‏הצגת רשומות עם תוויות יצחק אבינו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יצחק אבינו. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 15 בנובמבר 2014

בס"ד


פרשת "תולדות" – יצחק אבינו, למה אתה חופר?

פרשת "תולדות" ממשיכה ומספרת לנו את קורותיהם של אבותינו הקדושים, והפעם, בין יתר התיאורים השונים, מופיע הסיפור על ניסיונותיו של יצחק אבינו לחפור בארות מים, ההתנכלויות של הפלישתים, שסתמו את בארותיו בעפר, ולבסוף ניצחונו והצלחת המשימה. מאחר, וכידוע, "מעשה אבות סימן לבנים", הרי אין לראות בתיאורים אלה סיפורים היסטוריים בלבד, אלא הנחייה מעשית ביותר להתנהגות שאנו נדרשים לה גם היום - במציאות חיינו בה אנו פותחים ברז והמים זורמים בקלות ומבלי שניתן על כך את הדעת.

פעולת חפירת הבארות תכליתה, מעבר למציאת מים שמרווים את הצמא הפיזי, גם לגלות בתוך האדמה והעפר, המסמלים את שיא החומריות, את הרוח ועולם הנשמה המיוצגים ע"י המים. במקורות היהודים התורה הומשלה למים ולא בכדי הרבה מסיפורי המקרא עוסקים בחיפוש של שלושת האבות אחר מקור מים ומפגשים רבים וחשובים מתרחשים סביב הבאר (כדוגמת רבקה ואלעזר עבד אברהם, יעקב ורחל, משה וציפורה וכו'). האבות רצו לגלות לנו את הסודות הרוחניים של העולם ולכן כל הזמן חיפשו מקורות מים, כאשר החיפוש הפיזי הוא כמובן מטאפורה לחיפוש רוחני. זו היא גם הסיבה העמוקה מדוע אנו, צאצאי צאצאיהם, כה משוועים למים שירדו מהשמיים או שיתגלו מבטן האדמה. ברובד הפשוט המים, כאמור, מספקים את הצורך בשתייה ומסייעים לחקלאות ולתעשייה, אולם ברובד העמוק יותר המים הם המשמעות והרוח שכולנו מחפשים. בדור שלנו אנו רואים את ההתעוררות הגדולה של רבים לשוב את מקורותיהם היהודים ולהרוות את צימאונם, כפי שניבא הנביא עמוס: "הנה ימים באים נאום ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'". רבים וטובים כבר לא מסתפקים במרדף אחר הממון, הכבוד המזויף מבני אדם וההנאות הגשמיות של החיים בתוך הסביבה הקרה והמנוכרת בה אנו פועלים, אלא כמהים לאמת, למשמעות ולחיבור לעצמם ולנשמתם.

מול יצחק עמדו, כאמור, הפלישתים, אשר רצו לסתום את הבארות שהוא חפר וגילה. בפשט זה נראה כמו עוד סכסוך על טריטוריה ומאבק כוחות בין שבטים/מדינות מהסוג שאנחנו קוראים עליו בעיתון גם היום, אולם בעומק הדברים היה זה עימות רוחני על הכיוון שכל אחד מהצדדים רצה לראות את העולם צועד אליו. עד שאברהם אבינו הגיע והטביע בעולם את חותמו, הוא היה יבש מאמת, מאכפתיות של איש כלפי רעיהו, מערבות הדדית וממשפט צדק. יצחק, בנו, רצה כמובן להמשיך את הכיוון שלו, ואילו הפלישתים, שהרגישו איום על תפיסתם הגסה, האנוכית והאינטרסנטית, ניסו להתנכל לו ולחבל בתוכניותיו.


למים יש שתי תכונות משלימות: הם מנקים כל מה שמלוכלך ומיותר, ובנוסף מגדלים את החיובי שכבר טמון במציאות. ברגע שהמים פוגשים זרע/פוטנציאל הן נותנים לו חיים ועוזרים לו להיות מי שהוא. שתי התכונות האלה הן בדיוק מה שהאבות רצו לעשות – לנקות את הלכלוך המוסרי מהעולם ולגדל את הטוב שכבר קיים, אבל שבמציאות הרוחנית ששררה באותה התקופה לא יכול היה לבוא לידי ביטוי.

המסר הזה רלוונטי מאוד לחיים של כל אחד מאתנו: מעבר למקלחת של מים וסבון לפני השינה כדי לנקות את הגוף מלכלוך וזיעה, עלינו להכניס למערכת הרגשות שלנו מים מסוג אחר – מים של תורה, של רוח ושל אכפתיות לסובבים אותנו. המים האלה ינקו אותנו מהמידות השליליות שיש בנו ואח"כ גם יגלו לנו ויצמיחו את הפוטנציאל האדיר והאלוקי שקיים בכל אחד ואחת מאתנו.

רובינו משחיתים את זמנינו וכוחותינו ברגשות מאוסים של מרדף, קינאה, כעס, אגו, עצבות וכו'. מי שמתייאש כבר ממש יכול להאמין שזה מה שיש לעולם להציע ושזה מי שהוא ואין מה לעשות בנידון. האמת היא שיש הרבה מה לעשות בנידון! ע"י לימוד תורה ומוסר וע"י עשיית מעשי חסד על סוגיו השונים אפשר לנקות את עצמינו ואת העולם כולו. אנחנו יכולים לשנות את המציאות הפרטית שלנו ואז בע"ה גם לגלות מה תפקידנו בעולם כעם וכפרטים. המאבק שמתארת הפרשה אינו מאבק היסטורי בלבד. בכל אחד מאתנו מסתתר יצחק אבינו נמרץ שמשווע לגלות ולהפיץ את הטוב שיש בו ובעולם החוצה, כמו גם פלישתי גס וחומרי שמרגיש איום על "אזור הנוחות שלו" בכל פעם שמדברים על רוחניות ועל הצורך בשינוי. על מנת להתקדם חייבים לוותר על מה שמעכב מבעדנו לעשות זאת. אצל אחד זה יכול להיות ההרגל לצפות בכל ערב בשעשועון רדוד ועמוס במחשופים בטלוויזיה, אצל השני בעצלות ללכת לשיעור תורה ואצל השלישי חוסר מאמץ בקיום מצוות כיבוד הורים או במתן יחס של מלכה לאשתו. כל אחד מאתנו הוא טוב בבסיסו ולכולנו יש את הגנים של האבות הקדושים, כלומר לכולנו יש את האפשרות והפוטנציאל להתנקות ולהתקדש. גם היום העולם מלא אבק והבארות סתומים בחול ואנחנו לא יכולים להסתכל מהצד ולא להתערב. יש לנו אחריות על החיים שלנו ועל הסביבה, ולכן אנחנו מחויבים לחפור בארות ולהפיץ את המים ואת הניקיון והטהרה החוצה.


בעקבות ההבנה החדשה הזו מה הפרוש והמשמעות שהיהדות נותנת למים, אנחנו יכולים להבין את המשקל הרב שנתנו חז"ל לגשם וממטרים מעבר, כאמור, לתכליתם החשובה כמספקי מים גשמיים. במסכת תענית במשנה נכתב כי "גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה וכיום שנבראו בו שמיים וארץ", "גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גלויות", ואפילו "ביום גשמים אף פרוטה שבכיס נושאת ברכה".

אומנם, ברוך השם אנחנו אחרי שבוע של גשמי ברכה, אבל עדיין מאגרי המים במדינה מדולדלים מאוד אחרי כמה שנים שחונות, כאשר התחזיות לא צופות שיפור דרמטי. דווקא כעת חשוב שנשאל את עצמינו לפשר הדבר. האם זו רק תוצאה של ההתחממות הגלובלית? האם מדובר בגורל אכזר שנחת עלינו? ובעיקר – האם יש לנו אפשרות מעשית ביותר לשנות את הגזירה הקשה?

על מנת לנסות ולענות על שאלות אלה יש לשאול שאלה נוספת וחשובה לא פחות – מדוע בארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש, כמעט ואין אוצרות טבע ואפילו המים נמצאים בה בצמצום?

התשובות לכל השאלות האלה טמונה בעובדה שעל פי התוכנית של הקב"ה, הגשם והמים אמורים לשמש כנקודת החיבור הפיזית והרוחנית בין השמיים והארץ. הקשר שלנו עם בורא העולם, כבני אדם הנאבקים בתאוות וביצר הרע ומשוועים לאמת ואמונה, בא לידי ביטוי ומבחן בכמות המשקעים שתרד משמיים. כאשר יש נתק בין שני העולמות אזי גם המחבר-המקשר (הגשם) חסר. לא יעזור לנו אם נשזרע עננים ונקים מתקני התפלה מתוחכמים, עדיין השליטה תהיה בידי הבורא.

התלמוד מספר לנו על שלושה מפתחות שנמצאים בידיו של הקב"ה: מפתח תחיית המתים, מפתח הפוריות ומפתח הגשם. למרות שאין כל ספק שבכל שלושת התחומים האלה נעשו התפתחויות מדעיות מופלאות, וגם אם פה ושם מתחנו את גבולות היכולת האנושית, עדיין גם היום מפתח המאסטר נמצא אצל המאסטר. למרות העובדה שהאדם המודרני רגיל להרגיש "גדול" ובעל שליטה בחייו, למרבה האבסורד האמצעי שמשפיע יותר מכל על רווחתו האישית ועל הישרדותו - הגשם - נותר מחוץ להשיג ידו, כך שכל שנותר לו הוא לעמוד בצד ולחזות בעובדה שגם חוכמתו ותחכומו לא תוכל במקרה הזה להושיע. התלות המוחלטת הזו בהחלטתו של הבורא האם להוריד או לא להוריד גשם חזקה במיוחד בארץ ישראל בה מקורות המים דלים. 

כבר בספר "דברים" משווה משה רבנו בין ארץ ישראל ובין מצרים באומרו: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא...אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים". במצרים זורם הנילוס, ועל פי התיאור בפסוק זה מספיק שהאדם מכוון עם רגלו את זרם המים אל הערוגה כדי שהגידולים ייהנו ממים טריים, בעוד בארץ ישראל יש צורך לחכות לממטרים משמיים.

על פניו, אם הייתה לנו אפשרות לבחור בין המציאות הראשונה של מים שזורמים בשפע ובחופשיות כמו במצרים לבין המציאות הנוכחית של ממטרים לא סדורים ולא מובטחים מראש כמו בא"י, אזי ודאי שכולנו היינו בוחרים באפשרות הראשונה. אולם כאן בא המשך הפסוק ומסביר את המציאות הרוחנית המיוחדת של א"י שבגינה היא זכתה לכל הסופרלטיבים והמעלות האפשריות: "ארץ אשר ה' דורש אותה. תמיד עיני ה' אלוהיך בה. מראשית השנה עד אחרית שנה".

במצרים אומנם קיימת אספקת מים מובטחת מראש והאדם אינו חש שהוא תלוי בחסדי שמיים, אולם במובן מסוים הוא רחוק מהשגחתו התמידית של הבורא. לעומת זאת, בא"י ההשגחה האלוהית היא זו המפקחת על גורל המים בצורה ישירה. עם ישראל מעדיף את התחושה של קשר מתמיד ושל המצאות תחת פיקוחו הישיר של הבורא, למרות הקושי הכרוך בכך. קשיים אלה רק מחשלים ומחזקים את הביטחון והאמונה בה', ואמונה זו היא זו שבונה את האדם ומבטיחה לו שפע רוחני וגשמי.

הדבר דומה לעונשו של הנחש בגן העדן, אשר נאמר לו כי "ועפר תאכל כל חייך". על פניו הנחש קיבל צ'ופר – הבטחה למזון תמידי, אולם באים המפרשים ומסבירים שאין עונש גדול מזה, שכן מרגע שהקב"ה סיפק לו את מזונותיו הוא זנח אותו לנפשו, וזאת מציאות קשה יותר מכל עונש אחר. עדיף לסבול ולהיות בקשר עם הבורא מאשר לחיות חיי רווחה גשמיים תוך נתק ממנו.


כדי להשלים את התמונה ולהבין את היחס המיוחד הזה שקיים רק בארץ ישראל ורק בין הקב"ה לעם ישראל ביחס לכמות המים שתרד, חובה לחזור את קריאת "שמע "ישראל", אותה אנחנו אומרים פעמיים בכל יום, ולהיזכר בתנאי המאוד ברור שמציב בפנינו הקב"ה בספר "דברים" פרק יא': "וְהָיָה אִם-שָׁמֹועַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹותַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם - לְאַהֲבָה אֶת ה'  אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם,  וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ. וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹושְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ.  וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ. וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ.  הִישָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם ה' אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה לֹא תִיתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ. וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּובָה, אֲשֶׁר ה' נֹותֵן לָכֶם".

ניתן לקרוא את הפסוקים האלה והשיניים תנקושנה מרוב פחד לשמע הצרה שתנחת עלינו אם נסטה מהדרך הטובה ולא נשמע לדבר ה', אולם ניתן לקרוא את הדברים הללו בעיניים אחרות לחלוטין – עיניים אופטימיות ומלאות תקווה מתוקף ההבנה ש"הכול בידיים שלנו". מצד אחד אנחנו אכן תלויים בחסדי הבורא באופן מוחלט והוא זה שמחליט אם וכמה מים ירדו, אולם מהצד השני זה לחלוטין תלוי בנו – באופן ובמידה שנשמע בקולו.  מה פרוש לשמוע בקולו? בראש ובראשונה להיות אחים אוהבים אחד של השני. כמו בכל בית, אין דבר שכואב לאבא יותר מאשר לראות את הבנים שלו רבים בניהם. לפיכך, על מנת שנזכה לשנה גשומה עלינו לשכנע את הקב"ה שאנחנו ראויים לכך. איך עושים את זה? ע"י הגדלת מעשי החסד, הגברת הפרגון והערבות ההדדית, הגדלת האכפתיות ויישום כלל-העל של התורה: "ואהבת לרעך כמוך".

כולנו זוכרים עוד מימי גן-חובה את הסיפור ממסכת תענית במשנה על חוני-המעגל, אשר בזכות תפילותיו, שבקעו רקיעים, והנדר שנדר לא לצאת מהמעגל ששרטט על החול עד שהגשם יבוא, הקב"ה אכן נעתר לו והבצורת נפסקה. המשך הסיפור קצת פחות מוכר, אך יש בו מסר אדיר לכולנו. לאחר הנס הגדול שמעון בן שטח (מגדולי ישראל וראשי הסנהדרין באותם הימים) העביר ביקורת על חוני-המעגל באומרו שאסור היה לו לבצע את הפעולה הזו וכי במקום להיעזר במיסטיקה ו"טריקים" רוחניים היה עליהם לטפל בבעיה האמיתית שמנעה מהגשם לרדת באותה השנה. באותה התקופה, כזכור, היה סכסוך פנימי בין שתי "המפלגות" הגדולות של אותם הימים – ה'פרושים' וה'צדוקים', והעם היה מפולג ומשוסע. כתגובה להתנהגותנו כאן למטה, הקב"ה החליט שאנחנו לא ראויים לשפע ולברכה שלו ועצר את השמים מלהוריד גשם. דווקא עכשיו בעיצומה של עוד התגוששות פנימית אינסופית– שווה לרגע לתת על כך את הדעת...

הכוח שלנו כאומה הוא, כאמור, בקשר הישיר עם הבורא, קשר שבא לידי ביטוי בכמות המשקעים היורדים. כאשר אנחנו נשמעים לו אנחנו זוכים לשנה גשומה ואילו כאשר אנחנו רחוקים מלקיים את ציוויו אנחנו נענשים בבצורת ויובש פיזי ורוחני. המדהים הוא שלא רק אנחנו הבנו את הקשר הזה וישנן עדויות מלפני 150 שנה על הערבים שחיו בירושלים ובחברון וששכרו בכסף רב את היהודים כדי שיתפללו לחסדי הבורא כשלא היה גשם. גם הם הכירו באמת הפלאית הזו.


לסיכומו של דבר – תשובה לשאלה הסופר-חשובה ואקטואלית: "האם לפנינו חלילה שוב חורף שחון או מאידך חורף עתיר בגשמים ובברכה?" תלויה, כאמור, בנו. ע"י מעשים טובים אנחנו יכולים לכופף את חוקי הטבע ולהוכיח לכל החזאים למיניהם ששקעים ברומטרים ועננים הם תוצר ישיר למידת הקשר שלנו עם הבורא ולא כפופים לשום אקראיות כזו או אחרת של הטבע.

בימינו לחצוב בארות ולגלות את השפע הרוחני, כפי שעשה בפרשה יצחק אבינו, פירושו לתת צדקה ביד רחבה, להיות סבלניים לילדינו, לוותר לנהג ברכב ממול שרוצה להשתלב בנתיב, לחייך במעלית אל השכנה מקומה חמישית ולשאול שלומה, לוותר על הכבוד המזויף מבני אדם, לא לגזול מהמעסיק שלנו, וכו' וכו' וכו'. בכוחנו לקבוע לכמה מים נהיה זכאים!

בעזרת השם ובעזרת העשיות שלנו שנזכה לשנה גשומה ופורייה.
 שבת שלום, ניר אביעד J

יום שלישי, 2 בנובמבר 2010

פרשת "תולדות" – גשם, רד כבר גשם!

בס"ד


בס"ד
פרשת "תולדות" - גשם, רד כבר גשם!
הפרשה ממשיכה ומספרת לנו את קורותיהם של אבותינו הקדושים, והפעם, בין יתר התיאורים השונים, מופיע הסיפור על ניסיונותיו של יצחק אבינו לחפור בארות מים, ההתנכלויות של הפלשתים שסתמו את בארותיו בעפר ולבסוף נצחונו והצלחת המשימה. מאחר, וכידוע, "מעשה אבות סימן לבנים", הרי אין לראות בתיאורים אלה סיפורים היסטוריים בלבד, אלא הנחייה מעשית ביותר להתנהגות שאנו נדרשים לה גם היום במציאות חיינו בה אנו פותחים ברז והמים זורמים בנקל.
פעולת חפירת הבארות תכליתה, מעבר למציאת מים שמרווים את הצמא הפיזי, גם לגלות בתוך האדמה והעפר, המסמלים את שיא החומריות, את הרוח ועולם הנשמה המיוצגים ע"י המים. במקורות היהודים התורה מומשלת למים ולא בכדי הרבה מסיפורי המקרא עוסקים בחיפוש של שלושת האבות אחר מקור מים ומפגשים רבים וחשובים מתרחשים סביב הבאר (כדוגמת רבקה ואלעזר עבד אברהם, יעקב ורחל, משה וציפורה וכו). האבות רצו לגלות לנו את הסודות הרוחניים של העולם ולכן כל הזמן חיפשו מקורות מים, כאשר החיפוש הפיזי הוא כמובן מטאפורה לחיפוש רוחני. זו היא גם הסיבה העמוקה מדוע אנו, צאצאי צאצאיהם, כה משוועים למים שירדו מהשמיים או שיתגלו מבטן האדמה. ברובד הפשוט המים, כאמור, מספקים את הצורך בשתייה ומסייעים לחקלאות ולתעשייה, אולם ברובד העמוק יותר המים הם המשמעות והרוח שכולנו מחפשים. בדור שלנו אנו רואים את ההתעוררות הגדולה של רבים לשוב את מקורותיהם היהודים ולהרוות את צימאונם, כפי שניבא הנביא עמוס: "הנה ימים באים נאום ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'". רבים וטובים כבר לא מסתפקים במרדף אחר הממון, הכבוד המזויף מבני אדם וההנאות הגשמיות של החיים בתוך הסביבה הקרה והמנוכרת בה אנו חיים, אלא כמהים לאמת, למשמעות ולחיבור לעצמם ולנשמתם.
מול יצחק, כאמור, עמדו הפלשתים, אשר רצו לסתום את הבארות שהוא חפר וגילה. בפשט זה נראה כמו עוד סכסוך על טריטוריה ומאבק כוחות בין שבטים/מדינות מהסוג שאנחנו קוראים עליהם בעיתון גם היום, אולם בעומק הדברים היה זה עימות רוחני על הכיוון שכל אחד מהצדדים רצה לראות את העולם צועד אליו. עד שאברהם אבינו הגיע לעולם הוא היה יבש מאמת, מאכפתיות של איש כלפי רעיהו, מערבות הדדית וממשפט צדק. יצחק, בנו, רצה כמובן להמשיך את הכיוון שלו, ואילו הפלשתים, שהרגישו איום על תפיסתם הגסה, האנוכית והאינטרסנטית, ניסו להתנכל לו ולחבל בתוכניותיו.
למים יש שתי תכונות משלימות: הם מנקים כל מה שמלוכלך ומיותר, ובנוסף מגדלים את החיובי שכבר טמון במציאות. ברגע שהמים פוגשים זרע/פוטנציאל הן נותנים לו חיים ועוזרים לו להיות מי שהוא. שתי התכונות האלה הן בדיוק מה שהאבות רצו לעשות - לנקות את הלכלוך המוסרי מהעולם ולגדל את הטוב שכבר קיים, אבל שבמציאות הרוחנית ששררה באותה התקופה לא יכול היה לבוא לידי ביטוי.
המסר הזה רלוונטי מאוד לחיים של כל אחד מאיתנו: מעבר למקלחת של מים וסבון לפני השינה כדי לנקות את הגוף מלכלוך וזיעה, עלינו להכניס למערכת הרגשות שלנו מים מסוג אחר - מים של רוחניות ושל אכפתיות לסובבים אותנו. המים האלה ינקו אותנו מהמידות השליליות שיש בנו ואח"כ גם יגלו לנו ויצמיחו את הפוטנציאל האדיר והאלוקי שקיים בכל אחד ואחת מאיתנו. רובינו משחיתים את זמנינו וכוחותינו ברגשות מאוסים של קינאה, כעס, אגו, עצבות וכו'. מי שמתייאש כבר ממש יכול להאמין שזה מה שיש לעולם להציע לנו ושזה מי שהוא ואין מה לעשות בנידון. האמת היא שיש הרבה מה לעשות בנידון! ע"י לימוד תורה ומוסר וע"י עשיית מעשי חסד על סוגיו השונים אפשר לנקות את עצמינו ואת העולם כולו. אנחנו יכולים לשנות את המציאות הפרטית שלנו ואז בע"ה גם לגלות מה תפקידנו בעולם כעם וכפרטים. המאבק שמתארת הפרשה אינו מאבק היסטורי בלבד. בכל אחד מאיתנו מסתתר יצחק אבינו נמרץ שמשווע לגלות ולהפיץ את הטוב שיש בו ובעולם החוצה, כמו גם פלישתי גס וחומרי שמרגיש איום על "אזור הנוחות שלו" בכל פעם שמדברים על רוחניות ועל הצורך בשינוי. על מנת להתקדם חייבים לוותר על מה שמעכב מבעדנו לעשות זאת. אצל אחד זה יכול להיות ההרגל לצפות בכל ערב בשעשועון רדוד ועמוס במחשופים בטלביזיה, אצל השני בעצלות ללכת לשיעור תורה ואצל השלישי חוסר מאמץ בקיום מצוות כיבוד הורים או במתן יחס של מלכה לאשתו. כל אחד מאתנו הוא טוב בבסיסו ולכולנו יש את הגנים של האבות הקדושים, כלומר לכולנו יש את האפשרות והפוטנציאל להתנקות ולהתקדש. גם היום העולם מלא אבק והבארות סתומים בחול ואנחנו לא יכולים להסתכל מהצד ולא להתערב. יש לנו אחריות על החיים שלנו ועל הסביבה, ולכן אנחנו מחויבים לחפור בארות ולהפיץ את המים ואת הניקיון והטהרה החוצה.
בעקבות ההבנה החדשה הזו מה הפרוש והמשמעות שהיהדות נותנת למים, אנחנו יכולים להבין את המשקל הרב שנתנו חז"ל לגשם וממטרים מעבר, כאמור, לתכליתם החשובה כמספקי מים גשמיים. במסכת תענית במשנה נכתב כי "גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה וכיום שנבראו בו שמים וארץ", "גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גלויות", ואפילו "ביום גשמים אף פרוטה שבכיס נושאת ברכה". לאור התחזיות המפחידות שהתפרסמו בתקופה האחרונה לפיהן צפויה לנו שנה שחונה בפעם השישית ברציפות חשוב שנשאל את עצמינו לפשר הדבר. האם זו רק תוצאה של ההתחממות הגלובלית? האם מדובר בגורל אכזר שנחת עלינו? ובעיקר - האם יש לנו אפשרות מעשית ביותר לשנות את הגזירה הקשה?
על מנת לנסות לענות על שאלות אלה יש לשאול שאלה נוספת וחשובה לא פחות - מדוע בארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש, כמעט ואין אוצרות טבע ואפילו המים נמצאים בה בצמצום?
התשובות לכל השאלות האלה טמונה בעובדה שעל פי התוכנית של הקב"ה, הגשם והמים אמורים לשמש כנקודת החיבור הפיזית והרוחנית בין השמיים והארץ. הקשר שלנו עם בורא העולם, כבני אדם הנאבקים בתאוות וביצר הרע ומשוועים לאמת ואמונה, בא לידי ביטוי ומבחן בכמות המשקעים שתרד משמיים. כאשר יש נתק בין שני העולמות אזי גם המחבר-המקשר (הגשם) חסר. לא יעזור לנו אם נשזרע עננים ונקים מתקני התפלה מתוחכמים, עדיין השליטה תהיה בידי הבורא.
התלמוד מספר לנו על שלושה מפתחות שנמצאים בידיו של הקב"ה: מפתח תחיית המתים, מפתח הפוריות ומפתח הגשם. למרות שאין כל ספק שבכל שלושת התחומים האלה נעשו התפתחויות מדעיות מופלאות, וגם אם פה ושם מתחנו את גבולות היכולת האנושית, עדיין גם היום מפתח המאסטר נמצא אצל המאסטר. למרות העובדה שהאדם המודרני רגיל להרגיש "גדול" ובעל שליטה בחייו, למרבה האבסורד האמצעי שמשפיע יותר מכל על רווחתו האישית ועל הישרדותו- הגשם נותר מחוץ להשיג ידו, כך שכל שנותר לו הוא לעמוד בצד ולחזות בעובדה שגם חוכמתו ותחכומו לא תוכל במקרה הזה להושיע. התלות המוחלטת הזו בהחלטתו של הבורא האם להוריד או לא להוריד גשם חזקה במיוחד בארץ ישראל בה מקורות המים דלים. כבר בספר "דברים" משווה משה רבנו בין ארץ ישראל ובין מצרים באומרו: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא...אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים". במצרים זורם הנילוס ועל פי התיאור בפסוק זה מספיק שהאדם מכוון עם רגלו את זרם המים אל הערוגה כדי שהגידולים ייהנו ממים טריים, בעוד בארץ ישראל יש צורך לחכות לממטרים משמיים.
על פניו, אם הייתה לנו אפשרות לבחור בין המציאות הראשונה של מים שזורמים בשפע ובחופשיות כמו במצרים לבין המציאות הנוכחית של ממטרים לא סדורים ולא מובטחים מראש כמו בא"י, אזי ודאי שכולנו היינו בוחרים באפשרות הראשונה. אולם כאן בא המשך הפסוק ומסביר את המציאות הרוחנית המיוחדת של א"י שבגינה זכתה לכל הסופרלטיבים והמעלות האפשריות: "ארץ אשר ה' דורש אותה. תמיד עיני ה' אלוקיך בה. מראשית השנה עד אחרית שנה".
במצרים אומנם קיימת אספקת מים מובטחת מראש והאדם אינו חש שהוא תלוי בחסדי שמים, אולם במובן מסוים הוא רחוק מהשגחתו התמידית של הבורא. לעומת זאת, בא"י ההשגחה האלוקית היא זו המפקחת על גורל המים בצורה ישירה. עם ישראל מעדיף את התחושה של המצאות תחת פיקוחו הישיר של הבורא, למרות הקושי הכרוך בכך. קשיים אלה רק מחשלים ומחזקים את הביטחון והאמונה בה', ואמונה זו היא זו שבונה את האדם ומבטיחה לו שפע רוחני וגשמי.
הדבר דומה לעונשו של הנחש בגן העדן, אשר נאמר לו כי "ועפר תאכל כל חייך". על פניו הנחש קיבל צ'ופר - הבטחה למזון תמידי, אולם באים המפרשים ומסבירים שאין עונש גדול מזה, שכן מרגע שהקב"ה סיפק לו את מזונותיו הוא זנח אותו לנפשו וזאת מציאות קשה יותר מכל עונש אחר. עדיף לסבול ולהיות בקשר עם הבורא מאשר חיי רווחה אך נתק ממנו.
כדי להשלים את התמונה ולהבין את היחס המיוחד הזה שקיים רק בארץ ישראל ורק בין הקב"ה ועם ישראל ביחס לכמות המים שתרד, חובה לחזור את קריאת "שמע "ישראל", אותה אנחנו אומרים פעמיים בכל יום, ולהיזכר בתנאי המאוד ברור שמציב בפנינו הקב"ה בספר "דברים" פרק יא': "וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם - לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם, וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם ה' אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. וְחָרָה אַף-יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ. וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה, אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם".
ניתן לקרוא את הפסוקים האלה והשיניים תנקושנה מרוב פחד לשמע הצרה שתנחת עלינו אם נסטה מהדרך הטובה ולא נשמע לדבר ה', אולם ניתן לקרוא את הדברים הללו בעיניים אחרות לחלוטין - עיניים אופטימיות ומלאות תקווה מתוקף ההבנה ש"הכול בידיים שלנו". מצד אחד אנחנו אכן תלויים בחסדי הבורא באופן מוחלט והוא זה שמחליט אם וכמה מים ירדו, אולם מהצד השני זה לחלוטין תלוי בנו - באופן ובמידה שנשמע בקולו. מה פרוש לשמוע בקולו? בראש ובראשונה להיות אחים אוהבים אחד של השני. כמו בכל בית, אין דבר שכואב לאבא יותר מאשר לראות את הבנים שלו רבים בניהם. לפיכך, על מנת שנזכה לשנה גשומה עלינו לשכנע את הקב"ה שאנחנו ראויים לכך. איך עושים את זה? ע"י הדגלת מעשי החסד, הגברת הפרגון והערבות ההדדית, הגדלת האכפתיות ויישום כלל-העל של התורה: "ואהבת לרעך כמוך".
כולנו זוכרים עוד מימי גן-חובה את הסיפור ממסכת תענית במשנה על חוני-המעגל, אשר בזכות תפילותיו, שבקעו רקיעים והנדר שנדר לא לצאת מהמעגל ששרטט על החול עד שהגשם יבוא, הקב"ה אכן נעתר לו והבצורת נפסקה. המשך הסיפור קצת פחות מוכר, אך יש בו מסר אדיר לכולנו. לאחר הנס הגדול שמעון בן שטח (מגדולי ישראל וראשי הסנהדרין באותם הימים) העביר ביקורת על חוני-המעגל באומרו שאסור היה לו לבצע את הפעולה הזו וכי במקום להיעזר במיסטיקה ו"טריקים" רוחניים היה עליהם לטפל בבעיה האמיתית שמנעה מהגשם לרדת באותה השנה. באותה התקופה, כזכור, היה סכסוך פנימי בין שתי "המפלגות" הגדולות של אותם הימים - הפרושים והצדוקים, והעם היה מפולג ומשוסע. כתגובה להתנהגותנו כאן למטה, הקב"ה החליט שאנחנו לא ראויים לשפע ולברכה שלו ועצר את השמיים מלהוריד גשם.
הכוח שלנו כאומה הוא בקשר הישיר עם הבורא, קשר שבא לידי ביטוי בכמות המשקעים היורדים. כאשר אנחנו נשמעים לו אנחנו זוכים לשנה גשומה ואילו כאשר אנחנו רחוקים מלקיים את ציוויו אנחנו נענשים בבצורת ויובש פיזי ורוחני. המדהים הוא שלא רק אנחנו הבנו את הקשר הזה וישנן עדויות מלפני 150 שנה על הערבים שחיו בירושלים ובחברון וששכרו בכסף רב את היהודים כדי שיתפללו לחסדי הבורא כשלא היה גשם. גם הם הכירו באמת הפלאית הזו.
לסיכומו של דבר - תשובה לשאלה הסופר-חשובה ואקטואלית: "האם לפנינו חורף שחון בפעם השישית ברציפות?" תלויה, כאמור, בנו. ע"י תפילות מעומק הלב לחסדים ולגשמי ברכה ובעיקר ע"י מעשים טובים אנחנו יכולים לכופף את חוקי הטבע ולהוכיח לכל החזאים למיניהם ששקעים ברומטרים ועננים הם תוצר ישיר למידת הקשר שלנו עם הבורא ולא כפופים לשום פרמטר אחר או לאקראיות כזו או אחרת של הטבע.
בימינו לחצוב בארות ולגלות את השפע הרוחני, כפי שעשה בפרשה יצחק אבינו, פירושו לתת צדקה ביד רחבה, להיות סבלניים לילדינו, לוותר לנהג ברכב ממול שרוצה להשתלב בנתיב, לחייך במעלית אל השכנה מקומה חמישית ולשאול שלומה, לוותר על הכבוד המזויף מבני אדם, לא לגזול מהמעסיק שלנו, וכו וכו וכו. בכוחנו לקבוע לכמה מים נהיה זכאים!
בעזרת השם ובעזרת העשיות שלנו שנזכה לשנה גשומה ופורייה. שבת שלום, ניר אביעד

10 המאמרים הנצפים ביותר