פרשת "חיי שרה" - מהיום מתחילים דיאטה!

בס"ד

בפרשת "חיי שרה" נגלית לעינינו במלוא הדרה דמותה של רבקה אימנו, אשתו המיועדת של יצחק, כנערה גומלת חסדים הראויה לבוא אל בית אברהם, היהודי הראשון ואיש החסד הגדול, ולהיות שותפה מרכזית לבניין בית ישראל. ואכן, העוקב אחר הפסוקים יגלה הקבלה בין דמותה של רבקה לבין דמותו של אברהם, כאשר לשניהם הכתוב מייחס, מלבד תכונות החסד, טוב הלב והאמונה, גם את תכונת הזריזות והנמרצות.

במרכז הפרשה נמצא, כזכור, סיפור שליחותו של אליעזר, עבדו של אברהם, אשר קיבל משימה מיוחדת למצוא ליצחק הצעיר כלה ראויה. העבד הנאמן ראה את רבקה טובת המראה והעמיד אותה במבחן לבחינת מידותיה, עת הוא ביקש ממנה עזרה ורצה לראות את תגובתה. רבקה לא רק שעמדה במבחן, אלא אף סיימה אותו בהצטיינות יתרה אודות למאמציה יוצאי הדופן לסייע לאותו הזר ולזריזותה הגדולה בביצוע המשימות: "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִים מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹונִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּייךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּות. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁוקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹוב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו. בהמשך ישנו תיאור דומה נוסף: "וַתָּרָץ הַנַּעֲרָה וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (בראשית פרק כד').

 

על מנת להבין טוב יותר מה התורה מנסה לומר לנו בהבליטה את מידת זריזותה המיוחדת של רבקה כדאי לחזור פרשה אחת אחורה לפרשת "וירא" ולהבחין בתיאור מעט מפתיע של אברהם בבוקר עקדת יצחק: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּוקֶר" (בראשית פרק כב'). נראה כי אברהם לא רק שהסכים לביצוע הפעולה, אלא אף השכים קום והזדרז בצורה מיוחדת כדי לבצע את ציווי הבורא, חרף העובדה שמדובר היה בשחיטת בנו יחידו ואהובו יצחק. מהדברים עולה השאלה כיצד ייתכן היה שאברהם גילה כזו חיוניות ונמרצות בביצוע הפעולה הקשה עד כי הוא כל כך הזדרז ליישמה? בהקשר של הזריזות של אברהם, במקום אחר בפרשה "וירא", מתוארת הכנסת האורחים המפורסמת שלו עת הוא ראה את שלושת עוברי האורח במדבר: "וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל... וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי... וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם... וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ".

מקריאה של התיאורים על זריזותם של אברהם ורבקה עולה ומתחדדת דמותם של אבותינו כבעלי זריזות ופעלתנות יוצאת דופן. מאחר, וכאמור, אין לראות בסיפורי התורה כסיפורים הסטורים בלבד, עבורנו זו הזדמנות לדון במשמעות מבחינתנו של אותה תכונת הזריזות, אשר לה הקדיש הרמח"ל מספר פרקים בספרו המפורסם "מסילת ישרים", ושאותה הוא האדיר ושיבח מאוד.

מסכת פסחים במשנה מלמדת אותנו כי "זריזים מקדימים למצוות", וזאת כחלק מהציון הכללי לשבח שהיא נותנת לבעלי תכונת הזריזות והחריצות. מדוע, אם כך, מרוממת היהדות את קיום המצוות מתוך זריזות דווקא, שכן אם מה שחשוב בסופו של דבר זה שהמצווה/העשייה הטובה תעשה, הרי מה המעלה הגדולה בעשייתה במהירות וכמה שיותר מוקדם? 

את התשובה לכך אנחנו מוצאים כבר בפרשת בראשית בדבריו של הקב"ה אל אדם וחוה: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ".

מדוע החטא רובץ ומחכה לנו כבר בפתח של כל עשייה ומה כל זה יכול ללמד אותנו במציאות חיינו כאן ועכשיו? התשובה לכך נעוצה בהבנה שדרכו של היצר הרע היא לנסות לתפוס ולשכנע אותנו בטיעוניו השונים כבר בתחילת הפעולה – במקום הכי רגיש ופגיע. היצר הרע (אותו כוח שלילי שמוטבע באדם מיום היוולדו) יודע שברגע שאנחנו כבר מתחילים לעשות דבר מה אנחנו ככל הנראה גם נצליח במשימה, ולכן ברוב ערמומיותו הוא מנסה לאחוז בנו באותה נקודת התחלה קריטית. אותו כוח שלילי יודע שהמרחק בין 0 ל-1 הרבה יותר גדול מאשר המרחק בין 1 ל-2 או בין 55 ל-56, ולכן דואג לספר לנו בהתחלה סיפורי אימה על מה שצפוי לנו בדרך עד שהוא מקרר אותנו מביצוע הפעולה החיובית ושכרו הוא בכך שאנחנו נשארים במקומנו ולא מתקדמים.

המעלה הגדולה, אם כך, של בעל תכונת הזריזות היא בהבנתו את החוק הרוחני של "לפתח חטאת רובץ" והתגברות עליו. כיצד עושים זאת? ע"י ביצוע פעולות של קודש ושל חול במהירות והתגברות על מידת העצלנות והכבדות המאפיינת את כולנו. על כך אמר דוד המלך: "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך" (תהילים קי"ט, ס).

חשוב להבין שבטבע של כולנו להיות סטאטיים, וזו גם הסיבה שאנחנו אוהבים יציבות וקיבעון, גם אם הוא שלילי. רבים יעידו בגלוי שהם מעדיפים את הצרות המוכרות להם מאשר ניסיון לעשיית שינוי, שסופו לא ידוע ולוט בערפל. כולנו באנו מיסוד העפר ("מעפר באתה..."), שהוא מטבעו מקובע במקום, ולכן הטבע החומרי שלנו הוא להישאר באותו המצב. להיות זריז פירושו ללכת נגד הטבע החומרי והגס שלנו ששואף למנוחה מתמדת. הרמח"ל, כאמור, הגדיל לתאר בדיוק נקודה זו בכותבו על מידת העצלות ב"מסילת ישרים": "ותראה כי טבע האדם כבד מאוד, כי עופריות החומריות גס. על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו, ויתגבר ויזדרז. שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי הוא שלא יצליח".

עבור האדם שמחפש משמעות לחייו, להיות מקובע זה אסון כפול ומכופל, שכן מי שרוצה להתקדם ברוחניות חייב להיות בתנועה מתמדת ("לֶך לְךָ"). אדם שקשה לו עם שינויים וכל תזוזה מפחידה אותו (כדוגמת שינוי עבודה/ דירה/ תחביב/ חברים) יתקשה גם להתעלות ברוחניות ובקיום המצוות. ישנם שומרי תורה ומצוות רבים שהעשיות שלהם הם מתוך "טייס אוטומטי" מבחינת "מצוות אנשים מלומדה", בעוד שעשייה מתוך להט פנימי מחייבת התחדשות והתגברות על יסוד העפר והכבדות. מאידך, ישנם לא מעט אנשים אשר מאמינים בכל ליבם בקיומו של בורא לעולם ובתורה שהוא נתן לנו, אולם נמנעים מ"לקפוץ אל המים" ולקבל על עצמם את השינויים הנדרשים בהתנהגותם כפועל יוצא מאותה אמונה במה שהקב"ה הורה לנו לעשות ולא לעשות. גם אצל אנשים אלה מידת הזריזות לוקה בחסר משום שהם עסוקים בדמיונות ביחס לקושי שייווצר להם כתוצאה משינוי באותם ההרגלים ולכן הפחד עוצר אותם מלהתקדם ולחיות חיי אמונה עמוקים ומשמעותיים.

כל מי שצנח בצבא או במסגרת אחרת יכול להעיד שלפני הקפיצה מהמטוס ישנו רגע בו אתה יודע שאתה צריך לקפוץ ואפילו יודע שאתה עומד לקפוץ, ובכל זאת משהו בלתי נשלט עוצר מבעדך לעשות זאת ואתה קופא במקום. כך הדבר גם עם הרבה משימות ועשיות פיזיות ורוחניות בחיי היום-יום שלנו. אנחנו יכולים להחליט על ביצוע משימה כלשהיא, להאמין שהיא נכונה לנו ואף להביא את עצמינו פיזית לכדי רגע לפני מימושה, ובכל זאת במבחן התוצאה אנחנו נכשל ולא נעשה אותה בסופו של דבר. מדוע הדבר קורה? התשובה היא שאנחנו פשוט נותנים לדמיונות לחרב את כל מה שבנינו.

כתבו חז"ל: "מצווה הבאה לידך – אל תחמיצנה". מה פרוש לא להחמיץ אותה? בפשט הדבר הוא כמובן לא לפספס אותה, אולם יש לכך עומק נוסף – אסור שהיא תחמיץ. כמו שהבצק מחמיץ אם עובר זמן מסוים והוא נהייה בפסח אסור לאכילה, כך גם עם כל מצווה שהיא – אם עובר זמן מה מהרגע שאנחנו לראשונה פוגשים בה מבלי שנקיימה, אזי לא רק שהחמצנו את ההזדמנות, אלא גם עשינו את המציאות שלנו חמוצה יותר.

מאיר אריאל באחד משיריו היפים מצטט את התלמוד הירושלמי באומרו: "ואבא חוזר ואומר: 'תעזבהו יום יעזבך יומיים', העגלה נוסעת אין עצור. קפצת ממנה היום, חלפו שעתיים, והנה נשארת מאחור". ההזדמנויות שאנחנו מקבלים לעשות עשיות משמעותיות חולפות ועוברות להן כהרף עין. אדם מקובע ואיטי מפספס אותן עד שלבסוף הוא נותר מאחור.

לאותה תכונת כבדות ועצלנות, המונעת מאתנו לזהות וליישם את כל אותן הזדמנויות, דוגמאות אינספור מחיי היום-יום של כולנו. כך לדוגמא, כשיש לנו הזדמנות לתת תרומה לאדם נזקק ברחוב או לחלופין לתרום לארגון חסד כזה או אחר אנחנו לעיתים רבות מתמלאים בתחושת כבדות המלווה בחשדנות מוגזמת. לא אחת קורה שאנחנו לבסוף שולחים את היד אל הארנק, אבל אותו עני כבר עבר מעלינו ופשוט פספסנו את ההזדמנות לעשות את אחת המצוות החשובות ביותר. מסופר בתלמוד על התנא נחום איש גמזו (שזכה לכינויו על שום שעל כל דבר שארע לו אמר "גם זו לטובה") שיום אחד פגש בדרך עני שביקש ממנו מעט אוכל. נחום איש גמזו השיב לו שימתין לו מתחת לביתו עד שהוא יגמור לפרוק את חמוריו ולסדר מספר דברים. כשהוא ירד אל אותו עני עם מגש עמוס באוכל ובמשקה הוא ראה כי האומלל כבר נפטר מרעב. באותו הרגע ביקש נחום כי יחתכו את רגליו על שהם לא מיהרו לרוץ ואת ידיו על שהם לא הזדרזו לסייע לאותו עני. הוא פשוט לא יכול היה לסבול את ההבנה שאולי בגלל האיטיות שלו הוא החמיץ את ההזדמנות להציל את אותו אדם, ועל כן ממש חש אשם בפטירתו.

דוגמא נוספת היא שכשאנחנו נוסעים באוטובוס ואדם מבוגר נאלץ לעמוד מפאת מחסור במקומות פנויים. לא אחת קורה שאנחנו מתלבטים וחושבים מספר שניות האם לקום ולפנות לו את הכיסא עד שמישהו אחר כבר עושה זאת וזוכה לקיים את המצווה של "והדרת פני זקן" לפנינו. מזווית מעט אחרת, יכול כל גבר/אישה נשואים להעיד שהוא רואה את הכיור המלא בכלים או את הסלון המבולגן ולא רץ בחדווה לסדר ולנקותם ועושה זאת רק כשממש כלו כל הקצים או שבן/בת הזוג כבר מעיר לו ומשווע אל עזרתו.

מדוע צריך להגיע אל המצב הזה? מדוע אנחנו לא פשוט מיישמים את מה שנכון בעינינו?

 

אחד ה"טריקים" של היצר הרע הוא לספר לנו ש"יש לנו עוד הרבה זמן" ושעוד נספיק לעשות בעתיד את כל מה שאנחנו רוצים/ מתכננים/ חושבים שנכון. חשוב שנזהה את דפוס החשיבה הזה ונבין שאולי זה נשמע משכנע, אולם המציאות המרה מוכיחה כי לא כך הוא הדבר. לצערנו, ישנם כל כך הרבה בני 50/60/70/80, אשר יום אחד אוחזים את ראשם בידם ושואלים: "איפה הייתי עד עכשיו?! לאן נעלמו לי כל החיים?" מעבר לכך, מי מאתנו יודע מתי הוא יפטר מהעולם? למישהו יש בטוחה ועירבון מתי זה יקרה? יכול להיות שזה יהיה בעוד 5 דק' ואז כל כך נצטער בעולם הבא על כל ההזדמנויות שפספסנו לעשות טוב ולהתקדם מבחינה רוחנית כבר פה בעולם החומר. בספרי הקודש כתוב כי העונש הכי קשה לאדם אחרי פטירתו מהעולם הוא בבושה שנשמתו תרגיש כשיראו לה את כל המקומות בהם הוא יכול היה לעשות עשיות טובות, אולם הוא התמהמה ופספס. הכאב שנרגיש באותו הרגע יהיה חזק פי אלף מכל קלשון מחודד ולבה לוהטת (כפי שבטעות מלמדים בתורות אחרות). בבסיס היהדות האמונה כי בעולם הזה, הזמני ובר החלוף, באנו לעשות את העבודה ואילו את השכר נקבל בעולם הנצח אחרי פטירתנו. לאחר שנסתלק מהעולם כל ההזדמנויות שפספסנו לא תחזורנה ולכן כה חשוב "לקטוף" כל מעשה טוב ו"ללקט" כל מצווה שאנחנו יכולים בדרך. ההזדמנויות שאנחנו מקבלים לעולם לא יחזרו על עצמם בדיוק באותה הצורה והמתכונת. צריך לפקוח טוב טוב את העיניים ואת הלב ולהיות ערניים למה שהקב"ה מזמן לנו דרך "צירופי מקרים" / דברים שאנחנו שומעים ונחשפים אליהם / מחשבות שעולות בנו / וכו'. משכבר עולה מחשבה והבנה מעוררת שכזו על כך שהזמן עובר ואינו אינסופי – עלינו מיד לעשות מעשה ולקבל על עצמינו החלטה לשינוי מעשי כזה או אחר ולא לתת לה להישאר כ"רעיון יפה" ולהתמסמס אל תוך ההבל והריק של החיים.

"טריק" נוסף של היצר הרע הוא לא לומר לנו "אל תעשה", אלא "תעשה עוד מעט" / "אחר-כך". הדחיינות היא אחת ההמצאות המבריקות של השטן. הוא יודע שברגע שאנחנו מתמהמהים מעט - העצלנות והספקנות יכנסו. כל מי שאמר "מחר אתחיל דיאטה" יכול להעיד שגם כשהגיע אותו מחר מיוחל הוא מצא עצמו אוכל מהעוגה והבורקסים האסורים. אם לא מתחילים דיאטה עכשיו היא כבר לא תתחיל, ועל כך אמר הילל הזקן בפרקי אבות: "אם לא עכשיו – אימתי?".

כל ספורטאי מקצועי וחובבן יודע שהרגע הכי קשה באימון הוא לא בקפיצות ולא בריצות, אלא במכשול הראשוני של קשירת השרוכים בנעלים. ברגע שעוברים אותו – כל העשייה לאחר מכן קלה הרבה יותר.

תחבולה נוספת של היצר היא לגרום לנו להתחיל עשייה כלשהיא, אולם לא להעמיק בה. הרדידות והבינוניות הם מחלה קשה של האדם העצל, אשר מסתפק בסימון "וי" ברשימת המטלות, בעוד ליבו ושכלו כלל לא השתתפו בעשייתה.

חשוב להבין שזריזות אינה פרושה חיפזון ועשייה נמהרת ולא שקולה. פתגם עממי אומר "החיפזון הוא מהשטן". אין בדברי חלילה משום קריאה להחליף את ההיגיון הבריא בפזיזות. כל דבר, ובטח ובטח כל עשייה שבקדושה, מחייבת פעולה מתוך יישוב דעת ונחת רוח. ה"זריזות" עליה מדבר הרמח"ל (וגם מאמר זה) היא זריזות של חריצות וחיוניות.

 

לסיכומו של דבר, ודאי שאי אפשר לחשוד באברהם אבינו כי הוא שש להקריב את בנו יצחק על גבי המזבח וכי הזריזות המופלאה בה ביצע את הפעולה מעידה חס ושלום על הנאתו מעשייה זו. אברהם השכיל להבין את המעלה שבביצוע המצוות במהירות ומתוך אמונה תמימה בבורא, וכמוהו הייתה, כאמור, גם רבקה, אשר לאורך כל הפרשה הצטיינה בזריזותה ובטוב ליבה.

 

הלוואי וגם אנחנו, בניהם ובנותיהם, נאמץ משהו מגדלותם של אבות האומה ונהייה אף אנחנו כזריזים המקדימים לכל מצווה.

שבת שלום, ניר אביעד J

פרשת "שלח" - ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת

בס"ד

חטאים רבים חטאו בני ישראל במהלך שנות נדודיהם במדבר ועל כולם נתרצה הקב"ה, אולם על חטא אחד הוא לא סלח ומהשלכותיו אנו סובלים עד היום – המאיסה בארץ האבות, הארץ המובטחת. כזכור, בפרשה משה רבנו מינה את שניים-עשר ראשי השבטים לצאת לתור את ארץ כנען טרם הם יכבשו אותה והוא ציווה עליהם לבחון את אופי הארץ ואת חוזקו וגודלו של העם היושב בה. המרגלים תרו את הארץ במשך ארבעים יום וחזרו בתאריך ט' באב (מועד חורבן שני בתי המקדש כמה מאות שנה מאוחר יותר) כשבידיהם פרות ענק המעידים על טיבה. הם סיפרו כי הארץ "זבת חלב ודבש", אך הוסיפו דברים קשים על עוצמת האויב ועל כך שהארץ "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ". המרגלים, להוציא את כלב בן יפונה ויהושע בן-נון, ביטאו דברי כפירה קשים ואף הסיקו: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (ממנו – כביכול מהקב"ה). העם, ששמע את דברי המרגלים, פרץ בסערה של בכי, כעס ומרדנות.

בגין אותם הרינונים של המרגלים ושל העם כולו, והספקות באמיתות הדרך ובטובה של הארץ המובטחת, בני ישראל נענשו בחומרה רבה ונגזר על כל אותו הדור (מלבד כלב בן יפונה ויהושע בן נון) לחוג במדבר 40 שנה ולמות בו מבלי להיכנס אל הארץ אותה השמיצו.

מתגובת הקב"ה על חטא דיבור הסרה על ארץ ישראל ניתן ללמוד רבות על הקשר בין עם ישראל לארצו, ועל כן ננסה לדון היום בנושא חשוב ורחב היקף זה. כיום, לאחר אלפיים שנות גלות, אנחנו גרים, חיים ופועלים בארץ המובטחת ונראה כי רובינו כבר התרגלנו לעובדה זו ואנחנו לא נותנים על כך את הדעת. כוחו של ההרגל גורם לנו לשכוח וכבר לא להעריך את המעלה הגדולה של הישיבה בארץ, ולכן טוב אם נזכר שעבור הסבים והסבים של הסבים שלנו ובמשך דורות רבים מאוד מה שעבורנו הוא מובן מאליו היה בגדר משאלת לב בלבד וכיסופים רחוקים. על פי האמונה היהודית, בנשמה של כל יהודי מוטבע מעין "מטען גנטי" שבבסיסו השייכות לארץ ישראל. כמו דגי הסלמון שישחו מאות קילומטרים בנהרות ענק ותמיד יחזרו להשריץ את ביציהם במקום הקינון הבסיסי והמאוד ספציפי שלהם אליו הם מתייחסים כאל ה"בית", וכמו אלפי זני העופות שינדדו מאות ואלפי קילומטרים כדי לדגור על ביציהם במקום ספציפי אליו הן מתייחסות כאל ה"בית", כך גם עם ישראל - המקום היחיד על פני כדור הארץ בו נרגיש ב"בית" ובמקום הטבעי לנו ביותר הוא רק בארץ ישראל.

מדוע זה כך? מה מחבר אותנו כה חזק דווקא אל חבל ארץ זה? התשובה היא שישראל אינה רק שטח טריטוריאלי בו העם היהודי סוף סוף מצא מנוחה (יחסית) אחרי אלפיים שנות גלות, שואה ורדיפות. לארץ ישראל יש סגולות אחרות, רוחניות ונעלות הרבה יותר. כל מי שקצת טייל בעולם יוכל להעיד שעל פני הגלובוס ישנם מקומות מרהיבים הרבה יותר ביופיים, ישנם מקומות שמשופעים במשאבי טבע וישנם מקומות עם פחות אויבים מסביב, ובכל זאת אין כמו ארץ ישראל. העובדה שמדובר בארץ שקיבלנו במתנה ישירות מהקב"ה בכבודו ובעצמו מעידה על מעלתה הפנימית והרוחנית וקוראת לנו לפתוח את העיניים  והלב ולגלות את כוחה ועוצמתה.

התורה, לכל אורכה, מתייחסת לארץ ישראל כ"ארץ רחבה". זה כמעט מצחיק, שכן בכל קנה מידה ישראל היא ארץ קטנטנה. אפילו בימי המקרא בהם היא היתה גדולה יותר מאשר כיום, עדיין ישראל נחשבה לפיסת ארץ מזערית המוקפת אימפריות גדולות. חז"ל אומרים לנו ש"רחבה" אינו בהכרח תיאור גאוגרפי, כי אם רוחני. ישראל היא ארץ "רחבה" משום שהיא מרחיבה את דעתם של האנשים החיים בה.

בכלל, המתבונן במקורות היהדות עומד נפעם מול הילת הזוהר בה תוארה ארץ ישראל בדברי חז"ל וגדולי הדורות. על אוויר הארץ נאמר שהוא מחכים, על תורתה ועל חכמתה נאמר שאין כמוהם בעולם, על המהלך בה ארבע אמות אמרו כי מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ועוד כהנה וכהנה אמרות המצויות בידינו, שכולן מדברות בשבח הארץ. הרמב"ן הגדיל ואמר שלקיום המצוות מחוץ לארץ ישראל אין באמת חשיבות ומשמעות. הקדושה האמיתית נאחזת במצוות רק כשהן נעשות וקשורות לארץ והסיבה שבכל זאת קיימו מצוות בגולה במשך אלפיים שנה הייתה כדי שלא נאבד את המסורת והידע, ושהם ישמשו אותנו בחזרתנו הצפויה לארצנו.

התיאורים המופלאים הללו אינם מפתיעים, שכן ה' הבטיח בתורה שיעמוד בקשר תמידי 365 ימים בשנה עם ארץ ישראל ושוכניה: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּורֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ - מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א).

אפשר להגדיל ולומר שעוד לא קם מי שאהב ואוהב את ארץ ישראל כמו הקב"ה בכבודו ובעצמו. הסיבה לקביעה הזו היא פשוטה, שכן הוא אומר זאת בספרו שוב ושוב. אין חוברת תיירות בעולם שמשבחת את ישראל כמו התורה ואין אף קמפיין פרסומי שמהלל אותה כמו ספר הספרים. לפי התורה, ישראל אינה רק מקום יפה ומיוחד (כמו מקומות יפים ומיוחדים אחרים על פני הגלובוס), אלא היא בראש ובראשונה פיסת ארץ הקשורה בצורה עמוקה ושורשית לנפשו של העם היהודי. "ארץ זבת חלב ודבש" אינו מקום בו בהכרח נוח יותר מבחינה חומרית לחיות, אלא מקום בו התורה (שהומשלה לחלב ולדבש) ממש זבה ופורצת בכל עוצמתה.

ראשית הקשר הזה בין העם וארצו מתחיל, על פי רש"י, כבר בסיפור בריאת העולם. בפרשנותו על פרשת "בראשית" שואל רש"י, בשם המדרש, מדוע לא התחילה התורה במצוות קידוש החודש? שהרי אם מטרת התורה היא ללמד אותנו את המצוות הרי היה ראוי לפתוח במצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל עם יציאתו ממצרים – מצוות קידוש החודש. התשובה שהוא נתן היא שמטרת סיפור בריאת העולם ע"י הקב"ה נועדה לספק ליהודים תשובה כנגד אומות העולם, אשר בבוא מן הימים עתידים היו לטעון כנגדם על שהם גזלו את הארץ משבעת העממים שישבו פה לפניהם. התשובה, על פי רש"י, היא שכפי שכתוב שהקב"ה ברא את הארץ (והעולם כולו), כך זכותו ליטול אותה ולתת אותה לנו כעם שנבחר על ידו לאכלס את השטח המיוחד הזה.

הרבי מלובביץ הקשה על הסבר זה ושאל במה יועיל שנאמר לגויים שה' ברא את העולם ונתן לנו את הארץ, שהרי הגויים לא מאמינים בתורה? והוא תירץ זאת באומרו כי לא לגויים אנו צריכים לומר שהארץ שייכת לנו, אלא עלינו לומר זאת בראש ובראשונה לעצמינו!

 

בהמשך התורה, אנו קוראים על הקשר המיוחד בין העם והארץ  בציווי הראשון של ה' בפני היהודי הראשון, אברהם אבינו: "לךְ לךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב'). אחרי המלה "לךְ" מופיעה המלה "לךָ", כלומר- לעצמך. אחד מפרשני התורה המרכזיים, 'אור החיים', טען כי הליכה לארץ ישראל מובילה להליכה אל האני העמוק ביותר, אל תמצית הנשמה.

ההבטחה לרשת את הארץ חוזרת על עצמה בתורה בפני אבותינו מספר רב של פעמים (מספר דוגמאות ספורות):

לאחר שאברהם מילא את הציווי ראשון הוא זכה להתגלות נוספת: "וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת".

כאשר רצה יצחק לרדת לגרר אמר לו ה': "וַיֹּאמֶר אַל-תֵּרֵד מִצְרָיְימָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹומַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ. כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ, אֶתֵּן אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹות הָאֵל" (בראשית כו').

בעת ההתגלות האלוקית ליעקב בחלומו נאמר לו: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁוכֵב עָלֶיהָ - לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ" (בראשית כח').

כאשר יוסף היה על ערש דווי הוא אמר לאחיו שיום יבוא והם יחזרו אל הארץ שהובטחה לאבותיהם: "ה' פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (בראשית נ').

כשה' התגלה למשה בסנה הבוער, הוא הצהיר שהוא מודע לסבלם של בני ישראל תחת עול המצרים, ואז הוא גילה את תוכנית הגאולה שלו: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיים וּלְהַעֲלֹותוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִיא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג').

 

אנו למדים מכל ההתייחסויות האלה כי הברית שכרת ה' עם אברהם, יצחק ויעקב מבטיחה שני דברים לצאצאיהם: את נצחיותו של העם היהודי ואת ארץ ישראל. כל מי שמאמין בתורה ובקב"ה לא יכול להתעלם מעובדה זו ולא יכול שלא לחיות את חייו בהתאם.

רבי יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" מתאר את התוכנית האלוקית לטיפוח העם היהודי כשתילת כרם. כרם זקוק לארבעה דברים: גפנים, חלקת אדמה, שמש וגשם. הכוזרי מסביר כי הגפנים הם העם היהודי, האדמה היא ארץ ישראל, השמש היא ההשגחה הפרטית, והגשם הוא התורה. מובן שאם שותלים גפנים צרפתיות במדבר סהרה, יצמחו עליהם ענבים שונים מאשר היו צומחים בצרפת. בדיוק כך, העם היהודי - כשהוא נמצא במקום שאינו ארץ ישראל,  אינו יכול למלא את ייעודו האלוקי, ולממש את הפוטנציאל הטמון בו.

אין ספק כי הבעיות הביטחוניות, הכלכליות, הדמוגרפיות והגיאוגרפיות פה רבות מורכבות ביותר. בקלות ניתן לראות את "חצי הכוס הריקה" ולקטר על מציאת החיים הקשה באמרינו, כמו אותם מרגלים, כי זו "ארץ אוכלת יושיבה". ובכל זאת, מהעונש שקיבל דור המדבר ומוסר ההשכל שלמד, עלינו לשוב ולהתאמן בלמצוא את נקודות האור (הרבות!!) שישנן פה. יש להתמקד בדיבורים חיוביים על הארץ ועל תושביה ובחיזוק הזהות היהודית. מספיק להסתכל 70 שנה אחורה ולהיזכר בגורלנו כעם ללא מולדת כדי לשוב ולהרגיש מה טוב חלקינו על שיש לנו ארץ ומדינה כה נפלאים משלנו.

פסוק מיוחד נאמר בתהלים ביחס לירושלים: "וראה בטוב ירושלים" (תהלים קכ"ח, ה'). ברכה גדולה היא לזכות לעדן את עינינו, כדי שאלו תזכינה לקלוט רק את הטוב שבארץ ובירושלים. למעשה, אין זו רק ברכה, אלא גם משימת קודש שחייב כל אדם להציב לעצמו כאתגר: להשתדל שהעין עצמה תדלג על הצדדים השליליים ותבחר לראות רק את הטוב. "על כל פשעים תכסה אהבה". כאשר אדם חדור כולו בתחושה של אהבת הארץ, שוב אינו יכול לראות את פגמיה. מעיינות האהבה הנובעים ממקורותיה הרוחניים של הארץ, שוטפים ומכסים כל עיוות חומרי, עד שהוא נעלם. לא מדובר בעצימת עיניים ובאמונה עיוורת. מדובר דווקא בפקיחתן אל הטוב שישנו.

כיצד אהבת הארץ יכולה לבוא לידי ביטוי בתקופתנו אנו? בראש ובראשונה בחשיבה על טובת הכלל! בעידן פוסט-מודרניסטי מנוכר, בו הערך העיקרי הוא פיתוח האינדיבידואל, ה"כיף לי" וה"נעים לי", יש לשוב לערכים הבסיסים של אהבת הזולת ודאגה ואכפתיות כנה אחד לשני. יש לחזור ולחדד את האידיאות הישנות שנראה שכבר פחות "נחשבות" כמו שירות בצבא ושירות מילואים (במקום השתמטות חסרת תקדים ובושה), תשלום מיסים (במקום העלמות מס המוניות שמערערות את היציבות הכלכלית), שמירה על ניקיון הטבע והשטחים הציבוריים (במקום ערימות האשפה שמלוות כל מי שהחליט לצאת מהקניון וכורסת הטלוויזיה לטובת הנחלים ושמורות הטבע), התנדבות בעמותות שמסייעות לשכבות החלשות באוכלוסיה ושעבורם ארוחה חמה היא פריבילגיה שאינה בנמצא ועוד ועוד. אהבת הארץ ואהבת הזולת פירושם לזכור שמי שבאמת "פראייר" הוא מי שחושב רק על עצמו...

לרובנו כבר ברור שדיבור סרה, רכילות ולשון הרע על אדם אחר הם בגדר מוקצה ושעלינו להתרחק מהם כמו מאש. יחד עם זאת, כשמדובר בלשון הרע על מדינת ישראל, מוסדותיה, תושביה ומנהיגיה משום מה נראה לנו לגיטימי "לשחרר את הנצרה" מעל לשוננו ולזרוק עליהם רפש של ממש תחת התחפושת של שיחה לגיטימית על האקטואליה ודאגה לעתיד. מי מאתנו לא מוצא את עצמו מתלונן על מגזר מסוים מקרב אחינו היהודים (חילונים/ חרדים/ קיבוצניקים/ עשירים/ מתנחלים/ שמאלנים וכו') באומרו ש"אילו הם רק היו משתנים לכולנו היה טוב יותר..."? ומי מאתנו לא העביר ביקורת קשה על מוסדות המדינה ומנהיגיה בחשבו כי "כל הצרות שלנו יפתרו אם יקרה כך וכך...". הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה הרב האשכנזי הראשון של ארץ ישראל ומנהיגה הרוחני של הציונות הדתית, התייחס לסוגיית היחס הראוי למדינה המתהווה ולבעיות הטעונות שיפור באומרו: "אהבתנו לאומה לא תסמא את עיננו מלבקר את כל מומיה". אם כך, בדבריו הוא מלמד אותנו כי אהבת המולדת אין פרושה עצימת עיניים והתעלמות מבעיותיה, נהפוך הוא -  אנו נדרשים למודעות מוגברת לנעשה כאן מתוך רצון כן ואמיתי לשפר את המציאות, אך זאת צריכה להיעשות מתוך אהבה ומתוך נכונות להיות שותפים פעילים למלאכת התיקון ולא רק להצבעה על הליקויים תוך צקצוקי לשון ציניים. אותם מרגלים, שחזרו משליחותם ובפיהם התיאורים הקשים, לא השכילו להציג נכוחה את הבעיות ולפעול למציאת פתרונות, אלא הסתפקו בשימת דגש על השלילי ותו לא. כולנו יודעים שלמצוא מגרעות בכל אדם/ /סיטואציה / מדינה קל הרבה יותר מאשר לראות את הטוב שקיים, ועל כן הם נענשו בחומרה. לצערנו, גם רובנו נוטים להקצין את הרע ולקחת כמובן מאליו את הטוב שישנו או לחלופין להתעלם ממנו.   

מהבחינה הזו הרינונים של המרגלים ושל העם, הספקות באמיתות הדרך והמחשבות שעולמו של הקב"ה רע ואכזר היו כה חמורים עד כי ביום זה  - ט' באב - ניטע השורש הרוחני לכל הפורענויות שיבואו על עם ישראל לאורך הדורות בעתיד (חורבן בתי המקדש והיציאה לגלויות), ובתלמוד אף מיוחסת לקב"ה ביחס למאורע זה האמירה: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות".

יש לומר את האמת ולא לפחד ממנה – ארץ ישראל אינה רק "עוד" פיסת נדל"ן כשאר המדינות, כשם שהתורה אינה רק "עוד" ספר כשאר הספרים ועם ישראל אינו רק "עוד" עם כשאר העמים. אנו מאמינים בכל ליבנו שמכל המקומות שבעולם, ארץ ישראל הינה הכור האטומי לייצור אנרגיה רוחנית וחיובית, לא רק לעם ישראל, אלא לכל העולם כולו, ועל כן יש לאהוב אותה ולשמור עליה מכל משמר.

"הייתי בפריז וגם ברומא, ראיתי את שבעת פלאי תבל, בקוטב הצפוני וגם דרומה, אך אין מקום כמו ארץ ישראל!!!"

שבת שלום, ניר אביעד J

 

 

יש לך לב טוב או לב רע?

בס"ד

פרשת השבוע הנוכחית, כמו גם קודמתה, עוסקת בחלקה הגדול בדיני מחלת הצרעת, כאשר הפעם אנחנו קוראים ולומדים על כך שלנגע המחלה היו מספר אופני ביטוי – החל מצרעת בגופו של אדם, דרך צרעת בבגדים שלבש המצורע ועד לצרעת בבית עצמו שבו שהה.

בתקופתנו בה המחלה הזו כמעט וחלפה לחלוטין מהעולם, חשוב להבין שהצרעת עליה מדברת התורה אינה רק מחלה פיזית ויש לה גם משמעויות רוחניות. זו הסיבה שהתורה הקדישה שתי פרשות שלמות שעוסקות בה, ועוד פסוקים רבים בשאר חלקי התנ"ך. גם במשנה הוקדשה מסכת שלמה לענייני הצרעת – מסכת נגעים, שכן יש משהו חשוב ושורשי מאוד בצרעת. במקורות ייחסו את ההדבקות במחלה לדיבור לשון הרע, לחשיבת מחשבות שליליות על הזולת, לצרות עין ולקנאה. מי שמדבר וחושב רע על הזולת יוצר מבחינה רוחנית בינו ובין השני חיץ והפרדה, ולכן באופן הגשמי לוקה בצרעת, שהיא מחלת עור קשה וכואבת, אשר מבטאת את הפרוד הזה. התורה מספרת לנו בפרשות אלה שעונשו של המצורע היה לצאת ממחנה ישראל ולשבת לבדו תקופה מסוימת בבידוד, כאשר המטרה הייתה לא רק שלא ידביק אחרים, אלא שיחווה בעצמו מבחינה רגשית את אותו ריחוק שגרם במעשיו. בזמן ההגליה היה עליו לעשות ברור פנימי וחשבון נפש.

בשנים מעוברות, כמו השנה הנוכחית, הפרשה מופיעה מעט לפני חג הפסח וליל הסדר, ובכך היא נותנת לנו הזדמנות לעשיית סדר ובדק בית פנימי ביחס לדפוסי ההתנהגות והרגשות שלנו כלפי הזולת וכלפי עצמינו.

מצד מידת הדין היינו אמורים למעשה לראות היום את רוב בני האדם מצורעים, שכן ידוע שרובינו נופלים ולוקים באותן המידות הרעות הגורמות למחלה. למרות שאנו רואים אנשים המדברים לשון הרע בלי הרף ו/או מקנאים וצרי עין, הם נראים על פניו בריאים ושלמים ואין שום פגם בבשרם. רמז לפשר העניין מספקים ספרי הקודש, אשר מגלים לנו שהצרעת שהתורה מדברת עליה באה לידי ביטוי לא בהכרח רק בגוף, אלא גם בנשמה (ראשית חכמה, שער הקדושה י"ג). כלומר, אם הצרעת אינה פוגעת בגוף היא פוגעת בנפש והביטויים הנוכחיים שלה יכולים להיות כל מיני מרעין-בישין שאנשים סובלים מהם היום כדוגמת עצבות, פחדים, חרדות, כעסים וכו'.

האם הלימוד על הצרעת רלוונטי לחיים של כולנו כאן ועכשיו או רק לרופאים הניגשים לקורס בפרמקולוגיה? האם גם אנחנו חשופים לנזקי הצרעת (אם לא בגוף אז בנפש)? האם יש חיסון נגד המחלה הקשה? התשובות הן שכן, כן וכן, וכדי להבינן טוב יותר ראוי להכיר ולדון במונחים בסיסיים שהמהר"ל מפראג מכנה "לב טוב" ו"לב רע".

 

"לב רע" זה כשאדם שמח מכישלונו של אדם אחר. שני אנשים יכולים לשבת שנים יחד במשרד אחד, לחייך אחד אל השני, לפטפט בהפסקות הצהריים ולשדר מצג שווא של רעות וחברות, אבל כשאחד מהם יום אחד ייכשל בדבר כלשהו או ייתפס בקלקלתו, השני בתוך תוכו ישמח לראות את "חברו" נופל. לרוב הוא לא יראה את זה החוצה וישמור על המסכה המזויפת, אבל בתוכו הוא יתענג. אנחנו יכולים להתנהג בנימוס מזויף כלפי אדם מסוים ובלב לשנוא אותו ואף לאחל לו אי אילו "איחולים" לא נעימים. מעטים הם האנשים הישרים והכנים עליהם ניתן להעיד ש"תוכם כברם". לעומת צרות עין ו"לב רע", ישנם אנשים עם "לב טוב".

"לב טוב" זה כשאדם רוצה בטובת חברו (בלי קשר לאינטרסים אישיים ולטובתו האישית) ותמיד שופט אותו לכף זכות. אדם כזה לעולם ינסה למצוא "תירוץ" והסבר מדוע השני הוא אדם טוב וחיובי.

כיצד נוכל לדעת היכן אנחנו נמצאים? לב טוב ולב רע זה לא משהו שניתן לזייף, זאת מדרגה רוחנית שאדם יכול להגיע אליה רק בעמל רב ובחינוך עצמי. הבעל שם טוב אמר שאחת הדרכים לגלות האם לאדם יש לב טוב או לא זה לפי המחשבה הראשונה שעולה לו כשהוא רואה מישהו אחר במעידתו וחולשתו. אם המחשבה הראשונה היא שלילית והוא חושב עליו דבר רע או אפילו חלילה שמח מכישלונו, אזי יש לו עוד הרבה מקום לעבודת תיקון המידות. ישנם אנשים שבאמת רוצים לבחור בטוב, אבל המחשבה הראשונה שלהם תהיה שלילית ורק אח"כ יתפסו עצמם ובעזרת השכל ינסו לחשוב ולהרגיש אחרת. גם לאנשים אלה יש עוד דרך ארוכה. את המחשבה והרגש הראשוניים אי אפשר לזייף והם שמעידים על המקום האמיתי של האדם.

בהקשר הזה, אומרים שהדרך של אישה לדעת האם בעלה אוהב אותה באמת זה לפי התגובה הראשונה שלו לבקשותיה. אם כשהיא מבקשת משהו הוא תמיד מיד מסכים ורוצה לרצות ולשמח אותה - משמע שהיא באמת יקרה לליבו. ייתכן שאחרי שהוא יענה מיד בחיוב הוא יגלה שבעצם יש לו אילוצים אחרים, ולכן לא יקיים את מבוקשה, אולם הרצון הראשוני שלו היה כן לעשות את זה.

רוב האנשים כשחותכים אותם בכביש מתרגזים על הנהג ה"חצוף", שהעז לעשות להם את זה, וחלקם אף ימהר ויסנן לעברו איזו קללה עסיסית. לעומתם, ישנם אנשים עם לב טוב שישפטו מיד את אותו נהג לכף זכות ויחשבו שכנראה אשתו יולדת בספסל האחורי, ולכן הוא כה ממהר לבית החולים, או שהוא נזעק לעזור לילדיו שנתקעו מחוץ לבית בלי מפתח.

דוגמא נוספת היא כשמישהו אחר (כולל קרובים לנו) מקבל משהו שאנחנו עצמנו רצינו – האם אנחנו שמחים עבורו או שמקנאים ועסוקים במחסור ובכאב שלנו? האם מישהי, שמחכה הרבה זמן לבן זוג עמו תקים בית, תשמח בלב שלם כשתשמע שחברה טובה שלה מתחתנת או  שתהייה אכולה בקנאה, כעסים ותסכולים? האם האיחולים שלה יהיו כנים ונקיים מרגשות שליליים? כלפי חוץ אפשר לשקר, אבל בפנים אדם מרגיש את האמת!

במציאות של היום, עם החינוך המערבי לתחרותיות, אנחנו רחוקים מהמקום הנכון והטבעי שלנו אלפי שנות אור. כל הסביבה מלמדת אותנו שהצלחתנו תלויה בכישלונו של הזולת. הגדילו ועשו תכניות הריאליטי בטלוויזיה, בהן משתתף אחד צריך להיבנות על חורבן חברו כדי להתקדם לעבר הפרס, ושבפומבי מראות את מה שטמון עמוק בתוך הלב של רובנו ושראוי להתבייש בו. בטעות אנחנו חושבים שכדי שנצליח האחר צריך להיכשל. על כך נאמר ש"צור לא נבנתה, אלא על חורבנה של ירושלים".

על אהרון הכהן נכתב שהיה לו לב טוב. אהרון, כידוע, היה מנהיג העם במצרים לפני היציאה מהעבדות, ובאופן טבעי הוא היה אמור להיות המושיע שיוציא את העם לחרות. לאחר שדווקא אחיו הצעיר משה נבחר לתפקיד, מסופר שאהרון יצא וקיבל את פניו בשמחה שלמה ואמתית. על פניו היו לו סיבות טובות לקנא ולכעוס, אולם בתור בעל לב טוב התגובה הראשונית, הספונטאנית והכנה ביותר הייתה פרגון ואהבה אוטנטיים מעומק הלב.

בעל לב טוב יידע מהם הצרכים של הזולת, כולל של אנשים זרים ורחוקים ויידע לענות ולספק להם אותם. אדם כזה מחובר לכל יהודי בנשמה והוא באמת רוצה שיהיה טוב לכולם. לעומת זאת, אדם אגואיסט, שחושב רק על עצמו, אפילו אם לאשתו יהיה רע הוא לא תמיד ישים לב, ואם כבר ישים לב זה לא בהכרח יעניין אותו ויניע אותו לפעולה.

 

השורש של "לב רע", אם כך, הוא בקנאה. קינאה זה כשרוצים משהו שיש לשני ו/או כשרוצים שלשני יהיה לא טוב בלי שום סיבה אמתית והגיונית. הרב דסלר, שכתב ספרי מידות ומוסר נפלאים, אמר שזו המידה הכי טיפשית בעולם משום שהמקנא לא מרוויח כלום. בכל שאר המידות הרעות יש סוג של "הגיון", אבל בקנאה אין שום תועלת. לדוגמא: אדם שכועס לפחות מרוויח שאחרים מפחדים ממנו ועושים את רצונו, או אדם בוגדני לפחות מספק את היצרים הנמוכים שלו. לעומת זאת, המקנא לא מרוויח בפועל כלום. זה שמישהו מקנא שלאחר יש אוטו מפואר יותר לא מקדם אותו לשום מקום. אם הוא היה גונב לו את האוטו היה בזה שכל מסוים (אומנם שכל של רשע, אבל לפחות הייתה יוצאת לו מזה תועלת ממשית). בקנאה, להבדיל, אין שום הגיון ותועלת. המקנא חושב בטעות שהטוב של האחר בא על חשבונו ויש אנשים שממש עסוקים כל היום וכל הלילה במחשבות שאוכלות אותם מבפנים על מה שיש לאנשים סביבם וכמה אומללים הם עצמם שאין להם את זה. התחלה של מחשבה כזאת לרוב עוברת למחשבה ולתיקווה שלשני לא יהיה את מה שיש לו כדי שלא תהיה לו עליונות עלינו, ומשם לדיבור לשון הרע ולרכילות. זאת היא ממש שנאת חינם, עליה נאמר שבגינה נחרב בית המקדש השני, והיא משקפת את המהות של לב רע – להשוות, לקנא ולרצות שלשני יהיה פחות.

דרכו של אדם מתוקן היא לחשוב על כל אדם אחר משהו חיובי, לנסות לאהוב אותו, לפרגן ולרצות באמת ובתמים שהוא יצליח. אדם נאור מבין שההצלחה של האחר אינה באה על חשבונו. זו טעות גדולה לחשוב שאם השני מצליח אז אני נפגע מכך משום שהוא לוקח מ"עוגת השפע הכללית" ולי נשארת פרוסה קטנה יותר. ניתן לראות את זה במקומות עבודה מסוימים בהן התחרותיות בין העובדים גדולה. במקום לעסוק מתוך קטנות מוחין במחשבות כיצד אני מתבלט על פני האחרים וזוכה להכרה "איזה אדם יוצא מגדר הרגיל אני", יש לרצות שכולם יצליחו, שיהיה לכולם את מלוא הטוב האפשרי ולהתכוון לכך בלב שלם. הצלחה של כל פרט ופרט מביאה להצלחתה של החברה כולה ובמילא במצב כזה כולם ירוויחו יותר. שגשוג ושפע של אחד פותחים שפע לכולם.

דוגמא ל"עין טובה" בין בני זוג זה כשאחד הצדדים בא הביתה אחרי יום עבודה מתיש ומוצא את הבית הפוך לחלוטין ומבולגן. אם המחשבה הראשונה שלו היא "איזה עצלן/ית בן/ת-זוגי. בטח היא/הוא לא עשה/עשתה היום כלום ורק קשקש/ה עם החברים/חברות שלו/ה בטלפון", אזי ממחשבה שכזו הדרך להטחת האשמות הדדיות ולריב קצרה ביותר. מאידך, יכול אותו אדם לבוא לביתו ולחשוב "בטח קרה משהו לבן/בת-זוגי. אולי היא/הוא לא מרגיש/ה טוב או אולי סתם בא לו/לה קצת לנוח היום" ומיד הוא/היא ישנס מותניים ויסדר את הבית בעצמו מבלי בכלל לעשות עניין מהסיפור. אדם כזה חי בסביבה פנימית וחיצונית טובים יותר ויוצר אווירה חיובית ונעימה בבית.

לרובינו המכריע יש "לב רע". זאת לא אשמתנו – נולדנו כך בכוונה ומתוך הרצון שנתקן בכוחות עמלנו את המידות הרעות ("יצר לב האדם רע מנעוריו"). כיצד מתחילים לשנות את זה? בעיקר ע"י התבוננות! יש להתבונן על "הילד הפרוע והבלתי מחונך" שקיים בתוכנו – אותו ילד שמקנא, כועס, מתגאה, מדבר לשון הרע, מרכל, וכו' ולאסוף ראיות על מצבינו. מתוך ההתבוננות, הרצון לשינוי והתפילה יבוא המפנה.

בהקשר הזה, יש המפרשים את שם הפרשה "מצורע" כצירוף של שתי המילים מצו (מיצאו) - רע. כלומר כקריאה לחיפוש ומציאת הרע (המידות המקולקלות) שבתוכנו. עם הזמן, כשהתמונה מתחילה להתבהר ומתגברים על מנגנוני ההגנה וההכחשה, שמספרים לנו שאנחנו בסדר ושהסביבה היא זו שעקומה, או אז מתחילה העבודה האמתית של עידון הלב והפיכתו לטוב. בלי השלב הראשון, שבדרך כלל אינו נעים, בלתי אפשרי לעשות שינוי בנפש ובמידות.

בהקשר של פסח שמתקרב, ההלכה אומרת על שלב ביעור החמץ מהבית: "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ...". רבי נחמן מברסלב התייחס לסוגיה ואמר שהאור הגדול, המאיר בליל הסדר, מקורו בהבנה שלנו שהבעיות והלכלוך נמצאים קודם כל אצלנו בבית, ולכן אין להאשים אף אחד אחר במצבינו ובצרותינו. הבנה זו, לדבריו, משחררת מדמיונות שרק אם כך וכך יקרה במציאות החיצונית נהייה מאושרים. הרב קוק אמר גם כן שעדיין אין חירות בעולם מפני שכל אחד אוהב לחפש את הרע בבית של השני. לו היה העולם לומד שקודם צריך כל אחד לחפש את הקלקולים אצל עצמו – מיד הייתה באה הגאולה השלמה.

 

יחד עם זאת, חשוב לציין שעבודת הברור הזו צריכה להיעשות בשמחה ולא חלילה להביא את האדם לייאוש ממצבו. ליתר דיוק, יש להתבונן רוב היום בצדדים הטובים שיש בנו ורק בחצי שעה בלבד של חשבון נפש לתת את הדעת על השלילי. הבנה ש"לב רע" זה המצב הראשוני אצל כולנו ושזה חלק מהמסלול שיש לעבור מחזקת וממלאת בחיוניות הנחוצה למסע. רבי נחמן דיבר רבות על כך ואמר שההצלחה הגדולה של היצר הרע היא לא בהבאתנו לידי עשיית חטא, אלא בעצבות המתלווה אליו לאחר שאנו "תופסים את עצמנו" ומתייאשים מהפער בין מי שאנחנו לבין מה שפעם חלמנו שנהייה. הטעות, לדבריו, היא שאנחנו שוכחים שלצד הלב הרע יש עמוק עמוק בפנים גם נשמה מתוקה וזכה ושביכולתנו לשוב בתשובה ברגע אחד. כדי לעשות את הסדר לקראת ליל הסדר ולשוב להאמין בקדושה שלנו יש להתבונן בנקודות הטובות שוודאי יש בנו ולשמוח בהן. כל נקודה טובה ומעשה אחד של חסד וטוב שעשינו בעולם (בנינו, מי לא עושה לפחות מעשה אחד כזה בשבוע?) הוא נקודה של אור שחושפת את כל האור שיש לנו עמוק בפנים. כמו כוכב שמאיר מרחוק, אשר כידוע הוא גדול פי מיליון ממה שנראה לנו, כך גם מעשה טוב אחד שלנו אולי נראה שולי, אבל חשיבותו ואורו גדולים פי מיליון ואף יותר. גם הגמרא אומרת "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", כלומר בכל העולם אין שום דבר מספיק גדול כדי להיות שכר על מצוה אחת בודדת. שווה לזכור ולחשוב על זה בפעם הבאה שאנחנו שוב פעם חושבים על עצמינו דברים רעים ומסרסים. השילוב האופטימלי, אם כך, הוא לזכור שיש בנו רע, שצריך לחשוף אותו ולשנותו, אך עלינו לעשות זאת בעדינות ומתוך הבנה שכמו שאת הבית אנחנו מנקים מאבק וחושפים את יופיו המקורי, כך גם את הלב אנחנו מנקים וחושפים את היופי הטבעי שכבר קיים בו.

ובהקשר של חג הפסח והניקיונות המקדימים – ראוי לזכור שכמו שבשעת הנקיון אנחנו מוציאים את החפצים והלכלוך החוצה, ונראה על פניו שאנחנו דווקא עושים יותר בלגן, אזי כך הדבר גם עם עבודת הבירור בנפש שנכתבה כאן – כשמתחילים לגלות את השלילי שבתוכנו נראה שהאנדרלמוסיה הולכת וגדלה, אבל האמת הפשוטה היא שזה שלב הכרחי בדרך לבית/לב נקי ומסודר.

 

בעזרת השם שנשכיל להיפטר מהצרעת למיניה, בגוף ובעיקר בנפש, ונזכה כולנו ללב טוב ואוהב.

חודש ניסן שמח, ניר אביעד J

 

 

לאתר פרשות השבוע: http://nir.benny-aviad.com

לאתר העיסקי של ניר אביעד: www.wise-planning.co.il

 

 

פרשת "ויגש" – מדוע העולם מלא בסבל וייסורים?

בס"ד

פרשת "ויגש" עוסקת ברובה במפגש הפיוס המרגש בין יוסף ואחיו ההמומים, שלמרבה תדהמתם המשנה למלך מצריים, אשר העמידם בכמה נסיונות לא פשוטים בפרשה הקודמת, מתברר כלא אחר מאשר אחיהם האבוד, אשר נמכר על ידם שנים רבות קודם לכן לעבד. בהמשך הפרשה יוסף פוגש גם את אביו ולאחר האיחוד הדרמטי מציג אותו בפני פרעה. פרעה מתעניין בגילו המופלג של יעקב, והוא משיב לו כי הוא בן 130 שנה, אך שנים אלו היו מלאי צער וקשיים ("מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי").

אמירתו זו של יעקב אבינו, אכן עולה בקנה אחד עם קורות חייו המורכבים, כפי שאנו מכירים אותם, ומזמנת אותנו לדיון רחב יותר בשאלה מה בכלל תפקידם של הקשיים והצרות בחיים שלנו?!

עיון בדברי חז"ל מגלה כי הם החשיבו את יעקב אבינו כבחיר האבות, אשר השלים את מידותיו אף יותר מאברהם ויצחק. הגמרא מוסיפה ומעידה עליו כי הוא הגיע למדרגת אדם הראשון קודם החטא באומרה כי "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון" (יופיו של יעקב מעין יופיו של אדם הראשון). לאורך חייו קיבל יעקב אבינו מספר הבטחות מבורא העולם כי הוא לא יעזבו לבדו, ואף זכה לברכות מיוחדות מיצחק אביו, כפי שקראנו בפרשות הקודמות. הדבר שהיינו מצפים ביחס לאדם כל כך גדול, המקורב למלך מלכי המלכים, הוא שחייו יהיו מבורכים ויעברו עליו בנעימים וללא "תקלות" מיוחדות. יעקב היה צריך לחיות את חייו, לפחות על פי ראייתנו, כאדם המאושר והשלו ביותר עלי אדמות. והנה, עיון בקורות פועלו של יעקב אבינו מגלה כי דווקא חייו של בחיר האבות היו מורכבים ומסובכים יותר משל אברהם ויצחק, וכל הישגיו רצופים היו בצרות וקשיים. כך היה בתחילת דרכו מול אחיו הרשע עשיו, כך היה בהתמודדות הקשה עם לבן הארמי, אשר רימה אותו שוב ושוב וניצל את תמימותו וטוב ליבו, כך היה באונס ביתו דינה ע"י שכם וכמובן כך היה בבשורה המרה על מותו של בנו האהוב יוסף. השאלה המתבקשת לאור רצף הצרות והטלטלות הפיזיות והרגשיות שעבר יעקב הן כיצד ייתכן הדבר? מדוע צדיק כה נשגב וגדול סבל כל כך הרבה בחייו? וכמובן – מה התפקיד של הסבל והייסורים בעולם בכלל ובחיים הפרטיים של כל אחד ואחת מאתנו בפרט?

כאשר ה' ברא את העולם, הוא הצהיר שהעולם "טוב מאוד", אולם כשאנו מתבוננים בו, בוחנים את ההיסטוריה וצופים בחדשות (מקומיות או עולמיות), אנו מתקשים מאוד להסכים עם הצהרה זו של הקב"ה. העולם מלא בסבל וקשיים. אין אדם שלא נאבק כל יום בגילויים של קושי ואף רוע מסביבו. החל מפקק מעיק בדרך לעבודה, דרך קשיי פרנסה ועד מחלות ומוות של קרובים לנו. איך ייתכן שילד קטן חולה בסרטן? מדוע יש כל כך הרבה תאונות דרכים? למה מנהל הבנק מתקשר אלי כעוס פעמיים בשבוע? למה יש אנשים שלא מוצאים בן/בת זוג וכאלה שלא מצליחים להביא ילדים לעולם?

מאחורי השאלה "מדוע דברים רעים קורים לאנשים טובים?" מסתתרות הנחות בסיסיות שגויות, שכן מה שאנו תופסים כדבר "רע", עשוי, למעשה, להיות הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות. לפי האמונה היהודית, שום מקרה בחיינו אינו שרירותי או זדוני והכול מעוצב ותפור בדיוק מופלא. למרות שאנחנו לא מסוגלים לקלוט את הרעיון במלוא היקפו, אנחנו יודעים שכל רגע בחיינו, בכל זמן נתון, הוא בדיוק כמו שהוא היה אמור להיות על פי התוכנית האלוקית ועל פי הגורל המחכה לנו בעתיד. טווח הראייה האנושי מוגבל לנתח זמן קטן מאוד. המבט הצר שמורכב מההווה לבדו, בלי הזיכרון של העבר והידיעה של העתיד, מגביל את תפיסת המציאות האמיתית שלנו. רק נקודת מבטו הכוללת של ה', שאינה מוגבלת על ידי זמן ומרחב, ושמקיפה גם את צורכי הגוף וגם את צרכיה של הנשמה, יכולה ליצור מערך שלם של התנהלות מופלאה ומדויקת, גם אם אנחנו כבני אדם לא תמיד מבינים או "מצדיקים" אותה.

ניתן לדמות את הדבר לאדם שהושם כצופה בחדר ניתוח. אם הוא לא מבין את הסיטואציה הכוללת הוא עלול לחשוב שהאדם עם הסכין ביד שמתקרב אל הקורבן המסכן, ששוכב חסר אונים על המיטה, הוא רוצח נתעב ויש לעצור אותו מלבצע את הפשע. כמובן שמי שמבין את הדברים רואה שה"רוצח" דווקא בא להציל את החיים של האדם השני. אנחנו מאמינים שהקב"ה, ה"דוקטור" שלנו, הוא רופא מסור ואוהב וכל פעולותיו הן לטובתנו. מטאפורה נוספת היא לילד שרץ עם המזלג ישר לכיוון שקע החשמל שבקיר. לעיתים הפעולה הנדרשת מהורה אחראי היא להגיב במכה קלה על היד על מנת להעביר את המסר שפעולה כזו אסורה ומסוכנת. אותו ילד, שלא מבין שהמכה הייתה לטובתו, נשאר עם הכאב והעלבון ועם התחושה שלא מבינים אותו ואולי אף שההורה חלילה שונא אותו. כך גם ביחסינו עם האבא של כולנו – לפעמים המכה, שבאה דווקא להציל/ להטיב/ לחנך, נתפסת כאכזריות חסרת תכלית. לא חסרות דוגמאות מהחיים של מקרים שנראו בהתחלה כקללה והתבררו כברכה. ישנם לא מעט בעלי עסק מצליחים ואמידים שהיוזמה להקים עסק עצמאי נולדה בעקבות טראומה של פיטורים ממקום עבודה (בו, אגב, הרוויחו משמעותית פחות) או של גברים/נשים שננטשו ע"י בן/בת זוג, שקעו בדיכאון וחשבו שזהו סוף העולם, אולם מהר מאוד מצאו עצמם בזוגיות חדשה וטובה הרבה יותר.

אל מול הדוגמאות הללו יכולים אנשים לתת דוגמאות הפוכות של סבל חריף כמו מחלה קשה שלא הסתיימה בהפי-אנד, אלא במוות כואב. גם כאן איננו יכולים לראות את התמונה השלמה. האמונה היהודית גורסת כי המוות הוא השער למה שנמצא מעבר לעולם הזה. ה' אומר למשה בספר שמות "כי לא יראני האדם וחי", ונראה שבאמירה זו הוא מרמז לנו כי מה שעדיין לא התבהר במהלך חיינו כבני תמותה, עשוי להתבהר בהמשך. מי שחושב שהעולם רע ואכזרי בעצם מאשים את הקב"ה שהוא רע ואכזרי כי למעשה הוא זה שתכנן וממשיך לתכנן בכל שנייה כל מה שקורה פה ויש בזה מן היוהרה לחשוב שאנחנו יודעים טוב ממנו מה נכון.

על כך נכתב – מי הוא "צדיק"? האדם שמצדיק את הבורא בכל מה שהוא עושה ומאמין שהכול לטובה. לעומת זאת, מי הוא "רשע"? האדם שמרשיע את הבורא. בהקשר הזה נאמר כי לאחר ביאת המשיח "יהיה צחוק גדול בעולם". הכוונה היא כי כולנו נצחק כשנראה שמה שחשבנו כאיום ונורא יתגלה לבסוף בדיעבד כדבר נפלא.

האדם המודע והמאמין רואה, כאמור, בכל קושי כמסר וכמתנה אישית שבאים ישירות מהבורא ושתפקידם לכוון אותו למקום טוב יותר במסע הזה שנקרא "החיים". על כך אמר החכם באדם בספר 'משלי': "את אשר יאהב ה' יוכיח". דוגמאות אפשריות לכך ניתן למצוא בשפע. כך למשל, ייתכן שהבעיות בשלום הבית עם האישה/הבעל הם רמז מהבורא שקורה לנו לעבוד על מידת הכעס/ קמצנות/ חוסר-סבלנות שקיימת בנו ובת/בן הזוג הוא/היא רק המראה והשליח, או שלדוגמא חיסרון הפרנסה הוא רמז מהבורא שמדרבן אותנו לבדוק האם אנחנו עצלים מידי או לחלופין חוטאים בגזל ולכן נענשים על כך. הקב"ה רוצה שיהיה לנו טוב, אבל עלינו לעבוד עבור האושר שלנו. הוא שולח לנו רמזים ומתנות קטנות לאורך הדרך וכל שעלינו לעשות הוא לפתוח את העיניים ולסגל מחשבה שממירה את הקושי שאנחנו חווים למסר מהבורא. מי שמצליח להקנות לעצמו את צורת המחשבה הזו נמצא בקשר מתמיד עם הקב"ה ואין תענוג גדול מזה! במקביל להמתקת הגלולה המרה, אותו אדם יפתח חושים חדים יותר לראות את הטוב שהוא כן זוכה לו ולמעשה לצאת מכהות החושים ואטימות הלב שרובינו חווים.

את הקשיים ניתן לראות כמתנה שקיבלנו שמטרתה לעזור לנו להתעורר אל מה שבאמת חשוב ונכון ולא כעונש ומטרד, או כפי שכתב ושר שולי רנד (בדיסק שזכה באלבום פלטינה כפול): "מה התכלית של זה הכאב אם לא לנענע לי את הלב? הלב ששקע בתרדמה וזה זמן רב שלא החסיר פעימה...".

הרב קוק המשיל באחד מכתביו את הסבל והקשיים שכל אחד מאתנו עובר ל"כקורטוב המלח בתבשיל" – כמו שדווקא המלח, שלבדו הוא מר ולא ניתן לאכילה, הופך את האוכל לטעים יותר, כך גם הסבל בחיינו בא לחדד ולהצביע על הטוב. תפוח אדמה לבדו, לדוגמא, הוא לרוב תפל וחסר טעם, אולם אם נוסיף לו קורטוב (מעט) מלח אזי טעמו יהיה טעים הרבה יותר. כיצד זה ייתכן שדווקא הוספה של המרירות ושל דבר שלילי כביכול מוסיפה טוב? התשובה היא שתפקיד המר לחשוף ולגלות את הפוטנציאל שהיה טמון בתבשיל (ובכל אחד מאתנו...) ושבלעדיו הוא לא היה יכול היה להתגלות.

בפרקי אבות נכתב: "לפום צערא אגרא", כלומר לפי כמות הצער והקושי של האדם כך תהיה גם מידת השכר שהוא יקבל. הסבל שלנו אינו סתמי. משלים טובים לרעיון זה ניתן למצוא בתהליך כתישת הזית והפקת שמן או בתהליך כתישת הפשתן והפיכתו לבד משובח. על פניו הזית/הפשתן עוברים תהליך מכאיב, אבל לכל ברור שהתוצרת שווה את ה"סבל". אנחנו חייבים סבלנות כדי להבין את התמונה הכללית ותמיד להתחזק באמונה שהצער שלנו אינו מקרי או חסר תועלת, וכי בדרך כזו או אחרת גם נקבל שכר בגינו. קשיים מחשלים את האדם ועוזרים לו להוציא את מיטב הכוחות החבויים בו. תפיסה בריאה רואה בקושי כניסיון ולא כאכזריות מקרית או חלילה כעונש שקיבלנו. "ניסיון" בא מהמילה להתנוסס/להתרומם. ההתמודדות עם משבר מחזקת אותנו והופכת אותנו לאנשים מנוסים, נבונים וחסונים יותר, וזאת למרות שבזמן הקושי לרוב הוא נראה כמו דבר נורא ואיום ולפעמים אף כמו חומה שלא ניתן לעבור אותה. ההוצאה לפועל של כוחות הנפש החבויים מקנה למעלות הגנוזות את עוצמתן. גם אם בתוך תוכו של האדם מצויים כישרונות, כל עוד הם לא באו לכלל ביצוע אין להם משמעות. דוגמא לכך היא ההדס בסוכות, שבזכות הנענוע שלה מפיקה ריח חזק וטוב יותר. כך גם האדם – בזכות הטלטלות שהוא עובר הוא מפיק מעצמו איכויות נסתרות, ולכן אין לראות בסבל בהכרח כדבר שלילי.

התפיסה הרווחת בתרבות המערבית רואה בסבל כאיום שיש לעשות הכול על מנת לסלקו במהירות הגדולה ביותר. אם כואב לאדם איבר מסוים הוא מיד ייקח משכך כאבים, כדוגמת אקמול או אופטלגין. אם כואב לו בנפש הוא ייקח משכך כאבים מסוג אחר, כדוגמת פרוזאק ואף סמים. אם קשה לו בחיי הנישואין הוא ימהר מידי לפרק את החבילה ואם הילד שלו משווע לתשומת לב ומפגין זאת בהתנהגות אנרגטית ו"תוססת" הוא ימהר לשלוח אותו לפסיכולוג או להרגיע אותו עם חומרים כאלה ואחרים. אנו חיים היום בחברה שהמונחים של "התמודדות" ו"התגברות" על קשיים זרים לה ואנחנו מחפשים את הפתרונות הקלים והמהירים כדי להעלימם מעלינו. זו כמובן טעות קשה משום שכאמור כל קושי הוא מסר והזדמנות לגדול ולהתקדם הלאה.

הניסיונות שעבר יעקב ללא ספק חישלו את כוחו והגבירו את אמונתו בבורא ואת אמונתו בעצמו על שעמד בהם. האתגרים שקיבל היו אומנם עצומים (כל אדם מקבל ניסיונות על פי מדרגתו), אולם את השקפתו על החיים נוכל לאמץ כולנו. צריך להתאמן על גישה ומחשבות חיוביות ובכך גם להנעים את זמננו בעולם הזה וגם לזמן לנו אירועים חיוביים יותר, שכן ידוע שהמחשבה בוראת את המציאות. לצופה מהצד זה יכול להראות כמו שקר או ניסיון להונאה עצמית, אבל האמת היא שאין דבר מתוק וחכם יותר מאמונה פשוטה שבאמת אבל באמת הכול לטובה. כך לדוגמא, המחשבה שהעיכוב בגלל הפנצ'ר שהיה לי בבוקר באוטו בדרכי לעבודה אולי בא להציל אותי מתאונת דרכים חס ושלום שהייתה צפויה לי בהמשך הדרך, או שהגבס והרגל השבורה שחייבו אותי להיות שבוע ימים מרותק לבית תפקידם היה שארוויח זמן איכות של שיחה ומשחק עם ילדיי שלא ראו את האבא הקרייריסט שלהם יותר מידי זמן.

רבי נחמן פעם אמר לתלמידיו: "מי שאומר 'רע לי' – הקב"ה אומר לעצמו: 'הוא חושב שזה רע? אני אראה לו מה זה רע באמת'. לעומת זאת מי שאומר 'טוב לי' – הקב"ה אומר לעצמו: 'הוא חושב שזה טוב? אני אראה לו מה זה טוב באמת'".

חשוב לזכור שבשעת קושי המציאות נראית אכזרית, אפלה וחסרת תקנה, אולם כמו כל דבר אחר בעולם הזה, שהוא זמני ובר חלוף, כך גם גורלו של כל קושי לחלוף כלא היה. תורת החסידות גורסת כי מה שמגדיר ומקדם את האדם זה לא מה הוא משיג (בטח לא הישגים חומריים), אלא כיצד הוא מתמודד עם הכישלונות והקשיים שהוא צובר לאורך הדרך, והאם הוא יודע להישאר חיובי ולהאמין בעובדה שיש יד מכוונת וסוג של סדר נסתר בתוך הכאוס שהוא חווה? להיות בשמחה תמיד זה האתגר הכי גדול שלנו בעולם הזה. תכונת המרירות, שאנחנו מכירים כל כך טוב, היא ממש כמו רעל שאנו מכניסים לתוך המערכת הרגשית שלנו. בתוך כל אחד מאתנו מסתתר שד קטן שאומר לנו בשעת קושי: "רע לך? קשה לך? לך על זה! תיכנס לדיכאון, זה הרי הגיוני שתרגיש רע, תראה כמה מסכן אותה!". זהו טריק בסיסי וידוע של היצר הרע, אשר נהנה לראות אותנו מרחמים על עצמינו בזמן משבר ולא מתמודדים עימו בשמחה וברוח חיובית.

בנוסף לזאת, חשוב שנדע שאף אחד לא מקבל קושי (או בשפה מודעת יותר – "אתגר") אם הוא לא מקבל במקביל גם את הכוחות להתמודד אתו. זאת הבנה מנחמת מאוד להפנים שאם קשה לנו בהכרח יש לנו כלים או יכולת לפתח כלים כדי לצאת מהפלונטר. ובשפתינו – אף אדם אינו מקבל לימון אם אין ביכולתו להפוך אותו לימונדה.

יחד עם כל זאת, חשוב להבהיר שהיהדות לא מתכחשת לקשת הרגשות האנושיים הכוללים גם צער ועצב, אלא פשוט מנתבת ושמה אותם בהקשר ובפרספקטיבה המתאימים להם. הדוגמא הטובה ביותר לכך הם דיני האבלות. אדם שאיבד את אחד מיקיריו צריך לעבור תהליך של השלמה עם המאורע הכולל יום אחד של עצבות מתפרצת ולאחריה שבוע של ניחומים והסתגרות בביתו ("שיבעה"), אולם לאחר מכן ביום השמיני הוא מצווה לקום ולחזור כמעט לחלוטין אל שגרת יומו הקודמת. בהמשך, ביום השלושים הוא עובר עוד תהליך שקשור לעיבוד רגשותיו ולבסוף בתום שנה מהמאורע התהליך נשלם. היהדות לא אומרת לאבל: "תן חיוך, הכול לטובה". זאת תהיה אכזריות וציפייה לא סבירה, אולם היא כן קובעת גבולות ברורים על מנת לא לתת לאותה עצבות לגלוש מעבר לזמן ולמקום הנכונים לה.

לסיכום – אנו מתפללים בכל יום בברכות השחר: "אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". מצד אחד אנחנו בטח שלא רוצים לזמן לעצמינו בכוונה קשיים ומכאובים, אולם מהצד השני מרגע שהם כבר מגיעים אלינו – מוטב שנזכור מי שלח אותם בהשגחה פרטית לפתחינו, ושבסך הכול מדובר במתנה שתפקידה לקדם אותנו לעבר חיים נכונים ובריאים יותר ואל עבר התכלית.

יעקב אבינו, אם כך, עבר את כל הטלאות והטלטלות שקראנו עליהם כדי ללמד את כולנו את הלקח הזה ולחזק אותי ואותך בפעם הבאה שצרה כזו או אחרת מתגלגלת לפתחינו.

שבת שלום, ניר אביעד