פרשת "וישלח"– מי רוצה להיות מיליונר?

בס"ד

פרשת "וישלח" עוסקת ברובה במפגש הפיוס בין יעקב אבינו לבין עשיו, וזאת לאחר שיעקב נאלץ לגלות מארץ ישראל לשנים רבות מחמת כעסו של אחיו. לאחר הפגישה הדרמטית, החיבוקים והבכי המשותף, יעקב מציע לעשיו לקבל ממנו מנחה בדמות כמות גדולה של עזים, גמלים, פרות ואתונות. עשיו מסרב באומרו: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂיו יֶשׁ לִי רָב אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ", אולם יעקב מפציר בו ואומר: "קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִּי-חַנַּנִי אֱלוקים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל". בהבדל בין הביטויים "רָב" ו"כֹל" מתמצה ההבדל בין יעקב ועשיו.

לכאורה, התבטאות יעקב "יש לי כל" תמוהה, שכן למי באמת יש את הכול?! ובכן, מסתבר שיעקב בא ללמד אותנו כלל גדול ומשמעותי מאוד בחיים – יש לשמוח באמת ובתמים עם מה שיש לנו ולא להרגיש עצבות ותחושת מחסור גם אם בפועל אין לנו את כל מה שהיינו חפצים בו. המילה "רב" מתייחסת לכמות, ועשיו, המוכר לנו מהפרשה הקודמת כאיש חומרני וגס, מייצג את התפיסה (שלצערנו רבים מאוד מאיתנו לוקים בה) של המרדף אחר החומר מתוך דמיונות ששם האושר שלנו חבוי. יעקב, לעומת זאת, אומר לעשיו שגם אחרי שהוא ייקח ממנו את כל הגמלים, העזים והאתונות, עדיין יישאר לו "כל", ועדיין הוא ירגיש שיש לו "כל", משום שגם כשהוא מחסיר מרכושו, זה לא פוגע בתחושה הסובייקטיבית שלו שיש לו את כל מה שהוא צריך.

בן זומא בפרקי אבות שואל: "איזהו העשיר?". התשובה שרובינו הינו נותנים, מתוקף היותנו שבויים בעל כורחנו בתוך הלך הרוח של "החלום האמריקאי", היא שעשיר הוא מי שיש לו כמה בתים יפים, הוא עובד כמנכ"ל מצליח בחברה גדולה, אוכל במסעדות ה"נחשבות", מבלה במועדונים ה"נכונים", לובש את המותגים העדכניים ומבלה פעמיים בשנה בחופשות פאר בחו"ל. למרבה הפלא, התשובה של בן זומא שונה – "איזהו העשיר? השמח בחלקו!", כלומר על מנת להרגיש עשירים עלינו להיות שבעי רצון ממה שיש לנו כעת או ממה שביכולתנו להשיג תוך מאמצים סבירים ומתאמים לנו.

התפיסה שלנו לעושר ולהצלחה היא השוואתית. אדם עם כמה מיליונים יחשב וירגיש עשיר אם מסביבו יהיו אנשים שאין להם סכום גדול כמו שיש לו. לעומת זאת, אותו אדם לא יחשב וירגיש עשיר בחברה של מיליארדרים. מתי אם כך אדם עשיר מפני שהוא עצמו באמת עשיר ולא מפני שהאחרים עניים? כשהוא שמח במה שיש לו, גם אם זה מעט. חשוב לזכור שהאושר לא מתייחס רק לכמות כסף, אלא לכל צורך חומרי ונפשי אחר שיש לנו.

לקראת סוף ברכת המזון אנחנו אומרים: "הרחמן הוא יברך אותנו ואת כל אשר לנו כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב בכל מכל כל, כן יברך אותנו כולנו יחד בברכה שלמה". כאשר אנחנו מודים לה' על המזון הגשמי שסיפק לנו, אנו מוצאים צורך להדגיש כי אנו לא רואים במזון הגשמי את המטרה, אלא את האמצעי לכך שנוכל לחיות כאבותינו, כלומר בהרגשה שיש לנו כל.

הרבי מקוצ'ק נהג לומר שהבעיה הכי גדולה של העניים היא שהם חושבים שאם הם יהיו עשירים הם יהיו שמחים. זו טעות מרה, שכן האושר האמיתי לא תלוי במציאות חיצונית אלא בחיבור נפשי ורוחני לעצמינו ולקב"ה. דוגמא יפה לכך הוא הסיפור על רבי עקיבא ואשתו רחל, אשר חיו בראשית נישואיהם בדלות חומרית איומה ולנו על מעט חציר באסם עבש. הקב"ה סיבב את הדברים כך שאחד השכנים, שהיה עני אף יותר, ביקש מהם מעט קש כדי להשכיב עליו את התינוק שנולד לו ובזכות הנתינה הם הרגישו עשירים. בדורנו בו הדת השולטת עברה להיות "דת הצרכנות", וכי כהני הדת הפכו להיות האוליגרכים והסלבריטאים למיניהם, עיקר "תחושת המחסור" נובעת משאיפה לצריכה מופרזת. הפרסומות מספרות לנו מה אין לנו ואנו מתפתים להאמין ולהרגיש את אותו חסר.

תאוות הממון היא מהקשות שישנן, ולראייה, להבדיל מתאוות אחרות, כדוגמת אוכל או מין, גם כשמשיגים ממנו עוד לא שבעים. רוב בני האדם רוצים מהכסף והרכוש עוד ועוד בלי קשר לצרכים האמתיים שלהם. היטיבו חז"ל לתאר זאת: "יש לו מנה (מאה) רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות" ו"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" (כלומר אין אדם שמרגיש מרוצה ממצבו הכספי וכל מי שנפטר מרגיש שהוא השיג רק חצי ממה שהיה רוצה). שלמה המלך הוסיף וכתב בספר 'קהלת': "אוהב כסף לא ישבע כסף", כלומר כאשר אדם שקוע בשאפתנות חומרית, רעבונו לא ישבע לעולם, אלא יוכפל וירבה מכיוון שככל שינסה להשביע את רעבונו כך יוסיף לרעוב ולרצות יותר ויותר. עובדה זו הייתה יכולה להישאר כאנקדוטה משעשעת אלמלא שלתפיסה הזו יש מחיר מעשי כבד מאוד בחיים של רבים. אין עוררין על כך שחשוב לעבוד ולהתפרנס, אולם, לצערנו, הרבה אנשים עובדים הרבה יותר מידי שעות מכפי הצורך והדבר בהכרח בא על חשבון בילוי זמן איכות עם בני/בנות הזוג והילדים או זמן חשוב גם כן של פנאי אישי. רבים רצים לצבור כסף ובסוף נפטרים ומורישים אותו הלאה מבלי שבאמת זכו ליהנות ממנו, או שלחלופין עובדים כמו חמורים שעות נוספות כדי לממן את המוצר האלקטרוני החדש והלגמרי מיותר שהם רכשו או כדי לקנות אוטו במודל חדש יותר משל השכן ממול. לא, אנחנו לא באמת צריכים לקנות דירה כה יקרה ולהשתעבד כל החיים למשכנתא וגם לא חייבים להתהדר באייפון הכי חדשני ונוצץ.

מדוע רובינו עסוקים כמו עשיו בספירות מלאי של מה יש לנו ועד כמה אנו רחוקים ממה שהיינו רוצים שיהיה לנו? מדוע אנחנו לא נוהגים כמו יעקב שהשכיל לשמוח עם מה שיש לו? התבוננות פנימית מגלה כי הטבע של רובינו הוא לראות את "חצי הכוס הריקה". אנחנו מעבירים אנרגיה וזמן רבים מידי בקיטורים, במחשבות ובדיבורים על מה שחסר ועל מה שאין לנו וכוח ההרגל משכיח מאיתנו את הטוב שישנו. אדם כמעט ואף פעם לא עוצר ואומר לעצמו: "כמה טוב לי עכשיו, אני ממש מאושר, חיי שלמים ושמחים". ביהדות ישנו מושג בסיסי מאוד המדבר על "חוש הכרת הטוב", שמשמעו בתמציתיות להפך את המשקפיים איתן אנחנו מסתובבים בעולם ולסגל מחשבות חיוביות במקום השליליות. במקום לראות את מה שאין להתחיל לראות את שישנו, לראות את חצי הכוס המלאה. למרבה האבסורד, כשאנו סוף סוף משיגים את מה שחפץ ליבו, בדר"כ תחושת הסיפוק שאנו חווים קצרה ביותר ומיד מתחיל הקול הפנימי לכרסם בנו ולספר לנו על כל הדברים שעדיין לא השגנו. חשוב לחיות בהבנה ששום דבר אינו מובן מאליו. אין דבר כזה "מגיע לי". ברגע שמקבלים דברים כמובנים מאליהם לא יודעים להעריך את הדבר עצמו ואת מי שנותן לנו אותם. כך, בתקופת התיכון רבים חושבים על כמה קשה וכמה טוב יהיה לסיים עם הבגרויות והלימודים (רק אח"כ רוב האנשים מביטים אחורה בערגה ונוסטלגיה ונזכרים "בתקופה היפה בחייהם"), בצבא אנחנו מקטרים על התנאים ומחכים בקוצר רוח לאזרחות, באוניברסיטה קשה ולוחץ ומייחלים לתקופת העבודה והעצמאות שאחרי. כשכבר סוף סוף מוצאים עבודה טובה וראויה מקטרים על התנאים, על הבוס, על השעות וכו', וכו', וכו'. נראה כי היכולת הפשוטה לעצור ולהודות על מה שיש לנו כאן ועכשיו הולכת ופוחתת. מדובר בכישורי חיים בריאים ונורמאליים שכה חסרים לרובינו היום.

לכל אחד מאתנו יש אשליה מתוקה שאומרת "אילו רק היה לי... בן זוג מתאים, ילדים, תפקיד בכיר יותר, זכייה בפיס, מכונית גדולה, וכו...". מדובר בדמיון מתעתע של "הגשמה" ו"שלמות", דמיון שנגרר אל תוך חיינו ומעורר בנו תסכול, תחושת חסר מתמדת ורצון לברוח שוב אל עולם הדמיון משום ששם תמיד נעים. רצונו של הקב"ה שנחיה בעולם הזה ולא בעולם הדמיונות. מצפים מאיתנו שנהיה מאושרים כבר עכשיו, שניהנה מכל דבר ודבר שיש לנו, בין אם זה מעט, ובין אם הרבה. אם איננו שמחים בחלקינו בחיים, לא יהיה זה משנה כמה כסף יהיה לנו בבנק, מי יהיה בן/בת זוגנו, במה נעסוק ובאיזה רכב ניסע? משום שתמיד נחווה שחסר לנו עוד.

דרך המלך האמיתית לאושר הנכסף היא בהערכה של מה שכן יש לנו. במקום לחשוב על עצמינו כקורבנות וכמסכנים שלא מקבלים את מה שאנחנו רוצים – להפך את המחשבה ולראות את המתנות שאנחנו כן זוכים להן. על כך נאמר שכדי להבטיח עתיד טוב ובריא יותר חובה להודות על העבר וההווה. להודות על כל מה שישנו – גם על מה שאנחנו אוהבים וגם על מה שפחות! את אחד השיעורים החשובים בחיי קיבלתי מהשומר המבוגר וקשה-היום בחניון שבמקום עבודתי. יום אחד הוא פנה אלי ושאל: "אתה יודע מה זה עשיר?" כמובן שחשבתי מיד על הווילה והוולבו שעדין אין לי, בעוד הוא משיב: "עשיר זה ראשי תיבות של עיניים, שיניים, ידיים ורגלים". אשרי מי שאכן יודע לראות ולהעריך את המובן מאליו ולהיות שמח בחלקו. רובינו מבינים מה היה טוב חלקינו רק לאחר שדבר מה נלקח מאיתנו. רק כשהשן כואבת אנחנו נזכרים בתחושה הנפלאה של שיניים בריאות.

למען הסר ספק, אין בדברי משום קריאה להסתפק בהכרח רק במה שישנו. מצב טבעי ובריא הוא שהאדם רוצה להתקדם כמה שיותר, ובמיוחד אנו, בניו של אברהם אבינו, מחוייבים ב"לך לך" – כלומר להתקדם, לנוע, לשאוף לשפר ולהשתפר. הקב"ה ברא אותנו כיצורים שרוצים להפוך כותנה לבגדים יפים, פולי קקאו לשוקולד איכותי וטעים ועץ ואבנים לבית מגן ונוח. החוכמה הגדולה היא לרצות להתקדם במה שמועיל באמת, בד בבד עם שימחה במה שכבר ישנו. בדורינו כל אדם שואף לגדלות, אף יותר מבדורות הקודמים. היום כל סנדלר שואף לפתוח רשת ארצית של חנויות נעלים, כל בעל דוכן פלאפל חולם לנהל מסעדת יוקרה וכל מי שרק גמר תואר במנהל עסקים באוניברסיטה משוכנע שהוא יכבוש את העולם ויתעשר. השורש של הרצון לצמיחה, כאמור, חיובי, אולם חשוב לדעת להשתמש בו במקומות ובמצבים הנכונים. העולם הזה צריך גם "סתם" סנדלרים ומוכרי פלאפל. יש אנשים שזה ייעודם בחיים וזה בסדר גמור. עדיף למלא את תפקידנו בעולם בשמחה ובפשטות מבורכת, גם אם הסביבה מעקמת את האף על בחירותינו, מאשר לנסות לרצות ולהרשים אנשים אחרים תוך התעלמות מהצרכים האמתיים שלנו.

כיצד נוכל לדעת האם הרצונות שלנו להתקדמות ולשינוי נכונים ובריאים ומתי מדובר בדמיון ובקריאה של היצר הרע? כיצד נדע ליישב את המתח התמידי הזה בין שני כוחות הנפש הללו שמתחוללים בקרב כולנו? לעניות דעתי, המבחן צריך לנוע סביב השאלה: "האם הרצונות שלי באים ממקור אגואיסטי או מתוך חשיבה אמיתית גם על הסביבה והזולת?" אם אדם רוצה להתפרנס טוב יותר כדי שיוכל לגור במקום סביר, לספק אוכל למשפחתו ולתרום יותר לנזקקים - הרי זה מבורך, אולם אם כוונתו היא להתהדר במשרה מרשימה יותר שתנפח לו את האגו במפגשים חברתיים או שתאפשר לו להוציא יותר כספים על עוד דברים מיותרים שרק ירחיקו אותו מנשמתו כמו טלוויזיית פלזמה נוספת למטבח/שירותים ורכב עם גלגלי מגנזיום יותר חדישים – הרי עצת היצר הרע היא. למרבה הצער, הרצונות המקולקלים לגדלות מגיעים אף לעולמו הרוחני של האדם ויש לא מעט אנשים נפלאים שמתחילים (או ממשיכים) את המסע הרוחני שלהם מתוך גאווה ותחושת עליונות על הזולת. האגו משכנע רבים שהם "משהו מיוחד" וש"העולם עדיין לא השכיל לגלות אותם", וכפועל יוצא מכך שהם טובים יותר ממי שטרם עשה את המהלך הרוחני שהם עשו. דרך רוחנית אמיתית, ובזה נבדלת היהדות מרוב המכריע של הדתות והשיטות האחרות, אינה שמה את האדם במוקד, כאשר תפקיד העולם מסביב לשרת אותו, אלא אומרת בדיוק הפוך – תגדל ותתפתח הן רוחנית והן גשמית על מנת שתוכל לעשות טוב לסביבתך. אין רע בלהיות עשיר מופלג ואין רע בלהיות חכם עצום בתורה ובעל מידות טובות. החוכמה היא לקשר את הטוב והשפע הזה שזכינו לו למקום של עשייה חברתית ונתינה לזולת.

בהקשר הזה נתנו לנו חז"ל כלל מדהים לפיו על כל אדם להרגיש ולומר: "כל העולם לא נברא אלא בשבילי!!". במבט שטחי אמירה זו נראית כשיא האגואיזם השלילי והמאוס, אולם בעומק חז"ל מנסים לחנך אותנו לתפיסה מחשבתית שרואה את העולם הזה כמגרש המשחקים והאימון האישי של כל אחד מאיתנו, כאשר המטרה היא לראות עד כמה אנו מצליחים לתת ולתרום, ולא חלילה לינוק ולנצל.

אמיתה מפורסמת נוספת מפרקי אבות היא: "הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם". מי שעסוק בספירה של כמה יש לו ועל פי זה מחליט האם הוא מאושר, מובטח לו שהוא יאבד את דרכו בעולם ואת האיזון הפנימי והנפשי הנכון. מי שמונע מהמרדף אחר החומר והתאוות, כמעט לבטח ייפול לרגשות הקשים של קינאה וצרות עין, שכן תמיד יהיה מי שיש לו יותר ממה שלו עצמו יש והדבר יצרום לו. ללא אמונה שכל אחד מקבל את חלקו בהשגחה עליונה ופרטית ושיותר חומר/כבוד אין פירושו של דבר יותר שימחה/אושר, קשה להימנע מאותם שלושה דברים שחז"ל כה הזהירו אותנו מפניהם.

בעזרת השם שנתחבר למילים המתוקות שאנו אומרים מידי בוקר בברכות השחר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה לי כל צרכי". כן! עשית לי את כל צרכי, את כל מה שאני באמת צריך (גם אם הדמיון משתולל ומספר לי על כל מה שעדין אין...).

שבת שלום, ניר אביעד

פרשת "תולדות" – אחי, אתה הכי הכי!

בס"ד

"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" כתב דוד המלך בספר תהילים, ואכן לאחים ולאחיות שמשכילים לפתח מערכת יחסים טובה וקרובה אין ספק שטוב ונעים. הקשרים הרגשיים והחברתיים בין האחים בילדותם, ולאחר מכן בבגרותם, יכולים להיות מהחזקים והמשמעותיים בחייו של האדם, אך יחד עם זאת עלולים להיות גם מהמורכבים והמתסכלים שבהם.

בפרשת השבוע הנוכחית נקרא על לידתם של צמד התאומים יעקב ועשיו ועל המאבק ביניהם ומכירת הבכורה. ניתן לדון רבות על פרשה זו מזויות שונות, אולם היום נתמקד בנושא שהוא תמיד אקטואלי וחשוב- יחסי אחים ואחיות במשפחה. ככלל, בספר "בראשית" כולו, שהוא כידוע השורש של כל התורה והיהדות, הקב"ה בחר לספר לנו על מספר מערכות יחסים בין אחים, כאשר חוט השני שמחבר בין הסיפורים הוא מתיחות ויריבות כזו או אחרת שמקורה בקנאה ובצרות עין. ההתמקדות המיוחדת של התורה על נושא זה מעוררת לשאלה מהי בכלל המשמעות הרוחנית של היות שני בני אדם "אחים", האם לעובדה שהם נולדו להורים משותפים יש חשיבות, כיצד כל אחד מאתנו יכול להתחזק באהבת אחיו ואחיותיו וכמובן כיצד נצליח לחנך את ילדינו לאהבה ואחווה ביניהם.

כבר בפרשת "בראשית" אנו קוראים את הסיפור על צמד האחים הראשון בהיסטוריה, קין והבל, שנגמר, לא עלינו, גם ברצח הראשון בהיסטוריה. היה זה קין "חמום המוח" שקינא בהבל על העובדה שהקב"ה קיבל את מנחתו ודחה את שלו, ועל כן הרגו.

בפרשת "וירא" בניו (מאימהות שונות) של אברהם אבינו, יצחק וישמעאל, אינם מתעמתים באופן ישיר, אבל ברור שישמעאל, לבקשת שרה, מורחק מפני יצחק משום השפעתו השלילית עליו ומשום עתידו להיות "פרא אדם", כפי שמביא הכתוב.

בפרשתנו הנוכחית נקרא על לידת יעקב ועשיו ועל שורש הסכסוך ביניהם שימשיך גם בפרשות הבאות. הוויכוח המהותי בין שני האחים התחיל כבר בהיותם ברחם אימם רבקה ("ויתרוצצו הבנים בקירבה"). תיאור זה מבקש להבליט את הניגוד הערכי הגדול בין השניים, כפי שהוא אכן הולך ומתבהר עם גדילתם. יעקב מתגלה כעדין, ישר-דרך ומסור לסביבתו ומשפחתו. לעומתו, עשיו מתגלה כאיש העולם הזה האמון על נהנתנות לשמה וכאדם המחפש את ההגשמה האישית ומימוש תאוות הגוף השונות. בשיא העימות, לאחר שעשיו ככה"נ התפקח והתחרט על מכירת הבכורה, הוא מבקש ומתכנן לרצוח את יעקב, וזה נאלץ לברוח לשנים רבות לגולה הרחוקה.

הקנאה בספר בראשית לא פסחה גם על נשים, ובפרשת "ויצא" אנו נחשפים ליחסיהן המורכבים של רחל ולאה. בתחילה רחל גילתה אכפתיות ומסירות נפש מופלאה כלפי אחותה עת מסרה לה את הסימנים מתחת לחופה עם יעקב ובכך סייעה לה להינשא לו, אולם לאחר מכן כשראתה את לאה זוכה לפרי בטן, בעוד היא היתה עקרה, האהבה והפרגון הפכו לקנאה קשה וצורבת.

את הסיפור על קינאה וחילוקי דעות בין אחים נקרא כמובן בפרשת "וישב" על יוסף ואחיו. בעוד יוסף מספר (ואולי אף מתרברב) לאחים על חלומותיו בהם הם משתחווים לו, האחים לא יכלו לסבול את העלבון, רצו להרגו, זרקו אותו לבור ולאחר מכן מכרו אותו לעבד.

התיקון – אהרון ומשה. בספר "שמות" אנו קוראים שכאשר הודיע ה' למשה כי הוא זה שנבחר להיות השליח שיגאל את העם מעבדות לחרות, ולא אהרון, כפי שאולי היה מצופה, אהרון שמח על כך בלבבו, כפי שמעיד ה' למשה על אהרון: "והנה הוא יוצא לקראתך וראה ושמח בליבו". השמחה של אהרון על ההצלחה של משה ועל ה"ג'וב" הבכיר שקיבל הייתה אמיתית ולא מזויפת. הוא לא רק העמיד פנים של שמח, אלא ממש שמח ופרגן מכל הלב. אם נחשוב לרגע על הסיטואציה נבין שזה לא דבר של מה-בכך. אהרון בקלות היה יכול ליפול לרגשות ולמחשבות שנעשה לו עוול, שכן ראשית הוא היה הבכור, ושנית הוא היה זה שבמשך כל השנים, בהן משה חי בשלווה בארמון פרעה ולאחר מכן במדיין, סבל יחד עם העם וניסה לסייע ולהנהיג. מאהרון אנחנו לומדים, אם כך, את המידה הנפלאה של פרגון ושמחה כנה ואמיתית בהצלחתו של האחר. די אם נעצור לרגע ונחשוב עד כמה העולם היום כמכלול (וגם כל אחד מאתנו כפרטים...) מלא בצרות עין, בקנאה, באנוכיות ובמאבקי אגו על כבוד ויוקרה, כדי שנוכל להעריך את אצילות הנפש של אהרון.

סיפורי המקרא, אם כך, מלאים במפגשים, עימותים ודילמות מחיי המשפחה, כאשר חלק ניכר מהקושי נובע סביב היחסים עם האחים.

גם בתקופתנו הנוכחית אין ספק שנושא זה מעסיק רבים וישנן לא מעט משפחות בהן במקרה הטוב היחסים בין האחים קרירים, ובמקרה הרע הם חבית חומר נפץ המתלקחת מידי פעם וגורמת לשסע ולריבים. מדוע זה כך? מה יש בקשר זה שהוא כה רגיש?

בשורש קנאת אחים מצוי רצונו העמוק של כל ילד לאהבה הבלעדית של הוריו. הכמיהה להיות יחיד ומיוחד בעיני ההורים נובעת מהעובדה שבראשית חייו של כל ילד אביו ואמו הם המקור לכל צרכיו ההישרדותיים והרגשיים (מזון, מחסה, חום, ליטופים ותחושת ערך). כשאחים נוספים נמצאים בטריטוריה הם מאיימים על כל מה שחיוני לרווחתו ולעצם קיומו, ופירוש הדבר ש"בגללם" עלול להיות לו פחות ממה שהוא רוצה וצריך. מסיבה זו אין זה פלא שילדים נאבקים לעיתים אף בצורה פראית להיות ראשונים והכי טובים, שכן מבחינתם פרוש הדבר הוא ביטחון קיומי ותחושת ערך. מבחינתם שאבא, אימא, ארגז הצעצועים וכל המרחב יהיו רק שלהם.

בנוסף, האחים שלנו הם לרוב המראה הכי חזקה למי שאנחנו באמת משום שהם גדלו באותה הסביבה ונושאים את אותם הגנים, כך שלהבדיל מלא מעט סיטואציות אחרות בחיים, בהן אנחנו נמנעים מלראות מי אנחנו באמת ולהתמודד עם הדמות שנשקפת מהמראה, עם אחינו ואחיותינו אנחנו צריכים פשוט להיות מי שאנחנו ולהתמודד. עם האחים שלנו לרוב אנחנו יכולים להיות כמו שאנחנו בלי מסיכות ובלי הצורך "להתחפש" כלפי חוץ ותמיד לנסות למצוא חן. במקום הזה ניתן לבטא גם את הצדדים הפחות יפים שלנו ועדיין להיות אהובים, כאשר האתגר הגדול הוא למרות שלא תמיד הכול יפה ופשוט להישאר חברים ולהסתדר. החוכמה היא לקבל את האח גם אם הוא מרגיז/אנוכי/שונה, ולמרות הקושי לא לרצות לזרוק אחד את השני אל הבור.

"לא תשנא את אחיך בלבבך" אומרת המצווה. לא רק שלא לשנוא כלפי חוץ ולא לפגוע ולהרע, אלא אנו ממש מחויבים לעקור כל שביב מכל אלה מעומק הלב. היחס אל האחים (אלה הביולוגיים, אך במובן רחב יותר – הכוונה לכל עם ישראל) מוכרח להיות של אהבה..

במקורות מופיע הסיפור הבא על בחירתו של הר המוריה להיות משכן בית המקדש: היה היו שני אחים ולהם חווה משותפת. במשך שנים רבות הם עיבדו את החווה ביחד באחווה וברעות. הגיע היום שבו אחד מהם נשא אישה ולכן חילקו ביניהם את החווה. האח הנשוי בנה לעצמו בית חדש ועבר לגור שם עם אשתו, בעוד שהאח הרווק המשיך לחיות לבדו בבית החווה הישן. שני האחים המשיכו לעבד את שדותיהם המבורכים וקצרו רווחים. חלפו השנים, לאח הנשוי נולדו בינתיים עשרה ילדים, בעוד שהאח השני לא מצא עדיין את בת זוגו והוא נשאר בודד. באחד הלילות חשב לעצמו האח הרווק: "יש לי שדה גדול ומבורך, הפרנסה מצויה אצלי בשפע ובכל זה אני משתמש רק לעצמי. גם לאח שלי יש שדה גדול ומבורך, אבל הוא צריך להאכיל שנים עשר פיות!" וממחשבה למעשה – באמצע הלילה הוא קם ממיטתו, יצא מהבית אל הגורן, אסף בידיו מספר אלומות של חיטה, טיפס במעלה הגבעה שהפרידה בין בתי האחים והניח אותן יחד עם אלומותיו של האח הנשוי. והנה, באחד הלילות חשב לעצמו האח הנשוי: "כמה חבל. לי יש עשרה ילדים ואישה נפלאה – החיים שלי מלאים ומאושרים, בעוד שאחי המסכן בודד כל כך. כל מה שיש לו בחיים זו החיטה שלו...". וכך, באמצע הלילה הוא קם ממיטתו, יצא אל הגורן, אסף לחיקו מספר אלומות חיטה, טיפס במעלה הגבעה וצירף אותן לאלומותיו של אחיו. מידי לילה פסעו האחים הלוך ושוב. כל אחד מהם עלה על הגבעה, חצה את גבול השדות והוסיף חיטה לגורן של אחיו, כאשר מידי בוקר היה תוהה כל אחד איך זה שערמת החיטה בגורן שלו מתברכת ונראה כאילו אינה מצטמצמת כלל...? באחד הלילות, בעודם מטפסים להביא את אלומותיהם זה לזה, נפגשו שני האחים בפסגת הגבעה. הם הבינו מיד מה קרה, נפלו זה לזרועותיו של זה, התחבקו, בכו, והתנשקו. ראה הקב"ה את האהבה שהייתה על אותה הגבעה בין שני האחים ולכן בחר במקום זה לבנות את בית מקדשו.

כיצד לחנך את ילדינו לאהבה ביניהם?

ידוע שילדים הם כמו צב – הם לוקחים את הבית שלהם לכל מקום, ולכן הורים שמשכילים לחנך את ילדיהם לחיים ללא תחרות, לרעות, לפרגון ולשיתוף אחד עם השני, יטמיעו בהם ערכים חשובים שילוו את הילדים בהמשך חייהם לכל מקום אליו יפנו.

א.      קינאה נוצרת כאשר אחד הילדים חושב שהטוב של השני בא על חשבונו או שמעריכים את הילד השני יותר מאשר אותו. האתגר שלנו כהורים הוא לתת לכל ילד את ההרגשה שהוא אהוב, חשוב ויקר בלי קשר לעצם העובדה שגם אחיו אהובים, חשובים ויקרים. כל ילד צריך לזכות בהערכה על הייחודיות שלו ועל התכונות המיוחדות רק לו. יש לתת אישור ונתינת תוקף בדרך של אהבה ואכפתיות לאישיותו של כל ילד, כך שכל אחד יגדל עם ביטחון עצמי ולא ירגיש מאוים מהצלחת אחיו. את זה קל יותר לומר מאשר לעשות מפני שבהכרח אופיו של ילד אחד תואם יותר את הציפיות שלנו וקל לנו יותר לחבבו מאשר את אחיו השונה ממנו. העדפה של ילד אחד על פני אחיו היא מתכון בטוח לבעיות, כמו גם השוואות שנעשות בין ילדים, כדוגמת: "למה אתה לא יכול להיות חכם/ נחמד/ מסודר/ עוזר וכו' כמו אחיך". פועל יוצא מהבנה זו היא לתת לכל הילדים באופן שווה (חיבה/סוכריות/מתנות) ולהימנע מתחושת הקיפוח. על כך אמרה הגמרא: "לעולם אל ישנה (=יעדיף) אדם בנו בין הבנים שבשביל שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים". התיקון של הקנאה הוא כמובן להרבות בעין טובה. עלינו לחנך את עצמנו ואת ילדינו לראות את הטוב בזולת ובמציאות. ככל שהילד יגדל לשמוח בהצלחת אחיו וירגיש שלהוריו יש שפע אהבה לתת גם לו, כך הוא יפתח כלים לחיים של שמחה ונחת רוח בהמשך חייו.

ב.       דרך משמעותית לחנך את ילדינו לאהבה ביניהם היא להגדיל את המכנה המשותף בבית, או בשפה אחרת – ליצור נקודות מפגש וחוויה משותפות ורבות ככל האפשר. ארוחות שבת, טיולים בחיק הטבע, לימוד תורה יחדיו או בילוי בלונה-פארק – כה חשוב לבלות כמשפחה ביחד וליצור לילדים מאגר חוויות וזיכרונות משותף שיבנה את הקשר ביניהם לכל החיים. כיום מקובל שלכל ילד יש חדר נפרד, ובשם סיסמאות של "פרטיות" ו"פיתוח האינדיבידואל" מונעים מהם את החיבור, הגיבוש וכור ההיתוך שבלינה משותפת. כמובן שמגיל מסוים הגיוני שלכל אחד תהיה את הפינה שלו, אולם ה"ביחד" הזה של הילדות הוא התשתית לכל החיים. יתר על כן, במציאות חיינו הנוכחית, לצערנו, רבים מידי הם ההורים שמציידים את ילדיהם במכשיר טלוויזיה או במחשב אישי בחדר, כאשר נקודות הממשק המשפחתיות עברו להיות ליד המקרר בזמני הפרסומות. מי שכבר הכניס את המכשיר הזה הביתה לפחות שישתמש בו כדי לכנס את כולם לישיבה יחד, במקום שכל אחד יסתגר פיזית ומנטאלית מעבר לקירות בטון ודלתות סגורות.

ג.       כלל גדול בחינוך ילדים הוא למעט להתערב בריב בין האחים ולתת להם לפתור את הבעיות ביניהם לבדם. אין הכוונה חלילה להתעלם ולתת להם "לכסח" אחד את השני, אולם מעורבות מינימאלית תחייב את הילדים להסתדר ולפתח תקשורת בריאה המבוססת על גמישות והתחשבות הדדית וגם תמנע מאחד הצדדים להרגיש שההורה אוהב אותו פחות משום שהוא צידד באח השני. ילדים ברוב המקרים יודעים את הגבול, ולמרות שנראה לנו שזה סוף העולם, הם לא יזיקו אחד לשני באמת. הורה שממהר לכבות מידית את כל השריפות ולפתור את כל העימותים אולי מרוויח שקט בטווח המידי, אבל יוצא נפסד לטווח הארוך.

ד.       כמו בכל שאר תחומי החינוך, הדבר היעיל ביותר הוא כמובן דוגמא אישית. יש לכוון לערכים של אחדות המשפחה באמצעות הדגמה של כבוד והערכה לבני משפחתנו, ובמיוחד לאחים ולאחיות של ההורה. בנוסף, כדאי לציין ולשבח את הדברים הטובים שאחרים, ובמיוחד ילדינו, עושים זה למען זה. אלו הן התכונות שיש לדבר עליהן, לחגוג ולהרים על נס. על ידי כך נראה לילדינו שהתנהגויות אלה הן בעינינו בעלות הערך הגבוה ביותר, הרבה יותר מאשר, לדוגמא, ציונים טובים או הישגים אקדמיים. הילד ויתר ונתן מחבילת הביסקוויטים שלו לטובת אחיו? נעשה מזה חגיגה שלמה! הילדה התגברה ולא החזירה מכה לאחותה הקטנה? נציין את זה לטובה עד סוף הדורות! כך נבסס את הערכים הללו כערכים יקרים וחיוניים בביתנו כבר משלב הינקות.

גם אם בבגרותנו אחינו ואחיותינו אינם החברים הכי טובים שלנו בעולם, וגם אם הקשר עימם אינו על בסיס יום-יומי, עדיין מבחינות רבות הם יישארו תמיד האנשים הקרובים לנו ביותר. לראייה, אם נצטרך עזרה אמיתית סביר להניח שהם יהיו הראשונים שנפנה אליהם וכמעט תמיד נתקבל בסבר פנים טובות וברצון כן ואמיתי לסייע, וזאת משום שבאופן הכי טבעי, ומבלי צורך לעבוד על כך, תכונת הערבות הדדית קיימת בין אחים. לצערנו, בעידן בו לרובינו יש על המסך 1000 "חברים" בפייסבוק, בעוד בפועל מי שיש לו חבר אחד אמיתי שיתמוך בו באש ובמים הוא בר מזל, המשפחה נותרה המפלט הכמעט אחרון מפני הקור שנושב שם בחוץ. לפיכך עלינו אפוא להיות זהירים מאוד בכל הנוגע ליחסים בין בני הבית ולשמר את הקשרים היטב היטב.

אז תרימו טלפון לאח או לאחות שמזמן לא דיברתם עימם בכנות ומלב אל לב ותגידו להם כמה הם יקרים לכם.

שבת שלום, ניר אביעד

פרשת "חיי שרה" – קח לך אישה ובנה לה בית

בס"ד

פרשת השבוע הקרובה, פרשת "חיי שרה", עוסקת, בין היתר, במשימה שהטיל אברהם אבינו על עבדו הנאמן אליעזר למצוא שידוך לבנו יצחק. באחד מהתיאורים היפים והמרגשים שבתנ"ך, אנו מתוודעים לכלה המיועדת, רבקה, לסיפור פגישתה עם יצחק ולבסוף לחתונתם. הקריאה על אבותינו והעיסוק בנושאי השידוכים, ההיכרויות והנישואין זו הזדמנות מצוינת לדון באחד התחומים המשמעותיים (ולעיתים אף המורכבים והקשים) בחייו של כל אדם - הרצון והצורך במציאת בן/בת זוג ובניית תא משפחתי חם, אוהב ויציב. מאחר ומדובר בנושא שעלול להיות רגיש אצל מי שמתמודד עם הניסיון הזה באופן יום-יומי, ברצוני לבקש את סליחתו מראש במידה והדברים לא יובנו כהלכה ולהבהיר שכל מטרותיי וכוונותיי הינן לטוב. מומלץ לקריאה גם למי שהניסיון הזה מאחוריו.

הקב"ה קבע כבר בפרשת "בראשית" כי "לא טוב היות האדם לבדו" ולכן עשה לו "עזר כנגדו". יש אנשים שיטענו כי תפקידו של מוסד הנישואין הוא לקיים את העולם ולוודא שתהיה רבייה והמשכיות, יש אנשים שגורסים כי מטרת הנישואין היא לדאוג שהעולם לא יהיה הפקר מבחינה חברתית ואנשים יוכלו לנתב את יצר המין שלהם למסגרת מוגדרת ומסודרת, ויש אנשים שממשיכים להאמין ברומנטיקה וטוענים כי מטרת הנישואין היא לאפשר לרגשות החיבה, הידידות והאהבה מקום להתבטא. כל התפיסות הללו בהחלט נותנות תשובות חלקיות מדוע אנחנו כה זקוקים אחד לשנייה ואחת לשני, וזאת למרות שבעידן הציני בו אנחנו חיים יש שחושבים כי אין שום פסול ב"נישואין פתוחים", שתחלופת בני זוג היא דבר נורמאלי ואף מבורך, ושאהבה זה רק רגש חולף שלא ניתן לסמוך עליו ומקורו בהורמונים שמופרשים מאיזו בלוטה במוח. ובכל זאת, נראה כי גם כיום, בעולם הקר והמנוכר בו אנו חיים, הכמיהה לזוגיות אקטואלית מאי פעם. התשובה לשאלה מדוע זה כך חזקה וגדולה הרבה מאתנו. האמת המופלאה היא שהחיבור בין איש לאישה הוא מהות אלוקית וכי כל העולם מורכב מכוחות זכריים וכוחות נקביים ששואפים להתחבר. מדובר בתכונה עולמית הטבועה בבריאה כמו תכונה גנטית. האיש והאישה, הזכר והנקבה חייבים להתאחד. בקבלה זה מכונה "אור" ו"כלי". היצר המיני וההסדרים החברתיים הם רק טריגר שברא הבורא כדי למשוך אותנו אחד אל השני כמו מגנט וכמו חשמל. איש לחוד ואישה לחוד - חייהם אינם שלמים. זהו חוסר שלמות המביא לחוסר הרמוניה, ולכן זוגיות היא משמעותית גם אם אין לבני הזוג ילדים. מצוות פרו ורבו היא מטרה משנית לעצם החיים בזוגיות משותפת וקבועה, וכמוה כל מה שקשור לערך של הקמת מוסד חברתי משפחתי מסודר, תשלומי משכנתא משותפים או כל הסבר שכלי אחר שנעלה בדעתנו. גם אם הזוגיות היא בעליות ובירידות, גם אם היא נדמית כדרך מליאת חתחתים ומכשולים, מדובר בדרכו המתוכננת של הבורא. זו הדרך בה אנו משיגים שלמות ושווה לנו להשקיע בה את כל מרצנו וכוחנו.

"כל שאין לו אישה שרוי בלא טובה, בלא עזר, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא כפרה" אמרו חז"ל, כאשר בספר ה"זוהר" אף נכתב כי אדם נקרא "אדם" רק כאשר הוא נשוי, בעוד בהיותו רווק הרי הוא בגדר "פלגא גופא" - חצי אדם. רק כאשר מתחתנים מתחילים להגשים באמת את מלוא התוכנית שתכנן בעבורנו הבורא.

לא מזמן שאלתי מכר משכבר הימים: "מה שלום אשתך שתחייה?" ומבלי לחשוב פעמיים הוא ענה לי: "אשתך שתחייה...!" והשאיר אותי פעור פה. בנוסף, באחד משיטוטי האחרונים בחנות הספרים השכונתית שאלתי את המוכרת: "איפה נמצאים הספרים על שלום בית?" ובתשובה היא ענתה לי: "הז'אנר של מדע בדיוני נמצא במדף האמצעי למעלה". אל אלה ניתן כמובן להוסיף את קביעתו של שלמה המלך בספר 'משלי': "מצא אישה – מצא טוב", ואת התוספת המודרנית: "לא מצא – עוד יותר טוב!".

לא, להיות לבד זה לא בריא ולא נכון. בניגוד לבדיחות אלה ובניגוד למסר שעולה מהלהיט המזרחי המתנגן לו ברדיו: "מונו, מונו, אני לבד וטוב לי", האמת היא שלהיות לבד זה לא טוב. זה מנוגד לטבע הכי בסיסי שלנו כיצורים חברתיים וברוב המקרים מקור לכל כך הרבה עצבות ותחושת חיסרון והעדר. הסיטואציה בה מגיע ערב שבת או חג והרווק נאלץ לבלות את השעות היקרות האלה לבדו קשה מנשוא וכמעט ובלתי אפשרית, כמו גם החזרה בסוף יום מפרך מהעבודה/לימודים לבית ריק כשאין עם מי לחלוק ובפני מי לפרוק.

מדוע זה כך? מדוע הנישואים כה מהותיים למימוש ייעודו של האדם? האם זה רק כדי שיהיה לו יותר נעים ולא ישעמם לו עם עצמו? התשובה לכך היא שזוגיות זו הסדנא הכי משמעותית והכי אינטנסיבית לגילוי הכוחות הפנימיים הגנוזים בכל אחד ולתיקון המידות. בזוגיות אנחנו חשופים לחלוטין ובן/בת הזוג רואה אותנו ללא המסכות שאנחנו נוטים לעטות בחוגים חברתיים שונים מחוץ לבית. מעבר לכך, אדם נבון שהשכיל להבין שתפקידנו פה בעולם הוא להפיץ אור ולהטיב לסובבים אותנו רואה בזוגיות ככר ההשפעה והנתינה האולטימטיבי. בזוגיות יש אפשרות (ואפילו חובה) אמיתית לחשוב על הצד השני ולחפש בכל רגע נתון כיצד ניתן לעשות לו/לה טוב יותר, כיצד ניתן לפנק, לספק צרכים ולהוות אוזן קשבת ולב מבין (מבחינת "ואהבת לרעייתך כמוך"). לא חסרים מקומות וסיטואציות בהם אנחנו יכולים וצריכים לשמח את הסובבים אותנו, אבל אין מקום כל כך עמוק וחשוב כמו בזוגיות לעשות את זה. כדי שהקשר יצליח אין לנו ברירה אלא לוותר על הילד הקטן והקטנוני שקיים בתוך כל אחד מאתנו ושרוצה רק לינוק מהעולם לעצמו. אין בכוונתי חלילה לומר שרווק/ה הם בהכרח אנוכיים יותר, אולם ההזדמנויות שלהם לעבוד על מידת הנתינה לזולת קטנות משל מי שהמציאות הזוגית מחייבת אותו להתגמש, להתפשר ולהתחשב בלי הרף כדי לקיים מערכת יחסים אמיתית ובריאה. להערכתי רוב מערכות היחסים שמתפרקות שורשן בחוסר הבנה שתפקידנו בחיים כבני/בנות זוג זה קודם כל להטיב לצד השני ורק אחר כך לחפש מה יוצא לי מזה ומה אני מרוויח (כמובן שיש יוצאי דופן). ראייה נכונה ומאוד פרקטית היא שכשלבן/בת הזוג שלי טוב באמת אזי גם לי במלא יהיה טוב באמת. כל מי שהתנסה בזוגיות יודע שהכלל הזה תמיד נכון. כשמתחילים להגיע הקטנטנים לעולם, הסדנא של החיים של נתינה, ויתור וסבלנות, שחשבנו שבזוגיות מגיעה לשיאה, מתבררת לנו שלמעשה רק מתחילה (אבל זה כבר נושא למאמר אחר...).

כמעט כולם מסכימים כי משאלת הלב העיקרית היא להכיר בן/בת זוג ראוי ולהקים עימו/ה תא משפחתי חם ואוהב, ולמרות זאת, רבים וטובים מתקשים היום במציאת השותף לחיים וחווים תחושות של תסכול, בלבול ולפעמים אף ייאוש. רווקות מאוחרת וקושי במציאת בן/בת זוג, כמו גם גירושים מוקדמים וחזרה ל"שוק הפנויים-פנויות" בטרם עת הן תופעות יחסית חדשות ובנות זמננו. בעבר אנשים לא בחרו בני זוג מאחר וההורים בחרו עבורם. היום יש בחירה חופשית ויותר ויותר אנשים יכולים לבחור האם ובאיזה זוגיות להיות, אך למרות החופש וזכות הבחירה, שבמהותם כמובן חיוביים, אנו רואים שיש לא מעט אנשים שלא מוצאים את זיווגם.

במדרש ב"בראשית-רבה" כתוב: "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף". מדוע הזיווג כה קשה ומדוע הוא הומשל דווקא לקריעת ים סוף? הקושי הגדול הוא בכך שעצם החבירה לאדם אחר מחייבת לשבור במידה כזו או אחרת את ההרגלים הקודמים ואת הטבע הבסיסי של אנוכיות. הדבר הומשל למים במעמד קריעת הים, שגם כן שינו את הטבע שלהם על מנת שבני ישראל יוכלו היו לעבור דרכם. בנוסף, כמו שבסיפור היציאה ממצרים ים סוף לא נבקע לשניים עד שנחשון בן עמינדב ואחריו שאר העם קפצו אל המים והאמינו באמונה שלמה שהקב"ה יסייע בידם, כך גם בזיווגו של אדם - הקושי הגדול הוא שהאדם בעצמו יאמין שהבחורה הניצבת מולו היא זיווגו ("אולי זו לא היא? אולי אנחנו לא מתאימים?") ושאוקיינוס הבעיות והמניעות ("אבל מה עם פרנסה? אין לנו דירה, אנחנו צעירים/מבוגרים מדי"), יקרע בשבילם. בשביל למצוא את הזיווג הנכון לנו צריך אמונה וצריך לסמוך על הבורא שהוא יודע מה נכון ומה טוב עבורנו.

מה המקור לקשיים הגדולים שחווים היום נשים וגברים איכותיים ומתוקים מדבש במציאת השותף/ה לחיים? יש לא מעט רווקים ורווקות שהמחויבות של לוותר על ה"אני" הפרטי, על הנוחות האישית ועל המרחב העצמי ("אני צריך את הspace שלי...") מרחיקה אותם מלקשור קשר עם בני זוג או חמור מכך ליצור קשר שכזה אבל לפרק אותו, על כל הסבל הכרוך בכך. לאחרונה התרבו הקולות של אנשים שעושים אידיאולוגיה מהתפיסה הקלוקלת ואומרים בגלוי ובפרהסיה את מה שקודם לכן היה "טאבו" חברתי - הם פשוט לא מעוניינים להתחתן ו/או להביא ילדים לעולם כי זה נתפס בעיניהם כטרחה וכאובדן החופש האישי. הם מסתכלים על לא מעט קשרים סביבם ורואים אנשים כבויים ש"הגשימו את החלום", התחתנו וילדו ילדים, ובכל זאת השמחה מהם והלאה. לצערנו, ישנם אנשים שרואים את אחוזי הגירושין שמרקיעים שחקים ומראש מפחדים (לעיתים בתת-מודע) מכאב הפרידה האפשרית. כאן בהחלט יש מקום ללימוד כיצד בונים מערכת יחסים בריאה ויציבה, אולם אסור לנו לתת לפחד מפני הקושי העתידי לשתק את ההווה שלנו.

הקושי העיקרי היום בבניית מערכת יחסים זוגית היא התפיסה המערבית של "קודם אכיר ואממש את עצמי, קודם אחווה ואגלה את העולם (טיול, לימודים, קריירה, בילויים) ורק אח"כ אתפנה לקשר". יש בתפיסה הזו בהחלט גרעין של אמת. הרבה יותר בריא שבני זוג ניגשים מתוך נקודת בשלות לקשר, שכן בניית תא משפחתי דורשת בגרות ואחריות. אולם, יחד עם זאת, החיים המודרניים, כמו בהרבה תחומים, לוקחים גם את הנקודה הזאת לקצה, ובשם מונחים חיוביים של "חופש", "ניסיון" ו"גילוי עצמי", מביאים רבים (בעיקר מהציבור החילוני) למימוש תאוות שונות ומשונות שרק מרחיקות את האדם מהסיכוי להתחבר מאוחר יותר לאדם אחר. התנסות באינסוף קשרים רומנטיים (או מזדמנים) רק גורמת לאדם לצבור בתוך ראשו רשימה של שריטות, כאבים מפרידות, תנאים, דעות מוקדמות וציפיות לא אפשריות, כפי ששמעתי לא מזמן מנשואה טרייה שתיארה כיצד כל פרידה מחבר קודם עשתה לה חור בלב עד שכשסוף סוף הגיעה לעמוד מתחת לחופה היא עמדה שם עם לב בצורת מסננת.

הוכח במספר מחקרים שדווקא מי שגיל נישואיו מתאחר בגלל העובדה שהוא התנסה במערכות יחסים רבות וקודמות, חרף "ההיגיון" שאומר שהוא יהיה בעל ניסיון ויעשה את הדברים נכון יותר, דווקא אצלו אחוז הגירושים עולה פלאים, וזאת משום שככל שאנו מתבגרים יותר כך קשה לנו להתגמש ולהכיל אדם חדש ולאפשר לו לחדור את השריון שהשנים בנו בנו.

מעבר לכך, השוואה מתמדת למודלים לא סבירים של מראה חיצוני ו/או כריזמה מוחצנת של דוגמניות וכוכבים מזדמנים למיניהם, שאנו רואים בטלוויזיה ובסרטים, לעולם תעורר תסכול אל מול המציאות של החיים האמתיים, ולכן מראש נידונה להכשיל אותנו. אצל אדם אחד המודל הרצוי יכול להיות מראה חיצוני ואצל השני יהיה בוגר ישיבה/קצין קרבי/מהנדס אטום. כל ציפייה מראש כזו או אחרת וכל ניסיון להגדיר לעצמינו מי מתאים לנו ומי לא ועל פי קריטריונים אלה לפסול או לאשר את המועמד/ת רק מקטינה את הסיכויים.

הקושי המשמעותי הנוסף (שגם הוא מחריף עם התקדמות השנים) הוא חרדת הנטישה. הפחד להיעזב מביא הרבה אנשים להעדיף הימנעות מקשר על פני הסיכון לנטישה. יש אנשים הבוחרים חיים של בידוד מוחלט ולעומתם ישנם אנשים שמקיימים זוגיות במתכונת של היעדרויות רבות (עבודה בעיקר במשמרת לילה, נסיעות רבות לחו"ל וכו'). לצערנו ניתן לראות גם אנשים שיוצאים עם מספר פרטנרים זוגיים במקביל וכאלו שעוזבים את הזוגיות רגע לפני שיעזבו אותם או מסרבים למחויבות.

כיצד ניתן להתחזק באמונה שאנחנו בדרך למציאת הזיווג שלנו? ראשית אסור לעולם להתייאש ולאבד תקווה שממש אוטוטו אנחנו מוצאים את החצי השני שלנו. גם אם שבענו אכזבות וכישלונות, עדיין תמיד יש להתחדש באמונה ובתפילה שהדבר קרוב מאי פעם. במשנה נכתב: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת קול ומכרזת: בת פלוני לפלוני". המשמעות היא שהזיווג של כל אחד מאתנו כבר ידוע מראש ומובטח לנו שהוא יגיע אלינו, וזאת במידה ולא נקלקל ע"י התנהגות שלילית במיוחד. קבלה של המשפט הזה דורשת אמונה גדולה בבורא שבתור מי שאחראי על השפע הגשמי והרוחני של כל אדם ודואג לו למחייתו, לפרנסתו, להגנתו וכו', כך גם הוא זה שדואג לו לזיווגו. בד בד עם האמונה הפשוטה והתמימה הזו, אסור לנו "לסמוך על הנס לבדו" ובהחלט על האדם לעשות עשיות אקטיביות למען מציאת החצי השני שלו. מה עדיף - שדכן, פגישה אקראית, פגישות בין פנויים-פנויות, שבתות משותפות, אינטרנט, הרצאות או היכרות באמצעות מכרים משותפים? כל התשובות נכונות, וכל אחד יעשה כטוב בעיניו וכנטיית לבו. אך עצה טובה היא לא לפסול שום כיוון. הרבה שלוחים לה' ואיננו יודעים מהיכן תבוא הישועה. היהדות טוענת שהמחשבות שלנו לעיתים רבות יוצרות מציאות חיצונית (מבחינת "נבואה שמגשימה את עצמה"). לפיכך, חשוב מאוד לשמור על רוח חיובית ולשדר לעולם ולעצמינו אופטימיות ואמונה שהזיווג ממש בדרכו אלינו. אנשים ששקועים ברחמים עצמים, ייאוש ומרה שחורה פוגעים בעצמם ובסיכוייהם.

רוב האנשים הנשואים (כולל כותב שורות אלה) מספרים שהם הכירו את בן/בת זוגם בנסיבות מפתיעות ולא צפויות, כך שאל לאף אחד לחשוב שאם הוא עשה X ו-Y והזיווג עדיין לא הגיע המשמעות היא שהוא יישאר רווק לנצח.

מעבר לכל זאת, חשוב מאוד שנזכור שכל קושי וכל ניסיון שאנחנו עוברים בתחום הזה ודאי הוא לטובה ותפקידו ללמד אותנו דבר מה על עצמינו ולהכין אותנו לקראת בן/בת הזוג האמתיים שלנו. לא להתייאש. לכל מניעה יש סיבה (גם אם נסתרת מעמנו).

רוב רובם המכריע של הרווקים והרווקות הם אנשים נורמאטיביים לחלוטין, ולעובדה שהם טרם מצאו את בן/בת זוגם אין קשר למגבלה כזו או אחרת בתוכם. אני מציין זאת דווקא לטובת אותו רווק/ה שיושבים בדייט ומולם רווק נוסף. לא אחת הדמיונות על "מדוע הוא/היא טרם התחתן/ה בעצמו/ה?" והניסיון למציאת פגמים וחולשות לא מאפשרים לנו להכיר את הפרטנר באמת. אין אדם מושלם ולכולם יש חסרונות, אבל הם לא שונים משל כל אחד אחר. יש להרפות. אם נאפשר לחומות ליפול אולי נגלה מולנו אדם נפלא.

אחת מהשאלות שמטרידות כמעט כל גבר או אישה בשלב שלפני חתונה היא כיצד אדע שזה זה? איך אדע שהוא/היא באמת החצי השני שלי ושאתו/ה אני רוצה לחיות את שישים השנים הקרובות? חוסר הודאות הוא הגורם לרבים כל כך להתלבט ולעכב את ההחלטה (גברים – להתעורר, אני מדבר בעיקר אליכם...). הטענה של היהדות היא, כאמור, שגבר ואישה אינם באמת בוחרים האחד את השני ושהזיווג נעשה בעבורם כבר מרגע ירידת נשמתם לעולם, כאשר כעת זה רק עניין של זמן עד שהזיווג יתרחש בפועל.

האם תיתכן טעות? הרי גירושין הם מותרים? התשובה אולי תפתיע/תקומם, אבל האמת שלא תיתכן טעות. אם הקב"ה זיווג ודאג שמבן כל כך הרבה גברים ונשים דווקא אותם גבר ואישה יפגשו, יתאהבו וימצאו עצמם יחד מתחת לחופה – סימן שיש להם עבודה רוחנית כלשהיא לעשות ביחד. על פי היהדות אין מקריות בעולם. אם מגיעים לידי גירושין, זה נובע מכך שאותו הזוג לא עשה מספיק מאמצים כדי לסיים את התיקון כמו שצריך, או (וגם זה ייתכן) – שהוא סיים את התיקון ועכשיו הם ראויים לקבל את בן/ת הזוג האמיתי.

ובכל זאת, על שני עקרונות בסיסיים יש להישען בבואנו לבחור את השותף/ה לחיים:

א) משיכה בסיסית/"מציאת חן". עבור גברים (בעיקר) משיכה חיצונית חשובה ולא ניתן להתכחש לה. החשיבות שנותנים כיום לדבר אומנם מופרזת, אולם משיכה בסיסית חשובה וקובעת. את בר רפאלי הבאה אין טעם לחפש, אבל בהחלט כן חשוב שתהיה "מציאת חן" כללית. ראיה לכך היא שההלכה היהודית מחייבת את הגבר לראות את אשתו לפני החתונה כדי לוודא שאכן היא מוצאת חן בעיניו, אחרת ידוע שצפויות בעיות. אצל נשים עניין המשיכה שונה מאשר אצל גברים. אם הן מרגישות שלבן הזוג שלהן יש חוסן פנימי הן תמשכנה אליו. דויד ברוזה שר: "חדל להיות כמו החולות אני רוצה אותך כמו הסלע". ואכן, אם האישה תרגיש את הסלע שבו ותדע שהוא יהיה צוק איתן שיוכל לעזור לה להתמודד ולחצות את ים הבעיות שבחיים בשלום, גם אם הוא קרח ושמן היא תתחתן אתו.

ב) הסכמה כללית על הכיוון הרוחני של הבית המשותף. הפנטזיה של כולם היא להתחתן עם "האדם הנכון". על פי האמונה היהודית, כאמור, האדם עימו אנו עומדים מתחת לחופה הוא האדם הנכון לנו ביותר, שכן הקב"ה בכבודו ובעצמו שידך לנו אותו. יחד עם זאת, חשוב מבעוד מועד לתכנן את החיים המשותפים כדי להיות מוכנים יותר זה לזו. חשוב לדבר על הציפיות, להבהיר מה מקובל על כל אחד ומה לא, איך רואים את תפקידנו בקשר ואת תפקידו של בן הזוג, איזה הורים רוצים להיות, וכו'. כדאי לדבר גם על חלומות לעתיד ועל גבולות וקווים אדומים של כל אחד. שיחה כזאת היא חשובה משום שהיא עוזרת להיפטר מתקוות שווא, מכינה לחיים המשותפים וגורמת להיכנס אליהם מתוך מודעות. יחד עם זאת, מומלץ בחום לא לפסול את הפרטנר שמולנו בגלל דעה כזו או אחרת שהביע. כולנו יודעים שבני אדם משנים את עמדותיהם ביחס להרבה מאוד דברים במהלך חייהם, ואלא אם כן מדובר בחילוקי דעות משמעותיים ביותר (כדוגמת: "האם נשמור בבית שבת") לא כדאי לוותר על ההזדמנות הזו בכזו קלות. הרבה יותר חשוב שתהיה כימיה ומשיכה רגשית, "פרפרים בבטן" ותחושת נועם וקירבה במהלך הקשר המתהווה מאשר שנסכים רעיונית על כל דבר ודבר.

לסיום - פנייה אל כל הנשואים והנשואות. קל לנו לא אחת לשכוח את חברינו ומכרינו הרווקים והרווקות ולא להיות מספיק רגישים ומודעים לצורך שלהם בעזרה המעשית שלנו. אם נשב עם ספר הטלפונים שבמכשיר הנייד שלנו, רשימת העובדים בחברה בה אנו מועסקים וספר המחזור מהתיכון/אולפנה/טירונות נגלה שאנו מכירים לא מעט רווקים ורווקות שאולי יכולים להתאים אחד לשני. גם אם כבר הצענו למישהי חמשה בחורים ולכולן היא סירבה - אין הדבר אומר שהשישי לא יהיה בעלה. אסור לנו לוותר ולהתייאש ובקלות יחסית אנחנו יכולים להיות שותפים במלאכת בניית בית בישראל.

שנשמע רק בשורות טובות ונזכה לשמוח יחד עם כמה שיותר חתנים וכלות.

שבת שלום, ניר אביעד