‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת שמיני. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת שמיני. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 20 במרץ 2014

פרשת "שמיני" – אל תשליכני לעת זקנה

בס"ד


פרשת "שמיני", אותה נקרא בשבת הקרובה, בולטת בזכות אירוע אחד קצר ומסתורי המופיע בה – מותם הטראגי של נדב ואביהוא, בני אהרון הכהן, שנחשבו עד לאותה העת כמנהיגים העתידים וממשיכי דרכם של משה ואהרון. השניים נשרפו בעת שנכנסו אל המשכן ביום חנוכתו וככוהנים הקריבו בו קורבן. כדרכם במקומות אחרים, פסוקי המקרא קצרים וסתומים, ואינם מפרטים הרבה: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּיתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹורֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי הקב"ה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִיוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי הקב"ה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ".

התיאור הלקוני והעונש הקשה הותירו שאלות רבות ובראשן – מה היה חטאם של בני אהרון, שבעטיו נענשו בצורה נוראה כל כך? ומהי אותה "אש זרה", שהציתה את אש הקב"ה שיצאה ואכלה אותם? במשך שנים רבות הטרידה סוגיה זו את גדולי וטובי הפרשנים, אשר ניסו למצוא הסברים למאורע החריג, ואשר העלו רעיונות והצעות שונות. כך, למשל, היו מגדולי חז"ל שייחסו לשניים את העובדה שהם נכנסו למשכן שתויים מיין, היו שטענו שהם נכנסו בלא רחיצת ידיים ורגלים ובכך טימאו את המקום, היו שגרסו שהעבירה היא בגלל שהם הגיעו להקריב את הקורבנות מחוסרי בגדים והיו שדיברו על כך שנדב ואביהוא לא נשאו נשים ובכך מנעו עצמם מהמצווה החשובה של פרייה ורבייה. בין כך ובין כך, נראה כי את התשובה המדויקת כנראה לא נדע לעולם, ובכל זאת מתוך הדברים עדיין ניתן ללמוד מספר מסרים ולקחים חשובים שיכולים לשמש אותנו גם היום.
 
"והדרת פני זקן"

הגמרא במסכת "סנהדרין" משלימה את התמונה ומספרת על הפרשה: "היו משה ואהרון מהלכין בדרך, ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן, וכל ישראל אחריהן. אמר לו נדב לאביהוא - אימתי ימותו שני זקנים אלו ואני ואתה ננהיג את הדור? אמר להם הקב"ה - הנראה מי קובר את מי". אל תיאור זה ניתן להוסיף את דבריו של רבי אליעזר, אשר טען כי "לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן". סטייה זו מהנחייתו של משה רבינו, מנהיג הדור, התבטאה בעובדה שהם הקריבו קורבנות לא באופן שהוא הסביר להם, וארעה מאחר והם התיימרו לחשוב שהם יודעים טוב ממנו כיצד נכון לפעול.

נדב ואביהוא היו ללא ספק מוכשרים, חכמים ואף צדיקים גדולים, כפי שעולה מהתיאור שהם צעדו מיד אחרי משה ואהרון, והיו האנשים הקרובים להם ביותר. יחד עם זאת, נראה כי השניים לקו בחוסר כבוד כלפי המסורת והמנהיגים הקיימים ובחוסר סבלנות אל הרגע לו ציפוי וייחלו עת הם היו עתידים להחזיק את מושכות השלטון בידיהם ולהחליף את "דור החלוצים" בתפקיד. קשה להאמין שתאוות הג'ובים והמרדף אחר ה"כיסאולוגיה", אותם אנחנו מכירים מימינו, היו אלה שגרמו להם להתבטא בחריפות כזו והנחו אותם במעשיהם, אלא אמונה כנה שבזכות כוחם הצעיר ותפיסתם הרעננה הם יוכלו להיות מנהיגים טובים יותר לעם ישראל. ובכל זאת, בסוג המחשבה הזו ללא ספק היה טעם לפגם, ולראייה הם נענשו בחומרה.

פעמים רבות קורה גם בימינו שהדור הצעיר מביט על ההנהגה הבוגרת ואומר לעצמו: "מה זקנים אלו מבינים? אנו, הצעירים, יודעים מה טוב לנו וכיצד להנהיג את התקופה בה אנו חיים". האמת היא שהמצב הרצוי בכל מערכת עסקית/שלטונית/משפחתית הוא כאשר "האמביציה ורוח הנעורים הסוערת" מצטרפת אל "רוח הזקנה המסודרת והמנוסה", מפרה אותו ומוסיפה לו. הנעורים לבדם בוסריים מכדי להוביל ועלולים לפרוץ גבולות שנבנו מתוך ניסיון רב וחשוב ולהרוס בזמן קצר דברים שנבנו בעמל וזמן רב. יחד עם זאת, על הזקנים לצרף אל דעתם הסדורה והמיושבת את הרעננות הצעירה, אשר לא שבויה בקונספציות וקיבעונות ומאפשרת להמשיך ולהתפתח.

בהקשר של הפרשנות הזו על חטאם של השניים ולהתייחסות המזלזלת כלפי בני משפחתם המבוגרים, ברצוני להתייחס לתופעה חברתית שפוגשת רבים מאתנו  גם היום לפיה קשה לנו, הצעירים בגילם והרעננים ברוחם, להמשיך להכיל ולהתמודד עם הורינו המתבגרים לאחר שאלה מאבדים מאותה חיוניות שאנו זוכרים ולעיתים אף נהיים תלותיים בנו במובנים שונים. התורה הכירה בבעיה ולכן ניתנה לנו מצוות "עשה" ברורה: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא י"ט, ל"ב). דוד המלך בספר תהילים מוסיף ומבקש בכנות נוגעת ללב: "אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני". התורה נותנת לנו מצוות והנחיות היכן שהיא יודעת שקשה לנו ושאנחנו מועדים לנפילה, ולכן יש מקום להנחיה אלוקית כדי שנדע כיצד נכון להתנהג. לא קיים ציווי של "כבד את ילדיך" או "תטפל בילדיך", משום שזה כבר מוטבע בנו באופן הכי אינסטינקטיבי וטבעי. לעומת זאת, כיבוד הורים בדר"כ קשה הרבה יותר ונתפס לא אחת כמועקה וכעשייה שאינה תמיד נעימה וכיפית. הדבר מתחדד בעיקר כשההורים עצמם מתבגרים ויש לטפל בהם בצורה צמודה יותר. עבור רבים תקופה זו נתפסת כנטל וכעול מבחינה כלכלית ורגשית. על כך נאמר ש"הורה אחד יכול לדאוג לעשרה ילדים, אבל עשרה ילדים לא יכולים לדאוג להורה אחד". את הכוח לעשות זאת ניתן לשאוב מתוך התבוננות על הכרת הטוב הגדולה שאנו חייבים להם ומתוך הזיכרון על כמה אמנו סבלה צער של הריון ולידה כדי שבכלל נהיה כאן ואבינו עמל שעות נוספות במשרד כדי לממן את חוג החלילית שכה רצינו. כמה דאגו לנו הורינו, כמה הם התאמצו וטרחו החליף חיתול, להחזיר מוצץ באמצע הלילה, להאכיל, להשקות, לרחוץ, להלביש, לחנך, ללמד, לכבס ולגהץ. כמה פעמים הם ויתרו על מעט זמנם הפנוי ורצו איתנו לרופא המשפחה, למסיבת סוף השנה ולחבר בקצה השני של העיר. כמה דברים חסכו מעצמם על מנת לאפשר לנו את רצונותינו. האם משום שמדובר בהורינו אזי הכול צריך להיות מובן מאליו?! כשהם מתבגרים זו ההזדמנות להחזיר להם מעט בחזרה!

אינני חלילה נמצא במקום בו אני יכול להטיף מוסר לאף אחד וברוך השם עדיין לא עמדתי בסיטואציה הזו, אולם נראה לי כי למרות שאין דבר קשה יותר לילד מאשר לראות את ההורה שלו לא עצמאי ואולי אף מבולבל ומתנהג כילד בעצמו, אין מצווה חשובה יותר מאשר להתגייס בכל הדרכים (הפיננסיות והרגשיות) ולהיות שם בעבורו בזמנים שהוא צריך אותנו יותר מכל. הדבר המומלץ ביותר הוא לאפשר לאותו הורה לחיות את שנותיו האחרונות בחיק משפחתו, קרוב ואהוב, אולם במידה והדבר אינו אפשרי מסיבות כאלה ואחרות ניתן למצוא פתרונות אחרים אשר גם כן יאפשרו לאותו הורה לבלות את שארית חייו בכבוד מינימאלי. כה עצוב לראות אנשים שמשכנים את ההורה במוסד מוזנח ועלוב, אשר בעצמם הם לא היו מסכימים להעביר שם לילה אחד, ומסמנים לעצמם וי אחרי הביקור החודשי המאולץ.

כשהחומריות מחופשת לרוחניות

המעשה הבסיסי של נדב ואביהוא של הקטרת קטורת והקרבת אש מתוך הרצון בקרבה לבורא הוא דבר חיובי ואין ספק שההתלהבות שאפיינה אותם מבורכת, אולם ישנה התלהבות שהיא '"אש זרה" ומקורה במקור שלילי. כמו בכל פעולה אין להסתכל על המעשה בלבד, כי אם על המקור והמניע שלו. יכולה להיות פעולה הנדמית כקדושה, אולם שורשיה ברע. במקרה הזה קשה לומר דברים אלה על אנשים שנחשבים קדושים וצדיקים, אולם בכל זאת, ישנם פרשנים שטענו כי נדב ואביהוא חיפשו אקסטזה וחוויה רוחנית, ולא בהכרח את הדרך לעבודת הקודש האמתית, ולראייה הם סטו מההנחיות הברורות שניתנו להם ביחס לקורבנות. את דבריו של דוד המלך: "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹקים לִי טוֹב" ניתן מחד לפרש ככיסופים גדולים לקיים את רצון הבורא, אולם מזווית ראייה אחרת קיים בה מימד של אנוכיות אם הדגש הוא על "אני" ועל "לי". אותה תופעה שאנו מכירים לצערנו כל כך טוב מחיי החומר והחולין לפיה אנחנו מרוכזים רוב הזמן בעצמינו, בצרכינו, בהנאותינו וכמובן בליטוף האגו שלנו, קיימת, מסתבר, גם בניסיוננו להתקרב אל הבורא ולהיות אנשים טובים ורוחניים יותר.

תופעה זו נפוצה מאד בשיטות הרוחניות של המזרח. רוב הפוקוס בעבודה הרוחנית שם היא על איך יהיה לי טוב/ נעים/ שליו/ רגוע יותר. פחות חשוב מה קורה סביבי. לידי יכולים להסתובב אנשים עם מצוקות כלכליות, פיזיות ורגשיות, אבל מאחר וזה ה"קארמה" שלהם, הם ייתפסו בעייני לא יותר מאשר מטרד. גם הדיבורים על חסד, מחויבות וסולידריות חברתית, שנשמעים בקרב חלק משיטות אלה, אינו יותר מאמירה רפה, שאינה מעוגנת במצוות ועשייה אקטיבית, כפי שהתורה שלנו בפועל מורה לנו לעשות על כל צעד ושעל.

הרצון להיות יפה, מקובל ומוערך קיים גם בעולם הרוח והקודש ומביא לא מעט אנשים לרצות להיות "חתיך רוחני". ישנם תלמידי חכמים שאחד המניעים העיקריים שלהם ו"הדלק" ולמאמציהם הוא כדי שיגידו להם ועליהם עד כמה הם חכמים וצדיקים, ומקור חיותם הוא במחמאה על "גדולתם הרוחנית". בדומה לתופעה הזו, ישנם אנשים שתורמים כספים לנזקקים, אבל מיד רצים לספר על כך בתקשורת ולגרוף מהידיעה הון פוליטי כזה או אחר, וישנם הורים לא מעטים ששולחים את ילדיהם לתוכניות לימוד למצטיינים ומשקעים בפעילויות וחוגי העשרה מגוונים, כאשר מה שחשוב להם באמת זה לספר אח"כ לשכנים עד כמה ילדיהם מוצלחים.


בהקשר אחר ביחס לסוגיית מותם של נדב ואביהוא - תגובתו של אהרון לאחר ששמע על שארע לשני בניו האהובים הייתה מעט מפתיעה: "וידום אהרון". לעניות דעתי, אנחנו יכולים ללמוד לקח חשוב מתגובתו המאופקת. למרות הצער והכאב הגדולים, שוודאי חש, אהרון בחר בשתיקה. בקלות הוא יכול היה להיגרר למסע האשמות ופקפוקים על הנהגותיו של הבורא ולחשוב שאין צדק בעולם ושהקב"ה אכזרי ונקמן. נראה כי אהרון היה ונשאר עניו גם ברגע זה וככזה הוא השכיל להבין שלא כל דבר הוא מבין או יכול להבין. גם לנו יש ודאי שאלות כאלה ואחרות על שנעשה בעולם. גם לנו לא ברור כיצד, לדוגמא, הייתה השואה, או מדוע ילדים קטנים חולים ומתים. המסר שביכולתנו "ללקט" מתגובתו של אהרון הוא מסר של ענווה והמשך אמונה תמימה בקב"ה גם במצבים קשים בהם הטוב מסתתר.

 

ובעניין אחר לחלוטין - אחד הנושאים המופיעים בפרשת "שמיני" הוא תיאור סימני הכשרות והבחנה בין מאכלות מותרים ואסורים. במספר פסוקים קצרים ניתנו לנו לא רק הדרכים להבחין בין חיה כשרה לטמאה, אלא גם הוכחה מדהימה לעובדה שהתורה לא יכלה הייתה להיכתב לפני 3,300 שנה ע"י בני אדם, אלא בהכרח ניתנה משמיים.

בפרשה שלנו נכתב: ''וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמר אליהם. דברו אל בני ישראל לאמור: זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות, מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו'' (ויקרא יא א-ג ). מי שכתב את התורה מבהיר כי אין זה חשוב אם נמצא חיה מיערות העד שבאוסטרליה, מג'ונגל אפריקני או אף מיבשת אמריקה שהתגלתה רק לפני כמה מאות שנה - אם נמצא בה סימן טהרה אחד מבין השניים (העלאת גרה, כלומר העלאת מאכל שנית לאחר בליעתו, או הפרסת פרסה, כלומר שפרסות רגליה אינן מיקשה אחת אלא שסועות), אזי בהכרח יימצא בה גם את סימן הטהרה הנוסף!  בהמשך, התורה מדגישה כי מבין עשרות אלפי בעלי החיים שכבר היו ידועים ושעוד צפויים היו להתגלות בעתיד ישנם רק ארבעה אשר כלל זה אינו נכון לגביהם, ואף מציינת אותם בשמותיהם: הגמל, השפן והארנבת, אשר מעלים גרה ואינם מפריסים פרסה, והחזיר לבדו אשר מפריס פרסה ואינו מעלה גרה. מאז שדברים אלה נכתבו התגלו, כאמור, עשרות אלפים של סוגים ומינים של בעלי חיים, והפלא ופלא  - לא נמצאה אף חיה אחת (מלבד אותם ארבעה) שכלל זה לא היה נכון לגביה!! אם כך, קיימת רק אפשרות הגיונית אחת, לגבי זיהוי מקורו של ידע זה – משה כתב את הדברים לאחר שקיבל את המידע מהקב"ה, אשר ברא את כל היצורים ויכול היה לקבוע בכזה ביטחון את אותן עובדות זואולוגיות, שאכן התאמתו גם לאחר גילוי יבשות חדשות עם מינים רבים ונוספים של חיות ולאחר התפתחות המדע הידיעות האנושיות.

לאור המידע המדהים הזה, כעת נשאלת השאלה - האם לא מגיע לבעל ידיעות מופלאות אלו קרדיט מסוים ואשראי של אמון גם כלפי דברים שעדיין רחוקים מהבנתנו?


מוקדש באהבה ובהערכה גדולה לאבי היקר בני ולדודי אלי, אשר מטפלים באימם הסיעודית במסירות אין קץ מעוררת השראה!!

שבת שלום, ניר אביעד J
  לאתר העיסקי של ניר אביעד: www.wise-planning.co.il

יום רביעי, 23 במרץ 2011

פרשת "שמיני" – אל תשליכני לעת זקנה

בס"ד


פרשת "שמיני", אותה נקרא בשבת הקרובה, בולטת בזכות פרשיה אחת קצרה ומסתורית המופיעה בה – מותם הטראגי של נדב ואביהוא, בני אהרון הכהן, שנחשבו עד לאותה העת כמנהיגים העתידים וממשיכי דרכם של משה ואהרון. השניים נשרפו בעת שנכנסו אל המשכן ביום חנוכתו וככוהנים הקריבו בו קורבן. כדרכם במקומות אחרים, פסוקי המקרא קצרים וסתומים, ואינם מפרטים הרבה: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי הקב"ה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי הקב"ה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ".
התיאור הלקוני והעונש הקשה הותירו שאלות רבות ובראשן – מה היה חטאם של בני אהרון, שבעטיו נענשו בצורה נוראה כל כך? ומהי אותה "אש זרה", שהציתה את אש הקב"ה שיצאה ואכלה אותם? במשך שנים רבות הטרידה סוגיה זו את גדולי וטובי הפרשנים, אשר ניסו למצוא הסברים למאורע החריג, ואשר העלו רעיונות והצעות שונות. כך, למשל, היו מגדולי חז"ל שייחסו לשניים את העובדה שהם נכנסו למשכן שתויים מיין, היו שטענו שהם נכנסו בלא רחיצת ידיים ורגלים ובכך טימאו את המקום, היו שגרסו שהעבירה היא בגלל שהם הגיעו להקריב את הקורבנות מחוסרי בגדים והיו שדיברו על כך שנדב ואביהוא לא נשאו נשים ובכך מנעו עצמם מהמצווה החשובה של פרייה ורבייה. בין כך ובין כך, נראה כי את התשובה המדויקת כנראה לא נדע לעולם, ובכל זאת מתוך הדברים עדיין ניתן ללמוד מספר מסרים ולקחים חשובים שיכולים לשמש אותנו גם היום.

"והדרת פני זקן"
הגמרא במסכת "סנהדרין" משלימה את התמונה ומספרת על הפרשה: "היו משה ואהרון מהלכין בדרך, ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן, וכל ישראל אחריהן. אמר לו נדב לאביהוא - אימתי ימותו שני זקנים אלו ואני ואתה ננהיג את הדור? אמר להם הקב"ה - הנראה מי קובר את מי". אל תיאור זה ניתן להוסיף את דבריו של רבי אליעזר, אשר טען כי "לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן". סטייה זו מהנחייתו של משה רבינו, מנהיג הדור, התבטאה בעובדה שהם הקריבו קורבנות לא באופן שהוא הסביר להם, וארעה מאחר והם התיימרו לחשוב שהם יודעים טוב ממנו  כיצד נכון לפעול.
נדב ואביהוא היו ללא ספק מוכשרים, חכמים ואף צדיקים גדולים, כפי שעולה מהתיאור שהם צעדו מיד אחרי משה ואהרון, והיו האנשים הקרובים להם ביותר. יחד עם זאת, נראה כי השניים לקו בחוסר כבוד כלפי המסורת והמנהיגים הקיימים ובחוסר סבלנות אל הרגע לו ציפוי וייחלו עת הם היו עתידים להחזיק את מושכות השלטון בידיהם ולהחליף את "דור החלוצים" בתפקיד. קשה להאמין שתאוות הג'ובים והמרדף אחר ה"כיסאולוגיה", אותם אנחנו מכירים מימינו, היו אלה שגרמו להם להתבטא בחריפות כזו והנחו אותם במעשיהם, אלא אמונה כנה שבזכות כוחם הצעיר ותפיסתם הרעננה הם יוכלו להיות מנהיגים טובים יותר לעם ישראל. בסוג המחשבה הזו ללא ספק היה טעם לפגם, ולראייה הם נענשו בחומרה.
פעמים רבות קורה גם בימינו שהדור הצעיר מביט על ההנהגה הבוגרת ואומר לעצמו: "מה זקנים אלו מבינים? אנו, הצעירים, יודעים מה טוב לנו וכיצד להנהיג את התקופה בה אנו חיים". האמת היא שהמצב הרצוי בכל מערכת עסקית/שלטונית/משפחתית הוא כאשר "האמביציה ורוח הנעורים הסוערת" מצטרפת אל "רוח הזקנה המסודרת והמנוסה", מפרה אותו ומוסיפה לו. הנעורים לבדם בוסריים מכדי להוביל ועלולים לפרוץ גבולות שנבנו מתוך ניסיון רב וחשוב, ולהרוס בזמן קצר דברים שנבנו בעמל וזמן רב. יחד עם זאת, על הזקנים לצרף אל דעתם הסדורה והמיושבת את הרעננות הצעירה, אשר לא שבויה בקונספציות וקיבעונות ומאפשרת להמשיך ולהתפתח.
בהקשר של הפרשנות הזו על חטאם של השניים ולהתייחסות המזלזלת כלפי בני משפחתם המבוגרים, ברצוני להתייחס לתופעה חברתית שפוגשת רבים מאתנו  גם היום לפיה קשה לנו, הצעירים בגילם והרעננים ברוחם, להמשיך להכיל ולהתמודד עם הורינו המתבגרים לאחר שאלה מאבדים מאותה חיוניות שאנו זוכרים ולעיתים אף נהיים תלותיים בנו במובנים שונים. התורה הכירה בבעיה ולכן ניתנה לנו מצוות "עשה" ברורה: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא י"ט, ל"ב). דוד המלך בספר תהילים מוסיף ומבקש בכנות נוגעת ללב: "אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני". התורה נותנת לנו מצוות והנחיות היכן שהיא יודעת שקשה לנו ושאנחנו מועדים לנפילה, ולכן יש מקום להנחיה אלוקית כדי שנדע כיצד נכון להתנהג. לא קיים ציווי של "כבד את ילדיך" או "תטפל בילדיך", משום שזה בטבע שלנו ובא לנו באופן הכי אינסטינקטיבי. לעומת זאת, כיבוד הורים בדר"כ קשה הרבה יותר ונתפס לא אחת כמועקה וכעשייה שאינה תמיד נעימה וכיפית. הדבר מתחדד בעיקר כשההורים עצמם מתבגרים ויש לטפל בהם בצורה צמודה יותר. עבור רבים תקופה זו נתפסת כנטל וכעול מבחינה כלכלית ורגשית. על כך נאמר ש"הורה אחד יכול לדאוג לעשרה ילדים, אבל עשרה ילדים לא יכולים לדאוג להורה אחד". את הכוח לעשות זאת ניתן לשאוב מתוך התבוננות על הכרת הטוב הגדולה שאנו חייבים להם ומתוך הזיכרון על כמה אמנו סבלה צער של הריון ולידה כדי שבכלל נהיה כאן ואבינו עמל שעות נוספות במשרד כדי לממן את חוג החלילית שכה רצינו. כמה דאגו לנו הורינו, כמה הם התאמצו וטרחו החליף חיתול, להחזיר מוצץ באמצע הלילה, להאכיל, להשקות, לרחוץ, להלביש, לחנך, ללמד, לכבס ולגהץ. כמה פעמים הם ויתרו על מעט זמנם הפנוי ורצו אתנו לרופא המשפחה, למסיבת סוף השנה ולחבר בקצה השני של העיר. כמה דברים חסכו מעצמם על מנת לאפשר לנו את רצונותינו. האם משום שמדובר בהורינו אזי הכול צריך להיות מובן מאליו?! כשהם מתבגרים זו ההזדמנות להחזיר להם מעט בחזרה!
אינני חלילה נמצא במקום בו אני יכול להטיף מוסר לאף אחד וברוך השם עדיין לא עמדתי בסיטואציה הזו, אולם נראה לי כי למרות שאין דבר קשה יותר לילד מאשר לראות את ההורה שלו לא עצמאי ואולי אף מבולבל ומתנהג כילד בעצמו, אין מצווה חשובה יותר מאשר להתגייס בכל הדרכים (הפיננסיות והרגשיות) ולהיות שם בעבורו בזמנים שהוא צריך אותנו יותר מכל. הדבר המומלץ ביותר הוא לאפשר לאותו הורה לחיות את שנותיו האחרונות בחיק משפחתו, קרוב ואהוב, אולם במידה והדבר אינו אפשרי מסיבות כאלה ואחרות ניתן למצוא פתרונות אחרים אשר גם כן יאפשרו לאותו הורה לבלות את שארית חייו בכבוד מינימאלי. כה עצוב לראות אנשים שמשכנים את ההורה במוסד מוזנח ועלוב, אשר בעצמם הם לא היו מסכימים להעביר שם לילה אחד, ומסמנים לעצמם וי אחרי הביקור החודשי המאולץ. בהקשר הזה לשמחתי אני זוכה לראות דוגמא חיה נפלאה מאבי ואחיו שמטפלים באימם במסירות ותעצומות נפש מעוררי השראה.

כשהחומריות מחופשת לרוחניות
המעשה הבסיסי של נדב ואביהוא של הקטרת קטורת והקרבת אש מתוך הרצון בקרבה לבורא הוא דבר חיובי ואין ספק שההתלהבות שאפיינה אותם מבורכת, אולם ישנה התלהבות שהיא '"אש זרה" ומקורה במקור שלילי. כמו בכל פעולה אין להסתכל על המעשה בלבד, כי אם על המקור והמניע שלו. יכולה להיות פעולה הנדמית כקדושה, אולם שורשיה ברע ובטומאתו. במקרה הזה מעט קשה לומר דברים אלה על אנשים שנחשבים קדושים וצדיקים, אולם נראה כי נדב ואביהוא חיפשו אקסטזה וחוויה רוחנית, ולא בהכרח את הדרך לעבודת הקודש האמתית, ולראייה הם סטו מההנחיות הברורות שניתנו להם ביחס לקורבנות. את דבריו של דוד המלך: "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹקים לִי טוֹב" ניתן מחד לפרש ככיסופים גדולים לקיים את רצון הבורא, אולם מזווית ראייה אחרת קיים בה מימד של אנוכיות אם הדגש הוא על "אני" ועל "לי". אותה תופעה שאנו מכירים לצערנו כל כך טוב מחיי החומר והחולין לפיה אנחנו מרוכזים רוב הזמן בעצמינו, בהנאותינו, בצרכינו, בחשקינו וכמובן בליטוף האגו שלנו, קיימת, מסתבר, גם בניסיוננו להתקרב אל הבורא ולהיות אנשים טובים ורוחניים יותר.
תופעה זו נפוצה מאד בשיטות הרוחניות של המזרח (שבעוונותיי מוכרות לי מהעבר). רוב הפוקוס בעבודה הרוחנית שם היא על איך יהיה לי טוב/ נעים/ שליו/ רגוע יותר. פחות חשוב מה קורה סביבי. לידי יכולים להסתובב אנשים עם מצוקות כלכליות, פיזיות ורגשיות, אבל מאחר וזה ה"קארמה" שלהם, הם ייתפסו בעייני לא יותר מאשר מטרד. גם הדיבורים על חסד, מחויבות וסולידריות חברתית, שנשמעים בקרב חלק משיטות אלה, אינו יותר מאמירה רפה, שאינה מעוגנת במצוות ועשייה אקטיבית, כפי שהתורה שלנו בפועל מורה לנו לעשות על כל צעד ושעל.
הרצון להיות יפה, מקובל ומוערך קיים גם בעולם הרוח והקודש ומביא לא מעט אנשים לרצות להיות "חתיך רוחני". ישנם תלמידי חכמים שאחד המניעים העיקריים שלהם ו"הדלק" ולמאמציהם הוא כדי שיגידו להם ועליהם עד כמה הם חכמים וצדיקים, ומקור חיותם הוא במחמאה על "גדולתם הרוחנית". בדומה לתופעה הזו, ישנם אנשים שתורמים כספים לנזקקים, אבל מיד רצים לספר על כך בתקשורת ולגרוף מהידיעה הון פוליטי כזה או אחר, וישנם הורים לא מעטים ששולחים את ילדיהם לתוכניות לימוד למצטיינים ומשקעים בפעילויות וחוגי העשרה מגוונים, כאשר מה שחשוב להם באמת זה שיגידו להם עד כמה ילדיהם מוצלחים.  העשייה של לימוד תורה / תרומה / השקעה בילדים הוא כמובן טוב, אבל המניע הראשוני שגוי.

בהקשר אחר ביחס לסוגיית מותם של נדב ואביהוא - תגובתו של אהרון לאחר ששמע על שארע לשני בניו האהובים הייתה מעט מפתיעה: "וידום אהרון". לעניות דעתי, אנחנו יכולים ללמוד לקח חשוב מתגובתו המאופקת. למרות הצער והכאב הגדולים, שוודאי חש, אהרון בחר בשתיקה. בקלות הוא יכול היה להיגרר למסע האשמות ופקפוקים על הנהגותיו של הבורא ולחשוב שאין צדק בעולם ושהקב"ה אכזרי ונקמן. נראה כי אהרון היה ונשאר עניו גם ברגע זה וככזה הוא השכיל להבין שלא כל דבר הוא מבין או יכול להבין. גם לנו יש ודאי שאלות כאלה ואחרות על שנעשה בעולם. גם לנו לא ברור כיצד, לדוגמא, הייתה השואה, או מדוע נרצחה תינוקת תמימה בשנתה לפני כשבוע וחצי בישוב איתמר. המסר שביכולתנו "ללקט" מתגובתו של אהרון הוא מסר של ענווה והמשך אמונה תמימה בקב"ה גם במצבים קשים בהם הטוב מסתתר.

ובעניין אחר לחלוטין - אחד הנושאים המופיעים בפרשת "שמיני" הוא תיאור סימני הכשרות והבחנה בין מאכלות מותרים ואסורים. במספר פסוקים קצרים ניתנו לנו לא רק הדרכים להבחין בין חיה כשרה לטמאה, אלא גם הוכחה מדהימה לעובדה שהתורה לא יכלה הייתה להיכתב לפני 3,300 שנה ע"י בני אדם, אלא בהכרח ניתנה משמיים.
בפרשה שלנו נכתב: ''וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמר אליהם. דברו אל בני ישראל לאמור: זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות, מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו'' (ויקרא יא א-ג ). מי שכתב את התורה מבהיר כי אין זה חשוב אם נמצא חיה מיערות העד שבאוסטרליה, מג'ונגל אפריקני או אף מיבשת אמריקה שהתגלתה רק לפני כמה מאות שנה - אם נמצא בה סימן טהרה אחד מבין השניים (העלאת גרה, כלומר העלאת מאכל שנית לאחר בליעתו, או הפרסת פרסה, כלומר שפרסות רגליה אינן מיקשה אחת אלא שסועות), אזי בהכרח יימצא בה גם את סימן הטהרה הנוסף!  בהמשך, התורה מדגישה כי מבין עשרות אלפי בעלי החיים שכבר היו ידועים ושעוד צפויים היו להתגלות בעתיד ישנם רק ארבעה אשר כלל זה אינו נכון לגביהם, ואף מציינת אותם בשמותיהם: הגמל, השפן והארנבת, אשר מעלים גרה ואינם מפריסים פרסה, והחזיר לבדו אשר מפריס פרסה ואינו מעלה גרה. מאז שדברים אלה נכתבו התגלו, כאמור, עשרות אלפים של סוגים ומינים של בעלי חיים, והפלא ופלא  - לא נמצאה אף חיה אחת (מלבד אותם ארבעה) שכלל זה לא היה נכון לגביה!! אם כך, קיימת רק אפשרות הגיונית אחת, לגבי זיהוי מקורו של ידע זה – משה כתב את הדברים לאחר שקיבל את המידע מהקב"ה, אשר ברא את כל היצורים ויכול היה לקבוע בכזה ביטחון את אותן עובדות זואולוגיות, שאכן התאמתו גם לאחר גילוי יבשות חדשות עם מינים רבים ונוספים של חיות ולאחר התפתחות המדע הידיעות האנושיות.
לאור המידע המדהים הזה, כעת נשאלת השאלה - האם לא מגיע לבעל ידיעות מופלאות אלו קרדיט מסוים ואשראי של אמון גם כלפי דברים שעדיין רחוקים מהבנתנו?

שבת שלום, ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר