‏הצגת רשומות עם תוויות יצרים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יצרים. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 26 באוגוסט 2015

פרשת "כי תצא" - שלוש ארבע ולעבודה

בס"ד


פרשת השבוע הנוכחית כוללת את מספר המצוות הגדול ביותר בתורה (שבעים וארבע), ועוסקות בקשת רחבה של תחומים מהחיים היהודיים – החל מדינים הקשורים למלחמה, חינוך, משפט ומסחר הוגן, ועד לדיני פסולי חיתון וייבום וחליצה.

בתחילת הפרשה מתואר כי אדם, שיצא למלחמה, ראה בשבי אישה יפת תואר וייצרו תקף אותו, רשאי לקחת אותה לאישה, וזאת רק לאחר שהביאה לביתו והיא גילחה את שערה, הסירה את שמלת שביה מעליה ובכתה על אביה ואימה חודש ימים. במידה והוא לבסוף לא ירצה להתחתן עמה עליו לשלחה לחופשי ולא למכרה לאחר או להתעלל בה ("כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּואַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה").


פרשנים רבים ניסו להבין כיצד קוראת לנו התורה לקרוא אותה, מהי אותה "מלחמה" המתוארת בפסוק, ומהו הפרוש של אותה סיטואציה תמוהה לפיה הכתוב כביכול לא מדבר על גורלה של האישה ולא נותן לה קול להשמיע את רצונה שלה. אמנם התורה מורה להתיר לה להתאבל על הניתוק משפחתה, אבל לא עוסקת בשאלה האם היא בכלל מעוניינת להינשא לאיש? התיאור הוא כיצד על הגבר שחושק בה לנהוג, ולכן אותה שבויה כביכול מופיעה כחפץ כשכל השאלות הן מה לעשות בו.

את אחד ההסברים היפים נתנו גדולי החסידות באומרם כי המילה "אויביך" רומזת ליצר הרע, בו אנו נלחמים מדי יום, ולאו דווקא רק לאישה פיזית שנפלה בשבי. כידוע, גם הנשמה האלוקית, שניתנה לכל יהודי, מכונה במקומות רבים "יפת תואר", ועל כן המאבק והמלחמה שמתאר הפסוק הוא בשחרור הנשמה הקדושה והזכה שלנו מהשבי של עומק הקליפות והלכלוך של היצר הרע.

כזכור, לכל אדם ניתנו שני יצרים – טוב ורע. היצר הרע מפתה את האדם למעשים רעים והתנהגות לא טובה, בעוד היצר הטוב מנסה לשמור את האדם שילך בדרך הישר ויגבר על השלילי. מי ינצח? הבחירה היא שלנו ותלויה במאבק יום-יומי, שכן זוהי עבודה קשה להתנגד לטבע שבנו. למרות הקושי המובן, התורה מעניקה לנו תקוה – הפסוק מבשר לנו כי הקב"ה ייתן אותו בידינו: "ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו...", וזאת כמובן אם נהייה רציניים ועקבים בשאיפתנו לבחור בטוב.

 

"יצר לב האדם רע מנעוריו" אומר לנו הקב"ה כבר בפרשת "נח". לא, אין זו טעות בפס הייצור. כל אחד מאתנו נולד עם תכונות האגואיזם/ כעסנות/ קינאה/ גאווה/ נקמנות/ עצבות/ וכו'. הקב"ה שתל בחלק הכי עמוק וראשוני בתוכנו את התכונות הקשות האלה כדי שנגיע לכאן לעולם ונתקן אותן. זאת אחת מהמטרות העיקריות לבואנו לעולם. תיקון המידות אינו פשוט כלל וכלל, ובאופן טבעי אנחנו נמשכים לעשיות אחרות שמסבות לנו הנאה מידית, אולם אדם חכם ישכיל להבין שדווקא בתיקון המידות והתגברות על היצרים והתאוות הוא נהיה אדם שלם ואמיתי יותר. את האנשים האחרים אנחנו צריכים לאהוב כמו שהם מבלי לרצות לשנות אותם, אולם את התכונות השליליות שלנו אסור לנו לקבל ויש לעמול לשנותן. מה שמגדיר אדם, להבדיל משאר החיות, כ"נזר הבריאה" זאת היכולת לעצור, להתבונן, לבחון את המצב ולא להגיב כאוטומט. היהדות מחנכת אותנו לא להיות מכונות אוטומטיות המונעות ע"י גירוי-תגובה כמו הכלבים בניסוי המפורסם של פאבלוב. רגע לפני שאנחנו פועלים מתוך היצר הרע והנמוך יש לעצור ולבחור במה שהוא אולי קשה, אך ודאי נכון ואמיתי הרבה יותר. דוד המלך כתב בספר "תהילים": "הזורעים בדמעה – ברינה יקצרו" ויש באמירה זו רמז ברור לתהליך התיקון והעידון שאנחנו נדרשים לו. תהליך זה מורכב ודורש תעצומות נפש, אולם מי שזוכה והשתחרר מאותם יצרים רעים הוא בן חורין אמיתי ששום קושי ושום רוח לא תוכל לכופף ולשבור אותו. ביהדות גבר אמיתי הוא לא מי שמרים את הקול והופך שולחן, אלא דווקא מי שמתגבר על עצמו (גב"ר – ראשי תיבות של גומל חסדים, ביישן ורחמן). בפרקי אבות אף מגדילים ומסבירים ש"איזהו הגיבור – הכובש את יצרו" ו"טוב המושל ברוחו מכובש עיר".

כיצד עושים זאת? כיצד מצליחים להתגבר על היצר הרע שתוקף אותנו בלי סוף בתחומים רבים כל כך של החיים? נראה כי על כך בדיוק עונה התורה בסוגיה הנוכחית של השבויה שנפלה בשבי בהנחותה אותנו להמתין בסבלנות בין הגירוי והתגובה, ובזכות ההמתנה הזו לנסות לזהות את הרצון האמיתי שלנו מעבר לתאוות החומר והחיצוניות.

כפי שמצווה הפסוק, התורה מחייבת את האישה השבויה קודם "לנוול" את עצמה, כלומר לגלח את שערות ראשה, להסיר את שמלת שביה ולבכות על אביה ואימה חודש שלם, וכל זאת כדאי שתהיה פחות אטרקטיבית בעיני הגבר השובה כמקודם. הרמב"ם הוסיף וכתב בספרו 'הלכות מלכים' כי לאחר חודש האבל על הגבר להמתין חודשיים נוספים בטרם ייקח אותה לאישה. נראה כי מטרת האיפוק וההמתנה בת שלושת החודשים הזו היא כדי לתת לגבר זמן לחשוב היטב על מהות הקשר שביניהם ולברר לעומק האם הרצון שלו נובע מצד תאוות החומר והיצר או שמצד הרוח.

סבלנות זה מהשורש סבל. להיות סבלני זה בהחלט משהו שהילד הבלתי מחונך שקיים בתוך כל אחד מאתנו חווה ומתרגם כסבל. חשוב להבין שיש בעולם שני סוגי סבלים - סבל מיותר שאין לו שום משמעות (כמו כשאדם נעלב ממישהו ואוגר בליבו משקעים וכעסים) וסבל שמטרתו לשפר אותנו ולעשות אותנו אנשים טובים ומודעים יותר. היהדות מדברת על התמרת הסבל למשהו גבוה יותר - להתקדמות רוחנית! אדם, כאמור, נדרש לחינוך עצמי. כשהוא סבלני הוא מתגבר על הקולות בתוכו שקוראים לו להיות אגואיסט, שתלטן ורודף אחר התאוות המידיות. אדם אמתי יגלה שבסופו של דבר אנחנו רוצים לממש סיפוקים מיידים וחושבים שהכול מגיע לנו. אנחנו מרגישים שאנחנו מרכז העולם ושהכול נע סביבנו. ככאלה - כשמשהו/מישהו מעכב מבעדנו להשיג את שאנו חפצים בו, אנו חווים את אותה חוסר סבלנות המלווה לא אחת בכעס ועצבנות.

הגמרא במסכת יומא אומרת: "הבא להיטמא - פותחין לו", ואילו "הבא להיטהר - מסייעין לו, ואומרים לו המתן". בהתבוננות ראשונית בדברים ניתן היה להבין שהבא להיטהר מסייעים לו, אולם, למרות הסיוע - עליו להמתין. ההבנה בעומקם של הדברים היא שונה. הציווי להמתין אינו בא למרות הסיוע, אלא הוא עצמו הסיוע. כיצד זה ייתכן? טבענו כבני אדם הוא שאנחנו רוצים שחשקינו ורצונותינו יתממשו מהר ככל האפשר. כאשר אנחנו נאלצים להמתין קורה אחד מהשניים: או שאנחנו נתקפים בקוצר רוח ומוותרים, או שאנחנו מתמלאים ברצון וחשק עז יותר ויותר להשיג את מבוקשנו. ההמתנה, אם כך, מבררת מהי מידת הרצינות וחוזק הרצון של הממתין. אם רצונו חלש תשבור אותו ההמתנה, בעוד אם רצונו חזק ואמיתי, ההמתנה תסיע לו לבנות כלי חזק ומסוגל יותר להכיל את המבוקש.

מהתיאור של המאבק, שהתורה מכתיבה, בחשקים המידיים אנו יכולים ללמוד רבות על הבחירות שלנו בחיינו בתחומים שונים ומשונים (החל מהחלטות גדולות כמו בחירת בן/בת זוג, בחירת מקום מגורים ובחירת מקצוע ועד להחלטות הכי קטנות וזניחות של החיים). בכל צומת החלטה מוטב לבחון תחילה האם בחרנו באותו העניין משום הפיתוי החומרי שהוא מציע, או מצד שהדבר עצמו טוב לנו. את הפעולה הזו ניתן לעשות ע"י שממתינים מעט, לא פועלים באימפולסיביות ומנסים לבודד את הדברים החומריים שמשכו אותנו לאותו עניין. אם עדיין גם לאחר הסרת הצדדים החומריים ישנו קשר של חיבה ומציאת חן כלפי אותו העניין אזי סימן שהחיבור אליו הוא נכון ולא מדובר ביצר הרע.

 

עצה טובה ליישם את הרעיון הזו נקראת "עוד 5 דקות". בכל פעם שבא לנו לעשות דבר מה, שייתכן שבסבירות גבוהה מדובר בעצת היצר הרע ולא בהחלטה שנכונה וטובה לנו, כדאי להגיד ל"חיה" שיש בתוכנו ושרוצה לטרוף את כל הנאות ותאוות העולם כאן ועכשיו – "בואי נחכה 5 דקות ונחליט אח"כ מה לעשות". זה יכול להיות לפני שמכניסים לפה עוגה, למרות הניסיונות להוריד במשקל, יכול להיות לפני עישון סיגריה למרות שאנחנו יודעים שזה ממש לא בריא, יכול להיות לפני שמתחשק לנו לרכל על הפקידה במשרד ממול למרות שברור לנו שזה אסור, ויכול להיות לפני מבט בבחורה לא צנועה ברחוב למרות שאנחנו יודעים כמה זה לא טוב לנו, לדרך בה נסתכל ונעריך אח"כ את בת הזוג שלנו וגם לא לאותה בחורה מעורטלת ומסכנה שנפלה קורבן לצווי האופנה הנוכחיים. ייתכן שאחרי 5 דקות של המתנה כוחנו לא יעמוד לנו וכן נעשה את אותו דבר אסור, אבל בסבירות לא מבוטלת שהפעם נצליח להתמודד מול אותו יצר רע. מניסיון של רבים, לאחר הרבה 5 דקות שכאלה (בין אם הצלחנו ובין אם לא) בסופו של דבר אנחנו מתעייפים מהרצון האסור ולאט לאט הוא נעלם.

 

יהיו כלי הנשק אשר יהיו, החשוב הוא להיות באותה מלחמה עליה מדברת הפרשה. אדם שחי את חייו "כאילו אין מחר" וחושב שכל הסיפור הזה שנקרא "החיים" נגמר אחרי מאה ועשרים שנה, כשגופו מושם בקבר ומשמש מזון לתולעים, ועל כן תכלית החיים מבחינתו היא ליהנות בעולם הזה בכל דרך אפשרית, טועה טעות מרה. על פי האמונה היהודית, יש המשכיות לחיים הזמניים האלה. תחנת המעבר הזו, "המסדרון" בשפת הרמח"ל, היא אומנם זמנית וברת חלוף, אבל המעשים שלנו פה יקבעו את עתידנו בעולם הנצח. מי שמשכיל להבין זאת מתייחס אחרת לכל עשייה ולכל בחירה וכבר לא מרשה לעצמו לעשות כל דבר העולה על רוחו.

 

אחת הבעיות של הדור שלנו היא שאנחנו בורחים מכל התמודדות. קושי נתפס בעיני רבים כאיום ולא כהזדמנות להתבגר. אל תפיסה זו מתווספת המוסכמה החברתית השגויה לפיה על האדם לקבל את עצמו כמו שהוא ולא להילחם בחלקים הנמוכים שלו. חז"ל אמרו בשם הקב"ה: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורת תבלין" וגם "כי המאור שבה מחזירה למוטב". יחד עם ה"מחלה" (היצר רע) נבראנו גם עם ה"תרופה" (התבלין בלשון חז"ל) – התורה. בכוחם של לימוד תורה והתעמקות בסודות הנפלאים המשתקפים לנו בין הסיפורים השונים על אבותינו ממש להאיר בנשמתנו. ניסיון של רבים מלמד כי באורח פלא, בזכות העיסוק בחומרים האלה, הנשמה ממש מתחזקת ומצליחה להתמודד עם הקולות השליליים שקוראים לנו לתת דרור לכל חשק ולהתחבר לכל תאווה שיש לעולם הזה להציע לנו.

אל ההסבר הזה של החסידות, שרואה בסוגיית אישה יפת תואר בשבי כמאבק לשחרור הנשמה שנפלה בשבי, ראוי לציין כמובן את פרשנותו של רש"י, אשר טען כי מאחר והתורה ידעה שאם לא יתירו לגבר להשיג את אותה האישה בהיתר הוא יעשה זאת באיסור, ולכן אפשרו הדבר והקלו עליו. ובהמשך מבאר רש"י כי מכיוון שאותו הקשר הוא תולדה של תקיפת היצר, הוא כמובן שלילי, ולכן מועד לכישלון עד שבסופו של דבר הגבר כנראה ישנא את אותה האישה ויצא מהם בן סורר ומורה. רבי חיים בן עטר, 'אור החיים הקדוש', תמה על פרשנותו של רש"י באומרו שלא יתכן שהתורה, ששוב ושוב מנחה אותנו להיאבק ביצר הרע, תתיר ללוחם בקרב להיכנע לחולשתו, ולכן משמעות ההיתר חייבת להיות גבוהה הרבה יותר. לדבריו, לאחר חטא האדם הראשון נישבו כמה נשמות בין אומות העולם ולכן תפקיד הזיווג הזה בין היהודי לגויה השבויה, אשר כמובן עוברת תהליך גיור לטובת חתונתם, הוא לחבר לעם ישראל את אותן נשמות אבודות הנמצאות בין אומות העולם. 

 

לסיום, אומרת הגמרא: "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים. אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה-וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים. אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא-וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת". בקיצור חברים, כולם בעולם הזה עמלים ומתרוצצים. מזה אי אפשר כנראה להימנע. לו יהיה חלקינו דווקא עם העמלים לעשות טוב ולתקן ועם המנצלים את זמנם למאבקים הנכונים. אז שלוש ארבע ולעבודה.

 

שבת שלום, ניר אביעד

 

יום שלישי, 23 בנובמבר 2010

פרשת "וישב" – על יצרים ותאוות

בס"ד


בס"ד
פרשת "וישב" - על יצרים ותאוות
בפרשת "וישב" אנחנו קוראים על סיפורי תלאות יוסף, אשר בקלות היו יכולים לשמש כתסריטים לסרטי אקשן מותחים ולמלודרמות קורעות לב. הדבר החל בזריקתו לבור ע"י אחיו ולאחר מכן במכירתו לעבד, המשיך במבחנים שונים שעבר במצרים והסתיים בהרשעתו בפשע שלא עשה והשלכתו למאסר שאינו מוגבל בזמן בבית הסוהר המטונף והאכזרי ביותר בהיסטוריה. למרות כל הקשיים, יוסף הצליח לשמור על אמונתו בטוב של הבורא ושל העולם ולהימנע מלהתדרדר מבחינה מוסרית וערכית. שיא ההתמודדות היה בניסיונות הפיתוי ע"י אשת פוטיפר. כאמור, לאחר מכירתו ע"י אחיו, יוסף מצא חן בעיני פוטיפר, שהיה השר הממונה על ההוצאה להורג במצרים, והושם על ידו כאחראי על ביתו ורכושו. מכשלה אחת עמדה בפניו - אשתו הבוגדנית של בעל הבית, שחשקה בנער הצעיר והיפה שהובא לארמונה. על פי התיאור, חרף העובדה שהיא ניסתה פעם אחר פעם לפתות אותו לשכב עימה, יוסף הצליח להימנע מהחטא הנורא באומרו כי הוא לא יכול להתייחד עם אשת איש ובכך לבגוד באמון שנתן לו אדונו וכמובן בקוד המוסרי של הבורא. כנקמה לבסוף היא העלילה עליו שניסה לאונסה והוא נכלא.
בעצם מעשהו האמיץ, יוסף הצדיק היווה וממשיך להוות מורה דרך לכל אלה הניצבים בפני ניסיון קשה והתמודדות עם יצרים ותאוות. למרות שהיה רחוק מבית אביו, למרות שנבגד על ידי אחיו ונמכר ולמרות שהוא ידע את משמעות הסירוב, אף על פי כן הוא ברח, הותיר את כותנתו בידיה ולא נפל וביצע את החטא. במעשהו זה, לא זו בלבד שזכה בתואר "הצדיק", הוא לימד את כולנו כלל גדול - אין מציאות בה לא ניתן לעמוד בניסיון, על אף העובדה שקשה מאוד לעשות זאת.
התיאור המדויק בפרשה הוא שאשת פוטיפר תפסה את בגדו והוא נותר ערום. מהדברים אנחנו יכולים ללמוד שיוסף כבר היה במחיצתה על דעתו בבגדיו התחתונים בלבד, כלומר כנראה שכבר כמעט והתפתה מרצונו וברגע האחרון הוא התעשת וברח. חז"ל התעסקו רבות באותה התעשתות וניסו להבין מה גרם לו לעצור את עצמו בניגוד לכל הסיכויים? כדי לתפוס את גדולתו של יוסף חשוב שנבין שבזמן שהאירוע התרחש הוא היה בן 17 בלבד (בגיל בו רוב הנערים חושבים על דבר אחד בלבד...), ועל פי התיאור אשת פוטיפר הייתה אחת הנשים היפות בעולם. כיצד יוסף הצליח לעמוד ביצר ולא להתפתות? כיצד הוא השקיט את הכוחות החייתים שקיימים בכולנו? את התשובה לכך אנחנו מוצאים במדרש שמסביר שרגע לפני המעשה, יוסף נזכר בדמותו של אביו יעקב, אשר שאל אותו במעין חזיון מופלא האם הוא באמת רוצה לבגוד במורשת המשפחתית, ובכך באופן סמלי להיות מוסר מאבני החושן (כל אחד משנים-עשר האחים/השבטים קיבל אבן בתכשיט המיוחד של הכהן הגדול). מאותו חזיון יוסף הבין שהמעשים שלו לא קשורים רק להווה, אלא יש קשר ישיר בין העבר, ההווה והעתיד שלו. בתור בנו של יעקב, נכדו של יצחק ונינו של אברהם הוא לא יכול היה לנהוג כאחרון החיות. בנוסף, הוא הבין שהבחירות שלו בהווה ישפיעו בהכרח גם על העולם הפנימי של הצאצאים שלו וכמובן שלא רצה לפגוע בהם. אם בכל פעם שגם אנחנו נעמוד בפני דילמה מוסרית וערכית (כדוגמת האם לשקר לבן/בת הזוג, האם לרמות בעבודה, האם לפגום בקדושת השבת, האם לבגוד ולנאוף, וכו') גם אנו נזכור שמצד אחד גם אנחנו בני בניהם של האבות הקדושים ולכן יש לנו מחויבות משפחתית, ומהצד השני אנחנו עלולים חלילה להשחית את נשמותיהם של ילדינו בבחירותינו הרעות, אזי ודאי חלק גדול מהמעשים השליליים לא ייעשו. מומלץ גם לנו בשעת התמודדות קשה עם יצרים להיזכר בדמות שאנחנו מעריכים כדוגמת הורה/ מורה/ רב/ חבר קרוב, ולחשוב מה הם היו אומרים לנו אם חלילה ניפול לעומת אם נתגבר כארי.
אדם שחי את חייו "כאילו אין מחר" וחושב שכל הסיפור הזה שנקרא "החיים" נגמר אחרי מאה ועשרים שנה, כשגופו מושם בקבר ומשמש מזון לתולעים, ועל כן תכלית החיים מבחינתו היא ליהנות בעולם הזה בכל דרך אפשרית, טועה טעות מרה. על פי האמונה היהודית, יש המשכיות לחיים הזמניים האלה. תחנת המעבר הזו, "המסדרון" בשפת הרמח"ל, היא אומנם זמנית וברת חלוף, אבל המעשים שלנו פה יקבעו את עתידנו בעולם הנצח. מי שמשכיל להבין זאת מתייחס אחרת לכל עשייה ולכל בחירה וכבר לא מרשה לעצמו לעשות כל דבר העולה על רוחו.
"יצר לב האדם רע מנעוריו" אומר לנו הקב"ה כבר בפרשת "נח". לא, אין זו טעות בפס הייצור. כל אחד מאיתנו נולד עם תכונות האגואיזם / כעסנות / קינאה / גאווה / נקמנות / עצבות / וכו'. הקב"ה שתל בחלק הכי עמוק וראשוני בתוכנו את התכונות הקשות האלה כדי שנגיע לכאן לעולם ונתקן אותן. זאת אחת מהמטרות העיקריות לבואנו לעולם. תיקון המידות אינו פשוט כלל וכלל ובאופן טבעי אנחנו נמשכים לעשיות אחרות שמסבות לנו הנאה מיידית. אדם חכם ישכיל להבין שדווקא בתיקון המידות והתגברות על היצרים והתאוות הוא נהיה אדם שלם ואמיתי יותר. את האנשים האחרים אנחנו צריכים לאהוב כמו שהם מבלי לרצות לשנות אותם, אולם את התכונות השליליות שלנו אסור לנו לקבל ויש לעמול לשנותן. דוד המלך כתב בספר "תהילים": "הזורעים בדמעה - ברינה יקצרו" ויש באמירה זו רמז ברור לתהליך התיקון והעידון שאנחנו נדרשים לו. תהליך זה מורכב ודורש תעצומות נפש, אולם מי שזוכה והשתחרר מאותם יצרים רעים הוא בן חורין אמיתי ששום קושי ושום רוח לא תוכל לכופף ולשבור אותו. ביהדות גבר אמיתי הוא לא מי שמרים את הקול והופך שולחן, אלא דווקא מי שמתגבר על עצמו. בפרקי אבות אף מגדילים ומסבירים ש"איזהו הגיבור - הכובש את יצרו" ו"טוב המושל ברוחו מכובש עיר". יוסף התגלה לנו כ"אחלה גבר שבעולם". במקום להיענות לאשת פוטיפר היפה ואח"כ לספר על כך בפייסבוק לכל החבר'ה, הוא עצר את עצמו ושמר על קדושתו. 3,500 שנה מאוחר יותר, במציאות חיינו הטרופה, אנחנו יכולים וצריכים ללמוד מההתנהגות של יוסף רבות על עצמינו. מכוח הדוגמא האישית שהוא נתן הוא יכול להוות השראה לכל מי שעומד תחת לחץ פנימי לשחרר מפיו הערה פוגעת ומעליבה, לכל מי שמרגיש איום ממישהו אחר ומתחיל לקנא בו, לכל מי שחוזר חסר סבלנות הביתה אחרי יום עבודה ומתפתה לדבר בחוסר נימוס לאשתו וילדיו, לכל מי שהנהג שלצידו בכביש חתך אותו והוא שוקל "להראות לחצוף מאיפה משתין הדג", לכל מי שרעב, אך לא מוצא מסעדה כשרה ומתפתה לאכול במקום שהכשרות בו לא ברורה, לכל מי שפוגש בנזקק ברחוב או במסע התרמה ופוטר עצמו באמירה "עצלנים ונצלנים, שילכו לעבוד...". ליצר הרע, לאותו מלך זקן וכסיל, יש אינסוף דרכים וטכניקות כיצד לפתות אותנו ולמשוך אותנו למטה - לעולם החומר הגשמי והאנוכי. הוא מכיר אותנו יותר טוב מכולם וכל תפקידו הוא להפיל אותנו בפח. יוסף הבין את כל זאת ובזכות התגברותו האצילית זכה להפוך מיוסף ל"יוסף הצדיק".
לקח נוסף מהפרשה הוא שבשעת ניסיון קשה אסור לנהל משא ומתן עם היצר ולנסות להבין אותו. יש מצבים שבהם פשוט חייבים לברוח ממנו במהירות. זו הסיבה שיוסף ברח מאשת פוטיפר בחופזה והשאיר את הבגד בידה. רק לאחר מכן הוא עצר וחשב על מה שקרה. הוא ידע שאם הוא ימתין שם עוד שנייה אחת הוא עלול להתפתות ולהתחרט אחרי זה מאוד.
אחת הבעיות של הדור שלנו היא שאנחנו בורחים מכל התמודדות. קושי נתפס בעיני רבים כאיום ולא כהזדמנות להתבגר. אל תפיסה זו מתווספת המוסכמה החברתית השגויה לפיה על האדם לקבל את עצמו כמו שהוא ולא להלחם בחלקים הנמוכים שלו. כמובן שיש אמת בדבר שטוב יהיה אם אדם יגביל את הלחץ הפנימי בו הוא לוחץ את עצמו, אך יחד עם זאת, אסור לה לטשטש את תפיסת היסוד אותה למדנו מיוסף לפיה יש ביכולת האדם לעמוד בניסיון, ואין הוא יכול לתלות את נפילותיו בתנאים הסביבתיים. על כולנו לחרות על לוח ליבנו את האמונה שבכוחנו להתגבר על כל מכשול שניצב בדרכנו, שהרי זהו בדיוק "צלם האלוקים" שניתן לנו. חז"ל אמרו בשם הקב"ה: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורת תבלין" וגם "כי המאור שבה מחזירה למוטב". יחד עם ה"מחלה" (היצר רע) נבראנו גם עם ה"תרופה" (התבלין בלשון חז"ל) - התורה. בכוחם של לימוד תורה והתעמקות בסודות הנפלאים המשתקפים לנו בין הסיפורים השונים על אבותינו ממש להאיר בנשמה שלנו. מניסיון אישי וניסיון של רבים נוספים, ניתן להעיד שבאורח פלא, בזכות העיסוק בחומרים האלה, הנשמה ממש מתחזקת ומצליחה להתמודד עם כל הקולות השליליים שקוראים לנו לתת דרור לכל חשק ולהתחבר לכל תאווה שיש לעולם הזה להציע לנו.
אדם שמנסה לעשות עבודה פנימית אמיתית של התמודדות עם עצמו נתקל בדורנו בקשיים לא מבוטלים. התקשורת והחברה היום מעריצים יופי וכוח חיצוני ובכל דרך מנסים לצרף ולשעבד גם אותנו לתפיסה המקולקלת הזו. הדוגמא הבולטת היא כמובן סוגיית הפרסומות שמעסיקה רבים. המפרסמים השונים, שרוצים שנקנה את מרכולתם, למדו היטב את נפש האדם והבינו שהדרך שלהם לשכנע את קהל הקליינטים הפוטנציאלי לא בהכרח עוברת דרך הסבר הגיוני על מעלות ויתרונות המוצרים שלהם, אלא דרך פנייה למכנה הנמוך ביותר המשותף לכולנו שהוא כמובן התאוות הבסיסיות ביותר - מין, כסף וכבוד. לדבר יש דוגמאות רבות מספור שלצערנו רובנו מכירים. האגרסיביות של אותם מפרסמים כל כך קיצונית עד שלא ניתן היום לנסוע בכבישי ישראל מבלי שתמונה לא צנועה של בחורה בגודל של 10 מ' תשקיף עליך ולא ניתן לפתוח עיתון יומי מבלי שמבטו של גבר שרמנטי הנוסע ברכב יוקרה יפנה אליך ברמיזה שכדי להיות גבר אמיתי ונחשק כמוהו עליך להיפרד מסכום עתק ולרכוש את קופסת הפח המבריקה בה הוא יושב. לפני כעשור כשלראשונה ראיתי חברה לגיטימית המציגה את מיץ התפוזים התמים שלה באמצעות נערה קופצנית וחשופת איברים לא האמנתי למראה עיניי. הייתי נבוך עבור אותה חברה שחשבה שקהל הלקוחות שלה כה רדוד ושטחי שהוא יאמין שמיץ התפוזים טעים יותר בגלל אותה מסכנה ששכנעו אותה למכור את כבודה העצמי בעבור נזיד עדשים. היום, כאשר כמעט כל הפרסומות משדרות על אותו התדר ומתחרות אחת בשנייה בבוטות ובנועזות של אותה דוגמנית מתחלפת, נוכחתיי שאותה חברת מיצים הבינה את מה שידע 3,500 שנה קודם לכן יוסף הצדיק. שניהם הבינו שהכוח של היצריות האנושית הוא כה חזק שניתן בעזרתו לכבוש יעדים אדירים. לצערנו, להבדיל מיוסף שאת ההבנה הזו המיר להחזקות רוחנית ובזכות עבודת המידות והשליטה בתאוות הגיע למדרגה רוחנית גבוהה ביותר, המפרסמים היום מנצלים את ההבנה הזו כדי להרוויח כסף ולהתעשר, גם אם המחיר הוא שהם מדרדרים את העולם מבחינה מוסרית. שיא האבסורד/החוצפה/הצחוק (תלוי מאיזה זווית מסתכלים על כך) היה כאשר לאחרונה ראיתי מספר דוגמאות נוספות ברחובות הערים של שלטי חוצות, אשר איבדו לחלוטין את הבושה, הפכו את היוצרות, ובשם ערכים נעלים כדוגמת "כבוד", "שמחה" ו"חיים" מנסים למכור את מוצריהם המסחריים. כך לדוגמא, ישנה חברת מכוניות ספורט, אשר הסלוגן שלה הוא "זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי". מה הם אומרים לנו בעצם? כדי להרגיש חיות ושמחה אמיתיים (וכמובן לקבל כבוד מהסביבה...) צריך לנסוע מהר ולעקוף את כולם. דוגמא נוספת לכך היא חברה שבונה מגדלי יוקרה בת"א. לדבריהם, כדאי לנו לקנות שם בית כדי שנוכל "להשקיף על כולם מלמעלה". גם כאן האושר שלנו יבוא אם נהיה מורמים משאר האנשים ונזכה למבטי הערצה על ההישגים החומריים שהגענו אליהם. דוגמא נוספת ומוכרת יותר מידי טוב היא כמובן לחברת המשקאות השחורים, אשר לא מתביישת וגורסת כי המשקה, שהוכח במעבדות שהוא מאוד לא בריא, הוא לא פחות ולא יותר "טעם החיים". את שיא האבסורד ראיתי בפרסומת לחברת מכוני כושר, אשר הציבה דוגמנית צעירה וחטובה שקראה אלינו במבט רציני "השנה אני משקיעה במידה הנכונה". כמה חבל שאותה חברה לא יודעת שמידה טובה לא נמדדת לפי היקף המותנים, אלא פרושה, כפי שהבנו קודם לכן, בהתמודדות עם היצר הרע ורכישת תכונות טובות בנפש, כדוגמת שמחה, נתינה וותרנות.
בהקשר של ההתמודדות עם התאוות, מופיע בפרשה תאור מעניין נוסף. כשהאחים השליכו את יוסף אל הבור מוזכר כי "הבור ריק אין בו מים". רש"י שואל בפרשנותו למה כתוב שאין בו מים? הרי כתוב שהוא ריק, כלומר ברור שאין בו מים. ועל כך רש"י מוסיף - "אין בו מים, אבל יש בו נחשים ועקרבים". מאיפה ידע רש"י שיש בו נחשים ועקרבים? זה לא כתוב בשום מקום. בכך בעצם הוא בא ללמד אותנו עקרון חשוב - אין בעולם חלל ריק. אם בבור (מסמל חיים) אין מים משמע יש בו משהו אחר ושלילי (נחשים ועקרבים). אם לא נהיה עסוקים באופן אקטיבי ומודע בעשיית טוב ובחשיבת טוב אזי באופן אוטומטי יכנסו לחיינו מזיקים שונים כמו יצרים ותאוות וכמובן מידות רעות כדוגמת עצבות, עייפות, טרדות, כעס, קינאה, גאווה, וכו.
יחד עם כל שנכתב עד כה, חשוב שנזכור שביצר העריות (מין) יש גם הרבה מאוד כוחות חיוביים שאל לנו לפוסלם. בגמרא מופיע הסיפור המפורסם על החכמים שבזכות בקשותיהם התבטל יצר העבודה הזרה מהעולם. לאחר ההצלחה הראשונית הם ביקשו לבטל גם את יצר העריות ואכן גם קריאה זו נענתה. לאחר שלושה ימים בהם חיפשו בני האדם ביצים למאכל ולא מצאו מאחר שאף זכר ונקבה בטבע לא נמשכו אחד אל השני, הם החליטו לבקש שיצר זה יחזור לקדמותו, משום שהם הבינו שהוא זה שמניע את העולם ומאפשר את ההמשכיות והקיום. לא בכדי המילים יצר ויצירה באות מאותו השורש. אם משכילים לשים ליצרים גבולות ברורים ולנתבם לאפיקים חיוביים, ניתן להשתמש בכוח האדיר שלהם לבנייה, התחדשות ויצירה.
שבת שלום, ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר