‏הצגת רשומות עם תוויות ענייני דיומא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ענייני דיומא. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 26 ביוני 2011

סוכות – השורש לאמונה, לאחדות ולשמחה של כל השנה

בס"ד


בס"ד
סוכות - השורש לאמונה, לאחדות ולשמחה של כל השנה
כל יום מידי ערב בתפילת ערבית אנחנו מבקשים: "ופרוס עלינו סוכת שלומך ובצל כנפיך תסתירנו". כל יום ויום במהלך השנה אנחנו רוצים לחוות את המציאות הרוחנית שתתרחש בזמן הגאולה ובמובן מסוים כבר כעת בעולמינו בזמן השבוע הכה יקר של סוכות. אם כך, מה כל כך חשוב ומיוחד בה באותה סוכה שאנחנו מייחלים אליה כל השנה?
ברובד של הפשט הסוכה ביסודה היא זיכרון לחיי אבותינו במדבר, כפי שנכתב: "בַּסֻּכֹּת - תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים... לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כ"ג), אולם בעומק הדברים הזיכרון אינו רק זכר היסטורי למאורעות שהתרחשו לפני כמה אלפי שנה, אלא תפקידו להוות שיעור מחנך לחיים של אמונה, אחדות ושמחה ביום-יום של כולנו כאן ועכשיו.
אמונה
היציאה מן הבית והכניסה לסוכה למשך שבעה ימים מצביעה על האמונה בה', שהינו מגן, מושיע ופורס חסות. במשך השנה אנו יושבים ספונים בביתנו עם תקרה מעל לראשינו ובאופן סמלי הגג חוצץ בין השמים לבינינו, בעוד בסוכות אנו יושבים במבנים ארעיים שאין להם גג אמיתי. בעצם העובדה שהסוכה חייבת להיות נטולת קורת-גג, והסכך אינו אלא "פסולת גורן ויקב", האדם מעמיד את עצמו מבחינת התודעה העצמית תחת חסותו של הקב"ה.
המודרניזציה והפרסומות השונות מנסים לשכנע אותנו שאושר קשור לחפצים שאנו רוכשים, אולם היהדות מלמדת אותנו שאושר קשור לרוחניות. בסוכות התורה אומרת לנו: "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי". אנו עוזבים את בתינו מלאי הרכוש, מתעלמים מנוחות וממותרות, ונכנסים לעולם הפשוט והרוחני לחלוטין של הסוכה. הסוכה אמנם נעדרת נוחות חומרית, אך עתירת קשר רוחני ומתקיים בה אושר אמיתי. חז"ל מלמדים אותנו בפרקי אבות ש"מרבה נכסים מרבה דאגה", ובלשון עכשווית - "פחות זה יותר". כשאנחנו יוצאים מהבית, עוזבים את מנעמיו הרבים ויושבים בסוכה, אחת המטרות היא להבין שפיתחנו יותר מדי תלות ב"צעצועים הגשמיים" של חיינו ולא במה שאנו תלויים בו באמת - בבורא עולם. הסוכה זה מקום שבו אין שום אחיזה לכל הרדיפה והשאיפה הזאת אחרי ה"עוד" ואחר החומר. היא נראית לא יותר מאשר עוד "חושה" מצויה בסיני, אולם מכילה כל כך הרבה רוחניות ומשמעות.
עצם הישיבה והמגורים במשך שבוע שלם בסוכה ארעית עוזרים לנו לבחון את ההרגלים ואת תבניות החשיבה וההתנהגות שלנו. כשאדם מוותר על המוכר והנוח, הוא מתחדש ולומד לבחון את אורחות חייו בשגרה. בסוכות אנחנו מפסיקים לדבר על העבירות. השארנו אותן מאחור ביום כיפור. כעת אנחנו יכולים לבחון האם גם בעשיית המצוות ועשיית הטוב אנחנו מקובעים ופועלים מתוך אוטומט? רבי נחמן אמר ש"אם אני מניח תפילין היום רק מפני שהנחתי אותם אתמול, אין כלל סיבה שאניח אותם... אני רוצה להניח תפילין בכל יום כאילו זו הפעם הראשונה". יש איכות נדירה בעשיית דבר מה בפעם הראשונה לפני שהוא נהפך ל"מוכר" ו"רגיל". חג סוכות קורה לנו להתחדש ולהתרענן גם בעשיות הטובות שלנו.
עיתויו של החג משמעותי ביותר. לא בכדי הוא נחגג לאחר ראש השנה ויום כיפור. העבירות דומות למחסום-בטון שבולם את הקליטה של התדר האלוקי. כפרת העוונות שלנו ביום הכיפורים הורסת את המחסום, כך שאנו יכולים לחוות קליטה בלתי משובשת של הנוכחות האלוקית. גג הסוכה, שחייב להיות מרווח דיו כדי שנוכל לראות דרכו את כוכבי השמיים, מבטיח קליטה מוחלטת של השכינה.
באופן מופלא, חג סוכות, המכונה גם "חג האסיף", נחגג בזמן בו החקלאים אוספים את תבואתם וכביכול יש להם יותר כסף ואפשרויות חומריות. מטרת הסוכה לבלום את ההשפעות המזיקות המתלוות לשמחת הרכוש המצטבר. תחושת הכסף מצמידה לסיפוק ולשמחה גם נופך לא קטן של גאווה אשר מלטפת את ה"אגו" על הצלחותיו, מיומנותו, מאמציו ומזלו. מבלי להרגיש או להתכוון, מתפתחת גם תחושת בוז והתנשאות כלפי ה"לא מוצלחים" וכלפי אלו "שלא הגיעו", בד בבד עם קינאה כלפי מי שזכה והרוויח יותר. כשאדם חווה את התחושות האלה (ובנינו - מי יכול לחלוטין להימלט מלהרגיש כך?) נזרע הזרע לפירוד בין הבריות. הריחוק בין בני האדם ורדיפת ההישגים החומריים הם השודדים הגדולים של השמחה.
שבוע של אחדות ורעות .
אותו פרוד ורדיפת ממון לא קשורים במהותם לחג הסוכות. חג זה הוא חג של קירבה, אחדות וסולידריות חברתית, ולכן מונח ה"אושפיזין" הוא כה בסיסי ומהותי. בעצם הישיבה בסוכה אנחנו מזמינים בלב שלם ובכוונה אמיתית כל יהודי ויהודי להיכנס ולהתארח אצלנו. מי שמסתובב בחג ברחובות הנכונים יכול לראות אנשים שעוברים ברוח חגיגית של אחווה מסוכה לסוכה, מבקרים זה בסוכתו של זה ובכל ערב מתאספים, רוקדים וחוגגים בצוותא. מאחר וכל הסוכות בעיקרן פשוטות ודומות זו לזו, היכולת "לנקר עיניים" בסוכה מפוארת כמעט ואינו קיים, וכך במשך שבוע שלם מושגות תחושות השוויון והאחווה. מעבר לכך, דפנות הסוכה העשויות בד דק מרמזות לנו על כך שהמרחק בין האנשים קטן הרבה יותר מבדר"כ, ובמקום ההסתגרות בשאר ימות השנה מאחורי קירות בטון ודלתות פלדה, אנחנו נגישים הרבה יותר אחד עבור השני בגשמיות וברוחניות כאחד.
השימוש בארבעת המינים (לולב, אתרוג, הדס וערבה) עוזר לנו להתחבר להבנות אלה. כל אחד מהמינים מסמל סוג אחר של יהודי. כדי לקיים את המצווה, כל הארבעה צריכים לגעת זה בזה ולהיות מאוחדים באגודה אחת. כשם שארבעת המינים מהווים מבחינת קיום המצווה יחידה אחת ולא ניתן לקיים את המצווה ללא אחד מהם, כך גם כל השכבות המרכיבות את עם ישראל וכל סוגי האנשים המצויים בו משלימים האחד את רעהו. לאתרוג יש טעם וריח. לפירות הדקל (שעליו גדל הלולב) יש טעם אך אין להם ריח. ההדסים מפיקים ריח נעים, אך אין בהם טעם, ואילו ענפי הערבה הם חסרי טעם וריח כאחד. עם ישראל מאגד בתוכו סוגי אנשים שונים - יש העוסקים בתורה, יש העוסקים במעשים טובים, יש העוסקים בתורה ובמעשים טובים ויש, לצערנו, כאלו שאינם מתפנים כלל לעיסוקים רוחניים. על פניו היינו מצפים שהתורה תגיד שיש מקום רק לאותם אנשים עם "התכונות של האתרוג", אולם, למרבה הפלא והיופי, היא אומרת שלכולם יש מקום ועם ישראל שלם ומושלם רק כשכולם קיימים ובעיקר כשכולם מאוחדים.
שמחה
סוכות מכונה ע"י חז"ל "זמן שמחתנו". התורה מציינת ומדגישה במיוחד שעלינו להיות בשמחה בחג זה ועלינו להשרות אווירת שמחה בליבם של כל הסובבים אותנו: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ. אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים ט"ז). הגאון מווילנה טען כי מדובר במצווה הקשה ביותר בתורה, שכן לשמוח שבוע שלם מבלי להפסיק בכך (אך שמח = רק שמח) זה דבר קשה מאוד (במיוחד לנו - יוצאי פולניה...). ניתן להבין כיצד אפשר לצוות עלינו לעשות עשיות פיזיות כישיבה בסוכה וכנענוע ארבעת המינים בעת התפילה, אולם עולה השאלה כיצד ניתן לצוות על בן אדם להיות בשמחה? כאן הגדולה של היהדות - נצטווינו לקיים תורה ומצוות לא מתוך תחושת חוסר ברירה, אלא מתוך רגש של אושר ושמחה. חג סוכות מחייב אותנו להסתכל עמוק פנימה ולעשות סדר בתוך ה"קישקע" כדי להגיע אל אותה שמחה. אם ניתנה לנו מצווה כה ברורה וחשובה משמע שבכוחנו לקיימה! הרבה אנשים מתבלבלים בין שמחה לבין "מצב רוח טוב" שבא לאחר בילוי מסעיר, אירוע משפחתי מיוחד או אפילו לאחר שקבוצת הכדורגל האהובה עלינו זכתה באליפות. שמחה אמיתית במובן הכי טהור של המילה היא שמחה ש"אינה תלויה בדבר". היא אינה תלויה בהצלחה חיצונית כזו או אחרת, אינה תלויה בכבוד שאנחנו מקבלים, בחופשה השנתית או במשכורת שמנה. שמחה אמיתית קיימת אפילו כשנלקח מאיתנו מה או מי שאנחנו אוהבים. הגעה אל שמחה כזו מחייבת להרכין ראש בפני האמת האלוקית ולהבין שהכול בא ממנו ולפיכך הכול לטובה.
כל עוד נדמה לאדם שגורלו נתון בידו, חסרה לו שמחת חיים, מאחר שתדיר הוא חרד מפני הבאות. לעומתו, אין גבול לשמחה של אדם המאמין שהאלוקים הוא האדון על הבריאה, והוא המנווט את דרכו של כל אחד מברואיו בהשגחה פרטית ומדויקת. היציאה החוצה אל מזג האוויר הסתווי והלא יציב והישיבה במבנה ארעי שכל רוח חולפת יכולה למוטט אותו, מחדדים לנו שאנחנו נתונים לחסדיו של הבורא ומזכירים לנו שאנחנו הבנים שלו ושעימנו הוא כרת ברית עולם. יש דבר משמח יותר מלדעת שמי שברא את העולם המופלא הזה ממש אבל ממש רוצה בטובתנו (גם אם בעיניים הגשמיות שלנו לעיתים זה עלול להיראות הפוך)?
בעיית כל הבעיות הינה שהאדם אינו מכיר את מקומו. גם אם יש לו שפע כלכלי, משפחה בריאה וכל טוב, לא תמיד הוא שרוי בשמחה. התחושה שלכל אחד יש מקום ותפקיד ושאנחנו רצויים ואהובים כפי שאנחנו (עם כל החסרונות והפגמים) מביאים לשמחה ולשלווה. לכל אדם נגזר משמים תפקיד ייחודי ובלעדי המותאם אך ורק לו בהתאם לשורש נשמתו. אין שני בני אדם שלהם תפקידים זהים. לאחד הוענקו ממרום כישרונות שכליים ולכן תפקידו לעשות חיל בתורה. לעומתו, השני התברך בחוש עסקי מפותח, ועל כן הוא ימצה את עצמו דווקא בעולם העשייה העסקית . אם אכן האדם זוכה למלא את התפקיד הייחודי שהוטל עליו אין לו צורך לקנא באף אחד ואין כל תועלת בחיקוי של הזולת. חובתנו להוציא לפועל את הפוטנציאל שהקב"ה הועיד לכל אחד מאיתנו. על פי האמונה היהודית, מתוקף הקדושה המיוחדת של חג הסוכות ומתוקף השמחה, הפשטות ותחושת ה"ביחד" שאנחנו חווים, מתבהר לנו יותר מה תפקידינו ומקומינו בעולם ואנחנו נטענים במוטיבציה ובכוחות לשנה שלמה לממש אותם.
בעומק הדברים - השמחה מושגת ע"י הכרה ברורה במקום האמיתי שלנו והשלמה עם מי שאנחנו. מהבחינה הזו לסכך הסוכה תפקיד רוחני עצום בתהליך כפרת העוונות והגדילה שאנחנו אמורים לעבור. על פי ההלכה, הסכך עשוי, כאמור, מ"פסולת יקב וגורן", כלומר מהפסולת הכי זניחה ובזויה. ביום כיפור התפללנו להסיר מעלינו את כל הפסולת שקיימת בתוכנו, ואילו כאן באופן פלא לא רק שאנחנו משתמשים בפסולת (פסולת פיזית כמשל לזו הרוחנית), אלא אף שמים אותה מעל הראש שלנו! ההסבר למעשה משונה זה פותח לנו צוהר להבנות נפלאות על המשמעות העמוקה של "תשובה" - תשובה אמיתית אינה זניחת החטא והתעלמות מוחלטת מצדדים מסוימים באישיותנו (תהליך זה מתאים לתחילת הדרך בלבד), אלא הבנה וקבלה של מי שאנחנו (עם כל החלקים הפחות יפים ו"טהורים" שבנו), אולם לא על מנת שנשאר מי ומה שאנחנו, אלא על מנת שנמתק את המר ונהפוך את החיסרון ליתרון. בשפת הרחוב זה נקרא "להפוך את הלימון ללימונדה" ובשפת הקבלה "להוציא את ניצוצות הקדושה הטמונים ברע". דווקא בכל מה שפסלנו (לפסול זה מלשון פסולת) בעצמנו ובסובבים אותנו יש פוטנציאל רוחני אדיר. האר"י ז"ל נהג לומר שהאדם יכול למצוא את התשובה לשאלה מה הוא ייעודו בעולם דווקא באותן עשיות שקשות לו ובצדדים באישיותו שהוא היה מעדיף להפטר מהם. אחרי שהתנקינו מעוונותינו ביום כיפור אנחנו יכולים לגשת ממקום רגוע הרבה יותר ולבחון את עצמנו בעיניים אחרות עד שנגלה שאפילו בפסולת ניתן למצוא זהב.
שנזכה כולנו לחוות את האור המיוחד של סוכות ושתהיה לנו שנה של אמונה, אחדות ושמחה אמיתיים,
חג שמח, ניר אביעד J

יום שלישי, 18 בינואר 2011

לקראת ט"ו בשבט – כי האדם עץ השדה

בס"ד


בס"ד
לקראת ט"ו בשבט - כי האדם עץ השדה
המשנה (במסכת ראש השנה) מפרטת את ארבעת סוגי ראשי השנה בלוח השנה היהודי: באחד בניסן - ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה, באחד בתשרי - ראש השנה לשנים, לשמיטין, לירקות וליובלות, ובט"ו בשבט (לפי בית הלל) - ראש השנה לאילנות. משנה זו היא המקור העתיק ביותר העומד לרשותנו לגבי מהותו של ט"ו בשבט, שנקבע כחג במהלך ימי בית שני. בהמשך, בעקבות הגלות הארוכה והתרחקות עם ישראל מארצו, איבד החג ממשמעותו הפרקטית ונותר כיום ציון משני. במאה ה-16 האר"י ז"ל הגיע לצפת, הפיח רוח חיים חדשה במנהגים הקדומים ותיקן את נוסח "סדר ט"ו בשבט" שאנו מכירים עד היום. כיום החג קיבל נופח נוסף והוא הפך ל"חג הנטיעות" ואף ל"חג לאיכות הסביבה".
תנועת החסידות לאורך הדורות האחרונים, מאז ימי האר"י, אימצה חג זה בהתלהבות גדולה ומצאה בו רמזים והנחיות חשובות לעבודה הפנימית והרוחנית שכל אחד מאתנו יכול וצריך לעשות במהלך חייו. "כי האדם עץ השדה" אומרת לנו התורה בספר דברים והיום ננסה להבין מדוע נמשל האדם דווקא לעץ ואיזה מסרים נפלאים יכול כל אחד לקחת ממשל זה אל תוך החיים שלו?
התכונה שאולי בולטת יותר מכל בעצים בכלל, ובעצי פרי בפרט, היא הנתינה האינסופית ללא החישובים האינטרסנטים של "מה יוצא לי מזה?" ו"מה אני מרוויח". חכמי הקבלה לימדו אותנו כי טבע העולם הוא "לקבל לעצמו", כלומר כל בריה ובריה (ובני האדם בראשן) מונעים מתוך המרדף אחר הנאות אישיות וסיפוק צרכים, כאשר תיקון העולם ותיקון אישי של כל אחד מאתנו עובד דווקא דרך התגברות על אותו יצר אגואיסטי מולד, השפעה ונתינה לזולת. להבדיל מבני האדם העסוקים בשיקולים אישים ומחשבות של עלות מול תועלת, העצים פשוט משפיעים מטובם לעולם בלי הציפייה לקבל בחזרה. האחד נותן צל ביום שמש קופחת, השני יספק חומרי גלם לסלט פרות עסיסי והשלישי ישמש ליצור נייר טואלט תלת-שכבתי או כוננית ספרים בסלון. בבואנו אל ט"ו בשבט הקרוב עלינו בראש ובראשונה, לעניות דעתי, להסתכל על העצים ולנסות ללמוד מהם את סוד הנתינה והדרך לרצות לשמח ולהעשיר את הסובבים אותם. מבט קצר בעולמנו יגלה כי מעולם בני האדם לא חיו בשפע חומרי כמו שיש היום, עד שלפשוטי העם שבנינו יש פי כמה ממה שהיה לעשירים המופלגים לפני מספר דורות. יחד עם כל זאת, נראה כי בני האדם גם מעולם לא היו כה עצובים, מבולבלים וחסרי חיבור לעצמם ולנשמתם. התורה מסבירה לנו שהאושר האמיתי מחכה דווקא לאלה שנותנים מעצמם לאחרים וחולקים עם הסובבים איתם את הטוב שיש להם. בעבר הזדמן לי לשמוע מספר רבנים שכתרופה לתופעות הכה מוכרות של עצבות וחוסר חיות הציעו למי ששאל אותם לשים לרגע בצד את המחשבות של "אין לי", "קשה לי", "אני מסכן" ולהתמסר לנתינה מסוימת בכל לבבם, נפשם ומאודם. לאחד הם הציעו להתנדב בעמותה המסייעת למשפחות במצוקה, לשני לעזור לנוער בסיכון ולשלישי לסעוד הורה חולה. התוצאות היו מדהימות ולאחר זמן מה כל אותם עצובים דיווחו על שיפור דרמטי בהרגשתם, מתוקף העובדה שהם השכילו ליישם את מה שברור לכל עץ ושתיל - אין דבר משמח ומצמיח יותר מאשר לתת לאחרים. העיסוק האובססיבי שלנו בעצמנו בהכרח מביא לרגשות קשים של ייאוש ובדידות, בעוד דווקא בנתינה מסתתר אושר גדול.
מעבר לכך, המהות של כל עץ הוא הפרי היוצא ממנו. כל שאר אבריו מכוונים למען משימה זו. העצה (מלשון עץ) שנוכל לקחת מהעצים בחגם היא לשאול את עצמנו מהם הפרות שאנחנו משאירים לעולם אחרינו? אם נסתכל לרגע מה מרשים את רובינו אצל בני אדם אחרים נגלה שלרוב אנחנו מתפעמים מהצלחות חומריות כגון משרה טובה, בית גדול או רכב חדש, ונמשכים אל אותם "מצליחנים" בחומר. למרבה האבסורד, אחרי מאה ועשרים שנה, כשאדם נפטר מהעולם אף אחד כבר לא מתרשם ממה שהוא קנה וצבר, וכל שמדברים עליו הוא על מידותיו. האם הוא היה אדם נעים הליכות? האם הוא היה בעל ואבא טוב? האם ניהל את עסקיו ביושר? בספר הזוהר כתוב שבט"ו בשבט העצים נידונים על מעשיהם בשנה החולפת (כמו יום כיפור שלנו). מאחר ו"האדם הוא עץ השדה" גם עבורנו זו יכולה להיות הזדמנות טובה לעצירה ולבדק בית בהם נשאל את עצמנו מהם הפרות שאנחנו רוצים שיצאו מאתנו ובמה אנחנו יכולים להידמות לעצים ולתת לסביבה יותר.
על מנת להתקיים העץ זקוק לארבעת היסודות: אדמה, מים, אוויר ואש (שמש). בני אדם, בדומה, זקוקים גם כן לאותם ארבעה יסודות:
אדמה: אין חיים בלי שורשים. כדי ליהנות מפרותיו של העץ יש לנטוע את השתיל באדמה פורייה ויציבה, אשר תספק מזון לצמח ומקום להתפתחות השורשים. הדבר נכון גם לגבי בני האדם, אשר זקוקים לבסיס יציב, שיכול לספק להם ערכים ומוסר ולתמוך בהם בצמיחתם. אין אדם שלא זקוק לשייכות חברתית/תרבותית/קהילתית/לאומית וכמובן לבית חם ולמשפחה תומכת בה הוא יוכל להיות הוא עצמו וידע שמותר לו לטעות ושעדיין יקבלו ויאהבו אותו. תחושת שייכות ובסיס ראשוני איתן הם המפתח לאושר של האדם לכל חייו. לרוב השורשים נטועים עמוק באדמה ואיש אינו רואה אותם ויודע על קיומם, אולם הם אלה שמאפשרים את ההתפתחות הבטוחה לגובה.
אדם יכול להיראות כמצליחן כלפי חוץ, "צמרתו מלאה" ויש לו מכל טוב, אולם אם שורשיו דלים ואין לו קרקע יציבה מתחת לרגליו החיים עלולים לזמן לו אתגרים שהוא לא יוכל להתמודד איתם. אותו אדם לבדו עלול לנטות עם כל משב רוח אופנתי ונטייה זו עלולה להביא לאובדנו. אולם אם הוא, בלי קשר לעושרו ולמעמדו, קשור לקהילה ומחובר לשורשיו, גם הרוחות החזקות ביותר שינשבו לא יצליחו להזיזו ממקומו. בהקשר הזה אפשר לראות כיצד בעולם הפוסט-מודרני והמנוכר בו אנו חיים, ישנם אנשים לא מעטים שמתכחשים לזהות העצמית, החברתית, הדתית, הלאומית והתרבותית שלהם, ובשם הרצון ל"שחוט כל פרה קדושה" ולהבין כל תופעה בעזרת שכל בשר ודם מוגבל, בועטים במסגרות נפלאות, באמיתות מוחלטות ובערכים בריאים שספקו לדורות על גבי דורות של אבותינו משענת איתנה אל מול כל תהפוכות ואתגרי החיים. לעומתם, אנשים המחוברים לשורשים של מסורת עמם ומורשת אבותיהם, מצליחים לבנות בסיס איתן ולהתמודד עם שלל האתגרים בקלות רבה הרבה יותר. הכוח העיקרי שמניע את האנושות אינו כסף ומין, כפי שסיפרו לנו, אלא הצורך והרצון באהבה. מי שיתבונן בפעולותיו ורגשותיו יגלה שהוא מחפש שיקבלו אותו, שיתנו לו מחמאה ומילה טובה, שיהיה מי שיקשיב לסיפוריו ושתהיה לו שייכות חברתית מוגדרת. גם מי שעל פניו מורד בחברה, מחפש בסופו של דבר להתחבר עם אנשים שמרדו באותו כיוון כמוהו. גם הוא מחפש שייכות. שלמה המלך כתב בספר שיר השירים "חולת אהבה אני"- חולת מלשון חלול. כולנו חלולים (חסרים) באהבה ומחפשים בכל קשר להשלים את שחסר לנו. כל המצוות והטקסים של היהדות (החל מחגיגת הלידה, דרך בר מצווה, נישואין, החגים ואפילו טקסי הפרידה מהמת) קשורים קשר הדוק לאותה קרקע שכה נחוצה לנו על מנת להתפתח - חום המשפחה והקהילה.
מים: מי גשמים נספגים באדמה ובאמצעות מערכת מסועפת של שורשים, מגיעים אל גזע העץ, ענפיו ועליו. בדומה לעץ, גם גוף האדם מורכב מכ-70% מים, וללא המים, המסמלים את יסוד הרגש, האדם מתייבש ומאבד כיוון. התורה עצמה משולה למים, שכן הן הגשם והן התורה יורדים מהשמיים ומרווים את הצמאים. בעוד המים מחיים את הרובד הפיזי, התורה והמסרים הנפלאים שבה זורמים מה' אל עם ישראל בכל דור ודור, מעניקים כוח וחיות לרוח האנושית ומניבים חוכמה, חסד ומעשים טובים. בנימה אישית אני יכול להעיד כי שבוע שעובר עלי ללא חברותא/שיעור תורה אני מרגיש מיובש לחלוטין מבחינה פנימית - ממש כמו אחרי מסע מפרך במדבר ללא מימייה.
אוויר: הקב"ה מחייה את הצמחים ע"י האוויר המספק להם את החמצן ואת דו תחמוצת הפחמן הנחוצים להם לתהליכי הנשימה וההתחדשות. בפרשת בראשית התורה מתארת כי ה' יצר את האדם באופן דומה - "וייפח באפו נשמת חיים". לא בכדי בשפה העברית המילה "נשימה" דומה מאוד ל"נשמה", שכן כוחנו הרוחני מגיע בצורה מטפורית דרך האוויר והנשימה. בשעת קושי רגשי ונפשי בכוח נשימה אחת עמוקה ומלאה להקל על כל תחושה שלילית ולהתחבר למשהו גבוה מאתנו שיכול לרומם אותנו.
אש: כל עץ זקוק לאש (אור השמש) כדי להתפתח, כאשר אנרגית האור הנקלטת מפעילה תגובה כימית החיונית לצמיחתו (פוטוסינתזה). כמו העצים, כך גם בני אדם זקוקים לאותו אור ולאותו חום, אשר במקרה שלנו בא לידי ביטוי במערכת רגשות בריאה וחיובית. אדם שגדל בסביבה קרה בה הרגשות מופנמים והשכל האנליטי לבדו הוא זה ששולט מתפתח להיות אדם המנותק משורש נשמתו. בתור בני אדם אנחנו משוועים לחיוך פשוט, למילה טובה ולטפיחה על השכם, ולכן לא בכדי אנחנו נמשכים ל"אנשים חמים".
מסרים חשובים נוספים שהעצים והצמחים שולחים לנו:
פריחה ושלכת: רוב העצים, בהגיע עונת הסתיו, מנשירים את עליהם ויופיים זמנית נעלם. כל חקלאי יודע כי באותו הזמן כשהעץ נותר ערום מעליו ופירותיו הוא משקיע את מרצו לחזק את השורשים והגזע כדי להגיע רענן לעונת הבשלת הפרי הבאה. כך גם אצלנו - על כל אדם עוברים במהלך החיים עליות וירידות, שמחה ועצב, חושך ואור. כמו אצל העצים, גם בנפש האדם, תקופת החורף בדר"כ היא תקופה של התכנסות פנימה, חשבון נפש ואגירת כוחות לקראת הקיץ והפריחה הבאים. אדם לומד שככה זה בחיים - אחרי הירידה באה עלייה. פעם אנחנו למעלה ופעם למטה ואי אפשר להגיע עם הנדנדה למעלה, אלא אם כן נמצאים קודם גם למטה. אנחנו צריכים לזכור בזמנים של צמצום וקושי את העלייה שמחכה לנו, את ההתחדשות והטוב שממתינים, ומתוך כך לדבוק בשמחה בכל עת ובכל ניסיון. ט"ו בשבט מסמל את שיא החורף. החל מתקופה זו הגשמים מתמעטים, הימים מתארכים ולאט לאט מתחילים להתגלות הפרות. דווקא כשהכול קר וריק - יש תקווה.
סבלנות בעבודה הרוחנית: כמו שאסור למדוד עץ מידי יום כדי לבדוק עד כמה צמח והגביה, משום שצמיחתו ניכרת לעין רק לאחר תקופת זמן, כך גם התפתחותו הרוחנית של אדם אינה ניתנת למדידה בכלי המדידה הרגילים. כל הרגל שלילי הטבוע בנו ניתן לשינוי, אך מחייב אורך רוח לתהליך, אשר יכול להשתרע על פני תקופה ארוכה. תכלית בואנו לעולם היא כדי לשפר את לבנו ומידותינו, כאשר רק לאחר פעמים רבות של מאמצים מודעים לשינוי הרגל שלילי נזכה לשינוי המבורך. לא אחת, בהיותנו מחשבים היכן אנו עומדים, תוקף אותנו היצר הרע ומנסה לשכנע כי אנחנו לא מתקדמים, לייאש ולרפות ידנו. האדם הנבון יבין כי בדיוק כמו בגידול עץ: "הסבלנות מרה, אך פרותיה מתוקים".
קשר ישיר עם הבורא: מעלתו המיוחדת של הצמח (אף לעומת בני האדם והחיות) היא שאין הוא מסתיר את מקור חיותו. כל הברואים נוצרו מן האדמה, כמאמר הפסוק בקהלת: "הכול היה מן העפר", אך רק הצמח ממחיש את הקשר אל האדמה בהיותו מחובר תמיד אל הקרקע ויונק ממנה את חיותו. אם מנתקים אותו מהאדמה הוא גווע ונובל. לעומתו, בעלי-החיים והאדם אינם צריכים להיות קשורים אל שורשם ומקורם ואל אימם-יולדתם. הם יכולים ללכת ממקום למקום ואינם זקוקים לאספקה בלתי-פוסקת של חומרי-מזון. בכך ייחודם של הצמחים -הם מבטאים וממחישים פיזית את הקשר המתמיד שלהם אל מקור חיותם, עד שכל ניתוק ממנו גורם לכיליונם. להבדיל מבני האדם, הצמח לעולם לא שוכח כי מעפר הוא בא ואל עפר הוא עתיד לשוב, ולכן לא נופל לחטא הקשה של הגאווה.
חינוך: לא אחת אנו פוגשים בעץ הגדל מוטה ועקום ומצטערים על שלא טיפלו בו כראוי והזניחו את מראהו וצורתו בצעירותו. היכולת ליישר גזע עקום היא מוגבלת לפרק הזמן שהעץ צעיר וגמיש. משהוא גדל עקום הסטייה מדרך הישר רק תלך ותחריף משנה לשנה. כל עץ שבעליו חפץ כי יניב פירות, חייב לקבל טיפול למן השעה הראשונה שבה הוא ניטע באדמה. יש לטעת אותו בקרקע המתאימה למין ולסוג שלו, לדאוג להשקיה קבועה, לשמור ממזיקים המנסים לפגוע בו ולעדור ולנכש את העשבים העלולים לחנוק את השורשים הצעירים ולמנוע מהם את מי ההשקיה. גם לאחר שכבר נקלט העץ, יש לדאוג שיגדל בצורה ישרה ולעתים אף לדלל ולגזום חלק מענפיו. דמיון מלא יש לאדם. חובת החינוך, הגידול והטיפוח מתחילה עם לידתו. יש לשמור עליו, להקפיד על מזונותיו וניקיונו הגשמי, להרחיק ממנו כל נזק או דבר שיכול לפגוע בו כמו סביבה רעה ולספק לו כלים רוחניים להתמודדות עם אתגרי החיים והעולם. האחריות שקיבלנו בתור הורים ומחנכים היא עצומה. כל הורה קיבל לידי כפיקדון מהקב"ה שתיל קטן ועדין ועלינו לעשות את המיטב כדי שהוא יצמח ישר ויניב בעצמו פרות.
לדעת להשפיל ראש: העצים ניחנים בגמישות מרשימה. רוב העצים מסוגלים להתנדנד ברוח סערה ולשרוד תנאים קשים ומורכבים. "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז". אדם צריך לחיות בענווה ובצניעות, להשפיל לעיתים את הראש, לא להתגאות, לא להתווכח, לזרום עם החיים ולדעת לוותר, או כמאמר המשפט המפורסם: "עדיף להיות חכם מאשר להיות צודק". אדם המאמין בבורא יודע שגם הצלחותיו, כמו כישלונותיו, לא באים ישירות ממעשיו ופעולותיו, אלא זה הכול ניסיונות של הקב"ה ועל כן עליו לקבל גם ייסורים אלה באהבה.
ט"ו בשבט שיחול ביום חמישי הקרוב קורא לכולנו לשאול את עצמינו שאלות חשובות. האם אני מקבל/ת את המזון והמרחב הרוחני לו אני זקוק/ה כדי לצמוח, או שאולי העץ שלי עמוס לעייפה באינפורמציה מיותרת ובחומרנות? האם אני חלק מקהילה יהודית חזקה המספקת חום וסביבה מזינה או שאולי אני דמות אנונימית ביקום אינטרסנטי ומנוכר? האם אני משקיע/ה מספיק במשפחתי ומעניק/ה להם את החום והאהבה להם הם זקוקים? האם אני אדם צנוע? האם בכוחי לקבל בשמחה גם את הקשיים ולהתמודד עם אתגרי החיים בחוכמה? האם אכפת לי מהסביבה? האם אני מפיק פרות מתוקים ומשביעים או חלילה פרות באושים? האם אני צופה קדימה ויודע/ת שהענקתי בסיס הולם לצמיחה עבור הדורות הבאים? ועוד ועוד...
שנזכה לגדול, לצמוח ולפרוח וליישם את המלצתו של דוד המלך בספר תהילים לחיים טובים ומאושרים: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם: אֲשֶׁר פִּרְיוֹ, יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל. וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ".
חג שמח, ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר