‏הצגת רשומות עם תוויות תשובה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תשובה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 12 בספטמבר 2015

לכבוד ראש השנה - משנים את הראש השנה

בס"ד


ראש השנה הגיע, כמה חיכינו לך! כן, השנה זה יקרה! הלב אומר שהמציאות תשתנה, שאני אשתנה. באוויר מרגישים שהדברים יראו  אחרת, שמשהו גדול ומשמח מאוד עומד לקרות.  "שיפה ושונה תהיה השנה אשר מתחילה לה היום..."
על פי האמונה היהודית, יום א' בתשרי מציין את היום השישי בבריאה בו נברא האדם. כידוע, חגי ומועדי ישראל אינם ימי זיכרון בלבד למאורעות שקרו בעבר וחשיבותם גדולה הרבה מעבר לכך. ביום זה אנו שבים מבחינה רוחנית אל אותו יום קדום עם סגולותיו והיבטיו הרוחניים. בהתאם לכך, בראש השנה בכל שנה ושנה חוזרת ונשנית בריאת האדם. במהלך החג אנחנו יכולים ל"החליף את הארד-דיסק" שבראש ושבלב שלנו ולהתחיל הכול מחדש. אנחנו ממש יכולים להיברא מבראשית.                                             

בנוסף, ביום זה עורכים בשמיים דין וחשבון שנתי לאלו הישגים הגענו בשנה החולפת. דין וחשבון זה נערך בכמה מישורים: במישור הכללי, במישור הציבורי ובמישור הפרטי של כל יחיד וחברה. המסורת שלנו מציירת את הדברים בצורה מוחשית מאוד: "ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו" בשעה שאנו עוברים על פניו כצאן העובר אל מול הרועה שלו, ומתפללים ששמותינו ייכתבו על ידי האלוהים האוהב והמבין בספר האחד ולא בשני.
ראש השנה ושותפו, יום כיפור, הם מתנות שמימיות, בהן ניתנת לנו הזדמנות לחדש ולרענן את יחסינו עם הקב"ה ועם בני האדם הסובבים אותנו. ניתנת לנו האפשרות לבחון היכן אנחנו נמצאים למול היכן אנחנו רוצים להיות (בכל המובנים ואופני החיים), למחוק את העבר ולפתוח דף חלק. יחד עם זאת, "הדף" לא מתנקה באופן אוטומטי. התהליך צריך להתחיל בנו, בתחושת חרטה אמיתית וצער על חטאי העבר והחלטה רצינית שלא לחזור עליהם שוב. ההזדמנות ניתנת למי ששב ממעשיו ברצינות ובכנות, ולא למתחזה, שרק מדבר מן השפה לחוץ.
ביום זה נערך בשמיים משפט וכל באי עולם נכתבים מה יהיה דינם בשנה הבאה. נכתבים אבל לא נחתמים, אלא אם כן היו צדיקים גמורים (נחתמים לחיים) או רשעים גמורים (נחתמים למיתה). רוב רובם של הבריות ייחתמו ביום הכיפורים, יום הסליחה והמחילה ויום כפרת העוונות. האם נזכה השנה לזיווג הגון (לרווקים שבנינו), לשלום בית, לנחת מהילדים, לפרנסה, לבריאות? כל אלה ועוד נקבעים, אם כך, בראש השנה.    
מי שמבין שממש גורלו נכתב ביום זה, יחווה יראה ופחד בריאים מפני אימת המשפט והדין. כל מי שעמד בפני שופט בשר ודם (אפילו בעבירות תנועה זוטרות) מכיר את תחושת היראה והחשש מפני האיש והמעמד. רגשות אלה אמורים להתעצם פי אלף בעמדנו בראש השנה לפני מלך מלכי המלכים ששופטנו לחיים או למיתה. עד כדי כך יום זה גדול ונורא, עד שבגמרא התנהל דיון האם מותר לאחל אחד לשני "חג שמח", שהרי מה כל כך שמח ביום משפט בו נגזרים גורלות וחלקינו מורשעים?
מהבחינה הזו השילוב במסורת היהודית בין יראה ובין שמחה הוא ייחודי ועוצמתי. "גילו ברעדה" כותב דוד המלך בספר תהילים, ומלמד אותנו שהשילוב הזה אפשרי ואף חשוב – מצד אחד זהו באמת יום מפחיד כי גורלנו נקבע בו, ומהצד השני זהו יום שמח בצורה בלתי רגילה משום שבו אנחנו נזכרים ומודים על שאנחנו בניו האהובים של בורא העולם ועל שזכינו לחיבתו היתרה.

עכשיו אני מאושר, לא אחר כך!
חשוב להבין שהמונחים "חיים" ולעומתו "מוות" לא מתייחסים רק לחיים ומוות במובן הגשמי, אלא בעיקר לאיכות החיים שתהיה או לא תהיה לאדם באותה השנה. אדם יכול פיזית לחיות עד מאה ועשרים, אבל להיות מבפנים כבוי ונטול שמחה לחלוטין. ראש השנה, אם כך, זה הפתח לשמחה שלנו לכל השנה. ניתן לראות אנשים שנכלאו בבתי כלא, אולם בתוכם הם הר געש מהלך של שמחה, אופטימיות וחיוביות, ולעומתם אנשים בסיטואציות, שהחברה מגדירה כנחשקות (כדוגמת בית גדול ויפה, בילוי בחופשה מפנקת בהוואי, בעלי משרה בכירה או במעמד חברתי בו רוכשים להם כבוד רב), אולם הם שבויים בתוך כלא של עצבות, כעס וקינאה, שנמצאים בתוך ראשם וליבם. זה דמיון לחשוב שהמציאות החיצונית היא זו שמגדירה את מידת השמחה שאנו זוכים לה. האמת היא שהשמחה תלויה בעבודה הפנימית שעושה האדם ובהכרת התודה על מה שכן יש לו (מבחינת "איזהו העשיר השמח בחלקו"). הפתח שלנו להגיע לאותם תחושות של סיפוק ושמחה נמצא בראש השנה. מי שיבין את משמעותו של יום זה ויגיע אליו מוכן ועם רצון באמת ובתמים להשתנות לטובה, יכנס אל השער הנכון של שנה טובה ומתוקה.
החיים הם כאן ועכשיו לא בדמיונות על העבר הטוב שהיה לנו או העתיד המתוק שמחכה לנו. אומר דבר מעט חריף, אך אני מאמין בו בכל כולי - מי שלא בוחר עכשיו ברגע הזה עם נסיבות חייו הנוכחיות (בדיוק כפי שהן) להיות שמח ומאושר כנראה כבר אף פעם לא יהיה כזה!! אין מה לחכות שכך וכך יקרה כדי שנרגיש מאושרים משום שמי יודע אם אותם התנאים יקרו, וגם אם כן – מי מבטיח שאז נהיה מסופקים ולא נרצה את הדבר הבא? רק מי שמשכיל "לחבק את מציאות חייו" כאן ועכשיו כמו שהם, ותהייה אותה מציאות אשר תהייה – רק האדם הזה יוכל להגיע אל אותה שמחה שכולנו כה מייחלים אותה לעצמינו. אין זה אומר שאנחנו לא רוצים לשפר את הדרוש שיפור, אבל הנחת היסוד שלנו היא "שמח בחלקו". מהבחינה הזו, ראש השנה זה הזמן הכי טוב בשנה להפנים הבנה זו וליישמה הלכה למעשה. עכשיו מאושרים, לא אחר כך!

מוטיב-העל של ראש השנה ויום הכיפורים הוא המסוגלות "להשתנות". להשתנות ממה שהיינו קודם ולהפוך לאנשים חדשים, כשהרעיון העומד מאחורי זה, הוא "אחריות אישית". אנו אחראים למעשינו ואיננו חיים בריק. לכל מה שאנו אומרים או עושים יש השפעה ותהודה בעולם. לא נגזר עלינו לצעוד לנצח במסלול טבעי ובלתי משתנה ויש לנו את היכולת, אם רק נבחר בכך, לשנות את דרכינו ולהתעורר מהתרדמה שהחיים ודפוסי החשיבה של השגרה כפו עלינו. על מנת להשתנות יש לעצור ולהתבונן בעצמינו, ברצונות שלנו וכמובן במערכות היחסים השונות שעוטפות אותנו. השלב הבא הוא כמובן להאמין שניתן להשתנות. ההתבוננות הזו כה חשובה בתוך השצף קצף של החיים משום שבלעדיה לא ניתן לזהות היכן יש לחזק את הברגים במערכת והיכן יש לשמן את הצירים.

כמו כל בעל עסק, אשר בסוף השנה עושה דוח רווח והפסד ומכין מאזן שנתי, כך עלינו לנצל את הזמן המועט שנותר לנו עד לחג ולחשוב מה אנחנו רוצים לתקן והיכן אנו צריכים להשתפר. זה הזמן האידיאלי לחשבון נפש ולבקשת סליחה מעצמינו ומהסובבים. בידינו להכריע כיצד תראה השנה הקרובה, כאשר כבר אמר מי שאמר: "הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא פשוט ליצור אותו...".

שאלה שעולה לאור הלימוד על מעמד המשפט הגדול שיערך בראש השנה היא מדוע להתאמץ במשך כל השנה, שהרי בכוחה של תשובה מעומק הלב לפני החג לכפר על עברות של שנה שלמה? התשובה לכך היא שבראש השנה נגזר הפוטנציאל המקסימלי של הטוב והשפע שהאדם זכאי לקבל, אולם מימוש אותו הפוטנציאל תלוי במעשים היום-יומיים שלנו במשך השנה והוא ודאי שאינו מובטח. מעבר לכך, היו אלה חז"ל שפסקו: "האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב - אין מספיקין בידו לעשות תשובה".

אדם ישן אינו משתנה. אדם ישן אינו מתחדש. אף אדם אינו הולך לישון בלילה עם מידות רעות, וקם בבוקר עם מידות טובות. אדם ישן הוא אדם יָשָׁן, הוא ממשיך את עצמו מכוח האתמול, פועל מכוח האינרציה. הוא עושה היום את מה שעשה אתמול, אך ורק מפני שכך הוא רגיל משלשום. אדם יָשָׁן צובר את האכזבות, את התסכולים, את הכישלונות ואת הייאוש שהם מולידים, ואיתם הוא מזין את יום המחר. אין ספק כי יום המחר שלו נראה בהתאם... בפתחה של שנה חדשה עומדת בפנינו האפשרות האומללה להיות בשנה הקרובה מה שהיינו בקודמתה ולעומתה עומדת בפנינו גם אפשרות חיה ואמיתית לקום ובאומץ לצעוד לקראת שינוי...

כל חגי תשרי הם, כאמור, מהלך רוחני אחד מתמשך. ראש השנה ניתן לנו למחשבה, יום כיפור לדיבור (תפילות רבות) וסוכות למעשה (בניית סוכה, ארבעת המינים וכו'). בזכות המהלך הכולל של מחשבה-דיבור-מעשה אנחנו בונים בתוכנו קומה רוחנית שתהווה עבורנו את הבסיס לכל השנה הקרובה. בראש השנה אומרים לנו: "תקדישו יומיים רצופים ואינטנסיביים כדי לחשוב ולתכנן את השנה הקרובה". ליומיים האלה סגולות נפלאות משום שמובטח לנו שאם נעשה במהלכן חשבון נפש אמיתי, נתאמץ לוותר על החלקים הנמוכים שמעכבים מבעדנו להתקדם מבחינה רוחנית ו"נצייר" בראשנו את העתיד בצבעים של אמונה ומסירות, אזי נקבל סיוע מלמעלה ("סייעתה דשמייא") ואח"כ כל ההתמודדויות בשנה הקרובה יהיו פשוטות ואפשריות הרבה יותר.

אחד הסיפורים המפורסמים ביותר שסיפקו לנו המקורות למה שארע בראש השנה הוא הסיפור על יוסף הצדיק. יוסף, כזכור, הושלך בנערותו לבור ע"י אחיו, שקינאו באהבת יעקב אביהם אליו והוא נמכר לעבדות במצרים. במצרים הוא נאסר לתקופה ממושכת לאחר שאשת פוטיפר, שניסתה לפתותו, העלילה עליו כי הוא ניסה לאונסה. ביום ראש השנה השתחרר יוסף מבית הכלא ומונה למשנה למלך ולאחראי על כספי הממלכה, וזאת בזכות האמונה, השמחה והאופטימיות שאפיינו אותו גם במצבים הקשים. הסיפור הדרמטי ורב התהפוכות מראה איזה כוח אדיר יש ליום זה - כוח המאפשר לאדם לצאת מבירא עמיקה (מבור עמוק) לאיגרא רמא (לגג גבוה(.
 

וידע על פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו

מעבר לכל אלה, ראש השנה הוא היום המרכזי בשנה המוקדש כולו לרעיון שהקב"ה הוא המלך של כל העולם. מטרתו העיקרית של חג זה היא שבסופו של היום, לא רק נאכל תפוחים טבולים בדבש, אלא גם שנגיע לידי ההכרה, כל אחד על פי רמתו, שהקב"ה הוא באמת באופן הכי מעשי שיש המקור הבלעדי לכל האירועים בעולם, כפי שאנו אומרים בתפילות החג: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה"                  

מדוע ההכרה הזו כל כך חשובה למען חשבון הנפש האמיתי שלנו? משום שאם אנו נושאים בתוכנו ידיעה ברורה, שהקב"ה הוא מקור כלל התופעות והאירועים בעולם, בין אם מדובר באירועים גדולים ומשמעותיים, ובין אם מדובר במקרים קטנים וקיקיוניים, אזי כל המציאות מוארת בפנינו באור אחר.                                             

אם ההבנה הזו הייתה נפוצה יותר בעולם, כולנו היינו נוטים פחות לכעוס על הנהג שחתך אותנו בכביש, פחות להתעצבן על הילדים ששוב רבו ולא שמעו בקולנו או פחות להיעלב מהערה לגלגנית ששמענו מהחבר למשרד. מי שמבין ומפנים שהקב"ה הוא טוב ומיטב ושכל שקורה בעולם הוא פרי החלטתו ותכנונו המדוקדק, לא ירגיש לעולם את הרגשות השליליים הללו כי הוא במילא יבין שיש מי שמכוון את השתלשלות האירועים ושהוא ודאי אוהב אותנו ורוצה בטובתנו.

"לא הכול טוב, אבל הכול לטובה" מתנגן לו ברדיו להיטו של אודי דוידי, ואכן עד שנהיה צדיקים גמורים ונצליח לראות שכל הפעולות שקורות כולן בלי יוצא מהכלל משרתות את הטוב, עד אז נסתפק בהבנה שגם אם יש פרטים קשים שעל פניו נראים בעיניים הגשמיות שלנו כרע גמור, עדיין הם חלק מפסיפס שלם יותר שכולו ודאי חיובי.

בהקשר הזה, מדוע אנחנו מבקשים שנה "טובה" ו"מתוקה"? האם המלה "טובה" אינה כוללת כבר את המלה "מתוקה"? מאחר וכל מה שקורה לאדם הוא בעצם לטובה וגם דברים שנראים לכאורה "רעים", הם בעצם "טובים", אנחנו מבקשים שהשנה תהיה "טובה" אבל גם "מתוקה" – כלומר, שהשנה תהיה טובה מבחינה אלוקית, אך גם נעימה לנו.

לעניות דעתי, לא ניתן לחיות בעולם הזה אפילו לא שניה אחת בשפיות דעת מבלי להחזיק באמונה שיש דין ויש דיין ושאנחנו כולנו הילדים של אבא טוב ורחמן שמפקח ומשגיח עלינו. די אם נסתכל על המציאות הפוליטית, כלכלית וחברתית שאנו נמצאים בה היום ונפנים ש"אין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמיים". הסכסוך עם הפלסטינאים נראה רחוק מסיום, הסורים זורקים גז אחד על השני והאיראנים מעשירים אורניום, וזה עוד לפני שדיברנו על הבורסה הצונחת ועל המחירים במכולת ושכר הדירה. כל אלה זה לא יותר מאשר תפאורה שארגנו לנו מלמעלה על מנת שירעד ליבנו ונחזור בתשובה שלמה. ראש השנה זו ההזדמנות להפנים ולהודות בעובדה שבלעדיו כבר מזמן היינו נכחדים מבמת ההיסטוריה ושלולא אהבתו הגדולה אותנו לא היה לנו סיכוי לשרוד גם היום.

כשמדברים על המלכת הקב"ה עלינו לזכור שכמו בקשר עם מלך בשר ודם, כך גם בקשר עם מלך המלכים - מידת הקרבה של האדם אל המלך נמדדת לפי כיוון הליכתו. אם פניו מועדות ללכת אל המלך – הרי הוא נקרא קרוב אל המלך, גם אם פיזית הוא עדיין רחוק. אך אם פניו להתרחק מהמלך – הרי הוא נקרא רחוק מן המלך, אפילו אם הוא נמצא בתוך הארמון קרוב אליו מאוד. כיוון ההליכה הוא הקובע! מי האדם הקרוב אל הקב"ה? זה ששאיפותיו להתקרב אליו ולהתחזק עוד ועוד בקיום תורתו. ייתכן שפיזית הוא עדיין רחוק ועדין שקוע בעולם החומר ובחטאים, אך יש לו רצון כנה להתקרב ולהתחזק. לעומתו, אדם שאינו הולך בכיוון הזה ואינו מנסה להתחזק ולשפר את עצמו, הרי הוא רחוק מן המלך. ייתכן שפיזית הוא נראה קרוב, הוא מתפלל שלוש תפילות ביום, מניח תפילין, שומר שבת ולבוש בבגדים ה"נכונים", אך למעשה ליבו רחוק מן המלך ה'.

הבנה זו מעודדת מאוד. משמעותה העמוקה היא  שהתקרבות אל הבורא ואל הנשמה שלנו, בה אנו כה חפצים, פירושה שינוי כיוון ההליכה והחלטה כנה ואמיתית ללכת מעתה בדרך הנכונה, להשתפר ולהתעלות אט אט. גם אם כעת אנחנו לא צדיקים גמורים וגם אם עדיין הלב וההתנהגות שלנו גסים, עדיין יש לנו מקום בספר החיים הטובים והבריאים, שכן הרצון שלנו לשינוי ולעשיית טוב הוא זה שבאמת חשוב ומכריע את הכף במשפט.

מעבר לכך, המלכתו של הקב"ה עלינו בראש השנה פרושה בראש ובראשונה להכניס בצורה מעשית את הערכים של השמיים אל תוך הארץ והארציות שלנו. על השאיפות והמעשים שלנו כאחד להשתנות ולהיהפך ממה שהכי קל, נוח ומשתלם למה שהכי מוסרי, ערכי ונכון. זו איננה תאוריה ולא תרגיל מחשבתי. עלינו בכל רגע ובכל בחירה לחשוב: "מה הקב"ה היה רוצה שנעשה עכשיו?"


סימני החג כסימני דרך אל הלב

כולנו מכירים את סימני החג, שתפקידם להזכיר לנו את המהות של ימים אלה, כדוגמת התפוח בדבש (סימן לשנה מתוקה), הרימון (שנהיה מלאים מצוות כרימון), התמרים (תם מר - סימן לתום למרירות), סלק (שיסתלקו אויבינו) וראש הדג (שנהיה לראש ולא לזנב), אולם למרבה הפלא לא כולם יודעים שבתורה ציווי אחד ספציפי המתייחס לאופן ציון תחילת השנה - מצוות שמיעת השופר. לשופר משמעויות רבות. בראש ובראשונה השופר קורה לנו להקשיב לקול הפנימי שבתוכנו ובכוחו ממש להרטיט את מיתרי הנפש. המילה "שופר" מרמזת על "השתפרות" וחכמי הקבלה הסבירו שעצם שמיעת קולות התקיעה נותנים לאדם כוחות נסתרים לשנה שלמה לעבודת המידות שלו, וזאת משום שהתורה ניתנה לנו בהר סיני לאחר תקיעה בשופר ("ויהי קול שופר הולך וחזק מאוד, משה ידבר והאלוהים יעננו בקול") ולכן התקיעה מעוררת בנו שוב את ה"נעשה ונשמע" של אבותינו שכה חשוב לעבודה הרוחנית.  בנוסף, עקידת יצחק גם היא התקיימה בראש השנה והשופר מזכיר לנו את הקרן של האייל שהובא לקורבן לאחר שאברהם עמד בניסיון והיה מוכן להקריב את היקר לו ביותר למען קיום רצון השם.

מעבר לכך, השופר, שעשוי, כאמור, מהדבר הפשוט והטבעי ביותר – קרן של אייל, מלמד על חשיבותה של הענווה והצניעות. על פניו, יכלו היו לבחור בכלי נגינה מרשים הרבה יותר כצ'לו, כינור או סינתיסייזר חשמלי, אולם הבחירה בפשטות מכוונת אותנו לאותה תכונת הענווה עליה נאמר שהיא הפתח לכל התכונות הטובות האחרות.  

לגבי התפוח והדבש שכל ילד מכיר ומקשר אותם לראש השנה, ישנם פרושים רבים המסבירים מדוע אנחנו מציינים שנה מתוקה דווקא בעזרתם ולא, לדוגמא, בעזרת בננה ושוקולד, שגם כן ימתיקו לנו את החג. ההסבר היפה ביותר ששמעתי היה מפי הרב שלמה קרליבך שקישר בין התפוח של ראש השנה לתפוח של אדם וחווה בגן העדן (למרות שהגמרא מציינת ש"פרי עץ הדעת" דווקא לא היה תפוח). בניגוד לתפוח ההוא שהביא על האנושות טעם של חמיצות וכאב, התפוח שלנו מעורר בדיוק את ההיפך, וכך אנחנו עוזרים לתקן את החטא הקדמון ההוא. כמו כן אנחנו משתמשים דווקא בדבש משום שאנחנו צריכים לרדות אותו מהכוורת ולסנן בין העוקץ ושאר הפסולת לבין החלק הטעים והמתוק. כך גם בחיים, אסור לנו להסכים ולקבל כל דבר שנראה מתוק ומפתה. ליצר הרע יש אינסוף טריקים כיצד להתחפש לדבר הרצוי והנכון ביותר, אולם עלינו לעמול, לחשוף את השקר שבנפילה לתאוות ולבחור רק במתיקות האמיתית והבריאה.


כמה עצות והכוונות נוספות לימי החג

במה עלינו להתמקד במהלך ימי החג עצמו? ראש השנה הוא ממש הראש של השנה ולכן צריך לשמור את הראש ממחשבות לא טובות. חז"ל הדגישו שוב ושוב כי חשוב ביותר להיזהר מלהיות עצובים ו/או כעוסים במהלך היומיים של החג. על פי ההתנהגות שלנו בפתחה של השנה יושפע לנו מלמעלה השפע או חלילה חוסר השפע לכל השנה. מי שעצוב או כועס מזמין לעצמו במו ידיו שנה של עצב וכעס. מומלץ בחום לשמור על רוגע ושלווה שבעתיים מהרגיל (אפילו אם זה מלאכותי ומבפנים אנחנו בוערים). מעבר לכך, חשוב ביותר לא לדבר שום דבר רע על אף אדם אחר מליל ראש השנה ועד ליום כיפור. כשאדם מקטרג על השני לא מן הנמנע שהוא בכלל שופט את עצמו. ישנו כלל רוחני שקובע כי "גזר דין בשמיים מחכה לאישור כאן בארץ". כשאדם עושה משהו רע מגלגלים אליו שהוא יראה אדם אחר שעושה מעשה דומה, ועל פי היחס והמחשבות שלו כלפי מעשיהו של השני שופטים אותו עצמו. לדוגמא: מראים לאדם שנוהג לשקר שקרן אחר. אם הוא דיבר על השקרן השני רעות, אזי מה שהוא חשב על זולתו ו"איחל" לו בהכרח יהיה עונשו שלו עצמו.

את הביקורת העצמית אנחנו משאירים מאחור באלול (אלול זה מזל בתולה, אשר ידועה בביקורת עצמית גבוהה). בראש השנה עצמו אין כלל וכלל מקום לביקורת אישית ולחשבון נפש מהסוג שמחפש את המגרעות ומכוון אליהן זכוכית מגדלת! במהלך היומיים של החג המחשבות שלנו צריכות להיות אך ורק חיוביות ויש לתכנן במהלכן את העתיד הטוב מבלי לעסוק בעבר הרע. מאחר וזה זמן של דין יש מספיק מקטרגים שמנסים להרשיע אותנו במשפט, ולכן אסור "לספק להם עוד חומר דלק", רעיונות ומוטיבציה. השטן מחפש שותף שיעיד כנגדנו כדי שטענותיו יתקבלו (עדות, כידוע, נחשבת אם יש שניים), ומסיבה זו אנו לא מסיעים בידו ולא אומרים בתפילה וידוי. רעיון דומה מובא במדרש שמסביר שראש השנה הוא החג היחיד שנחגג בראש חודש, בזמן בו הלבנה מכוסה. הסיבה, לפי אותו מדרש, הוא שזהו הזמן היחיד בו רק השמש מופיעה בשמיים, ללא שותפתה הלבנה, ומשום כך אין שני עדים אלא רק אחד.

תפילות החג נפלאות ומרוממות נפש במיוחד ומומלץ גם למי שלא רגיל בהליכה לבית הכנסת להגיע ולהתחבר עד כמה שהוא יכול. בהקשר הזה, חשוב ביותר לא לכוון בתפילה רק על טובתנו והצלחתנו האישית, אלא בראש ובראשונה – על הטוב, ההצלחה והשפע של כל עם ישראל!! לרצות מכל הלב ומעומק הנשמה שכל הרווקים והרווקות ימצאו האחד את השני, שכל מי שמייחל לפרי בטן שיצליח, שכל החולים ירפאו, שתהיה פרנסה בכבוד וברווחה לכולם, שיהיה שלום בית לכולם, שחינוך הילדים יצליח לכולם, וכו'. בראש השנה אין "אני לעצמי", זה פשוט לא עובד. המשפט הוא אומנם גם אישי, אך בראש הוא בראשונה הוא קולקטיבי. אנו נמצאים בתקופה עם לא מעט איומים המרחפים מעל הראש של עם ישראל ובכוחה של תפילה משותפת של כולם ביומיים של החג לקרוע מעלינו כל גזירה.

לצד חרטה על מה שלא כל כך הלך לנו השנה, על הבטחות (בראש ובראשונה לעצמינו) שלא קיימנו, על המקומות שכעסנו, קינאנו, ריכלנו, דיברנו לשון הרע ובכלליות נתנו ליצר הרע והחייתי שבתוכנו לנצח, ולצד קבלה טובה לעתיד, למשאלות לב להיות אנשים טובים, נעימים וסבלניים יותר ולהחלטות על עשיות שונות וחדשות, לצד כל אלה, ואולי אפילו קודם – יש לומר תודה רבה על השפע שכן ישנו ושזכינו לו השנה. גם אם לא הכול נראה לנו מושלם, וגם אם נדמה שלשכנים ממול טוב יותר, עדיין זכינו לבריאות (גם אם לא מלאה), לפרנסה בכבוד (גם אם לא הצלחנו לחסוך לחופשת הסקי החצי שנתית), למשפחה תומכת (גם אם פה ושם יש חילוקי דעות), למדינה נפלאה (גם אם לעיתים בני דודינו מזכירים לנו מה הם מייחלים שיקרה לנו), וכו'. זכינו לכל כך הרבה שפע בשנה הזו ויש לנו כל כך הרבה יותר טוב מרע, כך שאי אפשר לסכם שנה ולהתחיל חדשה מבלי להכיר תודה על כל זה.

"תודה על כל מה שנתת" כתב עוזי חיטמן ושר חיים משה באחד השירים היפים שנכתבו כאן. " תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת. על אור עיניים, חבר או שניים, על מה שיש לי בעולם. על צחוק של ילד, ושמי התכלת, על אדמה ובית חם. פינה לשבת, אישה אוהבת שבזכותם אני קיים". תודה!!

 
"ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" (הגמרא, מסכת ראש השנה)
 
כל מי שמעוניין לפני החג ובמהלך כל עשרת ימי תשובה לתרום כסף למשפחות נזקקות מוזמן
ליצור עימי קשר דרך המייל.
בכסף שייאסף נקנה מוצרי מזון שיחולקו למשפחות נזקקות, אשר נמצאות במצוקה גדולה.
   

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

שנה טובה ומתוקה, ניר אביעד

יום שלישי, 14 בספטמבר 2010

יום כיפור – היום הקדוש והחשוב ביותר בשנה

בס"ד


בס"ד
יום כיפור - היום הקדוש והחשוב ביותר בשנה
יום כיפור הוא יום החתימה, שבו נחתם דינו של האדם ושל העולם למשך השנה הבאה. זה היום הקדוש והחשוב ביותר בשנה, שבזכות הקדושה העצומה שמאירה בו, מתכפרים חטאיו של האדם. אנו, מצידנו, מקבלים את קדושת היום על-ידי התשובה, הצום, התפילות ובקשות הסליחה איש מרעהו.
תשובה
יום הכפורים אינו יום אבל או יום צער. אין בו עצבות ואין בו דיכאון, שכן אלה גורמים לשכינה שתסתלק מישראל. ההיפך הוא הנכון - יום הכפורים הוא יום של שמחה גדולה לפני הקב"ה. הוא שמח על התקרבות בניו אליו, על העוונות הנמחלים להם ועל האחדות המתגלית ביניהם. לעינוי הנפש מטרה אחת: התעלות, התרוממות, הזדככות ודבקות.
יום זה הוא יום תשובה, סליחה ומחילה: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתכם, לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז, ל'). זוהי שמיטת חובות, שבה אומר הבורא לאדם: "מה שהיה היה, מכאן ואילך יתחיל חשבון חדש" - הסדר שלא נשיג לעולם, לדוגמא, עם בעל המכולת שלנו. שם יש לשלם עד הפרוטה האחרונה, שם קורעים את פנקס החובות רק לאחר פירעונם המלא. מדוע אפוא היחס כאן שונה?
יחס הבורא אלינו אינו כיחס של בעל חנות לקונה או של נושה ללווה. זהו יחס של אב לבנו. הקב"ה הוא אב טוב ומיטיב אשר בניו חייבים לו את הכול מאחר והוא נותן להם את חייהם, בריאותם ופרנסתם. אולם כמו כל אב הוא מייחל לדבר אחד: לראות את בניו מבוססים, עומדים על רגליהם ועצמאיים. ביום הכיפורים אנו באים בעיניים מושפלות ואומרים: "טעינו, לא הצדקנו את הציפיות שתלית בנו ואת הציפיות שתלינו בעצמנו". למרבית הפלא, האב, עם כל האכזבה ולמרות הכישלון, שואל שאלה מרכזית: "האם למדתם את הלקח? האם ניתחתם את הטעויות? האם מצויה בידכם תכנית פעולה לשנה הבאה ומצג לשיפורים?". אם אנחנו באים עם כוונה טהורה בלב לנסות שוב פעם מההתחלה לעשות טוב, להיות הגונים, להתחשב בסובבים אותנו ולקיים את המצוות, אבא מוחל לנו ונותן צ'אנס נוסף.
במשנה נכתב שבכל ימות השנה השטן מקטרג בפני הקב"ה על המעשים של עם ישראל ומקשה עלינו לעשות תשובה, אולם ביום יחיד זה השטן יוצא לפגרה. "השטן" בגימטרייה זה 364, בעוד ימות השנה מונים 365. השטן עושה את עבודתו בנאמנות במשך 364 ימים, אולם ביום אחד, יום הכיפורים, אין לו רשות לקטרג. ההשתחררות הזו מעולו הכבד של השטן, הלוא הוא ה"יצר הרע", מורגשת בלבבות, וכולם, כולל הרחוקים מאוד מיהדותם, מרגישים הארה מיוחדת ושפע רוחני.
ראש השנה הוא יום של דין ומשפט, אולם הוא נחגג לפני יום כיפור, שהוא יום של מחילה. נשאלת השאלה - מדוע? האם לא היה עדיף שקודם יימחלו לנו על עוונותינו ונהפוך לאנשים חדשים ביום כיפור, ורק אז נגיע לראש השנה, עם סיכוי טוב יותר לשנה טובה ומתוקה? התשובה טמונה בהבנת מהותו של ראש השנה. ביום זה אנו נשפטים, אך לא על מעשי העבר, כי אם על העתיד - על חזוננו, תוכניותינו ושאיפותינו לשנה הבאה. רק לאחר שהבהרנו לעצמנו מהן מטרותינו ושאיפותינו לשנה הקרובה, אנו מוכנים ליום כיפור. כעת קל לנו יותר לאזור עוז ולהתחיל בעבודה הקשה, של תהליך השינוי ותיקון המגרעות - אותן מגרעות שמנעו מאתנו בשנה שחלפה להגיע להישגים שהצבנו לעצמנו בראש השנה הקודם.
ביום כיפור שערי השמיים פתוחים לחלוטין ויש לכל אחד הזדמנות פז לבקש עזרה מהבורא בתהליך השינוי שהוא מבקש לעצמו ובמתן כוחות לעשיות שונות וחדשות, שבשגרת יומו הוא אינו מצליח לבצע. מי שבכוחו לשחרר אותנו מדפוסי ההתנהגות המושרשים שלנו הוא הקב"ה בעצמו. הוא מוכן לכופף את חוקי הסיבה והתוצאה בכדי לשחרר אותנו מעצמנו. התנאי היחידי שהוא מעמיד בפנינו, הוא קבלת האחריות על הבחירות שלנו וחרטה על הטעויות שעשינו. הוידוי, המהווה חלק מהותי מתפילות יום הכיפורים, הוא האמצעי העיקרי המאפשר לנו לעשות זאת. בתפילה נפלאה זו אנחנו עוברים על רשימת החטאים השונה שלנו, מודים בהם ובפשטות מבקשים סליחה.
בהקשר של קבלת האחריות על המעשים שלנו, מוכר הסיפור המפורסם בגמרא במסכת "עבודה זרה" על אליעזר בן דורדיא, אשר לא הניח חטא אחד שלא עשה. פעם אחת בשעת עבירה אמרה לו אישה אחת עימה חטא שאין לאדם בזוי כמוהו סיכוי לחזור בתשובה, ודווקא ההערה הזו עוררה אותו לבקש מחילה ולחפש תקנה לנפשו. מסופר שם כיצד הוא התחנן מההרים והגבעות, מהשמיים והארץ ומהחמה והלבנה שיבקשו עליו רחמים, בעוד הם אמרו לו שהם לא יכולים לעשות כן. לבסוף מתואר כיצד הוא אמר "אין הדבר תלוי אלא בי", הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכי עד שיצאה נשמתו מתוך בכי. באותו זמן יצאה בת קול מהשמיים ואמרה: "רבי אליעזר בן דורדיא מזומן לחיי עולם הבא". לא רק שהוא זכה להגיע למדרגה רוחנית כה גבוהה שצדיקים צריכים לעמול חיים שלמים כדי להגיע אליה, אלא הוא אף זכה לתואר "רבי" השמור לגדולים באמת. סיפורו מלמד אותנו יסוד גדול בתשובה לקראת יום הכיפורים הקרב - אני הוא המקור לשינוי. במקום לברוח ולחפש עזרה אצל אחרים או לחלופין להאשים את כל העולם בצרות שלנו, יש לחדור אל תוך חומות הלב ולומר את האמת - "אין הדבר תלוי אלא בי!". מתוך ההבנה הזאת הקב"ה יבוא ויסייע למי שמסייע לעצמו.
בהקשר הזה של התשובה אליה אנחנו נדרשים, חשוב להבין שהקב"ה לא בוחן אותנו לפי המקום הרוחני והפנימי אליו הגענו, כלומר לפי אמות מידה של כמה הצלחנו לא לכעוס השנה, כמה סבלניים היינו כלפי בני/בנות זוגנו וכלפי הילדים, עד כמה סחרנו ביושר ולא שיקרנו וגזלנו את לקוחותינו, כמה אכפתיות וחמלה גילינו כלפי החלשים בחברה וכו' וכו'. הקב"ה בוחן אותנו לפי המרחק אותו עשינו, כלומר עד כמה התאמצנו להכניע את היצר הרע שלנו ופחות לכעוס, יותר להיות סבלניים, פחות לשקר ויותר לחמול. ישנם בנינו אנשים שעל פניו לא נראים כצדיקי הדור, אולם בעיני הקב"ה הם יקרים אף יותר מגדולי הצדיקים, וזאת משום שהם עברו מסע פנימי גדול ומשמעותי אל מול נקודת ההתחלה שלהם. לפעמים אדם שנולד לנסיבות חיים שהרחיקו אותו מקדושה ושאיפה למשמעות, ובכוחות עצמו בחר בדרך האמת, יזכה לצבור זכויות אף יותר מהרב המכובד ביותר, שנולד אל תוך ה"מסלול הנכון". על כך נאמר בגמרא ש"במקום בו בעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". את דברי אלה אני מציין לטובת כל אלה שמסתכלים על עצמם בעיניים ביקורתיות מידי וחושבים שמאמציהם אינם נחשבים. כל התגברות על תאווה וכל מאבק בתכונות הגאווה/כעס/עצב/צרות עין נחשבת ויקרה בעיני הבורא, שכן הכיסופים שלנו אליו נבנים בעבודת נמלים של התגברות על יצרינו ותאוותינו.
במובן העמוק ביותר תשובה משמעותה לשוב + ה', כלומר לשוב אל הקב"ה. על פי האמונה היהודית, בכל אחד ואחד מאתנו שוכנת נשמה קדושה המכונה "חלק אלוקה ממעלה", כלומר יש בנו חלק קטן מתוך אלוקים הגדול בכבודו ובעצמו. אנחנו נושאים בתוכנו בתוך הגוף הסופי הזה משהו מתוך האינסוף. כאשר אנחנו נדרשים לעשות תשובה אנחנו בעצם נדרשים לשוב אל אותו חלק אלוקי אשר תמיד אבל תמיד יודע להיות נעים, סבלני, רגוע, ותרן, חיובי, ובקיצור - טוב ללא סייגים.
במשך השנה קורה כאמור שאנחנו חוטאים. אנחנו מכתימים את נשמתנו ובאמת צריכים לנקותה ולתקנה, אבל האמת היא שהכתמים והפגמים הם חיצוניים בלבד. עמוק בפנים, כל יהודי הוא טוב, זך ונקי. בתוך נפשו הוא טהור וקדוש. יצרו הוא שהחטיאו בניגוד לרצונו האמיתי והפנימי. אמת פנימית זו מוסתרת בדרך-כלל ואין היא מתגלה, אולם ביום-הכיפורים נקלפות השכבות החיצוניות והנשמה הפנימית מתגלה במלוא זוהרה. הקב"ה מתקרב אלינו ביום הזה והדבר מעורר את הנשמה שבקרבנו להסיר מעליה את כל השכבות החיצוניות ולגלות את מהותה האמיתית. מתוך כך מתגלה שבעצם אין שום חטא! מתברר, שיהודי בתוך-תוכו הוא יהלום בוהק, אשר שום חטא אינו יכול לפגוע בו! כל זה מותנה בדבר אחד: בהימנעות מחמשת האיסורים המיוחדים ליום הכיפורים, ובראשם כמובן הצום.
צום
הצום לא בא רק כדי לכפר על עוונות. יש לו משמעות נוספת: ביום-הכיפורים, כאשר אצל כל יהודי מתגלה נקודת האמת הפנימית, הוא יכול להתנתק לחלוטין מעולם החומר. המהר"ל מפראג הסביר שמטרת כל המצוות הקשורות ביום זה היא להרחיק את האדם ככל האפשר מהגשמיות, עד שיהיה דומה למלאך ממש. כפי שהמלאכים "עומדים" סביב לכסא הכבוד, כך גם אנחנו עומדים בבית הכנסת במשך רוב היום. כמו שהמלאכים "לבושים בלבן", כך גם אנחנו נוהגים ללבוש בגדים לבנים. וכמו שהמלאכים אינם זקוקים למזון ושתייה, כך גם אנחנו לא אוכלים ולא שותים.
תפילות
ראש השנה נמשל למחשבה, שכן במהלכו אנחנו מתכננים את השנה הקרובה, יום הכיפורים לדיבור, שכן במהלכו אנחנו בעיקר מתפללים ומבטאים בעזרת כוח הדיבור הייחודי לבני האדם את החרטה שלנו ממעשינו בשנה החולפת ומשוועים להתקדש לקראת השנה החדשה, וסוכות נמשל למעשה, שכן בו אנחנו עמלים בבניית סוכה וקיום שאר מצוות החג המעשיות. לפיכך, על מנת לחוות את העוצמה של יום הכיפורים יש להשתתף בתפילות המיוחדות שבו, ולכן רציתי להמליץ לכל אחד להגיע לתפילות הנפלאות (ולו לחלקן). גם מי שאינו בקיא ברזי הטקסט ולא מכיר את כל המנגינות, יגלה שהנשמה שלו מכירה בעל פה את כל הזמירות והפיוטים ואין דבר שהיא מתאווה אליו יותר מאשר להיות נוכחת בתפילות "כל נדרי", תפילת "נעילה", תקיעת השופר ושאר פניני היום.
תפילת "כל נדרי", הפותחת את סדר התפילה בליל יום כיפור, תפקידה להתיר את הנדרים ולבטל את השבועות, שנעשו בשנה שחלפה ולא קוימו. תפילת ה"נעילה" זוהי תפילה רגשית במיוחד המבטאת מאמץ אחרון לבטל כל גזירה רעה אפשרית "בדקה התשעים" לקראת סופו של יום הכיפורים. חכמינו אמרו שה"נעילה" היא הזמן שהקב"ה אומר לכל אחד מאיתנו: "כל היום היינו כולם ביחד - אני וכל עם ישראל. אבל עכשיו, בדקות האחרונות האלה, הבא ניכנס לחדר רק אתה ואני וננעל את הדלת מאחורינו". בנעילה מתייחד הקב"ה עם כל אחד מאיתנו, אנחנו יכולים לבקש כל מה שאנחנו רוצים והוא אומר לכל אחד מה הוא מבקש ממנו ומהי השליחות המיוחדת שלו לשנה הקרובה.
בהקשר של התפילות, חשוב להבין שבקשר שלנו עם בורא עולם אף פעם הקו לא "תפוס", אין "שיחה ממתינה" וגם לא "תא קולי". הקו תמיד פתוח והקב"ה מאזין לנו ושמח מהפניות שלנו אליו. אל לנו לפחד להיות "נודניקים" ויש בקשות ומשאלות מסוימות עליהם כתבו חז"ל כי על מנת שהן תתקיימנה הן צריכות לחזור על עצמן מספר מסוים של פעמים כדי באמת לעמוד "במכסה" הנדרשת. מסיבה זו אל לנו להתייאש ולהפסיק לבקש. רבי נחמן מברסלב הרחיב רבות על סוגיה זו והדריך את תלמידיו לפנות אל הבורא כמו אל חבר טוב ואוהב ולשתף אותו בשפה פשוטה בכל מה שאנו רוצים.
בקשת סליחה איש מרעהו
על עבירות שבין אדם לבוראו - מועילים החרטה, התפילה, הווידוי והצום, אולם על עבירות שבין אדם לחברו לא די להתפלל בבית-הכנסת. צריך לגשת לנפגע פיזית ולבקש את סליחתו. כל הורה יודע שהדבר שכואב לו יותר מכל זה לראות את ילדיו רבים ביניהם. כך גם האב המשותף לכולנו בשמיים - כששני יהודים נמצאים בסכסוך ובחילוקי דעות, הדבר מעציב אותו מאוד מאוד, ולכן מוטב לכולנו אם ננצל את מעט הזמן שעוד נותר עד ליום הכיפורים כדי לסיים סכסוך ישן ומעיק ולצאת לדרך חדשה באמת. כמעט כל אחד "סוחב" עימו בליבו מועקה שמקורה בתחושה שמישהו פגע בו ובכבודו או לחלופין בידיעה שהוא פגע במישהו אחר ומצפונו מייסרו על כך. אבן הנגף העיקרית שמונעת מאיתנו במהלך השנה לסיים את כל החילוקים, הסכסוכים, ההיעלבויות והכעסים מיד לאחר שהם אירעו הם בעיקר הגאווה והאגו שלנו. עשרת ימי תשובה ויום כיפור הם זמנים מיוחדים בהם אנחנו מקבלים כוח ממקור עליון להתגבר על המחסומים שפיתחנו ולבנות גשרים אל לב הזולת. אדם נבון ידע לנצל את העזרה הזו משמיים ואכן "לנקות את הדף" מהקשקושים והרעשים שהשאירה השנה החולפת על שלל קשייה. בד בבד עם העזרה שאנחנו מקבלים, עלינו לעשות את המאמץ הקטן מצידינו, להכניע את אותו אגו ולבקש סליחה או לחלופין למחול לשני. כיצד ניתן לעשות זאת?
א. אדם גדול יודע "להקטין" את עצמו. השפה העברית מלמדת אותנו שמי שכועס הוא כעוס, מי שנפגע הוא פגוע ומי שנעלב הוא... עלוב!! בסופו של דבר מי שנעלב ולא מרפה מרגשות הכעס והשנאה הוא עצמו הראשון שסובל מזה. השנאה היא כמו חומצה שהורסת את הכלי (האדם הכועס) שמחזיק אותה. לעיתים אנחנו אף מחזיקים בתוכנו כעס ומידע שלילי על אדם מסוים כשהצד השני בכלל כבר מזמן שכח מאתנו ומהמקרה. אנחנו נשארים עם העלבון והחרון ואנחנו הם אלה שבאמת סובלים. בזכות הצניעות והענווה, מי שמבקש סליחה לא אמור להרגיש פגיעה בכבודו כאשר הוא ניגש אל האדם האחר ומיישב את ההדורים. נהפוך הוא, אדם בוגר יודע כיצד לקרוא את המציאות, לוותר על עלבונו ולהתגמש. ישנם אנשים שמחכים שהצד השני יעשה את הצעד הראשון ויתנצל ובינתיים הפלונטר רק הולך ומסתבך. אין זמן טוב יותר מיום כיפור כדי להכניע את הגאווה למען השלום.
ב. לשפוט לכף זכות. עם ישראל מכונה "רחמנים בני רחמנים". עלינו לנסות ולמצוא זוויות מבט שונות וחדשות לאותו אירוע שהכעיס אותנו וכלפי אותו אדם שיש לנו עימו קושי. יש מקום לנסות ולגלות אמפטיה כלפיו ולחשוב על הדברים הטובים שוודאי כן קיימים בו. אם לדעתנו הוא באמת פעל שלא כשורה, לא לכעוס עליו, אלא להצטער על שהוא מעד ולחשוב שבודאי הוא לא בחר ורצה בכך, אלא נגרר להתנהגותו השלילית. לעיתים במחשבה שנייה, לאחר שהכעס הראשוני חולף, אנחנו "נרגעים" ומצליחים לראות ולהרגיש דברים חדשים.
ג. להיכנס לנעליים של הזולת. יש לשים את מחשבותינו ורגשותינו לרגע בצד ולחשוב מה הצד השני מרגיש. בהחלט ייתכן שהוא פעל שלא כשורה ופגע/העליב אותנו, אולם יחד עם זאת, מעלה גדולה היא לנסות ולהבין אותו ואת מניעיו. לעיתים רבות נגלה שבמקומו אנחנו היינו מתנהגים באותה הסיטואציה בצורה דומה. באופן טבעי אנחנו נוטים לרחם ולסלוח לעצמינו הרבה יותר מלאחר. כאשר אנחנו שמים עצמנו במקומו, מיד רגשות חדשים של חמלה והבנה עולים בנו.
ד. להקשיב לזולת ולגלות אמפטיה. ברגע שהצד השני מרגיש שבאמת איכפת לנו ממנו, שבאמת טובתו חשובה לנו, שבאמת אנחנו מעריכים אותו ואת דעותיו - מיד כל החומות נמסות. אדם אנוכי שמסתובב כל היום עם מחשבות כיצד הוא עצמו יכול להיבנות מכל סיטואציה, כיצד הוא עצמו יכול להרוויח מכל מפגש וכיצד הוא עצמו יכול "לינוק" מהאדם השני, לעולם יחוש ש"לא רואים ומעריכים מספיק את גדולתו" וכפועל יוצא מכך ייעלב מאנשים ויעליבם בחזרה. מי שמגיע "פנוי מעצמו" למפגש עם הזולת מתוך רצון להטיב לו, בהכרח יהיה נעים להיות בחברתו והשלום ישרור סביבו.
יום כיפור הממשמש ובא אמור לעורר כל אחד ואחת מאיתנו לחשוב על אנשים ספציפיים בחיים שלנו עימם יש לנו קושי (הורה/אח/בן זוג/חבר/שכן/עובד במשרד ליד/וכו') וכלפיהם אנחנו נוטרים טינה כזו או אחרת. בעזרת הכלים שנאמרו פה ניתן למצוא את הגשר אליהם, את החיבור המחודש ללב שלהם. לא צריך לחכות שהם יעשו את הצעד הראשון ובטח שלא צריך להמשיך ולסבול בשם ה"כבוד האבוד" או בשם חילוקי דעות, שבראייה בוגרת ומעמיקה מתגלים כלא באמת מהותיים. כאשר כוונות הלב כנות, נקיות מאינטרס ומחפשות שלום אמיתי (לא שלום זמני בסגנון "הודנה" שמטרתו האמיתית היא להרוויח זמן כדי להתחזק ולחזק את כוח השנאה) אז בכוחן לפרק את חומת ההתנגדות והשנאה החזקה ביותר. כשאנחנו מצליחים לעשות את זה אנחנו באמת נדמים למלאכים ויום כיפור נהפך ליום של כפרה, סליחה והתחלה חדשה.
סליחה מכל מי שנפגע השנה ממעשיי, דבריי ומחשבותיי וצום מועיל (לא בהכרח מה שקל הוא שנכון...) ניר אביעד J