‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת בלק. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת בלק. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 13 ביולי 2016

פרשת "בלק" - לא הכל טוב, אבל הכל לטובה!

בס"ד


רקע – על מכשף רשע שנכשל במשימתו     
                                                                                               
השנה היא השנה הארבעים ליציאת מצרים. בלק, מלך מואב, עקב בחרדה אחר מסע הכיבוש והניצחונות של עם ישראל בדרכו לארץ והוא חשש שעתה יגיע תורו. לאחר שטיכס עצה הוא שלח שליחים אל בלעם, הנביא והמכשף הרשע, כדי שיבוא לקלל את בני ישראל, ובכך יסלול את דרכו להביס אותם. בלעם, שהיה בעל כוחות נבואיים נעלים, אולם גם אדם שפל, תאב בצע ולא אמין, הסכים למשימה בחפץ לב לאחר שהובטח לו ממון ושלל רב. אותו מכשף ניסה מספר פעמים לקלל את בני ישראל, אולם הפלא ופלא - הקב"ה, בהשתלשלות אירועים מופלאה, סובב את הדברים כך שבכל פעם שבלעם פתח את פיו יצאו לו מהפה ברכות במקום קללות.

בין הברכות והנבואות, שנשמעו מפיו של בלעם, אנו מוצאים כמה עניינים נעלים ויסודיים במהות העם היהודי, כדוגמת: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – נבואה המבטאת את יחודו וסגולתו של העם, "לא הביט עוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל" – ביטוי ליחס והאהבה המיוחדת של ה' לעם ישראל, "הן עם כלביא יקום וכארי ישאג" – נבואה על כוחו העתידי של העם עם בוא הגאולה, "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב" – הנבואה על הגאולה ואחרית הימים, "מה טובו אוהליך יעקב ומשכנותיך ישראל"  ועוד ברכות רבות ונוספות.

באירועי הפרשה ניתן למצוא מסרים נפלאים שיכולים לשמש אותנו במציאות חיינו גם היום וננסה להתמקד בכמה מהם.

 

אל תתייאש. בסוף הכול יתהפך לטובה!

בלק בן ציפור, מלך מואב, שהיה, כפי שעולה מהפרשה, שונא ישראל גדול, זכה בכל זאת שהפרשה תקרא על שמו והוא ייזכר לעולמי עד. הרבי מילובביץ כתב שהדבר קשור למהפך הגדול שמתגלה לנו בפרשה, עת הברכות נהפכות לקללות והרע שתכנן אותו רשע לעם ישראל נהפך לטוב גמור. יתר על כן, גם בגורלו האישי של בלק עצמו יש היפוך גדול ומפתיע – דווקא מביתו ושושלתו של אותו אנטישמי אכזר יצאה כמה מאות שנה מאוחר יותר רות המואבייה, אשר כידוע התגיירה והייתה סבתא רבא של דוד המלך – נצר למשיח.

במוטיב של ההיפוך והשינוי, כפי שכאמור עולה מהפרשה, יש מסר חשוב ביותר שיכול וצריך לשמש כל אחד מאתנו כאן ועכשיו - אסור להתייאש, אסור לעולם להרים ידיים. גם אם אנחנו נמצאים בסיטואציות חיים קשות ומורכבות תמיד יש תקווה לשיפור ושינוי. חז"ל ניסחו זאת היטב באומרם: "אל תתייאש מן הפורענות" (פרקי אבות) וגם ''אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים'' (התלמוד הבבלי).

התורה היא השורש הרוחני לכל מה שמשתלשל אח"כ בעולם, ועל כן יש לזכור שהסיפור על בלק ובלעם אינו סתם כעוד סרט פנטזיה של וולט-דיסני עם סוף טוב בו הנסיכה והנסיך צועדים שלובי ידיים אל עבר השקיעה. מדובר ממש בסיפור של החיים שלנו. ההיפוך עליו נקרא השבת בפרשה הוא חוק רוחני שתמיד היה קיים ותמיד יהיה קיים במציאות, לפיו דווקא מהקושי צומח הטוב הכי מתוק. הבנה זו משנה לחלוטין את התפיסה שלנו ביחס לקשים, מכאובים, מניעות וסבל שאנחנו עוברים וחווים. כמו בפרשה כך גם בחיינו – דווקא אחרי מאמץ, אחרי מכשול ואחרי נפילה ממתינה לנו התרוממות נפלאה. גם אצלנו, כמו אצל בלעם - מהקללה צומחת ברכה. עכשיו כל שנותר לנו לעשות הוא לפתוח את העיניים ולראות שאכן המציאות בנויה ועובדת כך. שלום חנוך, באחד משיריו היפים, שר "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", ובכך הוא אומר לנו שכמו בטבע, כך גם בחיים שלנו - ברגע שבו נדמה שהכול אבוד, דווקא אז אנו מוזמנים להתמלא באופטימיות, שכן מהנקודה האפילה ביותר בהכרח מובטח לנו שיפציע האור.

לפעמים המהפך של הרע לטוב הוא מוחשי וגלוי לנו. במקרים האלה קל לנו כמובן הרבה יותר להתפעם מכוחו של הבורא ולראות כיצד התהליך שעברנו בסופו של דבר היה לטובתנו ועזר לנו להתבגר ולהתחשל, אולם האתגר האמיתי הוא כמובן לעשות זאת גם אם הסוף לא היה כפי שציפינו. בבסיס האמונה היהודית עומדת ההנחה שגם אם אנחנו לא רואים את הטוב המיוחל, וגם אם בעיני הבשר ודם שלנו המציאות איומה ונוראה ומה שייחלנו לו לא קרה (כדוגמת אדם שחלה במחלה ובסופה הוא נפטר ולא נרפא) – גם אז עלינו להאמין שהיד המכוונת, שמנהלת את העולם, יודעת מה היא עושה ותכלית פעולתה הוא טוב גמור.

בהקשר הזה, מוכר הביטוי: "כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא - לְטַב עָבִיד", שפרושו "כל מה שעושה הקב"ה - לטובה הוא עושה זאת". מקורו של הביטוי הוא בגמרא שם מובא סיפור על רבי עקיבא, אשר הלך בדרך והגיע לעיר אחת, שתושביה סירבו לארחו. הוא לא הבין מדוע 'זכה' ליחס שכזה, אולם אמר לעצמו: "כל מה שעושה הקב"ה לאדם - זה לטובתו". הלך רבי עקיבא ושכב לישון בשדות, כאשר היו עמו תרנגולת (להעיר אותו מהשינה), חמור (לשאת משאות) ונר (כדי להאיר לו). באה רוח וכיבתה את הנר, חתול שאכל את התרנגול ואריה שטרף את החמור, כאשר גם אחרי מאורעות מייאשים אלה המשיך רבי עקיבא ואמר "כל מה שעושה הקב"ה – לטובה הוא עושה". באותו לילה באה פלוגה צבאית לעיר, פשטה עליה, היכתה ושבתה את תושביה, ובכך הובהר לו שכל המקרים המצערים הללו - היו למעשה לטובתו, שכן הוא ניצל מעצם העובדות שהוא לא היה בעיר, שנרו כבה ולא זיהו אותו ושחמורו ותרנגולו נטרפו והם לא עשו רעש שהיה יכול להסגירו. בהתאם לדברי הגמרא נפסק בשולחן ערוך: "לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד". פסיקה זו עוררה תמיהה גדולה מהסיבה שספר השולחן ערוך עוסק יותר בענייני הלכה ופחות בענייני השקפה ואמונה, אולם הובן שתפיסה זו היא כה בסיסית במארג האמונה היהודית, עד שהיה מקום שגם ספר ההלכה המרכזי יתייחס אליה כתפיסה מחייבת.

אודי דוידי שר בשירו המקסים: "לא הכול טוב, אבל הכול לטובה". רעיון זה בעצם מבטא את התובנה שבאומרנו ש"הכל לטובה" אנחנו מאמינים שמטרת כל התמונה בכללותה היא עשיית טוב ומגמתה חיובית, יחד עם ההבנה שאמירה זו לא סותרת את העובדה שבתוך המגמה הכללית של החיים יש גם פרטים שכל אחד מהם בפני עצמו יכול להיות שלילי ולהרגיש כרע גמור. רק אם היו לנו עיניים אלוקיות היינו יכולים לראות שלמרות שהסיטואציה/הפרט עצמם שליליים הם שייכים לכלל שהוא טוב. אדם מאמין אומר לעצמו שהוא אולי לא מבין כעת איך מה שקורה זה אכן לטובה, אולם אין זה אומר שזה לא כך. לא מדובר בעצימת עיניים או חלילה בהתעלמות מהמציאות, אלא בהכרה שיש בעולם כוחות שאנחנו לא בהכרח מבינים אותם.

מעבר לכך, תפקידו של החיסרון לבנות בנו את ההשתוקקות ואת ההערכה לטוב. הנפש שלנו בנויה בצורה כזו שאנחנו מעריכים את ה"יש" בעיקר אחרי ה"אין". הדרך להתחזק באמונה באותם מצבים שה"אין" דומיננטי הוא לזכור את הכיוון והמגמה הכלליים של פעולותינו ומטרותינו. הדבר דומה לאדם שנוסע באוטובוס או ברכבת כדי לפגוש חבר קרוב ואהוב שלא ראה שנים רבות ובמהלך הנסיעה הוא סובל מכל מיני הפרעות קטנות שמציקות לו, כדוגמת שהמשענת לא נוחה, שהשתייה לא קרה מספיק ושמעט צפוף. אותו אדם יכול להתלונן, לקטר ולסבול כל הדרך, אולם מאידך הוא יכול להתעלם מכל זאת ולזכור את הפגישה המשמחת שמחכה לו בסוף הנסיעה ושבגללה הוא בכל יצא אל המסע. אם זוכרים את המטרה הגדולה כל הקשיים בדרך נהיים קטנים הרבה יותר.

כל שנכתב פה עד עכשיו עבור רבים יכול להיתפס לכל היותר כתאוריה נחמדה. השאלה הגדולה היא כיצד מתמודדים בזמן הקושי עצמו, כיצד הופכים את הקללה לברכה ואת הצער לקרש מקפצה? רבי נחמן לימד אותנו סוד נפלא ועצה פרקטית ביותר. לדבריו, הקב"ה מבקש מאתנו את העוד אקסטרה מאמץ קטן, את ההתעקשות לדבוק בטוב לעוד רגע קט גם אם כל התנאים מסביב קוראים לנו לנהוג אחרת. כל אחד נתקל בסיטואציות שבהן היצר הרע קורה לו ליפול לייאוש ועצבות ועל פניו יש לו את "כל הסיבות הכי לגיטימיות שבעולם" למה להרגיש כך. נקודת ההיפוך, אותה "ישועת השם כהרף עין", מתרחשת רק אחרי שאנחנו מתנגדים בתוכנו לכוח הגרביטציה שרוצה למשוך את הרגש והנפש שלנו למטה, וממשיכים להאמין, לעשות טוב ולחייך.

כך לדוגמא:

אדם שמחכה זמן רב לזיווג ורוחו נוטה ליפול – שימשיך להאמין (וכמובן להשתדל) שבן/בת זוגו מחכה ממש מעבר לפינה והוא יראה ישועות.

גבר/אישה שממש רוצים לכעוס על בן/בת זוגם או להגיד הערה מעליבה – שיתאפקו עוד קצת ויראו כיצד פתאום זווית הראייה שלהם משתנה ומה שקודם לכן הרתיח אותם לא כל כך נורא בעצם.

אדם שסובל מחולי גופני ובעקבות כך מצב רוחו בשפל – שיעודד את עצמו בכוח עוד כמה רגעים ופתאום יגלה בעצמו עוצמות גנוזות שיכולות לרפא ממש כל מחלה.  וכו', וכו'.

כל שאנחנו נדרשים אליו זה את הטיפונת מאמץ לשמור על רוח טובה מעבר לגבול הקיים שלנו. אם נצליח בזה הקב"ה בכבודו ובעצמו כבר יסייע בידינו לעשות את השאר.

 

אם לחמור מגיע תודה, אז בטח שגם לבעלך/אשתך!

בפרשה אנחנו קוראים על אירוע מעט תמוה – בדרכו של בלעם לקלל את עם ישראל הוא רכב במרץ רב על אתונו. באמצע צעידתה במקום צר ותלול ראתה האתון מלאך שניצב בדרך ושבלעם עצמו לא ראה. בעוד האתון עצרה את הילוכה וכרעה על הארץ, בלעם הפליא בה את מכותיו, עד שבצורה ניסית הקב"ה פתח את פיה  והיא הטיפה לו מוסר על שהוא מכה אותה למרות שהיא הצילה אותו מנפילה לתהום ולמרות נאמנותה רבת השנים. בשלב הזה גם המלאך נגלה אליו והוא הוכיח אותו גם כן.

מדברי האתון לבלעם ניתן כמובן ללמוד ולהיזהר מהנטייה האנושית לקחת כמובנים מאליהם את הקרובים לנו ביותר. למרבה האבסורד, אנשים זרים שעוזרים לנו בדבר הפעוט ביותר זוכים להכרת תודה גדולה ולשבחים מרובים, בעוד מי שחי לצדנו, או שנמצא במגע יום-יומי אחר אתנו, נתפס לא אחת כחייב לנו את הטוב שהוא משפיע לנו ואנחנו לא עוצרים לחשוב, להוקיר ולהעריך את עשייתו. דבר זה נכון במיוחד ביחסי הורים וילדים וכמובן בזוגיות בין גבר ואשה.

יש לזכור שלא מגיע לנו שום דבר כמובן מאליו ושבן/בת זוגנו לא חייב לנו כלום. יש נשים שחושבות שתפקיד הגבר לשרת אותן ומאידך יש בעלים שחושבים שאשתם היא המשרתת הצמודה שלהם. זאת היא כמובן תפיסה שגויה על החיים שסופה פיצוץ. אין דבר כזה "מגיע לי". כשלוקחים את הצד השני כמובן מאליו ייתכן שבהתחלה הוא ישאב אל תוך התפקיד הזה, אך לבסוף הוא ימרוד ונפסיד אותו. לגיטימי לחלוטין לבקש בנימוס מבן/בת הזוג את שאנחנו צריכים ורוצים ולהסביר אחד לשני מהם ציפיותינו הכלליות, אולם במידה והן לא מתמלאות, לעולם אין לכעוס על שרצוננו לא סופק. בנוסף, אל לנו לשכוח את מילות הקסם "תודה" ו"בבקשה.

כשהעיניים פקוחות לראות את הטוב היום-יומי, שאנחנו זוכים לו, מתפתחת הערכה והכרת תודה שחיונית לכל קשר זוגי. כאשר לא מובן מאליו שבן/בת הזוג עושה עבורנו משהו אפשר באמת להכיר לו תודה אמיתית על מה שכן עושה ולהרגיש מאושרים שזכינו לפרטנר שכזה. מציאות הפוכה של תביעות הדדיות אינסופיות מולידה תסכולים, כעס, האשמות ולבסוף פרוד.

ה"דבק" המחבר של כל זוגיות טובה זה נתינת מחמאות הדדיות. יש כל כך הרבה על מה להחמיא. פשוט צריך לפתוח את העיניים ולראות את הטוב. בעלך הוריד בבוקר את הזבל לפח, שטף כלים או עבד שעות נוספות במשרד כדי לסגור את החודש? זה לא מובן מאליו! תגידי לו את זה, תספרי לו כמה את מעריכה ואוהבת אותו, שירי לו: "אתה תותח, אין, אין עליך, מתה עליך, אתה הגדול מכולם!!" אשתך גיהצה לך בבוקר לעבודה את החולצה שאתה אוהב, הלכה לעבוד למרות העומס עם הילדים ועוד הספיקה להכין להם ארוחה חמה? יש לך אשת חיל רצינית ביותר! תגיד לה את זה, תספר לה כמה אתה לא יכול בלעדיה, תן לה להרגיש מלכה. אישה, אף יותר מגבר, זקוקה כמו חמצן למחמאות של בעלה. תהיה גבר אמיתי ותיתן לה את מה שהיא כה צריכה.

יחד עם כל זאת, מוטב לזכור שמלאכת נתינת המחמאות מוטלת עלינו בלי קשר לשאלה האם גם בן זוגנו נותן גם לנו קומפלימנטים בעצמו. אסור לנו לנהל פינקסאות, לספור כמה ומתי פרגנו לנו ולפי זה לחשב את מידת החום ותשומת הלב שניתן בחזרה.

 

אל תציץ לי אל תוך האוהל בבקשה

אחת הברכות המפורסמות היא כאמור: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל". מהדברים עולה השאלה מה היה מיוחד כל כך במשכנות בני ישראל? פירושו של רש"י שופך אור ומלמד שפתחי אוהליהם של בני ישראל במדבר סודרו באופן כזה שהם לא היו אחד מול השני. באופן זה לא יכלו האנשים לראות מה נעשה באוהלי שכניהם ופרטיותם נשמרה. הנביא הגוי, אם כך, שיבח את כישרונם של היהודים בתכנון ערים, שכן הם הקפידו לשמור על צניעותם ועל פרטיות המרחב האישי שבה חיה משפחתם מכל מיני מציצנים וחטטנים. על כך מקפידה, אגב, גם ההלכה היהודית עד היום, בפסיקתה שאסור לאדם להציץ לבתים של אחרים ללא רשותם.

פרשנות נוספת לדבריו של רש"י היא שבעצם העובדה שהמרחב האישי של האנשים היה מוצנע, הדבר מנע משכניהם להביט אל תוך אוהליהם, לחשוב בטעות ש"הדשא של השכן ירוק יותר" (שכן זוהי נטייה אנושית) וכפועל יוצא לחיות את חייהם על סמך מה שאנשים אחרים עושים או לא עושים.

בני אדם בטבעם הם יצורים השוואתיים. רבות מההחלטות שלנו מתקבלות מתוך השיקול  של "מה יחשבו עלינו?" ו"כיצד הדבר יראה?". אנחנו בוחרים מקצוע על סמך ה"יוקרה" שלו, בוחרים מקום מגורים על סמך "מה שנחשב", מתלבשים לפי צו האופנה האחרון, לרוב נופשים יחד עם המוני ישראל במקומות אליהם כולם נוסעים ובמקרים לא מעטים אף בוחרים את בן/בת זוגנו לפי אמות מידה חברתיות. הלחץ "ללכת בתלם" ולהיות "כמו כולם" הוא גדול מאוד. גם מי שמגדיר עצמו כ"אינדיבידואליסט" לא אחת עושה זאת כדי לקבל הכרה ככזה מהסביבה. אילולא היינו מנסים להתאים את עצמנו לסטנדרטים של אנשים אחרים היינו יכולים לחסוך כל כך הרבה קינאה, טינה, מרירות ואכזבה. אילו היינו מתבוננים בעצמנו בלבד ומשיגים את שביכולתנו להשיג בלי להשוות את עצמנו לסביבה היינו הרבה יותר מאושרים. העובדה שבני ישראל השכילו לסדר את האוהלים בצורה כזו שתשמור על הדיסקרטיות והצניעות יצרה מצב נפלא בו כל אחד יכול היה להיות באמת הוא עצמו מבלי הלחץ החברתי להידמות לשכן ממול.

 
שבת שלום, ניר אביעד

יום חמישי, 20 ביוני 2013

פרשת "בלק" – לבעלך/אשתך כבר אמרת היום תודה?

בס"ד



רקע – על מכשף רשע שנכשל במשימתו
השנה היא השנה הארבעים ליציאת מצרים. בלק, מלך מואב, עקב בחרדה אחר מסע הכיבוש והניצחונות של עם ישראל בדרכו לארץ והוא חשש שעתה יגיע תורו. לאחר שטיכס עצה הוא שלח שליחים אל בלעם, הנביא והמכשף הרשע, כדי שיבוא לקלל את בני ישראל, ובכך יסלול את דרכו להביס אותם. בלעם, שהיה בעל כוחות נבואיים נעלים, אולם גם אדם שפל, תאב בצע ולא אמין, הסכים למשימה בחפץ לב לאחר שהובטח לו ממון ושלל רב. אותו מכשף ניסה מספר פעמים לקלל את בני ישראל, אולם הפלא ופלא - הקב"ה, בהשתלשלות אירועים מופלאה, סובב את הדברים כך שבכל פעם שבלעם פתח את פיו יצאו לו מהפה ברכות במקום קללות.
בין הברכות והנבואות, שנשמעו מפיו של בלעם, אנו מוצאים כמה עניינים נעלים ויסודיים במהות העם היהודי, כדוגמת: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – נבואה המבטאת את יחודו וסגולתו של העם, "לא הביט עוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל" – ביטוי ליחס והאהבה המיוחדת של ה' לעם ישראל, "הן עם כלביא יקום וכארי ישאג" – נבואה על כוחו העתידי של העם עם בוא הגאולה, "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב" – הנבואה על הגאולה ואחרית הימים, "מה טובו אוהליך יעקב ומשכנותיך ישראל" ועוד ברכות רבות ונוספות.
באירועי הפרשה ניתן למצוא מסרים נפלאים שיכולים לשמש אותנו במציאות חיינו גם היום וננסה להתמקד בכמה מהם.

אל תתייאש. בסוף הכול יתהפך לטובה!
בלק בן ציפור, מלך מואב, שהיה, כפי שעולה מהפרשה, שונא ישראל גדול, זכה בכל זאת שהפרשה תקרא על שמו והוא ייזכר לעולמי עד. הרבי מילובביץ כתב שהדבר קשור למהפך הגדול שמתגלה לנו בפרשה, עת הברכות נהפכות לקללות והרע שתכנן אותו רשע לעם ישראל נהפך לטוב גמור. יתר על כן, גם בגורלו האישי של בלק עצמו יש היפוך גדול ומפתיע – דווקא מביתו ושושלתו של אותו אנטישמי אכזר יצאה כמה מאות שנה מאוחר יותר רות המואבייה, אשר כידוע התגיירה והייתה סבתא רבא של דוד המלך – נצר למשיח.
במוטיב של ההיפוך והשינוי, כפי שכאמור עולה מהפרשה, יש מסר חשוב ביותר שיכול וצריך לשמש כל אחד מאתנו כאן ועכשיו - אסור להתייאש, אסור לעולם להרים ידיים. גם אם אנחנו נמצאים בסיטואציות חיים קשות ומורכבות תמיד יש תקווה לשיפור ושינוי. חז"ל ניסחו זאת היטב באומרם: "אל תתייאש מן הפורענות" (פרקי אבות) וגם ''אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים'' (התלמוד הבבלי).
התורה היא השורש הרוחני לכל מה שמשתלשל אח"כ בעולם, ועל כן יש לזכור שהסיפור על בלק ובלעם אינו סתם כעוד סרט פנטזיה של וולט-דיסני עם סוף טוב בו הנסיכה והנסיך צועדים שלובי ידיים אל עבר השקיעה. מדובר ממש בסיפור של החיים שלנו. ההיפוך עליו נקרא השבת בפרשה הוא חוק רוחני שתמיד היה קיים ותמיד יהיה קיים במציאות, לפיו דווקא מהקושי צומח הטוב הכי מתוק. הבנה זו משנה לחלוטין את התפיסה שלנו ביחס לקשים, מכאובים, מניעות וסבל שאנחנו עוברים וחווים. כמו בפרשה כך גם בחיינו – דווקא אחרי מאמץ, אחרי מכשול ואחרי נפילה ממתינה לנו התרוממות נפלאה. גם אצלנו, כמו אצל בלעם - מהקללה צומחת ברכה. עכשיו כל שנותר לנו לעשות הוא לפתוח את העיניים ולראות שאכן המציאות בנויה ועובדת כך. שלום חנוך, באחד משיריו היפים, שר "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", ובכך הוא אומר לנו שכמו בטבע, כך גם בחיים שלנו - ברגע שבו נדמה שהכול אבוד, דווקא אז אנו מוזמנים להתמלא באופטימיות, שכן מהנקודה האפילה ביותר בהכרח מובטח לנו שיפציע האור.
לפעמים המהפך של הרע לטוב הוא מוחשי וגלוי לנו. במקרים האלה קל לנו כמובן הרבה יותר להתפעם מכוחו של הבורא ולראות כיצד התהליך שעברנו בסופו של דבר היה לטובתנו ועזר לנו להתבגר ולהתחשל, אולם האתגר האמיתי הוא כמובן לעשות זאת גם אם הסוף לא היה כפי שציפינו. בבסיס האמונה היהודית עומדת ההנחה שגם אם אנחנו לא רואים את הטוב המיוחל, וגם אם בעיני הבשר ודם שלנו המציאות איומה ונוראה ומה שייחלנו לו לא קרה (כדוגמת אדם שחלה במחלה ובסופה הוא נפטר ולא נרפא) – גם אז עלינו להאמין שהיד המכוונת, שמנהלת את העולם, יודעת מה היא עושה ותכלית פעולתה הוא טוב גמור.
בהקשר הזה, מוכר הביטוי: "כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא - לְטַב עָבִיד", שפרושו "כל מה שעושה הקב"ה - לטובה הוא עושה זאת". מקורו של הביטוי הוא בגמרא שם מובא סיפור על רבי עקיבא, אשר הלך בדרך והגיע לעיר אחת, שתושביה סירבו לארחו. הוא לא הבין מדוע 'זכה' ליחס שכזה, אולם אמר לעצמו: "כל מה שעושה הקב"ה לאדם - זה לטובתו". הלך רבי עקיבא ושכב לישון בשדות, כאשר היו עמו תרנגולת (להעיר אותו מהשינה), חמור (לשאת משאות) ונר (כדי להאיר לו). באה רוח וכיבתה את הנר, חתול שאכל את התרנגול ואריה שטרף את החמור, כאשר גם אחרי מאורעות מייאשים אלה המשיך רבי עקיבא ואמר "כל מה שעושה הקב"ה – לטובה הוא עושה". באותו לילה באה פלוגה צבאית לעיר, פשטה עליה, היכתה ושבתה את תושביה, ובכך הובהר לו שכל המקרים המצערים הללו - היו למעשה לטובתו, שכן הוא ניצל מעצם העובדות שהוא לא היה בעיר, שנרו כבה ולא זיהו אותו ושחמורו ותרנגולו נטרפו והם לא עשו רעש שהיה יכול להסגירו. בהתאם לדברי הגמרא נפסק בשולחן ערוך: "לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד". פסיקה זו עוררה תמיהה גדולה מהסיבה שספר השולחן ערוך עוסק יותר בענייני הלכה ופחות בענייני השקפה ואמונה, אולם הובן שתפיסה זו היא כה בסיסית במארג האמונה היהודית, עד שהיה מקום שגם ספר ההלכה המרכזי יתייחס אליה כתפיסה מחייבת.
אודי דוידי שר בשירו המקסים: "לא הכול טוב, אבל הכול לטובה". רעיון זה בעצם מבטא את התובנה שבאומרנו ש"הכל לטובה" אנחנו מאמינים שמטרת כל התמונה בכללותה היא עשיית טוב ומגמתה חיובית, יחד עם ההבנה שאמירה זו לא סותרת את העובדה שבתוך המגמה הכללית של החיים יש גם פרטים שכל אחד מהם בפני עצמו יכול להיות שלילי ולהרגיש כרע גמור. רק אם היו לנו עיניים אלוקיות היינו יכולים לראות שלמרות שהסיטואציה/הפרט עצמם שליליים הם שייכים לכלל שהוא טוב. אדם מאמין אומר לעצמו שהוא אולי לא מבין כעת איך מה שקורה זה אכן לטובה, אולם אין זה אומר שזה לא כך. לא מדובר בעצימת עיניים או חלילה בהתעלמות מהמציאות, אלא בהכרה שיש בעולם כוחות שאנחנו לא בהכרח מבינים אותם.
מעבר לכך, תפקידו של החיסרון לבנות בנו את ההשתוקקות ואת ההערכה לטוב. הנפש שלנו בנויה בצורה כזו שאנחנו מעריכים את ה"יש" בעיקר אחרי ה"אין". הדרך להתחזק באמונה באותם מצבים שה"אין" דומיננטי הוא לזכור את הכיוון והמגמה הכלליים של פעולותינו ומטרותינו. הדבר דומה לאדם שנוסע באוטובוס או ברכבת כדי לפגוש חבר קרוב ואהוב שלא ראה שנים רבות ובמהלך הנסיעה הוא סובל מכל מיני הפרעות קטנות שמציקות לו, כדוגמת שהמשענת לא נוחה, שהשתייה לא קרה מספיק ושמעט צפוף. אותו אדם יכול להתלונן, לקטר ולסבול כל הדרך, אולם מאידך הוא יכול להתעלם מכל זאת ולזכור את הפגישה המשמחת שמחכה לו בסוף הנסיעה ושבגללה הוא בכל יצא אל המסע. אם זוכרים את המטרה הגדולה כל הקשיים בדרך נהיים קטנים הרבה יותר.

כל שנכתב פה עד עכשיו עבור רבים יכול להיתפס לכל היותר כתאוריה נחמדה. השאלה הגדולה היא כיצד מתמודדים בזמן הקושי עצמו, כיצד הופכים את הקללה לברכה ואת הצער לקרש מקפצה? רבי נחמן לימד אותנו סוד נפלא ועצה פרקטית ביותר. לדבריו, הקב"ה מבקש מאתנו את העוד אקסטרה מאמץ קטן, את ההתעקשות לדבוק בטוב לעוד רגע קט גם אם כל התנאים מסביב קוראים לנו לנהוג אחרת. כל אחד נתקל בסיטואציות שבהן היצר הרע קורה לו ליפול לייאוש ועצבות ועל פניו יש לו את "כל הסיבות הכי לגיטימיות שבעולם" למה להרגיש כך. נקודת ההיפוך, אותה "ישועת השם כהרף עין", מתרחשת רק אחרי שאנחנו מתנגדים בתוכנו לכוח הגרביטציה שרוצה למשוך את הרגש והנפש שלנו למטה, וממשיכים להאמין, לעשות טוב ולחייך. כך לדוגמא, אדם שמחכה זמן רב לזיווג ורוחו נוטה ליפול – שימשיך להאמין (וכמובן להשתדל) שבן/בת זוגו מחכה ממש מעבר לפינה והוא יראה ישועות, גבר/אישה שממש רוצים לכעוס על בן/בת זוגם או להגיד הערה מעליבה – שיתאפקו עוד קצת ויראו כיצד פתאום זווית הראייה שלהם משתנה ומה שקודם לכן הרתיח אותם לא כל כך נורא בעצם, אדם שסובל מחולי גופני ובעקבות כך מצב רוחו בשפל – שיעודד את עצמו בכוח עוד כמה רגעים ופתאום יגלה בעצמו עוצמות גנוזות שיכולות לרפא ממש כל מחלה. כל שאנחנו נדרשים אליו זה את הטיפונת מאמץ לשמור על רוח טובה מעבר לגבול הקיים שלנו. אם נצליח בזה הקב"ה בכבודו ובעצמו כבר יסייע בידינו לעשות את השאר.

אם לחמור מגיע תודה, אז בטח שגם לבעלך/אשתך!
בפרשה אנחנו קוראים על אירוע מעט תמוה – בדרכו של בלעם לקלל את עם ישראל הוא רכב במרץ רב על אתונו. באמצע צעידתה במקום צר ותלול ראתה האתון מלאך שניצב בדרך ושבלעם עצמו לא ראה. בעוד האתון עצרה את הילוכה וכרעה על הארץ, בלעם הפליא בה את מכותיו, עד שבצורה ניסית הקב"ה פתח את פיה והיא הטיפה לו מוסר על שהוא מכה אותה למרות שהיא הצילה אותו מנפילה לתהום ולמרות נאמנותה רבת השנים. בשלב הזה גם המלאך נגלה אליו והוא הוכיח אותו גם כן.
מדברי האתון לבלעם ניתן כמובן ללמוד ולהיזהר מהנטייה האנושית לקחת כמובנים מאליהם את הקרובים לנו ביותר. למרבה האבסורד, אנשים זרים שעוזרים לנו בדבר הפעוט ביותר זוכים להכרת תודה גדולה ולשבחים מרובים, בעוד מי שחי לצדנו, או שנמצא במגע יום-יומי אחר אתנו, נתפס לא אחת כחייב לנו את הטוב שהוא משפיע לנו ואנחנו לא עוצרים לחשוב, להוקיר ולהעריך את עשייתו. דבר זה נכון במיוחד ביחסי הורים וילדים וכמובן בזוגיות בין גבר ואשה.
יש לזכור שלא מגיע לנו שום דבר כמובן מאליו ושבן/בת זוגנו לא חייב לנו כלום. יש נשים שחושבות שתפקיד הגבר לשרת אותן ומאידך יש בעלים שחושבים שאשתם היא המשרתת הצמודה שלהם. זאת היא כמובן תפיסה שגויה על החיים שסופה פיצוץ. אין דבר כזה "מגיע לי". כשלוקחים את הצד השני כמובן מאליו ייתכן שבהתחלה הוא ישאב אל תוך התפקיד הזה, אך לבסוף הוא ימרוד ונפסיד אותו. לגיטימי לחלוטין לבקש בנימוס מבן/בת הזוג את שאנחנו צריכים ורוצים ולהסביר אחד לשני מהם ציפיותינו הכלליות, אולם במידה והן לא מתמלאות, לעולם אין לכעוס על שרצוננו לא סופק. בנוסף, אל לנו לשכוח את מילות הקסם "תודה" ו"בבקשה.
כשהעיניים פקוחות לראות את הטוב היום-יומי, שאנחנו זוכים לו, מתפתחת הערכה והכרת תודה שחיונית לכל קשר זוגי. כאשר לא מובן מאליו שבן/בת הזוג עושה עבורנו משהו אפשר באמת להכיר לו תודה אמיתית על מה שכן עושה ולהרגיש מאושרים שזכינו לפרטנר שכזה. מציאות הפוכה של תביעות הדדיות אינסופיות מולידה תסכולים, כעס, האשמות ולבסוף פרוד.
הרב שלמה אבינר מלמד כי ה"דבק" המחבר של כל זוגיות טובה זה נתינת מחמאות הדדיות. יש כל כך הרבה על מה להחמיא. פשוט צריך לפתוח את העיניים ולראות את הטוב. בעלך הוריד בבוקר את הזבל לפח, שטף כלים או עבד שעות נוספות במשרד כדי לסגור את החודש? זה לא מובן מאליו! תגידי לו את זה, תספרי לו כמה את מעריכה ואוהבת אותו, שירי לו: "אתה תותח, אין, אין עליך, מתה עליך, אתה הגדול מכולם!!" אשתך גיהצה לך בבוקר לעבודה את החולצה שאתה אוהב, הלכה לעבוד למרות העומס עם הילדים ועוד הספיקה להכין להם ארוחה חמה? יש לך אשת חיל רצינית ביותר! תגיד לה את זה, תספר לה כמה אתה לא יכול בלעדיה, תן לה להרגיש מלכה. אישה, אף יותר מגבר, זקוקה כמו חמצן למחמאות של בעלה. תהיה גבר אמיתי ותיתן לה את מה שהיא כה צריכה.
יחד עם כל זאת, מוטב לזכור שמלאכת נתינת המחמאות מוטלת עלינו בלי קשר לשאלה האם גם בן זוגנו נותן גם לנו קומפלימנטים בעצמו. אסור לנו לנהל פינקסאות, לספור כמה ומתי פרגנו לנו ולפי זה לחשב את מידת החום ותשומת הלב שניתן בחזרה.

אל תציץ לי אל תוך האוהל בבקשה
אחת הברכות המפורסמות היא כאמור: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל". מהדברים עולה השאלה מה היה מיוחד כל כך במשכנות בני ישראל? פירושו של רש"י שופך אור ומלמד שפתחי אוהליהם של בני ישראל במדבר סודרו באופן כזה שהם לא היו אחד מול השני. באופן זה לא יכלו האנשים לראות מה נעשה באוהלי שכניהם ופרטיותם נשמרה. הנביא הגוי, אם כך, שיבח את כישרונם של היהודים בתכנון ערים, שכן הם הקפידו לשמור על צניעותם ועל פרטיות המרחב האישי שבה חיה משפחתם מכל מיני מציצנים וחטטנים. על כך מקפידה, אגב, גם ההלכה היהודית עד היום, בפסיקתה שאסור לאדם להציץ לבתים של אחרים ללא רשותם.
פרשנות נוספת לדבריו של רש"י היא שבעצם העובדה שהמרחב האישי של האנשים היה מוצנע, הדבר מנע משכניהם להביט אל תוך אוהליהם, לחשוב בטעות ש"הדשא של השכן ירוק יותר" (שכן זוהי נטייה אנושית) וכפועל יוצא לחיות את חייהם על סמך מה שאנשים אחרים עושים או לא עושים.
בני אדם בטבעם הם יצורים השוואתיים. רבות מההחלטות שלנו מתקבלות מתוך השיקול של "מה יחשבו עלינו?" ו"כיצד הדבר יראה?". אנחנו בוחרים מקצוע על סמך ה"יוקרה" שלו, בוחרים מקום מגורים על סמך "מה שנחשב", מתלבשים לפי צו האופנה האחרון, לרוב נופשים יחד עם המוני ישראל במקומות אליהם כולם נוסעים ובמקרים לא מעטים אף בוחרים את בן/בת זוגנו לפי אמות מידה חברתיות. הלחץ "ללכת בתלם" ולהיות "כמו כולם" הוא גדול מאוד. גם מי שמגדיר עצמו כ"אינדיבידואליסט" לא אחת עושה זאת כדי לקבל הכרה ככזה מהסביבה. אילולא היינו מנסים להתאים את עצמנו לסטנדרטים של אנשים אחרים היינו יכולים לחסוך כל כך הרבה קינאה, טינה, מרירות ואכזבה. אילו היינו מתבוננים בעצמנו בלבד ומשיגים את שביכולתנו להשיג בלי להשוות את עצמנו לסביבה היינו הרבה יותר מאושרים. העובדה שבני ישראל השכילו לסדר את האוהלים בצורה כזו שתשמור על הדיסקרטיות והצניעות יצרה מצב נפלא בו כל אחד יכול היה להיות באמת הוא עצמו מבלי הלחץ החברתי להידמות לשכן ממול.

שבת שלום, ניר אביעד

יום שלישי, 3 ביולי 2012

פרשת "בלק" – תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר

בס"ד


רקע – על מכשף רשע שנכשל במשימתו
השנה היא השנה הארבעים ליציאת מצרים. בלק, מלך מואב, עקב בחרדה אחר מסע הכיבוש והניצחונות של עם ישראל בדרכו לארץ והוא חשש שעתה יגיע תורו. לאחר שטיכס עצה הוא שלח שליחים אל בלעם, הנביא והמכשף הרשע, כדי שיבוא לקלל את בני ישראל, ובכך יסלול את דרכו להביס אותם. בלעם, שהיה בעל כוחות נבואיים נעלים, אולם גם אדם שפל, תאב בצע ולא אמין, הסכים למשימה בחפץ לב לאחר שהובטח לו ממון ושלל רב. אותו מכשף ניסה מספר פעמים לקלל את בני ישראל, אולם הפלא ופלא – הקב"ה, בהשתלשלות אירועים מופלאה, סובב את הדברים כך שבכל פעם שבלעם פתח את פיו יצאו לו מהפה ברכות במקום קללות.
בין הברכות והנבואות, שנשמעו מפיו של בלעם, אנו מוצאים כמה עניינים נעלים ויסודיים במהות העם היהודי, כדוגמת: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – נבואה המבטאת את יחודו וסגולתו של העם, "לא הביט עוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל" – ביטוי ליחס והאהבה המיוחדת של ה' לעם ישראל, "הן עם כלביא יקום וכארי ישאג" – נבואה על כוחו העתידי של העם עם בוא הגאולה, "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב" – הנבואה על הגאולה ואחרית הימים, "מה טובו אוהליך יעקב ומשכנותיך ישראל" ועוד ברכות רבות ונוספות.
באירועי הפרשה ניתן למצוא מסרים נפלאים שיכולים לשמש אותנו במציאות חיינו גם היום וננסה להתמקד בכמה מהם.

אל תתייאש. בסוף הכול יתהפך לטובה!
בלק בן ציפור, מלך מואב, שהיה, כפי שעולה מהפרשה, שונא ישראל גדול, זכה בכל זאת שהפרשה תקרא על שמו והוא ייזכר לעולמי עד. הרבי מילובביץ כתב שהדבר קשור למהפך הגדול שמתגלה לנו בפרשה, עת הברכות נהפכות לקללות והרע שתכנן אותו רשע לעם ישראל נהפך לטוב גמור. יתר על כן, גם בגורלו האישי של בלק עצמו יש היפוך גדול ומפתיע – דווקא מביתו ושושלתו של אותו אנטישמי אכזר יצאה כמה מאות שנה מאוחר יותר רות המואבייה, אשר כידוע התגיירה והייתה סבתא רבא של דוד המלך – נצר למשיח.
במוטיב של ההיפוך והשינוי, כפי שכאמור עולה מהפרשה, יש מסר חשוב ביותר שיכול וצריך לשמש כל אחד מאתנו כאן ועכשיו – אסור להתייאש, אסור לעולם להרים ידיים. גם אם אנחנו נמצאים בסיטואציות חיים קשות ומורכבות תמיד יש תקווה לשיפור ושינוי. חז"ל ניסחו זאת היטב באומרם: "אל תתייאש מן הפורענות" (פרקי אבות) וגם ''אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים'' (התלמוד הבבלי).
התורה היא השורש הרוחני לכל מה שמשתלשל אח"כ בעולם, ועל כן יש לזכור שהסיפור על בלק ובלעם אינו סתם כעוד סרט פנטזיה של וולט-דיסני עם סוף טוב בו הנסיכה והנסיך צועדים שלובי ידיים אל עבר השקיעה. מדובר ממש בסיפור של החיים שלנו. ההיפוך עליו נקרא השבת בפרשה הוא חוק רוחני שתמיד היה קיים ותמיד יהיה קיים במציאות, לפיו דווקא מהקושי צומח הטוב הכי מתוק. הבנה זו משנה לחלוטין את התפיסה שלנו ביחס לקשים, מכאובים, מניעות וסבל שאנחנו עוברים וחווים. כמו בפרשה כך גם בחיינו – דווקא אחרי מאמץ, אחרי מכשול ואחרי נפילה ממתינה לנו התרוממות נפלאה. גם אצלנו, כמו אצל בלעם – מהקללה צומחת ברכה. עכשיו כל שנותר לנו לעשות הוא לפתוח את העיניים ולראות שאכן המציאות בנויה ועובדת כך. שלום חנוך, באחד משיריו היפים, שר "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", ובכך הוא אומר לנו שכמו בטבע, כך גם בחיים שלנו – ברגע שבו נדמה שהכול אבוד, דווקא אז אנו מוזמנים להתמלא באופטימיות, שכן מהנקודה האפילה ביותר בהכרח מובטח לנו שיפציע האור.
לפעמים המהפך של הרע לטוב הוא מוחשי וגלוי לנו. במקרים האלה קל לנו כמובן הרבה יותר להתפעם מכוחו של הבורא ולראות כיצד התהליך שעברנו בסופו של דבר היה לטובתנו ועזר לנו להתבגר ולהתחשל, אולם האתגר האמיתי הוא כמובן לעשות זאת גם אם הסוף לא היה כפי שציפינו. בבסיס האמונה היהודית עומדת ההנחה שגם אם אנחנו לא רואים את הטוב המיוחל, וגם אם בעיני הבשר ודם שלנו המציאות איומה ונוראה ומה שייחלנו לו לא קרה (כדוגמת אדם שחלה במחלה ובסופה הוא נפטר ולא נרפא) – גם אז עלינו להאמין שהיד המכוונת, שמנהלת את העולם, יודעת מה היא עושה ותכלית פעולתה הוא טוב גמור.
אודי דוידי שר בשירו המקסים: "לא הכול טוב, אבל הכול לטובה". רעיון זה בעצם מבטא את התובנה שבאומרנו ש"הכל לטובה" אנחנו מאמינים שמטרת כל התמונה בכללותה היא עשיית טוב ומגמתה חיובית, יחד עם ההבנה שאמירה זו לא סותרת את העובדה שבתוך המגמה הכללית של החיים יש גם פרטים שכל אחד מהם בפני עצמו יכול להיות שלילי ולהרגיש כרע גמור. רק אם היו לנו עיניים אלוקיות היינו יכולים לראות שלמרות שהסיטואציה/הפרט עצמם שליליים הם שייכים לכלל שהוא טוב. אדם מאמין אומר לעצמו שהוא אולי לא מבין כעת איך מה שקורה זה אכן לטובה, אולם אין זה אומר שזה לא כך. לא מדובר בעצימת עיניים או חלילה בהתעלמות מהמציאות, אלא בהכרה שיש בעולם כוחות שאנחנו לא בהכרח מבינים אותם.
מעבר לכך, תפקידו של החיסרון לבנות בנו את ההשתוקקות ואת ההערכה לטוב. הנפש שלנו בנויה בצורה כזו שאנחנו מעריכים את ה"יש" בעיקר אחרי ה"אין". הדרך להתחזק באמונה באותם מצבים שה"אין" דומיננטי הוא לזכור את הכיוון והמגמה הכלליים של פעולותינו ומטרותינו. הדבר דומה לאדם שנוסע באוטובוס או ברכבת כדי לפגוש חבר קרוב ואהוב שלא ראה שנים רבות ובמהלך הנסיעה הוא סובל מכל מיני הפרעות קטנות שמציקות לו, כדוגמת שהמשענת לא נוחה, שהשתייה לא קרה מספיק ושמעט צפוף. אותו אדם יכול להתלונן, לקטר ולסבול כל הדרך, אולם מאידך הוא יכול להתעלם מכל זאת ולזכור את הפגישה המשמחת שמחכה לו בסוף הנסיעה ושבגללה הוא בכל יצא אל המסע. אם זוכרים את המטרה הגדולה כל הקשיים בדרך נהיים קטנים הרבה יותר.

כל שנכתב פה עד עכשיו עבור רבים יכול להיתפס לכל היותר כתאוריה נחמדה. השאלה הגדולה היא כיצד מתמודדים בזמן הקושי עצמו, כיצד הופכים את הקללה לברכה ואת הצער לקרש מקפצה? רבי נחמן לימד אותנו סוד נפלא ועצה פרקטית ביותר. לדבריו, הקב"ה מבקש מאתנו את העוד אקסטרה מאמץ קטן, את ההתעקשות לדבוק בטוב לעוד רגע קט גם אם כל התנאים מסביב קוראים לנו לנהוג אחרת. כל אחד נתקל בסיטואציות שבהן היצר הרע קורה לו ליפול לייאוש ועצבות ועל פניו יש לו את "כל הסיבות הכי לגיטימיות שבעולם" למה להרגיש כך. נקודת ההיפוך, אותה "ישועת השם כהרף עין", מתרחשת רק אחרי שאנחנו מתנגדים בתוכנו לכוח הגרביטציה שרוצה למשוך את הרגש והנפש שלנו למטה, וממשיכים להאמין, לעשות טוב ולחייך. כך לדוגמא, אדם שמחכה זמן רב לזיווג ורוחו נוטה ליפול – שימשיך להאמין (וכמובן להשתדל) שבן/בת זוגו מחכה ממש מעבר לפינה והוא יראה ישועות, גבר/אישה שממש רוצים לכעוס על בן/בת זוגם או להגיד הערה מעליבה – שיתאפקו עוד קצת ויראו כיצד פתאום זווית הראייה שלהם משתנה ומה שקודם לכן הרתיח אותם לא כל כך נורא בעצם, אדם שסובל מחולי גופני ובעקבות כך מצב רוחו בשפל – שיעודד את עצמו בכוח עוד כמה רגעים ופתאום יגלה בעצמו עוצמות גנוזות שיכולות לרפא ממש כל מחלה. כל שאנחנו נדרשים אליו זה את הטיפונת מאמץ לשמור על רוח טובה מעבר לגבול הקיים שלנו. אם נצליח בזה הקב"ה בכבודו ובעצמו כבר יסייע בידינו לעשות את השאר.

אם לחמור מגיע תודה, אז בטח שגם לבעלך/אשתך!
בפרשה אנחנו קוראים על אירוע מעט תמוה – בדרכו של בלעם לקלל את עם ישראל הוא רכב במרץ רב על אתונו. באמצע צעידתה במקום צר ותלול ראתה האתון מלאך שניצב בדרך ושבלעם עצמו לא ראה. בעוד האתון עצרה את הילוכה וכרעה על הארץ, בלעם הפליא בה את מכותיו, עד שבצורה ניסית הקב"ה פתח את פיה והיא הטיפה לו מוסר על שהוא מכה אותה למרות שהיא הצילה אותו מנפילה לתהום ולמרות נאמנותה רבת השנים. בשלב הזה גם המלאך נגלה אליו והוא הוכיח אותו גם כן.
מהתקרית אנחנו לומדים בראש ובראשונה שחמור שמדבר לא קיים רק בסרט "שרק", ושהסבתא רבה של החמור המיתולוגי מהסרט הייתה כנראה אתונו של בלעם. מעבר לכך, מדברי האתון לבלעם ניתן כמובן ללמוד ולהיזהר מהנטייה האנושית לקחת כמובנים מאליהם את הקרובים לנו ביותר. למרבה האבסורד, אנשים זרים שעוזרים לנו בדבר הפעוט ביותר זוכים להכרת תודה גדולה ולשבחים מרובים, בעוד מי שחי לצדנו, או שנמצא במגע יום-יומי אחר אתנו, נתפס לא אחת כחייב לנו את הטוב שהוא משפיע לנו ואנחנו לא עוצרים לחשוב, להוקיר ולהעריך את עשייתו. דבר זה נכון במיוחד ביחסי הורים וילדים וכמובן בזוגיות בין גבר ואשה.
יש לזכור שלא מגיע לנו שום דבר כמובן מאליו ושבן/בת זוגנו לא חייב לנו כלום. יש נשים שחושבות שתפקיד הגבר לשרת אותן ומאידך יש בעלים שחושבים שאשתם היא המשרתת הצמודה שלהם. זאת היא כמובן תפיסה שגויה על החיים שסופה פיצוץ. אין דבר כזה "מגיע לי". כשלוקחים את הצד השני כמובן מאליו ייתכן שבהתחלה הוא ישאב אל תוך התפקיד הזה, אך לבסוף הוא ימרוד ונפסיד אותו. לגיטימי לחלוטין לבקש בנימוס מבן/בת הזוג את שאנחנו צריכים ורוצים ולהסביר אחד לשני מהם ציפיותינו הכלליות, אולם במידה והן לא מתמלאות, לעולם אין לכעוס על שרצוננו לא סופק. בנוסף, אל לנו לשכוח את מילות הקסם "תודה" ו"בבקשה". זה לא מובן מאליו שהגבר עובד שעות רבות כדי לממן את צרכי המשפחה ולא מובן מאליו שמחכה לו בשובו הביתה ארוחה חמה ומושקעת. כשהעיניים פקוחות לראות את הטוב היום-יומי, שאנחנו זוכים לו, מתפתחת הערכה והכרת תודה שחיונית לכל קשר זוגי. כאשר לא מובן מאליו שבן/בת הזוג עושה עבורנו משהו אפשר באמת להכיר לו תודה אמיתית על מה שכן עושה ולהרגיש מאושרים שזכינו לפרטנר שכזה. מציאות הפוכה של תביעות הדדיות אינסופיות מולידה תסכולים, כעס, האשמות ולבסוף פרוד.
הרב שלמה אבינר מלמד כי ה"דבק" המחבר של כל זוגיות טובה זה נתינת מחמאות הדדיות. יש כל כך הרבה על מה להחמיא. פשוט צריך לפתוח את העיניים ולראות את הטוב. בעלך הוריד בבוקר את הזבל לפח, שטף כלים או עבד שעות נוספות במשרד כדי לסגור את החודש? זה לא מובן מאליו! תגידי לו את זה, תספרי לו כמה את מעריכה ואוהבת אותו, שירי לו: "אתה תותח, אין, אין עליך, מתה עליך, אתה הגדול מכולם!!" אשתך גיהצה לך בבוקר לעבודה את החולצה שאתה אוהב, הלכה לעבוד למרות העומס עם הילדים ועוד הספיקה להכין להם ארוחה חמה? יש לך אשת חיל רצינית ביותר! תגיד לה את זה, תספר לה כמה אתה לא יכול בלעדיה, תן לה להרגיש מלכה. אישה, אף יותר מגבר, זקוקה כמו חמצן למחמאות של בעלה. תהיה גבר אמיתי ותיתן לה את מה שהיא כה צריכה.
יחד עם כל זאת, מוטב לזכור שמלאכת נתינת המחמאות מוטלת עלינו בלי קשר לשאלה האם גם בן זוגנו נותן גם לנו קומפלימנטים בעצמו. אסור לנו לנהל פינקסאות, לספור כמה ומתי פרגנו לנו ולפי זה לחשב את מידת החום ותשומת הלב שניתן בחזרה.

אל תציץ לי אל תוך האוהל בבקשה
אחת הברכות המפורסמות היא כאמור: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל". מהדברים עולה השאלה מה היה מיוחד כל כך במשכנות בני ישראל? פירושו של רש"י שופך אור ומלמד שפתחי אוהליהם של בני ישראל במדבר סודרו באופן כזה שהם לא היו אחד מול השני. באופן זה לא יכלו האנשים לראות מה נעשה באוהלי שכניהם ופרטיותם נשמרה. הנביא הגוי, אם כך, שיבח את כישרונם של היהודים בתכנון ערים, שכן הם הקפידו לשמור על צניעותם ועל פרטיות המרחב האישי שבה חיה משפחתם מכל מיני מציצנים וחטטנים. על כך אמור חז"ל: "אין הברכה שריה אלא בסמוי מהעין". פרשנות נוספת לדבריו של רש"י היא שבעצם העובדה שהמרחב האישי של האנשים היה מוצנע, הדבר מנע משכניהם להביט אל תוך אוהליהם, לחשוב בטעות ש"הדשא של השכן ירוק יותר" (שכן זוהי נטייה אנושית) וכפועל יוצא לחיות את חייהם על סמך מה שאנשים אחרים עושים או לא עושים.
בני אדם בטבעם הם יצורים השוואתיים. רבות מההחלטות שלנו מתקבלות מתוך השיקול של "מה יחשבו עלינו?" ו"כיצד הדבר יראה?". אנחנו בוחרים מקצוע על סמך ה"יוקרה" שלו, בוחרים מקום מגורים על סמך "מה שנחשב", מתלבשים לפי צו האופנה האחרון, לרוב נופשים יחד עם המוני ישראל במקומות אליהם כולם נוסעים ובמקרים לא מעטים אף בוחרים את בן/בת זוגנו לפי אמות מידה חברתיות. הלחץ "ללכת בתלם" ולהיות "כמו כולם" הוא גדול מאוד. גם מי שמגדיר עצמו כ"אינדיבידואליסט" לא אחת עושה זאת כדי לקבל הכרה ככזה מהסביבה. אילולא היינו מנסים להתאים את עצמנו לסטנדרטים של אנשים אחרים היינו יכולים לחסוך כל כך הרבה קינאה, טינה, מרירות ואכזבה. אילו היינו מתבוננים בעצמנו בלבד ומשיגים את שביכולתנו להשיג בלי להשוות את עצמנו לסביבה היינו הרבה יותר מאושרים. העובדה שבני ישראל השכילו לסדר את האוהלים בצורה כזו שתשמור על הדיסקרטיות והצניעות יצרה מצב נפלא בו כל אחד יכול היה להיות באמת הוא עצמו מבלי הלחץ החברתי להידמות לשכן ממול.

שבת שלום, ניר אביעד

יום שלישי, 5 ביולי 2011

פרשת "בלק" – לא הכול טוב, אבל הכול לטובה

בס"ד

רקע – על מכשף רשע שנכשל במשימתו
השנה היא השנה הארבעים ליציאת מצרים. בלק, מלך מואב, עקב בחרדה אחר מסע הכיבוש והניצחונות של עם ישראל בדרכו לארץ והוא חשש שעתה יגיע תורו. לאחר שטיכס עצה הוא שלח שליחים אל בלעם, הנביא והמכשף הרשע, כדי שיבוא לקלל את בני ישראל, ובכך יסלול את דרכו להביס אותם. בלעם, שהיה בעל כוחות נבואיים נעלים, אולם גם אדם שפל, תאב בצע ולא אמין, הסכים למשימה בחפץ לב לאחר שהובטח לו ממון ושלל רב. אותו מכשף ניסה מספר פעמים לקלל את בני ישראל, אולם הפלא ופלא – הקב"ה, בהשתלשלות אירועים מופלאה, סובב את הדברים כך שבכל פעם שבלעם פתח את פיו יצאו לו מהפה ברכות במקום קללות.
בין הברכות והנבואות, שנשמעו מפיו של בלעם, אנו מוצאים כמה עניינים נעלים ויסודיים במהות העם היהודי, כדוגמת: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – נבואה המבטאת את יחודו וסגולתו של העם, "לא הביט עוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל" – ביטוי ליחס והאהבה המיוחדת של ה' לעם ישראל, "הן עם כלביא יקום וכארי ישאג" – נבואה על כוחו העתידי של העם עם בוא הגאולה, "מה טובו אוהליך יעקב ומשכנותיך ישראל", ועוד ברכות רבות ונוספות.
באירועי הפרשה ניתן למצוא מסרים נפלאים שיכולים לשמש אותנו במציאות חיינו גם היום וננסה להתמקד בכמה מהם.

אל תתייאש. בסוף הכול יתהפך לטובה!
בלק בן ציפור, מלך מואב, שהיה, כפי שעולה מהפרשה, שונא ישראל גדול, זכה בכל זאת שהפרשה תקרא על שמו והוא ייזכר לעולמי עד. הרבי מילובביץ כתב שהדבר קשור למהפך הגדול שמתגלה לנו בפרשה, עת הברכות נהפכות לקללות והרע שתכנן אותו רשע לעם ישראל נהפך לטוב גמור. יתר על כן, גם בגורלו האישי של בלק עצמו יש היפוך גדול ומפתיע – דווקא מביתו ושושלתו של אותו אנטישמי אכזר יצאה כמה מאות שנה מאוחר יותר רות המואבייה, אשר כידוע התגיירה והיתה סבתא רבא של דוד המלך – נצר למשיח.
במוטיב של ההיפוך והשינוי, כפי שכאמור עולה מהפרשה, יש מסר חשוב ביותר שיכול וצריך לשמש כל אחד מאתנו כאן ועכשיו – אסור להתייאש, אסור לעולם להרים ידיים. גם אם אנחנו נמצאים בסיטואציות חיים קשות ומורכבות תמיד יש תקווה לשיפור ושינוי. חז"ל ניסחו זאת היטב באומרם: "אל תתייאש מן הפורענות" (פרקי אבות) וגם ''אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים'' (התלמוד הבבלי).
התורה היא השורש הרוחני לכל מה שמשתלשל אח"כ בעולם, ועל כן יש לזכור שהסיפור על בלק ובלעם אינו סתם כעוד סרט פנטזיה של וולט-דיסני עם סוף טוב בו הנסיכה והנסיך צועדים שלובי ידיים אל עבר השקיעה. מדובר ממש בסיפור של החיים שלנו. ההיפוך עליו נקרא השבת בפרשה הוא חוק רוחני שתמיד היה קיים ותמיד יהיה קיים במציאות, לפיו דווקא מהקושי צומח הטוב הכי מתוק. הבנה זו משנה לחלוטין את התפיסה שלנו ביחס לקשים, מכאובים, מניעות וסבל שאנחנו עוברים וחווים. כמו בפרשה כך גם בחיינו – דווקא אחרי מאמץ, אחרי מכשול ואחרי נפילה ממתינה לנו התרוממות נפלאה. גם אצלנו, כמו אצל בלעם – מהקללה צומחת ברכה. עכשיו כל שנותר לנו לעשות הוא לפתוח את העיניים ולראות שאכן המציאות בנויה ועובדת כך. שלום חנוך, באחד משיריו היפים, שר "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", ובכך הוא אומר לנו שכמו בטבע, כך גם בחיים שלנו – ברגע שבו נדמה שהכול אבוד, דווקא אז אנו מוזמנים להתמלא באופטימיות, שכן מהנקודה האפילה ביותר בהכרח מובטח לנו שיפציע האור.
לפעמים המהפך של הרע לטוב הוא מוחשי וגלוי לנו. במקרים האלה קל לנו כמובן הרבה יותר להתפעם מכוחו של הבורא ולראות כיצד התהליך שעברנו בסופו של דבר היה לטובתנו ועזר לנו להתבגר ולהתחשל, אולם האתגר האמיתי לעשות זאת הוא כמובן גם אם הסוף לא היה כפי שציפינו. בבסיס האמונה היהודית עומדת ההנחה שגם אם אנחנו לא רואים את הטוב המיוחל, וגם אם בעיני הבשר ודם שלנו המציאות איומה ונוראה ומה שייחלנו לו לא קרה (כדוגמת אדם שחלה במחלה ובסופה הוא נפטר ולא נרפא) – גם אז היד המכוונת, שמנהלת את העולם, יודעת מה היא עושה ותכלית פעולתה הוא טוב גמור.
אודי דוידי שר בשירו המקסים: "לא הכול טוב, אבל הכול לטובה". רעיון זה בעצם מבטא את התובנה שבאומרנו ש"הכל לטובה" אנחנו מאמינים שמטרת כל התמונה בכללותה היא עשיית טוב ומגמתה חיובית, יחד עם ההבנה שאמירה זו לא סותרת את העובדה שבתוך המגמה הכללית של החיים יש גם פרטים שכל אחד מהם בפני עצמו יכול להיות שלילי ולהרגיש כרע גמור. רק אם היו לנו עיניים אלוקיות היינו יכולים לראות שלמרות שהפרט עצמו שלילי הוא שייך לכלל שהוא טוב. אדם מאמין אומר לעצמו שהוא אולי לא מבין כעת איך מה שקורה זה אכן לטובה, אולם אין זה אומר שזה לא כך. לא מדובר בעצימת עיניים או חלילה בהתעלמות מהמציאות, אלא בהכרה שיש בעולם כוחות שאנחנו לא בהכרח מבינים אותם.
מעבר לכך, תפקידו של החיסרון לבנות בנו את ההשתוקקות ואת ההערכה לטוב. הנפש שלנו בנויה בצורה כזו שאנחנו מעריכים את ה"יש" בעיקר אחרי ה"אין". הדרך להתחזק באמונה באותם מצבים שה"אין" דומיננטי הוא לזכור את הכיוון והמגמה הכלליים של פעולותינו ומטרותינו. הדבר דומה לאדם שנוסע באוטובוס או ברכבת כדי לפגוש חבר קרוב ואהוב שלא ראה שנים רבות ובמהלך הנסיעה הוא סובל מכל מיני הפרעות קטנות שמציקות לו, כדוגמת שהמשענת לא נוחה, שהשתייה לא קרה מספיק ושמעט צפוף. אותו אדם יכול להתלונן, לקטר ולסבול כל הדרך, אולם מאידך הוא יכול להתעלם מכל זאת ולזכור את הפגישה המשמחת שמחכה לו בסוף הנסיעה ושבגללה הוא בכל יצא אל המסע. אם זוכרים את המטרה הגדולה כל הקשיים בדרך נהיים קטנים הרבה יותר.

כל שנכתב פה עד עכשיו עבור רבים יכול להיתפס לכל היותר כתאוריה נחמדה. השאלה הגדולה היא כיצד מתמודדים בזמן הקושי עצמו, כיצד הופכים את הקלה לברכה ואת הצער לקרש מקפצה? רבי נחמן לימד אותנו סוד נפלא ועצה פרקטית ביותר. לדבריו, הקב"ה מבקש מאתנו את העוד אקסטרה מאמץ קטן, את ההתעקשות לדבוק בטוב לעוד רגע קט גם אם כל התנאים מסביב קוראים לנו לנהוג אחרת. כל אחד נתקל בסיטואציות שבהן היצר הרע קורה לו ליפול לייאוש ועצבות ועל פניו יש לו את "כל הסיבות הכי לגיטימיות שבעולם" למה להרגיש כך. נקודת ההיפוך, אותה "ישועת השם כהרף עין", מתרחשת רק אחרי שאנחנו מתנגדים בתוכנו לכוח הגרביטציה שרוצה למשוך את הרגש והנפש שלנו למטה, וממשיכים להאמין, לעשות טוב ולחייך. כך לדוגמא, אדם שמחכה זמן רב לזיווג ורוחו נוטה ליפול – שימשיך להאמין (וכמובן להשתדל) שבן/בת זוגו מחכה ממש מעבר לפינה והוא יראה ישועות, גבר/אישה שממש רוצים לכעוס על בן/בת זוגם או להגיד הערה מעליבה – שיתאפקו עוד קצת ויראו כיצד פתאום זווית הראייה שלהם משתנה ומה שקודם לכן הרתיח אותם לא כל כך נורא בעצם, אדם שסובל מחולי גופני ובעקבות כך מצב רוחו בשפל – שיעודד את עצמו בכוח עוד כמה רגעים ופתאום יגלה בעצמו עוצמות גנוזות שיכולות לרפא ממש כל מחלה. כל שאנחנו נדרשים אליו זה את הטיפונת מאמץ לשמור על רוח טובה מעבר לגבול הקיים שלנו. אם נצליח בזה הקב"ה בכבודו ובעצמו כבר יסייע בידינו לעשות את השאר.

אם לחמור מגיע תודה, אז בטח שגם לבעלך/אשתך!
בפרשה אנחנו קוראים על אירוע מעט חריג ואף תמוה – בדרכו של בלעם לקלל את עם ישראל הוא רכב במרץ רב על אתונו. באמצע צעידתה במקום צר ותלול ראתה האתון מלאך שניצב בדרך ושבלעם עצמו לא ראה. בעוד האתון עצרה את הילוכה וכרעה על הארץ, בלעם הפליא בה את מכותיו, עד שבצורה ניסית הקב"ה פתח את פיה והיא הטיפה לו על שהוא מכה אותה למרות שהיא הצילה אותו מנפילה לתהום ולמרות נאמנותה רבת השנים. בשלב הזה גם המלאך נגלה אליו והוכיח אותו גם כן.
מהתקרית אנחנו לומדים בראש ובראשונה שחמור שמדבר לא קיים רק בסרט "שרק", ושהסבתא רבה של החמור המיתולוגי מהסרט הייתה כנראה אתונו של בלעם. מעבר לכך, מדברי האתון לבלעם ניתן כמובן ללמוד ולהיזהר מהנטייה האנושית לקחת כמובנים מאליהם את הקרובים לנו ביותר. למרבה האבסורד, אנשים זרים שעוזרים לנו בדבר הפעוט ביותר זוכים להכרת תודה גדולה ולשבחים מרובים, בעוד מי שחי לצדנו, או שנמצא במגע יום-יומי אחר אתנו, נתפס לא אחת כחייב לנו את הטוב שהוא משפיע לנו ואנחנו לא עוצרים לחשוב, להוקיר ולהעריך את עשייתו. דבר זה נכון במיוחד ביחסי הורים וילדים וכמובן בזוגיות בין גבר ואשה.
יש לזכור שלא מגיע לנו שום דבר כמובן מאליו ושבן/בת זוגנו לא חייב לנו כלום. יש נשים שחושבות שתפקיד הגבר לשרת אותן ומאידך יש בעלים שחושבים שאשתם היא המשרתת הצמודה שלהם. זאת היא כמובן תפיסה שגויה על החיים שסופה פיצוץ. אין דבר כזה "מגיע לי". כשלוקחים את הצד השני כמובן מאליו ייתכן שבהתחלה הוא ישאב אל תוך התפקיד הזה, אך לבסוף הוא ימרוד ונפסיד אותו. לגיטימי לחלוטין לבקש בנימוס מבן/בת הזוג את שאנחנו צריכים ורוצים ולהסביר אחד לשני מהם ציפיותינו הכלליות, אולם במידה והן לא מתמלאות, לעולם אין לכעוס על שרצוננו לא סופק. בנוסף, אל לנו לשכוח את מילות הקסם "תודה" ו"בבקשה". זה לא מובן מאליו שהגבר עובד שעות רבות כדי לממן את צרכי המשפחה ולא מובן מאליו שמחכה לו בשובו הביתה ארוחה חמה ומושקעת. כשהעיניים פקוחות לראות את הטוב היום-יומי, שאנחנו זוכים לו, מתפתחת הערכה והכרת תודה שחיונית לכל קשר זוגי. כאשר לא מובן מאליו שבן/בת הזוג עושה עבורנו משהו אפשר באמת להכיר לו תודה אמיתית על מה שכן עושה ולהרגיש מאושרים שזכינו לפרטנר שכזה. מציאות הפוכה של תביעות הדדיות אינסופיות מולידה תסכולים, כעס, האשמות ולבסוף פרוד.
הרב שלמה אבינר מלמד כי ה"דבק" המחבר של כל זוגיות טובה זה נתינת מחמאות הדדיות. יש כל כך הרבה על מה להחמיא. פשוט צריך לפתוח את העיניים ולראות את הטוב. בעלך הוריד בבוקר את הזבל לפח, שטף כלים או עבד שעות נוספות במשרד כדי לסגור את החודש? זה לא מובן מאליו! תגידי לו את זה, תספרי לו כמה את מעריכה ואוהבת אותו, שירי לו: "אתה תותח, אין, אין עליך, מתה עליך, אתה הגדול מכולם"!! אשתך גיהצה לך בבוקר לעבודה את החולצה שאתה אוהב, הלכה לעבוד למרות העומס עם הילדים ועוד הספיקה להכין להם ארוחה חמה? יש לך אשת חיל רצינית ביותר! תגיד לה את זה, תספר לה כמה אתה לא יכול בלעדיה, תן לה להרגיש מלכה. אישה, אף יותר מגבר, זקוקה כמו חמצן למחמאות של בעלה. תהיה גבר אמיתי ותיתן לה את מה שהיא כה צריכה.
יחד עם כל זאת, מוטב לזכור שמלאכת נתינת המחמאות מוטלת עלינו בלי קשר לשאלה האם גם בן זוגנו נותן גם לנו קומפלימנטים בעצמו. אסור לנו לנהל פינקסאות, לספור כמה ומתי פרגנו לנו ולפי זה לחשב את מידת החום ותשומת הלב שניתן בחזרה.

אל תציץ לי אל תוך האוהל בבקשה
אחת הברכות המפורסמות היא כאמור: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל". מהדברים עולה השאלה מה היה מיוחד כל כך במשכנות בני ישראל? פירושו של רש"י מדבר על כך שפתחי אוהליהם של בני ישראל במדבר סודרו באופן כזה שהם לא היו אחד מול השני. באופן זה לא יכלו האנשים לראות מה נעשה באוהלי שכניהם ופרטיותם נשמרה. הנביא הגוי, אם כך, שיבח את כישרונם של היהודים בתכנון ערים, שכן הם הקפידו לשמור על צניעותם ועל פרטיות המרחב האישי שבה חיה משפחתם מכל מיני מציצנים וחטטנים. על כך אמור חז"ל: "אין הברכה שריה אלא בסמוי מהעין". פרשנות נוספת לדבריו של רש"י היא שבעצם העובדה שהמרחב האישי של האנשים היה מוצנע, הדבר מנע משכניהם להביט אל תוך אוהליהם, לחשוב בטעות ש"הדשא של השכן ירוק יותר" (שכן זוהי נטייה אנושית) וכפועל יוצא לחיות את חייהם על סמך מה שאנשים אחרים עושים או לא עושים.
בני אדם בטבעם הם יצורים השוואתיים. רבות מההחלטות שלנו מתקבלות מתוך השיקול של "מה יחשבו עלינו?" ו"כיצד הדבר יראה?". אנחנו בוחרים מקצוע על סמך ה"יוקרה" שלו, בוחרים מקום מגורים על סמך "מה שנחשב", מתלבשים לפי צו האופנה האחרון, לרוב נופשים יחד עם המוני ישראל במקומות אליהם כולם נוסעים ובמקרים לא מעטים אף בוחרים את בן/בת זוגנו לפי אמות מידה חברתיות. הלחץ "ללכת בתלם" ולהיות "כמו כולם" הוא גדול מאוד. גם מי שמגדיר עצמו כ"אינדיבידואליסט" לא אחת עושה זאת כדי לקבל הכרה ככזה מהסביבה. אילולא היינו מנסים להתאים את עצמנו לסטנדרטים של אנשים אחרים היינו יכולים לחסוך כל כך הרבה קינאה, טינה, מרירות ואכזבה. אילו היינו מתבוננים בעצמנו בלבד ומשיגים את שביכולתנו להשיג בלי להשוות את עצמנו לסביבה היינו הרבה יותר מאושרים. העובדה שבני ישראל השכילו לסדר את האוהלים בצורה כזו שתשמור על הדיסקרטיות והצניעות יצרה מצב נפלא בו כל אחד יכול היה להיות באמת הוא עצמו מבלי הלחץ החברתי להידמות לשכן ממול.

שבת שלום, ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר