יום שלישי, 14 ביולי 2015

פרשת "מסעי" - הדרך ארוכה ומפותלת

בס"ד


בפרשת "מסעי", המסיימת את ספר "במדבר", התורה מונה את ארבעים ושניים המסעות והחניות שעברו על בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר - החל מיציאתם מרעמסס שבמצרים בחמשה עשר לחודש ניסן ועד לחנייתם על הירדן בערבות מואב. אזכור מעט טרחני זה של כל שמות האתרים, כולל אלה שכבר אין ביכולתנו כיום לזהותם, וחזרה על כל שסופר ותואר בתורה עד כה מעלה תהייה – לשם מה נמנו כל אותם מסעות בשנית? מדוע היה לתורה, שבדר"כ חסכנית במילים, חשוב להיזכר בכל אותן התחנות?

רש"י, גדול מפרשי המקרא, בפרשנותו מצטט את דבריו של רבי תנחומא בגמרא אשר עונה על שאלה זו באמצעות משל על מלך שיצא עם בנו האהוב למסע ארוך כדי לקבל טיפול רפואי. בסיום הטיפול חזר המלך עם הבן באותה הדרך והראה לו את כל התחנות בהן הם חלפו ואת השלבים שהם עברו מאז צאתם למסע. יחד הם נזכרו בתהליך שהבן עבר עד לרפואתו הסופית והבינו כיצד כל תחנה שירתה אותם נאמנה. הנמשל הוא ברור. הקב"ה הוא המלך שמוליך את בניו האהובים, בני ישראל, למסע מפותל, אשר למרות קשיי הדרך סופו טוב. כזכור, בני ישראל עברו במדבר תלאות רבות והם נכשלו בחטאים שונים ומשונים – חטא העגל, פרשת המרגלים, מי המריבה, קורח ועדתו, קברות התאווה ועוד. כל אחד מהחטאים הסתיים בעונש חמור ובמכה קשה, ובכל זאת, בסיום המסע אפשר להסתכל במבט לאחור ולראות את הדברים באור אחר. כל אחת מהנפילות עוררה תובנה חדשה, גילתה מגרעה שעד לאותו הרגע הייתה נסתרת ועוררה לתשובה. כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, הם היו נגועים ב"מחלות רוחניות" שונות. המסעות במדבר נועדו לחשוף את המחלות הללו החוצה כדי שיהיה אפשר לטפל בהן. תגובתו של הקב"ה הייתה "הטיפול הרפואי" שניקה את העם והביא אותו למצב רוחני טהור יותר. כך לדוגמה, חטא העגל הביא לחיטוי "מחלת האלילות", שליחת המרגלים הביאה לחיטוי "מחלות הדימוי העצמי הירוד" ו"מחלת הספקנות", מחלוקת קורח הביאה לחיטוי "מחלקת הגאווה" ו"מחלקת הפלגנות", סיפור קברות התאווה הביא לחיטוי "מחלקת התאווה" וכו'. את נקודת המבט הזו אפשר לראות רק בסיום התהליך, רק בפרספקטיבה של זמן ומקום. מהסיבה הזו, דווקא עכשיו, רגע לפני הכניסה לארץ, בעמדם ביחד בסיום המסע, משה רבנו מסכם את כל המסעות. רק בסיום הדרך ניתן להצביע על התועלת הרוחנית שהם הביאו לעם ישראל ולהתעלות מעל אי הנוחות והקושי הנקודתי שכל מכשול בפני עצמו ודאי הביא.

 

כמו אז לפני 3,300 שנה, כך בדיוק גם בימינו אנו – כל אחד עובד במהלך חייו אינסוף תחנות גדולות וקטנות, ארוכות וקצרות, אשר תפקידן ללמד אותנו דבר מה על עצמינו ועל העולם ולהעצים אותנו. חלק מהתחנות נעימות וחלקן ודאי נתפסות כמעיקות ואף אכזריות, אולם מבט אמוני על המציאות הוא לראות בהן, כאמור, כעזרה, כמתנה ואף כתרופה למחלה רוחנית כזו או אחרת.

כך לדוגמא, ייתכן שתפקידה של פרידה כואבת מבן/בת זוג היה לעזור לנו להתגבר על "מחלת התלותיות", או מאידך לסייע לנו להיות יותר מנוסים ומודעים לעצמינו בחיפוש אחר בן הזוג הבא שלנו. פיטורים לא נעימים מהעבודה תפקידם היה לעזור לנו להתגבר על "מחלת הדמיונות ש'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'", להבין שהפרנסה היא משמיים, או מאידך לגלות שבעבודה הבאה אנחנו בכלל יותר מאושרים. וכו' וכו'. האמת היא שאין אף פרט אקראי בחיים. לכל תחנה ולכל עצירה משמעות במארג הכללי.

לא תמיד אנו מודעים לכך, אבל החיים שלנו הם למעשה מסע אחד גדול. משפחתנו, מקום מגורינו, החברים שלנו, תחום העיסוק – דבר אינו מקרי. כל הפרטים כולם קשורים לתוכנית האלוקית הכללית, שתכנן עבורנו הקב"ה בקפידה רבה - תכנית שמטרתה לעזור לנו לצמוח ולטפס בסולם הרוחניות ולמלא את הפוטנציאל העצום שטמון בנו. גם כאשר אנו לא תמיד מצליחים לראות זאת, וגם אם לעיתים נראה לנו שהמקריות חוגגת - כל מה שקורה לנו במשך החיים מסייע לנו להגיע לאותה מטרה. ברגע שנלמד להסתכל על החיים שלנו בצורה כזו ונבין שגם לקושי יש תפקיד חשוב, נוכל להתחיל ליהנות מהמסע הזה, ומכל יום נוסף שאנו זוכים לקבל.

 

איך מצליחים להתעלות מעל קשיי היום-יום, וכמו בני ישראל בפרשה לראות את המכלול הגדול ומתוכו לצמוח? התשובה היא שיש חשיבות גדולה ביותר לעצירה, להתבוננות, לעשיית סיכום ביניים, וכל זאת כדי ללמוד, להפיק לקחים ולהתחזק לקראת העתיד. זה נכון ביחס למסעות בני ישראל במדבר ונכון ביחס לחיים של כל אחד מאתנו. לא צריך לחכות ארבעים שנה כדי לבצע את זה. ניתן בכל יום להקדיש מספר רגעים של ריכוז וכנות כדי לעשות חשבון של אמת בנינו ובין עצמינו. זה יכול להיות לבד על חוף הים, בחיק הטבע, או בכלל בחדר שקט בבית. המחויבות שלנו היא בראש ובראשונה להכיר את עצמינו, להיות מודעים לרצונות ולכישרונות שלנו, כמו גם למגרעות ולחולשות. כדי שזה יקרה יש לעצור ולהתבונן, לא לתת לרצף החיים ולעמוס מטלות היום לרמוס אותנו ולהשכיח מאתנו את האוצרות שניתן להפיק ממה שאנחנו עוברים, או כפי שכתב ושר שלמה ארצי" "אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, איך נגיע לארץ חדשה?".

 

גם הרמב"ם התייחס לשאלה מדוע נמנים כעת כל התחנות בשנית, ולדבריו, ציון המסעות כוון אלינו – האנשים שלא היו שם ושלא זכו לראות את הניסים הגדולים שליוו את עם ישראל בתהליך התהוותו. הליכה של כמה מיליוני בני אדם במשך ארבעים שנה במדבר הצחיח אינה דבר טריוויאלי כלל וכלל. תפקיד החזרה, אם אך, הוא כדי שלא נחשוב שהמהלך היה פשוט, שהתחנות היו קרובות אחת אל השנייה ואפשרו הגעה קלה ונוחה, שבני ישראל צעדו במקומות עתירים במים ובמרעה שאפשרו גידול תבואה וצאן, וכיוצא באלה טענות המוציאות את הקב"ה מהתמונה ומסבירות את רצף האירועים הפלאי בצורה "טבעית". לאורך כל הדורות, ובעיקר בימינו, ישנם אנשים שמנסים בכל דרך להסביר את הניסים שחוו אבותינו במהלך יציאת מצריים ולאח"כ במדבר תוך התעלמות מהקב"ה ומפעולותיו העל-טבעיות. יש מבין חוקרי המקרא שממש מפליאים בדמיונם וממציאים תירוצים מופלאים, אך משוללי כל יסוד. האמת היא פשוטה – כל שארע במשך אותן השנים היה על טבעי והוא כוון ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו. קיום על-טבעי זה נמשך לאורך כל הדורות, בהם שרד עם ישראל בין כל האומות "ככבשה העומדת בין שבעים זאבים". עברנו אלפיים שנות גלות, עברנו אינקוויזיציה ופרעות, ולבסוף עברנו את השואה האיומה, ובכל זאת, ולמרות הכול, אנחנו כאן. בעוד כל הממלכות האחרות שאנחנו קוראים עליהם בתורה (ועוד הרבה אחרי זה) נכחדו ונעלמו מדפי ההיסטוריה – עם ישראל עדיין חי וקיים. כל זאת לא היה אפשרי לולא העובדה ש"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" ולולא העובדה שהקב"ה ממשיך ומקיים אותנו על ידי נסים לאורך כל הדורות!

מדוע אנחנו זוכים לחסד הזה? מהי מעלתנו שבזכותה אנחנו נשארנו ונשארים מאוחדים וחזקים? התשובה לכך, מעבר להבטחה המפורשת לאבותינו, נעוצה באותן שנות נדודים ארוכות במדבר. הנביא ירמיה מצטט בשם הקב"ה בהפטרה היפיפה של פרשת "מטות": "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּידְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". למרות שלעיתים היינו חצופים, למרות שלעיתים היינו חסרי סבלנות ולמרות שלעיתים אף ממש פרקנו כל עול – הקב"ה עדיין זוכר לנו את ההתמסרות הטוטאלית, את ה"קפיצה אל המים הקרים" (תרתי משמע) בים סוף ואת ה"נעשה ונשמע" שבמעמד מתן תורה בהר סיני.

 

ההליכה של בני ישראל במדבר היא, כאמור, השורש לכל מסע רוחני שעובר כל אחד מאתנו גם היום. חז"ל בפרקי אבות הוסיפו נדבך חשוב בהבנה של משמעות אותו מסע: "הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵירָה - דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ - מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ - לִמְקוֹם עָפָר, רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן - לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא". למרות שמשפט זה, עמו אנחנו נתקלים לדאבוננו בדר"כ בהלוויות, והוא נאמר בסוף חייו של אדם, הוא מיועד אלינו – אל החיים, אל אלה שעדין יכולים לפעול פה בעולם המעשה ולתקן דרכם. תפקידו לעורר אותנו להבנה מה עיקר ומה טפל, ולזכור כי לזמן הקצר שקיבלנו פה יש משמעות גדולה. אסור לנו להעביר אותו בהבל וריק, בכעסים מיותרים על האישה והילדים, בקנאה בחברים לעבודה, בתחרותיות מטופשת ובמרדף אחר כבוד שקרי מבני אדם, בשיטוטים מיותרים בקניון או בבהייה חסרת תכלית בטלוויזיה. בסוף כולנו נפגש עם אבאל'ה שבשמיים ונתבייש מאוד מאוד אם יתברר שעסקנו בטפל.

 

כמה היינו רוצים לעבור את המסע הזה נכון יותר, כמה היינו מעוניינים להיות טובים יותר, כמה היינו חפצים להיות קרובים יותר לבורא ולעצמינו! ובכל זאת, מדוע זה כל כך קשה?! העולם הזה מלא בתאוות, מלא במכשולים, מלא בפיתוים שיודעים היטב היטב כיצד להפעיל את היצר הרע שקיים בתוכנו. אדם רוצה לאכול בריא, אבל הריח של הבורקס מהמעדנייה מטריף את חושיו. הוא הולך ברחוב ושלטי חוצות לא צנועים בגודל של בניין מפתים אותו להגניב מבט. הוא כל כך רוצה להיות הורה טוב יותר, אבל העייפות והעצבים מכל היום מכניעים אותו. הדרך ארוכה ומפותלת, אבל זו בדיוק המטרה – להמשיך ולנסות שוב ושוב גם אם זה קשה, גם אם כבר נפלנו אלף פעמים, גם אם נדמה שאין סיכוי. את העוד מאמץ אחד קטן שלנו הקב"ה כל כך אוהב וכל כך רוצה. אסור להתייאש מעצמינו. כל עוד הנר דולק ניתן עוד לתקן.

"רצוני לעשות רצונך, אך השאור שבעיסה מעכב" נכתב בגמרא. הרצון המקורי של כל אחד מאתנו הוא בהכרח לעשות עשיות טובות, כאשר הרצון הגבוה ביותר הוא לעשות את רצונו של הקב"ה. ובכל זאת, למרות הרצון הכנה, יש את היצר הרע, הלוא הוא השאור שבעיסה, שגורם לתבשיל להיות חמוץ ולנו לפספס את העיקר בחיים. לא, היצר הרע זו לא טעות ביצור. נבראנו כך כדי שנתקן ונתגבר.

 

מאמר חז"ל במסכת תענית בתלמוד הירושלמי עוסק בסוגיה היכן נמצא הקב"ה, והוא מעלה את השאלה כיצד יש להשיב לגוי שמתריס ושואל: "תגידו לי, אתם היהודים, איפה נמצא האלוקים שלכם?". יש להניח שכל אחד מאתנו היה עונה אחת משתי התשובות הבאות: "אלוקים נמצא בכל מקום" או "אלוקים נמצא במקומות הקדושים, כדוגמת בבית המקדש ובבית הכנסת". חז"ל, לעומת זאת, נותנים לנו תשובה שלישית ומעט מפתיעה: "אם יאמר לך אדם היכן אלוקיך? תאמר לו: 'בכרך גדול של רומי'". כן, דווקא באמצע השוק של רומא (במקום שנחשב לגס ולארצי ביותר באותם הימים) נמצא הקב"ה! למרות שזה נראה בדיוק הפוך – דווקא בלב החומרנות, במקום הפריצות וחוסר הצניעות, בתוך הקושי, בתוך השקר, במקומות שעל פניו נראים הכי רחוקים מקדושה - שם הוא נמצא!  בדבריהם, חז"ל למעשה רצו לחזק אותנו – הצועדים בדרך והנאבקים במשעולי מסע החיים – ולומר לנו שהוא תמיד איתנו. גם כשנראה לנו שפישלנו, גם כשלא שלטנו על הפה ודיברנו לשון הרע, גם כשכעסנו וקינאנו,  גם כשאין לנו יותר כוח לכלום – גם שם הוא נמצא אתנו. כך היה עם בני ישראל במדבר כשפעם אחר פעם הם נכשלו ונפלו למקומות הנמוכים של החיים, וכך זה גם אתנו היום. הבנה זו, לעניות דעתי, מנחמת מאוד, וכדאי לנו לזכור שגם אם קצת התרחקנו וירדנו מהשביל, עדיין בסופו של דבר אנחנו בנים אהובים.

 

בשבוע שעבר נכנסנו אל ימי 'בין המצרים' עד ל-ט' באב בהם אנו אבלים על הגלות וחורבן שני בתי המקדש. קשיי הגלות לא מאפשרים לנו לראות בשלב זה את הטוב הגנוז בתוך הרע, אבל בבוא הגאולה, כאשר נסיים את הגלות, נוכל להסתכל אחורה (כמו בני ישראל במדבר בפרשתנו) ואפילו לשמוח על מה שעברנו, כמו שנאמר "אודך ה' כי אנפת בי" (ישעיה). כאשר נגיע לשם נביט לאחור על כל התחנות במסענו ונראה אותן כאתגרים והזדמנויות שדווקא סללו את דרכנו להתקדמות ולא עיכבו בעדנו. במקום לחוות את הקשיים כמכשולים, כפי שאנו עושים היום, נכיר בהם כשלבים בסולם שרומם אותנו למקום שממנו יש לנו פרספקטיבה רחבה ואמיתית יותר.

ובעניין אחר שהוא בעצם אותו עניין - בשבת הקרובה בשעה תשע וחצי בבוקר (לערך) יעמדו עשרות אלפי אנשים בארץ ובעולם ויקראו יחדיו בקול רם: "חזק, חזק ונתחזק!". בכל פעם שמסיימים לקרוא את אחד מחמשת חומשי התורה מכריזים בקול "חזק, חזק ונתחזק". המעבר מספר לספר מציין מעבר מתקופה לתקופה, וכמו בחיים - כל מעבר הוא קשה אך אי אפשר בלעדיו, ולנפש לוקח זמן להשתחרר מצורת חיים אחת ולהתרגל לאחרת. מסיבה זו אנחנו מכריזים שאנחנו חזקים ומסוגלים להתמודד עם השינוי. יש בנו את הכוח ואת האומץ להתקדם, להתחדש ולהשתנות. אנחנו עושים סיכום ביניים ואז לוקחים איתנו את הצלחות העבר וצועדים אל חוסר הוודאות של העתיד, כאשר העובדה שאנחנו עושים את זה ביחד כקהל נותנת תמיכה וכוחות נוספים. כך במעבר הקרוב מספר "במדבר" לספר "דברים", וכך בכל שינוי שאנחנו מייחלים לו בחיים.

 

חזק חזק ונתחזק!

שבת שלום, ניר אביעד

 

משימה לשבת

מסעות בני ישראל במדבר קוראים לנו להתבונן על מסעות חיינו כאן ועכשיו.

זו הזדמנות נהדרת לעצירה ולהתבוננות – באיזה סוגי מסע או מסעות אני נמצא עכשיו? האם בחרתי במסע הזה? כיצד אני רוצה לעבור את המסע הזה טוב יותר? איזה מסע ממתין לי בהמשך הדרך ומאיזה מקום פנימי אני רוצה לגשת אליו?

 

סיפור לשבת

"הצלקת" (מתוך סיפרו של חיים ולדר "אנשים מספרים על עצמם" - לאתר של המחבר: www.chaimwalder.co.il)

 

הייתי בחורה צעירה טובה מבית טוב, בחורים החלו להתעניין ולשאול אודותיי וההצעות היו רבות ומגוונות. כמובן שלא התלהבתי מכל הצעה, היו לי דרישות!

 

יום אחד הציעה לי חברה של אמא שלי בחור שלדבריה הוא בחור זהב! בחור טוב, חביב, חברותי, רגיש וחכם. היא אמרה שהוא כמוני, נפגש הרבה אך לא מצא עדיין את הבחורה המתאימה. הסכמתי לפגוש אותו ולראות במו עיני על מי מדובר.

 

קבענו במסעדה, הכל טוב ויפה, אך ברגע שראיתי אותו מתיישב מולי הבנתי למה הוא עדיין לא מצא את הבחורה המתאימה לו.

הוא אמנם בחור רגיש, נבון, פיקח, משעשע, חביב, אדיב, בחור ממש מיוחד! התרשמתי שאכן מדובר בבחור טוב!

 

אבל... הייתה לו צלקת נוראה על הפנים! צלקת ממש דוחה... שהתחילה מהעין והגיעה עד לסנטר...

פנים טובות ועדינות, ניכר שהוא היה בחור יפה... אבל הצלקת הורסת את הכל!

 

היה לי ברור שאין מצב, אני לא אפגש איתו עוד! אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות בקשר זוגי עם בחור שיש לו פני צלקת, אחד כזה שאני אפילו לא מסוגלת להביט בו...

 

כשהפגישה הגיעה לסיומה, הוא שאל אותי בעדינות ואפילו עם קצת חשש  :"אני לא יודע מה איתך, אבל אני ממש נהניתי בחברתך ואשמח להיפגש איתך שוב. מה את אומרת?"

לא יכולתי לענות... לא יכולתי הוציא מילה מהפה... התביישתי, התחלתי להתפתל בכיסא, לא מצאתי את המילים הנכונות כדי להגיד שאני לא מעוניינת...

 

השפלתי מבט ושתקתי...

 

הוא בחור כל כך רגיש, שאפילו לא האיץ בי. ניכר היה שהוא רגיל לתגובות כמו שלי.

הוא שאל שוב בעדינות בקול נעים: "אז מה תשובתך?"

"אמממ... תראה.... " התחלתי לגמגם "אתה בחור מצויין, בחור ממש טוב! ממש התרשמתי ממך... אבל..."

 

ברגע שאמרתי את המילה "אבל" הוא קם מהכיסא, הסתובב והשפיל את מבטו.

לאחר כמה שניות אמר בקול שבור: "אני יודע מה ה'אבל' שלך אומר... ה'אבל' הזה הוא מה שגרם לשאר הבחורות לברוח..."

 

שתקתי, לא ידעתי מה להגיד!

 

הוא הסתובב מעט, אמר לי: "שיהיה לך המשך לילה נעים ובהצלחה בכל!" והלך עצוב ומושפל.

 

אני מצידי, נשארתי לשבת עוד כמה דקות... בכיתי! הרגשתי רע מאוד

גם כעסתי! כעסתי על החברה של אמא שלי, חשבתי לעצמי : איך היא מעיזה בכלל להציע לי בחור מבלי להגיד לי שיש לו צלקת! איך היא העיזה בכלל לגרום לי לפגוע ולשבור בחור בצורה כזאת!

 

חזרתי הבית ומיד טלפנתי אליה. היא ענתה ולפני שהספיקה להגיד לי "שלום "התחלתי לתקוף ולדבר ברצף, סיפרתי לה הכל! הסברתי לה כמה זה היה משפיל בשבילי ובשבילו.

 

אחרי שסיימתי לדבר ולפרק את כל התסכול שלי באוזניה, היא אמרה: "אני כל כך מבינה אותך וכל כך מצטערת לשמוע... תביני, הוא ביקש ממני בפירוש שלא להגיד שיש לו צלקת על מנת לנסות את מזלו. הרי אם הייתי מספרת לך שיש לו צלקת גדולה על הפנים לא היית מעוניינת לנסות ולהיפגש איתו..."

 

"ברור שלא הייתי נפגשת איתו!" אמרתי מייד.

"טוב, אז אני מבינה שאת לא מעוניינת להיפגש איתו שוב"  .היא אמרה "אבל אני חייבת לספר לך לפחות למה יש לו צלקת על הפנים.

 

כשהוא היה בן 12 הוא התארח בצימרים עם משפחתו בצפון הארץ, המקום היה עם נוף מדהים ועצים רבים והוא החליט לטייל ולהנות מהטבע. במהלך הטיול הוא ראה לפתע קבוצת נערים מציקים ומטרידים ילדה קטנה שהייתה בערך בת 9. הילדה הייתה נראית כל כך מבוהלת, היא עלתה על אחד העצים אבל הבחורים החלו לנענע את העץ על מנת לנסות להפיל אותה על הרצפה תוך כדי שהיא צורחת ובוכה.

 

מבלי לחשוב, רץ הילד וצעק להם 'תפסיקו'! וניסה לסלק אותם באגרופים. אחד הנערים אמר לו: 'לך מפה זה לא עניינך!' אך הילד בשלו צועק 'תפסיקו! תפסיקו!' ובעט בהם.

 

זה הרגע שהבחורים עזבו את הילדה ופנו אל הילד, הם הרביצו לו חזק בלי רחמים. ואז תפס אחד הנערים קרש והרביץ לו עם הקרש. הבעיה שבקרש הזה היה נעוץ מסמר חד... וזה מה שהרס לו את הפנים וגרם לצלקת שעל פניו...

 

הוא סיפר לי שלא היה אכפת לו שהרביצו לו, העיקר שראה שהילדה הסתלקה וניצלה מאותם נערים.

אז את מבינה, הוא באמת בחור טוב, פשוט המקרה הזה הרס לו את הפנים... הלו? הלו?? את שומעת אותי???"

 

לא עניתי, בכיתי! בכיתי כל כך שלא הצלחתי אפילו להשמיע קול...

בקושי רב, עניתי בבכי: "אני רוצה לצאת איתו, אני מסכימה!"

 

"מה?! באמת?! את רצינית?!" היא הייתה בהלם!

"כן! אני רצינית, אני אשמח להיפגש איתו שוב"

"מה גרם לך לשנות את דעתך?" היא שאלה

"הצלקת!" עניתי בבכי

"הצלקת?! איך זה שפתאום הצלקת שלו גרמה לך לשנות את דעתך?"

"את טועה זאת לא הצלקת שלו, זאת הצלקת שלי! אני הייתי הילדה שהוא הציל!"

 

אתם מבינים, הבחור הזה הוא היה הילד שהציל אותי כשהייתי בת 9 מאותם נערים! אני זוכרת את זה טוב, איך הוא לא פחד ואפילו שלא הכיר אותי הסתכן בשבילי

אני גם זוכרת שראיתי את הפנים שלו מלאות בדם... הרבה שנים תהיתי מה עלה בגורלו...

 

אני ממש מתרגשת לכתוב את הסיפור הזה

אני כותבת לכם כאישה נשואה לבעל מדהים, הבעל הכי טוב שיכולתי לבקש! הבעל ששומר עלי ושמר עלי עוד לפני שהכרנו!

זה שנושא על פניו את הצלקת שלי !

 

 

 

שבת שלום,

ניר אביעד

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה