילו בפסולת ניתן למצוא זהב.

בנוסף לזאת, הסכך בא ללמד אותנו שיעור גדול מאוד על מציאות חיינו בסוכות בפרט ובמשך כל השנה כולה בכלל. על פי ההלכה, כדי שהסכך יהיה כשר הוא חייב ליצור חציצה בניינו לבין האור, כלומר שהחלקים המוצלים יגדלו על אלה החשופים לשמש. בשפת הקבלה "אור" פרושו "תענוג" והרמז בדבר הוא שכמו שהסכך בסוכה יותר מכסה מאשר מגלה, כך גם בחיים, אנו צריכים ליצור חציצה בניינו לבין האור על מנת שהוא חלילה לא ישרוף אותנו ונשכיל לקבל אותו בכלים הנכונים והאפשריים לנו. אם ניקח מהעולם את כל מה שעושה לנו טוב (נשים/גברים, אוכל, כסף, בילוים, וכו') בלי להתנגד ליצרים שישנם בתוכנו ובלי גבול - דווקא נסבול מאותו עודף שפע וכל אור שיכנס לחיינו מבלי שנעשה עליו סכך רק יחשיך את מציאות חיינו. כל המצוות כולן, וודאי מצוות חג הסוכות, באות ללמד אותנו שעל מנת לזכות בשמחה באמת וליהנות מהעולם הזה יש לקחת ממנו את הטוב שלו אך ורק בגבולות הנכונים, הבריאים והמידתיים.

בהערת אגב - עשרת ימי התשובה ויום הכיפורים מאחורינו. כפרטים וכחברה עברנו תהליך של זיכוך וניקוי וכעת אנו חדשים ומוכנים מבחינה רוחנית לשנה חדשה. הרב שלמה קרליבך נהג להמשיל מצב מיוחד זה לאדם שקנה, למשל, חולצה חדשה. מה הכי מכאיב לאותו האדם? הכתם הראשון כמובן. הוא ינהג בזהירות וינסה שבעתיים לשים לב לא להכתימה בטעות. מטבע הדברים הכתם השני כבר פחות מפריע... כך גם בעת המיוחדת בה אנו נמצאים – אנחנו מוכחים לשמור על הנקיות הזאת ולעשות כל מאמץ להימנע מדיבורים לא טובים וממחשבות לא טובות עלינו ועל הסובבים אותנו. דווקא עכשיו לפני שהלב יאטם ותבוא האדישות מהכתם השני...

שנזכה כולנו לחוות את האור המיוחד של סוכות ושתהיה לנו שנה של אמונה, אחדות ושמחה אמיתיים,

חג שמח