‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת מסעי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת מסעי. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 14 ביולי 2015

פרשת "מסעי" - הדרך ארוכה ומפותלת

בס"ד


בפרשת "מסעי", המסיימת את ספר "במדבר", התורה מונה את ארבעים ושניים המסעות והחניות שעברו על בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר - החל מיציאתם מרעמסס שבמצרים בחמשה עשר לחודש ניסן ועד לחנייתם על הירדן בערבות מואב. אזכור מעט טרחני זה של כל שמות האתרים, כולל אלה שכבר אין ביכולתנו כיום לזהותם, וחזרה על כל שסופר ותואר בתורה עד כה מעלה תהייה – לשם מה נמנו כל אותם מסעות בשנית? מדוע היה לתורה, שבדר"כ חסכנית במילים, חשוב להיזכר בכל אותן התחנות?

רש"י, גדול מפרשי המקרא, בפרשנותו מצטט את דבריו של רבי תנחומא בגמרא אשר עונה על שאלה זו באמצעות משל על מלך שיצא עם בנו האהוב למסע ארוך כדי לקבל טיפול רפואי. בסיום הטיפול חזר המלך עם הבן באותה הדרך והראה לו את כל התחנות בהן הם חלפו ואת השלבים שהם עברו מאז צאתם למסע. יחד הם נזכרו בתהליך שהבן עבר עד לרפואתו הסופית והבינו כיצד כל תחנה שירתה אותם נאמנה. הנמשל הוא ברור. הקב"ה הוא המלך שמוליך את בניו האהובים, בני ישראל, למסע מפותל, אשר למרות קשיי הדרך סופו טוב. כזכור, בני ישראל עברו במדבר תלאות רבות והם נכשלו בחטאים שונים ומשונים – חטא העגל, פרשת המרגלים, מי המריבה, קורח ועדתו, קברות התאווה ועוד. כל אחד מהחטאים הסתיים בעונש חמור ובמכה קשה, ובכל זאת, בסיום המסע אפשר להסתכל במבט לאחור ולראות את הדברים באור אחר. כל אחת מהנפילות עוררה תובנה חדשה, גילתה מגרעה שעד לאותו הרגע הייתה נסתרת ועוררה לתשובה. כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, הם היו נגועים ב"מחלות רוחניות" שונות. המסעות במדבר נועדו לחשוף את המחלות הללו החוצה כדי שיהיה אפשר לטפל בהן. תגובתו של הקב"ה הייתה "הטיפול הרפואי" שניקה את העם והביא אותו למצב רוחני טהור יותר. כך לדוגמה, חטא העגל הביא לחיטוי "מחלת האלילות", שליחת המרגלים הביאה לחיטוי "מחלות הדימוי העצמי הירוד" ו"מחלת הספקנות", מחלוקת קורח הביאה לחיטוי "מחלקת הגאווה" ו"מחלקת הפלגנות", סיפור קברות התאווה הביא לחיטוי "מחלקת התאווה" וכו'. את נקודת המבט הזו אפשר לראות רק בסיום התהליך, רק בפרספקטיבה של זמן ומקום. מהסיבה הזו, דווקא עכשיו, רגע לפני הכניסה לארץ, בעמדם ביחד בסיום המסע, משה רבנו מסכם את כל המסעות. רק בסיום הדרך ניתן להצביע על התועלת הרוחנית שהם הביאו לעם ישראל ולהתעלות מעל אי הנוחות והקושי הנקודתי שכל מכשול בפני עצמו ודאי הביא.

 

כמו אז לפני 3,300 שנה, כך בדיוק גם בימינו אנו – כל אחד עובד במהלך חייו אינסוף תחנות גדולות וקטנות, ארוכות וקצרות, אשר תפקידן ללמד אותנו דבר מה על עצמינו ועל העולם ולהעצים אותנו. חלק מהתחנות נעימות וחלקן ודאי נתפסות כמעיקות ואף אכזריות, אולם מבט אמוני על המציאות הוא לראות בהן, כאמור, כעזרה, כמתנה ואף כתרופה למחלה רוחנית כזו או אחרת.

כך לדוגמא, ייתכן שתפקידה של פרידה כואבת מבן/בת זוג היה לעזור לנו להתגבר על "מחלת התלותיות", או מאידך לסייע לנו להיות יותר מנוסים ומודעים לעצמינו בחיפוש אחר בן הזוג הבא שלנו. פיטורים לא נעימים מהעבודה תפקידם היה לעזור לנו להתגבר על "מחלת הדמיונות ש'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'", להבין שהפרנסה היא משמיים, או מאידך לגלות שבעבודה הבאה אנחנו בכלל יותר מאושרים. וכו' וכו'. האמת היא שאין אף פרט אקראי בחיים. לכל תחנה ולכל עצירה משמעות במארג הכללי.

לא תמיד אנו מודעים לכך, אבל החיים שלנו הם למעשה מסע אחד גדול. משפחתנו, מקום מגורינו, החברים שלנו, תחום העיסוק – דבר אינו מקרי. כל הפרטים כולם קשורים לתוכנית האלוקית הכללית, שתכנן עבורנו הקב"ה בקפידה רבה - תכנית שמטרתה לעזור לנו לצמוח ולטפס בסולם הרוחניות ולמלא את הפוטנציאל העצום שטמון בנו. גם כאשר אנו לא תמיד מצליחים לראות זאת, וגם אם לעיתים נראה לנו שהמקריות חוגגת - כל מה שקורה לנו במשך החיים מסייע לנו להגיע לאותה מטרה. ברגע שנלמד להסתכל על החיים שלנו בצורה כזו ונבין שגם לקושי יש תפקיד חשוב, נוכל להתחיל ליהנות מהמסע הזה, ומכל יום נוסף שאנו זוכים לקבל.

 

איך מצליחים להתעלות מעל קשיי היום-יום, וכמו בני ישראל בפרשה לראות את המכלול הגדול ומתוכו לצמוח? התשובה היא שיש חשיבות גדולה ביותר לעצירה, להתבוננות, לעשיית סיכום ביניים, וכל זאת כדי ללמוד, להפיק לקחים ולהתחזק לקראת העתיד. זה נכון ביחס למסעות בני ישראל במדבר ונכון ביחס לחיים של כל אחד מאתנו. לא צריך לחכות ארבעים שנה כדי לבצע את זה. ניתן בכל יום להקדיש מספר רגעים של ריכוז וכנות כדי לעשות חשבון של אמת בנינו ובין עצמינו. זה יכול להיות לבד על חוף הים, בחיק הטבע, או בכלל בחדר שקט בבית. המחויבות שלנו היא בראש ובראשונה להכיר את עצמינו, להיות מודעים לרצונות ולכישרונות שלנו, כמו גם למגרעות ולחולשות. כדי שזה יקרה יש לעצור ולהתבונן, לא לתת לרצף החיים ולעמוס מטלות היום לרמוס אותנו ולהשכיח מאתנו את האוצרות שניתן להפיק ממה שאנחנו עוברים, או כפי שכתב ושר שלמה ארצי" "אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, איך נגיע לארץ חדשה?".

 

גם הרמב"ם התייחס לשאלה מדוע נמנים כעת כל התחנות בשנית, ולדבריו, ציון המסעות כוון אלינו – האנשים שלא היו שם ושלא זכו לראות את הניסים הגדולים שליוו את עם ישראל בתהליך התהוותו. הליכה של כמה מיליוני בני אדם במשך ארבעים שנה במדבר הצחיח אינה דבר טריוויאלי כלל וכלל. תפקיד החזרה, אם אך, הוא כדי שלא נחשוב שהמהלך היה פשוט, שהתחנות היו קרובות אחת אל השנייה ואפשרו הגעה קלה ונוחה, שבני ישראל צעדו במקומות עתירים במים ובמרעה שאפשרו גידול תבואה וצאן, וכיוצא באלה טענות המוציאות את הקב"ה מהתמונה ומסבירות את רצף האירועים הפלאי בצורה "טבעית". לאורך כל הדורות, ובעיקר בימינו, ישנם אנשים שמנסים בכל דרך להסביר את הניסים שחוו אבותינו במהלך יציאת מצריים ולאח"כ במדבר תוך התעלמות מהקב"ה ומפעולותיו העל-טבעיות. יש מבין חוקרי המקרא שממש מפליאים בדמיונם וממציאים תירוצים מופלאים, אך משוללי כל יסוד. האמת היא פשוטה – כל שארע במשך אותן השנים היה על טבעי והוא כוון ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו. קיום על-טבעי זה נמשך לאורך כל הדורות, בהם שרד עם ישראל בין כל האומות "ככבשה העומדת בין שבעים זאבים". עברנו אלפיים שנות גלות, עברנו אינקוויזיציה ופרעות, ולבסוף עברנו את השואה האיומה, ובכל זאת, ולמרות הכול, אנחנו כאן. בעוד כל הממלכות האחרות שאנחנו קוראים עליהם בתורה (ועוד הרבה אחרי זה) נכחדו ונעלמו מדפי ההיסטוריה – עם ישראל עדיין חי וקיים. כל זאת לא היה אפשרי לולא העובדה ש"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" ולולא העובדה שהקב"ה ממשיך ומקיים אותנו על ידי נסים לאורך כל הדורות!

מדוע אנחנו זוכים לחסד הזה? מהי מעלתנו שבזכותה אנחנו נשארנו ונשארים מאוחדים וחזקים? התשובה לכך, מעבר להבטחה המפורשת לאבותינו, נעוצה באותן שנות נדודים ארוכות במדבר. הנביא ירמיה מצטט בשם הקב"ה בהפטרה היפיפה של פרשת "מטות": "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּידְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". למרות שלעיתים היינו חצופים, למרות שלעיתים היינו חסרי סבלנות ולמרות שלעיתים אף ממש פרקנו כל עול – הקב"ה עדיין זוכר לנו את ההתמסרות הטוטאלית, את ה"קפיצה אל המים הקרים" (תרתי משמע) בים סוף ואת ה"נעשה ונשמע" שבמעמד מתן תורה בהר סיני.

 

ההליכה של בני ישראל במדבר היא, כאמור, השורש לכל מסע רוחני שעובר כל אחד מאתנו גם היום. חז"ל בפרקי אבות הוסיפו נדבך חשוב בהבנה של משמעות אותו מסע: "הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵירָה - דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ - מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ - לִמְקוֹם עָפָר, רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן - לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא". למרות שמשפט זה, עמו אנחנו נתקלים לדאבוננו בדר"כ בהלוויות, והוא נאמר בסוף חייו של אדם, הוא מיועד אלינו – אל החיים, אל אלה שעדין יכולים לפעול פה בעולם המעשה ולתקן דרכם. תפקידו לעורר אותנו להבנה מה עיקר ומה טפל, ולזכור כי לזמן הקצר שקיבלנו פה יש משמעות גדולה. אסור לנו להעביר אותו בהבל וריק, בכעסים מיותרים על האישה והילדים, בקנאה בחברים לעבודה, בתחרותיות מטופשת ובמרדף אחר כבוד שקרי מבני אדם, בשיטוטים מיותרים בקניון או בבהייה חסרת תכלית בטלוויזיה. בסוף כולנו נפגש עם אבאל'ה שבשמיים ונתבייש מאוד מאוד אם יתברר שעסקנו בטפל.

 

כמה היינו רוצים לעבור את המסע הזה נכון יותר, כמה היינו מעוניינים להיות טובים יותר, כמה היינו חפצים להיות קרובים יותר לבורא ולעצמינו! ובכל זאת, מדוע זה כל כך קשה?! העולם הזה מלא בתאוות, מלא במכשולים, מלא בפיתוים שיודעים היטב היטב כיצד להפעיל את היצר הרע שקיים בתוכנו. אדם רוצה לאכול בריא, אבל הריח של הבורקס מהמעדנייה מטריף את חושיו. הוא הולך ברחוב ושלטי חוצות לא צנועים בגודל של בניין מפתים אותו להגניב מבט. הוא כל כך רוצה להיות הורה טוב יותר, אבל העייפות והעצבים מכל היום מכניעים אותו. הדרך ארוכה ומפותלת, אבל זו בדיוק המטרה – להמשיך ולנסות שוב ושוב גם אם זה קשה, גם אם כבר נפלנו אלף פעמים, גם אם נדמה שאין סיכוי. את העוד מאמץ אחד קטן שלנו הקב"ה כל כך אוהב וכל כך רוצה. אסור להתייאש מעצמינו. כל עוד הנר דולק ניתן עוד לתקן.

"רצוני לעשות רצונך, אך השאור שבעיסה מעכב" נכתב בגמרא. הרצון המקורי של כל אחד מאתנו הוא בהכרח לעשות עשיות טובות, כאשר הרצון הגבוה ביותר הוא לעשות את רצונו של הקב"ה. ובכל זאת, למרות הרצון הכנה, יש את היצר הרע, הלוא הוא השאור שבעיסה, שגורם לתבשיל להיות חמוץ ולנו לפספס את העיקר בחיים. לא, היצר הרע זו לא טעות ביצור. נבראנו כך כדי שנתקן ונתגבר.

 

מאמר חז"ל במסכת תענית בתלמוד הירושלמי עוסק בסוגיה היכן נמצא הקב"ה, והוא מעלה את השאלה כיצד יש להשיב לגוי שמתריס ושואל: "תגידו לי, אתם היהודים, איפה נמצא האלוקים שלכם?". יש להניח שכל אחד מאתנו היה עונה אחת משתי התשובות הבאות: "אלוקים נמצא בכל מקום" או "אלוקים נמצא במקומות הקדושים, כדוגמת בבית המקדש ובבית הכנסת". חז"ל, לעומת זאת, נותנים לנו תשובה שלישית ומעט מפתיעה: "אם יאמר לך אדם היכן אלוקיך? תאמר לו: 'בכרך גדול של רומי'". כן, דווקא באמצע השוק של רומא (במקום שנחשב לגס ולארצי ביותר באותם הימים) נמצא הקב"ה! למרות שזה נראה בדיוק הפוך – דווקא בלב החומרנות, במקום הפריצות וחוסר הצניעות, בתוך הקושי, בתוך השקר, במקומות שעל פניו נראים הכי רחוקים מקדושה - שם הוא נמצא!  בדבריהם, חז"ל למעשה רצו לחזק אותנו – הצועדים בדרך והנאבקים במשעולי מסע החיים – ולומר לנו שהוא תמיד איתנו. גם כשנראה לנו שפישלנו, גם כשלא שלטנו על הפה ודיברנו לשון הרע, גם כשכעסנו וקינאנו,  גם כשאין לנו יותר כוח לכלום – גם שם הוא נמצא אתנו. כך היה עם בני ישראל במדבר כשפעם אחר פעם הם נכשלו ונפלו למקומות הנמוכים של החיים, וכך זה גם אתנו היום. הבנה זו, לעניות דעתי, מנחמת מאוד, וכדאי לנו לזכור שגם אם קצת התרחקנו וירדנו מהשביל, עדיין בסופו של דבר אנחנו בנים אהובים.

 

בשבוע שעבר נכנסנו אל ימי 'בין המצרים' עד ל-ט' באב בהם אנו אבלים על הגלות וחורבן שני בתי המקדש. קשיי הגלות לא מאפשרים לנו לראות בשלב זה את הטוב הגנוז בתוך הרע, אבל בבוא הגאולה, כאשר נסיים את הגלות, נוכל להסתכל אחורה (כמו בני ישראל במדבר בפרשתנו) ואפילו לשמוח על מה שעברנו, כמו שנאמר "אודך ה' כי אנפת בי" (ישעיה). כאשר נגיע לשם נביט לאחור על כל התחנות במסענו ונראה אותן כאתגרים והזדמנויות שדווקא סללו את דרכנו להתקדמות ולא עיכבו בעדנו. במקום לחוות את הקשיים כמכשולים, כפי שאנו עושים היום, נכיר בהם כשלבים בסולם שרומם אותנו למקום שממנו יש לנו פרספקטיבה רחבה ואמיתית יותר.

ובעניין אחר שהוא בעצם אותו עניין - בשבת הקרובה בשעה תשע וחצי בבוקר (לערך) יעמדו עשרות אלפי אנשים בארץ ובעולם ויקראו יחדיו בקול רם: "חזק, חזק ונתחזק!". בכל פעם שמסיימים לקרוא את אחד מחמשת חומשי התורה מכריזים בקול "חזק, חזק ונתחזק". המעבר מספר לספר מציין מעבר מתקופה לתקופה, וכמו בחיים - כל מעבר הוא קשה אך אי אפשר בלעדיו, ולנפש לוקח זמן להשתחרר מצורת חיים אחת ולהתרגל לאחרת. מסיבה זו אנחנו מכריזים שאנחנו חזקים ומסוגלים להתמודד עם השינוי. יש בנו את הכוח ואת האומץ להתקדם, להתחדש ולהשתנות. אנחנו עושים סיכום ביניים ואז לוקחים איתנו את הצלחות העבר וצועדים אל חוסר הוודאות של העתיד, כאשר העובדה שאנחנו עושים את זה ביחד כקהל נותנת תמיכה וכוחות נוספים. כך במעבר הקרוב מספר "במדבר" לספר "דברים", וכך בכל שינוי שאנחנו מייחלים לו בחיים.

 

חזק חזק ונתחזק!

שבת שלום, ניר אביעד

 

משימה לשבת

מסעות בני ישראל במדבר קוראים לנו להתבונן על מסעות חיינו כאן ועכשיו.

זו הזדמנות נהדרת לעצירה ולהתבוננות – באיזה סוגי מסע או מסעות אני נמצא עכשיו? האם בחרתי במסע הזה? כיצד אני רוצה לעבור את המסע הזה טוב יותר? איזה מסע ממתין לי בהמשך הדרך ומאיזה מקום פנימי אני רוצה לגשת אליו?

 

סיפור לשבת

"הצלקת" (מתוך סיפרו של חיים ולדר "אנשים מספרים על עצמם" - לאתר של המחבר: www.chaimwalder.co.il)

 

הייתי בחורה צעירה טובה מבית טוב, בחורים החלו להתעניין ולשאול אודותיי וההצעות היו רבות ומגוונות. כמובן שלא התלהבתי מכל הצעה, היו לי דרישות!

 

יום אחד הציעה לי חברה של אמא שלי בחור שלדבריה הוא בחור זהב! בחור טוב, חביב, חברותי, רגיש וחכם. היא אמרה שהוא כמוני, נפגש הרבה אך לא מצא עדיין את הבחורה המתאימה. הסכמתי לפגוש אותו ולראות במו עיני על מי מדובר.

 

קבענו במסעדה, הכל טוב ויפה, אך ברגע שראיתי אותו מתיישב מולי הבנתי למה הוא עדיין לא מצא את הבחורה המתאימה לו.

הוא אמנם בחור רגיש, נבון, פיקח, משעשע, חביב, אדיב, בחור ממש מיוחד! התרשמתי שאכן מדובר בבחור טוב!

 

אבל... הייתה לו צלקת נוראה על הפנים! צלקת ממש דוחה... שהתחילה מהעין והגיעה עד לסנטר...

פנים טובות ועדינות, ניכר שהוא היה בחור יפה... אבל הצלקת הורסת את הכל!

 

היה לי ברור שאין מצב, אני לא אפגש איתו עוד! אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות בקשר זוגי עם בחור שיש לו פני צלקת, אחד כזה שאני אפילו לא מסוגלת להביט בו...

 

כשהפגישה הגיעה לסיומה, הוא שאל אותי בעדינות ואפילו עם קצת חשש  :"אני לא יודע מה איתך, אבל אני ממש נהניתי בחברתך ואשמח להיפגש איתך שוב. מה את אומרת?"

לא יכולתי לענות... לא יכולתי הוציא מילה מהפה... התביישתי, התחלתי להתפתל בכיסא, לא מצאתי את המילים הנכונות כדי להגיד שאני לא מעוניינת...

 

השפלתי מבט ושתקתי...

 

הוא בחור כל כך רגיש, שאפילו לא האיץ בי. ניכר היה שהוא רגיל לתגובות כמו שלי.

הוא שאל שוב בעדינות בקול נעים: "אז מה תשובתך?"

"אמממ... תראה.... " התחלתי לגמגם "אתה בחור מצויין, בחור ממש טוב! ממש התרשמתי ממך... אבל..."

 

ברגע שאמרתי את המילה "אבל" הוא קם מהכיסא, הסתובב והשפיל את מבטו.

לאחר כמה שניות אמר בקול שבור: "אני יודע מה ה'אבל' שלך אומר... ה'אבל' הזה הוא מה שגרם לשאר הבחורות לברוח..."

 

שתקתי, לא ידעתי מה להגיד!

 

הוא הסתובב מעט, אמר לי: "שיהיה לך המשך לילה נעים ובהצלחה בכל!" והלך עצוב ומושפל.

 

אני מצידי, נשארתי לשבת עוד כמה דקות... בכיתי! הרגשתי רע מאוד

גם כעסתי! כעסתי על החברה של אמא שלי, חשבתי לעצמי : איך היא מעיזה בכלל להציע לי בחור מבלי להגיד לי שיש לו צלקת! איך היא העיזה בכלל לגרום לי לפגוע ולשבור בחור בצורה כזאת!

 

חזרתי הבית ומיד טלפנתי אליה. היא ענתה ולפני שהספיקה להגיד לי "שלום "התחלתי לתקוף ולדבר ברצף, סיפרתי לה הכל! הסברתי לה כמה זה היה משפיל בשבילי ובשבילו.

 

אחרי שסיימתי לדבר ולפרק את כל התסכול שלי באוזניה, היא אמרה: "אני כל כך מבינה אותך וכל כך מצטערת לשמוע... תביני, הוא ביקש ממני בפירוש שלא להגיד שיש לו צלקת על מנת לנסות את מזלו. הרי אם הייתי מספרת לך שיש לו צלקת גדולה על הפנים לא היית מעוניינת לנסות ולהיפגש איתו..."

 

"ברור שלא הייתי נפגשת איתו!" אמרתי מייד.

"טוב, אז אני מבינה שאת לא מעוניינת להיפגש איתו שוב"  .היא אמרה "אבל אני חייבת לספר לך לפחות למה יש לו צלקת על הפנים.

 

כשהוא היה בן 12 הוא התארח בצימרים עם משפחתו בצפון הארץ, המקום היה עם נוף מדהים ועצים רבים והוא החליט לטייל ולהנות מהטבע. במהלך הטיול הוא ראה לפתע קבוצת נערים מציקים ומטרידים ילדה קטנה שהייתה בערך בת 9. הילדה הייתה נראית כל כך מבוהלת, היא עלתה על אחד העצים אבל הבחורים החלו לנענע את העץ על מנת לנסות להפיל אותה על הרצפה תוך כדי שהיא צורחת ובוכה.

 

מבלי לחשוב, רץ הילד וצעק להם 'תפסיקו'! וניסה לסלק אותם באגרופים. אחד הנערים אמר לו: 'לך מפה זה לא עניינך!' אך הילד בשלו צועק 'תפסיקו! תפסיקו!' ובעט בהם.

 

זה הרגע שהבחורים עזבו את הילדה ופנו אל הילד, הם הרביצו לו חזק בלי רחמים. ואז תפס אחד הנערים קרש והרביץ לו עם הקרש. הבעיה שבקרש הזה היה נעוץ מסמר חד... וזה מה שהרס לו את הפנים וגרם לצלקת שעל פניו...

 

הוא סיפר לי שלא היה אכפת לו שהרביצו לו, העיקר שראה שהילדה הסתלקה וניצלה מאותם נערים.

אז את מבינה, הוא באמת בחור טוב, פשוט המקרה הזה הרס לו את הפנים... הלו? הלו?? את שומעת אותי???"

 

לא עניתי, בכיתי! בכיתי כל כך שלא הצלחתי אפילו להשמיע קול...

בקושי רב, עניתי בבכי: "אני רוצה לצאת איתו, אני מסכימה!"

 

"מה?! באמת?! את רצינית?!" היא הייתה בהלם!

"כן! אני רצינית, אני אשמח להיפגש איתו שוב"

"מה גרם לך לשנות את דעתך?" היא שאלה

"הצלקת!" עניתי בבכי

"הצלקת?! איך זה שפתאום הצלקת שלו גרמה לך לשנות את דעתך?"

"את טועה זאת לא הצלקת שלו, זאת הצלקת שלי! אני הייתי הילדה שהוא הציל!"

 

אתם מבינים, הבחור הזה הוא היה הילד שהציל אותי כשהייתי בת 9 מאותם נערים! אני זוכרת את זה טוב, איך הוא לא פחד ואפילו שלא הכיר אותי הסתכן בשבילי

אני גם זוכרת שראיתי את הפנים שלו מלאות בדם... הרבה שנים תהיתי מה עלה בגורלו...

 

אני ממש מתרגשת לכתוב את הסיפור הזה

אני כותבת לכם כאישה נשואה לבעל מדהים, הבעל הכי טוב שיכולתי לבקש! הבעל ששומר עלי ושמר עלי עוד לפני שהכרנו!

זה שנושא על פניו את הצלקת שלי !

 

 

 

שבת שלום,

ניר אביעד

 

יום שישי, 5 ביולי 2013

פרשות "מטות-מסעי" – יש לנו ארץ נהדרת

בס"ד



השבוע נקרא שתי פרשות יחדיו – "מטות" ו"מסעי", אשר עוסקות במספר נושאים מגוונים, ומביאות, בין היתר, את הציווי לרשת את ארץ ישראל ולהתנחל בה. "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם... והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. והתנחלתם את הארץ" (במדבר לג, נד). התזכורת החשובה הזו, שהפרשה מאפשרת לנו, קוראת לנו לעסוק השבוע במשמעות הקשר שלנו כעם ושל כל אחד מאתנו כפרטים עם ארצנו האהובה.
כיום, לאחר אלפיים שנות גלות, אנחנו גרים, חיים ופועלים בארץ המובטחת, ונראה כי רובינו כבר התרגלנו לעובדה זו ואנחנו לא נותנים על כך את הדעת. כוחו של ההרגל גורם לנו לשכוח וכבר לא להעריך את המעלה הגדולה של הישיבה בארץ, ולכן טוב אם נזכר שעבור הסבים והסבים של הסבים שלנו, ובמשך דורות רבים מאוד מה שעבורנו הוא מובן מאליו היה בגדר משאלת לב בלבד וכיסופים רחוקים. על פי האמונה היהודית, בנשמה של כל יהודי מוטבע מעין "מטען גנטי" שבבסיסו השייכות לארץ ישראל. כמו דגי הסלמון שישחו מאות קילומטרים בנהרות ענק ותמיד יחזרו להשריץ את ביציהם במקום הקינון הבסיסי והמאוד ספציפי שלהם אליו הם מתייחסים כאל ה"בית", וכמו אלפי זני העופות שינדדו מאות ואלפי קילומטרים כדי לדגור על ביציהם במקום ספציפי אליו הן מתייחסות כאל ה"בית", כך גם עם ישראל – המקום היחיד על פני כדור הארץ בו נרגיש ב"בית" ובמקום הטבעי לנו ביותר הוא רק בארץ ישראל.
מדוע זה כך? מה מחבר אותנו כה חזק דווקא אל חבל ארץ זה? התשובה היא שישראל אינה רק שטח טריטוריאלי בו העם היהודי סוף סוף מצא מנוחה (יחסית) אחרי אלפיים שנות גלות, שואה ורדיפות. לארץ ישראל יש סגולות אחרות, רוחניות ונעלות הרבה יותר. כל מי שקצת טייל בעולם יוכל להעיד שעל פני הגלובוס ישנם מקומות מרהיבים הרבה יותר ביופיים, ישנם מקומות שמשופעים במשאבי טבע וישנם מקומות עם פחות אויבים מסביב, ובכל זאת אין כמו ארץ ישראל. העובדה שמדובר בארץ שקיבלנו במתנה ישירות מהקב"ה בכבודו ובעצמו מעידה על מעלתה הפנימית והרוחנית וקוראת לנו לפתוח את העיניים והלב ולגלות את כוחה ועוצמתה.
התורה, לכל אורכה, מתייחסת לארץ ישראל כ"ארץ רחבה". זה כמעט מצחיק, שכן בכל קנה מידה ישראל היא ארץ קטנטנה. אפילו בימי המקרא בהם היא היתה גדולה יותר מאשר כיום, עדיין ישראל נחשבה לפיסת ארץ מזערית המוקפת אימפריות. חז"ל אומרים לנו ש"רחבה" אינו בהכרח תיאור גאוגרפי, כי אם רוחני. ישראל היא ארץ "רחבה" משום שהיא מרחיבה את דעתם של תושביה ואוהביה.

בכלל, המתבונן במקורות היהדות עומד נפעם מול הילת הזוהר בה תוארה ארץ ישראל בדברי חז"ל וגדולי הדורות. על אוויר הארץ נאמר שהוא מחכים, על תורתה ועל חכמתה נאמר שאין כמוהם בעולם, על המהלך בה ארבע אמות אמרו כי מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ועוד כהנה וכהנה אימרות המצויות בידינו, שכולן מדברות בשבח הארץ. הרמב"ן הגדיל ואמר שלקיום המצוות מחוץ לארץ ישראל אין באמת חשיבות ומשמעות. הקדושה האמיתית נאחזת במצוות רק כשהן נעשות וקשורות לארץ והסיבה שבכל זאת קיימו מצוות בגולה במשך אלפיים שנה הייתה כדי שלא נאבד את המסורת והידע ושהם ישמשו אותנו בחזרתנו הצפויה לארצנו.
התיאורים המופלאים הללו אינם מפתיעים, שכן ה' הבטיח בתורה שיעמוד בקשר תמידי 365 ימים בשנה עם ארץ ישראל ושוכניה: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּורֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ – מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א).

אפשר להגדיל ולומר שעוד לא קם מי שאהב ואוהב את ארץ ישראל כמו הקב"ה בכבודו ובעצמו. הסיבה לקביעה הזו היא פשוטה, שכן הוא אומר זאת בספרו שוב ושוב. אין חוברת תיירות בעולם שמשבחת את ישראל כמו התורה ואין אף קמפיין פרסומי שמהלל אותה כמו ספר הספרים. לפי התורה, ישראל אינה רק מקום יפה ומיוחד (כמו מקומות יפים ומיוחדים אחרים על פני הגלובוס), אלא היא בראש ובראשונה פיסת ארץ הקשורה בצורה עמוקה ושורשית לנפשו של העם היהודי. "ארץ זבת חלב ודבש" אינו מקום בו בהכרח נוח יותר מבחינה חומרית לחיות, אלא מקום בו התורה (שהומשלה לחלב ולדבש) ממש זבה ופורצת בכל עוצמתה.
ראשית הקשר הזה בין העם וארצו מתחיל, על פי רש"י, כבר בסיפור בריאת העולם. בפרשנותו על פרשת "בראשית" שואל רש"י, בשם המדרש, מדוע לא התחילה התורה במצוות קידוש החודש? שהרי אם מטרת התורה היא ללמד אותנו את המצוות הרי היה ראוי לפתוח במצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל עם יציאתו ממצרים – מצוות קידוש החודש. התשובה שהוא נתן היא שמטרת סיפור בריאת העולם ע"י הקב"ה נועדה לספק ליהודים תשובה כנגד אומות העולם, אשר בבוא מן הימים עתידים היו לטעון כנגדם על שהם גזלו את הארץ משבעת העממים שישבו פה לפניהם. התשובה, על פי רש"י, היא שכפי שכתוב שהקב"ה ברא את הארץ (והעולם כולו), כך זכותו ליטול אותה ולתת אותה לנו כעם שנבחר על ידו לאכלס את השטח המיוחד הזה.
הרבי מלובביץ הקשה על הסבר זה ושאל במה יועיל שנאמר לגויים שה' ברא את העולם ונתן לנו את הארץ, שהרי הגויים לא מאמינים בתורה? והוא תירץ זאת באומרו כי לא לגויים אנו צריכים לומר שהארץ שייכת לנו, אלא עלינו לומר זאת בראש ובראשונה לעצמינו!

בהמשך התורה, אנו קוראים על הקשר המיוחד בין העם והארץ בציווי הראשון של ה' בפני היהודי הראשון, אברהם אבינו: "לךְ לךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב'). אחרי המלה "לךְ" מופיעה המלה "לךָ", כלומר- לעצמך. אחד מפרשני התורה המרכזיים, 'אור החיים', טען כי הליכה לארץ ישראל מובילה להליכה אל האני העמוק ביותר, אל תמצית הנשמה.

ההבטחה לרשת את הארץ חוזרת על עצמה בתורה בפני אבותינו מספר רב של פעמים (מספר דוגמאות ספורות):
ü      לאחר שאברהם מילא את הציווי ראשון הוא זכה להתגלות נוספת: "וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת".
ü      כאשר רצה יצחק לרדת לגרר אמר לו ה': "וַיֹּאמֶר אַל-תֵּרֵד מִצְרָיְימָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹומַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ. כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ, אֶתֵּן אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹות הָאֵל" (בראשית כו').
ü      בעת ההתגלות האלוקית ליעקב בחלומו נאמר לו: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁוכֵב עָלֶיהָ – לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ" (בראשית כח').
ü      כאשר יוסף היה על ערש דווי הוא אמר לאחיו שיום יבוא והם יחזרו אל הארץ שהובטחה לאבותיהם: "ה' פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (בראשית נ').
ü      כשה' התגלה למשה בסנה הבוער, הוא הצהיר שהוא מודע לסבלם של בני ישראל תחת עול המצרים, ואז הוא גילה את תוכנית הגאולה שלו: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיים וּלְהַעֲלֹותוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִיא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג').

אנו למדים מכל ההתייחסויות האלה כי הברית שכרת ה' עם אברהם, יצחק ויעקב מבטיחה שני דברים לצאצאיהם: את נצחיותו של העם היהודי ואת ארץ ישראל. כל מי שמאמין בתורה ובקב"ה לא יכול להתעלם מעובדה זו ולא יכול שלא לחיות את חייו בהתאם.
רבי יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" מתאר את התוכנית האלוקית לטיפוח העם היהודי כשתילת כרם. כרם זקוק לארבעה דברים: גפנים, חלקת אדמה, שמש וגשם. הכוזרי מסביר כי הגפנים הם העם היהודי, האדמה היא ארץ ישראל, השמש היא ההשגחה הפרטית, והגשם הוא התורה. מובן שאם שותלים גפנים צרפתיות במדבר סהרה, יצמחו עליהם ענבים שונים מאשר היו צומחים בצרפת. בדיוק כך, העם היהודי – כשהוא נמצא במקום שאינו ארץ ישראל, אינו יכול למלא את ייעודו האלוקי, ולממש את הפוטנציאל הטמון בו.
אין ספק כי הבעיות הביטחוניות, הכלכליות, הדמוגרפיות והגיאוגרפיות פה רבות ומורכבות ביותר. בקלות ניתן לראות את "חצי הכוס הריקה" ולקטר על מציאת החיים הקשה באמרינו, כמו המרגלים במדבר, כי זו "ארץ אוכלת יושיבה". ובכל זאת, מהעונש שקיבל דור המדבר ומוסר ההשכל שלמד, עלינו לשוב ולהתאמן בלמצוא את נקודות האור (הרבות!!) שישנן פה. יש להתמקד בדיבורים חיוביים על הארץ ועל תושביה ובחיזוק הזהות היהודית. מספיק להסתכל 70 שנה אחורה ולהיזכר בגורלנו כעם ללא מולדת כדי לשוב ולהרגיש מה טוב חלקינו על שיש לנו ארץ ומדינה כה נפלאים משלנו. פסוק מיוחד נאמר בתהלים ביחס לירושלים: "וראה בטוב ירושלים" (תהלים קכ"ח, ה'). ברכה גדולה היא לזכות לעדן את עינינו, כדי שאלו תזכינה לקלוט רק את הטוב שבארץ ובירושלים. למעשה, אין זו רק ברכה, אלא גם משימת קודש שחייב כל אדם להציב לעצמו כאתגר: להשתדל שהעין עצמה תדלג על הצדדים השליליים ותבחר לראות רק את הטוב. "על כל פשעים תכסה אהבה". כאשר אדם חדור כולו בתחושה של אהבת הארץ, שוב אינו יכול לראות את פגמיה. מעיינות האהבה הנובעים ממקורותיה הרוחניים של הארץ, שוטפים ומכסים כל עיוות חומרי, עד שהוא נעלם. לא מדובר חלילה בעצימת עיניים ובאמונה עיוורת. מדובר דווקא בפקיחתן אל הטוב שישנו.
כיצד אהבת הארץ יכולה לבוא לידי ביטוי בתקופתנו אנו? בראש ובראשונה בחשיבה על טובת הכלל! בעידן פוסט-מודרניסטי מנוכר, בו הערך העיקרי הוא פיתוח האינדיבידואל, ה"כיף לי" וה"נעים לי", יש לשוב לערכים הבסיסים של אהבת הזולת ודאגה ואכפתיות כנה אחד לשני. יש לחזור ולחדד את האידיאות הישנות שנראה שכבר פחות "נחשבות" כמו שירות בצבא ושירות מילואים (במקום השתמטות חסרת תקדים ובושה), תשלום מיסים (במקום העלמות מס המוניות שמערערות את היציבות הכלכלית), שמירה על ניקיון הטבע והשטחים הציבוריים (במקום ערימות האשפה שמלוות כל מי שהחליט לצאת מהקניון וכורסת הטלוויזיה לטובת הנחלים ושמורות הטבע), התנדבות בעמותות שמסייעות לשכבות החלשות באוכלוסייה ושעבורם ארוחה חמה היא פריבילגיה שאינה בנמצא ועוד ועוד. אהבת הארץ ואהבת הזולת פירושם לזכור שמי שבאמת "פראייר" הוא מי שחושב רק על עצמו...
בנוסף לזאת, קוראי יודעים כי אני נמנע מלהתייחס לסוגיות פוליטיות, אולם בהקשר הזה לא אוכל שלא לציין את הכאב הגדול שאני חש בראותי רבים וטובים מבני עמינו המוכנים לוותר בקלות בלתי נתפסת על חבלי ארצנו בעבור נזיד עדשים ודמיונות על "שלום וביטחון". דווקא הפרשה הזו באה ומזכירה לנו שישיבתו כאן היא רצונו הברור של הקב"ה, וכאנשים מאמינים את רצונו אנו חפצים למלא במלואו.

לרובנו כבר ברור שדיבור סרה, רכילות ולשון הרע על אדם אחר הם בגדר מוקצה ושעלינו להתרחק מהם כמו מאש. יחד עם זאת, כשמדובר בלשון הרע על מדינת ישראל, מוסדותיה, תושביה ומנהיגיה משום מה נראה לנו לגיטימי "לשחרר את הנצרה" מעל לשוננו ולזרוק עליהם רפש של ממש תחת התחפושת של שיחה לגיטימית על האקטואליה ודאגה לעתיד. מי מאתנו לא מוצא את עצמו מתלונן על מגזר מסוים מקרב אחינו היהודים (חילונים/ חרדים/ קיבוצניקים/ עשירים/ מתנחלים/ שמאלנים וכו') באומרו ש"אילו הם רק היו משתנים לכולנו היה טוב יותר..."? ומי מאתנו לא העביר ביקורת קשה על מוסדות המדינה ומנהיגיה בחשבו כי "כל הצרות שלנו יפתרו אם יקרה כך וכך...". הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה הרב האשכנזי הראשון של ארץ ישראל ומראשי הציונות הדתית, התייחס לסוגיית היחס הראוי למדינה המתהווה ולבעיות הטעונות שיפור באומרו: "אהבתנו לאומה לא תסמא את עיננו מלבקר את כל מומיה". אם כך, בדבריו הוא מלמד אותנו כי אהבת המולדת אין פרושה עצימת עיניים והתעלמות מבעיותיה, נהפוך הוא – אנו נדרשים למודעות מוגברת לנעשה כאן מתוך רצון כן ואמיתי לשפר את המציאות, אך זאת צריכה להיעשות מתוך אהבה ומתוך נכונות להיות שותפים פעילים למלאכת התיקון ולא רק להצבעה על הליקויים תוך צקצוקי לשון ציניים.
יש לומר את האמת ולא לפחד ממנה – ארץ ישראל אינה רק "עוד" פיסת נדל"ן כשאר המדינות, כשם שהתורה אינה רק "עוד" ספר כשאר הספרים ועם ישראל אינו רק "עוד" עם כשאר העמים. אנו מאמינים בכל ליבנו שמכל המקומות שבעולם, ארץ ישראל הינה הכור האטומי לייצור אנרגיה רוחנית וחיובית, לא רק לעם ישראל, אלא לכל העולם כולו, ועל כן יש לאהוב אותה ולשמור עליה מכל משמר.

"הייתי בפריז וגם ברומא, ראיתי את שבעת פלאי תבל, בקוטב הצפוני וגם דרומה, אך אין מקום כמו ארץ ישראל!!!"
שבת שלום, ניר אביעד

יום שלישי, 26 ביולי 2011

פרשת "מסעי" – עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה

בס"ד


בפרשת "מסעי", המסיימת את ספר "במדבר", התורה מונה את ארבעים ושניים המסעות והחניות שעברו על בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר – החל מיציאתם מרעמסס שבמצרים בחמשה עשר לחודש ניסן ועד לחנייתם על הירדן בערבות מואב. אזכור מעט טרחני זה של כל שמות האתרים, כולל אלה שכבר אין ביכולתנו כיום לזהותם, וחזרה על כל שסופר ותואר בתורה עד כה מעלה תהייה – לשם מה נמנו כל אותם מסעות בשנית? מדוע היה לתורה, שבדר"כ חסכנית במילים, חשוב להיזכר בכל אותן התחנות?
רש"י, גדול מפרשי המקרא, בפרשנותו מצטט את דבריו של רבי תנחומא בגמרא אשר עונה על שאלה זו באמצעות משל על מלך שיצא עם בנו האהוב למסע ארוך כדי לקבל טיפול רפואי. בסיום הטיפול חזר המלך עם הבן באותה הדרך והראה לו את כל התחנות בהן הם חלפו ואת השלבים שהם עברו מאז צאתם למסע. יחד הם נזכרו בתהליך שהבן עבר עד לרפואתו הסופית והבינו כיצד כל תחנה שירתה אותם נאמנה. הנמשל הוא ברור. הקב"ה הוא המלך שמוליך את בניו האהובים, בני ישראל, למסע מפותל, אשר למרות קשיי הדרך סופו טוב. כזכור, בני ישראל עברו במדבר תלאות רבות והם נכשלו בחטאים שונים ומשונים – חטא העגל, פרשת המרגלים, מי המריבה, קורח ועדתו, קברות התאווה ועוד. כל אחד מהחטאים הסתיים בעונש חמור ובמכה קשה, ובכל זאת בסיום המסע אפשר להסתכל במבט לאחור ולראות את הדברים באור אחר. כל אחת מהנפילות עוררה תובנה חדשה, גילתה מגרעה שעד לאותו הרגע הייתה נסתרת ועוררה לתשובה. כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, הם היו נגועים ב"מחלות רוחניות" שונות. המסעות במדבר נועדו לחשוף את המחלות הללו החוצה כדי שיהיה אפשר לטפל בהן. תגובתו של הקב"ה הייתה הטיפול הרפואי שניקה את העם והביא אותו למצב רוחני טהור יותר. כך לדוגמה, חטא העגל הביא לחיטוי "מחלת האלילות", שליחת המרגלים הביאה לחיטוי "מחלות הדימוי העצמי הירוד" ו"מחלת הספקנות", מחלוקת קורח הביאה לחיטוי "מחלקת הגאווה" ו"מחלקת הפלגנות", סיפור קברות התאווה הביא לחיטוי "מחלקת התאווה" וכו'. את נקודת המבט הזו אפשר לראות רק בסיום התהליך, רק בפרספקטיבה של זמן ומקום. מהסיבה הזו, דווקא עכשיו, רגע לפני הכניסה לארץ, בעמדם ביחד בסיום המסע, משה רבנו מסכם את כל המסעות. רק בסיום הדרך ניתן להצביע על התועלת הרוחנית שהם הביאו לעם ישראל ולהתעלות מעל אי הנוחות והקושי הנקודתי שכל מכשול בפני עצמו ודאי הביא.

כמו אז לפני 3,300 שנה, כך בדיוק גם בימינו אנו – כל אחד עובד במהלך חייו אינסוף תחנות גדולות וקטנות, ארוכות וקצרות, אשר תפקידן ללמד אותנו דבר מה על עצמינו ועל העולם ולהעצים אותנו. חלק מהתחנות נעימות וחלקן ודאי נתפסות כמעיקות ואף אכזריות, אולם מבט אמוני על המציאות הוא לראות בהן, כאמור, כעזרה, כמתנה ואף כתרופה למחלה רוחנית כזו או אחרת.
כך לדוגמא, ייתכן שתפקידה של פרידה כואבת מבן/בת זוג היה לעזור לנו להתגבר על "מחלת התלותיות", או מאידך לסייע לנו להיות יותר מנוסים ומודעים לעצמינו בחיפוש אחר בן הזוג הבא שלנו. פיטורים לא נעימים מהעבודה תפקידם היה לעזור לנו להתגבר על "מחלת הדמיונות ש'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'", להבין שהפרנסה היא משמיים, או מאידך לגלות שבעבודה הבאה אנחנו בכלל יותר מאושרים. וכו' וכו'. האמת היא שאין אף פרט אקראי בחיים. לכל תחנה ולכל עצירה משמעות במארג הכללי.
לא תמיד אנו מודעים לכך, אבל החיים שלנו הם למעשה מסע אחד גדול. משפחתנו, מקום מגורינו, החברים שלנו, תחום העיסוק – דבר אינו מקרי. כל הפרטים כולם קשורים לתוכנית האלוקית הכללית, שתכנן עבורנו הקב"ה בקפידה רבה – תכנית שמטרתה לעזור לנו לצמוח ולטפס בסולם הרוחניות ולמלא את הפוטנציאל העצום שטמון בנו. גם כאשר אנו לא תמיד מצליחים לראות זאת, וגם אם לעיתים נראה לנו שהמקריות חוגגת – כל מה שקורה לנו במשך החיים מסייע לנו להגיע לאותה מטרה. ברגע שנלמד להסתכל על החיים שלנו בצורה כזו ונבין שגם לקושי יש תפקיד חשוב, נוכל להתחיל ליהנות מהמסע הזה, ומכל יום נוסף שאנו זוכים לקבל.

איך מצליחים להתעלות מעל קשיי היום-יום, וכמו בני ישראל בפרשה לראות את המכלול הגדול ומתוכו לצמוח? התשובה היא שיש חשיבות גדולה ביותר לעצירה, להתבוננות, לעשיית סיכום ביניים, וכל זאת כדי ללמוד, להפיק לקחים ולהתחזק לקראת העתיד. זה נכון ביחס למסעות בני ישראל במדבר ונכון ביחס לחיים של כל אחד מאתנו. לא צריך לחכות ארבעים שנה כדי לבצע את זה. ניתן בכל יום להקדיש מספר רגעים של ריכוז וכנות כדי לעשות חשבון של אמת בנינו ובין עצמינו. זה יכול להיות לבד על חוף הים, בחיק הטבע, או בכלל בחדר שקט בבית. המחויבות שלנו היא בראש ובראשונה להכיר את עצמינו, להיות מודעים לרצונות ולכישרונות שלנו, כמו גם למגרעות ולחולשות. כדי שזה יקרה יש לעצור ולהתבונן, לא לתת לרצף החיים ולעמוס מטלות היום לרמוס אותנו ולהשכיח מאתנו את האוצרות שניתן להפיק ממה שאנחנו עוברים, או כפי שכתב ושר שלמה ארצי" "אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, איך נגיע לארץ חדשה?".

גם הרמב"ם התייחס לשאלה מדוע נמנים כעת כל התחנות בשנית, ולדבריו, ציון המסעות כוון אלינו – האנשים שלא היו שם ושלא זכו לראות את הניסים הגדולים שליוו את עם ישראל בתהליך התהוותו. הליכה של כמה מיליוני בני אדם במשך ארבעים שנה במדבר הצחיח אינה דבר טריוויאלי כלל וכלל. תפקיד החזרה, אם אך, הוא כדי שלא נחשוב שהמהלך היה פשוט, שהתחנות היו קרובות אחת אל השנייה ואפשרו הגעה קלה ונוחה, שבני ישראל צעדו במקומות עתירים במים ובמרעה שאפשרו גידול תבואה וצאן, וכיוצא באלה טענות המוציאות את הקב"ה מהתמונה ומסבירות את רצף האירועים הפלאי בצורה "טבעית". לאורך כל הדורות, ובעיקר בימינו, ישנם אנשים שמנסים בכל דרך להסביר את הניסים שחוו אבותינו במהלך יציאת מצריים ולאח"כ במדבר תוך התעלמות מהקב"ה ומפעולותיו העל-טבעיות. יש מבין חוקרי המקרא שממש מפליאים בדמיונם וממציאים תירוצים מופלאים, אך משוללי כל יסוד. האמת היא פשוטה – כל שארע במשך אותן השנים היה על טבעי והוא כוון ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו. קיום על-טבעי זה נמשך לאורך כל הדורות, בהם שרד עם ישראל בין כל האומות "ככבשה העומדת בין שבעים זאבים". עברנו אלפיים שנות גלות, עברנו אינקוויזיציה ופרעות, ולבסוף עברנו את השואה האיומה, ובכל זאת, ולמרות הכול, אנחנו כאן. בעוד כל הממלכות האחרות שאנחנו קוראים עליהם בתורה (ועוד הרבה אחרי זה) נכחדו ונעלמו מדפי ההיסטוריה – עם ישראל עדיין חי וקיים. כל זאת לא היה אפשרי לולא העובדה ש"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" ולולא העובדה שהקב"ה ממשיך ומקיים אותנו על ידי נסים לאורך כל הדורות!
מדוע אנחנו זוכים לחסד הזה? מהי מעלתנו שבזכותה אנחנו נשארנו ונשארים מאוחדים וחזקים? התשובה לכך, מעבר להבטחה המפורשת לאבותינו, נעוצה באותן שנות נדודים ארוכות במדבר. הנביא ירמיה מצטט בשם הקב"ה: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". למרות שלעיתים היינו חצופים, למרות שלעיתים היינו חסרי סבלנות ולמרות שלעיתים אף ממש פרקנו כל עול – הקב"ה עדיין זוכר לנו את ההתמסרות הטוטאלית, את ה"קפיצה אל המים הקרים" (תרתי משמע) בים סוף ואת ה"נעשה ונשמע" שבמעמד מתן תורה בהר סיני.

ההליכה של בני ישראל במדבר היא, כאמור, השורש לכל מסע רוחני שעובר כל אחד מאתנו גם היום. חז"ל בפרקי אבות הוסיפו נדבך חשוב בהבנה של משמעות אותו מסע: "הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵירָה – דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ – מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ – לִמְקוֹם עָפָר, רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן – לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא". למרות שמשפט זה, עמו אנחנו נתקלים לדאבוננו בדר"כ בהלוויות, והוא נאמר בסוף חייו של אדם, הוא מיועד אלינו – אל החיים, אל אלה שעדין יכולים לפעול פה בעולם המעשה ולתקן דרכם. תפקידו לעורר אותנו להבנה מה עיקר ומה טפל, ולזכור כי לזמן הקצר שקיבלנו פה יש משמעות גדולה. אסור לנו להעביר אותו בהבל וריק, בכעסים מיותרים על האישה והילדים, בקנאה בחברים לעבודה, בתחרותיות מטופשת ובמרדף אחר כבוד שקרי מבני אדם, בשיטוטים מיותרים בקניון או בבהייה חסרת תכלית בטלוויזיה. בסוף כולנו נפגש עם אבאל'ה שבשמיים ונתבייש מאוד מאוד אם יתברר שעסקנו בטפל.

כמה היינו רוצים לעבור את המסע הזה נכון יותר, כמה היינו מעוניינים להיות טובים יותר, כמה היינו חפצים להיות קרובים יותר לבורא ולעצמינו! ובכל זאת, מדוע זה כל כך קשה?! העולם הזה מלא בתאוות, מלא במכשולים, מלא בפיתוים שיודעים היטב היטב כיצד להפעיל את היצר הרע שקיים בתוכנו. אדם רוצה לאכול בריא, אבל הריח של הבורקס מהמעדנייה מטריף את חושיו. הוא הולך ברחוב ושלטי חוצות לא צנועים בגודל של בניין מפתים אותו להגניב מבט. הוא כל כך רוצה להיות הורה טוב יותר, אבל העייפות והעצבים מכל היום מכניעים אותו. הדרך ארוכה ומפותלת, אבל זו בדיוק המטרה – להמשיך ולנסות שוב ושוב גם אם זה קשה, גם אם כבר נפלנו אלף פעמים, גם אם נדמה שאין סיכוי. את העוד מאמץ אחד קטן שלנו הקב"ה כל כך אוהב וכל כך רוצה. אסור להתייאש מעצמינו. כל עוד הנר דולק ניתן עוד לתקן.
"רצוני לעשות רצונך, אך השאור שבעיסה מעכב" נכתב בגמרא. הרצון המקורי של כל אחד מאתנו הוא בהכרח לעשות עשיות טובות, כאשר הרצון הגבוה ביותר הוא לעשות את רצונו של הקב"ה. ובכל זאת, למרות הרצון הכנה, יש את היצר הרע, הלוא הוא השאור שבעיסה, שגורם לתבשיל להיות חמוץ ולנו לפספס את העיקר בחיים. לא, היצר הרע זו לא טעות ביצור. נבראנו כך כדי שנתקן ונתגבר.

מאמר חז"ל במסכת תענית בתלמוד הירושלמי עוסק בסוגיה היכן נמצא הקב"ה, והוא מעלה את השאלה כיצד יש להשיב לגוי שמתריס ושואל: "תגידו לי, אתם היהודים, איפה נמצא האלוקים שלכם?". יש להניח שכל אחד מאתנו היה עונה אחת משתי התשובות הבאות: "אלוקים נמצא בכל מקום" או "אלוקים נמצא במקומות הקדושים, כדוגמת בבית המקדש ובבית הכנסת". חז"ל, לעומת זאת, נותנים לנו תשובה שלישית ומעט מפתיעה: "אם יאמר לך אדם היכן אלוקיך? תאמר לו: 'בכרך גדול של רומי'". כן, דווקא באמצע השוק של רומי (במקום שנחשב לגס ולארצי ביותר באותם הימים) נמצא הקב"ה! למרות שזה נראה בדיוק הפוך – דווקא בלב החומרנות, במקום הפריצות וחוסר הצניעות, בתוך הקושי, בתוך השקר, במקומות שעל פניו נראים הכי רחוקים מקדושה – שם הוא נמצא! בדבריהם, חז"ל למעשה רצו לחזק אותנו – הצועדים בדרך והנאבקים במשעולי מסע החיים – ולומר לנו שהוא תמיד אתנו. גם כשנראה לנו שפישלנו, גם כשלא שלטנו על הפה ודיברנו לשון הרע, גם כשכעסנו וקינאנו, גם כשאין לנו יותר כוח לכלום – גם שם הוא נמצא אתנו. כך היה עם בני ישראל במדבר כשפעם אחר פעם הם נכשלו ונפלו למקומות הנמוכים של החיים, וכך זה גם אתנו היום. הבנה זו, לעניות דעתי, מנחמת מאוד, וכדאי לנו לזכור שגם אם קצת התרחקנו וירדנו מהשביל, עדיין בסופו של דבר אנחנו בנים אהובים.

בשבוע שעבר נכנסנו אל ימי 'בין המצרים' עד ל-ט' באב בהם אנו אבלים על הגלות וחורבן שני בתי המקדש. קשיי הגלות לא מאפשרים לנו לראות בשלב זה את הטוב הגנוז בתוך הרע, אבל בבוא הגאולה, כאשר נסיים את הגלות, נוכל להסתכל אחורה (כמו בני ישראל במדבר בפרשתנו) ואפילו לשמוח על מה שעברנו, כמו שנאמר "אודך ה' כי אנפת בי" (ישעיה). כאשר נגיע לשם נביט לאחור על כל התחנות במסענו ונראה אותן כאתגרים והזדמנויות שדווקא סללו את דרכנו להתקדמות ולא עיכבו בעדנו. במקום לחוות את הקשיים כמכשולים, כפי שאנו עושים היום, נכיר בהם כשלבים בסולם שרומם אותנו למקום שממנו יש לנו פרספקטיבה רחבה ואמיתית יותר.
ובעניין אחר שהוא בעצם אותו עניין – בשעה תשע וחצי בבוקר (לערך) בשבת הקרובה יעמדו עשרות אלפי אנשים בארץ ובעולם ויקראו יחדיו בקול רם: "חזק, חזק ונתחזק!". בכל פעם שמסיימים לקרוא את אחד מחמשת חומשי התורה מכריזים בקול "חזק, חזק ונתחזק". המעבר מספר לספר מציין מעבר מתקופה לתקופה, וכמו בחיים – כל מעבר הוא קשה אך אי אפשר בלעדיו, ולנפש לוקח זמן להשתחרר מצורת חיים אחת ולהתרגל לאחרת. מסיבה זו אנחנו מכריזים שאנחנו חזקים ומסוגלים להתמודד עם השינוי. יש בנו את הכוח ואת האומץ להתקדם, להתחדש ולהשתנות. אנחנו עושים סיכום ביניים ואז לוקחים אתנו את הצלחות העבר וצועדים אל חוסר הוודאות של העתיד, כאשר העובדה שאנחנו עושים את זה ביחד כקהל נותנת תמיכה וכוחות נוספים. כך במעבר הקרוב מספר "במדבר" לספר "דברים", וכך בכל שינוי שאנחנו מייחלים לו בחיים.

חזק חזק ונתחזק!
שבת שלום, ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר