‏הצגת רשומות עם תוויות סבלנות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סבלנות. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 8 באוקטובר 2015

פרשת "בראשית" - מה שביס אחד מיותר יכול לעשות

בס"ד


המחזוריות הנפלאה של התורה ושל החיים. רק לפני ימים ספורים רקדנו בשמחת תורה וקראנו את פרשת "וזאת הברכה", המסיימת את ספר "דברים", וכבר בשבת הקרובה נתחיל שוב את כל מחזור הקריאה מחדש עם פרשת "בראשית". מעיון בשתי הפרשות עולה שיש רעיון אחד משמעותי שמחבר בין שתיהן והוא זכות ויכולת הבחירה שיש לנו כבני אדם בעולמו של הקב"ה. הפסוקים האחרונים של פרשת "וזאת הברכה" מסתיימים בתיאור קבורתו של משה רבנו, כאשר התורה טורחת לציין שהוא נקבר "בגיא בארץ מואב מול בית פעור". בית פעור, כידוע, מסמל את שיא הטומאה והעבודה הזרה, כאשר הסיבה שמשה נקבר דווקא מולו מרמזת על העובדה ש"זה כנגד זה ברא אלוקים", כלומר שיש בעולם כוחות טובים ומולם כוחות שליליים, ושעלינו מוטל לבחור בכל רגע נתון מחדש בטוב ובנכון (גם אם הוא קשה ופחות מפתה). פרשת "בראשית", להבדיל, נפתחת בתיאור בריאת העולם ביום הראשון בו הקב"ה מבדיל בין האור ובין החושך, ומגדיר את ה"אור" כ"טוב". בקבלה למונחים "אור" ו"חושך" משמעויות עמוקות ורבות, כאשר גם הן מדברות על הצורך שלנו להבדיל בין הטוב, המותר והמעשים שבונים את העולם, לבין הרע, האסור והמעשים שמחריבים אותו.

פרשת בראשית נפתחת, כאמור, בתיאור נפלא ואופטימי על בריאת העולם והאדם. האדם נברא בצלם אלוקים כנזר הבריאה, הוא הושם בגן עדן ונאמר לו כי הוא יכול לשלוט על כל שנברא, אולם מרגע זה ואילך התחלנו לבחור בחושך במקום באור, לחרב את שניתן לנו ולקשקש על התמונה והציור היפה שקיבלנו. וכך, בפרשת "בראשית" מתואר לא רק חטא אדם וחוה, אלא גם רצח קין את הבל אחיו.

לחטא אדם וחוה, באוכלם מעץ הדעת האסור, פרשנויות רבות. מה שבטוח זה שהיום אנחנו כולנו עדיין סובלים מההשלכות של הגירוש מגן עדן ומהעונשים שהם קיבלו. למרות שהאפידורל היום מטשטש מעט את החוויה, כל אישה הכורעת ללדת נזכרת בעונשה של חוה: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹונֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", ולמרות שאת הזיעה בשדה תחת השמש הקופחת החליפו משרדים ממוזגים ונורות ניאון, אנו נזכרים כמעט מידי יום בעונשו של אדם: "בְּזֵיעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם".

למהות החטא ולעונש שבא אחריו הסברים רבים. היום ננסה להביא ארבעה פרושים שונים שיכולים להאיר את מציאות חיינו העכשווית.


1. חוסר סבלנות – האר"י הקדוש ז"ל (מקובל וגאון עצום שחי בצפת במאה ה-16 ופירש את ספר הזוהר שכתב רבי שמעון בר-יוחאי) טען כי אדם וחוה נענשו על חוסר סבלנותם. לדבריו, הקב"ה אמר להם שאם הם ימתינו לכניסת שבת (כזכור הם נבראו ביום השישי) הם יוכלו לאכול מעץ הדעת, אולם הם נחפזו ואכלו ממנו שש שעות לפני הזמן המותר. האר"י עשה הקבלה בין חטא אדם וחוה לחטא עם ישראל ועגל הזהב. גם בפרשה אומללה זו עם ישראל היה צריך להמתין שש שעות למשה, שירד מהר סיני עם התורה לאחר ארבעים יום וארבעים לילה, ובגלל חוסר סבלנותם הם הקימו פסל וזבחו לו, ועל כך נענשו. חוסר סבלנות, אם כך, היה קיים מהיום הראשון לבריאת האדם והוא מידה רעה שקיימת בכולנו בצורה כזו או אחרת.

מי לא מכיר את התחושה של העקצוצים הקלים בגוף כשאנחנו עומדים בתור שלא נגמר לקופת הקולנוע או את התסכול בפקק ארוך כאורך הגלות באיילון? סבלנות זה מהשורש סבל. להיות סבלני זה בהחלט משהו שהילד הבלתי מחונך שקיים בתוך כל אחד מאיתנו חווה ומתרגם כסבל. חשוב להבין שיש בעולם שני סוגי סבלים – סבל מיותר שאין לו שום משמעות (כמו כשאדם נעלב ממישהו ואוגר בליבו משקעים וכעסים) וסבל שמטרתו לשפר אותנו ולעשות אותנו אנשים טובים ומודעים יותר. היהדות מדברת על התמרת הסבל למשהו גבוה יותר – להתקדמות רוחנית! אדם, כאמור, נדרש לחינוך עצמי. כשהוא סבלני הוא מתגבר על הקולות בתוכו שקוראים לו להיות אגואיסט, שתלטן ורודף אחר התאוות המידיות. אדם אמיתי יגלה שבסופו של דבר אנחנו רוצים לממש סיפוקים מיידים וחושבים שהכול מגיע לנו. אנחנו מרגישים שאנחנו מרכז העולם ושהכול נע סביבנו, ולכן חוסר סבלנות נובע מהחולי הידוע של האגואיזם והאגוצנטריות.

סבלנות היא המוכנות להקשיב למה שבאמת חשוב בחיים, ללמוד לא לבצע פעולות אגרסיביות ונמהרות מידי (לא כלפי הזולת ולא כלפי עצמינו) ולרסן את הדחף לבצע מעקפים חותכים ומהירים. יש להפנים את העובדה שעלינו לעבוד קשה ולאורך זמן כדי להתחזק ולהשיג את שאנחנו מייחלים לו. לעיתים יש להמתין חודשים, שנים ואף יותר לתהליכים עמוקים שיסתיימו. יש לחיות את החיים ולעשות את הדברים בקצב נכון, במתינות, ברוגע ובחיוך. התנהלות כזו הופכת כל פעולה למבורכת, עמוקה, אפקטיבית ומתגמלת. על כך נאמר: "הסבלנות מרה אך פרותיה מתוקים".    

אחד הביטויים הקשים ביותר לחוסר הסבלנות הוא בכבישים. לא צריך להכביר במילים. מספיק להתבונן בנתון של למעלה מ-450 תאונות דרכים קטלניות בשנה כדי להבין שמשהו רע קורה (וזה עוד לפני שדיברנו על אלפים רבים של "סתם" נכים ופצועים מידי שנה בכבישי ישראל). משום מה נראה שגם האדם העדין והסבלן ביותר ברגע שהוא נכנס לאוטו הוא הופך לאדם אחר – אגרסיבי ופרוע הרבה יותר. בסופו של דבר מי שחותך, צופר, מהבהב, נוסע מהר, מפחיד ומטריד את כל הנהגים שסביבו אולי יגיע למקום חפצו 5 דקות קודם לכן, אולם מה יצא לו מזה? מה כבר הוא השיג ב-5 דקות? איזו עשייה נעלה הוא כבר תכנן לזמן הזה שהוא חסך? כמה תאונות נוראיות קורות מידי יום בגלל שלמישהו היו קוצים והוא מיהר אל פציעתו או מותו או אל פציעתם, ומותם של חפים מפשע סביבו?!    

אדם שהחל להתבונן בדרכיו ובמידותיו יכול לאפיין היכן הם "המקומות המועדים" בהם הוא בדר"כ נוטה לחוסר סבלנות ואז לגשת אל אותן סיטואציות מוכן וחזק יותר.


2. אי לקיחת אחריות – מיד לאחר החטא, הקב"ה מאמת את אדם וחוה עם מעשיהם ושואל אותם מדוע המרו פיו? התגובה של אדם הייתה:  "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִיא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹוכֵל". – הוא מאשים את האישה ובמרומז גם את הקב"ה בעצמו של שהוא היה זה שנתן לו אותה. אח"כ הקב"ה פונה אל האישה והיא עונה "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹוכֵל". אנחנו רואים כיצד כל אחד "גלגל את האחריות" ממנו והלאה והאשים גורם אחר. אחת הדעות היא כי הקב"ה היה מוחל לשניים אם הם היו מתוודים על מעשיהם, בעוד החטא האמיתי שבעטיו הם נענשו, היה בעצם הבריחה מאחריות ואי היכולת להודות בטעות ולבקש סליחה.

בני אדם אוהבים לתלות את האחריות באנשים אחרים. לעיתים רבות אנחנו נוטים להאשים את הסביבה בבעיות שלנו ובטוחים שכל התופעות הרעות בהם הננו מעורבים נגרמות באשמתם של אחרים (ההורים שחינכו אותנו "עקום", בן/בת הזוג שלא מבין אותנו, הבוס שלא מעריך מספיק את כישורינו המדהימים, וכו'). אנחנו מעדיפים  להסיר מעלינו את החובה והעול שבעשיית דבר-מה ומנסים להטיל  אותה על כתפי אחרים. כדי להסיר מעלינו את האחריות אנו אומרים לעצמנו שהמצב בו אנחנו נמצאים אינו תוצאה של מעשינו, אלא תוצאה של גורמים חיצוניים נוספים.

המילה אַחֲרָיוּת היא מילה מדהימה (כמו כל השפה העברית): היא מתחיל ב- א ומסתיימת ב- ת, והכוונה היא שכשמישהו לוקח אחריות, היא צריכה להיות כוללת מההתחלה ועד הסוף. הוא לא מחפש אשמים ולא "שותפים" לצרה.

הלל הזקן אמר: "אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי". בדבריו הוא הסביר את כלל גדול בתורה –  אף אחד אחר לא יכול לעשות את העבודה (עבודת תיקון המידות או כל עשייה גשמית אחרת) במקומנו ("אם אין אני לי מי לי?"). אנחנו רבי החובל של הספינה בים החיים של עצמנו. הסכנות בדרך הן רבות ואם נתרשל ונרדם בתפקיד, אנחנו עלולים להטביע את הספינה. בד בבד עם ההבנה הזו, קריטי שנבין שעם כל הכבוד לנו, כוחנו כבני אדם מוגבל ביותר ("וכשאני לעצמי מה אני?"). התנהלות בריאה ונכונה בעולם היא בשילוב של לקיחת אחריות אישית על גורלנו יחד עם אמונה שמי שבאמת משפיע על המציאות הוא הקב"ה. הסתמכות רק על עצמינו (מבחינת "אני ועוצם ידי עשו את החיל הזה") או לחלופין רק על ניסי הבורא (כדוגמת מי שאינו עובד וסומך שהפרנסה תגיע אליו מעצמה) מוגבלת וחלקית.


3. הקב"ה, באמת תודה על כל מה שעשית עד עכשיו, אבל אני יכול להסתדר בלעדיך...  כל כוחו ותורתו של הנחש, שפיתה את השניים, הוא בתפיסה שהאדם לא צריך את הקב"ה ויכול להסתדר בלעדיו. "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע" הוא אמר לחוה. "למה אתם צריכים להיות תחתיו? למה אתם צריכים לשרת אותו? תהיו בעצמכם בוראי העולם. אתם המנהיגים ואתם העיקר". הנחש הקדמוני (המסמל גם את היצר הרע עמו כולנו מנסים להילחם בכל רגע ורגע) הוא השורש לכל הקלקולים והתכונות הרעות שלנו – האגו והגאווה. המוטו שלו הוא: אני במרכז! אני ואפסי עוד! אדם שחושב שהצלחותיו (או לחלופין כישלונותיו) באים בזכות לכישוריו אינו נידון אלא לחיים של ריחוק מאור הבורא וכפועל יוצא לחוסר שמחה וחיות. הנחש, שממשיך ומפיץ את ארס הכפירה שלו לכל עבר עד היום, רוצה בדיוק שנתמלא בתחושת הגאווה הזו ושכרו הוא באותו ניתוק שנוצר בנינו לבין השפע של הבורא כשזה קורה, שכן ידוע שהקב"ה טוען כלפי בעלי גאווה ש"אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד". אדם שמלא בעצמו לא יכול להכיל אף אדם/ רעיון/ מחשבה אחרים ובטח ובטח שלא את הקב"ה ("ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקך").


4. עם היצר הרע לא צריך לנהל משא ומתןהשיחה שהתנהלה בין הנחש והאישה התחילה כביכול בצורה תמימה. למרות שכוונתו של הנחש הייתה רעה, על פניו הוא שאל אותה שאלה כללית ולא מזיקה אודות הדברים שה' ציווה אותה ואת אדם הראשון: "ויאמר (הנחש) אל האישה אף כי אמר אלוקים לא תאכלו מכל עץ הגן?". האישה עשתה את טעות חייה כשנענתה ללשונו החלקלקה והתחילה עימו את השיחה, שאת סופה כולנו מכירים. הטעות הקריטית הייתה, אם כך, עצם תחילת השיחה עם הנחש (היצר הרע).

רבי נחמן מברסלב כתב כי ברגע שנקרה לאדם פיתוי כלשהו עליו להתרחק ממנו וכלל לא לבוא לידי דין ודברים עימו, וזאת משום שאם מתחילים את התקשורת עם אותו מזיק (יכול להיות במעשה, דיבור או אפילו במחשבה אודותיו) אזי המדרון הוא חלקלק והדרך למטה כמעט ובטוחה. לדבריו, גם אם נגיד לאותו הפיתוי שהוא אסור ושהוא נגד מה שאנחנו והתורה רוצים עדיין בסופו של דבר כנראה נגיע לידי חטא. הפתרון הוא פשוט – להתעלם וע"י כך לא לתת ליצר הרע דריסת רגל בחיינו.

כל אחד אמור להכיר את עצמו, לדעת מהם המקומות בהם הוא מועד ליפול ולעשות כל מאמץ בכלל לא להגיע לקרבתם. כך, לדוגמא, אדם שנוטה לרכל שיעשה השתדלות גדולה לא להתחיל שיחה (אפילו חיובית) על אדם אחר, אדם שלא מצליח להתגבר על תאוות האכילה שלו וכל יום מתחיל ושובר דיאטה מחדש שלא יכנס למאפייה ריחנית או למסעדה האהובה עליו ואדם שחלילה נוטה להיכנס לאתרים מפוקפקים באינטרנט שישים לעצמו אלף גדרות וימנע מעצמו גלישה בזמנים או במקומות המועדים מבחינתו לפורענות. את ראש הנחש צריך לרוצץ כשהוא קטן וזה מחייב הכרות ומשמעת עצמית.


לסיום – לאחר אכילת עץ הדעת, הקב"ה שואל את אדם שאלה פשוטה, אך עוצמתית ונוקבת: "אַיֶּכָּה?". הייתכן שה' לא ידע היכן הוא נמצא? באותו הזמן היו בעולם שני אנשים בלבד וסיכויים רבים להתחבא לא היו להם... מטרת השאלה הייתה, אם כך, שהיא תהדהד בכל אדם ואדם מאז האדם הראשון ועד לסוף הדורות בקריאה לבדק בית פנימי ותמידי איפה אנחנו? לאן אנחנו הולכים? מהם הרצונות שלנו? האם אנחנו בכיוון טוב או רע? האם אנחנו יודעים שיש בורא שמכוון ומפקח או שוגים באשליה שהכול מקריות, ומתוקף כך מותר לנו לעשות הכול (כולל פגיעה בסובבים אותנו) כדי שיהיה לנו יותר נעים ונוח?

כשעוצרים אדם ברחוב ושואלים אותו "לאן אתה הולך?" סביר שהוא ייתן תשובה ברורה כמו "אני הולך לעבודה/להוציא את הילד מהגן/לקניות בסופר/וכו'. אם נעצור אדם ברחוב ונשאל אותו לאן הוא הולך ובתשובה הוא יאמר: "אתה יודע מה, אני לא באמת יודע" – זה יהיה הסימן שהדבר הראשון שעלינו לעשות זה להתקשר למחלקה לבריאות הנפש ולדווח על אדם תימהוני ומסוכן לעצמו. מי שלא יודע להיכן הוא הולך בחמש הדק' הקרובות הוא אדם לא יציב. יחד עם זאת, משום מה נראה לנו סביר והגיוני שביחס לחיים בכללותם זה נורמאלי והגיוני שלא נדע להיכן אנחנו הולכים. מה המטרה של החיים? מה הייעוד שלנו? בשביל מה נולדנו? אלה שאלות שלדעתי שווה לשאול אותן בכל יום מחדש ולא לשקוע בשינה הכללית שעוטפת את העולם בלי להבין ולקבל החלטה – לאן אנחנו הולכים? מה אנחנו רוצים מהחיים האלה? אייכה?
שבת שלום ושנה של התחדשות בהבנת התורה ובאהבתה, ניר אביעד

יום רביעי, 26 באוגוסט 2015

פרשת "כי תצא" - שלוש ארבע ולעבודה

בס"ד


פרשת השבוע הנוכחית כוללת את מספר המצוות הגדול ביותר בתורה (שבעים וארבע), ועוסקות בקשת רחבה של תחומים מהחיים היהודיים – החל מדינים הקשורים למלחמה, חינוך, משפט ומסחר הוגן, ועד לדיני פסולי חיתון וייבום וחליצה.

בתחילת הפרשה מתואר כי אדם, שיצא למלחמה, ראה בשבי אישה יפת תואר וייצרו תקף אותו, רשאי לקחת אותה לאישה, וזאת רק לאחר שהביאה לביתו והיא גילחה את שערה, הסירה את שמלת שביה מעליה ובכתה על אביה ואימה חודש ימים. במידה והוא לבסוף לא ירצה להתחתן עמה עליו לשלחה לחופשי ולא למכרה לאחר או להתעלל בה ("כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּואַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה").


פרשנים רבים ניסו להבין כיצד קוראת לנו התורה לקרוא אותה, מהי אותה "מלחמה" המתוארת בפסוק, ומהו הפרוש של אותה סיטואציה תמוהה לפיה הכתוב כביכול לא מדבר על גורלה של האישה ולא נותן לה קול להשמיע את רצונה שלה. אמנם התורה מורה להתיר לה להתאבל על הניתוק משפחתה, אבל לא עוסקת בשאלה האם היא בכלל מעוניינת להינשא לאיש? התיאור הוא כיצד על הגבר שחושק בה לנהוג, ולכן אותה שבויה כביכול מופיעה כחפץ כשכל השאלות הן מה לעשות בו.

את אחד ההסברים היפים נתנו גדולי החסידות באומרם כי המילה "אויביך" רומזת ליצר הרע, בו אנו נלחמים מדי יום, ולאו דווקא רק לאישה פיזית שנפלה בשבי. כידוע, גם הנשמה האלוקית, שניתנה לכל יהודי, מכונה במקומות רבים "יפת תואר", ועל כן המאבק והמלחמה שמתאר הפסוק הוא בשחרור הנשמה הקדושה והזכה שלנו מהשבי של עומק הקליפות והלכלוך של היצר הרע.

כזכור, לכל אדם ניתנו שני יצרים – טוב ורע. היצר הרע מפתה את האדם למעשים רעים והתנהגות לא טובה, בעוד היצר הטוב מנסה לשמור את האדם שילך בדרך הישר ויגבר על השלילי. מי ינצח? הבחירה היא שלנו ותלויה במאבק יום-יומי, שכן זוהי עבודה קשה להתנגד לטבע שבנו. למרות הקושי המובן, התורה מעניקה לנו תקוה – הפסוק מבשר לנו כי הקב"ה ייתן אותו בידינו: "ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו...", וזאת כמובן אם נהייה רציניים ועקבים בשאיפתנו לבחור בטוב.

 

"יצר לב האדם רע מנעוריו" אומר לנו הקב"ה כבר בפרשת "נח". לא, אין זו טעות בפס הייצור. כל אחד מאתנו נולד עם תכונות האגואיזם/ כעסנות/ קינאה/ גאווה/ נקמנות/ עצבות/ וכו'. הקב"ה שתל בחלק הכי עמוק וראשוני בתוכנו את התכונות הקשות האלה כדי שנגיע לכאן לעולם ונתקן אותן. זאת אחת מהמטרות העיקריות לבואנו לעולם. תיקון המידות אינו פשוט כלל וכלל, ובאופן טבעי אנחנו נמשכים לעשיות אחרות שמסבות לנו הנאה מידית, אולם אדם חכם ישכיל להבין שדווקא בתיקון המידות והתגברות על היצרים והתאוות הוא נהיה אדם שלם ואמיתי יותר. את האנשים האחרים אנחנו צריכים לאהוב כמו שהם מבלי לרצות לשנות אותם, אולם את התכונות השליליות שלנו אסור לנו לקבל ויש לעמול לשנותן. מה שמגדיר אדם, להבדיל משאר החיות, כ"נזר הבריאה" זאת היכולת לעצור, להתבונן, לבחון את המצב ולא להגיב כאוטומט. היהדות מחנכת אותנו לא להיות מכונות אוטומטיות המונעות ע"י גירוי-תגובה כמו הכלבים בניסוי המפורסם של פאבלוב. רגע לפני שאנחנו פועלים מתוך היצר הרע והנמוך יש לעצור ולבחור במה שהוא אולי קשה, אך ודאי נכון ואמיתי הרבה יותר. דוד המלך כתב בספר "תהילים": "הזורעים בדמעה – ברינה יקצרו" ויש באמירה זו רמז ברור לתהליך התיקון והעידון שאנחנו נדרשים לו. תהליך זה מורכב ודורש תעצומות נפש, אולם מי שזוכה והשתחרר מאותם יצרים רעים הוא בן חורין אמיתי ששום קושי ושום רוח לא תוכל לכופף ולשבור אותו. ביהדות גבר אמיתי הוא לא מי שמרים את הקול והופך שולחן, אלא דווקא מי שמתגבר על עצמו (גב"ר – ראשי תיבות של גומל חסדים, ביישן ורחמן). בפרקי אבות אף מגדילים ומסבירים ש"איזהו הגיבור – הכובש את יצרו" ו"טוב המושל ברוחו מכובש עיר".

כיצד עושים זאת? כיצד מצליחים להתגבר על היצר הרע שתוקף אותנו בלי סוף בתחומים רבים כל כך של החיים? נראה כי על כך בדיוק עונה התורה בסוגיה הנוכחית של השבויה שנפלה בשבי בהנחותה אותנו להמתין בסבלנות בין הגירוי והתגובה, ובזכות ההמתנה הזו לנסות לזהות את הרצון האמיתי שלנו מעבר לתאוות החומר והחיצוניות.

כפי שמצווה הפסוק, התורה מחייבת את האישה השבויה קודם "לנוול" את עצמה, כלומר לגלח את שערות ראשה, להסיר את שמלת שביה ולבכות על אביה ואימה חודש שלם, וכל זאת כדאי שתהיה פחות אטרקטיבית בעיני הגבר השובה כמקודם. הרמב"ם הוסיף וכתב בספרו 'הלכות מלכים' כי לאחר חודש האבל על הגבר להמתין חודשיים נוספים בטרם ייקח אותה לאישה. נראה כי מטרת האיפוק וההמתנה בת שלושת החודשים הזו היא כדי לתת לגבר זמן לחשוב היטב על מהות הקשר שביניהם ולברר לעומק האם הרצון שלו נובע מצד תאוות החומר והיצר או שמצד הרוח.

סבלנות זה מהשורש סבל. להיות סבלני זה בהחלט משהו שהילד הבלתי מחונך שקיים בתוך כל אחד מאתנו חווה ומתרגם כסבל. חשוב להבין שיש בעולם שני סוגי סבלים - סבל מיותר שאין לו שום משמעות (כמו כשאדם נעלב ממישהו ואוגר בליבו משקעים וכעסים) וסבל שמטרתו לשפר אותנו ולעשות אותנו אנשים טובים ומודעים יותר. היהדות מדברת על התמרת הסבל למשהו גבוה יותר - להתקדמות רוחנית! אדם, כאמור, נדרש לחינוך עצמי. כשהוא סבלני הוא מתגבר על הקולות בתוכו שקוראים לו להיות אגואיסט, שתלטן ורודף אחר התאוות המידיות. אדם אמתי יגלה שבסופו של דבר אנחנו רוצים לממש סיפוקים מיידים וחושבים שהכול מגיע לנו. אנחנו מרגישים שאנחנו מרכז העולם ושהכול נע סביבנו. ככאלה - כשמשהו/מישהו מעכב מבעדנו להשיג את שאנו חפצים בו, אנו חווים את אותה חוסר סבלנות המלווה לא אחת בכעס ועצבנות.

הגמרא במסכת יומא אומרת: "הבא להיטמא - פותחין לו", ואילו "הבא להיטהר - מסייעין לו, ואומרים לו המתן". בהתבוננות ראשונית בדברים ניתן היה להבין שהבא להיטהר מסייעים לו, אולם, למרות הסיוע - עליו להמתין. ההבנה בעומקם של הדברים היא שונה. הציווי להמתין אינו בא למרות הסיוע, אלא הוא עצמו הסיוע. כיצד זה ייתכן? טבענו כבני אדם הוא שאנחנו רוצים שחשקינו ורצונותינו יתממשו מהר ככל האפשר. כאשר אנחנו נאלצים להמתין קורה אחד מהשניים: או שאנחנו נתקפים בקוצר רוח ומוותרים, או שאנחנו מתמלאים ברצון וחשק עז יותר ויותר להשיג את מבוקשנו. ההמתנה, אם כך, מבררת מהי מידת הרצינות וחוזק הרצון של הממתין. אם רצונו חלש תשבור אותו ההמתנה, בעוד אם רצונו חזק ואמיתי, ההמתנה תסיע לו לבנות כלי חזק ומסוגל יותר להכיל את המבוקש.

מהתיאור של המאבק, שהתורה מכתיבה, בחשקים המידיים אנו יכולים ללמוד רבות על הבחירות שלנו בחיינו בתחומים שונים ומשונים (החל מהחלטות גדולות כמו בחירת בן/בת זוג, בחירת מקום מגורים ובחירת מקצוע ועד להחלטות הכי קטנות וזניחות של החיים). בכל צומת החלטה מוטב לבחון תחילה האם בחרנו באותו העניין משום הפיתוי החומרי שהוא מציע, או מצד שהדבר עצמו טוב לנו. את הפעולה הזו ניתן לעשות ע"י שממתינים מעט, לא פועלים באימפולסיביות ומנסים לבודד את הדברים החומריים שמשכו אותנו לאותו עניין. אם עדיין גם לאחר הסרת הצדדים החומריים ישנו קשר של חיבה ומציאת חן כלפי אותו העניין אזי סימן שהחיבור אליו הוא נכון ולא מדובר ביצר הרע.

 

עצה טובה ליישם את הרעיון הזו נקראת "עוד 5 דקות". בכל פעם שבא לנו לעשות דבר מה, שייתכן שבסבירות גבוהה מדובר בעצת היצר הרע ולא בהחלטה שנכונה וטובה לנו, כדאי להגיד ל"חיה" שיש בתוכנו ושרוצה לטרוף את כל הנאות ותאוות העולם כאן ועכשיו – "בואי נחכה 5 דקות ונחליט אח"כ מה לעשות". זה יכול להיות לפני שמכניסים לפה עוגה, למרות הניסיונות להוריד במשקל, יכול להיות לפני עישון סיגריה למרות שאנחנו יודעים שזה ממש לא בריא, יכול להיות לפני שמתחשק לנו לרכל על הפקידה במשרד ממול למרות שברור לנו שזה אסור, ויכול להיות לפני מבט בבחורה לא צנועה ברחוב למרות שאנחנו יודעים כמה זה לא טוב לנו, לדרך בה נסתכל ונעריך אח"כ את בת הזוג שלנו וגם לא לאותה בחורה מעורטלת ומסכנה שנפלה קורבן לצווי האופנה הנוכחיים. ייתכן שאחרי 5 דקות של המתנה כוחנו לא יעמוד לנו וכן נעשה את אותו דבר אסור, אבל בסבירות לא מבוטלת שהפעם נצליח להתמודד מול אותו יצר רע. מניסיון של רבים, לאחר הרבה 5 דקות שכאלה (בין אם הצלחנו ובין אם לא) בסופו של דבר אנחנו מתעייפים מהרצון האסור ולאט לאט הוא נעלם.

 

יהיו כלי הנשק אשר יהיו, החשוב הוא להיות באותה מלחמה עליה מדברת הפרשה. אדם שחי את חייו "כאילו אין מחר" וחושב שכל הסיפור הזה שנקרא "החיים" נגמר אחרי מאה ועשרים שנה, כשגופו מושם בקבר ומשמש מזון לתולעים, ועל כן תכלית החיים מבחינתו היא ליהנות בעולם הזה בכל דרך אפשרית, טועה טעות מרה. על פי האמונה היהודית, יש המשכיות לחיים הזמניים האלה. תחנת המעבר הזו, "המסדרון" בשפת הרמח"ל, היא אומנם זמנית וברת חלוף, אבל המעשים שלנו פה יקבעו את עתידנו בעולם הנצח. מי שמשכיל להבין זאת מתייחס אחרת לכל עשייה ולכל בחירה וכבר לא מרשה לעצמו לעשות כל דבר העולה על רוחו.

 

אחת הבעיות של הדור שלנו היא שאנחנו בורחים מכל התמודדות. קושי נתפס בעיני רבים כאיום ולא כהזדמנות להתבגר. אל תפיסה זו מתווספת המוסכמה החברתית השגויה לפיה על האדם לקבל את עצמו כמו שהוא ולא להילחם בחלקים הנמוכים שלו. חז"ל אמרו בשם הקב"ה: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורת תבלין" וגם "כי המאור שבה מחזירה למוטב". יחד עם ה"מחלה" (היצר רע) נבראנו גם עם ה"תרופה" (התבלין בלשון חז"ל) – התורה. בכוחם של לימוד תורה והתעמקות בסודות הנפלאים המשתקפים לנו בין הסיפורים השונים על אבותינו ממש להאיר בנשמתנו. ניסיון של רבים מלמד כי באורח פלא, בזכות העיסוק בחומרים האלה, הנשמה ממש מתחזקת ומצליחה להתמודד עם הקולות השליליים שקוראים לנו לתת דרור לכל חשק ולהתחבר לכל תאווה שיש לעולם הזה להציע לנו.

אל ההסבר הזה של החסידות, שרואה בסוגיית אישה יפת תואר בשבי כמאבק לשחרור הנשמה שנפלה בשבי, ראוי לציין כמובן את פרשנותו של רש"י, אשר טען כי מאחר והתורה ידעה שאם לא יתירו לגבר להשיג את אותה האישה בהיתר הוא יעשה זאת באיסור, ולכן אפשרו הדבר והקלו עליו. ובהמשך מבאר רש"י כי מכיוון שאותו הקשר הוא תולדה של תקיפת היצר, הוא כמובן שלילי, ולכן מועד לכישלון עד שבסופו של דבר הגבר כנראה ישנא את אותה האישה ויצא מהם בן סורר ומורה. רבי חיים בן עטר, 'אור החיים הקדוש', תמה על פרשנותו של רש"י באומרו שלא יתכן שהתורה, ששוב ושוב מנחה אותנו להיאבק ביצר הרע, תתיר ללוחם בקרב להיכנע לחולשתו, ולכן משמעות ההיתר חייבת להיות גבוהה הרבה יותר. לדבריו, לאחר חטא האדם הראשון נישבו כמה נשמות בין אומות העולם ולכן תפקיד הזיווג הזה בין היהודי לגויה השבויה, אשר כמובן עוברת תהליך גיור לטובת חתונתם, הוא לחבר לעם ישראל את אותן נשמות אבודות הנמצאות בין אומות העולם. 

 

לסיום, אומרת הגמרא: "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים. אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה-וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים. אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא-וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת". בקיצור חברים, כולם בעולם הזה עמלים ומתרוצצים. מזה אי אפשר כנראה להימנע. לו יהיה חלקינו דווקא עם העמלים לעשות טוב ולתקן ועם המנצלים את זמנם למאבקים הנכונים. אז שלוש ארבע ולעבודה.

 

שבת שלום, ניר אביעד

 

יום שלישי, 15 בפברואר 2011

פרשת "כי תשא" – סבלנות חברים, סבלנות!

בס"ד


בס"ד
פרשת "כי תשא" - סבלנות חברים, סבלנות!
בפרשת "כי תשא" אנחנו קוראים על אחד החטאים הגדולים של בני ישראל בכל הזמנים - חטא העגל. זמן קצר בלבד לאחר שהם עמדו למרגלות הר סיני וקיבלו ישירות מפי הקב"ה את התורה (במעמד שנחשב כחתונה בין הבורא ועם ישראל), וחרף העובדה שאחד הציוויים הראשונים שהם שמעו היה "לא יהיה לך אלוקים אחרים", למרות כל אלה באופן כה תמוה הם הקימו עגל זהב שהחליף מבחינתם את הקב"ה. אחד ההסברים העיקרים לנפילתם טמון בעובדה שהם פשוט היו חסרי סבלנות. הם ידעו כי משה עתיד לשהות במרום ארבעים יום, אך לא ידעו כי יום עלייתו של משה אל הר סיני אינו מן המניין. וכך, ביום הארבעים לפי חישובם, מספר שעות בודדות לפני חזרתו האמיתית, פקעה סבלנותם והם חטאו במה שמגדירה הגמרא כ"כלה המזנה מתחת לחופתה".
אותו דור המדבר כשל מספר פעמים נוספות בחוסר סבלנות וב"קוטריות" שמיררו למשה רבנו את החיים והכעיסו את הקב"ה. למרות שהם חזו במו עיניהם באינסוף ניסים ובהשגחה הברורה של הבורא, הם לא השכילו לעמוד בניסיונות והתלוננו בלי סוף - החל מפרשת "מי מריבה", דרך חטא העגל ועד לפרשת המרגלים. בכל אחד ממקרים אלה בשורש הדברים לא הייתה להם מספיק אמונה ואורך רוח.
סוגיה זו לא היה מעסיקה אותנו היום אלמלא היינו כולנו הצאצאים של אותם אנשים, ואכן אחד המאפיינים העיקריים גם של הדור שלנו הוא חוסר סבלנות... מי לא מכיר את התחושה של העקצוצים הקלים בגוף כשאנחנו עומדים בתור שלא נגמר לקופה בסופר או את התסכול בפקק ארוך כאורך הגלות באיילון? חוסר סבלנות אפיין את העם שלנו מרגע התהוותו, כפי שהפרשה הנוכחית מגלה לנו, אולם נראה כי כיום הדבר הפך למגפה של ממש. סבלנות זה מהשורש סבל. להיות סבלני זה בהחלט משהו שהילד הבלתי מחונך שקיים בתוך כל אחד מאתנו חווה ומתרגם כסבל. חשוב להבין שיש בעולם שני סוגי סבלים - סבל מיותר שאין לו שום משמעות (כמו כשאדם נעלב ממישהו ואוגר בליבו משקעים וכעסים) וסבל שמטרתו לשפר אותנו ולעשות אותנו אנשים טובים ומודעים יותר. היהדות מדברת על התמרת הסבל למשהו גבוה יותר - להתקדמות רוחנית! אדם, כאמור, נדרש לחינוך עצמי. כשהוא סבלני הוא מתגבר על הקולות בתוכו שקוראים לו להיות אגואיסט, שתלטן ורודף אחר התאוות המידיות. אדם אמתי יגלה שבסופו של דבר אנחנו רוצים לממש סיפוקים מיידים וחושבים שהכול מגיע לנו. אנחנו מרגישים שאנחנו מרכז העולם ושהכול נע סביבנו. ככאלה - כשמשהו/מישהו מעכב מבעדנו להשיג את שאנו חפצים בו, אנו חווים את אותה חוסר סבלנות המלווה לא אחת בכעס ועצבנות.
הדרך הנכונה ביותר, לעניות דעתי, להתמודד עם מצבים של חוסר ודאות והתקדמות שאינה עומדת בקצב הציפיות שלנו היא בראש ובראשונה להבין מה המשמעות והסיבה שאנחנו נדרשים לאותה המתנה וסבלנות. הגמרא ב"מסכת יומא" אומרת: "הבא להיטמא - פותחין לו" ואילו "הבא להיטהר - מסייעין לו, ואומרים לו המתן". בהתבוננות ראשונית בדברים ניתן היה להבין שהבא להיטהר מסייעים לו, אולם, למרות הסיוע - עליו להמתין. ההבנה בעומקם של הדברים היא שונה. הציווי להמתין אינו בא למרות הסיוע, אלא הוא עצמו הסיוע. כיצד זה ייתכן? טבענו כבני אדם הוא שאנחנו רוצים שחשקינו ורצונותינו יתממשו מהר ככל האפשר. כאשר אנחנו נאלצים להמתין קורה אחד מהשניים: או שאנחנו נתקפים בקוצר רוח ומוותרים, או שאנחנו מתמלאים ברצון וחשק עז יותר ויותר להשיג את מבוקשנו. ההמתנה, אם כך, מבררת מהי מידת הרצינות וחוזק הרצון של הממתין. אם רצונו חלש תשבור אותו ההמתנה, בעוד אם רצונו חזק ואמיתי, ההמתנה תסיע לו לבנות כלי חזק ומסוגל יותר להכיל את המבוקש. דבר זה נכון ביחס לרצונות גשמיים ונכון שבעתיים ביחס לרצון שלנו בקרבת אלוקים ורוחניות. לפעמים אנחנו מאוד רוצים משהו, אבל משמיים אומרים לנו "המתן, חכה רגע, העיכוב הוא לטובתך!". חשוב שנזכור שאין בעולם ריק וסתמיות. כמו שבחורף, כשנראה שהעצים ללא עלים וחסרי חיים -מתחת לפני השטח הם עמלים על הצמיחה שאוטוטו גם תראה לעין, כך גם בחיינו - בזמן שאנחנו ממתינים וכביכול לא משיגים את מבוקשנו - בזמן הזה מתבצעת בתוכנו מלאכת הברור וחיזוק הרצון והאמונה שנשוא רצוננו אכן יופיע וישרת אותנו לטובה.
האמת היא שכל פעולה חסרת סבלנות בסופו של דבר אינה משתלמת. כל פעולה שנעשית מתוך לחץ, מתח או חוסר סבלנות בסופו של דבר לא מצליחה ויש לאחר מכן לעמול קשה יותר ולתקן אותה. הדבר היפה בסבלנות - שהיא תמיד משתלמת. דברים שמושגים בדרכי נועם ובהתמדה נשארים לאורך זמן רב יותר והאדם נהנה מהפרות שלהם. לצערנו, חוסר הסבלנות מתבטא לא רק כלפי הזולת, אלא גם כלפי עצמינו. רוב האנשים מוותרים מהר מידי על דברים שחשובים להם ושהם רוצים להשיג רק בגלל שאין להם את הסבלנות לחכות מספיק זמן ואת האמונה שזה יקרה בסופו של תהליך. רבים מאתנו מתישהו לקחנו על עצמנו בהתלהבות לימוד של מיומנות חדשה - שפה זרה, נגינה בכלי מוסיקלי, חוג ספורט חדש, וכו' ולאחר שההתלהבות הראשונית שככה נשברנו וזנחנו את העיסוק הנחשק. רבים מאתנו התחלנו לקרוא ספר או מאמר כזה או אחר, ולמרות שהם עניינו אותנו הפסקנו באמצע כי יכולת הריכוז וההתמדה שלנו מוגבלת.
סבלנות היא המוכנות להקשיב למה שבאמת חשוב בחיים, ללמוד לא לבצע פעולות אגרסיביות ונמהרות מידי (לא כלפי הזולת ולא כלפי עצמינו) ולרסן את הדחף לבצע מעקפים חותכים ומהירים. יש להפנים את העובדה שעלינו לעבוד קשה ולאורך זמן כדי להתחזק ולהשיג את שאנחנו מייחלים לו. לעיתים יש להמתין חודשים, שנים ואף יותר לתהליכים עמוקים שיסתיימו. יש לחיות את החיים ולעשות את הדברים בקצב נכון, במתינות, ברוגע ובחיוך. התנהלות כזו הופכת כל פעולה למבורכת, עמוקה, אפקטיבית ומתגמלת. על כך נאמר: "הסבלנות מרה אך פרותיה מתוקים".
בדור שלנו אפשר לזהות מספר גורמים שמאיצים את חוסר הסבלנות הכללי. בראש הרשימה ניצבת התפתחות הטכנולוגיה המהירה אשר הפכה כל דבר לאינטנסיבי יותר מבעבר. פעם כדי לכבס, להכין אוכל או להגיע ממקום אחד למשנהו היה צורך בהתארגנות מוקדמת וכל דבר לקח זמן רב. באיטיות הזו היה סוג של ברכה שכן דברים שנעשים באורך רוח נעשים לרוב בישוב דעת. כשהחלו להכניס מיכון ומחשבים לכל תהליך חשבו שהמכונות יעשו את העבודה של בני האדם ולנו יוותר יותר זמן פנוי לעצמינו. בפועל מה שקרה היה שיחד עם שיפורים נפלאים באורחות חיינו אודות לטכנולוגיה, הזמן הפנוי של האדם רק הלך והתכווץ. כיום אנחנו עובדים יותר שעות, נתונים תחת עומסים רגשיים חזקים יותר ולרוב מרגישים שאין לנו זמן פנוי ושהמטלות רק הולכות ונערמות. היום אפשר לבשל אוכל במיקרוגל בדקה וחצי במקום בשעתיים, כך שעל פניו יש לנו יותר פנאי, ובכל זאת אם נסתכל על דור הסבתות והסבים שלנו, שחיו בעידן פחות היי- טקי, נראה שרובם היו אנשים נינוחים יותר.
בנוסף, לעניות דעתי, תרבות תכניות הריאליטי מלמדת אותנו להיות עוד יותר חסרי סבלנות ורגישות. "הערב מועצת השבט מתכנסת ותדיח את המועמד החלש!!". יש בגישה הזו כוחנות נוראית. מה אנחנו מחנכים עת עצמינו ואת ילדינו? שבמקום לחבק ולתמוך אחד בשני יש להילחם ולתחמן את דרכינו אל הצמרת! במקום לחפש את המשותף והמאחד מחפשים את החוליה החלשה והקורבן התורן שלא זכה במספיק smsמהצופים ושיעזוב את האולפן/ה"בית"/האי מבויש. זה ההפך מסבלנות! מי שחושב שהדברים האלה נשארים אך ורק בגדר שעשוע בתוכניות טלוויזיה טועה. כל מי שעיניו בראשו יכול לראות איך עם התקדמות השנים נהיינו חברה כוחנית ואגרסיבית, חברה הממליכה מלכים לרגע ובאותה המהירות נהנית להדיחם. התרבות הריקנית הזו לא רק משחיתה את הזמן, עם זה עד אפשר לחיות. הרבה יותר גרוע מכך - היא מעודדת אותנו להיות יותר אגרסיביים, תחרותיים, קנאים ונהנתנים.
אחד הביטויים הקשים ביותר לחוסר הסבלנות הוא בכבישים. לא צריך להכביר במילים. מספיק להתבונן בנתון של למעלה מ-450 תאונות דרכים קטלניות בשנה כדי להבין שמשהו רע קורה (וזה עוד לפני שדיברנו על אלפים רבים של "סתם" נכים ופצועים מידי שנה בכבישי ישראל). משום מה נראה שגם האדם העדין והסבלן ביותר ברגע שהוא נכנס לאוטו הוא הופך לאדם אחר - אגרסיבי ופרוע הרבה יותר (במיוחד אנחנו הגברים...). בסופו של דבר מי שחותך, צופר, מהבהב, נוסע מהר, מפחיד ומטריד את כל הנהגים שסביבו במקרה הטוב אולי יגיע למחוז חפצו 5 דקות קודם לכן. משהגיע לשם ראוי שישאל עצמו מה יצא לו מזה? מה כבר הוא השיג באותן 5 דקות? איזו עשייה נעלה הוא כבר תכנן לזמן הזה שהוא חסך? כמה תאונות נוראיות קורות מידי יום בגלל שלמישהו היו קוצים והוא מיהר אל פציעתו או מותו, או אל פציעתם ומותם של חפים מפשע סביבו?! שימו לב כמה קשה לרובינו לחכות 5 שניות בסבלנות בזמן שהנהג ברכב שלפנינו עצר עובר אורח ברחוב כדי לקבל הנחיות או מתמהמה בכניסה לחניה. מהר מידי היד נשלחת אל הצופר ואנחנו נוזפים בחצוף. אם נזכור כמה לנו מפריע כשנהגים אחרים מתנהגים בחוסר סבלנות כלפינו אולי ננהג אנו אחרת.
דומה שאין מקום בו נזקקת הסבלנות יותר מאשר בזוגיות. החיבור, שלעיתים נראה בלתי הגיוני ואפשרי, בין גבר ואשה נהפך לאפשרי רק אם שני בני הזוג נגשים לקשר מתוך הבנה שכדי שהעסק יצליח עליהם יהיה לוותר על הרצון שהדברים בהכרח יראו כפי שהם עצמם חושבים. מתוקף הבנה זו עליהם להתאזר בסבלנות אין קץ לבן/בת הזוג, עולמו ומבנה אישיותו השונה. לצערנו, בדורנו בני זוג רבים מוותרים מהר מידי על החיבור בניהם ו"מפרקים את החבילה" בגלל שהם לא השכילו להתאזר באותה סבלנות, חרף כל הקשיים. אם במקום מיד להגיב לבן/בת הזוג על כל אמירה או התנהגות שלא מוצאת חן בעינינו נדע לקחת נשימה עמוקה ולחכות עם התגובה - מובטח לנו שרוב הריבים וחילוקי הדעות יימנעו ונחיה בשלום בית ובכבוד הדדי.
על סבלנות אנחנו לומדים דווקא מתגובתו של משה רבינו למאורעות הפרשה. למרות שהוא כעס מאוד על העם והתאכזב מחוסר הנאמנות והסבלנות שלהם בחטאם עם עגל הזהב, הוא ניסה ללמד עליהם זכות בפני הקב"ה והתחנן בפניו שיסלח להם. תגובה של מנהיג אחר הייתה בנקל יכולה להיות ויתור וייאוש, אולם משה, ובזה גדולתו כמנהיג, לא נבהל מהדרך הארוכה, שהבין שיש לו לעבור עם צאן מרעיתו עד שהם "יתחנכו" ויחזרו למוטב, ונשאר איתן באהבתו אותם. מסר זה צריך לחלחל היטב לכל הורה ומחנך באשר הוא. קורה לא אחת לכולנו שילדינו/תלמידנו מכעיסים ומאכזבים אותנו במעשיהם השליליים. עלינו ללמוד ממשה לכבוש את כעסינו ולגלות סבלנות ואורך רוח. אסור לוותר על אף ילד ולומר עליו בייאוש: "ממנו כבר לא יצמח שום דבר". רק בדרך הזו נוכל לחנכם באמת. אם משה הצליח לסלוח לעם ישראל אחרי חטא העגל חובה עלינו גם כן לגלות סבלות.
בתלמוד הבבלי ישנו סיפור יפה על הילל הזקן ועל מידת הסבלנות. מסופר שם כיצד שני ליצנים התערבו מי יצליח להוציא את הלל הזקן, שהיה אז נשיא ישראל ואדם מוכר ומכובד ביותר, משלוות רוחו ונועם הליכותיו המפורסמות. השניים הגיעו באחד מימי שישי רגע לפני שהשבת נכנסה (זמן לחוץ ביותר לכל מי שמכיר...) אל הילל, שבדיוק טבל במקווה. הם צעקו לעברו בהתרסה כמו שפונים אל אחרון פשוטי העם: "מי כאן הילל?" הילל הזקן מיד רץ לקראתם ופנה במאור פנים "בני, מה אתה מבקש?" השניים במקום לשאול שאלות ברומו של עולם, כפי שבדרך כלל שאלו את הרב המכובד, החלו לשאול שאלות קנטרניות ומטופשות כמו "למה לאפריקאים יש כפות רגליים גדולות?" או "למה לסינים יש עיניים מלוכסנות?" הילל הזקן ענה להם בכובד ראש ובכבוד כאילו שמדובר בשאלות הנעלות ביותר ("בני, שאלה גדולה שאלת"). הדבר חזר על עצמו מספר פעמים כשהליצנים שוב ושוב מוציאים אותו מהמים, פונים אליו בזלזול ומטרידים אותו בשאלות מטופשות. אולם הלל, חרף הזמן הלחוץ, חוסר הכבוד הבולט והשאלות המיותרות שב וענה לשניים בסבלנות רבה ובאהבה כמו והם האנשים המכובדים ביותר.
סבלנות, אם כך, היא תכונה הכרחית בנפש האדם שהקונה אותה ממש קונה את עולמו. לעומתה, חוסר סבלנות פוגע באדם עצמו ובסביבתו. אדם שהחל להתבונן בדרכיו ובמידותיו יכול לאפיין היכן הם "המקומות המועדים" בהם הוא בדר"כ נוטה לחוסר סבלנות ואז לגשת אל אותן סיטואציות מוכן וחזק יותר. כך לדוגמא, אדם שבכל ערב חוזר הביתה אל אשתו וילדיו ומוצא את עצמו במחיצתם נטול אנרגיות, עצבני וכעוס, מוטב אם יזכור שבסופו של דבר זה היצר הרע שאורב לו בפינה. עליו לשנס מותניו ולגשת אל הסיטואציה אחרת לגמרי. מומלץ רגע לפני הכניסה לבית לקחת נשימה עמוקה, להיזכר כמה אהובה עליו אשתו וכמה נחוץ לה לפרוק את עול יומה בעזרת שיחה עימו. מומלץ להרהר כמה חמודים הם ילדיו ועד כמה הם זקוקים לו אחרי יום שלם שלא ראו אותו. אדם בוגר יודע שיש לו תפקידים ומשימות בעולם. בין אם זה הורה לילדים, בן זוג, עובד עבור מעסיק, חבר, בן להורים וכו וכו. עשייה בריאה ושמחה של התפקידים שלנו אפשרית רק מתוך מקום של סבלנות, סובלנות ואהבה.
שבת שלום, ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר