‏הצגת רשומות עם תוויות חג חנוכה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חג חנוכה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 26 בנובמבר 2013

חנוכה – איזה חושך באנו לגרש?

בס"ד


בחג חנוכה אנחנו מציינים וחוגגים את ניצחונם הצבאי הניסי של החשמונאים במאה השנייה לפני הספירה על האימפריה הגדולה בעולם באותם ימים - ממלכת יוון, אולם חשוב הרבה יותר מכך - את ניצחון התורה והערכים היהודים על הערכים הזרים לנו שניסו להשריש פה היוונים. למעלה מאלפיים שנה לאחר קרות אותם מאורעות, אנחנו יכולים בהחלט לומר שאותה מלחמה עדיין נמשכת וכי כל אחד ברמה האישית אל מול יצריו וכולנו כחברה אל מול תרבות מיובאת ורדודה ממשיכים את המאבק על ואל האור.

מלחמת המכבים נגד ההלניסטים הייתה מלחמה אולטימטיבית נגד תפיסת עולם שהעמידה את החומר מעל לכל, שהעריצה יופי ולא קדושה ואת הגוף ולא את הנשמה. היהודים נלחמו לשמר את תפיסת העולם השונה - זו שבמרכזה עומד האלוקים ולא האדם. המאבק והניצחון הגדול לא היו צבאיים בלבד, אלא סימלו את המאבק של הקדושה נגד הטומאה ואת חוסר הכניעה למול כל אותם גורמים שניסו להפוך את עם ישראל לעם ככל העמים ולעקור ממנו את יהדותו. הפילוסופיה היוונית מעולם לא טענה שאין בורא לעולם. היא הייתה חכמה דיה כדי להסיק שאם יש בריאה כה מסודרת, יש מי שסידר אותה, אלא שלדעתם, הבורא הוא כה גדול, עד שלא ייתכן שיהיה לו קשר ישיר עם בני האדם. לטענתם, הבורא התנתק מהעולם ובטח שלא אכפת לו מה אנחנו עושים בחדרי חדרים וכיצד אנחנו מתנהגים אחד כלפי השני.
להבדיל מצוררים אחרים לאורך ההיסטוריה, היוונים לא רצו בהשמדתנו או בשעבוד גופינו, אלא בשעבוד רוחנו ונפשנו. הם לא שפכו את השמנים בבית המקדש, אלא רק טימאו אותם. חז"ל מלמדים אותנו ששמן זה אותיות נשמה. היוונים רצו את הנשמות שלנו לטמא, ולכן כחלק מתוכניתם לטשטש את הזהות העצמית של העם היהודי, הם גזרו ארבעה איסורים שהעובר עליהם נידון למיתה: לימוד תורה, שמירת שבת, קידוש על ראשי החודשים וקיום מצוות ברית המילה. מאחורי כל אחד מהאיסורים האלה עמדה תפיסת עולם מגובשת ותוכנית מדוקדקת כיצד לשבור את הרוח היהודית ולהרחיקנו מהברית עם בורא עולם. את הידידות של עם ישראל עם הקב"ה, יוון (כמו כל שאר אומות העולם שהתנכלו לנו לאורך ההיסטוריה וממשיכים להתנכל לנו גם כיום) לא מסוגלת הייתה לסבול. היוונים, כאמור, גם כן את שמו עולם הרוח במרכז ועסקו רבות בפילוסופיה, פסיכולוגיה ומדע, אולם שורש תפיסתם הקלוקלת הייתה שכל תכליתו של האדם מתחילה ונגמרת במה שהוא עצמו יכול להשיג ולפתח, מבחינת "כוחי ועוצם ידי". בסופו של דבר כשהאידיאות הגדולות עליהם הם דיברו נשארו ברמת התיאוריה בלבד והם לא כללו כללי התנהגות ברורים ו"הורדת" המוסר לחיים עצמם, נוצר מצב לפיו התרבות היוונית הביאה לידי ביטוי את הצדדים הנמוכים שבאדם של אלימות, מיניות בוטה, קינאה, כעסים, תחרותיות, גסות רוח ושאר מרעין בישין, שכן ללא מסגרת חיים הכוללת קדושה אלוקית וגבולות ברורים, קל הרבה יותר לאדם לנהוג כחיית פרא הגרועה ביותר. היהדות, לעומת זאת, מכירה בעובדה כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", ולכן יודעת לשים גדרים במקומות בהם אנו מועדים ליפול. בתרבות יוון החוכמה שימשה כלי שיש להתהדר בו במליצות ובהברקות, בלי שתיהפך לתורת חיים ותחייב את המאמינים בה לנווט את המעשים על פיה. הפילוסופיה בחנה את העמוקות שבשאלות, אך התייחסה אליהן כחידות מקסימות ולא כאקסיומות מחייבות. אפלטון, שנחשב מהוגי הדעות היוונים הדגולים וה"הומאניים" ביותר, נתפס יום אחד שוכב עם תלמידיו הצעירים. בתשובה למלעיזים הוא אמר ש"בחוץ הוא אפלטון ובביתו הוא יעשה מה שהוא רוצה".

האיסור היווני על ברית המילה נבע בדיוק מתוך ההבנה מה המשמעות של מעשה זה לעם היהודי. מעבר לזיכרון פיזי ומוחשי לברית של אברהם אבינו עם הקב"ה, יש במילה אמירה חזקה ומשמעותית. בחתכנו את העורלה אנחנו מצהירים שהאדם לא נברא שלם ומושלם כפי שהוא, שיש צורך להיות שותפים למלאכת הבריאה האלוקית ושבעזרת מעשה אמיץ ונחרץ יש להיפטר מהמיותר. כמו בגשמיות, כך גם ברוחניות - ברית המילה מסמלת לאדם שעל מנת להיות שלם יותר, עליו דווקא להיפטר מתכונות מסוימות בנפש שלו (כדוגמת מידות הכעס, תאווה וקינאה עליהם דיברנו קודם לכן), ובכך להתקרב לבורא. לא בכדי אקט החיתוך נעשה באיבר המין של האדם כדי לרמז לו שעליו לרסן את יצר המין החייתי ולנתבו לבנייה והולדה ולא להרס. התפיסה היוונית גרסה בדיוק את ההיפך - "האדם מושלם כמו שהוא ולכן אין טעם לתקן את המידות ולשנות את הפנימיות". אחת הסוגיות המובאות במקורות היהודים ביחס לחנוכה היא מדוע אנחנו חוגגים דווקא שמונה ימים ולא שבעה? כולם מכירים את הסיפור על כד השמן האחרון שנמצא, שהיה אמור להספיק לשמש את המנורה בבית המקדש ליום אחד והספיק לשמונה ימים. הנס למעשה היה שהוא דלק שבעה ימים מעבר למצופה, שכן ביום הראשון היה הגיוני שהוא ידלוק. אחד ההסברים היפים לסוגיה הזו הוא שאנו חוגגים בחנוכה שמונה ימים ולא שבעה מאחר וברית מילה נעשית ביום השמיני וכזכר לאותה גזירה שהתבטלה אנו חוגגים גם ביום השמיני.

רוח יוון, שהכניסה כפירה וספקנות ש"מקררים" את המנסים לדבוק באמת, אומרת שלעולם הזה אין תכלית ומשמעות. אנחנו חיים שבעים-שמונים שנה אותם עוברים לרוב בסבל וקשיים מסוגים שונים. אנחנו עובדים כמו חמורים על מנת לשרוד, חווים קשרים, פרדות, בגידות ואכזבות. מתי שהוא נחלה וסביר להניח שנעביר את שנותינו האחרונות עד למוות בסבל פיזי ונפשי כזה או אחר. היוונים גרסו שאם זו המציאות אז לפחות שנהנה בדרך כמה שיותר! אם אין סיבה אמיתית לחיים שלנו פה ואין להם משמעות אז לפחות שנמצה עד תומן את תאוות הגוף השונות (כדוגמת אוכל, מין, שינה) ותאוות הנפש הנמוכות (כמו הרדיפה אחר כבוד). היהדות אומרת בדיוק את ההיפך - יש לעולם הזה תכלית, יש משמעות, יש בורא שברא את כולנו ויש לו תכנית מדויקת עבורנו. מתוך ההבנה הזאת מתחיל מסע שלם של ברור מה הוא תפקיד העולם, מה התפקיד שלנו כבני אדם בתוכו, מה התפקיד שלנו כיהודים בתוך המארג השלם של האנושות וכמובן מה התפקיד הייחודי של כל אחד ואחד בתוך נסיבות חייו השונות.
גם כשהיוונים חקרו את העולם מבחינה מדעית ואת נפש האדם הם נעצרו בשאלה "איך הדברים עובדים" (בדיוק כמו המדע של ימינו), בעוד היתה חסרה להם השאלה המהותית יותר שסביבה עוסקת כל היהדות: "למה הדברים בכלל מלכתחילה קיימים?" ו"מה התכלית של כל הסיפור הזה שנקרה "החיים?".

בנוסף, הגישה היוונית קידשה את ערכי היופי והאסתטיקה החיצוניים. כפועל יוצא הם קידמו מאוד את האדריכלות, הארכיטקטורה ותרבות פיתוח הגוף ושמו דגש עליון על הביטוי החיצוני והנראות של כל דבר. ביהדות אין חלילה ערך שדברים יהיו לא יפים, אולם זה משני. לא בכדי אנחנו משננים ושרים בכל ערב שבת "הבל החן ושקר היופי", ומאמינים כי "אין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו". כמו כן ביהדות אין ערך לא לקדם את המדע, התרבות והאומנות, נהפוך הוא - יש להם חשיבות גדולה שכן הקב"ה נתן לנו אותם, אולם הדגש הוא על כך שיש להכניס לתוכם נשמה ואמת, אחרת סופם דווקא להביא לכליה. כך לדוגמא, מדע בלי נשמה יכול ליצור פצצת אטום ותרבות בלי מצפן ומצפון יכולה ליצור תכניות ריאליטי מטופשות שמשחיתות את לב צופיהן.

מבט קצר על הרחוב הישראלי של ימינו יגלה כי אומנם ניצחנו אז בקרב מול אותה תרבות רעה וזרה, אבל הפסדנו במערכה כולה! את הגישה היוונית אימצנו היום כל כך חזק עד שנראה שהיא שולטת בכל. התרבות האמריקאית של ימינו נכנסה היטב לנעלים של קודמיהם היוונים ומנסה ללא הרף לשווק לנו את תרבותם שברובה חלולה ומנוונת. אנחנו מוזמנים להגדיל את הארוחה מלאת השומן ודלת הוויטמינים בשקל תשעים, לבקר בקניוני ענק בהם אורות הניאון והג'ינגלים ברקע החליפו את קרני השמש וציוץ הציפורים, לאסוף אלף "חברים" בפייסבוק במקום לפתח קשרי קהילה וחברות בריאים, להסתגר מאחורי מנעולי פלדלת במקום לשאול את השכנה ממול האם היא צריכה עזרה, להצביע עבור המועמד שמצטלם הכי יפה, ששכר גדוד יחצנים מוכשר יותר ושמפריח אמירות ריקות אשר ברור גם לאחרון בוחריו שאין בכוונתו ליישם, לפתח שרירים בחדר הכושר לא בשביל הבריאות אלא בשביל הפוזה, למצוא את מיטב בני הנוער שתויים ומבולבלים, לבלות במסיבות רווקים במועדוני חשפנות כנורמה חברתית ולא כדבר שיש להתבייש בו כבעבר, להעריץ דוגמנים ודוגמניות ולא להכיר מי היו הרמב"ם והרב קוק, לדקור את האוהד של קבוצת הכדורגל השנייה רק בגלל שהוא לבש חולצה בצבע אדום ולא צהוב, וכו' וכו' וכו'.

חג חנוכה מכונה גם "חג האורים" והמוטיב של הדלקת האור חוזר על עצמו במקורות שונים. אנחנו נדרשים להדליק אור במקומות החשוכים שבחיינו האישיים והקולקטיביים. משפט חסידי מפורסם אומר ש"חושך לא מגרשים ע"י מקלות אלא ע"י אור". אדם נבון יתייחס אל החג כסוג של "יום כיפור קטן" שבו יש לו הזדמנות נוספת לבחון את אורחות חייו, לשפר את הדרוש שיפור, להסיר את הרע, לדבוק בטוב ובקיצור - להדליק את האור. להדליק את האור משמעותו בעיקר להחזיר את האחווה והרעות שאפיינו את העם שלנו אלפי שנים אחד כלפי השני. הכוח שלנו הוא בביחד, בערבות ההדדית, באכפתיות הכנה מהחבר לעבודה, מהשכן, מהנהג שלידי בכביש, מבן/בת הזוג ומהילדים. אכפתיות פרושה לרצות באמת את הטוב ביותר עבור הצד השני. לא מדובר בטוב האישי שלי, אלא נהפוך הוא - באם יש צורך אז בוויתור על האינטרס הצר האישי לטובת הצד השני. "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" - אנוכיות וניכור יכולים להביא לסוג של הנאה וסיפוק (אור), אבל לעולם הוא יישאר קטן וסופו להעלם מהר ולהשאיר ריח רע. רק באחדות האור נהיה איתן!! היוונים בתקופת החשמונאים הבינו היטב את הנקודה הזו וניסו לפגוע במקור החיות שלנו ע"י ניסיונות לפילוג ושיסוע בעם. הפערים החברתיים והכלכליים באותה התקופה הלכו וגדלו, לקיחת שוחד הייתה דבר שבשגרה והמנהיגים המתייוונים נודעו בצביעותם ואנוכיותם. מזכיר למישהו את מציאות חיינו הנוכחית?? חובתנו למגר תופעות אלה ולוודא שלא יחזרו!

ערך נעלה בחנוכה הוא פרסום הנס שנעשה למכבים. זו הסיבה שאנחנו מדליקים חנוכיות בפתחי הבתים ומרבים בשירים וסיפורים על שארע לאבותינו "בימים ההם בזמן הזה". בעצם הדלקת החנוכיה בחוץ אנחנו נהיים משרד פרסום של הקב"ה ומכריזים לעולם: "יש אמת, יש מציאות של קודש, יש עולם פנימי, עמוק ועדין יותר מעולם החומר הגס של יוון, יש משמעות לחיים". ברובד הפשוט המטרה היא שנזכור מה שארע, אולם ברובד העמוק אנחנו מצהירים שאת האור של הקב"ה ותורתו אנחנו מחפשים. ביהדות נר תמיד מסמל נשמה ("נר השם נשמת אדם") ובהדלקת הנרות אנחנו למעשה מכריזים שמה שבאמת מאיר את החיים ומחייה כל פינה ופינה זו הנשמה. הנשמה היא זו שמאירה את הבית, את התרבות, את חיי המשפחה ואפילו את מערכות השלטון והצבא. הגישה היוונית של "תזרום...", "תחייה בכיף מבלי לחשוב יותר מידי..." היא לא הגישה שלנו. אנחנו מאמינים שבכל התמודדות והתמודדות בחיים אנחנו צריכים לבחור בנכון. גם אם זה קשה יותר, עלינו להקשיב לקולה של הנשמה שתמיד אבל תמיד רוצה רק אמת, צדק, טוב ואהבה. ההלכה מנחה אותנו להציב ולהדליק את החנוכיה דווקא במקום נמוך (בין 3 ל-10 טפחים מהרצפה, כלומר לא יותר מ-80 סמ' מהקרקע). כמו לכל אחת ואחת מההלכות שב"שולחן ערוך" גם להנחיה זו ישנה עמקות נפלאה. אנחנו למעשה מצווים להדליק את האור דווקא במקומות הנמוכים שבחיינו ולא להזניח אף תכונה שלילית ושפלה.
אדם גדול הוא אדם שזכה להכיר את המגרעות והחולשות שלו ולא התעלם מהן. כמו שנר קטן יכול להאיר חושך גדול, כך גם התבוננות כנה בעצמינו ומעשה חיובי אחד קטן יכולים לחולל ניסים. והכי חשוב לזכור ש"כל עוד הנר דולק – ניתן עוד לתקן". אף פעם לא מאוחר לתשובה ושינוי.

סודות נפלאים נוספים ניתן ללמוד מהפתיל של נרות החנוכה. אותו פתיל, שעשוי מצמר גפן מגולגל ודחוס, הוא ההפך לאותו צמר גפן גולמי ממנו הוא הוכן. צמר הגפן הנפוח והמרשים מסמל את החיצוניות המוקפדת, את הרצון להראות ולהישמע טוב, את הטרדות של "מה חושבים עלי" ו"האם מעריכים אותי", ובקיצור - את רוח יוון. הפתיל, לעומת זאת, לא רוצה לעשות רושם על אף אחד. הוא תכליתי ונותן מעצמו למען המשימה. הניגוד בין הפתיל לצמר הגפן, או כדוגמא נוספת מימי הפסח - בין המצה הדקה לפוקצ'ה היפה והיוקרתית, מסמל את המאבק בתכונת הגאווה והאגו שכולנו נדרשים לו. כל כך הרבה יותר פשוט להיות פשוט. אין שמחה גדולה מזו!
בנוסף לזאת, פתיל טוב הוא פתיל שלוקח מהשמן כל פעם קצת ולכן הוא דולק לאורך זמן. צמר גפן גולמי אולי יידלק בצורה מרשימה הרבה יותר, אך יכבה ויעלם באותה המהירות. תרבות יוון הקדומה ותרבות המערב של ימינו, שרובינו נשבינו בקסמיהן, מחנכות אותנו לשאוף אל ההנאות ואל הסיפוק המיידי. אנחנו רוצים ליהנות עכשיו ובכל מחיר ובעצם מחפשים קיצורי דרך אל האור. היהדות, לעומת זאת, מדברת על תהליכים. אנחנו נדרשים לפעול (הן מבחינה גשמית והן רוחנית) בצורה מדודה ולא לברוח ממאמצים. האמת היא שרק ככה משיגים את האור והוא נשאר לאורך זמן. הנטייה הטבעית של כולנו היא ליהנות מהחיים בצורה לא נכונה, או בלשון הקבלה "למשוך אורות מבלי לבנות כלים מתאימים". דוגמאות לכך ניתן למצוא לצערנו בשפע. במקום לאכול מזון בריא ומזין אנחנו נמשכים לג'אנק פוד שמספק תחושת שובע מידית, אבל הורס את גופינו. במקום להשקיע בזוגיות עם בן/בת זוגנו, להיות סבלניים, לוותר, לפנק, להתחשב, ובקיצור - לעשות את כל הדברים שאנחנו יודעים שהם נכונים אבל קשים לביצוע, רבים נמשכים אל רומנים מזדמנים, שמספקים להם הנאה מידית מבלי המאמץ והמחויבות. במקום לטפל בשורש הבעיות הרגשיות שלנו ולהכיר את צורכי הנשמה העדינה שטמונה בכל אחד מאתנו, אנחנו הולכים לעוד סרט בקולנוע שמבדר אותנו (בידור בעברית פירושו פיזור) או נשאבים לעוד סדרה בטלוויזיה שמשכיחה זמנית את הכאבים שבלב ושמראה לנו את הבעיות של אנשים אחרים, אבל לא את שלנו. "עבודת הפתיל" אותה אנחנו לומדים בחג חנוכה היא לדעת את מקומנו, לא "להתנפח" בתחושת גאווה ולזכור שמאמץ וסבלנות תמיד עדיפים ומשתלמים.

נקודה חשובה נוספת מתייחסת לשמן שמשמש להדלקת האור. השמן נוצר ע"י תהליך המיצוי של הזית. מדובר בחלק הטוב והיקר ביותר שבפרי. כך גם אנחנו נדרשים להוציא מאתנו את המיטב שבנו בכל עשייה ובכל מפגש. אפשר להעביר את החיים בבינוניות ולהיסחף לתוך השגרה המרדימה ואפשר לקבל החלטה שאנחנו יוצקים משמעות אמיתית לעשיות שלנו, שאנחנו עושים את הטוב ביותר בכל אספקט ואספקט בחיים. אין טעם לראות בחיינו כמעמסה אחת וארוכה או להרגיש "פראיירים" שעלינו לעשות דבר מה. הזית, בתהליך הפקת השמן, עובר מסלול לא פשוט של חבטות וסחיטה, אולם ברור לכל כי סופו של התהליך חיובי ומחכה לנו שמן יקר ערך שייטיב עם הבריות. הקשיים והייסורים השונים שאנחנו עוברים כפרטים וכחברה - תפקידם למצות מאתנו את העלית שבכוחותינו כדי ליצור לבסוף דבר מה אחר וטוב הרבה יותר.
חנוכה זה בדר"כ שיא החורף בו הימים הם הקצרים ביותר והחושך רב. כשאנו מדליקים את הנרות דווקא בימים אלה אנו בעצם מכריזים שבחושך, בדיכאון, בעצבות ובבדידות, שיש היום לצערנו בשפע בעולם, ניתן להילחם רק ע"י עוד קודש ועוד אור.

בנוסף לזאת, לפי החסידות חנוכה זה "החג של שלום הבית". חז"ל קבעו כי פסח זה "זמן חרותנו", שבועות הוא "זמן מתן תורתנו" וסוכות "זמן שמחתנו", כאשר התוספת המאירה היא כי חנוכה הוא, כאמור, "החג של שלום הבית". הגמרא מציינת ביחס לחנוכה: "מצות חנוכה – נר איש וביתו". בפשט, אדם מצווה על הדלקת נרות פיזית דווקא בביתו בו הוא מוציא ידי חובה את בני כל הבית (כמובן עדיפה הדלקה משותפת בה כולם נוכחים). בעומק הדברים, כל אדם מחויב לא רק להדליק פיזית נר חנוכה בבית, אלא ממש להצית שם את אש האהבה. בשום חג אחר אין הכרח שיהיה בית. מצה אפשר לאכול אצל השכנים, בשופר ניתן לתקוע בבית הכנסת, בפורים אנו יכולים לקרוא במגילה אפילו בבית קפה ובסוכות אנו ממש חיים ברחוב. בחנוכה, להבדיל משאר החגים, יש חשיבות מיוחדת דווקא לבית. מה זה אומר לנו בפועל? התשובה היא פשוטה – עלינו לגרום לאהובינו להרגיש עד כמה הם יקרים ומשמעותיים בעבורנו. אם בכל השנה אנחנו מחויבים לוותר, להקשיב בסבלנות, לפנק ולהתחשב, בחנוכה אנחנו צריכים לעשות השתדלות כפולה ומכופלת!! בהקשר הזה, רבי נחמן מברסלב אמר שחנוכה זה זמן של סגולה מיוחדת להתפלל לזיווג בגלל שזהו חג של בניית בית.

באפשרות של כל אחד מאתנו לגרש את החושך ולהרבות אור בחייו ובחיי הסובבים אותו. אז קדימה למלאכה.
שנזכה לחג שמח ומלא באור לכל עם ישראל, ניר אביעד

יום רביעי, 12 בדצמבר 2012

חנוכה – איזה חושך באנו לגרש?

בס"ד



חנוכיית הכותל המערבי (צילום: גמ"ח תמונות - עם ישראל)

בחג חנוכה אנחנו מציינים וחוגגים את ניצחונם הצבאי הניסי של החשמונאים במאה השנייה לפני הספירה על האימפריה הגדולה בעולם באותם ימים – ממלכת יוון, אולם חשוב הרבה יותר מכך – את ניצחון התורה והערכים היהודים על הערכים הזרים לנו שניסו להשריש פה היוונים. למעלה מאלפיים שנה לאחר קרות אותם מאורעות, אנחנו יכולים בהחלט לומר שאותה מלחמה עדיין נמשכת וכי כל אחד ברמה האישית אל מול יצריו וכולנו כחברה אל מול תרבות מיובאת ורדודה ממשיכים את המאבק על ואל האור.

מלחמת המכבים נגד ההלניסטים הייתה מלחמה אולטימטיבית נגד תפיסת עולם שהעמידה את החומר מעל לכל, שהעריצה יופי ולא קדושה ואת הגוף ולא את הנשמה. היהודים נלחמו לשמר את תפיסת העולם השונה – זו שבמרכזה עומד האלוקים ולא האדם. המאבק והניצחון הגדול לא היו צבאיים בלבד, אלא סימלו את המאבק של הקדושה נגד הטומאה ואת חוסר הכניעה למול כל אותם גורמים שניסו להפוך את עם ישראל לעם ככל העמים ולעקור ממנו את יהדותו. הפילוסופיה היוונית מעולם לא טענה שאין בורא לעולם. היא הייתה חכמה דיה כדי להסיק שאם יש בריאה כה מסודרת, יש מי שסידר אותה, אלא שלדעתם, הבורא הוא כה גדול, עד שלא ייתכן שיהיה לו קשר ישיר עם בני האדם. לטענתם, הבורא התנתק מהעולם ובטח שלא אכפת לו מה אנחנו עושים בחדרי חדרים וכיצד אנחנו מתנהגים אחד כלפי השני.
להבדיל מצוררים אחרים לאורך ההיסטוריה, היוונים לא רצו בהשמדתנו או בשעבוד גופינו, אלא בשעבוד רוחנו ונפשנו. הם לא שפכו את השמנים בבית המקדש, אלא רק טימאו אותם. חז"ל מלמדים אותנו ששמן זה אותיות נשמה. היוונים רצו את הנשמות שלנו לטמא, ולכן כחלק מתוכניתם לטשטש את הזהות העצמית של העם היהודי, הם גזרו ארבעה איסורים שהעובר עליהם נידון למיתה: לימוד תורה, שמירת שבת, קידוש על ראשי החודשים וקיום מצוות ברית המילה. מאחורי כל אחד מהאיסורים האלה עמדה תפיסת עולם מגובשת ותוכנית מדוקדקת כיצד לשבור את הרוח היהודית ולהרחיקנו מהברית עם בורא עולם. את הידידות של עם ישראל עם הקב"ה, יוון (כמו כל שאר אומות העולם שהתנכלו לנו לאורך ההיסטוריה וממשיכים להתנכל לנו גם כיום) לא מסוגלת הייתה לסבול. היוונים, כאמור, גם כן את שמו עולם הרוח במרכז ועסקו רבות בפילוסופיה, פסיכולוגיה ומדע, אולם שורש תפיסתם הקלוקלת הייתה שכל תכליתו של האדם מתחילה ונגמרת במה שהוא עצמו יכול להשיג ולפתח, מבחינת "כוחי ועוצם ידי". בסופו של דבר כשהאידיאות הגדולות עליהם הם דיברו נשארו ברמת התיאוריה בלבד והם לא כללו כללי התנהגות ברורים ו"הורדת" המוסר לחיים עצמם, נוצר מצב לפיו התרבות היוונית הביאה לידי ביטוי את הצדדים הנמוכים שבאדם של אלימות, מיניות בוטה, קינאה, כעסים, תחרותיות, גסות רוח ושאר מרעין בישין, שכן ללא מסגרת חיים הכוללת קדושה אלוקית וגבולות ברורים, קל הרבה יותר לאדם לנהוג כחיית פרא הגרועה ביותר. היהדות, לעומת זאת, מכירה בעובדה כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", ולכן יודעת לשים גדרים במקומות בהם אנו מועדים ליפול. בתרבות יוון החוכמה שימשה כלי שיש להתהדר בו במליצות ובהברקות, בלי שתיהפך לתורת חיים ותחייב את המאמינים בה לנווט את המעשים על פיה. הפילוסופיה בחנה את העמוקות שבשאלות, אך התייחסה אליהן כחידות מקסימות ולא כאקסיומות מחייבות. אפלטון, שנחשב מהוגי הדעות היוונים הדגולים וה"הומאניים" ביותר, נתפס יום אחד שוכב עם תלמידיו הצעירים. בתשובה למלעיזים הוא אמר ש"בחוץ הוא אפלטון ובביתו הוא יעשה מה שהוא רוצה".

האיסור היווני על ברית המילה נבע בדיוק מתוך ההבנה מה המשמעות של מעשה זה לעם היהודי. מעבר לזיכרון פיזי ומוחשי לברית של אברהם אבינו עם הקב"ה, יש במילה אמירה חזקה ומשמעותית. בחתכנו את העורלה אנחנו מצהירים שהאדם לא נברא שלם ומושלם כפי שהוא, שיש צורך להיות שותפים למלאכת הבריאה האלוקית ושבעזרת מעשה אמיץ ונחרץ יש להיפטר מהמיותר. כמו בגשמיות, כך גם ברוחניות – ברית המילה מסמלת לאדם שעל מנת להיות שלם יותר, עליו דווקא להיפטר מתכונות מסוימות בנפש שלו (כדוגמת מידות הכעס, תאווה וקינאה עליהם דיברנו קודם לכן), ובכך להתקרב לבורא. לא בכדי אקט החיתוך נעשה באיבר המין של האדם כדי לרמז לו שעליו לרסן את יצר המין החייתי ולנתבו לבנייה והולדה ולא להרס. התפיסה היוונית גרסה בדיוק את ההיפך – "האדם מושלם כמו שהוא ולכן אין טעם לתקן את המידות ולשנות את הפנימיות". אחת הסוגיות המובאות במקורות היהודים ביחס לחנוכה היא מדוע אנחנו חוגגים דווקא שמונה ימים ולא שבעה? כולם מכירים את הסיפור על כד השמן האחרון שנמצא, שהיה אמור להספיק לשמש את המנורה בבית המקדש ליום אחד והספיק לשמונה ימים. הנס למעשה היה שהוא דלק שבעה ימים מעבר למצופה, שכן ביום הראשון היה הגיוני שהוא ידלוק. אחד ההסברים היפים לסוגיה הזו הוא שאנו חוגגים בחנוכה שמונה ימים ולא שבעה מאחר וברית מילה נעשית ביום השמיני וכזכר לאותה גזירה שהתבטלה אנו חוגגים גם ביום השמיני.

רוח יוון, שהכניסה כפירה וספקנות ש"מקררים" את המנסים לדבוק באמת, אומרת שלעולם הזה אין תכלית ומשמעות. אנחנו חיים שבעים-שמונים שנה אותם עוברים לרוב בסבל וקשיים מסוגים שונים. אנחנו עובדים כמו חמורים על מנת לשרוד, חווים קשרים, פרדות, בגידות ואכזבות. מתי שהוא נחלה וסביר להניח שנעביר את שנותינו האחרונות עד למוות בסבל פיזי ונפשי כזה או אחר. היוונים גרסו שאם זו המציאות אז לפחות שנהנה בדרך כמה שיותר! אם אין סיבה אמיתית לחיים שלנו פה ואין להם משמעות אז לפחות שנמצה עד תומן את תאוות הגוף השונות (כדוגמת אוכל, מין, שינה) ותאוות הנפש הנמוכות (כמו הרדיפה אחר כבוד). היהדות אומרת בדיוק את ההיפך – יש לעולם הזה תכלית, יש משמעות, יש בורא שברא את כולנו ויש לו תכנית מדויקת עבורנו. מתוך ההבנה הזאת מתחיל מסע שלם של ברור מה הוא תפקיד העולם, מה התפקיד שלנו כבני אדם בתוכו, מה התפקיד שלנו כיהודים בתוך המארג השלם של האנושות וכמובן מה התפקיד הייחודי של כל אחד ואחד בתוך נסיבות חייו השונות.

בנוסף, הגישה היוונית קידשה את ערכי היופי והאסתטיקה החיצוניים. כפועל יוצא הם קידמו מאוד את האדריכלות, הארכיטקטורה ותרבות פיתוח הגוף ושמו דגש עליון על הביטוי החיצוני והנראות של כל דבר. ביהדות אין חלילה ערך שדברים יהיו לא יפים, אולם זה משני. לא בכדי אנחנו משננים ושרים בכל ערב שבת "הבל החן ושקר היופי", ומאמינים כי "אין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו". כמו כן ביהדות אין ערך לא לקדם את המדע, התרבות והאומנות, נהפוך הוא – יש להם חשיבות גדולה שכן הקב"ה נתן לנו אותם, אולם הדגש הוא על כך שיש להכניס לתוכם נשמה ואמת, אחרת סופם דווקא להביא לכליה. כך לדוגמא, מדע בלי נשמה יכול ליצור פצצת אטום ותרבות בלי מצפן ומצפון יכולה ליצור תכניות ריאליטי ואופרות סבון מטופשות שמשחיתות את לב צופיהן.

מבט קצר על הרחוב הישראלי של ימינו יגלה כי אומנם ניצחנו אז בקרב מול אותה תרבות רעה וזרה, אבל הפסדנו במערכה כולה! את הגישה היוונית אימצנו היום כל כך חזק עד שנראה שהיא שולטת בכל. התרבות האמריקאית של ימינו נכנסה היטב לנעלים של קודמיהם היוונים ומנסה ללא הרף לשווק לנו את תרבותם שברובה חלולה ומנוונת. אנחנו מוזמנים להגדיל את הארוחה מלאת השומן ודלת הוויטמינים בשקל תשעים, לבקר בקניוני ענק בהם אורות הניאון והג'ינגלים ברקע החליפו את קרני השמש וציוץ הציפורים, לאסוף אלף "חברים" בפייסבוק במקום לפתח קשרי קהילה וחברות בריאים, להסתגר מאחורי מנעולי פלדלת במקום לשאול את השכנה ממול האם היא צריכה עזרה, להצביע עבור המועמד שמצטלם הכי יפה, ששכר גדוד יחצנים מוכשר יותר ושמפריח אמירות ריקות אשר ברור גם לאחרון בוחריו שאין בכוונתו ליישם, לפתח שרירים בחדר הכושר לא בשביל הבריאות אלא בשביל הפוזה, למצוא את מיטב בני הנוער שתויים ומבולבלים, לבלות במסיבות רווקים במועדוני חשפנות כנורמה חברתית ולא כדבר שיש להתבייש בו כבעבר, להעריץ דוגמנים ודוגמניות ולא להכיר מי היו הרמב"ם והרב קוק, לדקור את האוהד של קבוצת הכדורגל השנייה רק בגלל שהוא לבש חולצה בצבע אדום ולא צהוב, וכו' וכו' וכו'.

חג חנוכה מכונה גם "חג האורים" והמוטיב של הדלקת האור חוזר על עצמו במקורות שונים. אנחנו נדרשים להדליק אור במקומות החשוכים שבחיינו האישיים והקולקטיביים. משפט חסידי מפורסם אומר ש"חושך לא מגרשים ע"י מקלות אלא ע"י אור". אדם נבון יתייחס אל החג כסוג של "יום כיפור קטן" שבו יש לו הזדמנות נוספת לבחון את אורחות חייו, לשפר את הדרוש שיפור, להסיר את הרע, לדבוק בטוב ובקיצור – להדליק את האור. להדליק את האור משמעותו בעיקר להחזיר את האחווה והרעות שאפיינו את העם שלנו אלפי שנים אחד כלפי השני. הכוח שלנו הוא בביחד, בערבות ההדדית, באכפתיות הכנה מהחבר לעבודה, מהשכן, מהנהג שלידי בכביש, מבן/בת הזוג ומהילדים. אכפתיות פרושה לרצות באמת את הטוב ביותר עבור הצד השני. לא מדובר בטוב האישי שלי, אלא נהפוך הוא – באם יש צורך אז בוויתור על האינטרס הצר האישי לטובת הצד השני. "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" – אנוכיות וניכור יכולים להביא לסוג של הנאה וסיפוק (אור), אבל לעולם הוא יישאר קטן וסופו להעלם מהר ולהשאיר ריח רע. רק באחדות האור נהיה איתן!! היוונים בתקופת החשמונאים הבינו היטב את הנקודה הזו וניסו לפגוע במקור החיות שלנו ע"י ניסיונות לפילוג ושיסוע בעם. הפערים החברתיים והכלכליים באותה התקופה הלכו וגדלו, לקיחת שוחד הייתה דבר שבשגרה והמנהיגים המתייוונים נודעו בצביעותם ואנוכיותם. מזכיר למישהו את מציאות חיינו הנוכחית? חובתנו למגר תופעות אלה ולוודא שלא יחזרו.

ערך נעלה בחנוכה הוא פרסום הנס שנעשה למכבים. זו הסיבה שאנחנו מדליקים חנוכיות בפתחי הבתים ומרבים בשירים וסיפורים על שארע לאבותינו "בימים ההם בזמן הזה". בעצם הדלקת החנוכיה בחוץ אנחנו נהיים משרד פרסום של הקב"ה ומכריזים לעולם: "יש אמת, יש מציאות של קודש, יש עולם פנימי עמוק ועדין יותר מעולם החומר הגס של יוון, יש משמעות לחיים. ברובד הפשוט המטרה היא שנזכור מה שארע, אולם ברובד העמוק אנחנו מצהירים שאת האור של הקב"ה ותורתו אנחנו מחפשים. ביהדות נר תמיד מסמל נשמה ("נר השם נשמת אדם") ובהדלקת הנרות אנחנו למעשה מכריזים שמה שבאמת מאיר את החיים ומחייה כל פינה ופינה זו הנשמה. הנשמה היא זו שמאירה את הבית, את התרבות, את חיי המשפחה ואפילו את מערכות השלטון והצבא. הגישה היוונית של "תזרום...", "תחייה בכיף מבלי לחשוב יותר מידי..." היא לא הגישה שלנו. אנחנו מאמינים שבכל התמודדות והתמודדות בחיים אנחנו צריכים לבחור בנכון. גם אם זה קשה יותר, עלינו להקשיב לקולה של הנשמה שתמיד אבל תמיד רוצה רק אמת, צדק, טוב ואהבה. ההלכה מנחה אותנו להציב ולהדליק את החנוכיה דווקא במקום נמוך (בין 3 ל-10 טפחים מהרצפה, כלומר לא יותר מ-80 סמ' מהקרקע). כמו לכל אחת ואחת מההלכות שב"שולחן ערוך" גם להנחיה זו ישנה עמקות נפלאה. אנחנו למעשה מצווים להדליק את האור דווקא במקומות הנמוכים שבחיינו ולא להזניח אף תכונה שלילית ושפלה. אדם גדול הוא אדם שזכה להכיר את המגרעות והחולשות שלו ולא התעלם מהן. כמו שנר קטן יכול להאיר חושך גדול, כך גם התבוננות כנה בעצמינו ומעשה חיובי אחד קטן יכולים לחולל ניסים. והכי חשוב לזכור ש"כל עוד הנר דולק – ניתן עוד לתקן". אף פעם לא מאוחר לתשובה ושינוי.

סודות נפלאים נוספים ניתן ללמוד מהפתיל של נרות החנוכה. אותו פתיל, שעשוי מצמר גפן מגולגל ודחוס, הוא ההפך לאותו צמר גפן גולמי ממנו הוא הוכן. צמר הגפן הנפוח והמרשים מסמל את החיצוניות המוקפדת, את הרצון להראות ולהישמע טוב, את הטרדות של "מה חושבים עלי" ו"האם מעריכים אותי", ובקיצור – את רוח יוון. הפתיל, לעומת זאת, לא רוצה לעשות רושם על אף אחד. הוא תכליתי ונותן מעצמו למען המשימה. הניגוד בין הפתיל לצמר הגפן, או כדוגמא נוספת מימי הפסח – בין המצה הדקה לפוקצ'ה היפה והיוקרתית, מסמל את המאבק בתכונת הגאווה והאגו שכולנו נדרשים לו. כל כך הרבה יותר פשוט להיות פשוט. אין שמחה גדולה מזו!
בנוסף לזאת, פתיל טוב הוא פתיל שלוקח מהשמן כל פעם קצת ולכן הוא דולק לאורך זמן. צמר גפן גולמי אולי יידלק בצורה מרשימה הרבה יותר, אך יכבה ויעלם באותה המהירות. תרבות יוון הקדומה ותרבות המערב של ימינו, שרובינו נשבינו בקסמיהן, מחנכות אותנו לשאוף אל ההנאות ואל הסיפוק המיידי. אנחנו רוצים ליהנות עכשיו ובכל מחיר ובעצם מחפשים קיצורי דרך אל האור. היהדות, לעומת זאת, מדברת על תהליכים. אנחנו נדרשים לפעול (הן מבחינה גשמית והן רוחנית) בצורה מדודה ולא לברוח ממאמצים. האמת היא שרק ככה משיגים את האור והוא נשאר לאורך זמן. הנטייה הטבעית של כולנו היא ליהנות מהחיים בצורה לא נכונה, או בלשון הקבלה "למשוך אורות מבלי לבנות כלים מתאימים". דוגמאות לכך ניתן למצוא לצערנו בשפע. במקום לאכול מזון בריא ומזין אנחנו נמשכים לג'אנק פוד שמספק תחושת שובע מידית, אבל הורס את גופינו. במקום להשקיע בזוגיות עם בן/בת זוגנו, להיות סבלניים, לוותר, לפנק, להתחשב, ובקיצור – לעשות את כל הדברים שאנחנו יודעים שהם נכונים אבל קשים לביצוע, רבים נמשכים אל רומנים מזדמנים, שמספקים להם הנאה מידית מבלי המאמץ והמחויבות. במקום לטפל בשורש הבעיות הרגשיות שלנו ולהכיר את צורכי הנשמה העדינה שטמונה בכל אחד מאתנו, אנחנו הולכים לעוד סרט בקולנוע שמבדר אותנו (בידור בעברית פירושו פיזור) או נשאבים לעוד סדרה בטלוויזיה שמשכיחה זמנית את הכאבים שבלב ושמראה לנו את הבעיות של אנשים אחרים, אבל לא את שלנו. "עבודת הפתיל" אותה אנחנו לומדים בחג חנוכה היא לדעת את מקומנו, לא "להתנפח" בתחושת גאווה ולזכור שמאמץ וסבלנות תמיד עדיפים ומשתלמים.

נקודה חשובה נוספת מתייחסת לשמן שמשמש להדלקת האור. השמן נוצר ע"י תהליך המיצוי של הזית. מדובר בחלק הטוב והיקר ביותר שבפרי. כך גם אנחנו נדרשים להוציא מאתנו את המיטב שבנו בכל עשייה ובכל מפגש. אפשר להעביר את החיים בבינוניות ולהיסחף לתוך השגרה המרדימה ואפשר לקבל החלטה שאנחנו יוצקים משמעות אמיתית לעשיות שלנו, שאנחנו עושים את הטוב ביותר בכל אספקט ואספקט בחיים. אין טעם לראות בחיינו כמעמסה אחת וארוכה או להרגיש "פראיירים" שעלינו לעשות דבר מה. הזית, בתהליך הפקת השמן, עובר מסלול לא פשוט של חבטות וסחיטה, אולם ברור לכל כי סופו של התהליך חיובי ומחכה לנו שמן יקר ערך שייטיב עם הבריות. הקשיים והייסורים השונים שאנחנו עוברים כפרטים וכחברה – תפקידם למצות מאתנו את העלית שבכוחותינו כדי ליצור לבסוף דבר מה אחר וטוב הרבה יותר.
חנוכה זה בדר"כ שיא החורף בו הימים הם הקצרים ביותר והחושך רב. כשאנו מדליקים את הנרות דווקא בימים אלה אנו בעצם מכריזים שבחושך, בדיכאון, בעצבות ובבדידות, שיש היום לצערנו בשפע בעולם, ניתן להילחם רק ע"י עוד קודש ועוד אור.

בנוסף לזאת, לפי החסידות חנוכה זה "החג של שלום הבית". חז"ל קבעו כי פסח זה "זמן חרותנו", שבועות הוא "זמן מתן תורתנו" וסוכות "זמן שמחתנו", כאשר התוספת המאירה היא כי חנוכה הוא, כאמור, "החג של שלום הבית". הגמרא מציינת ביחס לחנוכה: "מצות חנוכה – נר איש וביתו". בפשט, אדם מצווה על הדלקת נרות פיזית דווקא בביתו בו הוא מוציא ידי חובה את בני כל הבית (כמובן עדיפה הדלקה משותפת בה כולם נוכחים). בעומק הדברים, כל אדם מחויב לא רק להדליק פיזית נר חנוכה בבית, אלא ממש להצית שם את אש האהבה. בשום חג אחר אין הכרח שיהיה בית. מצה אפשר לאכול אצל השכנים, בשופר ניתן לתקוע בבית הכנסת, בפורים אנו יכולים לקרוא במגילה אפילו בבית קפה ובסוכות אנו ממש חיים ברחוב. בחנוכה, להבדיל משאר החגים, יש חשיבות מיוחדת דווקא לבית. מה זה אומר לנו בפועל? התשובה היא פשוטה – עלינו לגרום לאהובינו להרגיש עד כמה הם יקרים ומשמעותיים בעבורנו. אם בכל השנה אנחנו מחויבים לוותר, להקשיב בסבלנות, לפנק ולהתחשב, בחנוכה אנחנו צריכים לעשות השתדלות כפולה ומכופלת!! בהקשר הזה, רבי נחמן מברסלב אמר שחנוכה זה זמן של סגולה מיוחדת להתפלל לזיווג בגלל שזהו חג של בניית בית.

באפשרות של כל אחד מאתנו לגרש את החושך ולהרבות אור בחייו ובחיי הסובבים אותו. אז קדימה למלאכה.
שנזכה לחג שמח ומלא באור לכל עם ישראל, ניר אביעד

יום רביעי, 21 בדצמבר 2011

חנוכה - באנו חושך לגרש!!

בס"ד


בחג חנוכה אנחנו מציינים וחוגגים את ניצחונם הצבאי הניסי של החשמונאים במאה השנייה לפני הספירה על האימפריה הגדולה בעולם באותם ימים – ממלכת יוון, אולם חשוב הרבה יותר מכך – את ניצחון התורה והערכים היהודים על הערכים הזרים לנו שניסו להשריש פה היוונים. למעלה מאלפיים שנה לאחר קרות אותם מאורעות, אנחנו יכולים בהחלט לומר שאותה מלחמה עדיין נמשכת וכי כל אחד ברמה האישית אל מול יצריו וכולנו כחברה אל מול תרבות מיובאת ורדודה ממשיכים את המאבק על ואל האור.

מלחמת המכבים נגד ההלניסטים הייתה מלחמה אולטימטיבית נגד תפיסת עולם שהעמידה את החומר מעל לכל, שהעריצה יופי ולא קדושה ואת הגוף ולא את הנשמה. היהודים נלחמו לשמר את תפיסת העולם השונה – זו שבמרכזה עומד האלוקים ולא האדם. המאבק והניצחון הגדול לא היו צבאיים בלבד, אלא סימלו את המאבק של הקדושה נגד הטומאה ואת חוסר הכניעה למול כל אותם גורמים שניסו להפוך את עם ישראל לעם ככל העמים ולעקור ממנו את יהדותו. הפילוסופיה היוונית מעולם לא טענה שאין בורא לעולם. היא הייתה חכמה דיה כדי להסיק שאם יש בריאה כה מסודרת, יש מי שסידר אותה, אלא שלדעתם, הבורא הוא כה גדול, עד שלא ייתכן שיהיה לו קשר ישיר עם בני האדם. לטענתם, הבורא התנתק מהעולם ובטח שלא אכפת לו מה אנחנו עושים בחדרי חדרים וכיצד אנחנו מתנהגים אחד כלפי השני. להבדיל מצוררים אחרים לאורך ההיסטוריה, היוונים לא רצו בהשמדתנו או בשעבוד גופינו, אלא בשעבוד רוחנו ונפשנו. כחלק מתוכניתם לטשטש את הזהות העצמית של העמים הכבושים, גזרו היוונים על היהודים ארבעה איסורים שהעובר עליהם נידון למיתה: לימוד תורה, שמירת שבת, קידוש על ראשי החודשים וקיום מצוות ברית המילה. מאחורי כל אחד מהאיסורים האלה עמדה תפיסת עולם מגובשת ותוכנית מדוקדקת כיצד לשבור את הרוח היהודית ולהרחיקנו מהברית עם בורא עולם. את הידידות של עם ישראל עם הקב"ה, יוון (כמו כל שאר אומות העולם שהתנכלו לנו לאורך ההיסטוריה וממשיכים להתנכל לנו גם כיום) לא מסוגלת הייתה לסבול. היוונים, כאמור, גם כן את שמו עולם הרוח במרכז ועסקו רבות בפילוסופיה, פסיכולוגיה ומדע, אולם שורש תפיסתם הקלוקלת הייתה שכל תכליתו של האדם מתחילה ונגמרת במה שהוא עצמו יכול להשיג ולפתח, מבחינת "כוחי ועוצם ידי". בסופו של דבר כשהאידיאות הגדולות עליהם הם דיברו נשארו ברמת התיאוריה בלבד והם לא כללו כללי התנהגות ברורים ו"הורדת" המוסר לחיים עצמם, נוצר מצב לפיו התרבות היוונית הביאה לידי ביטוי את הצדדים הנמוכים שבאדם של אלימות, מיניות בוטה, קינאה, כעסים, תחרותיות, גסות רוח ושאר מרעין בישין, שכן ללא מסגרת חיים הכוללת קדושה אלוקית וגבולות ברורים, קל הרבה יותר לאדם לנהוג כחיית פרא הגרועה ביותר. היהדות, לעומת זאת, מכירה בעובדה כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", ולכן יודעת לשים גדרים במקומות בהם אנו מועדים ליפול. בתרבות יוון החוכמה שימשה כלי שיש להתהדר בו במליצות ובהברקות, בלי שתיהפך לתורת חיים ותחייב את המאמינים בה לנווט את המעשים על פיה. הפילוסופיה בחנה את העמוקות שבשאלות, אך התייחסה אליהן כחידות מקסימות ולא כאקסיומות מחייבות. אפלטון, שנחשב מהוגי הדעות היוונים הדגולים וה"הומאניים" ביותר, נתפס יום אחד שוכב עם תלמידיו הצעירים. בתשובה למלעיזים הוא אמר ש"בחוץ הוא אפלטון ובביתו הוא יעשה מה שהוא רוצה".

האיסור היווני על ברית המילה נבע בדיוק מתוך ההבנה מה המשמעות של מעשה זה לעם היהודי. מעבר לזיכרון פיזי ומוחשי לברית של אברהם אבינו עם הקב"ה, יש במילה אמירה חזקה ומשמעותית. בחתכנו את העורלה אנחנו מצהירים שהאדם לא נברא שלם ומושלם כפי שהוא, שיש צורך להיות שותפים למלאכת הבריאה האלוקית ושבעזרת מעשה אמיץ ונחרץ יש להיפטר מהמיותר. כמו בגשמיות, כך גם ברוחניות – ברית המילה מסמלת לאדם שעל מנת להיות שלם יותר, עליו דווקא להיפטר מתכונות מסוימות בנפש שלו (כדוגמת מידות הכעס, תאווה וקינאה עליהם דיברנו קודם לכן), ובכך להתקרב לבורא. לא בכדי אקט החיתוך נעשה באיבר המין של האדם כדי לרמז לו שעליו לרסן את יצר המין החייתי ולנתבו לבנייה והולדה ולא להרס. התפיסה היוונית גרסה בדיוק את ההיפך – "האדם מושלם כמו שהוא ולכן אין טעם לתקן את המידות ולשנות את הפנימיות". אחת הסוגיות המובאות במקורות היהודים ביחס לחנוכה היא מדוע אנחנו חוגגים דווקא שמונה ימים ולא שבעה? כולם מכירים את הסיפור על כד השמן האחרון שנמצא, שהיה אמור להספיק לשמש את המנורה בבית המקדש ליום אחד והספיק לשמונה ימים. הנס למעשה היה שהוא דלק שבעה ימים מעבר למצופה, שכן ביום הראשון היה הגיוני שהוא ידלוק. אחד ההסברים היפים לסוגיה הזו הוא שאנו חוגגים בחנוכה שמונה ימים ולא שבעה מאחר וברית מילה נעשית ביום השמיני וכזכר לאותה גזירה שהתבטלה אנו חוגגים גם ביום השמיני.

רוח יוון, שהכניסה כפירה וספקנות ש"מקררים" את המנסים לדבוק באמת, אומרת שלעולם הזה אין תכלית ומשמעות. אנחנו חיים שבעים-שמונים שנה אותם עוברים לרוב בסבל וקשיים מסוגים שונים. אנחנו עובדים כמו חמורים על מנת לשרוד, חווים קשרים, פרדות, בגידות ואכזבות. מתי שהוא נחלה וסביר להניח שנעביר את שנותינו האחרונות עד למוות בסבל פיזי ונפשי כזה או אחר. היוונים גרסו שאם זו המציאות אז לפחות שנהנה בדרך כמה שיותר! אם אין סיבה אמיתית לחיים שלנו פה ואין להם משמעות אז לפחות שנמצה עד תומן את תאוות הגוף השונות (כדוגמת אוכל, מין, שינה) ותאוות הנפש הנמוכות (כמו הרדיפה אחר כבוד). היהדות אומרת בדיוק את ההיפך – יש לעולם הזה תכלית, יש משמעות, יש בורא שברא את כולנו ויש לו תכנית מדויקת עבורנו. מתוך ההבנה הזאת מתחיל מסע שלם של ברור מה הוא תפקיד העולם, מה התפקיד שלנו כבני אדם בתוכו, מה התפקיד שלנו כיהודים בתוך המארג השלם של האנושות וכמובן מה התפקיד הייחודי של כל אחד ואחד בתוך נסיבות חייו השונות.

בנוסף, הגישה היוונית קידשה את ערכי היופי והאסתטיקה החיצוניים. כפועל יוצא הם קידמו מאוד את האדריכלות, הארכיטקטורה ותרבות פיתוח הגוף ושמו דגש עליון על הביטוי החיצוני והנראות של כל דבר. ביהדות אין חלילה ערך שדברים יהיו לא יפים, אולם זה משני. לא בכדי אנחנו משננים ושרים בכל ערב שבת "הבל החן ושקר היופי", ומאמינים כי "אין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו". כמו כן ביהדות אין ערך לא לקדם את המדע, התרבות והאומנות, נהפוך הוא – יש להם חשיבות גדולה שכן הקב"ה נתן לנו אותם, אולם הדגש הוא על כך שיש להכניס לתוכם נשמה ואמת, אחרת סופם דווקא להביא לכליה. כך לדוגמא, מדע בלי נשמה יכול ליצור פצצת אטום ותרבות בלי מצפן ומצפון יכולה ליצור תכניות ריאליטי ואופרות סבון מטופשות שמשחיתות את לב צופיהן.

מבט קצר על הרחוב הישראלי של ימינו יגלה כי אומנם ניצחנו אז בקרב מול אותה תרבות רעה וזרה, אבל הפסדנו במערכה כולה! את הגישה היוונית אימצנו היום כל כך חזק עד שנראה שהיא שולטת בכל. התרבות האמריקאית של ימינו נכנסה היטב לנעלים של קודמיהם היוונים ומנסה ללא הרף לשווק לנו את תרבותם שברובה חלולה ומנוונת. אנחנו מוזמנים להגדיל את הארוחה מלאת השומן ודלת הוויטמינים בשקל תשעים, לבקר בקניוני ענק בהם אורות הניאון והג'ינגלים ברקע החליפו את קרני השמש וציוץ הציפורים, לצרוך תרופות נגד דיכאון במקום לפתח קשרי קהילה וחברות בריאים, להסתגר מאחורי מנעולי פלדלת במקום לשאול את השכנה ממול האם היא צריכה עזרה, להצביע עבור המועמד שמצטלם הכי יפה, ששכר גדוד יחצנים מוכשר יותר ושמפריח אמירות ריקות אשר ברור גם לאחרון בוחריו שאין בכוונתו ליישם, לפתח שרירים בחדר הכושר לא בשביל הבריאות אלא בשביל הפוזה, למצוא את מיטב בני הנוער שתויים ומבולבלים, לבלות במסיבות רווקים במועדוני חשפנות כנורמה חברתית ולא כדבר שיש להתבייש בו כבעבר, להעריץ דוגמנים ודוגמניות ולא להכיר מי היו הרמב"ם והרב קוק, לדקור את האוהד של קבוצת הכדורגל השנייה רק בגלל שהוא לבש חולצה בצבע אדום ולא צהוב, וכו' וכו' וכו'.

חג חנוכה מכונה גם "חג האורים" והמוטיב של הדלקת האור חוזר על עצמו במקורות שונים. אנחנו נדרשים להדליק אור במקומות החשוכים שבחיינו האישיים והקולקטיביים. משפט חסידי מפורסם אומר ש"חושך לא מגרשים ע"י מקלות אלא ע"י אור". אדם נבון יתייחס אל החג כסוג של "יום כיפור קטן" שבו יש לו הזדמנות נוספת לבחון את אורחות חייו, לשפר את הדרוש שיפור, להסיר את הרע, לדבוק בטוב ובקיצור – להדליק את האור. להדליק את האור משמעותו בעיקר להחזיר את האחווה והרעות שאפיינו את העם שלנו אלפי שנים אחד כלפי השני. הכוח שלנו הוא בביחד, בערבות ההדדית, באכפתיות הכנה מהחבר לעבודה, מהשכן, מהנהג שלידי בכביש, מבן/בת הזוג ומהילדים. אכפתיות פרושה לרצות באמת את הטוב ביותר עבור הצד השני. לא מדובר בטוב האישי שלי, אלא נהפוך הוא – באם יש צורך אז בוויתור על האינטרס הצר האישי לטובת הצד השני. "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" – אנוכיות וניכור יכולים להביא לסוג של הנאה וסיפוק (אור), אבל לעולם הוא יישאר קטן וסופו להעלם מהר ולהשאיר ריח רע. רק באחדות האור נהיה איתן!! היוונים בתקופת החשמונאים הבינו היטב את הנקודה הזו וניסו לפגוע במקור החיות שלנו ע"י ניסיונות לפילוג ושיסוע בעם. הפערים החברתיים והכלכליים באותה התקופה הלכו וגדלו, לקיחת שוחד הייתה דבר שבשגרה והמנהיגים המתייוונים נודעו בצביעותם ואנוכיותם. מזכיר למישהו את מציאות חיינו הנוכחית? חובתנו למגר תופעות אלה ולוודא שלא יחזרו.

ערך נעלה בחנוכה הוא פרסום הנס שנעשה למכבים. זו הסיבה שאנחנו מדליקים חנוכיות בפתחי הבתים ומרבים בשירים וסיפורים על שארע לאבותינו "בימים ההם בזמן הזה". בעצם הדלקת החנוכיה בחוץ אנחנו נהיים משרד פרסום של הקב"ה ומכריזים לעולם: "יש אמת, יש מציאות של קודש, יש עולם פנימי עמוק ועדין יותר מעולם החומר הגס של יוון, יש משמעות לחיים. ברובד הפשוט המטרה היא שנזכור מה שארע, אולם ברובד העמוק אנחנו מצהירים שאת האור של הקב"ה ותורתו אנחנו מחפשים. ביהדות נר תמיד מסמל נשמה ("נר השם נשמת אדם") ובהדלקת הנרות אנחנו למעשה מכריזים שמה שבאמת מאיר את החיים ומחייה כל פינה ופינה זו הנשמה. הנשמה היא זו שמאירה את הבית, את התרבות, את חיי המשפחה ואפילו את מערכות השלטון והצבא. הגישה היוונית של "תזרום...", "תחייה בכיף מבלי לחשוב יותר מידי..." היא לא הגישה שלנו. אנחנו מאמינים שבכל התמודדות והתמודדות בחיים אנחנו צריכים לבחור בנכון. גם אם זה קשה יותר, עלינו להקשיב לקולה של הנשמה שתמיד אבל תמיד רוצה רק אמת, צדק, טוב ואהבה. ההלכה מנחה אותנו להציב ולהדליק את החנוכיה דווקא במקום נמוך (בין 3 ל-10 טפחים מהרצפה, כלומר לא יותר מ-80 סמ' מהקרקע). כמו לכל אחת ואחת מההלכות שב"שולחן ערוך" גם להנחיה זו ישנה עמקות נפלאה. אנחנו למעשה מצווים להדליק את האור דווקא במקומות הנמוכים שבחיינו ולא להזניח אף תכונה שלילית ושפלה. אדם גדול הוא אדם שזכה להכיר את המגרעות והחולשות שלו ולא התעלם מהן. כמו שנר קטן יכול להאיר חושך גדול, כך גם התבוננות כנה בעצמינו ומעשה חיובי אחד קטן יכולים לחולל ניסים. והכי חשוב לזכור ש"כל עוד הנר דולק – ניתן עוד לתקן". אף פעם לא מאוחר לתשובה ושינוי.

סודות נפלאים נוספים ניתן ללמוד מהפתיל של נרות החנוכה. אותו פתיל, שעשוי מצמר גפן מגולגל ודחוס, הוא ההפך לאותו צמר גפן גולמי ממנו הוא הוכן. צמר הגפן הנפוח והמרשים מסמל את החיצוניות המוקפדת, את הרצון להראות ולהישמע טוב, את הטרדות של "מה חושבים עלי" ו"האם מעריכים אותי", ובקיצור – את רוח יוון. הפתיל, לעומת זאת, לא רוצה לעשות רושם על אף אחד. הוא תכליתי ונותן מעצמו למען המשימה. הניגוד בין הפתיל לצמר הגפן, או כדוגמא נוספת מימי הפסח – בין המצה הדקה לפוקצ'ה היפה והיוקרתית, מסמל את המאבק בתכונת הגאווה והאגו שכולנו נדרשים לו. כל כך הרבה יותר פשוט להיות פשוט. אין שמחה גדולה מזו!
בנוסף לזאת, פתיל טוב הוא פתיל שלוקח מהשמן כל פעם קצת ולכן הוא דולק לאורך זמן. צמר גפן גולמי אולי יידלק בצורה מרשימה הרבה יותר, אך יכבה ויעלם באותה המהירות. תרבות יוון הקדומה ותרבות המערב של ימינו, שרובינו נשבינו בקסמיהן, מחנכות אותנו לשאוף אל ההנאות ואל הסיפוק המיידי. אנחנו רוצים ליהנות עכשיו ובכל מחיר ובעצם מחפשים קיצורי דרך אל האור. היהדות, לעומת זאת, מדברת על תהליכים. אנחנו נדרשים לפעול (הן מבחינה גשמית והן רוחנית) בצורה מדודה ולא לברוח ממאמצים. האמת היא שרק ככה משיגים את האור והוא נשאר לאורך זמן. הנטייה הטבעית של כולנו היא ליהנות מהחיים בצורה לא נכונה, או בלשון הקבלה "למשוך אורות מבלי לבנות כלים מתאימים". דוגמאות לכך ניתן למצוא לצערנו בשפע. במקום לאכול מזון בריא ומזין אנחנו נמשכים לג'אנק פוד שמספק תחושת שובע מידית, אבל הורס את גופינו. במקום להשקיע בזוגיות עם בן/בת זוגנו, להיות סבלניים, לוותר, לפנק, להתחשב, ובקיצור – לעשות את כל הדברים שאנחנו יודעים שהם נכונים אבל קשים לביצוע, רבים נמשכים אל רומנים מזדמנים, שמספקים להם הנאה מידית מבלי המאמץ והמחויבות. במקום לטפל בשורש הבעיות הרגשיות שלנו ולהכיר את צורכי הנשמה העדינה שטמונה בכל אחד מאתנו, אנחנו הולכים לעוד סרט בקולנוע שמבדר אותנו (בידור בעברית פירושו פיזור) או נשאבים לעוד סדרה בטלוויזיה שמשכיחה זמנית את הכאבים שבלב ושמראה לנו את הבעיות של אנשים אחרים, אבל לא את שלנו. "עבודת הפתיל" אותה אנחנו לומדים בחג חנוכה היא לדעת את מקומנו, לא "להתנפח" בתחושת גאווה ולזכור שמאמץ וסבלנות תמיד עדיפים ומשתלמים.

נקודה חשובה נוספת מתייחסת לשמן שמשמש להדלקת האור. השמן נוצר ע"י תהליך המיצוי של הזית. מדובר בחלק הטוב והיקר ביותר שבפרי. כך גם אנחנו נדרשים להוציא מאתנו את המיטב שבנו בכל עשייה ובכל מפגש. אפשר להעביר את החיים בבינוניות ולהיסחף לתוך השגרה המרדימה ואפשר לקבל החלטה שאנחנו יוצקים משמעות אמיתית לעשיות שלנו, שאנחנו עושים את הטוב ביותר בכל אספקט ואספקט בחיים. אין טעם לראות בחיינו כמעמסה אחת וארוכה או להרגיש "פראיירים" שעלינו לעשות דבר מה. הזית, בתהליך הפקת השמן, עובר מסלול לא פשוט של חבטות וסחיטה, אולם ברור לכל כי סופו של התהליך חיובי ומחכה לנו שמן יקר ערך שייטיב עם הבריות. הקשיים והייסורים השונים שאנחנו עוברים כפרטים וכחברה – תפקידם למצות מאתנו את העלית שבכוחותינו כדי ליצור לבסוף דבר מה אחר וטוב הרבה יותר.
חנוכה זה בדר"כ שיא החורף בו הימים הם הקצרים ביותר והחושך רב. כשאנו מדליקים את הנרות דווקא בימים אלה אנו בעצם מכריזים שבחושך, בדיכאון, בעצבות ובבדידות, שיש היום לצערנו בשפע בעולם, ניתן להילחם רק ע"י עוד קודש ועוד אור.

בנוסף לזאת, לפי החסידות חנוכה זה "החג של שלום הבית". חז"ל קבעו כי פסח זה "זמן חרותנו", שבועות הוא "זמן מתן תורתנו" וסוכות "זמן שמחתנו", כאשר התוספת המאירה היא כי חנוכה הוא, כאמור, "החג של שלום הבית". הגמרא מציינת ביחס לחנוכה: "מצות חנוכה – נר איש וביתו". בפשט, אדם מצווה על הדלקת נרות פיזית דווקא בביתו בו הוא מוציא ידי חובה את בני כל הבית (כמובן עדיפה הדלקה משותפת בה כולם נוכחים). בעומק הדברים, כל אדם מחויב לא רק להדליק פיזית נר חנוכה בבית, אלא ממש להצית שם את אש האהבה. בשום חג אחר אין הכרח שיהיה בית. מצה אפשר לאכול אצל השכנים, בשופר ניתן לתקוע בבית הכנסת, בפורים אנו יכולים לקרוא במגילה אפילו בבית קפה ובסוכות אנו ממש חיים ברחוב. בחנוכה, להבדיל משאר החגים, יש חשיבות מיוחדת דווקא לבית. מה זה אומר לנו בפועל? התשובה היא פשוטה – עלינו לגרום לאהובינו להרגיש עד כמה הם יקרים ומשמעותיים בעבורנו. אם בכל השנה אנחנו מחויבים לוותר, להקשיב בסבלנות, לפנק ולהתחשב, בחנוכה אנחנו צריכים לעשות השתדלות כפולה ומכופלת!! בהקשר הזה, רבי נחמן מברסלב אמר שחנוכה זה זמן של סגולה מיוחדת להתפלל לזיווג בגלל שזהו חג של בניית בית.

באפשרות של כל אחד מאתנו לגרש את החושך ולהרבות אור בחייו ובחיי הסובבים אותו.
שנזכה לחג שמח ומלא באור לכל עם ישראל, ניר אביעד J

יום רביעי, 1 בדצמבר 2010

חנוכה – באנו חושך לגרש!!

בס"ד


בס"ד
חנוכה - באנו חושך לגרש!!
בחג חנוכה אנחנו מציינים וחוגגים את ניצחונם הצבאי הפלאי של החשמונאים במאה השנייה לפני הספירה על האימפריה הגדולה בעולם באותם ימים - ממלכת יוון, אולם חשוב הרבה יותר מכך - את ניצחון התורה והערכים היהודים על הערכים הזרים לנו שניסו להשריש פה היוונים. למעלה מאלפיים שנה לאחר קרות אותם מאורעות, אנחנו יכולים בהחלט לומר שאותה מלחמה עדיין נמשכת וכי כל אחד ברמה האישית אל מול יצריו וכולנו כחברה אל מול תרבות מיובאת ורדודה ממשיכים את המאבק על ואל האור.
מלחמת המכבים נגד ההלניסטים הייתה מלחמה אולטימטיבית נגד תפיסת עולם שהעמידה את החומר מעל לכל, שהעריצה יופי ולא קדושה ואת הגוף ולא את הנשמה. היהודים נלחמו לשמר את תפיסת העולם השונה - זו שבמרכזה עומד האלוקים ולא האדם. המאבק והניצחון הגדול לא היו צבאיים בלבד, אלא סימלו את המאבק של הקדושה נגד הטומאה ואת חוסר הכניעה למול כל אותם גורמים שניסו להפוך את עם ישראל לעם ככל העמים ולעקור ממנו את יהדותו. הפילוסופיה היוונית מעולם לא טענה שאין בורא לעולם. היא הייתה חכמה דיה כדי להסיק שאם יש בריאה כה מסודרת, יש מי שסידר אותה, אלא שלדעתם, הבורא הוא כה גדול, עד שלא ייתכן שיהיה לו קשר ישיר עם בני האדם. לטענתם, הבורא התנתק מהעולם ובטח שלא איכפת לו מה אנחנו עושים בחדרי חדרים וכיצד אנחנו מתנהגים אחד כלפי השני. להבדיל מצוררים אחרים לאורך ההיסטוריה, היוונים לא רצו בהשמדתנו או בשעבוד גופינו, אלא בשעבוד רוחנו ונפשנו. כחלק מתוכניתם לטשטש את הזהות העצמית של העמים הכבושים, גזרו היוונים על היהודים ארבעה איסורים שהעובר עליהם נידון למיתה: לימוד תורה, שמירת שבת, קידוש על ראשי החודשים וקיום מצוות ברית המילה. מאחורי כל אחד מהאיסורים האלה עמדה תפיסת עולם מגובשת ותוכנית מדוקדקת כיצד לשבור את הרוח היהודית ולהרחיקנו מהברית עם בורא עולם. את הידידות של עם ישראל עם הקב"ה, יוון (כמו כל שאר אומות העולם שהתנכרו לנו לאורך ההיסטוריה וממשיכים להתנכר לנו גם כיום) לא מסוגלת הייתה לסבול. היוונים, כאמור, גם כן את שמו עולם הרוח במרכז ועסקו רבות בפילוסופיה, פסיכולוגיה ומדע, אולם שורש תפיסתם הקלוקלת הייתה שכל תכליתו של האדם מתחילה ונגמרת במה שהוא עצמו יכול להשיג ולפתח, מבחינת "אני ועוצם ידי". בסופו של דבר כשהאידיאות הגדולות עליהם הם דיברו נשארו ברמת התיאוריה בלבד והם לא כללו כללי התנהגות ברורים ו"הורדת" המוסר לחיים עצמם, נוצר מצב לפיו התרבות היוונית הביאה לידי ביטוי את הצדדים הנמוכים שבאדם של אלימות, מיניות בוטה, קינאה, כעסים, תחרותיות, גסות רוח ושאר מרעין בישין, שכן ללא מסגרת חיים הכוללת קדושה אלוקית וגבולות ברורים, קל הרבה יותר לאדם לנהוג כחיית פרא הגרועה ביותר. היהדות, לעומת זאת, מכירה בעובדה כי "יצר לב האדם רע מנעוריו" ולכן יודעת לשים גדרים במקומות בהם אנו מועדים ליפול. בתרבות יוון החוכמה שימשה כלי שיש להתהדר בו במליצות ובהברקות, בלי שתיהפך לתורת חיים ותחייב את המאמינים בה לנווט את המעשים על פיה. הפילוסופיה בחנה את העמוקות שבשאלות, אך התייחסה אליהן כחידות מקסימות ולא כאקסיומות מחייבות. אפלטון, שנחשב מהוגי הדעות היוונים הדגולים וה"הומאניים" ביותר, נתפס יום אחד שוכב עם תלמידיו הצעירים. בתשובה למלעיזים הוא אמר ש"בחוץ הוא אפלטון ובביתו הוא יעשה מה שהוא רוצה".
האיסור היווני על ברית המילה נבע בדיוק מתוך ההבנה מה המשמעות של מעשה זה לעם היהודי. מעבר לזיכרון פיזי ומוחשי לברית של אברהם אבינו עם הקב"ה, יש במילה אמירה חזקה ומשמעותית. בחתכנו את העורלה אנחנו מצהירים שהאדם לא נברא שלם ומושלם כפי שהוא, שיש צורך להיות שותפים למלאכת הבריאה האלוקית ושבעזרת מעשה אמיץ ונחרץ יש להיפטר מהיותר. כמו בגשמיות, כך גם ברוחניות - ברית המילה מסמלת לאדם שעל מנת להיות שלם יותר, עליו דווקא להיפטר מתכונות מסוימות בנפש שלו (כדוגמת מידות הכעס, תאווה וקינאה עליהם דיברנו קודם לכן), ובכך להתקרב לבורא. לא בכדי אקט החיתוך נעשה באיבר המין של האדם כדי לרמז לו שעליו לרסן את יצר המין החייתי ולנתבו לבנייה והולדה ולא להרס. התפיסה היוונית גרסה בדיוק את ההיפך - "האדם מושלם כמו שהוא ולכן אין טעם לתקן את המידות ולשנות את הפנימיות". אחת הסוגיות המובאות במקורות היהודים ביחס לחנוכה היא מדוע אנחנו חוגגים דווקא שמונה ימים ולא שבעה? כולם מכירים את הסיפור על כד השמן האחרון שנמצא, שהיה אמור להספיק לשמש את המנורה בבית המקדש ליום אחד והספיק לשמונה ימים. הנס למעשה היה שהוא דלק שבעה ימים מעבר למצופה, שכן ביום הראשון היה הגיוני שהוא ידלוק. אחד ההסברים היפים לסוגיה הזו הוא שאנו חוגגים בחנוכה שמונה ימים ולא שבעה מאחר וברית מילה נעשית ביום השמיני וכזכר לאותה גזירה שהתבטלה אנו חוגגים גם ביום השמיני.
בנוסף לשאר הגזרות, היוונים חייבו כל יהודי לכתוב על קרן של שור את המשפט: "אין לי חלק באלוקי ישראל". מדוע דווקא על קרן של שור? השור, בתור בהמת עבודה המסייעת לפרנסה, מסמל את הכוחות החייתים באדם והקרניים מסמלות את התוקפנות. אקט זה סימן את רצונם שנידמה להם, ובמקומות הנמוכים של בני האדם לא נתיימר להיות טובים ומוסריים יותר, אלא לשיטתם - "אמיתיים" יותר. הדבר נוגע במיוחד לנושא הפרנסה, שביהדות זוכה לגדרים רבים. על מנת להתפרנס אסור לנו לגנוב, לגזול, לשקר, לקחת ריבית, לחמוס את החלש, ובקיצור - לנהוג כבהמה. היוונים בעצם אמרו לנו "אל תשחקו אותה יפי נפש. תהיו כמונו, תנו ליצר הבהמי שלכם דרור". באותם הימים נהגו להשקות את התינוקות הרכים מתוך קרן של שור ששימש כמעין בקבוק שתייה. בעצם החיוב לכתוב את אותו המשפט על קרן השור דווקא היוונים רצו, באופן סמלי, לתקוף את היהדות במקום הרגיש והחשוב בה ביותר - כבר בשלב של חינוך הילדים.
רוח יוון אומרת שלעולם הזה אין תכלית אמיתית. אנחנו חיים שבעים-שמונים שנה אותם עוברים לרוב בסבל וקשיים מסוגים שונים. אנחנו עובדים כמו חמורים על מנת לשרוד, חווים קשרים, פרדות, בגידות ואכזבות. מתי שהוא נחלה וסביר להניח שנעביר את שנותינו האחרונות עד למוות בסבל פיזי ונפשי כזה או אחר. היוונים גרסו שאם זו המציאות אז לפחות שנהנה בדרך כמה שיותר! אם אין סיבה אמיתית לחיים שלנו פה ואין להם משמעות אז לפחות שנמצה את תאוות הגוף השונות (כדוגמת אוכל, מין, שינה) ותאוות הנפש הנמוכות (כמו הרדיפה אחר כבוד). היהדות אומרת בדיוק את ההפיך - יש לעולם הזה תכלית, יש משמעות, יש בורא שברא את כולנו ויש לו תוכנית מדויקת עבורנו. מתוך ההבנה הזאת מתחיל מסע שלם של ברור מה הוא תפקיד העולם, מה התפקיד שלנו כבני אדם בתוכו, מה התפקיד שלנו כיהודים בתוך המארג השלם של האנושות וכמובן מה התפקיד הייחודי של כל אחד ואחד בתוך נסיבות חייו השונות.
בנוסף, הגישה היוונית קידשה את ערכי היופי והאסטטיקה החיצוניים. כפועל יוצא הם קידמו מאוד את האדריכלות, הארכיטקטורה ותרבות פיתוח הגוף ושמו דגש עליון על הביטוי החיצוני והנראות של כל דבר. ביהדות אין חלילה ערך שדברים יהיו לא יפים, אולם זה משני. לא בכדי אנחנו משננים ושרים בכל ערב שבת "הבל החן ושקר היופי", ומאמינים כי "אין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו". כמו כן ביהדות אין ערך לא לקדם את המדע, התרבות והאומנות, נהפוך הוא - יש להם חשיבות גדולה שכן הקב"ה נתן לנו אותם, אולם הדגש הוא על כך שיש להכניס לתוכם נשמה ואמת, אחרת סופם דווקא להביא לכליה. כך לדוגמא, מדע בלי נשמה יכול ליצור פצצת אטום ותרבות בלי מצפן ומצפון יכולה ליצור תוכניות ריאליטי ואופרות סבון מטופשות שמשחיתות את לב צופיהן.
מבט קצר על הרחוב הישראלי של ימינו יגלה כי אומנם ניצחנו אז בקרב מול אותה תרבות רעה וזרה, אבל הפסדנו במערכה כולה! את הגישה היוונית אימצנו היום כל כך חזק עד שנראה שהיא שולטת בכל. התרבות האמריקאית של ימינו נכנסה היטב לנעלים של קודמיהם היוונים ומנסה ללא הרף לשווק לנו את תרבותם שברובה חלולה ומנוונת. אנחנו מוזמנים להגדיל את הארוחה מלאת השומן ודלת הויטמינים בשקל תשעים, לבקר בקניוני ענק בהם אורות הניאון והג'ינגלים ברקע החליפו את קרני השמש וציוץ הציפורים, לצרוך תרופות נגד דיכאון במקום לפתח קשרי קהילה וחברות בריאים, להסתגר מאחורי מנעולי פלדלת במקום לשאול את השכנה ממול האם היא צריכה עזרה, להצביע עבור המועמד שמצטלם הכי יפה, ששכר גדוד יחצנים מוכשר יותר ושמפריח אמירות ריקות אשר ברור גם לאחרון בוחריו שאין בכוונתו ליישם, לפתח שרירים בחדר הכושר לא בשביל הבריאות אלא בשביל הפוזה, למצוא את מיטב בני הנוער שתויים ומבולבלים, לבלות במסיבות רווקים במועדוני חשפנות כנורמה חברתית ולא כדבר שיש להתבייש בו כבעבר, להעריץ דוגמנים ודוגמניות ולא להכיר מי היו הרמב"ם והרב קוק, לדקור את האוהד של קבוצת הכדורגל השנייה רק בגלל שהוא לבש חולצה בצבע אדום ולא צהוב, וכו וכו וכו.
חג חנוכה מכונה גם "חג האורים" והמוטיב של הדלקת האור חוזר על עצמו במקורות שונים. אנחנו נדרשים להדליק אור במקומות החשוכים שבחיינו האישיים והקולקטיביים.משפט חסידי מפורסם אומר ש"חושך לא מגרשים ע"י מקלות אלא ע"י אור". אדם נבון יתייחס אל החג כסוג של "יום כיפור קטן" שבו יש לו הזדמנות נוספת לבחון את אורחות חייו, לשפר את הדרוש שיפור, להסיר את הרע, לדבוק בטוב ובקיצור - להדליק את האור. להדליק את האור משמעותו בעיקר להחזיר את האחווה והרעות שאפיינו את העם שלנו אלפי שנים אחד כלפי השני. הכוח שלנו הוא בביחד, בערבות ההדדית, באכפתיות הכנה מהחבר לעבודה, מהשכן, מהנהג שלידי בכביש, מבן/בת הזוג ומהילדים. אכפתיות פרושה לרצות באמת את הטוב ביותר עבור הצד השני. לא מדובר בטוב האישי שלי, אלא נהפוך הוא - באם יש צורך אז בויתור על האינטרס הצר האישי לטובת הצד השני. "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" - אנוכיות וניכור יכולים להביא לסוג של הנאה וסיפוק (אור), אבל לעולם הוא יישאר קטן וסופו להעלם מהר ולהשאיר ריח רע. רק באחדות האור נהיה איתן!! היוונים בתקופת החשמונאים הבינו היטב את הנקודה הזו וניסו לפגוע במקור החיות שלנו ע"י ניסיונות לפילוג ושיסוע בעם. הפערים החברתיים והכלכליים באותה התקופה הלכו וגדלו, לקיחת שוחד הייתה דבר שבשגרה והמנהיגים המתייוונים נודעו בצביעותם ואנוכיותם. חובתנו לוודא שזה לא יחזור.
ערך נעלה בחנוכה הוא פרסום הנס שנעשה למכבים. זו הסיבה שאנחנו מדליקים חנוכיות בפתחי הבתים ומרבים בשירים וסיפורים על שארע לאבותינו "בימים ההם בזמן הזה". ברובד הפשוט המטרה היא שנזכור מה שארע, אולם ברובד העמוק אנחנו מפרסמים ומשווקים את הנשמה. ביהדות נר תמיד מסמל נשמה ("נר השם נשמת אדם") ובהדלקת הנרות אנחנו למעשה מכריזים שמה שבאמת מאיר את החיים ומחייה כל פינה ופינה זו הנשמה. הנשמה היא זו שמאירה את הבית, את התרבות, את חיי המשפחה ואפילו את מערכות השלטון והצבא. הגישה היוונית של "תזרום...", "תחייה בכיף מבלי לחשוב יותר מידי..." היא לא הגישה שלנו. אנחנו מאמינים שבכל התמודדות והתמודדות בחיים אנחנו צריכים לבחור בנכון. גם אם זה קשה יותר, עלינו להקשיב לקולה של הנשמה שתמיד אבל תמיד רוצה רק אמת, צדק, טוב ואהבה. ההלכה מנחה אותנו להציב ולהדליק את החנוכייה דווקא במקום נמוך (בין 3 ל-10 טפחים מהרצפה, כלומר לא יותר מ-80 סמ' מהרצפה). כמו לכל אחת ואחת מההלכות שב"שולחן ערוך" גם להנחיה זו ישנה עמקות נפלאה. אנחנו למעשה מצווים להדליק את האור דווקא במקומות הנמוכים שבחיינו ולא להזניח אף תכונה שלילית ושפלה. אדם גדול הוא אדם שזכה להכיר את המגרעות והחולשות שלו ולא התעלם מהן. כמו שנר קטן יכול להאיר חושך גדול, כך גם התבוננות כנה בעצמינו ומעשה חיובי אחד קטן יכולים לחולל ניסים.
סודות נפלאים נוספים ניתן ללמוד מהפתיל של נרות החנוכה. אותו פתיל, שעשוי מצמר גפן מגולגל ודחוס, הוא ההפך לאותו צמר גפן גולמי ממנו הוא הוכן. צמר הגפן הנפוח והמרשים מסמל את החיצוניות המוקפדת, את הרצון להראות ולהישמע טוב, את הטרדות של "מה חושבים עלי" ו"האם מעריכים אותי", ובקיצור - את רוח יוון. הפתיל, לעומת זאת, לא רוצה לעשות רושם על אף אחד. הוא תכליתי ונותן מעצמו למען המשימה. הניגוד בין הפתיל לצמר הגפן, או כדוגמא נוספת מימי הפסח - בין המצה הדקה לפוקצ'ה היפה והיוקרתית, מסמל את המאבק בתכונת הגאווה והאגו שכולנו נדרשים לו. כל כך הרבה יותר פשוט להיות פשוט. אין שמחה גדולה מזו!
בנוסף לזאת, פתיל טוב הוא פתיל שלוקח מהשמן כל פעם קצת ולכן הוא דולק לאורך זמן. צמר גפן גולמי אולי יידלק בצורה מרשימה הרבה יותר, אך יכבה ויעלם באותה המהירות. תרבות יוון הקדומה ותרבות המערב של ימינו, שרובינו נשבינו בקסמיהן, מחנכות אותנו לשאוף אל ההנאות ואל הסיפוק המיידי. אנחנו רוצים ליהנות עכשיו ובכל מחיר ובעצם מחפשים קיצורי דרך אל האור. היהדות, לעומת זאת, מדברת על תהליכים. אנחנו נדרשים לפעול (הן מבחינה גשמית והן רוחנית) בצורה מדודה ולא לברוח ממאמצים. האמת היא שרק ככה משיגים את האור והוא נשאר לאורך זמן. הנטייה הטבעית של כולנו היא ליהנות מהחיים בצורה לא נכונה, או בלשון הקבלה "למשוך אורות מבלי לבנות כלים מתאימים". דוגמאות לכך ניתן למצוא לצערנו בשפע. במקום לאכול מזון בריא ומזין אנחנו נמשכים לג'אנק פוד שמספק תחושת שובע מיידית, אבל הורס את גופינו. במקום להשקיע בזוגיות עם בן/בת זוגנו, להיות סבלניים, לוותר, לפנק, להתחשב, ובקיצור - לעשות את כל הדברים שאנחנו יודעים שהם נכונים אבל קשים לביצוע, רבים נמשכים אל רומנים מזדמנים, שמספקים להם הנאה מיידית מבלי המאמץ והמחויבות. במקום לטפל בשורש הבעיות הרגשיות שלנו ולהכיר את צורכי הנשמה העדינה שטמונה בכל אחד מאיתנו, אנחנו הולכים לעוד סרט בקולנוע שמבדר אותנו (בידור בעברית פירושו פיזור) או נשאבים לעוד סדרה בטלביזיה שמשכיחה זמנית את הכאבים שבלב ושמראה לנו את הבעיות של אנשים אחרים, אבל לא את שלנו. "עבודת הפתיל" אותה אנחנו לומדים בחג חנוכה היא לדעת את מקומינו, לא "להתנפח" בתחושת גאווה ולזכור שמאמץ וסבלנות תמיד עדיפים ומשתלמים.
נקודה חשובה נוספת מתייחסת לשמן שמשמש להדלקת האור. השמן נוצר ע"י תהליך המיצוי של הזית. מדובר בחלק הטוב והיקר ביותר שבפרי. כך גם אנחנו נדרשים להוציא מאיתנו את המיטב שבנו בכל עשייה ובכל מפגש. אפשר להעביר את החיים בבינוניות ולהיסחף לתוך השגרה המרדימה ואפשר לקבל החלטה שאנחנו יוצקים משמעות אמיתית לעשיות שלנו, שאנחנו עושים את הטוב ביותר בכל אספקט ואספקט בחיים. אין טעם לראות בחיינו כמעמסה אחת וארוכה או להרגיש "פראיירים" שעלינו לעשות דבר מה. הזית, בתהליך הפקת השמן, עובר מסלול לא פשוט של חבטות וסחיטה, אולם ברור לכל כי סופו של התהליך חיובי ומחכה לנו שמן יקר ערך שייטיב עם הבריות. זו צריכה להיות גם השקפתנו כלפי הקשיים והייסורים השונים שאנחנו עוברים כפרטים וכחברה - תפקידם למצות מאיתנו את העלית שבכוחותינו כדי ליצור לבסוף דבר מה אחר וטוב הרבה יותר.
באפשרות של כל אחד מאיתנו ע"י מעשיו הטובים להרבות אור בחייו ובחיי הסובבים אותו. אין משימה נעלה מזו.
יש לזכור את משימתנו העיקרית בעולם - באנו חושך לגרש!!
חג שמח ומלא באור לכולנו, ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר