tag:blogger.com,1999:blog-9469516233620951412024-02-21T13:49:45.907+02:00השבוע בפרשהמסרים אקטואליים הנלמדים מפרשות השבוע והחגים (הבלוג של ניר אביעד)Unknownnoreply@blogger.comBlogger246125tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-49301401428005645132016-10-13T09:45:00.001+03:002016-10-13T10:00:00.754+03:00חג סוכות - עטופים אחרי המקלחת במגבת של אבא<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">במשנה בפרקי אבות נכתב: "על שלושה דברים העולם קיים - על הדין,
על האמת ועל השלום". בחגי תשרי, הפותחים את השנה, אנו עוברים דרך המסע השלם
הזה ובונים את עולמנו למשך השנה הקרובה. ראש השנה הוא יום הדין בו "כל באי
עולם עוברים לפניו כבני מרום", יום הכיפורים הוא יום האמת בו אנו נחתמים לשנה
הבאה, ואילו בסוכות אנו משלימים את המהלך ובונים "סוכת שלום". <o:p></o:p></span><br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">ימי אלול, ראש השנה ויום כיפור מאחורינו. בעיצומם של ימי חשבון הנפש
והתשובה יכול היה להיראות שהפשפוש והמשמוש במעשינו הם הם תכלית הכל, אולם אז מגיע
חג סוכות ומזכיר לנו שחפצי בנייה ויצירה אנחנו, וכי כל ההכנה הזו לא נועדה אלא כדי
שננקה ונזכך בתוכנו את הכלים, נצא אל החיים חזקים ומכוונים כדי לפעול בהם ולממש
במעשינו את היעוד הפרטי והכללי שלנו ונחשוף<span style="mso-spacerun: yes;">
</span>את מצבורי השמחה שחבויים בתוכנו ושמחכים להתגלות. השאיפה הנעלה ביותר של כל
התהליך, אם כך, היא להגיע בסופו של דבר בסוכות אל אותו שלום פנימי וחיצוני מיוחל
ולזכות להכיל בתוכנו את האור והשפע שניתנים לנו במהלך שבעת ימי החג.</span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">בנוסף לזאת, כל יום מידי ערב בתפילת ערבית אנחנו מבקשים: <b>"ופרוס
עלינו סוכת שלומך ובצל כנפיך תסתירנו".</b> כל יום ויום במהלך השנה אנחנו
רוצים לחוות את המציאות הרוחנית שתתרחש במהלך השבוע הכה יקר של סוכות , אותה
מציאות שהומשלה בתפילה לצפוי לנו בימי הגאולה. אם כך, מה כל כך חשוב ומיוחד בה
באותה סוכה שאנחנו מייחלים אליה כל השנה? </span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<a href="https://www.blogger.com/null" name="OLE_LINK2"></a><a href="https://www.blogger.com/null" name="OLE_LINK1"><span style="mso-bookmark: OLE_LINK2;"><b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">ברובד של הפשט הסוכה ביסודה היא זיכרון לחיי אבותינו במדבר</span></b></span></a><span style="mso-bookmark: OLE_LINK1;"><span style="mso-bookmark: OLE_LINK2;"><span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">, </span></span></span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">כפי שנכתב:
"בַּסֻּכֹּת - תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים... לְמַעַן<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>יֵדְעוּ דֹורֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת
הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"
(ויקרא כ"ג), <b>וזיכרון לענני הכבוד שליוו את עם ישראל באותו המסע,</b> <b>אולם
בעומק הדברים הזיכרון אינו רק זכר </b></span><b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">היסטורי<span style="color: black;"> למאורעות שהתרחשו לפני כמה אלפי שנה, אלא בראש ובראשונה
תפקידו להוות שיעור מחנך</span> לחיים של <u>אמונה</u>, <u>אחדות</u> ו<u>שימחה</u>
ביום-יום של כולנו כאן ועכשיו</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">אמונה</span></u></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">רבי שמעון בר יוחאי כתב בספר הזוהר: <b>"כל מי שיושב בסוכה,
אוכל בסוכה, ישן בסוכה ונושם את האוויר הקדוש של הסוכה מחדיר בקרבו את בהירות
האמונה עד שתהייה דרך חייו".</b> כיצד ייתכן שדווקא הסוכה מעוררת אותנו לאותה
אמונה יקרה?<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">התשובה הפשוטה היא שהיציאה מן הבית והכניסה לסוכה למשך שבעה ימים
מצביעה על אמונה בה', שהינו מגן, מושיע ופורס חסות. </span><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">במשך
השנה אנו יושבים ספונים בביתנו עם תקרה מעל לראשינו ובאופן סמלי הגג חוצץ בין
השמים לביננו, בעוד בסוכות אנו יושבים במבנים ארעיים שאין להם גג אמיתי.<span style="color: black;"> בעצם העובדה שהסוכה חייבת להיות נטולת קורת-גג, והסכך אינו
אלא "פסולת גורן ויקב", האדם מעמיד את עצמו מבחינת התודעה העצמית תחת
חסותו של הקב"ה. <o:p></o:p></span></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">התפיסה
המערבית, שעושה כל מאמץ לחדור אל התודעה, הלב והבית שלנו, <span style="color: black;">מנסה לשכנע אותנו שאושר קשור לחפצים שאנו רוכשים ולסממני סטטוס חיצוניים
שאנו משיגים, בעוד היהדות מלמדת שמקורו של האושר הוא ברוחניות ותכליתו קשר עם
הצדדים הפנימיים של המציאות</span></span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">.
בסוכות התורה אומרת לנו: "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי". אנו עוזבים את
בתינו מלאי הרכוש, מתעלמים מנוחות וממותרות, ונכנסים לעולם הפשוט והרוחני לחלוטין
של הסוכה. הסוכה אמנם נעדרת נוחות חומרית, אך עתירת קשר רוחני ומתקיים בה אושר
אמיתי. </span><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">חז"ל מלמדים אותנו בפרקי אבות ש"מרבה נכסים מרבה
דאגה", ובלשון עכשווית – "פחות זה יותר". כשאנחנו יוצאים מהבית,
עוזבים את מנעמיו הרבים ויושבים בסוכה, אחת המטרות היא להבין שפיתחנו יותר מדי
תלות ב"צעצועים הגשמיים" של חיינו ולא במה שאנו תלויים בו באמת – בבורא
עולם.<span style="color: black;"> הסוכה </span>זה מקום שבו אין שום אחיזה לכל
הרדיפה והשאיפה הזאת אחרי ה"עוד" ואחר החומר. היא נראית לא יותר מאשר
עוד "חושה" מצויה בסיני, אולם מכילה כל כך הרבה רוחניות, משמעות ועומק.</span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">עצם
הישיבה והמגורים במשך שבוע שלם בסוכה ארעית עוזרים לנו לבחון את ההרגלים ואת
תבניות החשיבה וההתנהגות שלנו. כשאדם מוותר על המוכר והנוח הוא מתחדש ולומד לבחון
את אורחות חייו בשגרה.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"> בסוכות אנחנו מפסיקים לדבר על
העבירות, שכן השארנו אותן מאחור ביום כיפור. משנשמתנו "עברה טיפול עשרת
אלפים", כעת אנחנו יכולים לבחון האם גם בעשיית המצוות ועשיית הטוב אנחנו
מקובעים ופועלים מתוך אוטומט. רבי נחמן אמר ש"אם אני מניח תפילין היום רק
מפני שהנחתי אותם אתמול, אין כלל סיבה שאניח אותם... אני רוצה להניח תפילין בכל
יום כאילו זו הפעם הראשונה", ואכן יש איכות נדירה בעשיית דבר מה בפעם הראשונה
לפני שהוא נהפך ל"מוכר" ו"רגיל". <b>חג סוכות קורה לנו להתחדש
ולהתרענן גם בעשיות הטובות שלנו</b>.</span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">עיתויו
של החג משמעותי ביותר. לא בכדי הוא נחגג לאחר ראש השנה ויום כיפור. העבירות דומות
למחסום-בטון שבולם את הקליטה של התדר האלוקי. כפרת העוונות שלנו ביום הכיפורים
הורסת את המחסום, כך שאנו יכולים לחוות קליטה בלתי משובשת של הנוכחות האלוקית. גג
הסוכה, שחייב להיות מרווח דיו כדי שנוכל לראות דרכו את כוכבי השמיים, מבטיח קליטה
מוחלטת של השכינה.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span></span><span dir="LTR" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">באופן
מופלא, חג סוכות, המכונה גם "חג האסיף", נחגג בזמן בו החקלאים אוספים את
תבואתם וכביכול יש להם יותר כסף ואפשרויות חומריות. <span style="color: black;">מטרת
הסוכה לבלום את ההשפעות המזיקות המתלוות לשמחת הרכוש המצטבר. תחושת הכסף מצמידה
לסיפוק ולשמחה גם נופך לא קטן של גאווה אשר מלטפת את ה"אגו" על
הצלחותיו, מיומנותו, מאמציו ומזלו. מבלי להרגיש או להתכוון, מתפתחת גם תחושת בוז
והתנשאות כלפי ה"לא מוצלחים" וכלפי אלו "שלא הגיעו", בד בבד
עם קינאה כלפי מי שזכה והרוויח יותר. כשאדם חווה את התחושות האלה (ובנינו – מי
יכול לחלוטין להימלט מלהרגיש כך?) נזרע הזרע לפירוד בין הבריות. <b>הריחוק בין בני
האדם ורדיפת ההישגים החומריים הם השודדים הגדולים של השמחה ובחג הסוכות יש לנו
הזדמנות נפלאה להשתחרר במעט מלפיתתם</b>.</span></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">כל
הורה מכיר את התחושה הנפלאה לאחר שהוא רוחץ את ילדיו והוא אוסף אותם נקיים, מבושמים
וחמימים במגבת לחיקו. כך כעת גם אנחנו, מיד אחרי יום כיפור, אנו נקיים ומבושמים,
נאספים במגבת של האבא של כולנו, הלא היא הסוכה, ומרגישים מבורכים מאי פעם.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p><span style="text-decoration: none;"></span></o:p></span></u></b><br /></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">שבוע של אחדות ורעות</span></u></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">מי
שזוכה להכין את עצמו מבחינה פנימית אל החג, זוכה שאותו פרוד ורדיפת ממון, שאנו
חווים כל השנה, נעלמים להם בסוכות.<b> חג זה הוא חג של קירבה, אחדות וסולידריות
חברתית, ולכן <span style="color: black;">מונח ה"אושפיזין" הוא כה בסיסי
ומהותי.</span></b><span style="color: black;"> בעצם הישיבה בסוכה אנחנו מזמינים
בלב שלם ובכוונה אמיתית כל יהודי ויהודי להיכנס ולהתארח אצלנו. מי שמסתובב בחג
ברחובות הנכונים יכול לראות אנשים שעוברים ברוח חגיגית של אחווה מסוכה לסוכה,
מבקרים זה בסוכתו של זה ובכל ערב מתאספים, רוקדים וחוגגים בצוותא. מאחר וכל הסוכות
בעיקרן פשוטות ודומות זו לזו, היכולת "לנכר עיניים" בסוכה מפוארת כמעט
ואינו קיים, וכך במשך שבוע שלם מושגות תחושות השוויון והאחווה. מעבר לכך, <b>דפנות
הסוכה, העשויות בד דק, מרמזות לנו על כך שהמרחק בין האנשים קטן הרבה יותר
מבדר"כ, ובמקום ההסתגרות כמו בשאר ימות השנה מאחורי קירות בטון ודלתות פלדה,
אנחנו נגישים הרבה יותר אחד עבור השני בגשמיות וברוחניות כאחד.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></b></span></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">המחלה העיקרית של הדור שלנו, המאופיין אומנם בשפע חומרי גדול, אך יחד
עם זה גם בעצבות גדולה, היא הבדידות.</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">
אנשים יכולים להיות מוקפים כל היום בעשרות אנשים (כולל בני משפחה
"קרובים"), ובכל זאת להרגיש לאין להם נפש חיה אחת לפרוק בפניה את הלב
ולהיות הם עצמם בלי מסיכות ובלי הצורך לרצות ולמצוא חן. שורש הבעיה מגיע מתכונת
האנוכיות והדאגה העצמית המוגזמת תוך התעלמות ממצוקותיהם של הסובבים אותנו. מתוך
הכרות עם אופיינו, התורה באה וממש מצווה עלינו לחלוק את השפע שזכינו לו עם כל מי
שחפץ בכך, כולל עם הגר היתום והאלמנה שביום יום לא בהכרח קרואים על שולחננו. על כך
אמר הרמב"ם:<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>"מי שנועל דלתות
ביתו ואוכל ושותה עם בניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי הנפש - <u>אין זו
שמחת מצווה, אלא שמחת כירסו</u>".<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">השימוש
בארבעת המינים<span style="color: black;"> (לולב, אתרוג, הדס וערבה) גם כן עוזר לנו
להתחבר להבנות אלה. <b>כל אחד מהמינים מסמל סוג אחר של יהודי. כדי לקיים את </b></span><b>המצווה<span style="color: black;"> כל הארבעה צריכים לגעת זה בזה ולהיות מאוחדים באגודה אחת</span></b><span style="color: black;">. כשם שארבעת המינים מהווים מבחינת קיום המצווה יחידה אחת ולא
ניתן לקיים את המצווה ללא אחד מהם, כך גם כל השכבות המרכיבות את עם ישראל וכל סוגי
האנשים המצויים בו משלימים האחד את רעהו. לאתרוג יש טעם וריח. לפירות הדקל (שעליו
גדל הלולב) יש טעם אך אין להם ריח. ההדסים מפיקים ריח נעים, אך אין בהם טעם, ואילו
ענפי הערבה הם חסרי טעם וריח כאחד. עם ישראל מאגד בתוכו סוגי אנשים שונים - יש
העוסקים בתורה, יש העוסקים במעשים טובים, יש העוסקים בתורה ובמעשים טובים ויש,
לצערנו, כאלו שאינם מתפנים כלל לעיסוקים רוחניים. על פניו היינו מצפים שהתורה תגיד
שיש מקום רק לאותם אנשים עם "התכונות של האתרוג", אולם, למרבה הפלא
והיופי, היא אומרת <b>שלכולם יש מקום ושעם ישראל שלם ומושלם רק כשכולם קיימים
ובעיקר כשכולם מאוחדים</b>.<o:p></o:p></span></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">מעבר לכל זאת, <b>ארבעת המינים מזכירים לנו את התיקון האישי שעל כל
אחד כאדם פרטי ועל כולנו יחד כחברה לעבור – ההדס, שמזכירה במראה שלה עין, קוראת
לנו להיות בעלי עין טובה על הזולת ועל המציאות, הערבה, שדומה לפה, קוראת לנו לדבר
דיבורים טובים ולהימנע מלשון הרע ורכילות, הלולב בזקיפותו מזכיר לנו להיות זקופי
גב ואיתנים, אך יחד עם זאת לא בעלי גאווה, ולבסוף האתרוג, שבצורתו דומה ללב, קורה
לנו להיות בעלי לב טוב, אוהב, מבין ורחום</b></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p> </o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">שמחה<o:p></o:p></span></u></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">סוכות
מכונה ע"י חז"ל "זמן שמחתנו". <b><span style="color: black;">התורה
מציינת ומדגישה במיוחד שעלינו להיות בשמחה בחג זה ועלינו להשרות אווירת שמחה בליבם
של כל הסובבים אותנו</span></b><span style="color: black;">: "<b>וְשָׂמַחְתָּ
בְּחַגֶּךָ</b>. אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ,
וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ... <b>וְהָיִיתָ
אַךְ שָׂמֵחַ</b>" (דברים ט"ז). </span>הגאון מווילנה טען כי מדובר
במצווה הקשה ביותר בתורה, שכן לשמוח שבוע שלם מבלי להפסיק בכך (אך שמח = רק שמח)
זה דבר קשה מאוד (במיוחד לנו - יוצאי פולניה...). ניתן להבין כיצד אפשר לצוות
עלינו לעשות עשיות פיזיות כישיבה בסוכה וכנענוע ארבעת המינים בעת התפילה, אולם
עולה השאלה כיצד ניתן לצוות על בן אדם להיות בשמחה? כאן הגדולה של היהדות - <span style="color: black;">נצטווינו לקיים תורה ומצוות לא מתוך תחושת חוסר ברירה, אלא
מתוך רגש של אושר ושמחה.</span> חג סוכות מחייב אותנו להסתכל עמוק פנימה ולעשות
סדר בתוך ה"קישקע" כדי להגיע אל אותה שמחה.<span style="color: black;">
אם ניתנה לנו מצווה כה ברורה וחשובה משמע שבכוחנו לקיימה!<span style="mso-spacerun: yes;">
</span><o:p></o:p></span></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">הרבה אנשים מתבלבלים בין שמחה לבין "מצב רוח טוב"</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"> שבא לאחר בילוי מסעיר, אירוע משפחתי מיוחד או אפילו לאחר שקבוצת
הכדורגל האהובה עלינו זכתה באליפות. <b>שמחה אמיתית במובן הכי טהור של המילה היא
שמחה ש"אינה תלויה בדבר"</b>. היא אינה תלויה בהצלחה חיצונית כזו או
אחרת, אינה תלויה בכבוד שאנחנו מקבלים, בחופשה השנתית או במשכורת שמנה. שמחה
אמיתית קיימת אפילו כשנלקח מאתנו מה או מי שאנחנו אוהבים. הגעה אל שמחה כזו מחייבת
להרכין ראש בפני האמת האלוקית ולהבין שהכול בא ממנו ולפיכך הכול לטובה.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">כל עוד נדמה לאדם שגורלו נתון בידו, חסרה לו שמחת חיים, מאחר שתדיר
הוא חרד מפני הבאות. לעומתו,</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"> <b>אין גבול לשמחה של
אדם המאמין שהאלוקים הוא האדון על הבריאה, והוא המנווט את דרכו של כל אחד מברואיו
בהשגחה פרטית ומדויקת</b></span><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">. <b>היציאה החוצה אל מזג האוויר
הסתווי והלא יציב והישיבה במבנה ארעי שכל רוח חולפת יכולה למוטט אותו, מחדדים לנו
שאנחנו נתונים לחסדיו של הבורא</b> <b>ומזכירים לנו שאנחנו הבנים שלו</b> <b>ושעמנו
הוא כרת ברית עולם.</b> יש דבר משמח יותר מלדעת שמי שברא את העולם המופלא הזה ממש
אבל ממש רוצה בטובתנו (גם אם בעיניים הגשמיות שלנו לעיתים זה עלול להיראות
הפוך)?<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span style="mso-spacerun: yes;"> </span></span><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">בעיית כל הבעיות הינה שהאדם אינו מכיר את מקומו. גם אם יש לו שפע
כלכלי, משפחה בריאה וכל טוב, לא תמיד הוא שרוי בשמחה. <b>התחושה שלכל אחד יש מקום
ותפקיד ושאנחנו רצויים ואהובים כפי שאנחנו (עם כל החסרונות והפגמים) מביאים לשמחה
ולשלווה.</b> לכל אדם נגזר משמים תפקיד ייחודי ובלעדי המותאם אך ורק לו בהתאם
לשורש נשמתו. אין שני בני אדם שלהם תפקידים זהים. לאחד הוענקו ממרום כישרונות
שכליים ולכן תפקידו לעשות חיל בתורה. לעומתו, השני התברך בחוש עסקי מפותח, ועל כן
הוא ימצה את עצמו דווקא בעולם העשייה העסקית . <b>אם אכן האדם זוכה למלא את התפקיד
הייחודי שהוטל עליו אין לו צורך לקנא באף אחד ואין כל תועלת בחיקוי של הזולת.
חובתנו להוציא לפועל את הפוטנציאל שהקב"ה הועיד לכל אחד מאתנו</b>.</span><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">
על פי האמונה היהודית, מתוקף הקדושה המיוחדת של חג הסוכות ומתוקף השמחה, הפשטות
ותחושת ה"ביחד" שאנחנו חווים, מתבהר לנו יותר מה תפקידינו ומקומנו בעולם
ואנחנו נטענים במוטיבציה ובכוחות לשנה שלמה לממש אותם.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">בעומק
הדברים – השמחה מושגת ע"י הכרה ברורה במקום האמיתי שלנו והשלמה עם מי שאנחנו.
מהבחינה הזו לסכך הסוכה תפקיד רוחני עצום בתהליך כפרת העוונות והגדילה שאנחנו
אמורים לעבור. על פי ההלכה, הסכך עשוי, כאמור, מ"פסולת יקב וגורן",
כלומר מהפסולת הכי זניחה ובזויה. ביום כיפור התפללנו להסיר מעלינו את כל הפסולת
שקיימת בתוכנו, ואילו כאן באופן פלא לא רק שאנחנו משתמשים בפסולת (פסולת פיזית
כמשל לזו הרוחנית), אלא אף שמים אותה מעל הראש שלנו! ההסבר למעשה משונה זה פותח
לנו צוהר להבנות נפלאות על המשמעות העמוקה של "תשובה" – <b>תשובה אמיתית
אינה זניחת החטא והתעלמות מוחלטת מצדדים מסוימים באישיותנו (תהליך זה מתאים לתחילת
הדרך בלבד), אלא הבנה וקבלה של מי שאנחנו (עם כל החלקים הפחות יפים
ו"טהורים" שבנו), אולם לא על מנת שנשאר מי ומה שאנחנו, אלא על מנת שנמתק
את המר ונהפוך דווקא את החיסרון ליתרון.</b> בשפת הרחוב זה נקרא "להפוך את
הלימון ללימונדה" ובשפת הקבלה "להוציא את ניצוצות הקדושה הטמונים
ברע". דווקא בכל מה שפסלנו (לפסול זה מלשון פסולת) בעצמנו ובסובבים אותנו יש
פוטנציאל רוחני אדיר. האר"י ז"ל נהג לומר שהאדם יכול למצוא את התשובה
לשאלה מה הוא ייעודו בעולם דווקא באותן עשיות שקשות לו ובצדדים באישיותו שהוא היה
מעדיף להפטר מהם. אחרי שהתנקינו מעוונותינו ביום כיפור אנחנו יכולים לגשת ממקום
רגוע הרבה יותר ולבחון את עצמנו בעיניים אחרות עד שנגלה שאפילו בפסולת ניתן למצוא
זהב. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">בנוסף
לזאת, הסכך בא ללמד אותנו שיעור גדול מאוד על מציאות חיינו בסוכות בפרט ובמשך כל
השנה כולה בכלל. על פי ההלכה, כדי<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>שהסכך
יהיה כשר הוא חייב ליצור חציצה בניינו לבין האור, כלומר שהחלקים המוצלים יגדלו על
אלה החשופים לשמש. בשפת הקבלה "אור" פרושו "תענוג" והרמז בדבר
הוא שכמו שהסכך בסוכה יותר מכסה מאשר מגלה, כך גם בחיים, אנו צריכים ליצור חציצה
בניינו לבין האור על מנת שהוא חלילה לא ישרוף אותנו ונשכיל לקבל אותו בכלים
הנכונים והאפשריים לנו. אם ניקח מהעולם את כל מה שעושה לנו טוב (נשים/גברים, אוכל,
כסף, בילוים, וכו') בלי להתנגד ליצרים שישנם בתוכנו ובלי גבול - דווקא נסבול מאותו
עודף שפע וכל אור שיכנס לחיינו מבלי שנעשה עליו סכך רק יחשיך את מציאות חיינו. כל
המצוות כולן, וודאי מצוות חג הסוכות, באות ללמד אותנו שעל מנת לזכות בשמחה באמת
וליהנות מהעולם הזה יש לקחת ממנו את הטוב שלו אך ורק בגבולות הנכונים, הבריאים
והמידתיים.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">בהערת אגב - עשרת ימי התשובה ויום הכיפורים מאחורינו. כפרטים וכחברה
עברנו תהליך של זיכוך וניקוי וכעת אנו חדשים ומוכנים מבחינה רוחנית לשנה חדשה. הרב
שלמה קרליבך נהג להמשיל מצב מיוחד זה לאדם שקנה, למשל, חולצה חדשה. מה הכי מכאיב
לאותו האדם? הכתם הראשון כמובן. הוא ינהג בזהירות וינסה שבעתיים לשים לב לא
להכתימה בטעות. מטבע הדברים הכתם השני כבר פחות מפריע... כך גם בעת המיוחדת בה אנו
נמצאים – אנחנו מוכחים לשמור על הנקיות הזאת ולעשות כל מאמץ להימנע מדיבורים לא
טובים וממחשבות לא טובות עלינו ועל הסובבים אותנו. דווקא עכשיו לפני שהלב יאטם ותבוא
האדישות מהכתם השני...<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: center;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">שנזכה כולנו לחוות את
האור המיוחד של סוכות ושתהיה לנו שנה של אמונה, אחדות ושמחה אמיתיים,<o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: center;">
<b><span lang="HE" style="color: #00b050; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">מקווה לראות את כולכם
בשיעור המיוחד בסוכתי ברמת השרון ב-18/10.<o:p></o:p></span></b></div>
<div style="text-align: right;">
<b><span dir="RTL" lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">חג
שמח, ניר אביעד </span></b></div>
</div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-13420248508850173222016-09-07T22:20:00.002+03:002016-09-07T22:20:47.927+03:00חודש אלול - טיפול 10,000 ללב<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span style="color: red;">הזמנה לשיעור</span></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">חודש אלול זה עתה נכנס. הלב קצת יותר
פתוח וקול בתוכנו קורה לנו לבוא ולהתקרב.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">זהו הזמן האידיאלי לפנות קצת זמן לעצמך,
קצת זמן לנשמה.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">סדרת השיעורים בהנחיית ניר אביעד על פרשות
השבוע והמועדים נפתחה בהצלחה, ונשמח לראות גם אותך עימנו בבועת הזמן השבועית הזו המוקדשת
ללימוד, חשיבה והתבוננות.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">המפגשים מתקיימים ברחוב השרף 9 רמת השרון
בימי חמישי.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">המפגש הקרוב - יום חמישי ה-8/9/16
(ערב פרשת "שופטים").</span></b></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">כל שיעור עומד בפני עצמו וניתן להצטרף בכל
עת. השיעורים עוסקים בנושאים שונים מאשר המאמרים.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">התכנסות בשעה 20:45, התחלה בדיוק בשעה
21:00 וסיום ב-22:30.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">כל מי שחפץ למלא ליבו באור הנהדר ששולחים
לנו פרשות השבוע ומועדי השנה, ללמוד ולהעמיק ביחד באווירה פתוחה ומקבלת ולהתחזק בתובנות
להעצמת היום-יום שלנו מוזמן בשמחה.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בשיעורים נפגש עם אוצרות רוחניים יקרים
ומגוונים - החל ממדרשי חז"ל והפרשנים הקלאסיים, דרך מאמרי חסידות שונים ועד לשירי
שלום חנוך, אביתר בנאי ונעמי שמר</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">מיועד לגברים ונשים. כניסה ללא עלות. חניה
צמודה.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">(לבקשת השכנים, ומפאת כמות המשתתפים הגדולה
- נא לא לחנות ממש מול הכניסה).</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">מוזמנים בשמחה!!</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"></span> </div>
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><b><u><div align="CENTER" dir="LTR">
חודש אלול – טיפול 10,000 ללב</div>
</u><div align="CENTER" dir="LTR">
<span style="font-size: small;"><span lang="HE"></span></span><br /></div>
<span style="font-size: small;"><div align="RIGHT" dir="RTL">
לוח השנה היהודי מהווה עבורנו סדנא מתמשכת במודעות ובהתפתחות. כל חג, מועד ושבת הינם צינור מיוחד לשפע רוחני ספציפי שנחוץ לנו להתפתחות ולקיום שלנו באותה השנה.</div>
</span></b></span><b><span style="font-size: small;"></span><div align="RIGHT" dir="RTL">
<span style="font-family: Times New Roman (Hebrew); font-size: small;"><span style="font-family: Times New Roman (Hebrew); font-size: small;"> </span></span><span style="font-size: small;">עלינו לפתוח מקלטים ולהתחבר לתדר המיוחד של הזמן.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span style="font-size: small;">
</span></div>
<span style="font-size: small;"><div align="RIGHT" dir="RTL">
השבוע נכנסו אל חודש אלול ויצאנו למסע רוחני, עמוק ומרתק שיימשך לאורך כל החודש המיוחד הזה (המכונה גם "חודש הסליחות והרחמים"), דרך ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום כיפור, חג סוכות ולבסוף נקנח בשמחת תורה. לכל אחד מהאירועים האלה צינור מאוד ספציפי של שפע שיורד אלינו משמיים</div>
</span><div align="RIGHT" dir="RTL">
<span style="font-family: Times New Roman (Hebrew); font-size: small;"><span style="font-family: Times New Roman (Hebrew); font-size: small;">,</span></span><span style="font-size: small;"> ושאמור להזין אותנו באנרגיה טובה וחיובית למשך כל השנה שתבוא עלינו בע"ה לטובה ולברכה. </span></div>
</b><div align="RIGHT" dir="RTL">
<span style="font-size: small;">היהדות קוראת לנו לשים ליבנו אל המשמעות של כל מועד ומועד ולהכין קרקע פורייה לקלוט את השפע הספציפי של אותו זמן. מי שישכיל לעשות כן ויהיה מספיק ער ורגיש לדברים, יחווה את אותה אקטואליה אמיתית, שבאמת משפיעה עלינו ושחוויה מתחת לאקטואליה השקרית והחולפת, והימים לא יחלפו עבורו כמו עוד סתם ימי חול רגילים</span><span style="font-family: Arial; font-size: small;"><span style="font-family: Arial; font-size: small;"><span lang="EN">.</span></span></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span style="font-family: Arial; font-size: small;"><span style="font-family: Arial; font-size: small;">
</span></span><span style="font-size: small;"><span lang="HE"></span></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span style="font-size: small;"><span lang="HE">על מנת להבין טוב יותר את המשמעות הרוחנית של החודש הזה יש לחזור 3,300 שנה אחורה. לאחר שב- יז' בתמוז ירד משה רבנו מהר סיני עם לוחות הברית הראשונים, ראה את עגל הזהב וניפץ את הלוחות בכעס, בתאריך א' באלול הוא עלה שוב אל ההר וירד לאחר 40 ימים נוספים עם הלוחות השניים ביום שעתיד להפוך ליום הכיפורים. <b>כמו משה ובני ישראל בימים ההם, כך גם אנחנו פתחנו השבוע במסע בן 40 ימים של היטהרות פנימית עד ליום הכיפורים – הקדוש מכל הימים בשנה.</b> בתווך, בראש השנה יעמוד כל אדם למשפט על מעשיו. ביום זה יקבע האם הוא יזכה לסיים שנה זו בחיים או חס וחלילה לא, האם תהיה פרנסתו ברווח ובכבוד או שבדוחק ובביזוי, האם יהיה בריא או חולה, האם יזכה לנחת ממשפחתו או שיסבול מקשיים שונים וכו' וכו'. כל אלה ועוד נושאים רבים ומגוונים בעלי חשיבות עליונה נקבעים בראש השנה. <b>ימי אלול, אם כך, הם ימי ההכנה שלנו אל המשפט הגדול שמחכה לכל אחד בעוד כחודש בראש השנה. אילו היינו מועמדים למשפט, שתאריכו כבר ידוע מראש, בבית משפט רגיל, ובמשפט זה עתיד היה להיקבע עתידנו הכלכלי, הבריאותי, המשפחתי ואף הקיומי, ודאי היינו מקדישים זמן רב למחשבה על השאלות כיצד עלינו להגיע אל אותו המשפט, מהם הנימוקים אותם נטען והאם לדעתנו יש עוד משהו שניתן לעשות כדי להטות את הכף לטובתנו.</b></span></span></div>
<span style="font-size: small;"></span><div align="RIGHT" dir="RTL">
<span style="font-family: Times New Roman (Hebrew); font-size: small;"><span style="font-family: Times New Roman (Hebrew); font-size: small;"> </span></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span style="font-family: Times New Roman (Hebrew); font-size: small;"><span style="font-family: Times New Roman (Hebrew); font-size: small;">
</span></span><span style="font-size: small;"></span></div>
<span style="font-size: small;"><div align="RIGHT" dir="RTL">
חודש אלול נשלח אלינו במתנה והוא נותן לנו הזדמנות לפתוח בתהליך של התבוננות פנימית עדינה, בבחינה מחודשת של מטרת החיים ובהתקרבות יומיומית אל עצמינו, יקירינו, וכמובן שאל הקב"ה. זהו הזמן האידיאלי לבחינת תכלית החיים, להבדיל מהזרימה האקראית שכולנו מכירים תוך צבירת ממון ורדיפה אחר כבוד. <b>אלול הוא הזמן בו אנו עוצרים, לוקחים צעד אחד לאחור ומתבוננים. אנו בוחנים את עצמנו במבט אובייקטיבי וביקורתי ומסוגלים יותר מבכל חודש אחד לראות את עצמינו בעיניים "נקיות", לקבל החלטות על שינוי משמעותי בחיים ואף לזכות לעזרה גדולה יותר מהרגיל משמיים.</b></div>
</span><div align="RIGHT" dir="RTL">
<span style="font-family: Times New Roman (Hebrew); font-size: small;"><span style="font-family: Times New Roman (Hebrew); font-size: small;"> </span></span><b><span style="font-size: small;">בכוחו של שינוי אמיתי מצדנו בחודש זה במחשבות, ברגשות ובהרגלים שלנו לשכתב מחדש את גיליון ההרשעות/זכויות שלנו לקראת ראש השנה ולהפך את גזר הדין של השנה הבאה ממר למתוק</span><span style="font-family: Times New Roman (Hebrew); font-size: small;"><span style="font-family: Times New Roman (Hebrew); font-size: small;">!! </span></span></b></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<b><span style="font-family: Times New Roman (Hebrew); font-size: small;"><span style="font-family: Times New Roman (Hebrew); font-size: small;">
</span></span></b><span style="font-family: Times New Roman (Hebrew); font-size: small;"><span style="font-family: Times New Roman (Hebrew); font-size: small;"></span></span><span style="font-size: small;"></span></div>
<span style="font-size: small;"><div align="RIGHT" dir="RTL">
על מנת להצליח במשימה הזו עלינו בראש ובראשונה להתעורר משנתינו הרוחנית. אחד המשפטים היפים ביותר מתפילת ה"סליחות", הנאמרת בחודש זה, מדבר בדיוק על נקודה זו: "<b>בֶּן אָדָם - מַה לְּךָ נִרְדָּם?! קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים!! שְׁפֹךְ שִׂיחָה, דְּרֹשׁ סְלִיחָה, מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים. רְחַץ וּטְהַר וְאַל תְּאַחַר בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים. וּמְהֵרָה רוּץ לְעֶזְרָה לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים</b></div>
</span><div align="RIGHT" dir="RTL">
<b><span style="font-family: Arial; font-size: small;"><span style="font-family: Arial; font-size: small;"><span lang="EN">".</span></span></span></b><span style="font-size: small;"><span lang="HE"></span></span></div>
<span style="font-size: small;"><div align="RIGHT" dir="RTL">
נכון, עבור רובינו זהו לא אלול הראשון שבו שמענו על הרעיון הזה שניתן לעשות תשובה ולהשתנות. כבר עברו עלינו אי אלו "אלולים" קודמים בהם רצינו, אבל לא הצלחנו להפסיק לעשן, להפסיק לכעוס, להתחיל לפרגן במקום לרכל ולקנא וכו' וכו'. אז מה יהיה שונה הפעם? איך לא ניפול לייאוש הזה ש"ככה אני ואין מה לעשות!!"? <u>התשובה היא פשוטה: אמונה</u>. אמונה ש"אם קלקלת אתה יכול גם לתקן". אמונה ש</div>
</span><div align="RIGHT" dir="RTL">
<span style="font-family: Times New Roman (Hebrew);">"</span><span style="font-size: small;">הבורא מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית", והרי אם הבריאה מתחדשת בכל רגע אז גם אני יכול להשתנות!</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span style="font-size: small;">
</span><span style="font-size: small;"><span lang="HE"></span></span></div>
<span style="font-size: small;"><div align="RIGHT" dir="RTL">
כדאי לזכור שעצת היצר הרע והנטייה שלנו היא להחליט על שינויים בומבסטיים ועל מהפכות גדולות, ולכן כל שבירה קטנה מוציאה לנו את האוויר מהריאות ואנחנו זונחים הכל. החוכמה היא לקחת החלטה על שינוי קטן מסוים וממוקד, ובו לדבוק במסירות נפש ובכל הכוח. עם הנקודה הטובה הזו לבוא בראש השנה אל הקב"ה ולהגיד לו בראש מושפל שאומנם אנו חסרי יכולת אל מול התאוות והיצרים, אך אותו מאמץ שעשינו הוא אמיתי וכן והוא עדות לעובדה שאנו מלאי אהבה כלפיו ורצון להתקרב אליו.</div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
</div>
<div align="RIGHT" dir="RTL">
מה המשמעות של עשיית התשובה שאנחנו נדרשים לה בחודש אלול? כדי לתפוס זאת טוב יותר יש להבין קודם לכן את הפרוש של המילה "תשובה". <b>במובן העמוק ביותר תשובה משמעותה לשוב + ה', כלומר לשוב אל הקב"ה.</b> על פי האמונה היהודית, בכל אחד ואחד מאתנו שוכנת נשמה קדושה המכונה "חלק אלוקה ממעלה", כלומר חלק קטן מתוך אלוקים הגדול בכבודו ובעצמו. אנחנו נושאים בתוכנו בתוך הגוף הסופי הזה משהו מתוך האינסוף. <b>כאשר אנחנו נדרשים לעשות תשובה אנחנו בעצם נדרשים לשוב אל אותו חלק אלוקי אשר תמיד</b></div>
</span><div align="RIGHT" dir="RTL">
<b><span style="font-family: Times New Roman (Hebrew); font-size: small;"><span style="font-family: Times New Roman (Hebrew); font-size: small;">,</span></span><span style="font-size: small;"> אבל תמיד יודע להיות נעים, סבלני, רגוע, ותרן, חיובי, ובקיצור – טוב ללא סייגים.</span></b><span style="font-size: small;"> הפוטנציאל שלנו להגיע אל אותו חלק פנימי, עמוק ומתוק קיים בנו כל השנה, שכן הוא באופן קבוע חלק מאתנו, אולם בחודש אלול אנחנו מקבלים תוספת כוח מלמעלה ("סייעתא דשמיא") כדי שנתעורר ונממש את הפוטנציאל שטמון בנו להיות טובים ולעשות טוב</span><span style="font-family: Arial; font-size: small;"><span style="font-family: Arial; font-size: small;"><span lang="EN">.</span></span></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span style="font-family: Arial; font-size: small;"><span style="font-family: Arial; font-size: small;">
</span></span><span style="font-size: small;"><span lang="HE"></span></span></div>
<span style="font-size: small;"><div align="RIGHT" dir="RTL">
בספרי הקדוש נכתב כי אדם שעשה תשובה, כלומר הודה בטעותו, הביע חרטה כנה ואמיתית וקיבל על עצמו לעשות שינוי מעשי בהתנהגות, הרי מעשיו הרעים נמחקים לו כליל ואף עוונותיו נהפכים לו לזכויות. מדובר בחוק רוחני נפלא, אשר לצערנו בלתי ניתן לשכפול בעולם הגשמי. בעולם הזה אם אדם עובר ברמזור אדום ומצלמה בצומת תופסת אותו, בקשת הסליחה של אותו נהג לא תעזור והוא בכל זאת יקבל קנס וזימון למשפט. להבדיל מכך, בכל הנוגע לעבירות הרוחניות שלנו, למרות שהמצלמות מלמעלה קולטות כל עבירה וכל זיוף שלנו, אם נעשה תשובה אמיתית, כפי שתואר (וידוי – חרטה – החלטה על שינוי), אזי כל הסעיפים ימחקו מגיליון ההרשעות שלנו ונישאר זכים וטהורים לחלוטין. על כך אמר שלמה המלך בספר "משלי": "מודה ועוזב – ירוחם"</div>
</span><div align="RIGHT" dir="RTL">
<b><span style="font-size: small;"><span lang="HE"></span></span></b><br /></div>
<b><span style="font-size: small;"><div align="RIGHT" dir="RTL">
נכון שעשיית תשובה דורשת כובד ראש ורצינות, אולם אין פרוש הדבר שקיעה בייסורים והלקאה עצמית בעבור כל החטאים שעשינו השנה.</div>
</span></b><span style="font-size: small;"><div align="RIGHT" dir="RTL">
משום מה עבור רבים חודש אלול הופך להיות חודש מכביד ומאיים ונראה כי אנחנו מפספסים משהו יסודי בדרך להתקרב אל הבורא. קרבת ה' בימים הללו מתורגמת בתודעתנו כמסע צלב עצמי לגילוי המומים והחסרונות מהם התעלמנו במשך כל השנה. חודש הרחמים והסליחות נצרב בתודעתנו כחודש העונשים והתוכחות, הנשימה נעשית כבדה ואנו מבקשים "לעבור בשלום" את כובד הימים שנחתו עלינו (ראשי תיבות של אלול לפי שיטה זו: "אוי לי ואבוי לי"). האמת היא שעלינו להבין שאכן יש מקום לבחינה עצמית (כפי שנכתב קודם לכן), אולם הימים הקרובים, ימי רחמים וסליחות הם, ימי אהבה ומחילה<b>. בישעיהו נכתב "כי בשמחה תצאו", כלומר היציאה מעבדות לחרות, מדפוסים רגשיים מעיקים לרוגע ושלווה ומכניעה לתאוות אל שליטה ביצר הרע, נעשית אך ורק אם נהייה בשמחה.</b></div>
</span><div align="RIGHT" dir="RTL">
<span style="font-family: Times New Roman (Hebrew); font-size: small;"><span style="font-family: Times New Roman (Hebrew); font-size: small;"> </span></span><b><span style="font-size: small;">זה נכון שאנחנו לא מושלמים וזה נכון שיש לנו עוד הרבה מה לעשות ובמה להשתפר, ובכל זאת - לפחות אנחנו יודעים את זה! אנחנו רוצים להתקרב, לעשות טוב ולצאת ממעגל ההבל והריק הכללי. היש דבר משמח מזה?</span></b></div>
<div align="RIGHT" dir="RTL">
<strong></strong><span style="font-size: small;"> </span></div>
<span style="font-size: small;"><div align="RIGHT" dir="RTL">
ומעל כל זאת, חשוב שנזכור </div>
</span><div align="RIGHT" dir="RTL">
<span style="font-family: Arial; font-size: small;"><span style="font-family: Arial; font-size: small;"><span lang="EN">–</span></span></span><span style="font-size: small;"><span lang="HE"> בבסיס שלנו כולנו טובים, כולנו צדיקים, כולנו בנים של המלך. נכון שיש דברים שדורשים שינוי ותיקון, אבל הם ה"אישיות השיקרית" שנדבקה אלינו. ה"אישיות האמיתית" שלנו מתוקה מדבש וכל עצבות דווקא מרחיקה אותנו ממנה.</span></span><span style="font-size: small;"><span lang="HE"></span></span></div>
<span style="font-size: small;"><div align="RIGHT" dir="RTL">
"דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" אומר הנביא ישעיהו. ואכן, <b>הסיטואציה הרוחנית, שמתרחשת בחודש אלול, מומשלת למלך מכובד ונשגב, אשר כל השנה ספון בארמונו וכמעט ואינו נגיש לאיש, מלבד למקורבים לו ביותר, אולם בחודש אחד בשנה, הלא הוא חודש אלול, יוצא אותו המלך מארמונו אל השדה הפתוח והוא קרוב אל נתיניו יותר מאי פעם.</b></div>
</span><div align="RIGHT" dir="RTL">
<span style="font-family: Times New Roman (Hebrew); font-size: small;"><span style="font-family: Times New Roman (Hebrew); font-size: small;"> </span></span><span style="font-size: small;"></span></div>
<span style="font-size: small;"><div align="RIGHT" dir="RTL">
האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, הוסיף ואמר: "מקבל הוא את כולם בסבר פנים יפות ומראה להם פנים שוחקות". ממצב בו כמעט ולא ניתן לפגוש אותו, הופך המלך לנגיש לכל דורש. הנמשל הוא כמובן שהמלך הוא מלך מלכי המלכים, אשר באלול קורה לנו לגשת אליו בדיוק כמו שאנחנו מבלי לפחד ולזכות בברכתו ובמאור פניו. התיאור על הפנים השוחקות הוא עדות לכך שלא רק שאנחנו רצויים בעיניו, אלא שהוא ממש מחכה לשובנו בקוצר רוח ומלא בשמחה ללא קץ בראותו אותנו מתקרבים אליו/אל עצמינו שוב. </div>
</span><div align="RIGHT" dir="RTL">
<b><span style="font-size: small;"></span></b><br /></div>
<b><span style="font-size: small;"><div align="RIGHT" dir="RTL">
מזלו של חודש אלול הוא בתולה.</div>
</span></b><span style="font-size: small;"><div align="RIGHT" dir="RTL">
רמז לדבר אנו מוצאים בכינוי "חודש הרחמים" הנגזר מהמילה רחם. הרחם הנשית (בתולה היא סמל הנשיות) הוא המקום החם, המגן והמאפשר בו העובר גדל עד שהוא מוכן לצאת אל העולם. כך גם <b>חודש אלול מהווה מעין רחם גדול עבור כולנו בו אנו יכולים וצריכים לצמוח.</b> בנוסף, הבתולה מייצגת את כוח הבתוליות בנפש, את יכולת ההתחדשות האינסופית המפעמת בנשמת כל אדם. מאידך, הצד השלילי של הבתולה הוא זה שמעביר ביקורת על כל הסביבה, חוץ מאשר על עצמו כמובן ("משנכנס אלול מרבים בביקורת..."). התיקון לדבר הוא להתמקד בטוב של הזולת, ובמקביל לראות את החסרונות רק של עצמי. </div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<b></b></div>
<b><div align="RIGHT" dir="RTL">
שמו של חודש אלול נקבע ע"י חכמי ישראל כראשי התיבות</div>
</b><div align="RIGHT" dir="RTL">
של הפסוק המפורסם מספר "שיר השירים" (העוסק כולו בקשר האהבה בין הקב"ה ועם ישראל): <b>"אני לדודי ודודי לי"</b>. פסוק קצר זה מגלה לנו סודות נפלאים ביחס לחודש אלול. העבודה הרוחנית שלנו, אם כך, בחודש זה מגולמת בצמד המילים הראשונות – "אני לדודי", כלומר תפקידנו להתקרב אל הקב"ה ע"י עשייה אקטיבית של תשובה ושיבה אל מקורותינו. בזכות המאמצים שלנו ובזכות העובדה שהחודש זה אפשרי יותר מאשר בכל שאר השנה, מגיע חלקו השני של המשפט – "ודודי לי", אשר מבטא את הצפוי לנו בחודש תשרי, עת הקב"ה עתיד להשפיע עלינו מלמעלה את השפע של השנה כולה. התנועה הראשונית שלנו כלפיו באלול לא משאירה אותו אדיש והוא מחזיר לנו שפע כפול ומכופל בתשרי בהתאם לכנות כוונותינו.</div>
</span><div align="RIGHT" dir="RTL">
<span style="font-size: small;"><span lang="HE"></span></span><br /></div>
<span style="font-size: small;"><div align="RIGHT" dir="RTL">
לסיום – נקנח בסיפור מתוק שנהג לספר רבי שלמה קרליבך על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, אשר כונה "סנגורם של ישראל", על שום יכולתו תמיד לשפוט לכף זכות כל יהודי ולראות את הטוב שחבוי בו (גם אם הטוב מסתתר עמוק עמוק בפנים):</div>
<div align="RIGHT" dir="RTL">
במהלך אלול בלילה הראשון של סליחות הלכו ר' לוי יצחק והגבאי שלו לבית הכנסת. פתאום הם שמעו קולות עזים במיוחד מאחד הבתים בעיירה. הם התקרבו לשמוע את המתרחש והבינו שמדובר בכנס השנתי של כל הגנבים והשודדים של ברדיצ'ב. הם הטו אוזן ושמעו שכל אחד מהגנבים מתפאר ומספר לכולם כמה הוא הצליח לגנוב ולרמות השנה. ר' לוי יצחק נאנח אנחה גדולה מעומק הלב, התחיל לרוץ לבית הכנסת ושם פתח את ארון הקודש בבכי ואמר: "ריבונו של עולם, אני כל כך מתבייש! אפילו הגנבים כבר מתוודים יחד על החטאים שלהם, ואילו אני כל כך רחוק ממך ועדיין מחזיק בעבירות שלי..."</div>
</span><div align="RIGHT" dir="RTL">
<b><span style="font-size: small;"><span lang="HE"></span></span></b><br /></div>
<b><span style="font-size: small;"><div align="CENTER" dir="RTL">
בואו נעשה שימוש נכון בהזדמנות שמעניק לנו חודש אלול ונתקדם לעבר חיים אמיתיים ומשמעותיים יותר.</div>
חודש טוב, ניר אביעד </span></b><span style="font-size: small;"></span><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><o:p></o:p></span> </div>
</div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-49791723151622768892016-08-24T00:19:00.000+03:002016-08-24T00:19:07.089+03:00פרשת "עקב" - לא על הלחם לבדו יחיה האדם<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">נפתחה בהצלחה סדרת השיעורים החדשה
בהנחיית ניר אביעד העוסקת בהתבוננות פנימית בפרשות השבוע והחגים ובדרך שלהם להאיר
את מציאות חיינו כאן ועכשיו.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">המפגשים מתקיימים ברחוב השרף 9 רמת
השרון בימי חמישי.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><br />
<b><span style="color: red;">מפגש הבא ביום חמישי הקרוב ה-25/8/16</span> (ערב פרשת
"עקב").</b><br />
<b>כל שיעור עומד בפני עצמו וניתן להצטרף בכל עת. השיעורים עוסקים בנושאים שונים
מאשר המאמרים.</b><br />
<b>סיום משוער של הסדרה בע"ה בפרשת "בראשית".</b><br />
<b><span style="color: red;">התכנסות בשעה 20:45, התחלה בדיוק בשעה 21:00 וסיום
בשעה 22:20.</span></b><br />
<br />
<b>כל מי שחפץ למלא ליבו באור הנהדר ששולחים לנו פרשות השבוע ומועדי השנה, ללמוד
ולהעמיק ביחד באווירה פתוחה ומקבלת ולהתחזק בתובנות להעצמת היום-יום שלנו מוזמן
בשמחה.</b><br />
<b>בשיעורים נפגש עם אוצרות רוחניים יקרים ומגוונים - החל ממדרשי חז"ל
והפרשנים הקלאסיים, דרך מאמרי חסידות שונים ועד לשירי שלום חנוך, אביתר בנאי ונעמי
שמר.</b><br />
<br />
<b>מיועד לגברים ונשים. כניסה ללא עלות. חניה צמודה (לבקשת השכנים, ומפאת כמות
המשתתפים הגדולה, נא לא לחנות ממש מול הכניסה)</b>.<br />
<b>מוזמנים בשמחה!!</b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">פרשת עקב</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">בפרשה
הנוכחית ממשיך משה רבנו לנאום בפני בני ישראל רגע לפני כניסתם לארץ ולהנחותם ביחס
לצפוי להם בתקופה שלאחר מסע הנדודים הארוך במדבר. הנאום, שנמשך לאורך כל ספר
דברים, הינו סיכום של המאורעות שאירעו להם עד כה מאז היותם עבדים במצרים והכנה
רוחנית לצפוי לבוא. משה ידע שלפני שהעם מתחיל תהליך חדש עליו לעצור ולבחון את שארע
לו עד לנקודה זו בזמן. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">גם
לנו</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"> <b>מומלץ לעשות מידי פעם "פסק זמן" משצף חיינו
הגועשים, להתבונן על דרכינו ומעשינו, לחשוב על מטרותינו ולבחון האם אנו צועדים
בנתיבים הנכונים והראויים. פעולה זו נקראת בפשטות - "חזרה בתשובה".</b>
למונח הזה יש לצערי יחסי ציבור לא תמיד חיוביים והוא מתקשר לדברים שלא בהכרח
מובנים ומקובלים על כולם. בפועל, אותה עצירה לטובת בחינת הדרך, התחזקות ברצון
לעשות טוב ותיקון הדרוש תיקון זוהי בדיוק אותה חזרה בתשובה עליה דיבר משה עם בני
ישראל בספר דברים ואותה חזרה בתשובה שאנו נדרשים לה כל יום מחדש. חודש אלול
ולאחריו חגי תשרי ממתינים לנו מעבר לאופק ואדם נבון יתחיל כבר עכשיו באותה מלאכת
ברור פנימית כה חשובה ונדרשת.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">בפרשת
"עֵקֶב" משה שוזר מספר רעיונות ולקחים נפלאים שיכולים וצריכים לשמש את
כולנו גם כאן ועכשיו במציאות חיינו הנוכחית:<o:p></o:p></span></div>
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">אז
מי בעצם מנהל פה את ההצגה?<o:p></o:p></span></u></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">אחת
הבקשות וההנחיות של משה לעם לפני הכניסה לא"י הייתה להיזהר מתכונת הגאווה
שעלולה להתפתח אצלם דווקא כשהם ייצאו מתחום השגחתו הניסית והברורה של הקב"ה,
כפי שהיה בזמן המדבר.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"> בשנות הנדודים ליוו את העם עמוד ענן
ועמוד אש, שפע של מזון ניתן להם ללא מאמץ מהשמיים ובאר ניידת ליוותה אותם לכל
מקום. כמו כן מתואר שנעליהם לא נשחקו ובגדיהם גדלו עימם. במציאות כזו ברור היה לכל
כי הקב"ה נוכח, מגן ומספק להם את כל הצרכים. עם הכניסה לארץ, כאשר כביכול
הקב"ה "לקח צעד אחד אחורה" ונתן להם את האפשרות לפעול בעצמם עבור
עתידם, וכשעליהם היה להילחם באויביהם ולפתח חיי מסחר ושלטון בכוחות עצמם על מנת
לשרוד ולהתפתח, דווקא אז<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>היה עליהם לזכור
כי גם כעת הקב"ה הוא זה ש"מושך בחוטים" וכי חסדיו הם אלה שמאפשרים
להם את כל אלה (<u><span style="color: black;">"וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא
הנותן לך כוח לעשות ..."</span></u>). משה, שהכיר היטב את צאן מרעיתו, ידע כי
במידה והעם אכן יצליח לכבוש את הארץ ולהשתקע בה, בנקל הוא ישכח את כל הניסים שראה,
אמונתו בוודאות קיומו של בורא העולם תתערער ובמקביל תגדל תחושת הגאווה והאשליה כי
בכוחם בלבד לפעול ולהצליח <span style="color: black;">(<u>"ואמרת בלבבך כוחי
ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה"</u>), שכן הגאווה וכוח ההרגל<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>יכולים להשכיח מאתנו גם את הדברים המופלאים
ביותר שרק אתמול הרטיטו את ליבינו. הזהרתו זו של משה באה מיד לאחר שהוא תיאר
בפניהם את העושר והשפע שממתינים להם בא"י ("כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ
טובה…ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש") ושעלולים היו
לבלבל את חושיהם ושיקול דעתם. </span><b><o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">ככלל, ביהדות ישנו מתח
תמידי בין האמונה הברורה והמוחלטת שיש בורא ששולט בעולם ושאחראי על כל המתרחש בו,
לבין הקריאה לכל אדם לעשות את מירב המאמצים בכוחות עצמו כדי להתקדם ולקדם את
המציאות האישית והכללית.</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"> מצד אחד אנחנו נדרשים
להשתדלות אישית כדי להשיג את שאנו רוצים – כדברי הלל הזקן: "אם אין אני לי מי
לי?...",<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>ומהצד השני אנחנו סומכים על
הקב"ה שישלים את חסרונותינו מתוך ההבנה שללא עזרתו איננו שווים כלום – כהמשך
דבריו של הלל הזקן: "... וכשאני לעצמי מה אני?!" (כלומר, אם רק אני
בתמונה אז היא בהכרח חלקית, וזאת משום שכוחנו לבד הוא דל ומוגבל)</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">לצורת המחשבה הזו אופני ביטוי רבים.
אדם שפותח עסק מצליח יכול בקלות ליפול לתחושת הגאווה והדמיון שבזכות כישרונותיו,
תחבולותיו<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>והחוש העסקי המפותח שלו הוא
הגיע להיכן שהגיע. דוגמא נוספת היא לפרופסור מחונן שממציא תרופה או פיתוח טכנולוגי
אחר שמשנה את העולם. אותו מדען בנקל עלול לשגות במחשבה שהודות לשכלו המפולפל
ולכושר התמדתו ותושייתו הוא השיג את אשר השיג. דבריו של משה רבנו אומנם כוונו
לאותו דור שנכנס לארץ לפני למעלה מ-3000 שנה, אולם הם רלוונטיים גם לאותו
ביזנס-מן, לאותו פרופסור, ובעצם אל כולנו. <b>ברוך השם אין אדם שלא ניחן בכישרונות
כאלה ואחרים ושרואה הצלחה כזו או אחרת במעשיו. ראייה נכונה, אמיתית ויהודית על
המציאות תהיה לזכור שאותן יכולות הן בגדר מתנה שקיבלנו מהקב"ה (ושעלולה
להילקח מאתנו) וכי עלינו לעמול ולהוציאה מהכוח אל הפועל.</b> אחת הבעיות של הדור
שלנו היא שאנחנו סוגדים למצליחנים ומעלים על נס אוליגרכים/ כדורגלנים/ דוגמניות/
שחקנים וכו'. אותה הערצה לכל מי שכביכול הגשים את החלום והצליח בזכות כישוריו רק
מרחיקה אותנו (ובטח את אותו מושא הערצה) מההבנה הפשוטה והכה בסיסית הזו שאת
ה"חיל הזה" לא עשו רק "כוחנו ועוצם ידינו", אלא שיש שותף בכיר
ועיקרי לכל מעשה ולכל הצלחה/כישלון שלנו ושהוא זה שנתן לנו את הבינה, התחכום
והכישרון שהביאו להישג. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">מסופר על איש עסקים אחד שמיהר מאוד לפגישה
חשובה בת"א ולאחר עשרים וחמש דקות של חיפוש חניה מתסכל הוא הרים עיניים אל
השמיים ואמר: "אם תעזור לי למצוא עכשיו חניה אני אתחיל להאמין בך". כמו
שהוא סיים את המשפט ממש לפניו יצא רכב והוא נכנס שמח וטוב לבב אל החניה יקרת
המציאות לא לפני שהוא הפטיר למעלה: "אתה יודע מה, עזוב אותך, הפעם הסתדרתי
בעצמי...". האמת הפשוטה של החיים היא שמי שירצה להתעלם מהמציאות של קיום יד
מכוונת בעולם אולי יצליח, אבל חייו יהיו כה חסרים...<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">בדברי אין חלילה קריאה להימנע מעשיית
מאמצים מרובים למען השגת מטרתנו מתוך מחשבה שגויה כי אם במילא הקב"ה הוא
ששולט בכל, אזי אין טעם להתאמץ ולנסות להשפיע על המציאות . <b>איננו יודעים בדיוק
כיצד השגחתו של הקב"ה פועלת בעולם, אולם מתיישבת על דעתי ההנחה כי הקב"ה
עוזר למי שעוזר לעצמו. אנחנו בהחלט נדרשים לעשייה אקטיבית ואין פרושה חוסר אמונה.</b>
<b>אדם שנולד עם כישורים גנוזים צריך לעשות את המיטב כדי להביאם לידי ביטוי ובכך
להראות לעולם לא כמה הוא עצמו מוכשר, אלא כמה נפלא הבורא שיצר מסוגלות שכזו.</b>
לתפיסתי, הדבר נכון גם ביחסנו אל הצבא ומוסדות המדינה. אל לנו לשבת מנגד ולחכות
לניסים של הבורא. אנחנו נדרשים בכוחות עצמינו לפתח צבא חזק, לשכלל את הכלכלה
והמסחר ולנהל מוסדות צדק ומשפט, וכל זאת כמובן מבלי לרגע להפסיק להאמין שמי שבאמת
משפיע ומכריע על הכול הוא הבוס שם למעלה. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">הנוסחה הנכונה, אם כך, צריכה להיות
שעלינו לעשות את המיטב על מנת להצליח בכל עשייה ובכל תחום בו אנו פועלים, אך יחד
עם זאת לזכור שהצלחתנו באה הודות לרצונו ולחסדו של הקב"ה. מהכיוון השני,
עלינו לזכור שגם אם נכשלנו אין פרוש הדבר שאנחנו לא טובים ולא מוצלחים, אלא שכך
חשב ומצא הבורא שיהיה טוב יותר לעולם ולנו.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">
מי שמפנים את ההבנות האלה ובאמת חי על פיהן הוא אדם חופשי ומשוחרר מאינסוף כבלים,
תבניות ופחדים שמגבילים אותנו. אם נזכור שבכל סיטואציה תפקידינו הוא לעשות את
המיטב כדי להצליח, אולם מרגע שסיימנו את הפעולה עלינו להרפות ולתת לדברים לקרות
(בלי הדמיונות שמכרסמים בנו מבפנים האם עשינו מספיק והאם נצליח או לא) – אז נהיה
אנשים שמחים הרבה יותר. <b>כל שהאדם נדרש בעולם הזה הוא להשתדלות אמיתית. מרגע זה
ואליך אין לו אחריות על התוצאות. יצליח או לא – זה בידי הבורא. אין דבר משמח
ומשחרר יותר מזה!!<o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">בהמשך
הפרשה משווה משה רבנו בין ארץ ישראל ובין מצרים באומרו: <u>"כי הארץ אשר אתה
בא שמה לרשתה לא כארץ מצריים היא...אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ
אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמיים תשתה מים"</u>. פרוש
הדברים הוא כי במצרים זורם הנילוס, ועל פי התיאור בפסוק זה מספיק שהאדם מכוון עם
רגלו את זרם המים אל הערוגה כדי שהגידולים ייהנו ממים רבים וטריים, בעוד שבארץ
ישראל יש צורך לחכות לממטרים משמיים.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">על
פניו, אם הייתה לנו אפשרות לבחור בין המציאות הראשונה של מים שזורמים בשפע
ובחופשיות כמו במצרים לבין המציאות הנוכחית של ממטרים לא סדורים ולא מובטחים מראש
כמו בא"י, אזי ודאי שכולנו היינו בוחרים באפשרות הראשונה. אולם כאן בא המשך
הפסוק ומסביר את המציאות הרוחנית המיוחדת של א"י שבגינה זכתה לכל הסופרלטיבים
והמעלות האפשריות: "<u>ארץ אשר ה' דורש אותה. תמיד עייני ה' אלוקיך בה.
מראשית השנה עד אחרית שנה"</u>. במצרים אומנם קיימת אספקת מים מובטחת מראש
והאדם אינו חש שהוא תלוי בחסדי שמים, אולם במובן מסוים הוא רחוק מהשגחתו התמידית
של הבורא. לעומת זאת, בא"י ההשגחה האלוקית היא זו המפקחת על גורל המים בצורה
ישירה. השפע ניתן לנו בתנאי שנהייה טובים אל הזולת ואל המקום ואינו מובן מאליו.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">המשמעות
העמוקה של הדברים היא כי דווקא בא"י, בגלל העובדה שהגשמים והמשקעים אינם
מובטחים מראש, ולמעשה תלויים ברצון של הקב"ה, דווקא בזכות זה קל לנו יותר
להרגיש את העובדה שמי שמנהל פה את ההצגה זה ה' וכי אנו נתונים לחסדיו.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">
עם ישראל מעדיף את התחושה של המצאות תחת פיקוחו הישיר של הבורא, למרות הקושי הכרוך
בכך. אולי יותר קל מבחינה גשמית להיות כאותו מצרי, שהמים מובטחים לו תמיד ואינם
תלויים במעשיו הטובים, אולם בפועל הוא רחוק הרבה יותר מה' וזוכה להרגיש אותו פחות.
אותה קירבה לה' היא פסגת השאיפות של כל יהודי והיא יקרה יותר מכל האוצרות שבעולם,
כפי שכתב דוד המלך בספר תהילים: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".<o:p></o:p></span></div>
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">לא
מגיע לי כלום!<o:p></o:p></span></u></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">למרות
האופוריה הגדולה ששררה רגע לפני הכניסה אל הארץ, משה מצא לנכון להזכיר לעם כי
העובדה שהקב"ה עשה עימם את החסד הגדול הזה, הוציאם מעבדות לחרות והביאם לארץ
הטובה אינה בזכות מעשיהם הטובים כי אם בזכות ההבטחה לאבות ("אל תאמר בלבבך...
בצידקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת... לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את
ארצם... ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב").<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><b>למעשה, בדבריו משה ניסה לרמוז כי לצורת
המחשבה של "מובן מאליו" ושל "מגיע לי", כפי שתפסו וחשבו בני
ישראל, אין מקום. כל שאנחנו מקבלים הוא חסד גמור וברגע שמתחילים לחשוב ולהרגיש כך
משתחררים מהרבה מאוד אגו ותסכולים, שמפריעים לנו להיות פשוטים ולקבל את המציאות עם
הרבה פחות כעסים ומאבקים.</b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">מהרגע
הראשון שאדם נולד לרוב ישר דואגים לצרכיו השונים (מזון, ביגוד, חיבה) ומקרקרים
סביבו. דבר זה משריש כבר מההתחלה את צורת המבט על העולם לפיה הכל מגיע לנו ואך
טבעי הוא הדבר שגם נקבל את כל מה שאנחנו רוצים. לצורת המחשבה הזו של "מגיע
לי" יש אינסוף צורות ופנים. ברור לנו שמגיע לנו שבן/בת הזוג יבין, יפנק ויהיה
נחמד, שילדינו צריכים להיות מחונכים ולשמוע בקולנו, שבעבודה יעריכו אותנו ושהבוס
יפרגן, שנגיע תמיד למחוז חפצנו בשלום ובלי פגע, שלעולם יהיה לנו מה לאכול ופינה
חמה להניח בה את ראשינו, שמדינת ישראל תהיה קיימת לעד ולא נחזור שוב לגולה, וכו'
וכו'. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">עם
היד על הלב – לכל אחד יש רשימה כזו של דברים שנראה לו שמובן מאליו שמגיע לו לקבל
ושהם צריכים להיות חלק מחייו, כאשר <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">הדרך
לתקן את צורת המחשבה הזו עוברת דרך להפסיק לתבוע מהעולם ולהתחיל לבקש.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">
ברגע שאנו מבקשים ולא דורשים אנו שמים את עצמינו במקום של ענווה וקטנות מבורכת ולא
מתנהגים ומרגישים כפטרונים מתנשאים שמובן לנו מאליו שנקבל הכל. <b><o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">פתרון
נוסף לצרה הצרורה הזו שנקראת "מגיע לי" היא להתחיל להגיד תודה על כל דבר
שקיים בעולם</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">. חז"ל הגדילו ואמרו: "חייב
אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". רובנו עדיין לא במדרגה הזו, ולכן אפשר
ומומלץ להתחיל לברך על הדברים הטובים שכן ישנם ונמצאים (ואצל כולנו קיימים כאלה).
מובטח למי שיצליח בכך שהוא יתחיל להעריך את השפע שהוא כן זוכה לקבל.</span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">לסיום
- <b>"לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם</b>"
אומר לנו בפרשה משה בשם הקב"ה. בדור שלנו, בו המרדף אחר הכסף החומר (הבאים
לידי ביטוי ב"לחם") הגיעו לקיצוניות שלילית, מוטב אם נעצור ונתבונן שכל
אלה ריקים מתוכן אם איננו שמים לב אל הנשמה וצרכיה. אמונה פשוטה, קיום רצון הבורא
ומצוותיו, עשיית צדקה וחסד – אלה חיים שבאמת שווה לחיותם. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<b><span dir="RTL" lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%; mso-ansi-language: EN-US; mso-bidi-language: HE; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-fareast-language: EN-US;">שבת שלום, ניר אביעד </span></b></div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-5060989817027464602016-08-09T21:41:00.002+03:002016-08-09T21:41:59.800+03:00לקראת ט' באב - אהבה חברים, אהבה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">בשעה
טובה ומוצלחת נפתחה בהצלחה סדרת שיעורים חדשה בהנחיית ניר אביעד העוסקת בהתבוננות
פנימית בפרשות השבוע והחגים ובדרך שלהם להאיר את מציאות חיינו כאן ועכשיו.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><br />
<b>המפגשים מתקיימים ברחוב השרף 9 רמת השרון בימי חמישי.</b><br />
<b><span style="color: red;">מפגש הבא ביום חמישי הקרוב ה-11/8/16 </span><span style="color: #010101;">(ערב פרשת "דברים")</span></b>.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">כל
שיעור עומד בפני עצמו וניתן להצטרף בכל עת.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">
<b>השיעורים עוסקים בנושאים שונים מאשר המאמרים.</b><br />
<b>סיום משוער של הסדרה בע"ה בפרשת "בראשית".</b><br />
</span><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 9pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">(מלבד ב-18/8
בגלל מחויבות קודמת)</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 9pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">.</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: red; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">התכנסות בשעה 20:45, התחלה
בדיוק בשעה 21:00 וסיום בשעה 22:15.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><br />
<br />
<b>כל מי שחפץ למלא ליבו באור הנהדר ששולחים לנו פרשות השבוע ומועדי השנה, ללמוד
ולהעמיק ביחד באווירה פתוחה ומקבלת ולהתחזק בתובנות להעצמת היום-יום שלנו מוזמן
בשמחה.</b><br />
<b>בשיעורים נפגש עם אוצרות רוחניים יקרים ומגוונים - החל ממדרשי חז"ל
והפרשנים הקלאסיים, דרך מאמרי חסידות שונים ועד לשירי שלום חנוך, מוקי ונעמי שמר.</b><br />
<br />
<b>מיועד לגברים ונשים. כניסה ללא עלות. חניה צמודה.</b><br />
<b>מוזמנים בשמחה!!</b></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><strong></strong></span> </div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><strong></strong></span> </div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><strong></strong></span> </div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><strong><u>לקראת ט' באב - אהבה חברים, אהבה</u></strong></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span style="font-family: Times New Roman;"></span> </span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">התפללתי לא מזמן בכותל המערבי, ולצד שמחה והתרגשות
'רגילים', עלו בי גם כמה מחשבות נוגות. הינה אני מקיים את מה שדורות על גבי דורות
של אבותינו חלמו לעשות ואני ניצב במרחק נשימה מאותה החומה עליה נאמר "יש
אנשים עם לב של אבן ויש אבנים עם לב אדם". ובכל זאת, לא יכולתי שלא לחשוב על
כך שזהו רק שריד של החומה החיצונית של הדבר האמיתי. אנחנו עומדים למטה ברחבה
ומסתפקים במציאות החלקית הזו, בעוד למעלה (תרתי-משמע), היכן שמקומנו האמיתי צריך
להיות, "שועלים מהלכים בו", כדברי רבי עקיבא. <o:p></o:p></span></b></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Times New Roman;">
</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">בית המקדש? עם היד על הלב – סוגייה זו מעסיקה את
רובנו מעט מידי מהזמן. 1943 השנים מאז שהוא נחרב גרמו לנו לשכוח. לשכוח מהי
המשמעות של קיומו, ואולי אף של קיומנו אנו.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> <b>אנחנו באמת רוצים שיהיה טוב לעולם כולו,
לארצנו ולמשפחותינו, ומוכנים לעשות הרבה מאוד כדי שזה יקרה, אבל 'העיקר חסר מן
הספר'. את הטפל עשינו לעיקר ואת העיקר שמנו בצד.<o:p></o:p></b></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Times New Roman;">
</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">כדי
להבין טוב יותר את חסרונו של המקדש בעבורנו, ואף את העדר הגעגועים לאותה המציאות, הדימוי
הראשון שעולה בראשי הוא של משפחה מיוחסת ומכובדת שלפתע החלה להתנהג לא כשורה (לא
שילמה ארנונה וחשמל, הסתכסכה עם השכנים ממול ובעיקר ניהלה אינסוף מלחמות פנימיות
בין חבריה) עד שלבסוף לאחר מספר אזהרות היא הושלכה אל הרחוב והיא נאלצה לשנות את
סגנון חייה הנוצץ ולחיות כאחרון ההומלסים והקבצנים. למרבה הטרגדיה, אחרי תקופה לא
קצרה ברחוב אותה המשפחה כבר התרגלה לחייה החדשים, ראתה בהם כדבר טבעי וחיובי ואף
שכחה שפעם היא הייתה מכובדת ומיוחסת. הדבר הכואב ביותר היה שהיא הפסיקה להתגעגע
להוד ולהדר שפעם היו מנת חלקה ואף מיהרה לקטלג את מי מבניה שנזכר מידי פעם בערגה
בעבר כ"קיצוני" ו"הזוי".</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">רבי נחמן מברסלב
נתן משל נהדר למצבינו: המלך הכל יכול של הממלכה הכריז באחד מן הימים כי הוא מאפשר לכל
נתיניו במשך יום אחד, נדיר ומיוחד להגיע לארמונו ולבקש ממנו כל בקשה שהיא, בעוד
הוא, מצידו, מבטיח למלא אחר כל משאלותיהם. ביקשו האנשים את שביקשו כאשר לפתע הגיע
למולו אדם שסבל מצרעת, פצעים מוגלתיים וגרודים מעיקים. אמר אותו מסכן אל המלך שהוא
שמע שלמלך יש סוסים רבים שחיים באורוות מפוארות, וכי באותן אורוות יש קש בשפע, ועל
כן בקשתו היא להתפלש באותו הקש משום שכשהוא עושה זאת כאבו מהפצעים מתעמעם זמנית.
הסכים אותו המלך לבקשה המוזרה, אבל פנה אל אותו אדם ואמר: "שוטה שכמוך. אני
המלך הכל יכול. יכול היית לבקש שארפא אותך לחלוטין מהשורש, בעוד אתה הסתפקת בפתרון
הסמפטום". זהו בדיוק מצבנו, אומר רבי נחמן. האחד מתפלל לפרנסה, השני לזיווג
הגון או לפרי בטן והשלישי לרפואה. המחסור של כל אלה קשה ומכביד, אבל הוא רק
הסימפטום של המחלה. השורש של כל הצרות שלנו הוא שאין לנו בית מקדש. אין לנו מקום
בו בצורה מוחשית ומבלי מסכים, קושיות והסתרות אנו מנהלים דיאלוג חי עם הקב"ה.
אין לנו מקום בו אנו חווים חוויה ברורה ויודעים ידיעה מוצקה שיש בורא לעולם וכי
הוא בחר בנו ומאוד מאוד מאוד אוהב אותנו, ועל כן יש משמעות לקשיינו השונים. אין
לנו את התחושה שכולנו משפחה אחת מאוחדת וכי אנו ערבים זה לזה. כשאין את אלה אנו
נשארים עם הצרות עצמן ומבקשים להתפלש בקש כדי להקל במעט על הכאב.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">למזלנו
קבעו חז"ל כי מידי שנה (ועד לבנייתו מחדש של המקדש) נעצור את שצף חיינו ביום
זה ונזכר בעיקר. נזכר בלב שחסר ונזכר בסיבות שהביאו לחורבן, ושבמידה רבה קיימות אף
היום. ואכן, יום ט' בחודש אב הוא יום צום ואבל לאומי לזכר חורבן ירושלים ושני בתי
המקדש, והוא נקבע במסורת היהודית כיום זיכרון לטרגדיה הכפולה שארעה, למרבה הפלא,
באותו תאריך במדויק. הבית הראשון נחרב ונשרף בידי נבוכנאצר, מלך בבל, בתשעה באב
בשנת 586 לפני הספירה והבית השני נחרב והועלה באש בידי המצביא הרומאי טיטוס בתשעה
באב בשנת 70 לספירה. מהגמרא אנו למדים כי הבית הראשון נהרס בגלל גילוי עריות,
עבודה זרה ושפיכות דמים, ואילו הבית השני נחרב בגלל שנאת חינם. חז"ל אף
הגדילו ואמרו כי שנאת חינם שקולה כנגד שלושת החטאים האיומים ההם.<span style="mso-spacerun: yes;">
</span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Times New Roman;">
</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">הקרבה
ליום ט' באב, שיחול השנה ביום שלישי הקרוב, זו הזדמנות עבורנו לשוב ולדון במצוות
אהבת הזולת, שכה הייתה חסרה בימי בית שני, ושחסרונה הביא, כאמור, בסופו של דבר
לחורבן הנורא ולגלות בת אלפיים שנה לאחריו. <b>כל מי שעיניו בראשו יכול בקלות
לראות את ההקבלה בין הלך הרוח החברתי ששרר בתקופה שלפני החורבן ההוא לבין הלך הרוח
הנוכחי בחברה הישראלית של היום. יום זה, אם כך, הוא קריאת אזהרה לכולנו לשוב אל
המהות היהודית הבסיסית ביותר שביסודה מקור כוחנו כפרטים וכעם – האחדות, האחווה,
הערבות והרעות בין אדם לרעהו.<o:p></o:p></b></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Times New Roman;">
</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">יתר
על כן, היו אלה חז"ל שקבעו בתלמוד הירושלמי ביחס לבית המקדש כי</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-font-family: Calibri;"> <b>"</b></span><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">דור
שאינו נבנה בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו", כלומר</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">
<b>העובדה שהמקדש טרם נבנה מחדש בימינו מעידה על כך שהסיבות שהביאו להחרבתו
מלכתחילה עדיין, לצערנו, תקפות וקיימות גם היום.</b> אם כך, כיצד בונים את המקדש
מחדש?? מהם היסודות והלבנים שלו?? התשובה היא אחת: אהבה חברים, אהבה!<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Times New Roman;">
</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">רבי
עקיבא, גדול התנאים, שחי באותם ימים חשוכים של טרום החורבן וחווה את ההרס הנורא,
השכיל להגדיר את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" באומרו שמדובר ב"כלל גדול
בתורה", ושככזו עלינו לשאוף בכל רגע ורגע לקיימה. מה הכוונה "כלל גדול
בתורה"? המשמעות היא שאהבת הזולת כוללת בתוכה את כל שאר המצוות! כל שאר
העשיות הן רק פרוט של הכלל הגדול עצמו. כמו, שלדוגמא, בתוך הכלל הגדול של
"זהירות בדרכים" יש פרוט של הרבה עשיות אחרות כגון: נהיגה במהירות המותרת,
עצירה ברמזור אדום, מתן זכות קדימה וכו', כך גם באהבת הזולת אנו מקיימים את כל שאר
המצוות עצמן. אין עוררין ששמירת שבת, כשרות וטהרת המשפחה הן הבסיס לקיום היהדות,
ואף נאמר במקום אחר שאין אנחנו יודעים איזו מצווה חשובה מחברתה, ובכל זאת, ברצון
להטיב לשני אנחנו ממש מידמים לקב"ה בעצמו שעסוק ללא הרף בהשפעת שפע לברואיו
ומכאן חשיבותה המיוחדת.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Times New Roman;">
</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">אדם
נולד באופן אוטומטי עם אהבה טבעית לעצמו. לרוב הוא לא צריך לפתח אותה.
ה"חינוך העצמי" עליו מדברת היהדות הוא בלהתחיל לאהוב גם את הזולת ממש
כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו! לרצות שיהיה לשני טוב בדיוק כמו שאנחנו רוצים שיהיה
לנו טוב!</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"> יהודי צריך לאהוב כל יהודי ולא רק מי
שנחמד אליו, דומה לו, מצביע או מתנהג כמוהו. זו מצווה קשה ביותר אבל מאחוריה עומדת
חוכמה אלוקית אדירה. <b><u><o:p></o:p></u></b></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Times New Roman;">
</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">המחלה
של החברה המודרנית היא בדידות ועצבות, אשר נובעים מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו</span></u></b><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">
כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה בעצמינו אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהוא חברה
וסביבה אנושיים מפרים ותומכים. <b>בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף
האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו.
מתוך כך אנחנו מכלים את זמנינו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף
נקמנות. <o:p></o:p></b></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Times New Roman;">
</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">לצערנו,
רוב היום אנחנו אטומים בתוך הבועה של עצמינו, מרוכזים בצרכים שלנו, עסוקים במה
שחסר לנו, במה שמפריע לנו, במה שעדיין אין לנו. אנו שבויים בעיסוק האובססיבי
והאינסופי ב"אני הפרטי". לעיתים אנו כה סגורים באותה הבועה עד שאנחנו
עיוורים לחלוטין אפילו למי שנמצא מילימטר מקצה האף שלנו. לפעמים
ה"מישהו" הזה יכול להיות חבר למשרד שעובר עליו יום איום ומילת עידוד
קטנה והתעניינות מצדנו יכולה ממש לשנות את מצב רוחו, ולעיתים זה אפילו הבעל/אישה
שלנו שבעיוורונינו אנו פשוט לא רואים אותם וחוטאים לאחת המטרות העיקריות שלשמן
הגענו לעולם – לשמח את בן/בת הזוג ולהפוך אותו למלך/למלכה. אפילו האוכל שינה את
שמו ובמקום רוגע<u>לך</u> וקנייד<u>לך</u>, נהיו לנו כיף-<u>לי</u> וביס-<u>לי</u>.
בכל מקום ובכל תחומי החיים – ה"אני" הוא שחשוב. אני ואני ואני.<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Times New Roman;">
</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">הדרך
אל התיקון עוברת דרך פתיחת הלב. יש לנסות להיזכר שיש לידינו עוד אנשים עם צרכים,
כאבים ורצונות. <b>יש לשים את עצמנו לרגע בנעלים של הזולת ולחשוב מה הוא צריך? איך
הוא מרגיש? מה חסר לו? האם אני יכול לעשות משהו כדי לשמח אותו?</b><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Times New Roman;">
</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">התפיסה
הרווחת של "אם לי יהיה טוב אז במלא גם לסביבה שלי יהיה טוב" היא נכונה,
אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במלא
כבר יהיה טוב". <b>בית המקדש יבנה בשנית רק אם נצא מהתפיסה האישית לזו
הכללית.</b> צריך שיהיה אכפת לנו מה קורה גם עם מי שאינם קרובים לנו, שיפריע לנו
שיש אנשים שאין להם מה לאכול, שיש אנשים שאין להם כסף לתרופות ושיש אנשים שהולכים
עם מועקות רגשיות בלב. "כאיש אחד בלב אחד" – רק ככה התורה יכולה
להינתן.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Times New Roman;">
</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">עצוב
לומר זאת, אבל נראה כי כחברה עם הזמן נהיינו יותר ויותר אדישים ואטומים לסבל
הזולת. אם פעם היינו מזדעזעים עד עמקי הנפש מכל כתבה על אדם שנשדד או הוכה ברחוב,
היום אנחנו פותחים את העיתון וקוראים בחצי אדישות על עוד רצח ועל עוד אונס.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">
<b>הסולידריות, היכולת להרגיש ולכאוב את כאב הזולת - הן אלה שמבדילות אותנו מהחיות
ואסור בשום אופן לאבדן.</b></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Times New Roman;">
</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">רבים
חושבים בטעות שהאיום האמיתי על קיומנו הוא הפצצה האיראנית, אולם האמת היא שונה
לחלוטין. האיום הרלוונטי והמוחשי ביותר על עתידינו כאומה וכפרטים הוא בפילוג,
בשנאה, בלשון הרע ובסכסוכים הפנימיים בנינו.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">
מכאן יכולה לבוא הרעה, או לחלופין לצמוח הישועה. <b>כך היה בדיוק באותם הימים
שלפני החורבן הנורא בשנת 70 לספירה. הרומאים היו רק כלי משחק בידיו של הקב"ה
שניסה ללמד אותנו לקח. </b>הכוח הוא בידיים שלנו. יש לנו את האפשרות לבחור את
הגורל שלנו כפרטים וכעם, ולכן במידה ונחזור להיות מאוחדים וננהג בסבלנות ובכבוד
איש לרעהו כל האיומים החיצוניים ייעלמו כלא היו.<span style="mso-spacerun: yes;">
</span><o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Times New Roman;">
</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">בטעות
אנחנו חושבים שישנם משאבים מוגבלים וכי מי שלא משיג ותופס ראשון יישאר מאחור.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">
<b>אם מעט נפקח את עינינו נראה שהשפע הוא אינסופי ודווקא כשלזולת טוב יותר אז גם
לנו עצמנו טוב יותר. אנחנו לא צריכים עוד חורבן של מדינתנו האהובה וגלות נוספת כדי
להתעורר מהתרדמת הכללית ולהיזכר בכל אותן תובנות חשובות.</b></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Times New Roman;">
</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">אין
אדם שלא נברא עם "יצר לב האדם <u>רע</u> מנעוריו". "רע",
אומרים חכמי הסוד, זה ראשי תיבות של "רצון עצמי", כלומר אותו האגואיזם
ואותה הדאגה המוגזמת לטובתו ונוחיותנו. <b>איך מתקנים את אותו קלקול? הפתרון הוא
אומנם לא פופולארי, אבל הכי נכון והכי אמיתי - להסכים להיות קצת
"פראייר", לעשות דברים למען הכלל או למען אדם אחר גם אם התועלת שלהם
עבורנו לא ברורה ולא נקבל בתמורה דבר, לעזוב לרגע את המחשבה "מה אני מרוויח
מזה", לנסות ולו לרגע להרגיש את צרכי הזולת.</b><span style="mso-spacerun: yes;"> </span>דוגמאות להלך הרוח הזה ישנן למכביר - עלינו
להקפיד לנקות אחרינו את שובל הטפטוף המצחין שהשאירה שקית הזבל שהורדנו לפח הבניין
גם אם אף אחד לא תפס אותנו על חם, לא לנסוע בנתיב של התחבורה הציבורית בשעות שהדבר
אסור גם אם אנחנו מאוד מאוד ממהרים, לא להתייחס לכל קבצן ברחוב כמניפולטור ותחמן,
לא להתקמצן על הטיפ למלצרית גם אם השרות לא היה בהכרח הטוב ביותר, לא לאיים ולצעוק
על המוקדנית המסכנה בחברת הסלולר שרק השתחררה הרגע מהצבא ובטח שלא אשמה בעצבים
שלנו מכל היום, לא לדבר אל הקופאית בסופר-מרקט בזלזול ובטון משפיל בגלל שעיכבה
אותנו לרגע בתור ולנצל את העובדה שאסור לה לענות לנו, לא לזרוק בדל סיגריה על
הרצפה ואח"כ לכעוס על העירייה שלא מנקה, לא לתפוס את החניה למי שעמד בתור
לפנינו ולרגע השתהה או לחנות בחניית נכים "באימא שלי רק לשנייה", וכו'
וכו'. </span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Times New Roman;">
</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">אחרי
שבמשך אלפיים שנה, בהן הינו מפוזרים בגולה, שנאו אותנו, השמיצו אותנו, האשימו
אותנו בכל הצרות והבעיות וניסו לפגוע בנו, הצלחנו להתאחד ולהגיע סוף סוף לארץ
אבותינו. זה פשוט אבסורד לראות כיצד אחרי כל מה שעבר עלינו אנחנו ממשיכים ועושים
את אותו הדבר האחד לשני. המצאנו מחנות ותתי-מחנות ומיהרנו לשייך את עצמינו למחנה
אחד ואת הזולת לצד שכנגד. ימניים מול שמאלניים, מתנחלים מול פציפיסטים, צפונים מול
דרומיים, מזרחים מול אשכנזים, דתיים מול חילוניים, חרדים מול כל השאר. זה כל כך
מעייף ומיותר!! אנחנו עם אחד. עם ישראל אחד. אנשים ממציאים לעצמם דמות בשביל לשנוא
אותה וכך מגדירים מי הם ובמה הם עצמם טובים. ההבנה וההבחנה של "מי אני?"
באה כנגד "ממי אני סולד?" ו"כמו מי אני לא רוצה להיות?".<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Times New Roman;">
</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">שנים
רבות חייתי (בעידודה של התקשורת ה"אובייקטיבית והנאורה") בידיעה מוצקה
ולא ניתנת לערעור שהחרדים הינם חבורת סחטניים, אלימים ופרימיטיביים, ושהדתיים-הלאומיים
הינם קומץ של פנאטיים, שחיים ומאמינים בדברים שאבד עליהם הקלח, ושבעיקר מסכנים את
ביטחוני וביטחון משפחתי. כיום למרבה הצער, גיליתי גם לא מעט דתיים מכל המינים
והסוגים המפוחדים מדמות החילוני ש"מכרו" להם ורואים בהם חבורת בורים,
טיפשים ורשעים. מצד אחד כואב לראות עד כמה האוויר החברתי והתרבותי בארץ צפוף
ומזוהם, ומהצד השני מצחיק לראות איזה הבלי הבלים וסטיגמות מטופשות המצאנו והמציאו
עבורנו. <b>ההבדלים בנינו כל כך מינוריים וזניחים, והגבול שנראה עבור רבים כמסך
ברזל בלתי עביר הוא לא יותר מאשר שובל בד דק, שמעט רצון טוב ומוכנות לתקשר ולהכיר
יכולים בנקל להעלים.</b></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Times New Roman;">
</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">כדי
באמת לטהר את האוויר מהזיהום האינסופי שהיא פולטת, המלצתי האישית היא להשאיר את
הטלוויזיה קצת פחות פתוחה. "הערב מועצת השבט מתכנסת ותדיח את המועמד
החלש!!", "בואו ונראה את מי יסמנו השופטים כמועמד להדחה והוא ימצא את
עצמו מחוץ לתוכנית?", "אתה החוליה החלשה!!", וכו' (תסלחו לי שלא
מצאתי דוגמאות עדכניות יותר. ברוך השנים שמזה כמה שנים המזהם השטוח והמרצד הזה
נמצא מחוץ לביתי ולחיי). יש בגישה הזו כוחנות נוראית. מה אנחנו מחנכים עת עצמינו
ואת ילדינו? שבמקום לחבק ולתמוך אחד בשני יש להילחם ולתחמן את דרכינו אל הצמרת!
במקום לחפש את המשותף והמאחד מחפשים את המסכן התורן, שרק חפץ בקצת פרסום ואהבה,
ושלא זכה במספיק </span><span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">sms</span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span>
מהצופים ועל כן נאלץ לעזוב את האולפן/ה"בית"/האי מבויש. זה ההפך מאהבת
ישראל! אל אלה ניתן להוסיף את העובדה שכל פרשן פוליטי וברברן מזדמן מרשה לעצמו
להעביר ביקורת שלוחת רסן על אנשים נכבדים שיש להיזהר בכבודם כראש הממשלה, שרים או
רבנים חשובים. אין ספק שחשוב שנהיה ערניים ולא נקבל כל התנהגות כלגיטימית, אבל מפה
ועד הכפשה אישית של אנשים, דיבור לשון הרע בפרהסיה ופרסום נתונים שקריים בשם
"חופש הביטוי" הדרך עוד ארוכה. מי שחושב שהדברים האלה נשארים אך ורק
בגדר תוכניות טלוויזיה טועה. זה נוגע ומשפיע בעל כורחנו על צורת חשיבתנו.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Times New Roman;">
</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">נהוג
לומר שהתרופה לשנאת החינם, שהחריבה את בית המקדש, ושגורמת לכך שהוא עדיין לא נבנה
מחדש, היא אהבת חינם, שפרושה לאהוב את הזולת גם בלי סיבה – מעצם ומתוקף העובדה
שהוא קיים. אני מוצא טעם לפגם בטענה הזו. אנחנו ממש לא נדרשים לאהוב את הזולת
לחינם. בכל אחד יש טוב ויופי, שבזכותו אנחנו יכולים וצריכים לאהוב אותו. העבודה
שלנו היא לא לשכנע את עצמינו שעלינו לאהוב כל אחד רק בגלל שהוא ישנו, אלא לפתוח את
העיניים ולראות את הטוב שבהכרח קיים בשני.<o:p></o:p></span></b></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Times New Roman;">
</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">לסיכום,
חשוב שנצא מיום ט' באב מחוזקים ברצון לחפש את המאחד והמשותף. אם אהבה זה רגש
שעדיין רחוק מאתנו, אזי לכל הפחות עלינו לכבד את השני, גם אם הוא נראה, מתנהג,
מבלה ומאמין אחרת מאתנו. מי שחושב שלקיים את כל שכתוב כאן קשה אכן צודק! אכן לא
פשוט לשמור על אותה אחדות ולחיות אורח חיים נכון בין אדם לחברו. אומנם זה לא קל,
אבל מבט קצרצר באלימות על רבדיה השונים שגואה כיום בחברה הישראלית, בקוטביות
האדירה בין עשירים לעניים, ביחסים הבעייתיים בתוך המשפחה, באחוז הגירושין שמרקיע שחקים,
בקשר הורים-ילדים שמתערער, במערכת החינוך הקורסת, וכו' וכו' – יגלה שבסופו של דבר
דווקא הדרך הזו היא הקלה יותר...<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Times New Roman;">
</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">אז
איך מתחילים? איך כל אחד בונה בתוך עצמו את בית המקדש הפרטי עד שמבפנים כה נאיר
שבמעשינו הטובים נביא את הגאולה ויבנה המקדש החיצוני? התשובה לכך היא <u>להרבות
בעין טובה ובדיבורים טובים</u>.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"> לחשוב טוב על הזולת, לשפוט לכף זכות,
לנסות להבין אותו ואת מקומו, וכמובן שלהימנע מדיבור סרה, מרכילות ומהשמצות. ההתחלה
היא במעגלים הקרובים לנו ביותר – עם בן/בת הזוג והילדים, אח"כ להמשיך כלפי
ההורים והאחים, החברים, השכנים, ולאט לאט להגיע אפילו עד ל"מרשעת ההיא מהמשרד
שלא מפסיקה להציק לך בעבודה".</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-font-family: Calibri;"> </span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Times New Roman;">
</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">"ואם
נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להבנות והעולם יבנה עמנו על ידי
אהבת חינם" (הרב קוק, אורות הקודש)<o:p></o:p></span></u></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Times New Roman;">
</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p> </o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Times New Roman;">
</span><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">הלוואי ונזכה לאהוב אחד את השני מעומק
הלב ולחגוג שוב יחד בבית המקדש בקרוב ממש. <o:p></o:p></span></b></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Times New Roman;">
</span><b><span dir="RTL" lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%; mso-ansi-language: EN-US; mso-bidi-language: HE; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-fareast-language: EN-US;">ניר אביעד</span></b><span dir="RTL" lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%; mso-ansi-language: EN-US; mso-bidi-language: HE; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-fareast-language: EN-US;"> </span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><strong><o:p></o:p></strong></span> </div>
</div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-57726029202542378322016-07-26T22:03:00.000+03:002016-07-26T22:03:13.315+03:00פרשת "מטות" - הדואג לדורות מחנך ילדים<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt; text-align: center;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">הזמנה לסדרת שיעורים בהנחיית ניר אביעד – "מפגש
שבועי עם עצמי"<o:p></o:p></span></u></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">בשעה טובה ומוצלחת נפתחת
סדרת שיעורים חדשה שתעסוק בהתבוננות פנימית בפרשות השבוע והחגים ובדרך שלהם להאיר את
מציאות חיינו כאן ועכשיו.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">המפגשים יתקיימו ברחוב
השרף 9 רמת השרון בימי חמישי.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">מפגש ראשון ביום חמישי
הבא ה-4/8/16 (ערב פרשת "מסעי")</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> סיום משוער של הסדרה בע"ה בפרשת "בראשית".
</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">התכנסות בשעה
20:45, התחלה בדיוק בשעה 21:00 וסיום בשעה 22:15.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">כל מי שחפץ למלא ליבו
באור הנהדר ששולחים לנו פרשות השבוע ומועדי השנה, ללמוד ולהעמיק ביחד באווירה פתוחה
ומקבלת ולהתחזק בתובנות להעצמת היום-יום שלנו מוזמן בשמחה.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">בשיעורים נפגש עם אוצרות
רוחניים יקרים ומגוונים - החל ממדרשי חז"ל והפרשנים הקלאסים, דרך מאמרי חסידות
שונים ועד לשירי שלום חנוך, מוקי ונעמי שמר. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">מיועד לגברים ונשים.
כניסה ללא עלות. חניה צמודה. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt; text-align: center;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">מוזמנים בשמחה!!<o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">____________________________________________________</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"></span> </div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">בפרשת "מטות" אנו
קוראים, בין היתר, על הבקשה של שבטי גד וראובן ממשה רבנו להתיישב דווקא מזרחית לירדן
במקום עתיר במרעה ולגדל שם את צאנם בנחת וברווחה כלכלית. בתשובתו משה מתח עליהם
ביקורת משום שהוא חשד שהם פחדו מהעימות הצבאי עם העמים השונים, שישבו בחלק שמערבי
לירדן, וניסו להתחמק מהשתתפות בלחימה על כיבוש הארץ יחד עם שאר השבטים.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">חז"ל הוסיפו וגילו לנו
שמשה העביר עליהם ביקורת נוספת וסמויה יותר על צורת החשיבה החומרית ועל סדרי
העדיפויות המעוותים שבאו לידי ביטוי בפנייתם אליו. מהכתוב עולה כי<b> בני גד
וראובן ביקשו: "<u>גדרות צאן</u> נבנה למקננו פה <u>וערים לטפנו</u>",
ואילו משה הפך את סדר הדברים: "בנו לכם <u>ערים לטפכם</u> <u>וגדרות לצאנכם</u>"
(פסוק כ"ד).</b> <b>בעוד הם הקדימו את הצאן לטף, שכן הם חסו על ממונם יותר
מאשר על בניהם ובנותיהם, משה, לעומתם, אמר להם: בנו לכם תחילה ערים לטפכם, ואחר כך
גדרות לצאנכם. המטרה ומשאת החיים היא הבית והמתרחש בתוכו. גולת הכותרת היא גידול
הילדים, חינוכם והכוונתם בנתיבות החיים. הצאן, המסמל את העבודה, את הפרנסה ואת
הקריירה, תופס מקום משני בלבד. הוא חשוב, אבל הרבה פחות, ולכן עליו להתייצב
באחרונה.</b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p> </o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">מי מאתנו לא יענה לשאלה מה חשוב
לו יותר – פיתוח קריירה במשך היום ומיקסום ההנאות האישיות בזמנו הפנוי או שרווחת וטובת
ילדיו - בתשובה שילדיו חשובים לו יותר מכל?! אולם בפועל, בפריטה למעשים
היומיומיים, זה לא תמיד כך. במובן מסוים הזמן שבו אנחנו מחויבים לצאת מהבית
ולהתפרנס הוא זמן אבוד (אם כי תמיד יש מקום לבחינה האם אנחנו עובדים שעות נוספות
כדי להשלים הכנסה ולאפשר את כלכלת המשפחה או כדי להימנע מההתמודדויות הלא פשוטות
שממתינות לנו בבית ופשוט נוח לנו להשאיר את הקושי למטפלת או לבן הזוג?). המאבק
האמיתי שלנו בתור הורים (וכמובן גם בתור בני/בנות זוג) הוא על העיסוקים בזמן הפנוי
שלאחר העבודה ובסופי השבוע. רבים מכירים את התחושה של לאות ועייפות בבואם הביתה
אחרי יום עבודה מאומץ במשרד/בשטח. מרגע הכניסה לבית כל מבוקשינו הוא רק להניח את
הגוף על הכורסא, לפתוח<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>את הטלביזיה,
להתעדכן בחדשות (שכנראה כבר שמענו אותן היום 3 פעמים בעדכונים מידי שעה ברדיו
ובאינטרנט) ולצפות בשעשועון החדש עם המנחה המדליק. דווקא ברגעים האלה, כשכל רצוננו
הוא להתכנס בתוך עצמינו, "לנקות את הראש" ולהירגע מהטרוף שמתחולל מחוץ
לכותלי הבית, דווקא אז הילד הקטן שלנו רוצה שנשחק איתו בפאזל, או שהילדה חזרה עם
שיעורי בית וממש צריכה את עזרתנו. כמה קל להורים היום לחמש כל ילד במכשיר פלזמה
יוקרתי בחדר של כל אחד מהם ולעודד אותם (מתוקף הדוגמא האישית שאנחנו נותנים להם
בעצמינו) לבלות את זמנם היקר בבהייה חסרת תכלית במכשיר המקשקש, או לחלופין לממן
מורים פרטיים במקום היגיעה והטרחה של ישיבה משותפת בניסיון ללמוד יחד למבחנים.
מציאות החיים המודרנית ללא ספק קשה ולעיתים אף רומסת את האדם. הדרישות של הבוס/ תשלומי
המשכנתא/ מיסי הועד/ הצורך להיות תמיד יפה חיצונית/ שצף האירועים הדרמאטיים
בחדשות, וכו' וכו' וכו' גוזלים מאתנו את מעט הנחת הפנימית שעוד קיימת בנו ואת
נצנוצי הנשמה שלא מסתפקת בהבלי העולם הזה ורוצה משמעות. דווקא מתוך המקום הזה,
התורה באה ודורשת מאתנו להיות הורים אמתיים, להיות סבלניים לילדים, להתעניין בהם
ובשלומם, לקלח, להאכיל, לספר סיפור לפני השינה, לפתור איתם את שיעורי הבית בחשבון
והיסטוריה, לנסות לתקשר עם המתבגר העצבני והמסתגר וכו', וכל זאת בנחת רוח, בשמחה,
בהתמדה ובסבלנות אין קץ. אין ספק לאיש שלהיות הורה זו משימה קשה ותובענית מאוד.
המבחן שלנו כבני אדם הוא בדיוק במקומות האלה שקשה לנו ושהיצר האנוכי קורה לנו
לדאוג קודם כל לשלומנו ולרווחתנו ורק אח"כ לטובת הסובבים אותנו. <b>נראה לי
שאחת השאלות הראשונות שישאלו אדם כשהוא "יזדכה על הציוד" בשמיים אחרי
120 שנה תהיה "איך היית בתור הורה?!".</b><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">פרשת השבוע הנוכחית זו הזדמנות
עבור כולנו לעצור ולבחון שוב את תפקודינו כהורים ואת סדרי העדיפויות שלנו בחיים,
ומתוקף כך לחדד שוב את ההבדל בין עיקר וטפל.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">חינוך ילדים זו המשימה הגדולה
והחשובה ביותר של כל הורה וכל דור. לצערנו, בחברה המודרנית כבר כמעט ואין חינוך.
ישנם הקניית ידע ומקצוע, אבל לא חינוך אמיתי. החינוך היום הוא בעיקר על איך
"להצליח בחיים" במונחים של להרוויח יותר כסף ולהיראות יותר טוב ויפה,
בעוד שחינוך אמיתי פירושו לתת לילד כלים לאושר, לשמחה, לאהבת הזולת, לפרגון וכו'. <o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">זו יומרה גדולה ומחייבת, ובכל
זאת במאמר אנסה להציג את העקרונות הבסיסיים לחינוך נכון ובריא של ילדים אשר ליקטתי
מתוך שיעורים תורניים ששמעתי בנושא מפי הרב יובל הכהן אשרוב, הרב שלמה אבינר, מר עוזי
חסון ועוד.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p> </o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">חום ואהבה בלי תנאים ובלי
סייגים</span></u></b><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">:
</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">הדבר הראשון
והחשוב מכל זה נתינת והענקת חום ואהבה. אם בקשר שבין איש ואישה נושא זה קריטי, אז
לגבי הילדים זה ממש פיקוח נפש. <b>כשילד מרגיש שלא אוהבים אותו והוא לא שומע מספיק
מהוריו כמה הוא מקסים ונפלא הוא פשוט קמל מבחינה רגשית. תפקידנו לשדר לילד שלא
משנה מה קורה ולא משנה כיצד הוא התנהג בגן/בבית הספר – אנחנו אוהבים אותו! </b>כמו
שלא ייתכן שנאמר לו שאם הוא לא היה ילד טוב הוא לא יקבל לאכול, שהרי אם הוא לא
יאכל הוא ימות, כך ממש, אם הוא לא יקבל אהבה הוא גם ימות! הוא ימות מבחינה נפשית.
האהבה וביטויה הם לפני החינוך והם התנאי להצלחתו של כל חינוך שהוא. יש הורים שילד
זה מטרד עבורם, ולכן נתינת אהבה מכל הלב קשה להם. כל עוד רואים בילד כגורם שמונע מאתנו
לצפות בשקט בדרבי בכדורגל, ללכת עם החבר'ה לשתות בירה בערב או לבקר אצל
הקוסמטיקאית, באמת יהיה קשה להתחבר לילד. בגרות הורית פרושה להבין שהילדים הם
העיקר האמיתי. ילד לא צריך פינוק משחית בדמות מתנות נוצצות או טיולים מרהיבים. <b>היום
ישנם הורים רבים שבמקום אהבה וקשב קונים לילד מתנות כדי להשיג מעט שקט ולהרגיע את
המצפון. ילד צריך הורים נוכחים בחייו ושמבלים עימו זמן משמעותי ולא מתנות
חומריות!!</b> מה שהילדים (וכולנו עדיין ילדים ותמיד נשאר כאלה מהבחינה הזו) באמת
צריכים זה חיוך, מילה טובה, חיבוק, שיעמדו מאחוריהם ויגבו אותם, שיאמרו להם כמה הם
אהובים ורצויים ושיפרגנו להם. אם באים לילד בעיקר בטענות ובכעסים, או לחלופין
בקרירות ואדישות, הילד יפתח תסכולים ובעיות רגשיות קשות. מומחים לחינוך אומרים
שדברי ביקורת צריכים להיות קצרים ומעטים ויש לקמץ בהם כמה שיותר, בעוד שביטויי
אהבה וחום צריכים להיות העיקר. אם ההורים מבלים שעות רבות בעבודה ועסוקים יותר
מידי בפיתוח עצמם ופחות מידי בבניית קשר עם הילדים, תוך שכנוע עצמי שהם
"מממשים את עצמם" (כפי שהחברה המערבית מפמפמת השכם וערב כל הזמן שצריך
לעשות), נפש הילדים בהכרח נפגעת. <b>כל הורה חייב להפנים שזו המשימה החשובה ביותר בחיים
ושלשם צריכה להתמקד מירב האנרגיה שלו. לסמוך על גורמים חיצוניים כמו בית הספר /
המטפלת / החבר'ה שיעזרו לנו לעצב את דמותו החיובית של הילד זו טעות. זה פשוט לא
עובד. ילד צריך הורה משמעותי. </b>יסלחו לי חלק מקוראיי, אבל לעניות דעתי הגישה של
"אתן לילד 20 דק' איכותיות ביום" אינה נכונה. הילד לא יכול מהיות מושפע
14 שעות ביום מגורמים חיצונים ולצפות ש-20 דק' יטו את הכף לכיוון שההורה מאמין בו.
הילדים שלנו צריכים אותנו הרבה יותר מעורבים בחייהם ממה שרובינו כיום בפועל עושים.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">כמובן שעל מנת לאפשר לילדים את
האווירה הנכונה עבורם לצמיחה בריאה, חשוב, מעבר לנתינת החום והאהבה ללא תנאי,
להקפיד שכל ההתנהלות בבית (ובעיקר בין ההורים) תהיה באווירה נעימה. ילד שגדל בבית
שרבים בו וחלילה יש בו צעקות ו/או אלימות - בוודאות יגדל עקום.<b> ניתן ממש לראות
כיצד בית שבו ההורים מתקשרים בצעקות, לא מצליחים לשוחח בנחת ביניהם ובינם ובין
הילדים, וש"החינוך" של הילד נעשה ע"י הטלת אימה מביא לתוצאות
הרסניות בנפש, שאח"כ שום טיפול פסיכולוגי לא יוכל לתקן.<o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p> </o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">מתן דוגמא אישית</span></u></b><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">:</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"> חשוב מאוד לא להטיף לילדים על דברים
שאנחנו בעצמנו בתור הורים לא מצליחים ליישם.<b> </b>לילדים יש רדארים משוכללים
ביותר שחודרים את כל סבך המילים הריקות הישר אל הלב של ההורה. אם ההורה מורה
לדברים שהוא עצמו לא משיג או אפילו לא באמת מאמין בהם, הילד לא יספוג ממנו שום דבר
חיובי ואף יחשוב שההורה שקרן ולא אמין. <b>המסקנה המתבקשת היא שכדי להיות מחנכים
אמיתיים חובה קודם כל לחנך את עצמינו.</b> פעם שאלה בחורה כבת 25 עם זאטוט בן יומו
את הרב שלה מהו גיל חינוך ומתי היא צריכה להתחיל לעבוד על חינוך הילד? הרב ענה לה
בפשטות: "לפני 25 שנה".<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">אי אפשר לחנך לרוגע ולסבלנות,
אבל ברגע שמישהו חותך אותי בכביש לצפצף לו ולקללו. אם הילד יראה את זה הוא מיד
יאבד אמון בהורה שלו. הנפשות שלהם עדיין רכות וכל רגש שלילי של ההורה שהם קולטים
מזעזע את אמות הסיפים של נשמתם!<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">נקודה נוספת וחשובה ביותר היא ש<b>ההורים
צריכים לשמוח במה שיש להם ולשדר הלאה לילדים שהעולם טוב.</b> אבא שחוזר הביתה
ומתחיל במסכת של קטרוגים על כל מי שעובד איתו, על המצב במדינה ועל ראש הממשלה ושר
האוצר – הילדים שלו יספגו רעל ויגדלו להיות ביקורתיים וממורמרים בעצמם. הורים
שמדברים ביניהם על דברים חיוביים ומנסים להימנע מלשון הרע ורכילות יגדלו בהכרח
ילדים אופטימיים, חיוביים ומאמינים בעולם ובזולת. אם הדיבורים בבית הם על קשיי
הפרנסה, המגרעות של הזולת, הקושי והאכזריות שיש בעולם ועל האינטרסים הנמוכים
שמניעים את כולם – הילד יגדל להיות אדם מנוכר, חשדן, חרד ולבסוף גם שלילי בעצמו.
אדם בריא צריך לצאת מבית הוריו כמו דף חלק ונקי עם האמונה שהעולם טוב (כמובן תוך
נקיטת זהירות מינימאלית ומתבקשת מסכנות מובהקות) ולא מראש כמו דף מקושקש ועמוס
שריטות ואמונות שליליות, מגבילות ומסרסות.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p> </o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">מתן מקום לילד להתפתח</span></u></b><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">:</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"> לא טוב לומר לילד הרבה פעמים
"לא" ו"אסור" על דברים שהוא רוצה ועושה. כל ילד הוא יחיד
ומיוחד וצריך לתת לו לבטא את הייחודיות והפנימיות שלו. בלשון הקבלה זה נקרה
"לבנות כלים" לדפוסי חשיבה וכישורים שונים שיבואו בהמשך החיים לביטוי
בצורה טובה ומתוקנת. לפעמים להורים אין כוח "לשיגעונות" של כל ילד וילד,
ולכן מונעים מהם עשיות מסוימות שיכולות לפתח אותם. מחנכים רבים מנסים לחתוך תכונה
רעה (לטעמם) ולהשאיר רק את מה שטוב. בפועל זה בלתי אפשרי, וכל תכונה
ש"חונקים" במקום אחד תצא אח"כ בצורה לא טובה במקום אחר. דוגמא לכך
היא ילד שרוצה לנסוע בחוץ עם האופניים ואימו מפחדת או לחלופין אין לה כוח לרוץ
אחריו, ולכן היא סוגרת אותו בבית. אותו ילד יפרוק אח"כ את אותן האנרגיות
בצורה לא טובה כמו בהשתוללות או בריב עם האחים. מי שחפץ בילדים ממושמעים כמו
בסרטים האנגליים בהכרח יסרס את הפנימיות של הילד, את שימחת החיים ואת האנרגיות
שלו. כמובן שיש לשמור על הילד מלגרום נזק לעצמו ולסביבה, אולם, כאמור, לא להרבות
באיסורים שאינם הכרחיים. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p> </o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">צורת התקשורת עם הילדים</span></u></b><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">:</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"> כדי לא להתעורר בבהלה ובהפתעה כשהילד המתוק
הופך לנער מסתגר וכעוס, אשר לא רוצה לשמוע כלל את דעותינו ועצותינו – עלינו לבנות
את הקשר הטוב כבר בגיל צעיר. זה אפשרי רק מתוך אינסוף סבלנות ורוך. שפת וטון
הדיבור בהן לעיתים רבות אנחנו פונים אל הילדים משדרת לחץ והתקפה – "למה לא
הכנת שיעורים?!", "כבר מאוחר, לך לישון!!", "למה החדר שלך לא
מסודר?!", וכו'. הילדים במצבים האלה מרגישים מתח רב וחווים חוסר אהבה ודאגה
כנה לשלומם מצד ההורה. גם אם הם יבצעו את מה שמצווים עליהם לעשות, זה יהיה מתוך
פחד ולא מתוך חינוך אמיתי והפנמה של דרישות ההורה/מורה. תקשורת בריאה יותר צריכה
להתנהל ברוך ולשדר אמפתיה – "בוא נעשה שיעורים ביחד", "אתה אוהב
שהחדר מסודר. בוא ואעזור לך לסדר אותו", וכו'. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">בהקשר הזה אפשר לציין את המחקר
המפורסם של החוקר היפני (הופיע בסרט "בליפ") שתיעד את מבנה המולקולות של
מים בכוס לאחר שפעם אחת אמרו להן מילים של חיבה ופעם שנייה מילים קשות ותוקפניות.
בטכניקה מיוחדת הצליחו לצלם את המבנה המולקולארי של המים מיד לאחר אמירת הטקסט.
כשנאמרו מילים נעימות ומעודדות, מולקולות המים הסתדרו במבנה הרמוני ויפה, וכשנאמרו
מילים קשות ובוטות, או משפטי איום והפחדה, המולקולות היו מפורדות ובמבנה
דיס-הרמוני. בגוף האדם יש 70% נוזלים. שווה לחשוב מה זה עושה לילדים (וגם לנו)
כשמדברים אליהם בסגנון קשה, מאיים ותוקפני. מחנך אמיתי צריך לתת לילדים שלו תחושה
נינוחה של "אני אוהב אותך, ולכן אני אומר לך את הדברים האלה", אחרת זה
לא יעבוד. לילדים יש, כאמור, רדארים משוכללים ביותר והם יודעים מתי ההורה מדבר
מתוך מקום אוהב שרוצה לעזור ולקדם ומתי מתוך כעס ותסכולים אישיים. כשכוונת הלב של
ההורה לא נקייה – המסרים פשוט לא יעברו, וכשהילד מעט יגדל הוא יבעט במסגרת שעד כה
כבלה אותו!<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p> </o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">עקביות בחינוך</span></u></b><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">:</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"> המסרים שאנו מעבירים לילדים צריכים
להיות ברורים, עקביים וחדים. אם הילד עשה מעשה טוב יש לשבח אותו ולעשות מזה חגיגה.
אם הוא עשה מעשה שלילי חשוב להבהיר לו שזו לא התנהגות שמקובלת עלינו. אם פעם
מתייחסים אל המעשה השלילי כלאחר יד ובהומור ופעם מנסים לתקן ולחנך, הילד ירגיש את
חוסר העקביות. קורה לא אחת לרבים שהילד מבקש משהו מסוים ולאחר שאנו מסרבים הוא
פוצח בבכי קורע לב, שלבסוף מכניע אותנו (ניתן לראות את זה היטב במיוחד בסופרים
במדפי הממתקים ליד הקופות...). <b>הילד לומד שכשההורה אומר "לא" הוא
מתכוון ל"כן" שבא לאחר מניפולציה רגשית שתופעל עליו, כלומר: לא = כן אם
תבכה. </b>גם כאן חוסר העקביות אולי משיג שקט זמני, אבל מערער את הסמכות ההורית
שכה נחוצה להקניית הרגלים טובים לחיים. לאחר מכן, כשההורה ינסה לחנך לערכים נעלים
יותר כמו סבלנות, ותרנות, רוגע ורעות, הילד כבר לא יאמין לו ובתת-מודע שלו יחשוב
שההורה שוב סתם מדבר ולא מתכוון לדבריו. מסיבה זו <b>המומחים לחינוך מציעים להגיד
לילד כמה שפחות "לא"</b> (מעבר לסיבה שהוסברה בתחילת המאמר) <b>וזאת על
מנת שלא נצטרך לשבור לאחר מכן את המילה שלנו ולהיתפס כלא עקביים. יחד עם זאת, מרגע
שה"לא" כבר נאמר – בכל מיקרה ומצב קריטי לדבוק בו כדי לשדר לילד שאנחנו
רציניים ובעלי עמוד שידרה.</b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p> </o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">שימוש בעונשים</span></u></b><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">: חינוך בשליטה וכפייה אינו
עובד! </span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">אדם קטן
וחלש משיג שליטה על ילדיו ע"י סנקציות, עונשים, צעקות והטלת אימה. מאחר ואין
לו כלים אחרים להשפעה מתוקף אישיותו, הוא נאלץ להפעיל את הסמכות בדרך כוחנית.
להבדיל, אדם בעל אישיות אמיתית ובריאה יידע כיצד להשיג את מבוקשו בנועם ומתוך מתן
דוגמא אישית. אפשר לראות את זה גם בבתי הספר כשיש מורים, שככל שהם יותר צועקים
ומענישים, כך הילדים מכבדים אותם פחות, ולעומתם ישנם מורים שהילדים מאוד מעריכים,
ובשקט פנימי וחיצוני מצליחים להשיג את המטרות הלימודיות ואף להשפיע על נפש הילדים
ולתת להם כלים לחיים. הדרך החינוכית הנכונה, אם כך, תהיה לפעול בשקט, ברוך ובהקרנה
אישית חיובית. יש כמובן להבדיל בין ענישה לבין הצבת גבולות. <b>למרות שזה נראה
בדיוק הפוך – הילדים משוועים שנציב להם גבולות ונשדר להם בכך שיש סדר בעולם.
המתכון המנצח, אם כך, הוא הרבה גבולות יחד עם הרבה אהבה.</b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">למרות שעונשים זה דבר שיש
להימנע משימוש בו עד כמה שניתן, הוא בהחלט יכול להיות כלי עזר המסייע לחינוך אם
עושים בו שימוש במינונים ובאופנים הנכונים. ככלל, אסור להעניש ילד בזמן כעס של
ההורה. הילדים, כאמור, קולטים מתי אנחנו "מחנכים" כי קשה לנו או כי
"צריך לחנך" ומתי אנחנו פועלים מאהבה וטובתם היא זו שחשובה לנו. על מנת
להפעיל שיקול דעת מה נכון לעשות עם הילד כדי לקדם אותו ולא רק כדי לפרוק את התסכול
הרגעי שלנו מומלץ להמתין מעט עם ההחלטה לגבי העונש. יחד עם זאת, חשוב שהעונש יהיה
יחסית סמוך למעשה כדי שהקשר בין השניים יהיה מספיק ברור לילד. כמו כן החלק שחשוב
יותר מהעונש עצמו הוא כמובן להסביר לילד מדוע הוא נענש ולנסות להביא אותו בעצמו
להצדיק את העונש.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">להבדיל מעונשים, לגיטימי
לחלוטין להשתמש ב"פרסים"/"מתנות"/"צ'ופרים" על מנת
לחזק התנהגות חיובית. גם אנחנו כמבוגרים מונעים מאוד מ"פרסים". בעוד ילד
זקוק לממתק או לחיבוק ולמילה טובה, המבוגר זקוק לבונוס במשכורת או לקומפלימנט
מהבוס. כולנו זקוקים לחיזוקים כאלו או אחרים, וביסודה ההתנהגות שלנו והכוח שמניע
אותה להתקדם ולהשתפר לא שונה משל ילדים. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p> </o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">תקשורת בין ההורים</span></u></b><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">:</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"> אסור בתכלית האיסור לריב ליד הילדים.
ילד לא יכול לראות את ההורה שלו שבור. אימא שכואבת ובוכה זה מראה שמפרק את
הפנימיות של הילד ומשאיר צלקות אדירות. כשההורים רבים זה גורם לילד להרגיש שהקרקע
נשמטת מתחת לרגליו והוא מאבד את הביטחון והאמון בעולם. עדיף לקחת את האוטו, לנסוע
20 קילומטר מהבית ושם לריב, מאשר לעשות את זה בנוכחות הילדים. גירושין של ההורים
זאת בכלל נקודת משבר קריטית עבור כל ילד. קוראי מאמר זה ממש לא צריכים אותי כדי
שאומר להם שיש לנסות כל דרך יצירתית על מנת למצוא את הדרך אל שלום הבית ולא לפרק
את השותפות הזוגית (ובדרך לשבור כמה לבבות רכים) גם במחיר של ויתורים אישיים קשים.
<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p> </o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">להימנע מחינוך מתוך גאווה</span></u></b><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">:</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"> הורים רבים מפעילים שיקולים זרים של
אגו וגאווה בתהליכי החינוך. לא נכון לדחוק את הילד ללמוד משהו שהוא לא באמת חפץ בו
(חוג שחמט/פסנתר/חמש יחידות במתמטיקה, וכו') רק כדי שנוכל להתגאות שיש לנו ילד
מוכשר. הכוונות שלנו לא תמיד נקיות, טהורות וממוקדות בטובת הילד, אלא מונעות לא
אחת ממה שנראה לנו שיגידו בשיחות הסלון של יום שישי או במפגשי השכנים במעלית.
מעניין יהיה לבדוק כמה אימהות דוחפות את הילדים שלהם ללמוד, לדוגמא, רפואה מתוך
הרצון שהוא יציל חיים של אנשים, לעומת כמה התואר "אימא של רופא" קורץ
להן? מעבר לצורך שלנו לעבוד על מידת הגאווה שבנו, יש חשיבות גדולה לא לשרוט את
הילד ולא לכפות עליו מחשבות, רגשות, רצונות ותוואי חיים שלא נכונים ומתאימים לו.
כמובן שאין חלילה רע בלהיות רופא, עורך דין, אסטרונאוט או מנכ"ל חברת היי-טק
אם זאת מבוקשה של הנשמה של האדם ורצונו העצמי והאמיתי. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">בהקשר הזה חשוב לא להשוות את
הילד לילדים אחרים ובטח שלא לאחיו. כל אחד הוא יחיד ומיוחד. אחד חזק יותר
בלימודים, אחד חברותי והאחר בכלל אוהב טיולים וטבע. לכל אחד מסלול משלו וזו טעות
לכפות את הרצונות שלנו על הילדים. יש הורים ששואלים ילד שחוזר הביתה עם ציון 70
במבחן "למה קיבלת רק 70?", "כמה קיבלו האחרים?" ו"מי
קיבל הכי הרבה בכיתה?". במקום לפרגן על ההצלחה (בכל זאת הוא קיבל יותר
מ-69...) ולעודד להמשיך ללמוד ולהשתפר, אנחנו משדרים להם שאנחנו מודדים, מעריכים
ואוהבים אותם לפי ההישגים והציונים שלהם. חינוך כזה מייצר אנשים שבהמשך יהיו חסרי
ביטחון עצמי, תחרותיים וקשים עם עצמם. הורים רבים רוצים שהילדים יממשו את כל מה
שהם עצמם לא השיגו, ולכן "אונסים" את הילד להיות מה שהוא לא.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p> </o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">חינוך למאמצים ויגיעה</span></u></b><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">:</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"> כלל גדול בחינוך הוא חינוך למאמץ
ויגיעה ולא דווקא לתוצאות. מעל לכל ספק עדיף שילד ישיג 60 במבחן, בהנחה והוא שקד
על החומר, ניסה להבינו והתאמץ עבור כל נקודה שהוא השיג, מאשר ילד שקיבל 100 מבלי
שהתאמץ כלל. היום רוב הלימודים מבוססים על שינון וזיכרון. ישנם ילדים (כמו גם
אנשים מבוגרים) שהזיכרון שלהם פחות חזק, אולם הם ילדים נפלאים ומלאי עוצמה פנימית.
לא האינפורמציה בגיאוגרפיה או לשון היא זו שחשובה (במילא תוך ימים ספורים הכול
ישכח), אלא הנכונות והרצון של הילד להתגבר על יצריו ולכפות על עצמו את לימוד החומר
בעוד כל כולו קורה לו לצאת לשחק או לצפות בטלביזיה. התמדה זו תכונה יקרה שביקרות
ואדם שרכש אותה יצליח בעתיד לפתח הרבה מעלות נוספות כדוגמת חריצות ורצינות (אף
יותר מזה שניחן בזיכרון טוב וגדל בהמשך להיות עצלן). בהקשר הזה כדאי לזכור שפינוק
של ילד זה דבר הרסני, ולכן עדיף לחנכו לכך שלא הכול בא בקלות בחיים.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p> </o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">לסיכום, חינוך הילדים מומשל
לגשם. הגשם בפני עצמו לא מצמיח את הצמח, אלא עוזר לו לגדול ולהוציא את הפוטנציאל
שכבר ממילא טמון בו. על פי האמונה היהודית, בכל יהודי יש "חלק אלוקה
ממעל", כלומר נשמה וניצוץ אלוקי שכבר קיים בתוכו. חינוך נכון בא לחשוף ולממש
את אותו פוטנציאל של ניצוץ זה ולהוציאו מהכוח אל הפועל. תפקידינו כהורים להשקות את
הילדים מים זכים ולא חלילה בחומץ או בבנזין על מנת שנאפשר את תהליכי ההתפתחות
הטבעיים הנכונים. הלוואי ונצליח בכך ונזכה לגדל בנים ובנות אוהבים ושמחים.<b><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></b></span></div>
<b><span dir="RTL" lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%; mso-ansi-language: EN-US; mso-bidi-language: HE; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-fareast-language: EN-US;">שבת שלום, ניר אביעד </span></b></div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-47975594362823803002016-07-13T20:10:00.004+03:002016-07-13T20:11:34.815+03:00פרשת "בלק" - לא הכל טוב, אבל הכל לטובה!<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">רקע – על מכשף רשע שנכשל
במשימתו </span></u></b><b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";"><span style="mso-spacerun: yes;"> </span></span></b></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";"><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span></span></b></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">השנה היא השנה הארבעים ליציאת
מצרים. בלק, מלך מואב, עקב בחרדה אחר מסע הכיבוש והניצחונות של עם ישראל בדרכו
לארץ והוא חשש שעתה יגיע תורו. לאחר שטיכס עצה הוא שלח שליחים אל בלעם, הנביא
והמכשף הרשע, כדי שיבוא לקלל את בני ישראל, ובכך יסלול את דרכו להביס אותם. בלעם,
שהיה בעל כוחות נבואיים נעלים, אולם גם אדם שפל, תאב בצע ולא אמין, הסכים למשימה
בחפץ לב לאחר שהובטח לו ממון ושלל רב. <b>אותו מכשף ניסה מספר פעמים לקלל את בני
ישראל, אולם הפלא ופלא -</b> <b>הקב"ה, בהשתלשלות אירועים מופלאה, סובב את
הדברים כך שבכל פעם שבלעם פתח את פיו יצאו לו מהפה ברכות במקום קללות.</b> <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">בין הברכות והנבואות, שנשמעו
מפיו של בלעם, אנו מוצאים כמה עניינים נעלים ויסודיים במהות העם היהודי, כדוגמת:
"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – נבואה המבטאת את יחודו וסגולתו
של העם, "לא הביט עוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל" – ביטוי ליחס והאהבה
המיוחדת של ה' לעם ישראל, "הן עם כלביא יקום וכארי ישאג" – נבואה על
כוחו העתידי של העם עם בוא הגאולה, "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב" –
הנבואה על הגאולה ואחרית הימים, "מה טובו אוהליך יעקב ומשכנותיך ישראל" <span style="mso-spacerun: yes;"> </span>ועוד ברכות רבות ונוספות. <b><o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">באירועי הפרשה ניתן למצוא מסרים
נפלאים שיכולים לשמש אותנו במציאות חיינו גם היום וננסה להתמקד בכמה מהם.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";"><o:p> </o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">אל תתייאש. בסוף הכול יתהפך
לטובה!<o:p></o:p></span></u></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">בלק בן ציפור, מלך מואב, שהיה,
כפי שעולה מהפרשה, שונא ישראל גדול, זכה בכל זאת שהפרשה תקרא על שמו והוא ייזכר
לעולמי עד. הרבי מילובביץ כתב שהדבר קשור למהפך הגדול שמתגלה לנו בפרשה, עת הברכות
נהפכות לקללות והרע שתכנן אותו רשע לעם ישראל נהפך לטוב גמור. יתר על כן, גם
בגורלו האישי של בלק עצמו יש היפוך גדול ומפתיע – דווקא מביתו ושושלתו של אותו אנטישמי
אכזר יצאה כמה מאות שנה מאוחר יותר רות המואבייה, אשר כידוע התגיירה והייתה סבתא
רבא של דוד המלך – נצר למשיח. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">במוטיב של ההיפוך והשינוי, כפי
שכאמור עולה מהפרשה, יש מסר חשוב ביותר שיכול וצריך לשמש כל אחד מאתנו כאן ועכשיו
- אסור להתייאש, אסור לעולם להרים ידיים. גם אם אנחנו נמצאים בסיטואציות חיים קשות
ומורכבות תמיד יש תקווה לשיפור ושינוי.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";"> חז"ל ניסחו זאת היטב באומרם: "אל תתייאש מן
הפורענות" (פרקי אבות) וגם ''אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש
מן הרחמים'' (התלמוד הבבלי).<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">התורה היא השורש הרוחני לכל מה
שמשתלשל אח"כ בעולם, ועל כן יש לזכור שהסיפור על בלק ובלעם אינו סתם כעוד סרט
פנטזיה של וולט-דיסני עם סוף טוב בו הנסיכה והנסיך צועדים שלובי ידיים אל עבר
השקיעה. מדובר ממש בסיפור של החיים שלנו. ההיפוך עליו נקרא השבת בפרשה הוא חוק
רוחני שתמיד היה קיים ותמיד יהיה קיים במציאות, לפיו דווקא מהקושי צומח הטוב הכי
מתוק. הבנה זו משנה לחלוטין את התפיסה שלנו ביחס לקשים, מכאובים, מניעות וסבל
שאנחנו עוברים וחווים. כמו בפרשה כך גם בחיינו – דווקא אחרי מאמץ, אחרי מכשול ואחרי
נפילה ממתינה לנו התרוממות נפלאה. גם אצלנו, כמו אצל בלעם - מהקללה צומחת ברכה.
עכשיו כל שנותר לנו לעשות הוא לפתוח את העיניים ולראות שאכן המציאות בנויה ועובדת
כך. <b>שלום חנוך, באחד משיריו היפים, שר "תמיד הכי חשוך לפני עלות
השחר", ובכך הוא אומר לנו שכמו בטבע, כך גם בחיים שלנו - ברגע שבו נדמה שהכול
אבוד, דווקא אז אנו מוזמנים להתמלא באופטימיות, שכן מהנקודה האפילה ביותר בהכרח
מובטח לנו שיפציע האור.</b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">לפעמים המהפך של הרע לטוב הוא מוחשי
וגלוי לנו. במקרים האלה קל לנו כמובן הרבה יותר להתפעם מכוחו של הבורא ולראות כיצד
התהליך שעברנו בסופו של דבר היה לטובתנו ועזר לנו להתבגר ולהתחשל, אולם האתגר
האמיתי הוא כמובן לעשות זאת גם אם הסוף לא היה כפי שציפינו. בבסיס האמונה היהודית עומדת
ההנחה שגם אם אנחנו לא רואים את הטוב המיוחל, וגם אם בעיני הבשר ודם שלנו המציאות
איומה ונוראה ומה שייחלנו לו לא קרה (כדוגמת אדם שחלה במחלה ובסופה הוא נפטר ולא
נרפא) – גם אז עלינו להאמין שהיד המכוונת, שמנהלת את העולם, יודעת מה היא עושה
ותכלית פעולתה הוא טוב גמור. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">בהקשר הזה, מוכר הביטוי: "כָּל
דְּעָבִיד רַחְמָנָא - לְטַב עָבִיד", שפרושו "כל מה שעושה הקב"ה -
לטובה הוא עושה זאת".</span></b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">
מקורו של הביטוי הוא בגמרא שם מובא סיפור על רבי עקיבא, אשר הלך בדרך והגיע לעיר
אחת, שתושביה סירבו לארחו. הוא לא הבין מדוע 'זכה' ליחס שכזה, אולם אמר לעצמו:
"כל מה שעושה הקב"ה לאדם - זה לטובתו". הלך רבי עקיבא ושכב לישון
בשדות, כאשר היו עמו תרנגולת (להעיר אותו מהשינה), חמור (לשאת משאות) ונר (כדי
להאיר לו). באה רוח וכיבתה את הנר, חתול שאכל את התרנגול ואריה שטרף את החמור,
כאשר גם אחרי מאורעות מייאשים אלה המשיך רבי עקיבא ואמר "כל מה שעושה
הקב"ה – לטובה הוא עושה". באותו לילה באה פלוגה צבאית לעיר, פשטה עליה, היכתה
ושבתה את תושביה, ובכך הובהר לו שכל המקרים המצערים הללו - היו למעשה לטובתו, שכן
הוא ניצל מעצם העובדות שהוא לא היה בעיר, שנרו כבה ולא זיהו אותו ושחמורו ותרנגולו
נטרפו והם לא עשו רעש שהיה יכול להסגירו. בהתאם לדברי הגמרא נפסק בשולחן ערוך:
"לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד". פסיקה זו
עוררה תמיהה גדולה מהסיבה שספר השולחן ערוך עוסק יותר בענייני הלכה ופחות בענייני
השקפה ואמונה, אולם הובן שתפיסה זו היא כה בסיסית במארג האמונה היהודית, עד שהיה
מקום שגם ספר ההלכה המרכזי יתייחס אליה כתפיסה מחייבת.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">אודי דוידי שר בשירו המקסים:
"לא הכול טוב, אבל הכול לטובה". רעיון זה בעצם מבטא את התובנה שבאומרנו
ש"הכל לטובה" אנחנו מאמינים שמטרת כל התמונה בכללותה היא עשיית טוב
ומגמתה חיובית, יחד עם ההבנה שאמירה זו לא סותרת את העובדה שבתוך המגמה הכללית של
החיים יש גם פרטים שכל אחד מהם בפני עצמו יכול להיות שלילי ולהרגיש כרע גמור. רק
אם היו לנו עיניים אלוקיות היינו יכולים לראות שלמרות שהסיטואציה/הפרט עצמם שליליים
הם שייכים לכלל שהוא טוב. אדם מאמין אומר לעצמו שהוא אולי לא מבין כעת איך מה
שקורה זה אכן לטובה, אולם אין זה אומר שזה לא כך. לא מדובר בעצימת עיניים או חלילה
בהתעלמות מהמציאות, אלא בהכרה שיש בעולם כוחות שאנחנו לא בהכרח מבינים אותם.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">מעבר לכך, תפקידו של החיסרון
לבנות בנו את ההשתוקקות ואת ההערכה לטוב. הנפש שלנו בנויה בצורה כזו שאנחנו מעריכים
את ה"יש" בעיקר אחרי ה"אין". <b>הדרך להתחזק באמונה באותם
מצבים שה"אין" דומיננטי הוא לזכור את הכיוון והמגמה הכלליים של
פעולותינו ומטרותינו. </b>הדבר דומה לאדם שנוסע באוטובוס או ברכבת כדי לפגוש חבר
קרוב ואהוב שלא ראה שנים רבות ובמהלך הנסיעה הוא סובל מכל מיני הפרעות קטנות
שמציקות לו, כדוגמת שהמשענת לא נוחה, שהשתייה לא קרה מספיק ושמעט צפוף. אותו אדם
יכול להתלונן, לקטר ולסבול כל הדרך, אולם מאידך הוא יכול להתעלם מכל זאת ולזכור את
הפגישה המשמחת שמחכה לו בסוף הנסיעה ושבגללה הוא בכל יצא אל המסע. אם זוכרים את
המטרה הגדולה כל הקשיים בדרך נהיים קטנים הרבה יותר.</span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">כל שנכתב פה עד עכשיו עבור רבים
יכול להיתפס לכל היותר כתאוריה נחמדה. <b>השאלה הגדולה היא כיצד מתמודדים בזמן
הקושי עצמו, כיצד הופכים את הקללה לברכה ואת הצער לקרש מקפצה? רבי נחמן לימד אותנו
סוד נפלא ועצה פרקטית ביותר. לדבריו, הקב"ה מבקש מאתנו את העוד אקסטרה מאמץ
קטן, את ההתעקשות לדבוק בטוב לעוד רגע קט גם אם כל התנאים מסביב קוראים לנו לנהוג
אחרת. כל אחד נתקל בסיטואציות שבהן היצר הרע קורה לו ליפול לייאוש ועצבות ועל פניו
יש לו את "כל הסיבות הכי לגיטימיות שבעולם" למה להרגיש כך. נקודת
ההיפוך, אותה "ישועת השם כהרף עין", מתרחשת רק אחרי שאנחנו מתנגדים בתוכנו
לכוח הגרביטציה שרוצה למשוך את הרגש והנפש שלנו למטה, וממשיכים להאמין, לעשות טוב
ולחייך.</b> <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">כך לדוגמא:<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">אדם שמחכה זמן רב לזיווג ורוחו
נוטה ליפול – שימשיך להאמין (וכמובן להשתדל) שבן/בת זוגו מחכה ממש מעבר לפינה והוא
יראה ישועות.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">גבר/אישה שממש רוצים לכעוס על
בן/בת זוגם או להגיד הערה מעליבה – שיתאפקו עוד קצת ויראו כיצד פתאום זווית הראייה
שלהם משתנה ומה שקודם לכן הרתיח אותם לא כל כך נורא בעצם.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">אדם שסובל מחולי גופני ובעקבות
כך מצב רוחו בשפל – שיעודד את עצמו בכוח עוד כמה רגעים ופתאום יגלה בעצמו עוצמות
גנוזות שיכולות לרפא ממש כל מחלה.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>וכו',
וכו'.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">כל שאנחנו נדרשים אליו זה את
הטיפונת מאמץ לשמור על רוח טובה מעבר לגבול הקיים שלנו. אם נצליח בזה הקב"ה
בכבודו ובעצמו כבר יסייע בידינו לעשות את השאר. </span></b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";"><o:p> </o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">אם לחמור מגיע תודה, אז בטח שגם
לבעלך/אשתך!<o:p></o:p></span></u></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">בפרשה אנחנו קוראים על אירוע מעט
תמוה – בדרכו של בלעם לקלל את עם ישראל הוא רכב במרץ רב על אתונו. באמצע צעידתה
במקום צר ותלול ראתה האתון מלאך שניצב בדרך ושבלעם עצמו לא ראה. בעוד האתון עצרה
את הילוכה וכרעה על הארץ, בלעם הפליא בה את מכותיו, עד שבצורה ניסית הקב"ה
פתח את פיה<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>ו<u>היא הטיפה לו מוסר על שהוא
מכה אותה למרות שהיא הצילה אותו מנפילה לתהום ולמרות נאמנותה רבת השנים</u>. בשלב
הזה גם המלאך נגלה אליו והוא הוכיח אותו גם כן. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">מדברי האתון לבלעם ניתן כמובן
ללמוד ולהיזהר מהנטייה האנושית לקחת כמובנים מאליהם את הקרובים לנו ביותר. <b>למרבה
האבסורד, אנשים זרים שעוזרים לנו בדבר הפעוט ביותר זוכים להכרת תודה גדולה ולשבחים
מרובים, בעוד מי שחי לצדנו, או שנמצא במגע יום-יומי אחר אתנו, נתפס לא אחת כחייב
לנו את הטוב שהוא משפיע לנו ואנחנו לא עוצרים לחשוב, להוקיר ולהעריך את עשייתו.</b>
דבר זה נכון במיוחד ביחסי הורים וילדים וכמובן בזוגיות בין גבר ואשה.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">יש לזכור שלא מגיע לנו שום דבר
כמובן מאליו ושבן/בת זוגנו לא חייב לנו כלום. </span></b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">יש נשים שחושבות שתפקיד הגבר לשרת אותן
ומאידך יש בעלים שחושבים שאשתם היא המשרתת הצמודה שלהם. זאת היא כמובן תפיסה שגויה
על החיים שסופה פיצוץ. אין דבר כזה "מגיע לי". כשלוקחים את הצד השני
כמובן מאליו ייתכן שבהתחלה הוא ישאב אל תוך התפקיד הזה, אך לבסוף הוא ימרוד ונפסיד
אותו. לגיטימי לחלוטין לבקש בנימוס מבן/בת הזוג את שאנחנו צריכים ורוצים ולהסביר
אחד לשני מהם ציפיותינו הכלליות, אולם במידה והן לא מתמלאות, לעולם אין לכעוס על
שרצוננו לא סופק. בנוסף, <b>אל לנו לשכוח את מילות הקסם "תודה"
ו"בבקשה. <o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">כשהעיניים פקוחות לראות את הטוב
היום-יומי, שאנחנו זוכים לו, מתפתחת הערכה והכרת תודה שחיונית לכל קשר זוגי. כאשר
לא מובן מאליו שבן/בת הזוג עושה עבורנו משהו אפשר באמת להכיר לו תודה אמיתית על מה
שכן עושה ולהרגיש מאושרים שזכינו לפרטנר שכזה. מציאות הפוכה של תביעות הדדיות
אינסופיות מולידה תסכולים, כעס, האשמות ולבסוף פרוד.</span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">ה"דבק" המחבר של כל זוגיות
טובה זה נתינת מחמאות הדדיות. יש כל כך הרבה על מה להחמיא. פשוט צריך לפתוח את
העיניים ולראות את הטוב.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">
בעלך הוריד בבוקר את הזבל לפח, שטף כלים או עבד שעות נוספות במשרד כדי לסגור את
החודש? זה לא מובן מאליו! תגידי לו את זה, תספרי לו כמה את מעריכה ואוהבת אותו,
שירי לו: "אתה תותח, אין, אין עליך, מתה עליך, אתה הגדול מכולם!!" אשתך
גיהצה לך בבוקר לעבודה את החולצה שאתה אוהב, הלכה לעבוד למרות העומס עם הילדים
ועוד הספיקה להכין להם ארוחה חמה? יש לך אשת חיל רצינית ביותר! תגיד לה את זה,
תספר לה כמה אתה לא יכול בלעדיה, תן לה להרגיש מלכה. <b>אישה, אף יותר מגבר, זקוקה
כמו חמצן למחמאות של בעלה. תהיה גבר אמיתי ותיתן לה את מה שהיא כה צריכה.<o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">יחד עם כל זאת, מוטב לזכור
שמלאכת נתינת המחמאות מוטלת עלינו בלי קשר לשאלה האם גם בן זוגנו נותן גם לנו
קומפלימנטים בעצמו. אסור לנו לנהל פינקסאות, לספור כמה ומתי פרגנו לנו ולפי זה לחשב
את מידת החום ותשומת הלב שניתן בחזרה.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";"><o:p> </o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">אל תציץ לי אל תוך האוהל בבקשה</span></u></b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">אחת הברכות המפורסמות היא
כאמור: <b>"מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל"</b>. מהדברים
עולה השאלה מה היה מיוחד כל כך במשכנות בני ישראל? פירושו של רש"י שופך אור
ומלמד שפתחי אוהליהם של בני ישראל במדבר סודרו באופן כזה שהם לא היו אחד מול השני.
באופן זה לא יכלו האנשים לראות מה נעשה באוהלי שכניהם ופרטיותם נשמרה. הנביא הגוי,
אם כך, שיבח את כישרונם של היהודים בתכנון ערים, שכן הם הקפידו לשמור על צניעותם
ועל פרטיות המרחב האישי שבה חיה משפחתם מכל מיני מציצנים וחטטנים. על כך מקפידה,
אגב, גם ההלכה היהודית עד היום, בפסיקתה שאסור לאדם להציץ לבתים של אחרים ללא
רשותם.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">פרשנות נוספת לדבריו של
רש"י היא שבעצם העובדה שהמרחב האישי של האנשים היה מוצנע, הדבר מנע משכניהם
להביט אל תוך אוהליהם, לחשוב בטעות ש"הדשא של השכן ירוק יותר" (שכן זוהי
נטייה אנושית) וכפועל יוצא לחיות את חייהם על סמך מה שאנשים אחרים עושים או לא
עושים. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">בני אדם בטבעם הם יצורים השוואתיים. רבות מההחלטות
שלנו מתקבלות מתוך השיקול <span style="mso-spacerun: yes;"> </span>של "מה יחשבו
עלינו?" ו"כיצד הדבר יראה?". אנחנו בוחרים מקצוע על סמך ה"יוקרה"
שלו, בוחרים מקום מגורים על סמך "מה שנחשב", מתלבשים לפי צו האופנה האחרון,
לרוב נופשים יחד עם המוני ישראל במקומות אליהם כולם נוסעים ובמקרים לא מעטים אף בוחרים
את בן/בת זוגנו לפי אמות מידה חברתיות. הלחץ "ללכת בתלם" ולהיות "כמו
כולם" הוא גדול מאוד. גם מי שמגדיר עצמו כ"אינדיבידואליסט" לא אחת עושה
זאת כדי לקבל הכרה ככזה מהסביבה.<b> אילולא היינו מנסים להתאים את עצמנו לסטנדרטים
של אנשים אחרים</b> <b>היינו יכולים לחסוך כל כך הרבה קינאה, טינה, מרירות ואכזבה.
אילו היינו מתבוננים בעצמנו בלבד ומשיגים את שביכולתנו להשיג בלי להשוות את עצמנו לסביבה
היינו הרבה יותר מאושרים. </b>העובדה שבני ישראל השכילו לסדר את האוהלים בצורה כזו
שתשמור על הדיסקרטיות והצניעות יצרה מצב נפלא בו כל אחד יכול היה להיות באמת הוא עצמו
מבלי הלחץ החברתי להידמות לשכן ממול.</span><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";"><o:p> </o:p></span></div>
<b><span dir="RTL" lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">שבת שלום, ניר אביעד </span></b></div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-10808673472434607752016-07-06T22:35:00.002+03:002016-07-06T22:35:59.807+03:00פרשת "חוקת" - גבר, דבר עם אישתך!<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<u><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">על שום מה נענש משה רבנו</span></u><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">?</span><span dir="LTR" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">פרשת "חוקת" עוסקת, בין היתר, באחד האירועים המשמעותיים
והדרמטיים ביותר במסעות בני ישראל במדבר – החטא של משה רבנו, מנהיג האומה, באירוע
שנחקק בזיכרון האנושי לדורי דורות ושכונה <b>"פרשת מי המריבה"</b>. </span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">השנה היא השנה הארבעים לצאת ישראל ממצרים והעם עמד פסיעה מכניסה לארץ
המובטחת, אולם התוכנית השתבשה ומרים, אחות משה ואהרון, מתה ועמה נעלמה הבאר הניידת
שהתלוותה אל העם והרוותה את צימאונו. העם, כדרכו, בא אל משה בטענות ודרש שיפתור את
הבעיה. בעוד הקב"ה הורה למשה לכנס את כל העם, לדבר אל הסלע ולראות כיצד באופן
ניסי יצאו מהאבן מים, משה חרג מההנחיות שקיבל ובמקום לדבר אל הסלע הוא היכה בו
פעמיים בעזרת מטהו עד שמים רבים אכן ניגרו ממנו.</span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">בגין חטאו זה של משה נגזר עליו כי הוא לא יזכה להיכנס אל ארץ ישראל</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">. למשמעות החטא והעונש מספר
רב של פרושים. מבחינתנו כמעט ובלתי אפשרי לבוא ולשפוט את מעשיו של משה ולהעביר
ביקורת על האדם והמנהיג הנשגב, שזכה להיות שליחו הישיר של הקב"ה, לדבר עמו
פנים אל פנים ולהיות הצינור שדרכו עברה התורה לעם ישראל ולעולם כולו. ובכל זאת,
חשוב שננסה להבין מה הייתה טעותו ובעיקר מה כל זה אומר לנו היום לחיים שלנו כאן
ועכשיו.</span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">את שני הפרושים המפורסמים למאורע נתנו רש"י והרמב"ן. <b>רש"י
טען כי הטעות של משה הייתה בכך שמנע מהקב"ה להציג בפני העם נס מופלא נוסף
לפיו מדיבור יצאו מים מסלע וכי הוצאת מים מסלע לאחר הכאתו פחות מרשימה.</b> לדבריו,
אם העם היו רואים שאפילו סלע פשוט ודומם שומע לקולו של הקב"ה הדבר היה מעורר
ומדרבן אותם גם כן למלא במדויק אחר חוקיו. <b>הרמב"ן, לעומת זאת, פירש את
הדברים באומרו כי חטאו של משה היה בכך שביטא חוסר סבלנות כלפי העם וכעס
עליהם. </b>תרעומת משה</span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"> </span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">באה לידי ביטוי במילים "וַיַּקְהִלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת
הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע. וַיֹּאמֶר לָהֶם <u>שִׁמְעוּ נָא הַמֹּורִים</u>
הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִים. וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּיךְ
אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם", כלומר <b>מתוך סערת רגשות ומצוקתו האישית,
בעקבות תלונות האינסוף שנאלץ לשמוע בארבעים השנה האחרונות, הוא חרג ממזגו הטוב
וביטא לראשונה רגש שלילי.</b> משה התרגז ללא סיבה מוצדקת שכן הקב"ה לא זעם על
בקשתם של בני ישראל, למרות שזו הייתה חוצפנית וקנטרנית. משה על דעת עצמו החליט
להיעלב בשם הקב"ה ומכאן החשש כי העם ילמדו ממעשיו. במשך כל תקופת הנהגתו העם
נשא עיניו אל משה ולמד ממידותיו הטובות. כעת, כשגם הוא נכנע למידת הכעס וחוסר
הסבלנות, היה חשש שידי העם ירפו מבחינת "<b>אם בארזים נפלה שלהבת – מה יגידו
אזובי הקיר?".</b></span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p> </o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, "סנגורם של ישראל", טען כי <b>יש
שתי דרכים להוכיח אדם: הראשונה מתוך הכרה שהוא מיסודו טוב וחיובי ורק המעשה
הנקודתי שהוא עשה צריך תיקון, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות - מתוך תפיסה שהדברים
השליליים</b></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><b><span dir="LTR" lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span> </span></b><b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">שהוא עשה הם חלק אינטגראלי מאישיותו, שכן הוא רע מיסודו וחסר תקנה.</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"> משה באומרו "שמעו
נא המורים" הפך את תוכחתו לזו מהסוג השני ושידר לעם שהם רעים וכי הרוע הזה
הוא חלק בלתי נפרד מהם. כאשר מוכיחים אדם וחושבים שהוא שלילי מיסודו עלולים לקבע
אצלו את התכונה השלילית ומאבדים את אמונו ואת הקשר עמו. זו היא הסיבה שגדולי
המחנכים ממליצים לא לומר לילד אף פעם "אתה ילד רע" וכך לקבע אצלו את
התחושה שהוא אכן כזה, אלא להסביר לו ש<u>"הוא עצמו ילד טוב</u>, אבל <u>המעשה
שהוא עשה הוא רע"</u>. אם משה היה מוכיח את עם ישראל בדרכי נועם, כפי שעשה
בצורה כה מוצלחת עד כה, הם היו מבינים את גודל חטאם, אולם כשהעם לא הבין למה
כועסים עליו ומה הוא עשה, ממילא התוכחה נהפכה להיות מתקפה חסרת תועלת.</span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">יחד עם כל זאת, נראה כי חומרת העונש של משה מעט מפתיעה. מסופר שלאחר
המעשה הוא בילה ימים על גבי לילות בתפילות לקב"ה שימחל לו ויתיר לו להיכנס אל
ארץ ישראל, ובכל זאת בקשותיו לא נענו. הסיבה לכך נעוצה בעובדה ש<b>"הקב"ה
מדקדק עם צדיקים כחוט השערה" וממשה היו ציפיות גבוהות יותר מאדם רגיל. בתור
מורה הדרך לעם ישראל למשך כל הדורות היה עליו לכבוש את כעסו ולגלות יותר סבלנות
ורוך.</b></span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">זו אינה הפעם הראשונה שהעם בא בטענות אל משה על שאין להם מים לשתייה.
הפעם הראשונה הייתה שלושה ימים לאחר היציאה החפוזה ממצרים (בפרשת
"בשלח"). אולם כעת, להבדיל מהניסיון הראשון, משה הגיב בכעס ותקיפות.
המפרשים, שמלמדים זכות על משה, טוענים כי ההבדל נובע מהעובדה שמאז הפעם הראשונה
ועד לפרשת "מי המריבה" עברו ארבעים שנה. ארבעים שנה של קיום על-טבעי של
ניסים במדבר וארבעים שנה של חינוך לאמונה. אם כך, לטענתם, <b>משה היה מתוסכל כי
אחרי כל הארבעים שנה האלה נראה היה כי העם לא למד כלום ונשאר חסר אמונה,
"קוטר" ורואה את חצי הכוס הריקה.</b></span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p> </o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<u><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">שומע בזיונו ושותק</span></u><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">כפי שכבר נאמר, באמת שקשה לבוא בטענות למשה רבינו. במשך ארבעים שנה
של הליכה במדבר (ואף לפני כן) בני ישראל לא הפסיקו לקטר על קשיי הדרך (החל ממחסור
במים לשתייה, דרך האוכל שניתן להם משמיים, וכנראה לא היה מספיק טעים לדעתם, ועד
לקושי של הצעידה), להאשים את משה בשחיתות (בפרשת "קורח") ואף לרצות
לסקול אותו באבנים אחרי חטא המרגלים. למרות כל זאת, משה, כמנהיג אמיתי, שם את
כבודו האישי בצד וידע להכיל כל יהודי ולראות את הטוב שבכל אחד. סביר להניח שכל אחד
מאתנו היה נשבר הרבה לפניו וזונח לאנחות את התפקיד כפוי הטובה. אולם כעת בפרשה
שלנו, משה כשל דווקא בתכונה בה הוא הצטיין יותר מכל עד כה – ביכולת לספוג את
העלבונות ועדיין לאהוב את המבזים ולשמור על קור רוח.</span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">חז"ל קבעו כלל גדול לרוצה להתקרב לדרך השם ולזכות לחיים נעימים
וטובים גם כבר בעולם הזה: "שומע בזיונו ושותק".</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"> פרוש הדבר הוא שכשאדם
אחר מבזה אותנו, מזלזל בנו, ממרה פינו או ממעיט מערכינו, עלינו להתגבר על תחושת
העלבון ולא להגיב באותו הרגע. רק לאחר שהתגברנו על האינסטינקט הראשוני לענות
ולהתגונן ניתן לחזור אל אותו אדם וללבן את ההדורים בנחת וברוגע. כל אחד יכול להעיד
שברגע שהוא מרגיש שפוגעים בכבודו הוא מתמלא בכעס ובאופן אוטומטי עולות בו המחשבות
ש"נעשה לו עוול" והרגשות של "איך העזו לומר להוד מעלתו מילים שכאלה
וכיצד האדם שמולנו לא מזהה את גדולתו ומרשה לעצמו לדבר כך?". <b>החוכמה
הגדולה, ובזה נבדל אדם שעובד על עידון מידותיו מאדם שנותן דרור לחלקים הגסים שבו
לבוא לידי ביטוי, היא במקום לענות ממקום של כעס ולהתחיל "פינג-פונג" של
האשמות ועלבונות הדדיים, לזכור כי ברגעים אלה אין טובה ונכונה יותר מהשתיקה.
השתיקה בראש וראשונה היא ביטוי לוויתור. האדם מוותר על כבודו ועל האגו שלו, וויתור
זה הוא ביטוי של פינוי מקום לכבוד אחר שיחול עליו.</b> אחת המילים השגורות ביותר
על לשוננו היא המילה "אני", והדבר איננו סתמי. כל פעולה, כל תנועה, כל
מחשבה, מתחילה בהנחת יסוד של הקיום העצמי. האמת היא שככל שגוברת תודעת
ה"אני", ככל שנוכחותנו האגוצנטרית מתעצמת, כך נדחקת השכינה למעלה מאתנו.
בזמן שאומרים לנו דברים שאיננו שמחים לשמוע יש הזדמנות מוחשית לתקן ולעבוד על כך.</span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span style="mso-spacerun: yes;"> </span></span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">בפרקי אבות נכתב: "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב
אלא השתיקה", כלומר אין דבר טוב יותר לאדם מאשר לשתוק כאשר מבזים ומעליבים אותו
ולא להשיב דבר. על כך הוסיפו גדולי ישראל ואמרו: "בהמעיט האדם את דבריו ימעטו
שגיאותיו", "מילה שווה זוז ושתיקה תרי (=שני זוזים)", וכן
"מוטב שהאדם יתחרט על מילה שלא נאמרה מאשר יתחרט על מילה שכבר נאמרה".</span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">בעומק הדברים לבחירה בשתיקה ובמתינות לאחר שהעליבו אותנו או המרו את
פינו מעלה נוספת – ע"י השתיקה וההימנעות מהכעס אנחנו מביעים אמון בברוא העולם
ומבינים שהוא לא סתם מזמן לנו ניסיונות וקשיים מיותרים, ושהכול בסופו של דבר קורה
לטובתנו (גם אם במבט גשמי זה לא תמיד נראה כך). <b>מבט אמוני על העולם פרושו לראות
ולהבין שכל שנקרה בדרכנו – הטוב והנעים, כמו גם הקשה והמעיק – הכול זה שיחה אישית
מעת הקב"ה, שמנסה לומר לנו דבר מה דרך אותה הסיטואציה. גם אם פגעו בנו, האדם
שמולנו הוא רק השליח ובטח ובטח שאין סיבה לכעוס עליו.</b></span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">הסיפור המוכר ביותר בתנ"ך בהקשר זה הוא כמובן סיפורו של דוד
המלך, אשר נאלץ לשמוע עלבונות קשים ("צֵא, צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ
הַבְּלִיָּעַל") שנאמרו לו בקול רם ובפרהסיה מפי שמעי בן-גרא. בתגובה לבקשתו
של אבישי בן צרויה לערוף את ראשו, דוד בחר להבליג ולהגיב במתינות, וזאת משום שהוא
ידע את האמת – למען תיקונו היה עליו לשמוע ביזיונות ובן-גרא היה רק השליח.</span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">רבי נחמן הגדיל והוסיף מדרגה לעקרון זה: "ישמע בזיונו <u>ישתוק
ויידום</u> - זה עיקר התשובה". לשתוק זה לשמור על קור רוח ולא לענות כלפי
חוץ, כאשר לדום זה לקבל בשמחה ובאמונה גם בתוכנו את מה שקורה לנו. השלב הראשוני
הוא באמת לא לענות (גם אם בפנים רותחים), בעוד בהמשך אנחנו רוצים גם בפנים להיות
רגועים. הדרך לכך היא להרבות בשיפוט לכף זכות ובעין טובה.</span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"> העיקרון הזה כה חשוב, עד
שרבי נחמן מברסלב טען שהדרך העיקרית לתשובה, כלומר לתיקון החלקים הנמוכים שקיימם
בכל אחד מאיתנו ("ייצר לב האדם רע מנעוריו") הוא ע"י אותה שתיקה.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">מי שמפנים דברים אלה ומשכיל ללמוד מטעותו של משה רבנו, שהגיב ממקום
של כעס, יזכור להשתמש בנשק של "שומע בזיונו ושותק" בזמן אמת. בפעם הבאה
שהבוס מעיר לנו על תפקודינו במשרד נקבל את ההערה בשקט ולא מיד נתגונן ונצטדק,
או כשהנהג שלידנו בכביש צופר לנו ואף מוסיף תנועות ידיים לוחמניות נשמור על
"פני פוקר" ולא נגרר לדין ודברים מיותר. בזוגיות עקרון זה חשוב שבעתים. <b>כשבן/בת הזוג
מעיר לנו על הנעליים שזרקנו בסלון או על החולצה שכבר שבוע שוכבת בסל ומחכה לכביסה
– הדבר הנכון ביותר הוא לבצע את מבוקשו וכמובן לא להדוף בחזרה את הערתו, לא להוסיף
בדיחה צינית ובעיקר לא להעיר בחזרה על מה שנראה לנו שדרוש שינוי אצלו. חשוב לזכור
– בן/בת הזוג הוא השליח שנבחר אישית בעבורנו ע"י הקב"ה למען תיקונינו
ולכן יש לכבדו ביותר.</b></span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p> </o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<u><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">מעלת הדיבור בין בני זוג</span></u><b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"> </span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">למרות שמשה שגה, כפי שראינו, בדיבורו אל העם, ופיו היה זה שהכשיל
אותו, עצם ההנחיה של הקב"ה דווקא לדבר אל הסלע מרמזת על החשיבות הגדולה
שטמונה בכוחו של הדיבור ובסגולותיו הנפלאות. </span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">על פי הקבלה, כל הברואים
מחולקים לקטגוריות הבאות: דומם, צומח, חי ומדבר. האדם, שנחשב לנזר הבריאה, מובדל
משאר בעלי החיים ביכולתו לדבר. בעזרת הדיבור אנחנו מביעים את עצמינו, מבטאים את
הצד האלוקי שקיים בנו ויוצרים קשרים עם בני אדם נוספים.</span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">בין בני זוג החשיבות של מיומנות ותרבות שיחה קולחת, חופשית ותדירה
משמעותית ביותר לפיתוח הקשר הראשוני וכמובן לשימור והגדלת האהבה בהמשך המסע המשותף
של החיים.</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"> בדר"כ האישה היא זו שניחנה ביכולת מילולית מפותחת יותר
וחז"ל אף קבעו כי "עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם, מהן נטלו הנשים
תשעה". ואכן ברוב מערכות היחסים זוהי האישה שמשתפת את בעלה בכל תלאות יומה
ואף נכנסת לפרטי פרטים, שאולי לא תמיד מעניינים אותו לאחר יום עבודה ארוך ומעייף.
כאן <b>אנחנו הגברים חייבים ללמוד כלל גדול מעין כמוהו אשר בו נבחנת מידת הנתינה
שלנו בקשר – עלינו להקשיב בסבלנות ובאמפטיות רבה לרחשי לב נשותינו על מנת שהן
תרגשנה בטוחות ושמחות יותר.</b> הגברים, כיצורים פרקטיים, מחפשים מיד לכל בעיה
פתרון, לא מבינים מדוע הנשים "מתלוננות" כל כך הרבה ואף רואים בדבריהן
רמיזה על שהם לא מספיק טובים ושבגללם האישה לא מסופקת. יש להבין שכל אדם זקוק
לדיבור על מנת לפרוק את שעל ליבו ותכונה זו חזקה אצל נשים פי כמה וכמה. מתוך ההבנה
של השוני בין המינים עלינו לעצור רגע לפני החזרה מהעבודה, לנשום נשימה עמוקה לפני
הכניסה אל הבית, לנשק את המזוזה, שמזכירה לנו את הערכים של המשפחה והאחדות,
ולהיכנס עם חיוך גדול וסבלנות אין קץ לשמוע על השיחה שקיימה עם חברתה מהמשרד, על
תוכנית הרדיו שהקשיבה לה בדרך מהעבודה, על הציור שצייר הקטן בגן ועל הבעיות של
הגדולה עם המורה לחשבון. <b>גבר שמבין שזה תפקידו בעולם הוא גבר אמיתי.</b> נכון
שהרבה פעמים מפתה יותר להישפך על הכורסא מול הטמבלביזיה מאשר לעשות את כל זה, אבל <b>מי
שהתחיל את העבודה הזו יודע שאין עונג גדול יותר מלראות את אשתך מחייכת ורגועה אחרי
שרגעים ספורים קודם לכן דמעות עמדו בעיניה מרוב עומס וטרדות היום.</b></span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">חז"ל כדרכם היו כה מדויקים באומרם: "דאגה בלב איש
ישיחנה" (ישיחנה – מלשון ישוחח אותה, ידבר אותה). עלינו לדבר אחד עם השני כדי
לפרק את המתחים הללו ולהיטען בכוחות חדשים, שאם לא נעשה זאת - הבעיות רק ילכו
ויגדלו. היום גם הרפואה המערבית מכירה בעובדה שכשאדם סוחב בליבו מועקות ולא משתף
בהן אנשים שהוא סומך עליהם ואוהבים אותו, הוא מועד הרבה יותר למחלות שונות ומשונות
גם בגוף. הרב ארוש בספרו הנהדר "בגן השלום" מלמד כי גבר שאינו מקשיב
לאשתו ומשוחח עמה צריך לדעת שהוא מצער אותה מאוד וכי היא תמצא דרכים פחות טובות להוציא
את שעל ליבה, כדוגמת שיחות טלפון ארוכות עם חברות, ביקורים ארוכים אצל הוריה וכו'
– העיקר לא להיות בבית היכן שהיא לא זוכה לתמיכה שהיא כה זקוקה לה. <b>הבעיות של
האישה הן בהכרח גם הבעיות של הגבר שלה. זו המשמעות העמוקה של הנישואין. מרגע שהזוג
התחתן הוא נהיה אחד – בטוב וברע.</b> כמובן שדברי מכוונים גם למצבים הפוכים בהם
לגבר יש צורך לשוחח על טרדותיו ואז תפקיד האישה להיות חברו הטוב ביותר ולהקשיב
באמפטיה.</span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">זוג נבון ישכיל לקבוע זמן קבוע בכל יום (יכול להיות אפילו רבע שעה)
בו הם יעשו דבר אחד בלבד – לשוחח.</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"> בזמן הזה הטלביזיה לא דולקת ברקע, מכבים את הפלאפונים, לא אוכלים
ולא מטפלים בילדים. בזמן הזה פשוט יושבים ביחד, מסתכלים האחד לשני בעיניים
ומדברים. בהתחלה זה עלול להיות מלאכותי, אולם עם הזמן זה ייהפך לטבע שני ומובטח
לזוג שהקשר בניהם יתחזק ויפרח.</span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.5pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p> </o:p></span></div>
<b><span dir="RTL" lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-ansi-language: EN-US; mso-bidi-language: HE; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-fareast-language: EN-US;">שבת
שלום, ניר אביעד </span></b></div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-3705768895028261682016-06-29T13:40:00.002+03:002016-06-29T13:40:59.723+03:00פרשת "קורח" - אז למה לי פוליטיקה עכשיו?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">פרשת השבוע מספרת
לנו את סיפורו של קורח, בן דודם של משה, אהרון ומרים, אשר יחד עם קבוצה של מאתיים
וחמישים אנשים מכובדים נוספים נקהלו על משה ואהרון ובפיהם הטענה: <b>"כָל-הָעֵדָה
כֻּולָּם קְדֹשִׁים... וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה"?</b> בדבריהם
הם למעשה ביטאו עמדה, אשר על פניו יכולה להישמע הגיונית ומוצדקת – "אם כל עם
ישראל קדוש ואם היהדות מדברת על שוויון ואחדות, אז מדוע המנהיגים מורמים מעם
ומצווים על כולם מה לעשות?". בזכות טיעונים אלה הם הצליחו לשכנע קבוצת אנשים
נוספת שהמנהיגות הנוכחית מונעת מתאוות בצע ומרצון לשררה והצליחו באופן חלקי לערער
על הלגיטימיות של משה ואהרון ופועלם.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">משה, אשר כזכור
סירב מספר פעמים לבקשת הקב"ה להנהיג את העם מתוך צניעותו הרבה והרצון לברוח
משררה, ושעליו העידה התורה לפני שתי פרשות כי הוא "עניו מכל אדם", היה שבע
ממחלוקות והתקוממויות וניסה בדרכי שלום להידבר עם המסיתים, אולם אותם תככנים
המשיכו בדרכם הרעה עד כי הקב"ה פער את האדמה והיא בלעה אותם חיים.</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"> לפני העונש הקשה משה פנה אל
קורח וחשף את פרצופו האמיתי באומרו לו כי הוא יודע שהמניע האמיתי לדבריו אינה
הדאגה הכנה לטובת העם וכי הוא אינו "לוחם צדק חברתי", כפי שהוא ניסה
להידמות ולהציג עצמו, אלא מטרתו הנסתרת הייתה לזכות במשרת הכהונה והוא קינא על כי
אחרים קודמו לתפקיד לפניו. את דבריו של משה משלימים מדרשי חז"ל השונים על
הפרשה המתארים את קורח כאדם חומרי מאוד (הביטוי המפורסם "עשיר כקורח"
מתאר את עשירותו הרבה) המונע ממניעים של כבוד ותאוות שלטון. דבריו של משה מלמדים
אותנו כלל גדול מאוד בתקשורת בין בני אדם, כפי שניסחו זאת טוב מכל חז"ל במסכת
קידושין בתלמוד הבבלי: <b>"כל הפוסל – במומו פוסל", כלומר אדם שמעביר
ביקורת על אדם אחר – לא מן הנמנע שהוא עצמו נגוע באותה "מחלה" ובעיה אשר
מפריעה לו אצל הזולת, שכן אם אותה תכונה לא הייתה קיימת אצלו הוא לא יכול היה בכלל
לראות ולזהות אותה אצל השני.</b> <b>מסיבה זו, בפעם הבאה שאנחנו רוצים להעיר
למישהו אחר על התנהגותו (אגב, דבר שמומלץ ככל הניתן למעט בו) עלינו לעצור ולשאול
עצמינו האם אותה תכונה מפריעה באמת קיימת אצלו או שבעצם את עצמינו אנו רואים
ושופטים?<span style="mso-spacerun: yes;">
</span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span></b><span style="color: black;"><o:p></o:p></span></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><span style="mso-spacerun: yes;"> </span></span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">גם בעונשו הייחודי של קורח יש לימוד מעמיק מאוד ומוסר גדול
שמכוון אלינו – דווקא האדמה, המייצגת את שיא הארציות והגשמיות, הייתה זו שבלעה את
קורח והביאה למותו. <b>המרדף אחר החומר והתעלמות מעולם הרוח והרגשות מנוון ומשחית.
אדם שחייו מבוססים על המרדף האינסופי אחר המשכורת הגבוהה יותר (גם אם בכסף הוא
רוכש מותרות שאין הוא באמת צריך), אחר הקידום בעבודה בכל מחיר (גם אם בדרך הוא
"דורך על גוויות", וחמור מכך – מזניח את חיי המשפחה שלו) ואחר הסטאטוס
החברתי והכבוד החיצוני מהסביבה (גם אם בפנים הוא חלול וריקני) – אותו אדם כורה את
הקבר של עצמו במו ידיו, שכן כל מי שעיניו בראשו יכול בקלות להבחין שההתבוססות בתוך
עולם החומר רק עושה אותנו עצובים ובודדים יותר. </b><span style="mso-spacerun: yes;"> </span>הארציות של קורח היא זו שהענישה אותו ולקחה אותו
למקום הכי ארצי שיכול להיות – לבטן האדמה. <span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">קורח אומנם זכה
ל"כבוד" מפוקפק בהיסטוריה היהודית וזכור כמחרר ריב, אך יחד עם זאת <b>חשוב
להבין שהיהדות אינה נגד מחלוקות ובמצבים מסוימים אף מעודדת אותן. כל עוד אנחנו
מאוחדים אין הכרח שנהיה אחידים.</b> בהקשר הזה מוכרת האמירה המפורסמת מהמשנה
ב"פרקי אבות": "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים. ושאינה לשם
שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים? זו מחלוקת הילל ושמאי.
ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קורח וכל עדתו". משמעות הדברים היא כי <b>במצבים
מסוימים המחלקות מבורכת משום שהיא מסייעת לראות את המציאות מזוויות מבט שונות וכך
לקדם ולפתח אותה.</b> אנחנו מתבקשים להיות <u>מאוחדים</u>, אך בשום פנים ואופן לא <u>אחידים</u>,
וכשם ש"שבעים פנים לתורה", כך גם להבדלים בנינו חשיבות. במה תלוי הדבר
האם המחלקות חיובית או חלילה שלילית ואסורה? במניעים של המחז<st1:personname w:st="on">יקי</st1:personname>ם במחלוקות. אם מדובר בפלפולים כמו בין הילל ושמאי,
שרצו להבין טוב יותר את ההלכה, אזי ודאי שחילוקי הדעות בניהם מבורכים, אולם אם
מדובר בטיעונים שיקרים וצבועים כמו של קורח ועדתו אזי ודאי שאין להם מקום וסופם להתבטל.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">ההקבלה בין התנהגותו ומניעיו של
קורח לבין המציאות הפוליטית והחברתית בה אנו חיים היום ברורה ומתבקשת – גם היום
ישנם פוליטיקאים לא מעטים אשר במסווה של מילים גבוהות ויפות פועלים משיקולים
אישיים וכי ה"כיסאולוגיה" היא זו שמניעה אותם לא פחות מאשר חוש צדק
מפותח ודאגה לחלשים. לאור המציאות האקטואלית הנוכחית, ומבלי לרמוז לאף מנהיג/מפלגה
ספציפית, <b>מתחדד הגעגוע למנהיגים כמשה, אשר</b> <b>טובת העם באמת הייתה תמיד
כנגד עיניו וכנר לרגליו והאינטרסים האישים היו משניים.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p> </o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">ציניות וסרקזם – הדרך של החלש
לברוח מהתמודדות</span></u></b><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">בעימות המילולי בין עדת קורח
ובין משה עולה ומתחדד ההבדל באופני הביטוי בין הצדדים. בעוד משה, כהרגלו, פנה אל
הסוררים בכבוד ובנימוס בניסיונו לפשר ולמצוא את המאחד, דתן אבירם ואון בן פלת,
שהיו מראשי המורדים, השיבו לדבריו בציניות ארסית שמנעה כל אפשרות לקרבה, למציאת
המשותף ולפתרון של שלום וכבוד הדדי<b> </b>באומרם לו: "<span style="color: black;">כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ - לַהֲמִיתֵינוּ
בַּמִּדְבָּר?</span>". לאורך מסע הנדודים במדבר משה הבטיח פעמים רבות לעם כי
לבסוף הם יגיעו לארץ ישראל ואף מכנה אותה "ארץ זבת חלב ודבש". אולם כעת,
<b>בדבריהם כאן דתן ואון מכנים דווקא את מצרים - "ארץ זבת חלב ודבש"</b>,
ובעצם הם אומרים למשה – "בניגוד להבטחותיך יצאנו ממצרים, היא הארץ הטובה,
וכעת אנו במדבר השומם הזה ארבעים שנה – הזו היא ארץ זבת חלב ודבש שהבטחת
לנו?!". <b>מתוקף העובדה שהשניים משתמשים באותו הביטוי של משה בצורה הפוכה
מתוך ציניות ודמגוגיה הם מציגים אותו בצורה נלעגת ושומטים את הקרקע מפני האפשרות
לדיון רציני וענייני.</b><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><b><span style="color: red;"><o:p></o:p></span></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">הרמח"ל בספרו המפורסם
"מסילת ישרים" כתב שהציניות והליצנות סוגרות את האדם ו"מגנות"
עליו בפני ביקורת: </span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">"כמו
המגן המשוח בשמן, אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ ולא יניח אותם שיגיעו
אל גוף האדם, כן הלצון מפני התוכחה והמרדות. כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם
מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות".<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">בדבריו הוא המשיל את הציניות
ל"מגן המשוח בשמן", אשר כל חץ שנורה לכיוונו מחליקו ממנו הלאה ולא מאפשר
לו לחדור.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"> מי
שרגיל לענות לאנשים מתוך צחוק ולצון, לעוות את דבריהם ולהעמידם באור מגוחך למעשה
לעולם לא יוכל להשתנות ולהשתפר משום שהוא דוחה מעליו את דברי התוכחה שלרוב יכולים
להיות עבורו כקרש הצלה ממש. אי אפשר לדבר ו"לחדור" ללב של אדם ציני.
הציני לוקח כל מה שניתן לו באותו רגע, מקרר אותו, מוציא ממנו את רוח החיים ואז
מגחיך אותו. מה שהוא עושה בפועל זה לא לאפשר לשום דבר להגיע ללב שלו כמו שהוא
ללא חבלות, ולא מאפשר לשום דיבור שלו לצאת נקי, חם ותמציתי. <span style="color: black;">כל תמונה אפשר לתאר בצורה צינית. נוף נפלא אינו אלא כמה עצים
ואבנים, נתינת צדקה אינה אלא סחיטה ועצלנות מצד הנזקק וספר תורה אינו אלא עור של
פרה שאיזה יהודי זקן כתב עליו בדיו... </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">אחד הגורמים לציניות, מעבר
לרצון לדחות מעלינו ביקורת ותוכחה, הוא גאווה. הציניקן חש שהוא מביט אל העולם
מלמעלה, יודע מה טוב ומה רע, מה נכון ומה איננו נכון, ויכול לשפוט ולחלק ציונים
לכל באי העולם. זוהי גאווה לשמה. אדם עניו, לעומת זאת, איננו יכול ללגלג על תופעות
או אנשים סביבו.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">
פעמים הופכת הציניות למקצוע, שיש המתפרנסים ממנו - מכתיבת טורי ציניות בעיתונים
וכדומה. זהו מקצוע גרוע ומשחית, שכן הכותב (וגם הקוראים) מתרגלים להביט על המציאות
בצורה מעוותת. בכל דבר הם מחפשים ממה יש כאן לצחוק ולא רואים כלל מה קורה באמת. הם
לא מביטים אל העולם בעין טובה וחיובית, אלא מחפשים היכן ניתן לנעוץ את עטם ולהכפיש
את הזולת. רבות מתוכניות הטלוויזיה היום בנויות על מציאת פגמים במשתתפים בהן עד
כדי גיחוך והשפלתם בפומבי. מזווית ראייה אחרת ניתן להבין שהציניקנים הם דווקא
אנשים עם ביטחון עצמי נמוך, שכן הם זקוקים בהשפלת האחר כדי לרומם את עצמם. אדם חזק
ואיתן לא יפעל כך. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">לצחוק ולהומור ביהדות מקום של
כבוד, אולם יש גבול דק העובר בין שמחה והתבדחות, שיש להם מקום חשוב, ובין הציניות
הפסולה. יש בהומור בריא אפשרות לפתוח את הלב ולגעת באנשים בדרכים ובאופנים שדברי
תוכחה לא היו יכולים, אולם חשוב תמיד לזכור מה הוא הגבול הנכון ומתי בדיחה והערה
משועשעת הופכים להעלבה וציניות שלילית.<span style="mso-spacerun: yes;">
</span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">דוד המלך בפסוק הראשון בספר
תהילים נותן עצה ברורה לעניין זה: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך
חטאים לא עמד <u>ובמושב לצים לא ישב</u>"<b>. </b>ובפשטות - יש<b> </b>להימנע
ככל שניתן משימוש בציניות ו"הומור" שלילי <span style="color: black;">ובעיקר
לזכור את דברי הילל הזקן שאמר ש"מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך". <b>כולנו
יודעים כמה לנו לא נעים לשמוע הערה או תגובה צינית ומלגלגת. אם כך, מוטב יהיה אם
נשים לב לדרכי הביטוי שלנו ונמנע מלהעליב אף אדם אחר.</b></span><b><o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p> </o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">"הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים
את האדם מהעולם" <o:p></o:p></span></u></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">לפני התקרית, שחשפה בפומבי את
שהתרחש קודם לכן בליבו, קורח דווקא היה אדם מכובד מאוד ובעל מדרגה רוחנית, אולם
למרבה הצער הוא נפל ונכנע לעקב אכילס שלו שהוא הקנאה. אם נחשוב לרגע על התכונות של
חוסר פרגון וקינאה נגלה לא רק שרובינו לוקים בהן במידה כזו או אחרת, אלא גם עד כמה
שהן מיותרות. אנשים יכולים להעביר שנים רבות במחשבות על מה וכמה יש לאחרים לעומת
מה שיש להם עצמם ואיך לקחו/אכלו/שתו להם. למה בכל כך הרבה מקרים הצלחה של מישהו
אחר זוכה לבוז, לזלזול ולחוסר פרגון ללא שום סיבה נראית לעין? מדוע לרוב איננו
שבעי רצון ממה שיש לנו ונראה לנו שלשני טוב יותר ושאם נשיג את מה שיש לו חיינו
ישתנו וישתפרו? "רקב עצמות קינאה" אומר שלמה המלך ב"משלי",
כלומר הקנאה מכרסמת בכל פינה טובה, מגיעה אפילו עד לעצמות וגורמת לחיים של המקנא
להיות אפורים ואומללים. מוטב לנו להסתכל על סופו של קורח, ללמוד שאכן זה כך
ולהפנים הלקח.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p> </o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">אובדן הסמכות ההורית – השורש
לרוב הבעיות בחינוך ילדים בימינו</span></u></b><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"> <o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">ברשותכם, ברצוני להסתמך על
טיעוניו הדמגוגים והשגויים של קורח כדי להסביר את אחת הבעיות החברתיות והמשפחתיות
החמורות ביותר של דורנו – אובדן הסמכות ההורית בבית ואובדן הסמכות של המורים בבתי
הספר.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><b><o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">בשמיעה ראשונה דבריו של קורח
עלולים להישמע מאוד משכנעים – כל בני האדם שווים ולכן אין לאף אחד את הזכות לתת
הוראות לאדם אחר. בימינו נראה כי הגישה הזו תפסה תאוצה לכיוון שלילי, ובשם ערכים
נעלים של "זכויות האדם", "פלורליזם" ו"חופש הביטוי"
- גבולות המשמעת והסדר החברתי נפרצו. אם "כולם שווים" ואין אמת
אבסולוטית אחת שמנחה אותנו מה מותר ומה אסור אז למה שנקשיב למישהו אחר ונקבל את
מרותו? זה נכון ביחס שלנו כמבוגרים לערכים, דעות ומוסדות, שבעבר נתנו להם כבוד
גדול הרבה יותר, ונכון שבעתיים לילדינו שגדלים באווירה חברתית שהכול בה מותר, שבעל
הממון והפרסום הוא ש"נחשב" ולא בעל הידע והניסיון, ושלאו דווקא ההורה או
המורה יודעים טוב מהם מה נכון בעבורם.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">יש להפנים שבניגוד לכמה
תיאוריות מודרניות, הילדים וההורים אינם שווים וההורה לא צריך להיות חבר של הילד.
דמוקרטיה זה ערך שמתאים לכנסת ולא לתא המשפחתי, ולכן בבית חייבת להיות סמכות הורית
ברורה.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"> כמו
שבצבא יש רמטכ"ל וחיילים, וכמו שבכנסת יש ראש ממשלה וח"כים רגילים, כך
גם בכל משפחה בריאה צריכה להיות היררכיה ברורה והפרדה בזכויות ובחובות בין ההורים
לבין ילדיהם. משפחות שהחלטות משמעותיות מתקבלות במסגרת של דיון והצבעה
"פלורליסטית" מתדרדרות עד מצב שבו המהות ההורית מיטשטשת ונעלמת. <b>בעיות
שהורים נתקלים בהן היום כמו חוצפה של ילדים וחוסר משמעת מתחילות בתפיסה המקולקלת
הזו לפיה כולם שווים.</b> <b>חינוך ל"כיבוד אב ואם", מעבר להבעת הכרת
תודה להורים על כל המאמצים הכבירים שהם עושים כל רגע כדי להטיב לילד, בא בראש
ובראשונה כדי לשמור על התא המשפחתי ולסייע להציב גבולות בריאים לילדים.</b> <span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">האמת צריכה להיאמר – היום אנחנו
רואים את ילדינו ומבלים זמן איכות איתם הרבה פחות מבעבר. לפעמים אנחנו פחות נגישים
אליהם מסיבות שאינן בשליטתנו (כדוגמת אילוצים הקשורים לעול הפרנסה) ולעיתים זה
משום שאנחנו לא פנויים רגשית לעשות עוד פאזל או לשוחח עימם על שעבר עליהם היום
בבית הספר. הפיצוי שלנו על שאנחנו נעדרים מחייהם בא לא אחת לידי ביטוי במתן רשות
לביצוע כמעט כל פעולה העולה על רוחם ואנחנו נמנעים מלהיות אסרטיביים ולהציב גבולות
כדי לא<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>להתעמת עימם. בסופו של דבר כל
שנאמר כאן גורם לכך שהרצון של הורים "להתחבב על ילדיהם", ובמובן מסוים
גם לפצות על רגשות האשמה שלהם כהורים בגלל הזמן המועט שהם מבלים עם הילדים, עולה
להם במחיר של אובדן הסמכות והמשמעת, שכה נחוצים לילד/לנער להתפתחות תקינה ובריאה.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p> </o:p></span></div>
<b><span dir="RTL" lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%; mso-ansi-language: EN-US; mso-bidi-language: HE; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-fareast-language: EN-US;">שבת שלום, ניר אביעד </span></b></div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-36192190657379402092016-06-23T10:07:00.000+03:002016-06-23T10:07:38.334+03:00פרשת "שלח" - אני לא חגב. אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות!<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">מרגלים שנשלחים במשימה
סודית אל עומק האויב במטרה לאסוף מודיעין חשוב ורגיש ודוח מצב המתאר את הסכנות הטמונות
במבצע צבאי נועז לכיבוש הארץ. לא, זה לא עוד סרט מתח בסדרת ג'יימס בונד, זוהי תחילתה
של פרשת השבוע הנוכחית. מה היה חטאם של אותם מרגלים, איך כל זה קשור אלינו כאן ועכשיו
וכיצד ניתן להתחזק בשמחה ובאמונה בעצמינו מתוך הקריאה בפרשה?<o:p></o:p></span></span></div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">
</span><br />
<div class="a0" dir="RTL" style="direction: rtl; line-height: 115%; margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: right; unicode-bidi: embed;">
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">תמצית
העלילה בקצרה</span></u></b><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">: <o:p></o:p></span></b></span></div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">
</span><br />
<div class="a0" dir="RTL" style="direction: rtl; line-height: 115%; margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: right; unicode-bidi: embed;">
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">משה רבנו ממנה את שניים-עשר ראשי השבטים לצאת לתור את ארץ כנען טרם
יכבשו אותה בני ישראל. הוא מצווה עליהם לבחון את אופי הארץ ואת חוזקו וגודלו של
העם היושב בה. המרגלים תרים את הארץ במשך ארבעים יום וחוזרים בתאריך ט' באב (מועד
חורבן שני בתי המקדש מאות שנה מאוחר יותר) כשבידיהם פרות ענק המעידים על טיב הארץ.
הם מספרים כי הארץ "זבת חלב ודבש", אך בפיהם דברים קשים על עוצמת האויב
ועל כך שהארץ "</span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "David","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">אֶרֶץ אֹוכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ</span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">". המרגלים, להוציא את כלב בן יפונה ויהושע בן-נון, מבטאים דברי
כפירה קשים ואף מסיקים: "</span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "David","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת
אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ</span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">"
(ממנו – כביכול מהקב"ה). העם שומע את דברי המרגלים ופורץ בסערה של בכי, כעס
ומרדנות. יהושע וכלב, בגיבויים של משה ואהרון, מנסים לשכנע את העם כי הארץ טובה
ויש לבטוח בה', אך העם זועם ורוצה לרגום אותם באבנים. הקב"ה נגלה אל משה
ופונה אליו בדברים קשים על עם ישראל ועל כוונתו לכלותם, אולם משה מתפלל ומתחנן
לפניו שיסלח להם. לבסוף הקב"ה אכן מקבל את תפילתו ואת טיעוניו ואומר "</span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "David","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ</span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">". </span><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;"><o:p></o:p></span></b></span></div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"> </span></o:p></span></div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">"והיינו כחגבים
בעינינו" – על דימוי עצמי שלילי</span></u></b><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">: <o:p></o:p></span></b></span></div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">התיאורים המפחידים של המרגלים
בפני העם על הקשיים והצרות הממתינות להם בארץ ישראל כללו דימויים כמעט מפלצתיים על
התושבים המקומיים:</span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "David","sans-serif";"> "וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹות מְאֹוד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק
רָאִינוּ שָׁם</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">...</span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "David","sans-serif";"> וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים
בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים. <b>וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ
בְּעֵיינֵיהֶם</b></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">".
מדבריהם עולה ומתבהר כלל בסיסי וחשוב מאוד בקשר שבין בני אדם, אומות ומדינות – <b>הסביבה
רואה ותופסת אותנו באותו האופן שבו אנחנו רואים ותופסים את עצמינו. ברגע שאותם
המרגלים היו בעיני עצמם חלשים וקטנים כחגבים, אז באופן טבעי ומיידי כך הם גם נתפסו
בעיני אויביהם!!<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></b></span></span></div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">להבדיל משאר
המרגלים, יהושע בן-נון, ממשיך דרכו של משה, וכלב בן יפונה, עליו מעידה התורה כי
הייתה עימו "רוח אחרת", גורסים כי</span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "David","sans-serif";"> "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ
אֹותָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ".</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"> לשניים היו בדיוק את אותן עיניים גשמיות כמו לשאר המרגלים,
ובכל זאת נקודת המבט שלהם על אותה המציאות הייתה שונה לחלוטין והיא שיקפה ביטחון
עצמי גבוה.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></span></div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">רבי נחמן מברסלב דיבר רבות על החשיבות
שבראיית הטוב שבנו והתמקדות בו. <b>רובינו, למרבה הצער, לוקים בחוסר אמון כלפי
עצמינו ואנו לא מאמינים שאנחנו טובים וראויים לטוב. באופן טבעי ואוטומטי אנחנו
מזהים אצלנו (וכמובן גם אצל הסובבים אותנו) בעיקר את התכונות השליליות ונקודות
התורפה. לראות את הרע זה הכי קל והכי פשוט, אולם האתגר והחוכמה האמיתיים הם, למרבה
הפלא, דווקא למצוא את הטוב שקיים בנו ובסביבה ולהתמקד בו. אין הכוונה חלילה שלא
נהיה מודעים לעצמינו ולחולשותינו ושנשאף לתקנן, אולם הפוקוס צריך להיות בראש
ובראשונה, וברוב המכריע של הזמן, בדיבורים פנימיים מעודדים ובמחשבות מרוממות על
עצמינו. מה לעשות, בחוץ יש מספיק אנשים שינסו להקטין ולהכשיל אותנו. אם לא נבנה
מזח יציב של קבלה ואף אהבה עצמית (שוב – לא במובן של אגו וגאווה) אז ללא ספק כל גל
קטן מבחוץ יכופף וישבור אותנו.</b> <o:p></o:p></span></span></div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">"אין צדיק בארץ, אשר יעשה
טוב ולא יחטא" (קהלת). כל אחד נופל. החוכמה היא לקום כמה שיותר מהר ולא
להוסיף שנאה עצמית.<o:p></o:p></span></span></div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">רבי שלמה מקרלין נהג לומר ש"העוון
הכי גדול של היצר הרע הוא לא בכך שהוא גורם לנו לעשות עבירות, אלא בכך שהוא משכח
מאתנו שאנחנו הבנים של המלך". עבור נשמה של כל יהודי לחיות בצמצום וכיווץ,
שמקורם בהלקאה עצמית, זה סבל נוראי. הדרך להגיע למקום שמעריך ושמח עם מי ומה שאנחנו
עוברת דרך זיכרון שאין בנינו אפילו אדם אחד שלא עוסק בחלק מזמנו בעשיית טוב
ובנתינה. אצל אחד זה יכול להיות ממש התנדבות בארגון חסד או בנתינת צדקה, ואצל השני
יכול להיות "סתם" בחיוך לאדם ברחוב, בעזרה להורה/ילד לעשות דבר מה, או
במתן זכות קדימה להולך במעבר החצייה. האמת היא שאין דבר כזה "סתם".
למרות שאנחנו נוטים דווקא להבליט ולהתמקד ברע שקיים בנו ולהתעלם מהעשיות והתכונות
הטובות, בעיני הקב"ה כל עשייה חיובית (ולו הקטנה ביותר) יקרה בעיניו ביותר
והוא אוהב אותה מאוד. אם הוא שבע רצון מאתנו אזי מי אנחנו שנשפוט אותנו כל הזמן
לכף חובה ונלקה את עצמינו על כמה אנחנו לא טובים ולא מוצלחים. <b>לא, אנחנו לא
חגבים! אנחנו בני מלך שעשויים מאבנים טובות!</b><o:p></o:p></span></span></div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">רבי שלמה קרליבך, שנהג לקרב
ולשמח יהודים מכל הזרמים, הצבעים והצורות, ספג לא אחת ביקורת על כך שהוא
"מתעסק" גם עם מי שהחברה דחתה וקטלגה כ"לא מוצלח" או
כ"חסר סיכוי". פעם אחת בעודו מרצה בכנס יהלומנים חשוב הוא נשאל ע"י
יהלומן נודע שוב על עניין זה. בתשובה הוא ענה שגם הוא, כמותו, מומחה גדול
ליהלומים. הוא הולך ברחובות מידי יום וכל מה שהוא רואה סביבו זה את היהלומים
היקרים ביותר בעולם מהלכים סביבו. חלקם אולי זקוקים לליטוש ואת חלקם יש להוציא ממש
מהבוץ, אולם בבסיס – בכל אחד יש מרגלית יקרה מפז שמנצנצת מבפנים ורק משוועת
להתגלות. הלוואי ונזכה בזכות השילוב של העבודה לתיקון המידות הרעות, יחד עם הראייה
של הטוב הגדול שקיים, לגלות את היהלום שבתוכנו ובזכות זה לעזור לאחרים לגלות את
האוצר שבתוכם.<o:p></o:p></span></span></b></div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"> </span></o:p></span></div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">מעבר לדברים אלה, שורש ההבדל בין
המרגלים שתרו את הארץ היה שבעוד שאר המרגלים סמכו רק על כוחם וחישבו שאין ביכולתם
להילחם באותם נפילים וענקים, <b>יהושע וכלב ניחנו במידת אמונה חזקה מאוד
בקב"ה</b> וידעו שאם זהו רצון הבורא, אז ודאי טמון בדבר טוב אבסולוטי וכי
עליהם לסמוך על מי ששלח אותם למשימה ואף הבטיח להם שהארץ תיכבש. את הקשיים הם
השכילו לראות כאתגר ובזכות האמונה החזקה שלהם ב-ה' גם הביטחון העצמי שלהם בכוחם
גדל. י<b>דוע שמי שהוא שלוח של מלך מתייחסים אליו כמו אל המלך בכבודו ובעצמו
ונותנים לו את כל הכבוד והיקר שהמלך היה זוכה לו.</b> ואכן, בעוד עשרת המרגלים
האחרים ראו סכנות ואיומים, השניים חזרו רגועים ובטוחים בצדקת דרכם ובפיהם המסר:
"הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹותָהּ--טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹוד
מְאֹוד".<o:p></o:p></span></span></div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"> </span></o:p></span></div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">ההשפעה המזיקה על הסביבה של
דיבורים שלילים</span></u></b><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">:
</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p></o:p></span></span></div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">אחת הטרוניות הגדולות כלפי
המרגלים היא שבדבריהם השליליים הם הכשילו את העם</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> בכך שגרמו להם לפחד מהצפוי לבוא ולהתמלא בכעס כלפי
הקב"ה ומשה שליחו. במקום להוות דוגמא ומופת להתמודדות אמיצה עם המציאות הם </span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">יצרו אפקט מצטבר של
רפיסות, נמיכות קומה לאומית, דמורליזציה וחוסר אמונה בצדקת הדרך ובכוחנו</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">. </span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">אין ספק שחלקו באשמה של העם שנבהל, פקפק והתמרד אינו
מבוטל, ולא בכדי הם נענשו בהליכה במדבר במשך ארבעים שנה ומיתה בו, ובכל זאת מהמנהיגים
הייתה ציפייה להבין שהעם מועד לנפילה רוחנית ועל כן לנהוג במשנה זהירות בדבריהם. עצם
העובדה שהם בחרו לספר על הקשיים ואף העצימו את התיאורים בדימויים מפחידים מראה כי הם
כשלו בלשונם ובהבנתם את כוחו של הדיבור.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p></o:p></span></span></div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">התורה מלמדת אותנו כי בכוחנו להזיק לזולת במעשינו,
כדוגמת בגניבה, גזל, רצח, וכו', אך לא פחות מכך גם בלשוננו, כדוגמת בדיבור לשון הרע,
רכילות ופגיעה במורל. לסוג הזה של חטא של גרימת צער לאדם אחר מתוקף מילותינו קוראת
התורה "הונאת דברים". </span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><span style="mso-spacerun: yes;"> </span>במבט שטחי אנחנו עלולים לחשוב שהונאה כספית חמורה
יותר מהונאת דברים, אך למעשה ההיפך הוא הנכון. רכושו של האדם חיצוני לו, ולעומת זאת,
רגשותיו הם חלק בסיסי מאישיותו. להיות רגיש לתחושות הזולת, בעיני התורה, זו מצווה גדולה
שעלינו תמיד לשאוף למלא. לא בכדי קבעו חז"ל כי "חיים ומוות ביד הלשון"
והזהירו אותנו שבעתיים לשים לב למילים שאנו מוציאים מפינו. רבים מאתנו מפריחים לאוויר
אמירות קשות ושליליות, אשר אם נשים לב לדבר נראה כי הן אינן מסייעות ומשפרות את המציאות
וכל עניינן הוא שיתוף השומע בסבל שלנו. אין ספק שחשוב מידי פעם "לאוורר"
את מחסן הרגשות השליליים, אולם חשוב שנשים לב מה ההשפעה של הדברים והאם בכוחם חלילה
להחליש מנטאלית את השומעים. דוגמא לכך הן שיחות המסדרון במשרד בהן עובד אחד משתף את
חבריו בקשייו בעבודה, וכך, מבלי משים לב ומבלי להתכוון, מדכא גם את שותפיו לשיחה. דוגמאות
נוספות ניתן למצוא בשיחות חולין שונות בהן אנחנו מקטרים בלי הרף ומציירים לשומעים לנו
תמונה עגומה ושחורה של המציאות. <b>מי שחושב שלמילים שפיו מפיק אין השפעה טועה. הכוח
של תיאור שלילי של המציאות ביצירת רפיון רגשי אצל השומעים הוא בלתי ישוער ולכן עלינו
לשים לב היטב לדברינו.</b></span><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">
</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">מעבר לכך,
חשוב להבין שבכל פעם שאנחנו "מתבכיינים" ומקטרים אנחנו לא רק מחלישים את
הפרטנר לשיחה, אלא בעיקר מלבים אצלנו את תחושת המסכנות וחוסר האונים. אנשים רבים
עסוקים בלרחם על עצמם במקום לבחור בעשייה אקטיבית לשיפור מצבם. דיבור חיובי, מרומם
ומשמח זוהי ההתחלה לכל שינוי רגשי והתנהגותי שנבקש עבור עצמנו.<b><o:p></o:p></b></span></span></div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"> </span></o:p></span></b></div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">מזווית אחרת, בהקשר של הדיבור השלילי, אנחנו יכולים
ללמוד כי המרגלים נענשו בצורה כה חמורה משום שהם דיברו סרה על ארץ ישראל ("</span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "David","sans-serif";">וַיֹּוצִיאוּ דִּיבַּת
הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹותָהּ</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">"). <b>לרובנו
כבר ברור שדיבור סרה, רכילות ולשון הרע על אדם מסוים הם בגדר מוקצה ועלינו להתרחק מהם
כמו מאש. יחד עם זאת,</b> <b>כשמדובר בלשון הרע על מדינת ישראל, מוסדותיה, תושביה ומנהיגיה
משום מה נראה לנו לגיטימי "לשחרר את הנצרה" מעל לשוננו ולזרוק עליהם רפש
של ממש תחת התחפושת של שיחה לגיטימית על האקטואליה ודאגה לעתיד.</b> מי מאתנו לא מוצא
את עצמו מתלונן על מגזר מסוים מקרב אחינו היהודים (חילונים/ חרדים/ קיבוצניקים/ עשירים/
מתנחלים/ וכו') באומרו ש"אילו הם רק היו משתנים לכולנו היה טוב יותר..."?
ומי מאתנו לא העביר ביקורת קשה על מוסדות המדינה ומנהיגיה בחשבו כי "כל הצרות
שלנו יפתרו אם יקרה כך וכך...". הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה הרב האשכנזי הראשון
של ארץ ישראל ומראשי הציונות הדתית, התייחס לסוגיית היחס הראוי למדינה המתהווה ולבעיות
הטעונות שיפור באומרו: "אהבתנו לאומה לא תסמא את עיננו מלבקר את כל מומיה".
אם כך, בדבריו הוא מלמד אותנו כי <b>אהבת המולדת אין פרושה עצימת עיניים והתעלמות מבעיותיה,
נהפוך הוא - <span style="mso-spacerun: yes;"> </span>אנו נדרשים למודעות מוגברת לנעשה
כאן מתוך רצון כן ואמיתי לשפר את המציאות, אך זאת צריכה להיעשות מתוך אהבה ומתוך נכונות
להיות שותפים פעילים למלאכת התיקון ולא רק להצבעה על הליקויים תוך צקצוקי לשון ציניים.</b>
אותם מרגלים, שחזרו משליחותם ובפיהם התיאורים הקשים, לא השכילו להציג נכוחה את הבעיות
ולפעול למציאת פתרונות, אלא הסתפקו בשימת דגש על השלילי ותו לא. <b>כולנו יודעים שלמצוא
מגרעות הרבה יותר קל מלראות את הטוב שבדבר</b> ועל כן הם נענשו בחומרה. <b>רובנו נוטים
להקצין את הרע ולקחת כמובן מאליו את הטוב שישנו או לחלופין להתעלם ממנו</b>.<span style="mso-spacerun: yes;">
</span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span></span><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p></o:p></span></b></span></div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">מהבחינה הזו הרינונים של המרגלים ושל העם, הספקות באמיתות
הדרך והמחשבות שעולמו של הקב"ה רע ואכזר היו כה חמורים עד כי ביום זה <span style="mso-spacerun: yes;"> </span>- ט' באב - ניטע השורש הרוחני לכל הפורענויות שיבואו
על עם ישראל לאורך הדורות בעתיד (חורבן בתי המקדש והיציאה לגלויות), ובתלמוד אף מיוחסת
לקב"ה ביחס למאורע זה האמירה: "אתם בכיתם בכייה של חינם ואני אקבע לכם בכייה
לדורות".<o:p></o:p></span></span></div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><o:p><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"> </span></o:p></span></div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">המתח בין רוחניות וגשמיות</span></u></b><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">:<o:p></o:p></span></b></span></div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">הקריאה בפרשה מעוררת שאלה
נוקבת: "כיצד ייתכן שמנהיגי השבטים, שהיו באמת אנשים גדולים וצדיקים, ואשר
חוו את יציאת מצרים הניסית ואת מתן תורה בהר סיני, יכלו היו לחטוא בצורה כל כך
קשה?". תורת החסידות מבארת את הדברים באומרה כי אותם נשיאים למעשה היו בבסיסם
אנשי אמונה גדולים, אולם מאחר והם התאהבו בחיי המדבר הרוחניים הרחוקים מכל
התמודדות ארצית הם חששו מההתמודדות המאוד גשמית שצפויה הייתה להם בהגיעם לארץ
ישראל. ממציאות של מן הניתן משמיים ובגדים שלא התבלו (חוסר דאגות פרנסה) וענן
השכינה האלוקי השומר ומגן (חוסר דאגות ביטחון) היה עליהם באחת לשנות את כל עולמם
ולהתחיל להתמודד עם עולם מוחשי המלא בסכנות, בעיות וקשיים. מתוך ההבנה הזו קל לנו
להבין את דבריהם על "ארץ אוכלת יושביה" כחיים בארץ ש"תבלע" אותם
אל תוך חיי הארציות והחול. <b>האמת היא שהמרגלים צדקו בהנחת היסוד שלהם, אולם טעו
בהבנת התוכנית של הקב"ה. החיים <span style="color: black;">בארץ אכן דרשו
"ירידה" אל הארציות והתמודדות עם מערכות חוקי טבע שלא הכירו כמותם
במדבר, אך היה עליהם להבין שזוהי בדיוק מטרת ה'</span></b><span style="color: black;">. העם שנגאל ממצרים וקיבל את התורה נדרש עתה לבצע את המשימה החדשה: לכבוש
את הארץ (מלשון ארציות) ולהפיץ בה את תרבות התורה ואת האור האלוקי</span></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">. יש בנינו לא מעט אנשים שמוצאים עצמם גם כיום מתמודדים
עם אותן סוגיות בדיוק והם מנסים לתמרן בין הנשמה, שרוצה להמריא אל-על, להתפתח, ללמוד
ולחוות עוד ועוד רוחניות, אל מול צרכי הגוף שמושך אותנו למטה – אל הצרכים שבלעדיהם
אין לנו קיום גשמי ואפשרות לחיות. מהבחינה הזו יש לזכור כי "אם אין קמח אין תורה",
ומאידך, אם נהיה טרודים אר ורק ביצור הקמח ואגירתו – לא נתפנה להתמלא באור התורה.</span><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"> <o:p></o:p></span></b></span></div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"> </span></o:p></span></b></div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">
</span><br />
<div align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: center;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">שבת
שלום, ניר אביעד </span></span></b></div>
</div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-78140276572091050912016-05-09T10:32:00.000+03:002016-05-09T10:32:34.193+03:00יום העצמאות - לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">יום העצמאות ייחגג השבוע
ברוב עם והמון ועבורנו זו הזדמנות לעצור ולבחון את היחס שלנו למועד מיוחד זה. עם<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>יד על הלב - מה המשמעות של יום העצמאות עבור רובינו
היום? רבים וודאי יסכימו שבמקרה הטוב זהו יום של נוסטלגיה והתרפקות על העבר (ברדיו
משמיעים שירים של יורם גאון ונעמי שמר ואנחנו נזכרים בסבא רפאל וסבתא שושנה שייבשו
ביצות והקימו את המדינה), ובמקרה הפחות מוצלח היום מסתכם בצליית כנפיים על המנגל בפארקים,
בהשפרצות הדדיות בספריי קצף ובהכאה בפטישי פלסטיק על ראשם של חברינו. <b>האמת היא שיום
העצמאות יכול וצריך לשמש לעצירה ולבחינה עד כמה המונחים "ציונות",
"אהבת המולדת" ו"ערבות הדדית" רלוונטיים בעידן הפוסט-מודרני בו
אנו חיים והאם למדנו את הלקחים החשובים מההיסטוריה היהודית הפתלתלה?</b><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">אי שם ב-ה' באייר תש"ח קיבלנו מתנה נפלאה. אחרי
כמעט אלפיים שנות גלות, מאז חורבן הבית השני ותפוצת העם לכל עבר, בהן פיללו אבותינו
לשוב למולדת האהובה, כל יהודי ויהודי באשר הוא חי ונמצא קיבל את האפשרות לחזור לארץ
מולדת אבותיו ולהרגיש סוף-סוף בבית. עבורנו, הדור שגדל לתוך המציאות הפלאית של מדינה
יהודית עצמאית בארץ ישראל, זה נתפס כמובן מאליו, אולם <b>די אם נשאל את דור הסבים והסבתות
שלנו, שנולדו בפולין/רוסיה/מרוקו/תימן, על תחושת העראיות הנוראית ועל חוסר הביטחון
המשווע בידיעה שבכל רגע ורגע יכול כל זב חוטם ומצורע לפגוע ולהשפיל אותך, כדי שנשוב
ונעריך את גודל מזלנו הטוב.</b><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">מקובל לאחרונה לבקר את המדינה ואת החיים בה ואף לזרוק
רפש ולהכפיש את מוסדותיה, מנהיגיה ותושביה. במאמר זה אציין את שאני מוצא לנכון שראוי
ונכון לתקן ולשפר, <u>ובכל זאת ומעל כל זאת </u>– <b>אי אפשר שלא לזכור שמצבנו כאומה
לא היה טוב יותר ב-2000 השנה האחרונות ולהתפעם מהנס הזה שנקרא "מדינת ישראל".</b>
רק לפני ימים ספורים ציינו את יום הזיכרון לשואה ונזכרנו בחשיבותן של העצמאות והיכולת
להגן על חיינו בכוחות עצמינו. לא כולם יודעים זאת, אולם <b><u>בכל מלחמות ישראל
ביחד נהרגו פחות חיילים ואזרחים מאשר נרצחו יהודים ביום אחד באושוויץ!!! לדעתי די
בנתון מדהים זה כדי לקחת נשימה עמוקה ולזכור כמה ברי מזל אנחנו.</u></b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">66 שנות קיומנו הן, במונחים של שאר מדינות העולם, כשנים
ספורות, ובכל זאת בתקופה כה קצרה עשינו את הלא יאומן - הפרחנו את השממה, בנינו מערכות
כלכלה ושלטון, פיתחנו תעשייה מתוחכמת ויעילה, קלטנו עלייה מרחבי תבל, החיינו את עולם
לימוד התורה ואף זכינו במדליית זהב באולימפיאדה והגענו למונדיאל...<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><o:p><span style="font-family: "times new roman";"> </span></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">כדי להדגיש את גודלה של המתנה שנקראת "מדינת ישראל"
מצאתי לנכון להביא את הסיפור הנפלא על "האדמו"ר מסדיגורא". הרב החרדי
המפורסם נהג בשנים הראשונות לייסודה של מדינת ישראל להגיע בכל יום עצמאות אל בית הכנסת
הגדול בתל אביב. השתהה קמעה, כמו "בהרהור של הרגע האחרון", נכנס פנימה אל
הקודש והתפלל בדבקות ובכוונה גדולה. לאחר 'תפילת העמידה' אף אמר יחד עם הקהל את ה'הלל'
(מנהג שלא התקבל על כל הרבנים החרדים). בסיום התפילה היה הרב יוצא עם המתפללים לרחבת
בית הכנסת ורוקד עימם בהתלהבות עצומה. כל מי שראה זאת העיד ששמחתו הייתה שונה ומיוחדת
והיא לא הייתה שגרתית ורגילה. הייתה זו שמחה שנבעה מעומק נשמתו, ממעמקים לא ידועים
ומוכרים. כתשובה לשאלת אחד המתפללים לפשר העניין סיפר הרב הצדיק שכאשר התגורר בעיר
וינה שבאוסטריה, נכנסו הנאצים ימ"ש והתחילו להציק לקהילה היהודית שגרה במקום בצורות
שונות ומשונות, ומשום שהוא שימש כרב הקהילה הם בחרו בו כ"דוגמא מהלכת" של
ביזוי והשפלה. הם נתנו בידיו מטאטא גדול וציוו עליו לטאטא את רחובות וינה לכל צחוקם.
בנוסף, נתנו לו דגל נאצי ופקדו עליו לקבוע אותו על אחד מן הבניינים הגבוהים בעיר.
"לא הייתה לי ברירה" – המשיך וסיפר בקול בוכים – "לקחתי את המטאטא ואת
הדגל וביצעתי את אשר פקדו עלי תוך כדי ביצוע פקודת הרוע והרשע. זקפתי עיניי השמימה
והתחננתי לבורא עולם שיזכני לטאטא את רחובותיה של ארץ ישראל, כמו גם להניף את דגלה
של ישראל על אחד מבנייניה הגבוהים. ואכן, בדרך ניסית ביותר, ובזכות רחמיו וחסדיו הגדולים
של הקב"ה, זכיתי להגיע לארץ הקודש לאחר שעברתי את 'התופת הנאצית' וכעת אני מקיים
'הלכה למעשה' את אשר נדרתי והבטחתי. מאז, בכל יום עצמאות בהגיע יום חשוב וקדוש זה,
אני קם בשעה מוקדמת, לוקח מטאטא ומטאטא את הרחובות הסמוכים למקום מגוריי. בנוסף, אני
לוקח את דגל הלאום וקובע אותו על אחד מהבניינים. לאחר מכן, מגיע אנכי אל בית הכנסת
בלב רוטט, ומודה ומהלל את האל על שזכיתי לחיות במדינת היהודים".<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">תהליך דומה ומפורסם מאוד עבר על הרב שלמה יששכר טייכטל,
מחבר הספר <b>"אם הבנים שמחה"</b>, שהיה אחד מחשובי הרבנים בהונגריה ושבסופו
של דבר נרצח בשואה. לפני המלחמה הוא היה מראשי המתנגדים לישוב ארץ ישראל לפני בואו
של המשיח, וכמו רוב יהדות אירופה התנגד לציונות. במהלך המלחמה הרב שינה את דעותיו מהקצה
אל הקצה ובספר שכתב בתנאים לא-תנאים ותוך כדי מנוסה מהגרמנים הוא פרש את השקפת עולמו
החדשה ואת הסיבות שבגינן החל לתמוך ביישוב הארץ, וזאת תוך התבססות על אלפי מבואות וציטוטים
מהמקורות. יחד עם לימוד זכות על הציונים, שיישבו את הארץ, ומביאים לדבריו "במו
ידיהם את הגאולה", הוא הדגיש שאין בדבריו כדי להצדיק את העובדה שאינם שומרים תורה
ומצוות וקרא להם לשוב אל הדת.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><o:p><span style="font-family: "times new roman";"> </span></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">אוטונומיה יהודית בארצנו אינה דבר חדש. פעמיים בעבר
ישבנו כאן ופעמיים גורשנו ונפוצנו לכל עבר. </span><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">לפי המסורת היהודית הבית הראשון נחרב
בגלל גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים ואילו הבית השני נחרב בגלל שנאת חינם.</span><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> <span style="mso-spacerun: yes;"> </span><b>יום העצמאות,
אם כך, </b></span><b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif";">זו
הזדמנות עבורנו לבדק בית ולשינויים הנדרשים במטרה להימנע מחורבן נוסף חס ושלום.
לעניות דעתי, בראש ובראשונה יש לשוב ולדון במצוות אהבת הזולת, שכה הייתה חסרה בימי
בית שני, ושחסרונה הביא, כאמור, בסופו של דבר לחורבן הנורא ולגלות בת 2000 שנה
לאחריו. כל מי שעיניו בראשו יכול בקלות לראות את ההקבלה בין הלך הרוח החברתי, ששרר
בתקופה שלפני החורבן ההוא, לבין הלך הרוח הנוכחי בחברה הישראלית של היום. יום זה
הוא קריאת אזהרה לכולנו לשוב אל המהות היהודית הבסיסית ביותר שביסודה מקור כוחנו
כפרטים וכעם – האחדות, האחווה, הערבות והרעות בין אדם לרעהו.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">רבים חושבים בטעות שהאיומים האמתיים על קיומנו הם הפצצה
האיראנית, האנטישמיות האירופאית או הפניית העורף האמריקאית, אולם האמת היא שונה לחלוטין.
האיום הרלוונטי והמוחשי ביותר על עתידינו כאומה וכפרטים הוא בפילוג, בשנאה, בלשון הרע
ובסכסוכים הפנימיים בנינו. מכאן יכולה לבוא הרעה, או לחלופין לצמוח ישועה גדולה.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
בספר דברים נאמר על עם ישראל "וַיִּשְׁמַן<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif";"> </span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "arial" , "sans-serif";">יְשֻׁרוּן<b> </b><span style="font-family: "arial" , "sans-serif"; font-weight: normal;">- וַיִּבְעָט</span></span><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">". פרוש הדברים הוא שברגע שעם ישראל מרגיש מספיק
בטוח בעצמו ובקיומו הוא שוכח את דרך הישר בעיני השם ובועט בדרכי האמת והמוסר שקיבל.
די להבחין בשמורות הטבע המטונפות לאחר חג או שבת בהן ביקרו המטיילים, בתופעת ההתחמקות
משרות צבאי ומשרות מילואים שהולכת ומתרחבת, בתופעות העלמת המיסים והשחיתות ובאלימות
הבלתי נסבלת ונתפסת בקרב בני נוער, כדי להבין שמשהו לא טוב קורה פה. <span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">תרבות ה"לא לצאת פראייר" והתחמנות, שכולנו
לצערנו מכירים כה טוב, בהכרח מביאה לאגואיזם, חשדנות ויותר ויותר בדידות. הקנאה, התחרותיות
וצרות העין שומטים את הקרקע מתחת לרגלינו ולא מאפשרים לנו לחיות ביחד.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> בטעות אנחנו חושבים שישנם משאבים מוגבלים וכי מי שלא
משיג ותופס ראשון יישאר מאחור. אם מעט נפקח את עינינו נראה שהשפע הוא אינסופי ודווקא
כשלזולת יהיה טוב יותר אז לנו עצמנו גם יהיה טוב יותר. חברה בריאה, אם כך, מושתת על
נתינה הדדית, אכפתיות ושמחה בהצלחת שכנינו וחברינו. משהו מכל זה דבק בדור המייסדים
בתש"ח, אולם נראה שכיום הוא כמעט ונעלם כליל. מי ייתן ונתעשת מהר ולא נזדקק לטלטלות
כואבות מבחוץ כדי לשוב ולהתאחד. <b>איפשהו בין "האח הגדול" ו"המרוץ
למיליון" איבדנו את מקור כוחנו – הסולידריות החברתית, התחושה שאנחנו עדיין יכולים
לסמוך אחד על השני</b> <b>והאמון הבסיסי שבעל המכולת/ המוסכניק/ האינסטלטור או כל בעל
מקצוע אחר שנזמין לא 'ידפקו' אותנו וינצלו את תמימותנו. <span style="mso-spacerun: yes;"> </span></b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">מעבר לכל אלה, נראה כי כחברה וכמדינה איבדנו את הכיוון
ושכחנו מה עיקר ומה טפל ומה תפקידינו מבין כל העמים.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> כמו כל תינוק, שגדל ונהפך לנער ולאחר מכן לאדם בוגר,
כך גם מדינת ישראל צועדת במסלול ההתבגרות ההכרחי. תינוק בראשית חייו זקוק למעט מאוד
– דייסה, צעצועים וחיתולים, אולם לאחר מכן עם התבגרותו הצרכים שלו משתנים והוא מתחיל
לחפש משמעות לחייו ומנסה להכניס בהם תכנים רוחניים, מועילים ומפתחים. מדינת ישראל ב-68
שנותיה הראשונות השיגה לא מעט הישגים מדהימים ובנתה את התשתית והמבנה להמשך דרכה. עכשיו
אנחנו נדרשים לשלב השני בו נמלא את אותו בניין בתוכן ראוי. <b>אומה שלא משכילה לעשות
זאת מתחילה לחלות בריקנות רוחנית שמכרסמת את יסודותיה. על כך בדיוק בונים אויבנו ועלינו
להתעורר טרם יהיה מאוחר מידי.</b> </span><span dir="LTR"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 8pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">מידי שבת אנחנו קוראים בבתי הכנסת תפילה יפה במיוחד
לשלומה של המדינה ואף מכנים אותה בתארים המחייבים <b>"ראשית צמיחת גאולתנו"
ו"יסוד כיסא ה' בעולם"</b>. בדברים אלה אנחנו למעשה מצהירים כי אנו מאמינים
שהגאולה השלמה, לה כולנו מחכים כבר 3,300 שנה מיום שהתגבשנו כעם, התחילה עם הקמת המדינה.
הישיבה שלנו בארץ ישראל אינה מקרית. יכולנו לחיות באוגנדה, כהצעתו של הרצל, ובכל זאת
לא ויתרנו על הכיסופים לחזור לארץ בה אנחנו מרגישים הכי בבית ויכולים לממש את ייעודינו.
כדי לא לבעוט בדלי עלינו לעשות את זה נכון, כלומר להכניס אל תוך תחומי חיינו השונים
את הערכים היהודים הבסיסיים שמשותפים לכולנו. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">כך לדוגמא, בתוך <b><u>מערכות הכלכלה והמסחר</u></b>
יש להכניס את הערכים של משא ומתן באמונה. התורה מלאה בהנחיות ותיאורים כיצד ניתן להתפרנס
בכבוד ויחד עם זאת לשמור על כבודם ורווחתם של החלשים יותר. כיום נראה כי אימצנו בהתלהבות
יתרה את הקפיטליזם האכזרי, אשר לצד רווחה ופיתוח חיוביים, מביא לקוטביות גדולה בעם
ולרמיסת רבים. מעבר לכך, ראוי לכל איש מסחר באשר הוא לזכור שבשם המרדף אחר פרנסת משפחתו
אסור לו לשקר ולגנוב. לחם שהרווחנו בגזל ירעיל את נשמותינו ונשמות ילדינו.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">התרבות</span></u></b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> שרבים מאתנו צורכים לא בהכרח (בלשון המעטה) מרוממת
את הנפש ונותנת השראה להתקדמות רוחנית, כפי שתרבות אמתית צריכה לעשות. במקום זאת, תכניות
הטלוויזיה השונות והמפרסמים למיניהם למדו היטב את מבנה הנפש שלנו ובלי הרף פונים לצדדים
הנמוכים והיצריים שבאדם, אשר גורמים לנו לצרוך את מרכולתם, למרות המחיר הכבד של רדידות
תרבותית וריקנות פנימית. 40% רייטינג לצפייה בתוכניות על חבורת אנשים המשמיעים לשון
הרע בלי הרף אחד על השני מלמד שהמזון לנשמה שאנחנו מכניסים פנימה מקולקל. מניסיון אישי
אני יכול להעיד שהפסקת ההתמכרות לרפש התרבותי שמוכרים לנו זה דבר קשה, אבל אין משתלם
ממנו.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">עולם המדע</span></u></b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> הישראלי מאז ומעולם היה מקור לגאווה למדינה.
"הראש היהודי ממציא לנו פטנטים" וכל העולם משתהה על היצירתיות והחזון. בשנים
האחרונות תעשיית ההיי-טק הינה ממנועי הצמיחה העיקריים שלנו והיא מביאה איתה הרבה שמחה
ורווחה לעולם. יחד עם זאת, לפחות בתחושתי האישית, רבים מידי הם האנשים שמשקיעים את
מירב ומיטב שעות יומם, תוך הקרבה אמתית של חיי המשפחה וזמנם האישי, בפיתוח עוד אפליקציה
למכשיר הפלאפון או עוד מסך טלוויזיה רחב/עמוק/צבעוני יותר. אולי אלה מוצרים בעלי ביקוש
ונתח שוק, אולם מה בין זה ובין תועלת אמיתית לעולם? <span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">התקשורת</span></u></b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> בכלל איבדה את הכיוון ואת הבושה. כאשר הדבר החשוב
ביותר הוא למכור עוד עיתון או למשוך עוד צופה אל הערוץ, אין פלא שבשם ערכים של
"ליברליות" ו"נאורות" מותר היום לפרסם כל דבר, גם אם הוא בפרוש
פוגע בביטחון המדינה, או חמור לא פחות – משפיל ורומס עד דק את נשוא הכתבה. כאשר אחד
המדורים הפופולאריים ביותר בעיתונים ובאתרי האינטרנט הוא מדור ה"רכילות"
והעניין בלשון הרע נהיה דבר לגיטימי ומקובל, אין פלא שהערכים היהודים של כבוד לזולת
נתפסים כיום כארכאיים ולא רלוונטיים</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><o:p><span style="font-family: "times new roman";"> </span></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">האם זוהי הבשורה שיש
לנו להביא אל העולם? האם בזה מסתכמת האמירה היהודית שאנחנו נושאים עמנו אלפי שנה? התשובה
היא שברור שלא! <b>תפקידינו כעם הוא להאיר את הדרך, להיות "עם סגולה" במובן
הכי עמוק ואותנטי של המילה – להביא סגולה לעולם, להביא נחמה, משמעות ואמת.</b> <b>זוהי
הסיבה האמיתית שהקב"ה נתן לנו את המדינה היקרה הזו ובזה אנחנו נבחנים. פעמיים
בעבר לא עמדנו במבחן ונשאנו בתוצאות המרות. הלוואי והפעם נלמד מניסיונות העבר ונעשה
את הדברים נכון.</b> 68 השנים הראשונות הן בגדר תקופת הינקות. עכשיו אנחנו נכנסים לשלב
החשוב באמת והדברים בידינו. השינוי לא יבוא מהפוליטיקאים ולא מכוכבי התרבות למיניהם.
<b>השינוי יבוא מלמטה – ממני וממך. אם כל אחד ישכיל בחלקת האלוקים הקטנה שלו לעשות
"אוויר טוב", להפיץ חום ואהבה ולהתנהג ביושר, הגינות והתחשבות לבסוף נזכה
לעצמאות אמתית.<o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">כולנו זוכרים את הכרזתו הדרמטית של בן גוריון לפני
68 שנה בדיוק: <b>"אנחנו מכריזים בזאת על הקמת <u>מדינה יהודית</u> בארץ ישראל".</b>
<b>מה המשמעות של "מדינה יהודית"? האם נתנו על כך את הדעת מספיק? יש שיגידו
ש"מדינה יהודית" פרושה מדינה שרוב תושביה הם יהודים, אבל האמת היא שמדינה
שכזו עדיין אינה "מדינה יהודית". ההגדרה המדוייקת של "מדינה יהודית"
היא מדינה שבה מתממשים ומיושמים העקרונות, התכנים והערכים היהודיים שהעם שלנו נושא
עמו כל כך הרבה שנים.</b> דורות על גבי דורות חיכו וציפו ולא זכו לחיות במדינה יהודית
משלהם, ואילו אנחנו זכינו. זכות זו מחייבת אותנו לאהוב את הארץ ואת העם ללא סייג ומחייבת
להשתלב במעגל היצירה והבנייה ולהשפיע על החברה מרוח התורה ומערכי היהדות. <b>במשך כל
שנות הגלות יכולנו להביא את התורה ומצוותיה לידי ביטוי בחיים הפרטיים בלבד (או לכל
היותר בקרב הקהילה הקטנה שבכפר/עיירה), ואילו כיום יש לנו את אפשרות הפז להראות לעולם
כולו כיצד מתנהלת מדינה שלמה שתורת ישראל היא כנר לרגליה. </b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">לצערנו, כששואלים צעירים רבים מה קושר אותם לארץ ולמדינה
רבים עונים תשובות סתמיות ואף חמור מזה מצהירים ש"שום דבר". זוהי תוצאה עגומה
לעובדה שכמעט ונעלם מהשיח הציבורי הדיון על ערכים כדוגמת אהבת הארץ, אהבת המולדת ותפקידנו
כעם. יעידו על כך השירים המושמעים ברדיו, שעוסקים רובם ככולם בטקסטים כדוגמת:
"אני אוהב אותה והיא אוהבת אותי", ואשר החליפו את שירי המולדת של פעם. היום
לכתוב שיר אהבה וערגה למדינה ולארץ נחשב מיושן ופתטי והעיסוק בצרכים האישיים ובאינדיבידואל
נחשב כמעט חזות הכל.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><o:p><span style="font-family: "times new roman";"> </span></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">ישנם כיום אנשים וזרמים מחשבתיים במדינתנו, אשר
האג'נדה המוצהרת או הסמויה שלהם היא למחוק את היחוד הלאומי-תרבותי-דתי שלנו
ולהיות"אומה ככל האומות". בעיניהם "עם סגולה" ו"אור
לגויים" זוהי המצאה אנושית ומשקולת כבדה מידי שעדיף להפטר ממנה. החלום שלהם
הוא לחיות כמו אמריקאי/גרמני/אנגלי/איטלקי. מבחינם סמלי התרבות שאנו נושאים עימנו
3,000 שנה ארכאיים ומיושנים, ועל כן יש להחליפם ב"תרבות המערבית
הנאורה". אני שומע בכאב דעות אלה ונזכר בכל אותם יהודים בארצות אירופה
ה"נאורות" שרק 75 שנה קודם עשו כל מאמץ לטשטש את הזהות הפנימית שלהם
ולאמץ כזו 'מודרנית' ו'מתקדמת' יותר. למרבה האבסורד היו אלה דווקא הגויים שהזכירו
להם בלי הרף מי הם באמת. הסיבות לאנשטימיות רבות, אולם בעומק ובשורש הדברים נמצאת
הציפייה של אומות העולם מעם ישראל להאיר את האור המיוחד שלו בעולם כדי שכולם יוכלו
ללמוד מאיתנו את דרך האמת והתורה.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">בספר 'משלי' נכתב: "באין חזון – יפרע עם".
'חזון' פרושו מערכות ערכית וקריאת כיוון שמכוחם אמורים בני האדם לפעול. כשאלה לא קיימים
נשארים רק האינטרסים האישיים ומכאן הדרך לניכור האחד כלפי השני קצרה ביותר.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> בעיניי, מבחינה חברתית הגענו לנקודה קריטית שבה הכרסום
בזיקה היהודית ממש מסכנת את עצם יכולתינו להתמודד עם האיומים החיצוניים והפנימיים של
התקופה. גדל כאן כבר דור רביעי וחמישי של ניתוק מהיהדות האמיתית, החמה והחכמה ומהכרות
עם המורשת והתשתית הערכית שלנו כעם, ועל כן חובה על כולנו להתעורר בטרם נצטער. החברה
הישראלית זקוקה להרבה מטען רוחני, לתיקונים ולשינויים, אך אל לנו לצפות שהשיפור והתיקון
ירדו אלינו מהשמיים<b>. כפי שהמשימה של הדור הקודם היתה מלאכת כיבוש הארץ ובנייתה הפיזית,
הרי תפקידנו הוא להשקיע את כל כוחנו ומרצינו בבניין הרוחני של העם</b>, ועל כן יש להרבות
<u>באהבה ובאמונה</u>, כפי שטען הרב צבי יהודה קוק.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><o:p><span style="font-family: "times new roman";"> </span></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">בקרב חלקים מסוימים בעם, אשר זוכים לרוח גבית
מהתקשורת ה"מאוזנת" שלנו, פשטה אווירת ייאוש ועייפות מטורח הדרך והמסע. זה
אכן קשה להילחם באויבים מבחוץ שמנסים להשמידנו בלי הרף ומדכא להיווכח שלצערנו הם
מאלצים אותנו לחיות על חרבנו כל כך הרבה שנים, וזה אכן קשה לנסות לגשר על הפערים
התרבותיים העצומים בין חלקי האומה פנימה. היה לנו הרבה יותר נעים וקל אילו היו לנו
שכנים כמו בשוויץ, הומוגניות גדולה יותר בתוכינו כמו בשבדיה והחדשות המרעישות
ברדיו היו סביב הסוגיה 'כמה תפוקת חלב נתנו הפרות השנה?', אולם המציאות שנכפתה
עלינו כרגע היא שונה. המצער הוא שאותו קושי גורר עימו עייפות וחדלון, אשר מביאים
עימם את השיכחה בצידקת דרכינו ובסיבות ההסטוריות והמוסריות הבסיסיות שבגינן אנו
יושבים דווקא פה וביחד. לאחרונה קראתי בכאב את דבריו של אחד משועי הארץ אשר כינה
אותה "ארץ זוועת חלב ודבש" ואת הגיגיו על רצונו להחליף את אוכלוסייתה
וערכיה, או מאידך להגר מכאן. לילדיו, כך הוא התפאר ואמר, הוא מזמן המליץ לעבור
למקום אחר על פני הגלובוס. קראתי והתעצבתי.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">קל לשגות בדמיונות על פתרונות קסם שיפתרו את
הקשיים השונים כדוגמת ויתורים כאלה ואחרים, אולם המציאות היא אחרת. רצה הקב"ה
שנתיישב דווקא כאן בארץ מוקפת אויבים, ורצה הקב"ה שנאלץ לבצע את מלאכת האיחוד
והגיבוש הפנימית והכה מורכבת בתוכינו ביחד. נראה לי שמכוח ההבנה שלא מדובר בגורל
אכזר, או בטעות מצערת של ההסטוריה, אלא בתוכניתו הברורה של מלך מלכי המלכים ומסובב
כל הסיבות כדי לשאוב את תעצומות הנפש והגוף להמשיך במשימה עם הרבה תקווה
ואופטימיות.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: red; font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><o:p><span style="font-family: "times new roman";"> </span></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">ובעניין אחר – לפני
יום העצמאות נרכין ראש ונתייחד עם האחים והאחיות שלנו שמסרו את נפשם למען הבנייה וההגנה
על מדינתנו. כשנשאל הרב שלמה זלמן אוירבך (מגדולי פוסקי ההלכה ומחשובי הרבנים מאז קום
המדינה) האם הוא נוסע לקברי צדיקים בחו"ל הוא נהג לענות שמידי פעם הוא מבקר את
הקברים של הצדיקים הגדולים ביותר וזאת אף מבלי לצאת מהארץ. כששאלו אותו לפשר דבריו
השיב שבעוברו ליד הר הרצל בירושלים הוא נזכר בחיילים שקבורים שם ומחשיבם לקדושים שבקדושים
ולנעלים שבנעלים בזכות שמסרו נפשם למען עם ישראל. יהיה זכרם ברוך!<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: center;">
<span lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">באהבה גדולה למדינה
היקרה שלנו,<o:p></o:p></span></div>
<span dir="RTL" lang="HE" style="font-family: "arial" , "sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">ניר אביעד </span></div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-4865043130130367652016-05-04T10:40:00.000+03:002016-05-04T10:40:23.277+03:00איפה אלוקים היה בזמן השואה?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">יום
הזיכרון לשואה ולגבורה מגיע ועימו הכאב, התסכול וגם לא מעט שאלות ותהיות באמונה. תכניות
הטלוויזיה והרדיו שוב יביאו בפנינו, הדור ששפר מזלו ונולד לתוך המציאות של מדינה
יהודית ועצמאית בארץ ישראל, את התיאורים על הזוועות, הרציחות וההתעללויות השונות
והמשונות, ואנו נוותר פעורי פה ועם מועקה גדולה בלב. <b>מאז אותן שנים ארורות ועד
היום עולות ונשאלות השאלות הנוקבות בקרב רבים בעם שלנו "איפה הקב"ה היה
בשואה?" ו"כיצד ייתכן שהעם הנבחר נזנח?"</b>. ואכן במבט היסטורי
ניתן לראות שמאורעות השואה הביאו ניצולים רבים וצאצאיהם לעזיבת המורשת היהודית, עד
שכיום, למרבה הצער, רוב העם היהודי בארץ ובגולה כבר אינו שומר את מסורת אבותיו,
שנשתמרה 3500 שנה עד לאותו שבר ומשבר.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">לאורך השנים רבים ניסו לתת מענה
לאותן שאלות קשות ולהסביר מדוע קרתה השואה. אחת הסברות הרווחות טוענת כי מטרת השואה
הייתה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהביאו למקומו הטבעי בו עליו לשבת ולקדם את
הגאולה העולמית - ארץ ישראל. העם, שהיה שקוע בחשיבה גלותית ופאסיבית פספס פעם אחר
פעם במשך אלפיים שנות גלות את ההזדמנויות לחזור לא"י, ולכן הקב"ה נאלץ
לבצע "ניתוח" כואב, אך חיוני, של עקירת העם והשבתו לארץ. לפי גישה זו,
מטרת העקירה הינה לצורך נטיעה, והצרות הנוראיות הן בעצם חבלי משיח, אשר בראייה
הרחבה יתבררו בבוא היום כנחוצות וחיוביות.<span style="mso-spacerun: yes;">
</span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">גישה אחרת רואה בשואה עונש על
תהליך ההתבוללות והחילון שהתחיל כבר אז בשנים שלפני המלחמה. בתורה נאמר לנו
מפורשות כי במידה ונלך בדרך הישר בעיני ה' מובטח לנו כל טוב ושפע רב
("וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה
אֶתְכֶם..."), ומאידך אנו מוזהרים מפורשות כי אם נסטה מהדרך גורלנו יהיה רע
ומר. האחריות שלנו כעם היא קולקטיבית, ולכן ייתכן מצב שתינוקות וילדים, וכמוהם גם
צדיקים גמורים, ייענשו בגין חטאיהם של אנשים אחרים. עם ישראל הוא גוף אחד וככזה
התנהגות של איבר אחד משפיעה בהכרח גם על מצבם וגורלם של האיברים האחרים.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">לעניות דעתי, כל ההסברים הללו
ואחרים הינם קלושים ולא מצליחים להתקרב ליישב את הדעת והלב ולתת מענה סביר לקושיות
הקשות. <span style="color: black;">את השואה פשוט אי אפשר להבין! מוח אנושי אינו
מסוגל למצוא שום הסבר לזוועה הנוראה שהתחוללה שם. <b>אנשים שעברו את השואה וחוו על
בשרם את אימתה מתקוממים, ובמידה רבה של צדק, על עצם הרעיון להסבירה, וזאת משום
שבאמת אין הסבר ואין תשובה. ועם זאת, אין בכך משום התרסה על האמונה. אנו מאמינים
בקב"ה ובהנהגתו לא משום שאנו מבינים את דרכיו ואת מחשבותיו, אלא דווקא משום
שהוא נעלה מאתנו ומהשגתנו.</b> בכלל, מי אמר שעל כל שאלה צריכה להינתן תשובה? מי
אמר שכל דבר ביכולתנו לקלוט? אין כל בושה להודות ולומר: אכן, אין באפשרותנו להבין
את השואה והיא נעלית מבינתנו.<o:p></o:p></span></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">אולם,</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";"> <b>אף שאין לנו
שמץ של הבנה למה הייתה השואה, אנו מאמינים באמונה שלמה שהיה צפון בה איזשהו טוב
נעלה שאין באפשרותנו להשיגו בשכלנו כעת, ושהקב"ה הוא תכלית הטוב והחסד</b>.</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"> הדמות המקראית והטראגית איוב ניסח
זאת טוב מכל באומרו אחרי שלל הצרות שנחתו על ראשו: "ה' נתן וה' לקח. יהיה שם
ה' מבורך".<span style="color: black;"> אנחנו עצובים, כואבים ומבולבלים, אבל
עדיין מאמינים ומברכים!<span style="mso-spacerun: yes;"> </span></span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">מי שרוצה רואה
בשואה ערעור של האמונה ומי שרוצה מוצא בה חיזוק לאמונתו. </span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">אלוקים של המסורת היהודית לא התחייב
מעולם לעשות עם בני האדם את הטוב בעיניהם. להיפך, אלוקים, על פי הגדרתו, עושה תמיד
את הטוב בעיניו. מי שתופס אותו כאיזה סנטה קלאוס שמנמן וחייכני, המשפיע אך ורק טוב
על ברואיו, לפי הבנתם של מושג הטוב, איננו מבין את הבורא באמת.<span style="color: black;"> <o:p></o:p></span></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">המעניין הוא שהיו
לא מעט ניצולי שואה שמסרו עדויות מופלאות על ניסים ועל השגחה עליונה פלאית בתוך איימי
המלחמה ורבים מהם התחזקו באמונה דווקא על ידה אחרי שנוכחו כי למרות הכול עם ישראל
חי וקיים.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">לשאלה היכן
הקב"ה היה בזמן השואה אנחנו עונים את התשובה הקשה, אך האמיתית ביותר – הוא זה
שעשה אותה! אנחנו רחוקים מלהבין שאת שקרה וכואבים מאוד את שארע, ובכל זאת מאמינים
שהכול בהשגחה פרטית</span></b><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">
ולטובה.</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";"> <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p> </o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">לצד השאלה "איפה היה
הקב"ה בזמן השואה?" חשוב לא פחות לשאול "היכן היה האדם בזמן
השואה?", או יותר נכון – "מה אפשר ללמוד מההתנהגות האנושית בזמן
השואה?".</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">
באותן שנים ארורות המין האנושי התגלה במלוא כיעורו ואכזריותו (לצד ביטויים של חמלה
וחסד) ו<b>יכולנו לראות למה מסוגל האדם שלא משכיל לעדן עצמו ולתקן את אותו
"יצר לב האדם רע מנעוריו"!!</b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">לא אחת שאלתי את עצמי כיצד אני
הייתי מתנהג בתור גרמני אם הייתי חי באותה התקופה? האם הייתי משכיל להבחין בין טוב
ורע באותן הנסיבות? האם היה בי את הכוח להתנגד לכוחות חברתיים עצומים שפועלים
סביבי? האם היה בי אומץ לומר את שעל ליבי גם אם הוא אינו פופולארי ואף מסוכן? נראה
כי אותן שאלות רלוונטיות לכולנו גם היום. <b>הקב"ה דורש מאתנו שנהיה אנשי אמת,
נלחם ונזעק אם אנחנו רואים עוולה ושקר.</b><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">מעבר לכך, מעניין לבחון את
האידיאולוגיה הנאצית ולהבין מה היה מקור הרוע הטמון בה. מדבריו של היטלר יימח שמו
וזכרו: <span style="color: black;">"המאבק על השליטה בעולם, היא ביני לבין
היהודים. כל השאר הוא חסר משמעות. היהודים הטילו שני מומים באנושות: המילה -
הפוגעת בגוף, והמצפון - הפוגע בנשמה. אני בא לשחרר את האנושות מכבלים אלה".</span>
אותו צורר מקולל אמר בצורה פשוטה שברצונו להשמיד את היהודים והיהדות משום שהם
המציאו, לדבריו, את המצפון האנושי, שקורה לנו להבדיל בין טוב ובין רע. הוא לא יכול
היה לסבול שישנו עם אחד שחרט על דיגלו את האמונה שאסור לעשות דברים רעים וכי
המצפון והנשמה "מענישים" אותך בגינם בתחושה שלילית. לשיטתו, מותר לאדם לרצוח,
לאנוס ולבזוז אם הדבר מתאים לאינטרס שלו ויש לסלק כל מחשבה ותחושה לא נעימים שנלווים
ושמפריעים בדרך. <b>כשמבינים מה עומד מאחורי האידיאולוגיה הנאצית מתחזקת התחושה
כמה ברי מזל אנחנו שזכינו לקבל את התורה ולהיות שייכים לעם שההומאניות, הדאגה
לחלשים והשאיפה לאמת וצדק הם במרכז הווייתנו. גם כשאנחנו נלחמים בקרב ומתמודדים
במלחמה - ספרי המוסר והקודים האתיים הם כנר לרגלינו.</b> <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">בהקשר הזה מוכר
סיפורו של ר' יקוטיאל הלברשטאם ז"ל, האדמו"ר מצאנז, שהמשיך לתמוך ולחזק
את קהל חסידיו גם בין כתלי אשוויץ ושבסופו של דבר ניצל (לא לפני שאיבד את אשתו, 11
ילדיו והרוב המכריע של קהילתו). הרב שיקם מחדש בנתניה את חסידות צאנז המפוארת ואף
הקים את בית החולים "לניאדו" שמסייע למאות אלפים. באחד הרגעים הקשים
במחנה המוות פנה אליו יהודי מר נפש ושאל אותו בצווחות: "האם תמשיך לומר 'אתה
בחרתנו' ותשמח כבן לעם סגולה?!". ענה לו הרבי: "עכשיו אכוון יותר ואשמח
בלי גבול, שהרי אלמלא 'אתה בחרתנו' הייתי הופך בעצמי לצורר, ומוטב לי להישאר במצבי
הנוכחי מאשר להיות אחד מהם!".</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p> </o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">האנטישמיות ושנאת
ישראל היו מנת חלקנו מאז היותנו לעם וחשוב להבין את שורשיהן כדי להבין טוב יותר את
השואה.</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";"> דומה שאין עם ואין דור הנקי ממנה. שונאים אותנו בתואנות אין ספור -
על היותנו טובים מדי ועל היותנו "מקור הרוע בעולם". על שאנו מתבדלים ועל
כך שאנו מתערבים בחיי העמים יתר על המידה. שונאים אותנו בתקופות שפע כלכלי ורודפים
אותנו בעת שפל. רואים בנו אחראים לכל כישלון, ואנו מיותרים בעת הצלחה. מכים את
המתרפס, אך תוקפים גם את זקוף הגו. מונעים את קיום מצוות התורה, ולעומת זאת לא
קולטים את המתבולל. במאה השנים האחרונות נחלשו במידה רבה "הסיבות"
הישנות שהביאו לשנאת ישראל. הקנאות הדתית, ששלטה באירופה בימי הביניים, החלה לפנות
את מקומה אט אט לסובלנות דתית, וברוב ארצות העולם זכו היהודים רשמית לשוויון
זכויות. בתקופה זו דימו יהודים רבים שעל ידי התקרבות לגויים והידמות להם בלבוש,
בשפה ובמנהגים - תוסרנה המחיצות המפרידות בניהם ותיעלם השנאה לחלוטין. למרבה הפלא,
פעולתם של המתבוללים הביאה לתוצאה שונה לחלוטין מזו שהיהודים ציפו לה. תנועה זו,
לא זו בלבד שלא ביטלה את השנאה ליהודים, אלא אף הגבירה וליבתה אותה, כפי שהוכיחו
הגרמנים אשר רדפו גם את הדור השלישי של מתבוללים יהודים. הבנה זו צריכה לחלחל היטב
גם היום אל כל אלה בקרבנו שמשאלת ליבם היא "להיות עם ככל העמים" ולטשטש
את הזהות היהודית שלנו. אין מה לעשות, זה פשוט לא עובד. במהותנו אנחנו שונים
מהגויים.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">לשווא נחפש סיבות
הגיוניות לשנאת ישראל</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">. לעניות דעתי, הסיבה האמתית לאותה שנאה כבושה, שגילו העמים כלפי עם
ישראל, הוגדרה בבהירות רבה על ידי הרמב"ם ב"אגרת תימן":
"ומפני שייחד אותנו הבורא במצוותיו ובחוקותיו, והתבארה מעלתנו על
זולתנו..". <b>היום לא פופולארי לדבר על הנושא הזה, ובכל זאת את האמת יש לומר
- אנחנו לא עם רגיל.</b> בתהליך התהוותנו כעם ביציאת מצריים ולאחר מכן במתן תורה
בהר סיני נאמר מפורשות "ולקחתי אתכם לי לעם" (שמות ו', ז'). כלומר, עם
ישראל יהפוך לאומה נבחרת הקשורה בדרכה לדרך ה'. באותו מעמד נאמר להם: "ואתם
תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו'). לצערנו לא תמיד אנחנו
מתנהגים כעם הנבחר ולא אחת מתגלה דווקא פרצופו של ה"ישראלי המכוער",
אולם בשורש האמונה שלנו אנו יודעים שאנחנו שונים משאר אומות העולם. <b>השוני לא
אמור להביא אותנו להתנשא על העמים האחרים, אלא להיפך- להוות מקור דוגמא לקדושה,
לעדינות, לדרך ארץ ולאהבת הזולת.</b> <b>להבדיל מהגרמנים שטענו שהם בעלי "דם
כחול" ובשל כך בעלי זכויות עודפות, השוני שלנו מחייב אותנו ליותר חובות כלפי
שאר העולם מאשר לזכויות. תפקידנו להביא אל העולם אור, שמחה, אהבה ואמונה ולא הרס,
חורבן ומוות.</b> <b>"ממלכת כוהנים" פירושו ממלכה של משרתים. משרתים של
הטוב.</b> <b><o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">ההסבר העמוק
לאנטישמיות, אם כך, הוא שבכל פעם שכוחות החושך והרוע בעולם (המיוצגים ע"י
עמלק וצאצאיהם בעלי החזות השונה והמשתנה) מרגישים שכוחות האור (המיוצגים ע"י
עם הסגולה) מתעוררים ולאמירתם הייחודית יש סיכוי לחולל שינוי אמיתי בעולם, הם
מרגישים מאוימים ויוצאים למסעות צלב/אינקביזיציה/פוגרומים/שואה/פיגועים.</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";"> <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">בזמן שכבשני מחנות
ההשמדה עבדו 24 שעות ביממה, היו בידי מקבלי ההחלטות במעצמות שנלחמו בגרמניה
(וארה"ב בראשן) מידע מודיעיני ברור על מה נעשה במחנות אלה. המידע כלל עדויות
+ תצלומי אוויר של האזור. חרף בקשות חוזרות ונשנות של ארגונים יהודים, אותן מעצמות
סירבו להפציץ את מסילות הרכבת שהובילו את היהודים לסופם המר – דבר שללא ספק היה
מעקב את התוכנית ומציל חיים רבים. מדוע אותן מדינות 'ידידותיות' נהגו כך? פשוט כי
לא היה להם אכפת אם יהרגו עוד כמה מליוני 'יהודונים' או לא! <b>בצער רב אומר שלדעתי
מציאות זו קיימת גם היום ואל לנו לשגות בדמיונות ש'חברינו היקרים והמסורים' אכן
יעמדו לצדינו ביום הדין. </b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p> </o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">לסיום – <b>לא ניתן לדבר על
השואה מבלי להתייחס לביטויי מסירות הנפש המדהימים שנעשו במהלכה.</b> בתוך התופת
והתנאים הלא אנושיים היו יהודים רבים שהצליחו לשמור באדיקות על מורשת אבותיהם
והרוח היהודית. מוכרים הסיפורים על אימהות שמלו בידיהן את בנם בן ה-8 ימים רגע
לפני שהם הובלו יחדיו את תאי הגזים ועל ארגוני החסד והצדקה שפעלו בגטאות, גם כאשר מפעיליהם
עצמם סבלו מהעוני והרעב המחפיר ששרר סביב. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">בחג פסח הקודם זכיתי לשוחח עם
מתפללת מיוחדת במינה בבית הכנסת השכונתי שלנו, אשר סיפרה לי על קורותיה במחנה
אושוויץ בחג הפסח לפני 72 שנה בדיוק. מאחר ולא היה ברשותם לוח שנה הם לא ידעו מתי
חג, מתי שבת ומתי יום חול. באחד הימים אמרה אחת מחברותיה בצריף לקבוצת הבנות
תשושות הגוף והנפש כי השבוע מתחיל חג הפסח. אותן נשים צדיקות החליטו שבמשך אותו
שבוע הן לא תאכלנה את פרוסת הלחם הבודדת שהן קיבלו מידי יום מפאת איסור אכילת החמץ
ותסתפקנה במנת המרק הדלוח שהגישו להן. בסיומו של אותו שבוע מפרך אמרה אישה אחרת כי
לדעתה פסח מתחיל דווקא בשבוע הקרוב והן חזרו על מעשיהן שבוע שני ברציפות!! בהמשך
היא אף סיפרה כי הגרמנים, באכזריותם הרבה, דאגו ליידע את הנשים כשיום כיפור הגיע
ואף סיפקו לשלדים המהלכים מנת אוכל גדולה במיוחד כדי לראות אותן מתענות וסובלות
מהאכילה האסורה. יתר על כן, מי שסירבה לאכול הוצאה להורג. קשה להבין את גדלות
הרוח, אולם מה שרבות מהן עשו היה להכניס את המזון לפה ולאחר מכן באין רואה לירוק
אותו לרצפה, וכל זאת על מנת להמשיך ולשמור את קדושת החג גם בסיטואציה בלתי אפשרית
זו. מעט חוצפה והרבה סקרנות הביאו אותי לשאול אותה כיצד היא נשארה יהודייה מאמינה
בטוב האלוקי אחרי שאיבדה במחנות את הוריה וששת אחיה? היא תקעה בי מבט עמוק וחד
ואמרה ש"אם אחרי הסיוט שעברתי הצלחתי לצאת משאול התחתיות, לשקם את חיי, לעלות
לארץ הקודש ולבנות בה משפחה חדשה לתפארת - משמע אין ספק שיש אלוקים בשמיים שאוהב
ורוצה בטובתי".<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">סיפור אחר עליו קראתי הוא על יהודי יקר שנשלח עם אשתו
וחמשת ילדיהם אל מחנה ההשמדה וחזר משם לבדו. הוא איבד במלחמה את משפחתו, את ביתו, את
רכושו ואת בריאותו. במהלך הריאיון הוא הדגיש שרק דבר אחד היה לו שהצוררים לא הצליחו
לקחת ממנו וזו מידת השמחה. כששאלו אותו לאחר המלחמה כיצד הוא לא שוקע בעגמומיות הוא
ענה שמאחר והגרמנים לא הצליחו להרוג את שארית הפליטה בוודאי הם היו רוצים שלפחות הם
יהיו מדוכאים ולא ימשיכו בחיים פוריים של עשייה ואף קרא בהתרגשות: "האם ניתן להם
את הניצחון הזה?! או שמא נעשה את אשר ביכולתנו שלפחות את הקרב הזה הם יפסידו ואנחנו
נחייה חיים שמחים – על אף ולמרות הכול?". הסיפור הזה ואחרים נותנים פרספקטיבה
אחרת על החיים שלנו. <b>בתוך כל ים הדמעות שהקריאה על סיפורי השואה מעלה, ראוי לזכור
גם את ים הטובה שבו אנו חיים היום. בואו נתאחד ונהיה גאים ושמחים במי ובמה שאנחנו ואז
לאף צורר ולאף אויב מבחוץ לא יהיה סיכוי כנגדנו!!!<span style="mso-spacerun: yes;"> </span></b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: center;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">בתפילה ובתקווה שלעולם
לא עוד, ניר אביעד</span><span dir="LTR"><o:p></o:p></span></div>
</div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-13667799096663099732016-03-01T22:55:00.000+02:002016-03-01T22:55:15.014+02:00פרשת "ויקהל" - מה התפקיד שלי בעולם?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">מה התפקיד שלי בעולם?
האם יש בי יחוד כלשהו? כיצד אדע מהי השליחות האישית שלכבודה נבראתי?</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> שאלות חשובות אלה מעסיקות<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>את המחפשים קרבת אלוקים ואת התרים אחר האמת, והן
מעידות על הבנה בסיסית וחשובה של השואל אותן שחייו אינם מקרה וכי לא נגזר עליו לחיות
חיים שגרתיים ואפורים ללא משמעות. חז"ל מלמדים אותנו שאין דבר משמח ומספק יותר
מאשר להתקרב ולגלות את היעוד שלנו בעולם וכי מי שמשכיל ומצליח לפעול ולממש את כישרונותיו
הגנוזים הוא המאושר באדם. <b>הפרשה הנוכחית, שרובה ככולה ממשיכה ועוסקת במלאכת בניית
המשכן במדבר, נותנת לנו צוהר לחשיבה מחודשת והתבוננות באותן שאלות.</b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">בפרשתנו, במטרה לבצע את פעולות האומנות העדינות והמיוחדות,
שנדרשו לשם בניית המשכן, ממנה משה רבינו את בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה לראש בעלי
המלאכה ולידו את אהליאב בן אחיסמך משבט דן. התורה מציינת כי הללו ניחנו בכישרונות מיוחדים
למלאכות הנדרשות ועם קבלת התפקיד מילא אותם ה' ברוח חכמה אלוקית לביצוע מושלם ומדוקדק
של מקום השראת השכינה. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">ה"נציב מוולז'ין" (מחבר הספר "העמק
דבר") התייחס להדגשה הנדירה הזו של שמות שני האומנים וציון כישרונותיהם המיוחדים
באומרו כי האישים הנזכרים לאורך כל התורה אינם אנשים רגילים, אשר התחברו לתפקידים במקריות
ושאחרים היו יכולים לעשות את תפקידם במקומם. לדבריו, כל איש ואיש יועד ונברא לאותה
השליחות האלוקית שאותה הוא היה צריך למלא: משה להנהגת העם והורדת התורה, אהרן לתפעול
המשכן ולכהונה ובצלאל ואהליאב לבניית המשכן. המיוחד והנפלא בהם הוא שהם גילו את ייעודם
וביצעו בדיוק את השליחות הייחודית שלשמה נשמתם נשלחה לעולם ובזכות זה זכו לתפקיד משמעותי
ולזיכרון לעולמי עד!<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">בהמשך לאותו רעיון, הפרשה מציינת כי הייתה בקרב העם
התגייסות כללית המלווה בהתרוממות רוח במטרה לסייע בבניית המשכן, וכי רבים מבני העם
התנדבו ותרמו את רכושם ואת מרצם כדי לאפשר את סיום המלאכה ("ויָּבֹאוּ כָּל אִישׁ
אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת
ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד"). הרמב"ן מסביר ש"נשיאות לב" פרושה
"גילוי הכישורים החבויים והגנוזים באדם".<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>בזמן שבני ישראל היו עבדים במצרים היה נבצר מהם
ללמוד מלאכות שונות ולפתח<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>את כישרונם. להיות
עבד פרוש הדבר לא רק שגופך משועבד, אלא חמור אף יותר – שאתה לא יכול לדעת מי אתה באמת.
אולם כעת, השאיפה הגדולה לתרום למלאכת המשכן<span style="mso-spacerun: yes;">
</span>חשפה כוחות יצירה ייחודים,</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" lang="HE"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span style="font-family: Calibri;"> </span></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">שהיו עד לאותה עת נסתרים ובלתי ידועים, וכך ניתנה האפשרות
לאומנים, ליוצרים, לבנאים ולשאר אנשי המקצוע לגלות את כישרונותיהם. בנוסף, האתגר המשותף
ותחושת ה"ביחד" עזרו לכלל העם לחשוף את המידות השונות של כל אחד כדוגמת חריצות,
נדיבות ואכפתיות. אותו תהליך הכרות עצמית ויציאה מעבדות, שזכו לה אבותינו בפרשה, יכול
להוות השראה גם לנו.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><o:p><span style="font-family: Times New Roman;"> </span></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">המשנה במסכת סנהדרין קבעה כי <b>"כשם שאין פרצופיהם
של בני-אדם שווים זה לזה, כך אין דעותיהם שוות"</b>. אם נבחן את שבעת מיליארד
האנשים שחיים כיום בעולם (ואף נוסיף את המיליארדים שכבר נפטרו) לא נגלה אף אדם שזהה
במדויק לשני – לא במראה החיצוני (למרות שלנו מיליארד סינים נראים אותו הדבר...) וגם
לא בדעות (=בפנימיות). <span style="mso-spacerun: yes;"> </span>פרוש הדבר הוא כי לכל
אחד ואחד יש ייחודיות משלו ואף אחד לא שווה לחברו. הגמרא מרחיבה ואומרת שעובדה זו מורה
על גדולתו של הקב"ה, שברא את כל בני האדם בדמות אדם הראשון ועדיין אין אחד דומה
לחברו. <b>השוני אינו רק בצורה החיצונית, אלא גם במהות הפנימית ובאופי.</b> <b>מכאן
אנו לומדים גם על תפקידנו בעולם - אדם צריך לומר שבשבילו נברא העולם ולנסות לפענח את
אותה השליחות מיוחדת שלכבודה הוא נולד. </b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">כל אדם הוא מיוחד במינו ואין זהה לו. כל אחד מאתנו
נוצר בצורה מיוחדת, עם אופי מיוחד, תכונות מיוחדות, כוחות נפש מיוחדים וכוחות גוף מיוחדים.
ה"מטען הגנטי" הייחודי עמו נולדנו, יחד עם הסביבה ונסיבות חיינו (הורים,
סביבה, חינוך), שנשלחו לנו בהשגחה פרטית ע"י הבורא, תוכננו בכוונה תחילה כדי לסייע
לנו לבצע את אותה שליחות ייחודית שאף אחד אחר לא יוכל לעשות אותה במקומנו. ההכרה באחריות
הגדולה הזו ובעובדה ש"בשבילי נברא העולם" גורמת מצד אחד לתחושה צודקת של
חשיבות עצמית ולשמחה על עצם העובדה "שמאמינים בנו שם למעלה", וכראייה לכך
שלחו אותנו אל העולם הזה לבצע משימה כלשהיא, ומהצד השני לתחושת רצינות ואחריות משום
שאסור לנו להעביר את החיים בהבל וריק ובמרדף סתמי אחר הנאות הגוף השונות בלבד.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">בבסיס האמונה שלנו אנחנו טוענים כי בכל אחד ישנו
"חלק אלוקה ממעל", כלומר הנשמה שיש בנו היא ממש חלק ישיר מהקב"ה בכבודו
ובעצמו. בעצם גילוי הכישרונות הייחודיים שניתנו לנו אנחנו מביאים לידי ביטוי וחושפים
עוד טפח מהשגחתו, תכניתו ותכונותיו של הבורא וזוהי סיבה נוספת מדוע אסור לנו לוותר
על המסע לחיפוש המיוחד בנו ולהסתפק בקטנות ובסתמיות. <span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><o:p><span style="font-family: Times New Roman;"> </span></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">הגמרא במסכת נידה מספקת
לנו תיאור ציורי על המקום בו ממנו כולנו באנו – רחם אימנו: "למה הולד דומה במעי
אמו? לפנקס שמקופל ומונח... ונר דלוק על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו...
ומלמדים אותו כל התורה כולה. וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו
כל התורה כולה".<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>פרוש הדברים הוא כי גם
ייעודו הפרטי של כל אדם ואדם, תכונותיו ומעלותיו, ניסיונותיו ומאורעותיו – כולם נסתרים
בתוך התורה. את אותו חלק בתורה השייך לנשמתו מלמדים את האדם בטרם בואו לעולם ואחר כך
משכיחים זאת ממנו. לא אחת קורה לנו שאנחנו מבצעים פעולה מסוימת חדשה, פוגשים אדם חדש
או נמצאים במקום שזר לנו ומשהו בתוכנו מרגיש שם נוח ומוכר. פרוש הדבר שאנחנו מתחברים
אל אותה נקודה פנימית ומוכרת מימים ימימה. <b>כשאדם בא לעולם הוא מאבד הכול. הוא שוכח
מניין בא, שוכח את מהותו האמתית, אינו מכיר את כוחותיו ואינו מודע ליכולת האדירה הגלומה
בנפשו. וכך, בעודה מושמת בתוך גוף בשר, ניצבת הנשמה של כל אחד מאתנו בפני האתגר המרכזי
שלמענה הגיעה לכאן – למצוא את האבדות שלה, כלומר את כל אותם דברים שעלינו לעשות ושאיתם
כבר נפגשנו, כאמור, אי שם באותם תשעה ירחי לידה.</b> על הנשמה לשוב ולשוטט, לחקור,
לשאול ולדרוש אחר מה שעליה לעשות בעולם הגשמי והעכור הזה.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">שאלת השאלות, אם כך, של כל אדם בריא בנפשו היא כיצד
נוכל לגלות מה התפקיד הייחודי של כל אחד מאתנו בעולם, איפה מתפרסם המידע הזה ומה עלינו
לעשות כדי לקבל את התשובה? </span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">האמת היא שהתשובה לשאלות
אלה אינה פשוטה מאחר שאנחנו לא באמת מכירים את האישיות האמתית שלנו ויכולים לזהות ולהבדיל
בינה לבין האישיות המזויפת, השכבות והקליפות שהתלבשו עלינו לאורך כל השנים. ובכל זאת,
<b>קיבלנו מחז"ל לאורך הדורות מספר עצות והנחיות שיכולות לסייע לנו לגלות את אותו
ייעוד נסתר ואת אותה משימה שבעטיה אנחנו נמצאים כאן בעולם:<o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<ol start="1" style="margin-top: 0cm;" type="1">
<li class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt; mso-list: l2 level1 lfo3;"><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">קיום אורך חיים
נורמאלי ונורמטיבי</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> – בעידן הפוסט-מודרני
בו אנו חיים בו נשברו כבר כמעט כל הכללים ונשחטו רוב הפרות הקדושות לא מיותר להזכיר
ולהיזכר שתפקידנו בעולם הוא קודם כל לבנות בית חם ואוהב עם זוגיות יציבה, לגדל
ילדים שמחים ובריאים בנפשם ולפרנס את עצמינו בכבוד וברווחה. לפני שאנחנו מחפשים
את האמירה הייחודית שלנו ואת המעשה שישאיר את חותמנו על העולם לנצח נצחים, כדאי
שנדע שהרצון הבסיסי ביותר של הקב"ה הוא שנקיים את אותם הדברים הבסיסיים ביותר.
כן! משכנתא, החלפת חיתולים באמצע הלילה, לנסוע בבוקר לעוד יום עבודה במשרד, השתדלות
אינסופית לטובת שלום בית – זה היעוד והתפקיד העיקרי שלנו! מי שזוכה לקיים את הדברים
הנורמטיביים האלה כבר מממש חלק ניכר מייעודו.</span><span dir="LTR"><o:p></o:p></span></li>
<li class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt; mso-list: l2 level1 lfo3;"><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">הקשבה לנטיות הלב
שלנו</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> – באופן טבעי
כל אחד מאתנו נמשך לדברים אחרים. האחד אוהב לנגן בכינור, השני לפתור משוואות במתמטיקה
והשלישי ללמוד גמרא. אותם דברים שאנחנו אוהבים, שאנחנו טובים בהם ושעושים לנו
נעים וטוב אינם מקריים. הנשמה שלנו מנסה לדבר אלינו דרך כל אותן נטיות ורצונות,
ולכן חשוב שננסה להקשיב למה שבאופן הכי טבעי והכי זורם "בא לנו לעשות".
כך לדוגמא, מי שאוהב ונהנה ממוזיקת שאנסונים צרפתית שיפתח נטייה זו בשמחה ומי
שנמשך ואוהב לבשל לאחרים שילך להיות טבח. האהבות שלנו אינן מקריות. כמובן שאסור
להתבלבל בין נטית לב חיובית לבין התאוות שהיצר הרע נמשך אליהן, ולכן ישנם את גבולות
ההלכה שעוזרים לנו לתחם ולקבוע מה נכון ומה לא. הבעיה הגדולה שלנו בבואנו לזהות
את הנטיות הטבעיות שלנו היא שמרוב בלבולים והסחות דעת קשה לנו להסתכל בראי ולדעת
מי אנחנו באמת והאם הליצן שמביט בנו בחזרה אינו תוצר עצוב של לחצים והשפעות חברתיות.
אנחנו באמת אוהבים לנגן ולהצטיין בלימודים או שזה קולה של אימא שמייחלת לבן עו"ד/רופא/רואה
חשבון? באמת חשוב לנו לטייל בעולם אחרי הצבא או שזהו צו חברתי שהתקבל? אנחנו באמת
רוצים לגור במקום מסוים ולענוד שעון מדגם יוקרתי או שבסמל הסטטוס אנו בעצם חפצים?
וכו' וכו'.</span><span dir="LTR"><o:p></o:p></span></li>
<li class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt; mso-list: l2 level1 lfo3;"><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">התמקדות דווקא
במה שקשה לנו</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> – הקב"ה
כל הזמן מדבר אלינו דרך המאורעות שקורים לנו וכל שעלינו לעשות הוא לפקוח את העיניים
ולקלוט את המסרים שאנחנו מקבלים. מי שלא מבין זאת חווה את העולם כרצף ארוך של
קשיים, בעוד מי שמשכיל לשנות את גישתו מבין שהסבל שלנו אינו סתמי. בד בבד עם הקשבה
למה ש"בא לנו בקלות", אומר האר"י הקדוש, כי במקומות בהם אנחנו
נתקעים, מתקשים וסובלים מסתתרת אמת שעלינו לפענח וללקט. כך לדוגמא, אדם שמידת
הכעס דומיננטית אצלו והוא מוצא עצמו ממורמר וכועס על אשתו/ילדיו/הבוס/ראש הממשלה
– עליו לדעת שככה"נ מטרת בואו לעולם היא להתמודד עם מידת הכעס, להיות רגוע
ולקבל את המתרחש בשלוות נפש. דוגמא נוספת היא אדם שמוצא עצמו מקנא בסובבים אותו.
עליו לזכור כי משימתו היא לשמוח בכל אשר קורה לו מבחינת "איזהו העשיר השמח
בחלקו". הדבר נכון גם ביחס לקשיים מוחשיים בענייני העולם הזה. כך לדוגמא,
מי שפרנסתו קשה עליו צריך לזכור שככה"נ הוא מקבל רמז שעליו לתקן את הגישה
ביחס לכסף או ביחס לתפיסת עולמו על אחריות ולא ליפול במלכודת של עצבות ומחשבות
טורדניות, ומי שמתקשה במציאת זיווג צריך להתחזק באמונה שהכול לטובה ושבעזרת שילוב
בין השתדלות ותפילה בן/בת זוגו מחכה לו ממש מעבר לפינה ולא לשקוע בייאוש וברחמים
עצמיים. הנטייה הטבעית שלנו היא לברוח מהתמודדות עם מה שקשה ומאתגר אל הקל והנוח,
אולם זוהי טעות, שכן, כאמור, דווקא בהתמודדות נחשף הכוח הגנוז שקיים בנו. </span><span dir="LTR"><o:p></o:p></span></li>
</ol>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 35.7pt 6pt 0cm; mso-list: l2 level1 lfo3; text-indent: -17.85pt;">
<b><span style="mso-bidi-font-family: Calibri; mso-fareast-font-family: Calibri;"><span style="mso-list: Ignore;"><span style="font-family: Calibri;">4.</span><span style="font-size-adjust: none; font-stretch: normal; font: 7pt/normal "Times New Roman";">
</span></span></span></b><span dir="RTL"></span><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">האם העשייה שלי מסייעת גם לאנשים אחרים? </span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">כלל אצבע אמיתי, אך מחייב וחד כתער הוא לשאול את עצמנו
ביחס לכל פעולה שאנחנו עושים - האם יש בדבר משום להיטיב גם את מצבו של אדם אחר או שכל
מה שבעצם אנחנו עושים ומחפשים זה את האינטרס והתועלת האישית? <b><u>היכן שאנחנו תורמים
גם לזולת פרוש הדבר שיש שם ניצוץ אמיתי ושפעולתנו רצויה ומבורכת</u></b>. אדם לא צריך
לעזוב את עולמו וללכת להתנדב עם חולי המלריה באפריקה כדי להיות אדם משפיע ונותן. כדי
שנקיים את תפקידנו בעולם די לנו אם נלך לעבודה עם חיוך ונזכור שאנחנו מתאמצים כדי לפרנס
<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>את הגוזלים שלנו בבית, שנתרום מעשר מבלי לבלף
ולעגל פינות ושנהיה אדיבים לסובבים אותנו. רבים מתלבטים ביחס למקצוע ותחום עיסוק. מקצוע
נכון לנו הוא מקצוע בו אנחנו נותנים לחברה ולא רק לוקחים. אפשר להיות רופא שמציל חיים,
אפשר להיות אומנים, כפי שהפרשה הנוכחית מלמדת אותנו, ואפשר אפילו להיות מנקי רחובות
- כל עוד המחשבה היא איך אני תורם לחברה. ברגע שאנחנו פועלים משיקולים של אגו אנחנו
מאבדים את הקשר עם הבורא ועם נשמתנו ("אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד"),
ולכן מוטב אפילו לגדול הרופאים לפרוש או לחפש תעסוקה אחרת אם הוא מונע מכסף או מהאדרת
שמו ולא מטובת מטופליו.</span><b><span dir="LTR"><o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">התרבות המערבית של ימינו ותהליך ה"גלובליזציה"
מנסה "לשטח" את הייחודיות שלנו</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> ולגרום לנו לפעול באותה הדרך ולרצות את אותם הדברים.
הפרסומות שוטפות את המוח עד שכמעט כל אדם בעולם, מהעובדים בשדות האורז בסין ועד לאנשי
העסקים המפולפלים במנהטן, כולם רוצים לשתות את המשקה השחור ("טעם החיים"
למי שתמה בשביל מה הוא נולד), לנעול וללבוש את אותם המותגים ולהתהדר באותה תסרוקת של
הכוכבן המזדמן. דווקא סיפור פרשת השבוע הנוכחית צריך להזכיר לנו שאנחנו לא זהים וגם
לא צריכים להיות כאלה. לכל אחד יש כישרונות ואיכויות משלו ודווקא אותם עליו לחשוף.
יש כמובן מקום לאחדות, אבל לא לאחידות.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">הכוונה ותשובות לשאלות אלה ניתן למצוא גם בפרשת 'עקב'
בה משה רבינו נושא דרשת התעוררות לעם ישראל ובין יתר דבריו הוא אומר את המשפט הבא:
"<b>ועתה ישראל, מה ה´ שואל מעמך (=מבקש ממך), כי אם ליראה את השם אלוקיך, ללכת
בכל דרכיו, ולאהבה אותו, ולעבוד את ה´ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצוות ה'
ואת חוקותיו" (דברים י´ י"ב).</b> אל דברים אלה הוסיף מיכה הנביא את ההנחיה
הבאה: <b>"מָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד
וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו', ח').</b> <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">מעל ומעבר לכל שנכתב כאן, יש לזכור כי <b>הקב"ה
ברא את האדם בצלמו, ולכן תפקדנו העיקרי הוא להדמות לבורא גם בפועל במעשינו.</b> חז"ל
מתארים זאת בצורה המוחשית ביותר באומרם כי "מה הוא (הקב"ה) רחום אף אתה רחום
מה הוא חנון אף אתה חנון, וכו'". פרוש הדבר הוא שהמעשה הנכון והרצוי ביותר שעלינו
לעשות הוא להתנהג ברחמים, סבלנות, נתינה ואכפתיות, כפי שנוהג הקב"ה בעצמו. המדרגה
הגבוהה ביותר, אם כך, שיכול להגיע אליה אדם הוא ממש להיות בפועל במעשיו היום-יומיים
אותו "צלם אלוקים".<o:p></o:p></span></div>
</div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-63356832244246439682016-02-09T21:41:00.000+02:002016-02-09T21:41:01.226+02:00לכבוד חודש אדר: סליחה על השאלה, אבל תגיד - אתה מאושר?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">לא מזמן שלשלתי מטבע לכוס פלסטיק מושטת של קבצן ברחוב.
עשיתי את זה כמו בפעמים רבות אחרות במין אוטומטיות חסרת רגש וללא כוונה ומחשבה מיוחדים.
אותו קבצן הישיר אלי מבט ואמר: "אפשר עם חיוך בבקשה?". בהתחלה תהיתי על החצוף
שגם קיבל ממני צדקה וגם מעז להעביר ביקורת, אבל לפני שהספקתי להבין מה קורה הוא שאל
אותי בפה חסר שיניים, אבל עם חיוך רחב: "סליחה שאני שואל אותך את זה ככה, אבל
תגיד, אתה מאושר?". באותו הרגע הרגשתי מכת חשמל לאורך כל הגוף מלמעלה ועד למטה.
"האם אני מאושר?" פתאום שאלתי את עצמי. יש לי אישה נפלאה, ילדים מקסימים,
בריאות תקינה, עבודה טובה, אוטו חדש, דירה 'בצד הנכון של העיר', אבל מאושר? ממש מאושר?
מה בעצם זה אומר? "ברוך השם", אמרתי לעצמי, "רוב הזמן אני מרגיש מין
'בסדר' שכזה, החיים עוברים בסבבה, אבל מאושר? עם כל הלב והנשמה? האמת, לא כל כך, או
יותר נכון - לא מספיק". הבנתי באותו רגע מר-מתוק שהקב"ה שלח אלי את המלאך
נטול השיניים הזה כדי לעורר אותי לחשוב על המצב הנפשי שהוא מייחל בעבורנו כל הזמן ועצם
המחשבה הזו בפני עצמה כבר מלאה אותי באושר ובשמחה עצומים.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">"עיבדו את השם בשמחה, בואו לפניו ברננה"
אומר לנו דוד המלך בספר תהילים. "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך השם אלוקיך"
כתוב בספר דברים. "מצווה גדולה להיות בשמחה <u>תמיד</u>" מדגיש רבי נחמן
מברסלב. עולם הספרים היהודי מלא בהתייחסויות והמלצות של אבותינו ורבותינו לאורך כל
הדורות להיות בשמחה, תוך הדגשה של מעלתה וחשיבותה לחיינו. ואכן, אין דבר שאנחנו רוצים
יותר בעולם הזה מאשר לשמוח! כל אדם שאוחז מעט בשפיותו חושב ומרגיש זאת בכל רמ"ח
אבריו. <b>אם יש משהו שכל בני האדם שותפים לו ללא יוצא מהכלל הוא ברצון בקצת נחת ובשאיפה
לאושר ושלווה. ובכל זאת, למה זה כל כך קשה לנו? למה רובינו נמצאים רוב הזמן בסוג של
כבדות ולאות, אשר גם אם לא ניתן לקרוא להם רשמית כ"עצבות" וכ"דיכאון",
אין שום קשר בינם לבין הלך הרוח הפנימי של קלילות, עליזות וחיוניות שאנחנו כה מחפשים
ומייחלים לעצמינו?</b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">"כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר
מרבין בשמחה" אומרת הגמרא במסכת תענית. מהכתוב עולה, אם כך,<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>ששמחה ואושר זה המצב הרגיל בו אנו אמורים להיות,
כאשר לפעמים יש להגביר את הווליום (בחודש אדר) ולפעמים יש להפחיתו (בחודש אב). <b><span style="color: black;">חודש אדר, חודש השמחה המרובה, נכנס היום אל חיינו, ומשום כך נראה
היה לי נכון לסטות לרגע מרצף פרשיות השבוע הרגיל ולדון בנושא חשוב זה כדי להבין כיצד
התורה מנחה אותנו "למשוך" את אותה שמחה אל שאר חודשי השנה. יתר על כן, השנה
היא שנה מעוברת, כך שנזכה השנה לשני חודשי אדר ולסיבה כפולה ומכופלת לשמחה.</span></b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">האם אני מאמין שאפשר באמת לשמוח ולשמור על אותה שמחה
לאורך זמן? האם החלום הזה אפשרי? לעניות דעתי – בפרוש כן!! בתורה הקב"ה לא דורש
מאתנו<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>שום דבר שאין ביכולתנו לקיימו, ולכן
החזרה וההדגשה המיוחדים האלה על מעלת השמחה במספר מקומות בתורה יחד עם דברי חז"ל
מעידים שזהו אתגר שאנו בהחלט יכולים לו. </span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">איפה הבעיה? מדוע אנחנו כל כך רחוקים מהשאיפה הפשוטה
והכה לגיטימית להיות מאושרים?</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> היום נראה כי העולם
מעט השתגע ומחפש את השמחה במקומות הלא נכונים, ולכן הרבה אנשים מתבלבלים בין שמחה לבין
"מצב רוח טוב" שבא לאחר בילוי מסעיר, ארוחה במסעדה טובה, או אפילו לאחר שקבוצת
הכדורגל האהובה עלינו זכתה באליפות. שמחה מהסוג הזה זמנית וחלקית, בעוד שמחה אמתית
במובן הכי טהור של המילה היא שמחה ש"אינה תלויה בדבר". היא אינה תלויה בהצלחה
חיצונית כזו או אחרת, אינה תלויה בכבוד שאנחנו מקבלים, בחופשה השנתית, במשכורת שמנה
או בזכייה בפיס. <b>הצעד הראשון שיש לעשות בדרך לאותה שמחה נכספת היא להכיר בעובדה
שעל המציאות החיצונית כמעט ואין לנו שליטה, בעוד המאבק היחיד הוא על מה שמתרוצץ לנו
בתוך הראש והלב.</b> מחר בבוקר חס וחלילה יכולה להיות מלחמה/ תאונה/ רעידת אדמה/ מיתון
וכו'. אין לנו שום שליטה על הדברים האלה, ולכן כל כך מותר לבזבז אנרגיה וזמן יקרים
בפחדים ודמיונות. המילה "בשמחה" באה מהאותיות "במחשבה". פרוש הדברים
הוא<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>שאיכות החיים הפנימית שלנו לא תלויה בשום
משתנה חיצוני – טוב או רע. האושר שלנו תלוי במחשבות שלנו על עצמינו ועל העולם.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">שמחה אמתית קיימת אפילו כשנלקח מאתנו מה או מי שאנחנו
אוהבים. הגעה אל שמחה כזו מחייבת להרכין ראש בפני האמת האלוקית ולהבין שהכול ממנו ולפיכך
הכול לטובה.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> כל עוד נדמה לאדם שגורלו
נתון בידו חסרה לו שמחת חיים מאחר שתדיר הוא חרד מפני הבאות. לעומתו, אין גבול לשמחה
של אדם המאמין שהאלוקים הוא האדון על הבריאה, והוא המנווט את דרכו של כל אחד מברואיו
בהשגחה פרטית ומדויקת. השם של חודש אדר, שבעטיו נכתב מאמר זה, מרמז על נקודה זו בדיוק
– א' דר, כלומר בחודש זה (אולי בצורה חזקה יותר מבשאר החודשים) ניתן להרגיש את אותה
נוכחות אלוקית (נמשלת באות א') בקרבנו. ההכרה שהכול מאת הקב"ה, אשר אוהב אותנו,
ולכן כל שקורה לנו הוא לטובתנו (גם אם בעינינו זה נראה אחרת), משחררת ומשמחת ביותר!</span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">בן זומא בפרקי אבות שואל: "איזהו העשיר?".
התשובה שרובינו היינו נותנים, מתוקף היותנו שבויים בעל כורחנו בתוך הלך הרוח של
"החלום האמריקאי", היא שעשיר הוא מי שיש לו כמה בתים יפים, הוא עובד כמנכ"ל
מצליח בחברה גדולה, אוכל במסעדות ה"נחשבות", מבלה במועדונים ה"נכונים",
לובש את המותגים העדכניים ומבלה פעמיים בשנה בחופשות פאר בחו"ל. למרבה הפלא, התשובה
של בן זומא שונה – <b>"איזהו העשיר? השמח בחלקו!", כלומר על מנת להרגיש עשירים
עלינו להיות שבעי רצון ממה שיש לנו כעת או ממה שביכולתנו להשיג תוך מאמצים סבירים ומתאימים
לנו.</b> התפיסה שלנו לעושר ולהצלחה היא השוואתית. אדם עם כמה מיליונים ייחשב וירגיש
עשיר אם מסביבו יהיו אנשים שאין להם סכום גדול כמו שיש לו. לעומת זאת, אותו אדם לא
ייחשב וירגיש עשיר בחברה של מיליארדרים. מתי אם כך אדם עשיר מפני שהוא עצמו באמת עשיר
ולא מפני שהאחרים עניים? כשהוא שמח במה שיש לו, גם אם זה מעט. חשוב כמובן לזכור שהעושר
והאושר לא מתייחסים רק לכמות כסף, אלא לכל צורך חומרי ונפשי אחר שיש לנו.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">חברים, החיים הם כאן ועכשיו ולא בדמיונות בהקיץ על
האושר הנכסף שמחכה לנו בעתיד או שהיה לנו בעבר.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> כמעט כולנו לא חיים ברמת תודעה שכזו. כך, בתקופת התיכון
רבים חושבים על כמה קשה וכמה טוב יהיה לסיים עם הבגרויות והלימודים (רק אח"כ רוב
האנשים מביטים אחורה בערגה ונוסטלגיה ונזכרים "בתקופה היפה בחייהם"). בצבא
אנחנו מקטרים על התנאים ומחכים בקוצר רוח לאזרחות. באוניברסיטה קשה ולוחץ ומייחלים
לתקופת העבודה והעצמאות שאחרי. כשכבר סוף סוף מוצאים עבודה טובה וראויה מקטרים על התנאים,
על הבוס, על השעות וכו', וכו', וכו'. נראה כי היכולת הפשוטה לעצור ולהודות על מה שיש
לנו כאן ועכשיו הולכת ופוחתת. מדובר בכישורי חיים בריאים ונורמאליים שכה חסרים לנו
היום. לכל אחד מאתנו יש אשליה מתוקה שאומרת: "אילו רק היה לי... בן זוג מתאים/
ילדים/ תפקיד בכיר יותר/ דירה ללא משכנתא/ הייתי רזה יותר – אז הייתי באמת שמח ומאושר".
מדובר בדמיון מתעתע של "הגשמה" ו"שלמות", אשר נגרר אל תוך חיינו
ומעורר בנו תסכול, תחושת חסר מתמדת ורצון לברוח שוב אל עולם הדמיון משום ששם תמיד חם
ונעים. רצונו של הקב"ה הוא שנחייה בעולם הזה ולא בעולם הדמיונות. מצפים מאתנו
שנהיה מאושרים כבר עכשיו, שנהנה מכל דבר שיש לנו, בין אם זה מעט, ובין אם הרבה. <b>אם
איננו שמחים בחלקינו בחיים כבר כעת בהווה (ויהיה אותו הווה אשר יהיה) פרוש הדבר שכנראה
זה לא באמת ישנה כמה כסף יהיה לנו בבנק, מי יהיה בן/בת זוגנו, במה נעסוק, באיזה רכב
ניסע, או איזה חלום אחר שיש לנו בראש נשיג, וזאת משום שתמיד נחווה שחסר לנו עוד משהו.
חוסר שביעות הרצון לא תלויה במשתנים חיצוניים!! כמובן שלגיטימי לשאוף ליותר, אבל אסור
שהאושר יהיה תלוי באותו "יותר".</b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">לפני מספר שנים קיבלתי
מתנה נפלאה – הלכתי לישון בריא לחלוטין וקמתי כמעט עיוור לגמרי בעין שמאל ללא שום הכנה
והתראה מוקדמת. לאחר שמספר פרופסורים אמרו לי שמדובר בתופעה נדירה ומצערת ושאיבדתי
את הראיה לעולמים, בחסדי השם (והרפואה) נמצא הטיפול המתאים וכיום אני שוב רואה 6/6
(טפו טפו...). אותם שבועות ארוכים בין הבשורה המרה להצלחת הטיפול עברו עליי בתהיות
על כך שמעולם לא הערכתי את העובדה שיש לי שתי עיניים ושאני ברוך השם רואה בהן היטב.
דווקא מתוך הקושי התעוררתי להעריך את "המובן מאליו". <b>לרובינו יש שתי עיניים,
שתי אוזניים, שתי ידיים, שתי רגלים ועוד ועוד. בואו נשמח בחלקנו. תאמינו לי, זה לא
מובן מאליו! רבי נחמן כתב שהצרות והייסורים באים לעורר אותנו לשמוח ולהעריך את מה שיש
לנו בחיים, כאשר התנהלות חכמה הרבה יותר היא להעריך ולהודות על הקיים מבעוד מועד וכך
לא להצטרך לטלטלות ולמכות.</b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">מעבר לחוסר באמונה ולראייה של חצי הכוס הריקה, השורש
לעצבות, לפי דברי חז"ל, מתחיל באגו ובגאווה שלנו. </span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">כשאדם מלא בעצמו וחושב שהדברים צריכים להתנהל בדיוק
לפי רצונותיו ומחשבותיו נכונה לו לרוב אכזבה. אנשים הלוקים במידת הגאווה מועדים הרבה
יותר להרגיש תסכול וכעס משום שבעולם (מה לעשות...) יש עוד אנשים ולא תמיד הסובבים אתנו
"מתיישרים לפי החליל שלנו". אותו תסכול מביא בסופו של דבר לעצבות ולייאוש.
הפתרון לעצבות, אם כך, הוא לשרש את האגו להבין שאנחנו לא מרכז העולם.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">דוד המלך כתב בתהילים: <b>"לישרי לב שמחה"</b>.
כשאנחנו עוטים על עצמנו מסיכות ומנסים לעשות 'פוזות' כדי להרוויח כבוד או כל טובת הנאה
שיקרית אחרת הלב שלנו כבר לא ישר והפתלתלות הזו אוטמת אותו מלחוות שוב את כוחות החיים
הפשוטים והבריאים.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">גזלנית ושודדת נוספת של השמחה בחיינו היא תרבות השפע
והחומר שקיימת בדורנו.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> אולי זו רק התרפקות
נוסטלגית ודמיונות, אבל נראה כי דווקא בעבר, כאשר היה פחות חומר ופחות תחכום, כאשר
היו גם "סתם" עובדים ולא כולם היו "מנהלים גדולים", וכאשר יכולת
ללכת ברחוב בראש נקי ולא להיות זמין בכל רגע ורגע בטלפון הנייד, דווקא באותה הפשטות
היה משהו נקי ורגוע יותר. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">מעבר לכך, נראה כי בדורות הקודמים האנשים היו קרובים
יותר אחד לשני, חרף העובדה שאמצעי התקשורת היו מפותחים הרבה פחות. <b>האדם הוא יצור
חברתי ("לא טוב היות האדם לבדו") וככזה אנחנו זקוקים לחברה ולחברים. נוצרנו
בצורה כזו שאנחנו לא יכולים להגיע לשמחה לבד מבלי שתהיה לנו אינטראקציה עם אנשים נוספים.</b><span style="mso-spacerun: yes;"> </span>מי שאומר "אני לא זקוק לאף אחד, אני יכול לבד"
משקר לעצמו. כל אחד זקוק מבחינה נפשית לחבר אחד לפחות עמו יוכל לחלוק את שחבוי במסתרי
ליבו, וזו גם אחת הסיבות העיקריות מדוע אנחנו נמשכים לבני המין השני וכה משוועים להקים
בית ומשפחה. בתקופת ילדותי כל הדלתות של השכנים בבניין היו תמיד פתוחות ויכולנו להיכנס
ולהתארח ללא הודעה מוקדמת ותמיד להתקבל בארשת פנים שמחות ובחיוך. נראה כי משהו מזה
הלך לאיבוד בשנים האחרונות. אם בעבר בין הבתים הפרטיים חצצה לכל היותר גדר צנועה, היום
כל וילה מקיפה עצמה בחומות, מצלמות וכלב מרייר וחושף שיניים – העיקר להסתגר ולהתרחק
ממפגש וקירבה חס ושלום. לא אחת אני עולה במעלית עם שכן ומוצא עצמי מתעניין באדיקות
במספרי הקומות המתחלפים על הצג – העיקר שלא יהיה קשר עין ונאלץ לשוחח. מעבר לכך, בעבר
לפני דור הסלולרי יכולנו "לנחות" על חבר/בן משפחה ולהעביר עמו ערב בנעימים.
היום כדי לתאם פגישה עם חבר צריך לפתוח יומנים (באייפון כמובן) ולנסות לאתר זמן פנוי
בין שלל המשימות. <b>אנחנו צריכים חברים אמתיים ולא דמויות וירטואליות בפייסבוק המוגדרים
כ"חברים" ושאולי לא פגשנו וגם מעולם לא נפגוש. כדי לשמח אנחנו זקוקים לאהבה
אמתית ולא ל</b></span><span style="font-family: Calibri;"><b><span dir="LTR">like</span></b><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span></span><b><span style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span>
<span lang="HE">מזויף, קר ומלאכותי.</span></span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> הריחוק וההסתגרות האלה הם הפך הגישה היהודית והפך
הדרך ליצור קירבה אנושית, שכה חיונית לשמחתנו. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">בהמשך לרעיון זה, סוד
הסודות בדרך להשיג את האושר הנכסף הוא בלעשות טוב לזולת. אין דבר משמח יותר מלראות
אדם אחר שמחייך/ נרגע/ מחכים/ גדל בזכותנו. </span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">כל יהודי הוא צינור של השפע של הקב"ה. דרכינו
עובר הטוב הלאה לעולם, ולכן אם אנחנו לא מעבירים לאחרים את הדברים הטובים שאנחנו חווים,
מרגישים ולומדים אנחנו עושים סתימה בצינור ויכולים לגרום לפיצוץ ממנו אנחנו נהייה הראשונים
שנסבול. לתת, לחייך, לפרגן, לוותר – זה בהתחלה נראה קשה והפוך לכל מה שהתרבות הנוכחית
מחנכת אותנו לעשות, אבל אין אושר ושמחה גדולים מאלה למי שמקבל יחס זה מאתינו ובראש
ובראשונה לנו עצמינו!! ולכן העצה הטובה ביותר לאדם בדיכאון היא להפסיק להתעסק בצרותיו
ובאופן מלאכותי לדאוג לצרכים של אדם אחר. הפלא ופלא מובטח לו שהוא עצמו ירגיש טוב יותר.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">הנביא ישעיהו כתב ביחס
לגאולה: <b>"כי בשמחה תצאו"</b>, ונשאלת השאלה מה החידוש פה? הרי ברור שכשנצא
לחרות ונשתחרר מכל צרותנו נהייה שמחים! התשובה היא שלא רק שנהיה שמחים בגאולה, אלא
ש<u>הדרך להגיע לגאולה היא ע"י שמחה</u>. "כי בשמחה תצאו".</span></div>
<br />
<div align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: center;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">חודש טוב ושמח,</span></div>
<div align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: center;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">ניר אביעד </span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"></span></u></b> </div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"></span></u></b> </div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">יש לי מושג!<o:p></o:p></span></u></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">הסבר קצר על המושג "שנה מעוברת":<o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">היום חל ראש חודש אדר א' מכיוון שהשנה מעוברת.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">מדוע מעברים את השנה ומוסיפים חודש?<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">שנה רגילה נמשכת 354 ימים, ב-12 חודשים שנמשכים
29.5 יום כל אחד. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">אנו מונים לפי הירח, כך שנה קצרה ב-11 יום משנת חמה,
המונה 365 ימים.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">במצב זה סדרי המועדים עלולים להשתבש, כפי שקורה בחגי
האיסלם, שנקבעים עפ"י הלבנה ונודדים מקיץ לחורף ללא עקביות של תאריך.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">התורה קבעה מצוות 'עשה' (דברים טז): "שמור את
חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך". כלומר, יש לנקוט בכל האמצעים שישמרו שמועד
חג הפסח יחול בחודש שחל בו האביב, כלומר בתקופת ראשית הקציר.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">כיצד עושים זאת? תיקנו חז"ל "לעבר"
את השנה – להוסיף חודש (אדר ב), וכך חג הפסח חל תמיד בעונת האביב.</span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">הלל הזקן, הנשיא הסנהדרין, תיקן לפני כאלפים שנה את
לוח השנה העברי לדורות, וקבע סדר מוגמר לשנים מעוברות. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">לפי קביעתו יש לחלק את השנים למחזורים בני 19 שנים,
כש-7 מתוכן מעוברות. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">השבע מופיעות בסדר של שנה 3, 6, 8, 11, 14, 17, ו-19
של כל מחזור, ונקבעו כך לדורות.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><o:p><span style="font-family: Times New Roman;"> </span></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">משנכנס אדר מרבין בשמחה<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">והפעם נתנו לנו חודשיים לשמוח </span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><o:p><span style="font-family: Times New Roman;"> </span></o:p></span></div>
</div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-89468093224647784742016-02-02T22:45:00.001+02:002016-02-02T22:45:43.620+02:00פרשת "משפטים" - הצדק דורש עם חברתי!<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt 18pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">פרשת "משפטים",
כשמה כן היא, הינה פרשה העמוסה בחוקים ומשפטים שונים העוסקים ברובם המכריע בניסיון
להסדרת היחסים התקינים בין בני האדם והדרכה כיצד לבנות חברה צודקת ומתחשבת שתדע
לכבד את כל הפרטים המרכיבים אותה.</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";"> בין החוקים נמצא את ההנחיות לא לקחת ריבית על
הלוואה, להתחשב במי שלווינו לו כסף ולא לביישו, להשיב אבדה לבעליה, לא לנצל כלכלית
את השכבות החלשות באוכלוסייה (גרים, יתומים ואלמנות), לתת תרומות ומעשרות, לא לקחת
שוחד, ועוד ועוד. המיוחד בפרוט המדוקדק של כל החוקים המוזכרים בפרשה זו הוא המיקום
בו הם מופיעים – בין תיאור מעמד הר סיני וקבלת עשרת הדיברות בפרשת
"יתרו" הקודמת לבין המשך התיאור על מתן התורה והקריאה "נעשה
ונשמע" החותמים את פרשה זו. מיקום זה אינו מקרי והוא נרמז לנו בפסוק הראשון
בפרשה: "<b>ו</b>אלה המישפטים אשר תשים <b>לפניהם</b>". חז"ל
התייחסו ל-"ו" החיבור באומרם: "מה הראשונים מסיני אף אלו
מסיני", כלומר לא רק עשרת הדיברות ניתנו לנו במעמד הר סיני, אלא כל התורה
לרבות הדינים המפורטים בפרשה ניתנו לנו בהר סיני. על המילה האחרונה בפסוק הפתיחה
"לפניהם" מוסיפים ואומרים חז"ל: "לפניהם ולא לפני אומות
העולם", כלומר אותה מערכת חוקים כה מתחשבת, סוציאלית, רגישה ו"חברתית"
ניתנה דווקא לעם היהודי. הדבר כמובן מעורר תמיהה, שכן אם נעיין בספרי החוקים של
עמים נוספים נגלה גם שם חוקים המסדירים את מערכת היחסים התקינה בין בני האדם, אולם
ההבדל המשמעותי נעוץ, כאמור, באותה "ו" החיבור. בעוד אצל כל שאר אמות
העולם אותם החוקים נכתבו ע"י המוסדות המחוקקים המורכבים מאנשים בשר ודם,
אצלנו, מכוח "ו" החיבור בה פתחה פרשתנו, אנו מאמינים שהחוקים הסוציאליים
הללו מקורם בצו אלוקי בדיוק כמו עשרת הדיברות שניתנו לפניהם. <b>ההבחנה בין צו
שנוסח ע"י בני אנוש לבין הנחייה אלוקית הינה משמעותית ביותר, וזאת משום שהניסיון
מלמד שכאשר הפרט עומד בפני מצב בו החוקים "האנושיים"<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>מתנגשים עם האינטרס האישי שלו הוא יחפש כל דרך
כדי לעקוף אותם, להתחמק מלקיימם ואף יתרץ לעצמו תירוצים כאלה ואחרים מדוע במקרה
הזה נכון היה לפעול כך ומדוע המחוקק שגה. להבדיל מחוקים אלה, ברגע שהאדם המאמין
יודע שהקב"ה בכבודו ובעצמו ניסח את מערכת הדרישות והוא זה שדורש ממנו לנהוג
בהגינות, בנועם הליכות וברגישות לחלשים, אזי הוא יהיה מחויב הרבה יותר לקיים
הנחיות אלה, גם אם הן עומדות בסתירה עם האינטרס הצר והאנוכי שלא אחת מנחה אותו. <span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt 18pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">לפני מספר שנים שטף את מדינתנו גל של קריאה
לשינוי חברתי וכלכלי שסחף רבים, וששורשו - הרצון לחיים טובים יותר - וודאי שחיובי.
באופן טבעי רוב רובם של המוחים סבלו (ועדיין סובלים) ממצוקה כלכלית כזו או אחרת, ולכן
באו בטענות כלפי "השיטה הכלכלית" הנהוגה ואף כלפי אישים כאלה או אחרים במרחב
הפוליטי והחברתי במדינה. השאלה ששאלתי את עצמי אז הייתה ועודנה מה היה קורה אם אותם
אנשים בדיוק היו לפתע מתעשרים, האם הם עדיין היו מוחים באותו המרץ? התשובה לדעתי היא
שלא. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות על "לוחמי צדק ושלום", אשר ברגע שהם הגיעו
לשלטון ולשררה הם התחילו להתנהג באותה צביעות וחמדנות כמו קודמיהם לתפקיד בהם הם עצמם
נלחמו. דוגמא בולטת לכך הם ראשי הקומוניזם, אשר דיברו ללא הרף על צדק ושוויון, אבל
מרגע שמושכות השלטון ניתנו בידיהם, ומהרגע שהם "ישבו על הברז" והיו
"קרובים לצלחת" – לא היו מושחתים מהם. זהו טבע בני האדם. אנחנו מונעים מאינטרסים
אישיים ופחות רואים את הזולת. אין טעם לעטוף את זה במילים יפות וריקות מתוכן. ראייה
לכך היא שאדם יכול לצעוק מלוא גרונו סיסמאות של אחווה, שוויון ואהבת אדם, אבל רגע לאחר
מכן ינהג באגרסיביות ובחוסר סבלנות בכביש, יתחמק מלשלם מיסים, יעקוף בתור בבנק, יפנה
בזלזול לנציג שרות בחברה כזו או אחרת או ידבר סרה ולשון הרע על אדם אחר. מי שבאמת אהבת
האדם בוערת בעצמותיו יעשה מאמץ עילאי להימנע מכל אלה, כאשר<b> הדרך היחידה לצאת ממעגל
האגואיזם אל דאגה אמיתית וכנה לבני אדם נוספים (שאינם הקרובים לנו ביותר) היא בהכרח
לדבוק בחוקים שנתן לנו הקב"ה בתורה. רק ברגע שאנו מכפיפים את רצונותינו האישים
למשהו גבוה מאתנו, כדוגמת מערכת החוקים בפרשת "משפטים", אנחנו יכולים להתגבר
על היצרים הקטנים והנמוכים ולדבוק בדרך הזו גם כשהאינטרס האישי שלנו משתנה. לעניות
דעתי, מהפכה חברתית ללא אלוקים פשוט איננה אפשרית. בלי שורש אין חיים, ולכן אם לא
מחוברים לשורש השורשים שום דבר אמיתי לא יוכל לצמוח.</b></span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p><span style="font-family: Times New Roman;"> </span></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">כמובן שרצון הקב"ה
הוא שנשמור את השבת, נאכל כשר, נתפלל וכו', אולם בראש ובראשונה הוא מעוניין שננהג בכבוד,
בהגינות ובאהבה איש אל רעיהו. "ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה" אמר
רבי עקיבא, ואכן זוהי תמצית כל היהדות על רגל אחת.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">להבדיל מדתות אחרות
המדברות על "חמלה" ו"אחוה", אבל בפועל לא מחייבות את האדם
לוויתור מעשי על שום דבר, היהדות מאוד מעשית וההנחיות שלה אופרטיביות ביותר. מי
שרוצה לעבוד את הקב"ה באמת חייב להתחשב מעשית בזולתו.</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";"> <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt 18pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">פתגם עממי מפורסם אומר ש"חוזק שרשרת נקבע לפי
החוסן של החוליה החלשה ביותר שלה". את ההבנה הזו אנו פוגשים בפרשה הנוכחית וניתן
כמובן להקיש ממנה גם למציאות חיינו היום. <b>העוצמה שלנו כעם לאורך כל ההיסטוריה הייתה
באחדות ובסולידריות שבנינו. אסור לנו היום לבעוט בערכים הישנים, ותחת ערכים מיובאים
של "קפיטליזם" ו"שוק חופשי" להרשות לעצמינו לזנוח את החלשים.</b>
<b>זה נורמאלי ואף בריא לרצות להיות מבוסס כלכלית, אבל הפרשה מזכירה לנו – לא בכל
מחיר!</b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt 18pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">הכלכלה האוטופית בראי היהדות,
להבדיל מהקומוניזם (שנכשל כישלון חרוץ) אינה מדברת על שוויון גמור. זה חכם ואף נכון
לתת לאדם מוטיבציה להצטיין ו"לעשות לביתו", אולם רק אם זוכרים שכל ישראל
ערבים זה לזה ומצוקת השני היא מצוקתי.<o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt 18pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">מהבחינה הזו נראה לי שאת המנטרה השחוקה של
"העם דורש – צדק חברתי" יש להפך ל"הצדק דורש – עם חברתי". הקב"ה,
או אם נרצה 'הצדק העליון', רוצים מאתנו דבר אחד עיקרי– שנתחשב אחד בשני ונתגבר על
האנוכיות. זה המפתח היחיד לצדק חברתי.</span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt 18pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">כדי להגיע אל אותה מנוחה ונחלה שכולנו כה מייחלים
אליה לא צריך להמציא את הגלגל מחדש ולחפש שיטות כלכליות וחברתיות חדשות. התורה אומרת
לנו בצורה ברורה ומפורשת צדק חברתי מהו. <b>על פי התורה צדק חברתי יושג רק במקום בו
קיימת צדקה חברתית. </b>בעולם המודרני הצדקה נתפסת כמשהו נצלני ומבזה, וזו הסיבה שבמאהלי
המחאה באותו הקיץ ברחוב רוטשילד הונף הכרוז: "רוצים צדק, לא צדקה", אבל בעומק
הדברים דווקא הצדקה היא הדרך להשיג צדק. <b><o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt 18pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">צדקה באה מצרוף המילים: צדק
+ ה' (צדק השם). לתת לאחר זה לא לעשות לו טובה, אלא לעשות את מה שהקב"ה מגדיר
כצדק.</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";"> הדרישה להתעלות על ה"אני" הפרטי, שטרוד בענייני העולם, בקשייו
ודרישותיו לטובת הזולת היא זו שבאמת מקרבת אותנו יותר לבורא, שכן על פי התפיסה האמונית,
הבורא תמיד רק נותן ומשפיע וע"י מצוות צדקה האדם מידמה למידותיו. נתינת צדקה זה
מעשה של התעלות מעל הטבע הגשמי של האדם. חוקי החומר אומרים - מה ששלי שייך לי ומה ששלך
שייך לך. לעומתם, חוקי הרוח אומרים - גם מה ששלי בעצם שייך לך, או יותר נכון שייך לקב"ה
שהוא למעשה כולנו. גם לאדם הרוחני כמובן חשוב שצרכיו הבסיסיים והחומרים יסופקו, אולם
הוא לא עסוק באגירה וצבירה מעבר למה שהוא זקוק לו. מתוך המקום הזה הוא פנוי הרבה יותר
להתחלק עם סביבתו בשפע שהוא זוכה לקבל. כדי להגיע למקום הנשגב הזה יש להתעלות מעל הטבע
הבהמי-גשמי שנולדנו איתו, לעמול ולהתאמן בנתינה ועידון המידות. בטבע אין אף חיה שתיתן
מהמזון שלה לחיה אחרת (שאינה בת משפחתה הקרובה). לחיות אין את התכונה שנקראת
"הרגש-הזולת", כלומר אין להן יכולת להרגיש את הצער או הצרכים והמצוקות של
חיות אחרות. <b>ג'ירפה או תנין שיראו ג'ירפה ותנין אחרים במצוקה לעולם לא יחלקו משלהם
על מנת לסייע להם. בזה נבדל האדם מהבהמה. לאדם יש יכולת להרגיש את כאבם ולהבין את צרכיהם
של אנשים אחרים. הוצאת היכולת הזו מהכוח אל הפועל היא זו שמגדירה את האדם כבן אנוש.</b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt 18pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">דוגמא מצוינת לרעיון זה נמצא בפרשתנו – <b>"כִּי-תִרְאֶה
חֲמוֹר שֹׂונַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ - וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹוב לוֹ, עָזֹוב תַּעֲזֹוב
עִמּוֹ"</b> (שמות כה, ה). מצווה זו דורשת מאדם שראה את החמור של השונא שלו
נופל וכורע תחת העומס לעזוב הכול וללכת לעזור לאותו חמור, חרף העובדה שהוא שייך
למי שמסוכסך עימו או לאויב שלו. את ההיגיון שבעזרה לחברים ולאהובים שלנו אנחנו עוד
יכולים להבין, אבל לסייע לשונאים שלנו? זה נוגד כל רגש אנושי בסיסי. זוהי בדיוק
גדולתה של התורה וזו הסיבה שהיא נכתבה ע"י כוח שמיימי ולא ע"י בני אדם
עם מוח ורגשות של בני אדם. הקב"ה מחייב אותנו למעשה להתמודד ולהתגבר על
היצרים האפלים ביותר של הנקמנות, התחרותיות והשיפוטיות עימם נולדנו עד כדי שנפעל
במעשה להיטיב גם עם מי שמוגדרים כ"שונאינו". <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt 18pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">כדי להצליח לקיים מצווה זו עלינו להבין שלאמיתו
של דבר כל ישראל באים ממקור אחד ושבפנימיות הוא, אני ואתה זה בעצם אחד. מבחינת הנשמה
כולנו נחצבנו מאותו המקור, ועל כן אין פירוד אמיתי ורוחני בנינו, כאשר למעשה רק הגופים
הפיזיים הם שונים ויוצרים את ההפרדה בין בני האדם. כל יהודי חייב להרגיש שהוא חלק
מתוך עם ישראל ושהפעולות האישיות שהוא עושה על מנת להתקרב אל הקב"ה לבדן אינן
מספיקות משום שהקב"ה מחכה לכולם. אין דבר כזה לגאול את עצמי לבדי. בלי שננוע
ביחד את המטרה ונפעל למען הצלחת הזולת (אוהב ושונא כאחד) הגאולה לא תבוא.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt 18pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">דוגמא יפה לכך נתנה,
כמדומני, הגמרא, אשר תיארה אדם שאוחז בידו הימנית סכין חדה ושחותך לעצמו סלט
ירקות. כמו שלא הגיוני שאם יד ימין בטעות תחתוך עם הסכין את יד שמאל אזי יד שמאל
תיקח את הסכין ותנסה לחתוך את יד ימין בחזרה כנקמה על שהיא פגעה בה, כך לא הגיוני
ולא ייתכן שיהודי ירצה לפגוע ביהודי אחר, כולל במי שכביכול מסוכסך עימו ואף הזיק
לו בעבר. <o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt 18pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">כדי לקיים מצווה נעלה זו לא צריך להסתובב
ברחובות ולחפש חמורים רובצים אשר כורעים תחת הנטל. מדובר כמובן במטאפורה. אצל אחד
זה יכול להיות שהוא יראה בעל עסק מתחרה שבוודאות עושה מהלך עסקי שגוי והוא יגלה
תעצומות נפש ובמקום לשמוח לאיד יזהיר את מתחרהו מפני הסכנה הצפויה לו. אצל השני זה
יכול להתבטא באמירת דבר מה חיובי על מישהו שהוא לא כ"כ מחבב בזמן שגורם שלישי
דווקא מרכל עליו או מדבר עליו סרה, וכך במקום להתבשם מההכפשה על אותו אדם הוא ימנע
מלשמוע ומלומר לשון הרע. ואצל השלישי יבוא לידי ביטוי בעזרה לשכנה המעצבנת מקומה
רביעית, כשהיא חוזרת עמוסת שקיות מהסופר וצריכה סיוע בפתיחת הדלת של המעלית, וזאת
למרות שהיא תמיד מטפטפת עם שקית הזבל שלה בחדר המדרגות והילדים שלה עושים רעש
בצהריים. מהבחינה הזו התורה לא מבקשת ש"נגיש את הלחי השנייה", כפי
שתורות אחרות מטיפות. אם מישהו פוגע בנו בצורה סיסטמתית חובה עלינו להגן על עצמנו
ולשמור ממנו מרחק, אולם בד בבד עלינו לגלות את נקודת החמלה והסליחה, להתגבר על
הכעס והאגו ולמצוא את תעצומות הנפש לעזור גם לו. <b>למונח "פראייר" יש
יחסי ציבור גרועים בימינו, אולם אם נזכור שבלי "פראיירים" שהלכו לייבש
ביצות המדינה הזו לא הייתה קמה, ובלי "פראיירים" שמתגייסים ליחידות
קרביות והולכים אח"כ 30 שנה למילואים לא היינו שורדים פה רגע. מהבחינה הזו,
התורה מבקשת מאתנו להיות קצת "פראיירים" ולצאת ממעגל האינטרסים
והשיקולים הצר.</b> צדק חברתי, אם כך, אינה רק סיסמא נבובה. צדק חברתי אפשרי אם
נתקן מידותינו ונחשוב על השני.</span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt 18pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">והערה אחת נוספת על המחאה
החברתית במבט של כמה שנים לאחור -</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";"><span style="mso-spacerun: yes;">
</span>לעניות דעתי, אחד הדברים המשמעותיים באמת שקרו פה היה שאנשים ישבו ודיברו
ביניהם. פשוט דיברו. הם לא השתמשו בפייסבוק, לא בפלאפונים וגם לא באסמסים. הם עמדו
פנים אל פנים, שיתפו באשר על ליבם, החליפו רעיונות וחוו חום אנושי פשוט. ממש כמו פעם
לפני שעודף אמצעי התקשורת שיבשו את התקשורת הבין-אישית הבריאה. בדור הפוסט-מודרני,
הקר והמנוכר בו אנו חיים אין תחליף ואין תרופה טובה יותר מאשר חום אנושי. נראה היה
לי שמה שבאמת<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>חסר למפגינים, הרבה יותר מהוזלה
בשכר הדירה או במחיר הדלק, זו אותה תקשורת פשוטה ונעימה ואותה התקבצות ביחד במקום אחד
סביב רעיון אחד משותף. <b>האנשים מחו כלפי חוץ על כך שאין להם דירה, אבל מה שבאמת
הם אמרו בפנימיות זה שאין להם בית. בית במובן של מקום חם, מקבל ומאפשר להיות מי
שאתה מבלי אינסוף מסיכות שאנו נאלצים לעטות כדי לשרוד את העולם המשוגע הזה.</b> <b>למרות
שהעולם מסביב השתנה במאות השנים האחרונות ללא היכר, הצרכים האנושים הבסיסים כמעט ולא
השתנו. אנחנו עדיין כמהים לקשר אנושי ועדיין צריכים חברות וחום. אם ניתן את אלה אחד
לשני יותר ונהיה פחות אנוכיים, "קוצניים" וחסרי סבלנות, אולי גם נרגיש פחות
כעס ותסכול מ"המצב" ומהמדינה.<o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt 18pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p><span style="font-family: Times New Roman;"> </span></o:p></span></b></div>
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">הלוואי ונשכיל לפתח
חברה צודקת באמת. חברה שמחה, אכפתית ומאמינה.<o:p></o:p></span></b><br />
<b><span dir="RTL" lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%; mso-ansi-language: EN-US; mso-bidi-language: HE; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-fareast-language: EN-US;">שבת
שלום, ניר אביעד</span></b></div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-53080645173274361622016-01-14T21:26:00.001+02:002016-01-14T21:26:42.729+02:00פרשת "בא" - אני לא רואה אותך ממטר!<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">בפרשת "בא" הקב"ה ממשיך ומכה את המצרים
בשלושת המכות האחרונות ומשה מורה לעם להתכונן לקראת היציאה הגדולה וההיסטורית מעבדות
לחרות. ביחס למכה התשיעית, הלוא היא מכת החושך, התורה מתארת כיצד במשך שלושה ימים המצרים
סבלו מחושך מוחלט, ששיתק את כל מציאות חייהם, בעוד ליהודים השמש המשיכה לזרוח כרגיל.
מדרשי חז"ל על הפרשה מוסיפים פרטים ומתארים כיצד החשכה הלכה והפכה חמורה יותר
ויותר, עד שהמצרים לא יכלו לראות דבר ולהכיר זה את זה, וכיצד החושך היה כל כך סמיך,
עד שאיש לא יכול היה לזוז ממקומו. מי שעמד נשאר לעמוד ומי שישב נאלץ להמשיך לשבת. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">את עשר המכות המתועדות בתורה אין לראות סתם כסדרת אירועים
על-טבעיים שהחריבו את ממלכת מצרים לפני כ-3,300 שנה. <b>התורה אינה רק ספר המתעד סיפורים
עתיקים, אלא מהווה מדריך לחיים וספר הנחייה להתפתחות הרוחנית שכל אחד מאתנו נדרש לה,
ולכן האפיזודות המתועדות בה מייצגות חוקים רוחניים נצחיים המתרחשים שוב ושוב בלבו של
כל אדם.</b> <b><o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">אחד הפרושים<span style="mso-spacerun: yes;">
</span>על המהות הרוחנית של מכת חושך מדבר על כך שחושך מסמל את הנטייה שלנו להיכנס
למצבי עצבות וייאוש ולהרגיש שלעולם ולחיים שלנו אין מטרה, שאנחנו לא מוצלחים ושאין
לנו סיכוי להשתנות ולהשתפר.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">המצרים האכזריים "הרוויחו ביושר" לא רק את
החשכת המציאות הפיזית שלהם, אלא גם את החושך הפנימי ששרר בליבותיהם בזמן המכה הקשה.
במשך שנים רבות הם עשו כל מאמץ כדי לשעבד את הנפש של בני ישראל ולא רק את גופם, ועל
כן נענשו במידה כנגד מידה.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">ובמעבר חד למציאות חיינו כאן ועכשיו – כמעט כולנו חווים
את מכת החושך בנפש שלנו. כמעט כולנו נופלים בתקופות כאלה ואחרות למצבי ייאוש וחוסר
אמונה. זה לא חייב בהכרח להתבטא כייאוש קליני ומחשבות אובדניות. הייאוש יכול לבוא לידי
ביטוי במחשבות שליליות על עצמנו ועל המציאות, בהרגשה<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>שאין לנו כוחות להתמודד עם אתגרי החיים ובאובדן
האמונה שהעולם הזה טוב ובר תיקון. <b>העצבות היא לא חטא, אבל היא השורש לכל החטאים.</b>
<b>אדם עצוב מוותר לעצמו ולא נלחם ביצר הרע כמו בתקופות הטובות שלו, ולכן לא בכדי העצבות
הומשלה למנגנון הנעילה המרכזית ברכב, אשר הפעלתו משתקת את כל המערכות כולן.</b> בזמן
שאנחנו חווים עצב אנחנו נהיים כבדים, חסרי מוטיבציה ולא יכולים להתחדש ולנוע, כמעט
כמו אותם מצרים אומללים שמבחינה סמלית לא יכלו היו להניע אף איבר. אם נזכר בילד שכל
אחד מאתנו היה אי שם בעבר נתרפק על המאגרים האינסופיים של שמחה, חיוניות ואופטימיות
שנשפכו מאתנו. מה השתנה מאז? <b>מדוע רבים מאתנו חווים את החיים בכזו כבדות? מדוע אנחנו
לא קופצים בשמחה בכל בוקר מהמיטה ושמחים לקראת יום חדש? מדוע כל שינוי כה קשה לנו?
האמת הכואבת היא שאיבדנו את התקווה שיכולים להיות לנו חיים נהדרים ושמחים, או במילים
אחרות – נתנו למכת החושך להשתלט גם עלינו.</b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">לפעמים אנחנו שואלים את עצמינו בשביל מה כל הסיפור
הזה? בשביל מי ובשביל מה אנחנו בכלל יוצאים מהבית וכל כך מתאמצים? רבי נחמן סיפר פעם
לתלמידיו סיפור שנותן תשובה יפה לשאלות האלה – אדם אחד פתח חברה למילוי חביות ושכר
מספר פועלים לביצוע המשימה. תוך כדי עבודה גילו הפועלים כי החביות היו מנוקבות ושכל
התכולה שהם טרחו ומילאו נשפכה החוצה. הפועלים נחלקו לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה כללה
אנשים שאמרו "אם הכול במילא נשפך, אז אין טעם שנמשיך לעבוד בעבודה חסרת התכלית
הזו", ולכן הם קמו והתפטרו. לעומתם, היו שאמרו: "מה אכפת לנו מכך שהתכולה
נשפכת? אנחנו מקבלים שכר בין כה וכה", ולכן הם החליטו להישאר. למרבה הפלא, רבי
נחמן כינה את אלה שעזבו "טיפשים" ואילו את אלה שנשארו "חכמים",
למרות שההיגיון שלנו אומר שאין דבר מייאש יותר מאשר לעבוד בלי מטרה ומבלי לראות תוצאות.
כל אחד מאתנו מחפש לראות את התוצר הסופי מפועלו והידיעה שהוא עובד לריק יכולה להרפות
ולהחליש. כולנו חושבים בצורה הזו - החל ממתכנתי מחשבים, שמקבלים סיפוק עצום לראות את
התוכנה הסופית, ועד למטאטאי רחובות, שנהנים לראות את הרחוב נקי מלכלוך בסיום המשמרת.
בתורה נכתב שבני ישראל עבדו במצרים "עבודת פרך" והמדרשים מסבירים שהם התבקשו
לבנות מבנים שלמים ומיד להרוס אותם, לבנות אותם שוב ומיד שוב להרוס, וחוזר חלילה. במקרה
זה, אכן לא הייתה שום תועלת בפעולה זו וכל המטרה הייתה לדכא ולשבור את נפש העבדים העבריים,
אולם במקרה של מפעל החביות הסיפור הוא שונה לחלוטין.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">המפעל אותו מתאר רבי נחמן הוא בעצם המפעל של חיינו.
זה המפעל שכולנו עובדים בו, בין אם ביודעין ובין אם לא ביודעין. כולנו מועסקים במפעל
בו החביות מנוקבות מלכתחילה והמציאות בו מחייבת אותנו להמשיך במלאכה גם אם הן מתרוקנות.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">כולנו רוצים להצליח בחיים, כולנו רוצים לעבוד בעבודה
נעימה ורווחית, כולנו רוצים זוגיות מושלמת, כולנו חפצים בילדים מחונכים ומתוקים, כולנו
שואפים להיות אוהבים ונאהבים ושהכול יהיה טוב וילך לנו חלק. אבל מה לעשות, חברים, בחיים
האלה רגע אחד אנחנו למעלה ורגע אח"כ יכולים להיות למטה. פעם אנחנו מצליחים בעבודה
ופעם יכולים למצוא עצמנו מפוטרים. פעם אנחנו חווים שלום בית וזוגיות נפלאה ופעם רבים
ומטיחים אחד בשני מילים קשות ואיומות. מדוע יש את הנדנדה הזו? מדוע מה שאנחנו מצליחים
לבנות לא נשמר לאורך זמן ומחייב אותנו שוב פעם בכל פעם מחדש לעמול ולהתאמץ? התשובה
היא פשוטה ומהפכנית באותה מידה – החיים האלה זה לא מפעל ליצור חביות יפות ומלאות ואין
בהכרח עניין שהן תהיינה בסופו של דבר כאלה. בעל הבית (הבוס הגדול – הקב"ה) יודע
מראש שהן פגומות ואף מייצר אותן בכוונה כאלה. המפעל בו כולנו עובדים הוא מפעל ליצור
בני אדם. החביות בסוף אולי נשארות ריקות, אבל מילואן זו אינה המטרה האמיתית. המטרה
היא שהפועלים יעברו תהליך וישתנו.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">אנחנו מסתכלים על החיים והרבה פעמים מייחלים שהמציאות
תשתנה – שאשתי/בעלי ישתנה, שהבוס ישתנה, שהבריאות שלי תשתנה, שראש הממשלה ישתנה, וכו'.
האמת היא שהמציאות לא אמורה להשתנות וכל המלחמות ואינסוף האנרגיות שאנו משקיעים לכיוון
הזה ברובן מיותרות. אנחנו הם אלה שצריכים להשתנות ולהתפתח.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> החוכמה הגדולה בחיים האלה היא להמשיך לעשות הכי טוב
שאנחנו יכולים את מה שאנחנו צריכים (להיות בני זוג/הורים/ילדים/עובדי/שכנים/וכו').
<b>עלינו לפעול ביושר ובהתמדה גם אם המציאות החיצונית משתנה והפכפכה. גם בזמנים שנעים
לנו ומתחשק לנו וגם בזמנים שזה יותר קשה. בעצם ההתמדה וחוסר הוויתור אנחנו קונים את
עולמנו ונלחמים בייאוש ובחושך שרוצים לכרסם בכל חלקה טובה. אדם חזק באמת הוא מי שממשיך
להתמודד, ממלא את החביות ולא בורח (לאשה אחרת, לארץ אחרת, לפיצוי מלאכותי ללב הכואב
כדוגמת שוקולד מתוק או תוכנית טלוויזיה מטופשת).</b> <b>המטרה שלשמה באנו לעולם היא
לגלות בתוכנו את המסירות, את האמונה ואת כוח הנתינה. כל אלה אפשריים רק אם אנחנו נלחמים
באותו חושך עם חיוך על הפנים והבנה שמה שחשוב זה המאמץ למלא את החבית בכל פעם מחדש
ולא בהכרח לראות תוצר סופי.</b> <b>העולם השקרי שלנו בנוי על תוצאות. מה שלא מצליח
- לא נחשב. האמת היא שזו טעות מרה, שכן העיקר הוא הניסיון והרצון הטוב. ההשתדלות היא
זו שבאמת משנה את האדם ובונה לו כלים בנפש להתמודד עם הקשיים השונים והחושך שמאיים
להשתלט.</b> המטרה במפעל הזה הוא לא למלא כמה שיותר חביות, אלא לעשות את המלאכה בנאמנות
ובשמחה בלי קשר לתוצאה הסופית. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">בהקשר הזה ראוי לצין כי בחינוך ילדים הכלל הזה רלוונטי
במיוחד. את השבחים יש לתת על היגיעה והמאמץ ללמוד ולהיות ילד טוב. עדיף ילד שמשקיע
את כול כולו ומקבל במבחן 60 מאשר ילד שני שהכול בא לו בקלות והוא מקבל 100 מבלי להתאמץ.
בהמשך החיים לראשון יהיו כלים כיצד להתמודד עם אתגרי העולם בעוד השני יישבר ויכנס לעצבות
וייאוש כשדברים לא יצליחו לו. גם את עצמינו כדאי שנחנך בדרך הזו. במקום לייסר את עצמינו
"למה אנחנו לא חכמים כמו פלוני או יפים כמו אלמוני", מוטב לנו אם נהיה שמחים
במי שאנחנו ונעשה את המיטב להיות אנחנו עצמינו ולא אף אחד אחר.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">אז לא למדתי באוניברסיטה תואר שני, אז לא הייתי קצין
בצבא, אז המשכורת שלי לא מי יודע מה, אז אני לא נוסע באוטו חדש. זה לא העיקר. מה שחשוב
זה לשמוח במה שקיים. מי שלא חי כך בנקל עלול לשקוע בתוך האנרגיה של מכת חושך ולהרגיש
שהעולם אפל וקשה.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> בעיית כל הבעיות הינה
שהאדם אינו מכיר את מקומו. גם אם יש לו שפע כלכלי, משפחה בריאה וכל טוב, לא תמיד הוא
שרוי בשמחה. התחושה שלכל אחד יש מקום ותפקיד ושאנחנו רצויים ואהובים כפי שאנחנו (עם
כל החסרונות והפגמים) מביאים לשמחה ולשלווה. לכל אדם נגזר משמים תפקיד ייחודי ובלעדי
המותאם אך ורק לו בהתאם לשורש נשמתו. אין שני בני אדם שלהם תפקידים זהים. לאחד הוענקו
ממרום כישרונות שכליים ולכן תפקידו לעשות חיל בתורה או לחלופין להקדם בעולם האקדמיה.
לעומתו, השני התברך בחוש עסקי מפותח, ועל כן הוא ימצה את עצמו דווקא בעולם העשייה העסקית
. אם אכן האדם זוכה למלא את התפקיד הייחודי שהוטל עליו אין לו צורך לקנא באף אחד ואין
כל תועלת בחיקוי של הזולת. לאדם כזה מובטח כי השמחה תהיה חלק אינטגראלי מחייו וכי גם
אם המציאות החיצונית תשתנה ותורע עדיין הלב שלו יהיה חופשי ומאושר.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">מנקודת מבט נוספת – כשהחבית של האדם מתרוקנת וכביכול
לא הולך לו הוא מתרוקן מדבר נוסף שכל כך חשוב שהוא יתרוקן ממנו – הגאווה. הפוזה הזו
שאנחנו מוצלחים ושהכול מצליח לנו כה מיותרת ומעייפת שאין דבר משמח יותר מלהיות נקי
ממנה (למרות שתהליך ההתרוקנות לא תמיד נעים). רק מי שריק מעצמו יכול להתחיל להתמלא
באלוקות.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt; tab-stops: 74.35pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">בשלושת הימים, בהם המצרים
סבלו מהחושך הנורא, מספרים לנו המדרשים ש80% מבני ישראל נפטרו ורק 20% זכו בהמשך לצאת
עם משה לכיוון מדבר סיני.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> עובדה זו נלמדת מתוך
הפסוק "וחמושים יצאו מארץ מצרים", כאשר באים המפרשים ומסבירים ש"חמושים"
פרושו חמישית. מי היו כל אותם אלה שלא זכו לצאת ונפטרו באותם ימים של חושך? התשובה
היא שמדובר היה באנשים שחששו מהשינוי שבפתח. למרות שהאמת הייתה ברורה כשמש, ולמרות
שהם סבלו מאוד בתור עבדים, הם העדיפו את הסבל המוכר מאשר לצאת אל חיים חדשים. הם נפטרו
באופן סמלי בימי האפלה משום שהם העדיפו את החושך שבעבדות מאשר את המאמץ שביציאה אל
האור. אנחנו מדברים עליהם, אבל כמובן שהדילמה הזו רלוונטית מאוד גם לחיינו.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt; tab-stops: 74.35pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">לא נעים ולא פשוט לומר
זאת, אבל לצערנו רבים מכורים לתחושה של המסכנות והצמצום. הם רואים את עצמם ואת סביבתם
רק דרך המשקפיים של המסכן, של מי שקשה לו ושל מי שכבד לו, ולא מאמינים שיכול להיות
טוב. הדבר מזכיר לי תמיד את אותה הבדיחה על הפולניה שבציניות מרירה אומרת "אני
אשב לי לבד בחושך" או "אני כבר אנוח בקבר". זאת לא חייבת להיות מציאות
חיינו! לא באנו לכאן כדי לסבול או להעביר את הזמן בין משימות מייגעות בציפייה לסוף
היום! באנו לכאן כדי ליהנות מאורו של הקב"ה ומעולמו, ולכן היפך היהדות זה להיות
מסכנים ולהתאהב בחשכה.<o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt; tab-stops: 74.35pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">במשנה במסכת סנהדרין
נכתב : "משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור. אמר לו תרנגול לעטלף אני מצפה לאורה
שאורה שלי היא ואתה למה לך אורה?". מה פשר המשל הזה? <b>העטלף, שעיניו מותאמות
לחיי החושך, אינו מצפה לאור. הוא התרגל לחיות בחושך ולא מכיר או מאמין במציאות אחרת.
לעומתו, התרנגול יודע את הטוב שיש באור והוא אף זה שמקבל את האור הראשון בכל בוקר.</b>
מהבחינה הזו הוא מסמל את הציפיה לישועה ומציב דרישה כלפי המצפים לאור בעולם. האמת היא
שהעולם כפי שהוא כבר מלא בטוב (וזה עוד לפני שדיברנו על האור של הגאולה שכולנו מצפים
לו...). ההבדל בין העטלפים לבין התרנגולים הוא שהעטלפים כלל לא רואים אותו וחווים את
המציאות כחשוכה וקשה. עלינו לסגל לעצמנו ראיה של תרנגולים – לחפש דברים גדולים ועמוקים
ולנסות למצוא את האור שבכל דבר כדי שכשיגיע השפע הגדול לא נעמוד מסונוורים, אלא האור
יאיר את עינינו. עלה בדעתי שאולי זו הסיבה שאנחנו מברכים מידי בוקר בברכות השחר :
"ברוך שנתן לשכוי (=תרנגול) להבדיל בין יום ולילה".<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>כמה טוב שיש לו את היכולת להבדיל בין אור וחושך,
בין טוב ורע. <b>הלוואי וגם אנחנו נהייה קצת יותר תרנגולים ופחות עטלפים.</b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt; tab-stops: 74.35pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">כל אחד מוזמן לחשוב
בינו לבין עצמו היכן הוא כלוא בתוך החושך של עצמו ומה הן התבניות המחשבתיות והרגשיות
שמעכבות מבעדו להיות אדם שמח, נינוח ואוהב יותר. רובינו חיים ברמת תודעה כזו שהדברים
די ידועים לנו, ובכל זאת אנחנו מפחדים לעשות שינוי. ברור לנו שחלקים בחיינו כפי שהם
אינם טובים, ובכל זאת אנו נצמדים לחושך המוכר וחוששים לבחור באור. אנחנו מפחדים לעזוב
עבודה לא טובה, אנחנו מפחדים להתחייב לתחביב שתמיד חלמנו עליו, אנחנו מפחדים להפסיק
לעשן ולשנות הרגלי תזונה ואנחנו מפחדים להיות יותר אדיבים, מנומסים ומשפיעים מהחשש
ש"בעולם כה קר ומנוכר ירמסו אותנו". זה לא חייב להיות כך! </span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><span style="mso-tab-count: 1;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">מעבר לכל זאת, <b>על מכת החושך נכתב: "לא ראו
איש את אחיו, ולא קמו איש מתחתיו"</b> (שמות פרק י'). לפי ר' יהודה אריה לייב
אלתר, מאדמורי חסידות גור (המכונה גם "השפת אמת") <b>יש ללמוד מפסוק זה מסר
חשוב: החושך הנורא והקשה ביותר הוא כשמגיעים למצב של "לא ראו איש את אחיו".
כשאיש אינו רואה את אחיו, אינו יודע מה חסר לו ואינו משתדל לעזור לו – אין מציאות אפילה
מזו. התוצאה של מצב זה היא: "ולא קמו איש מתחתיו".</b> כאשר בן אדם דואג
רק לעצמו, וכל מחשבותיו הן כיצד להציל את נפשו בלבד – הוא נשאר במקומו ואינו מסוגל
להתרומם משפל המדרגה בה הוא נמצא, וזאת משום שכלל רוחני ידוע אומר שאת ההתעלות העצמית
משיגים על ידי העלאת הזולת.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">הביטוי העממי "אני לא רואה אותך מטר" מקבל
כעת משמעות נוספת. במצרים אומנם היה גם חושך פיזי שהפריע לראות אחד את השני, אבל הבעיה
הייתה חמורה הרבה יותר. המצרים, כמו גם חלק גדול מבני ישראל, היו שקועים באגואיזם ובאנוכיות
הקטנה והצרה שלהם ולכן נענשו בחושך אמיתי ומשתק.<o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">מסתבר שכמו אז, כך גם היום, המחלה של החברה המודרנית
היא בדידות ועצבות, אשר נובעים מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך
הרבה בעצמינו אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהוא חברה וסביבה אנושיים מפרים ותומכים.
בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית
גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים את זמנינו ורגשותינו
היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף נקמנות. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">התפיסה הרווחת של "אם יהיה לי טוב אז במילא יהיה
גם לסביבה שלי טוב" היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם
לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במילא כבר יהיה טוב". לצערנו, יש לא מעט אנשים שחושבים
כיום רק על טובתם האישית. לא אכפת להם מה קורה עם האחרים שאינם קרובים להם. לא מפריע
להם שיש אנשים שאין להם מה לאכול, שיש אנשים שאין להם כסף לתרופות ושיש אנשים שהולכים
עם מועקות רגשיות בלב. התפיסה שלהם על העולם תחומה בגבולות של עצמם בלבד. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">להיות בן חורין אמתי, לצאת מהשעבוד והעבדות של הדאגה
העצמית המפורזת, פרושו לפקוח את העיניים, לראות למעבר לקצה חוטמי ולהתחשב במי שסביבי.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">משפט עידוד לסיום - החושך שנחת על המצרים אומנם היה
קיצוני, אולם, כאמור, כל אחד מאתנו חווה רגעים כאלה ואחרים של חשכה וייאוש. בשעת הקושי
העולם נראה אכזרי, אפל וחסר תקנה, אולם אל לנו לשכוח שכל דבר בעולם הזה הוא זמני וגורלו
של כל קושי לחלוף כלא היה. שלום חנוך, באחד משיריו היפים, שר "<b>תמיד הכי חשוך
לפני עלות השחר"</b>. כמו בטבע, כך גם בחיים שלנו – ברגע שבו נדמה שהכול אבוד,
דווקא אז אנו מוזמנים להתמלא באופטימיות, שכן מהנקודה האפילה ביותר בהכרח מובטח לנו
שיפציע האור. אדם מאמין יודע שגם בלב ים או במדבר הוא אף פעם לא לבד בעולם. יש מי שתמיד
מלווה אותו ורוצה בטובתו. במציאות תודעתית כזו קל הרבה יותר להפוך את החיסרון ליתרון
ואת החושך לאור.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><o:p><span style="font-family: Times New Roman;"> </span></o:p></span></div>
<b><span dir="RTL" lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%; mso-ansi-language: EN-US; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-bidi-language: HE; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-fareast-language: EN-US; mso-hansi-font-family: Calibri;">שבת מוארת, ניר אביעד </span></b></div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-80714907573143286422016-01-05T15:58:00.003+02:002016-01-05T15:58:23.687+02:00פרשת "וארא" - יאללה מכות!<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">בפרשת
"וארא" נקרא השבת על המשך שליחותו של משה רבנו בארמון פרעה והניסיון
להשיג את האישור המיוחל לשחרור העם מעול השעבוד, וכן על סרבנותו הסדרתית של פרעה, אשר
הביאה עליו ועל עמו סדרה של עשר מכות קשות ומייסרות, שהביאו אותו בסופו של דבר
להיכנע למשה חבול ומוכה. כידוע, התורה אינה רק ספר המתעד סיפורים היסטוריים, אלא
מהווה מדריך לחיים וספר הכוונה להתפתחותו של המין האנושי לאורך הדורות ושל כל אחד
ואחד מאתנו בנסיבות חייו השונות כאן ועכשיו. מסיבה זו, <b>כל אחת משבע המכות עליהן
נקרא השבת (שלושת המכות הבאות מובאות בפרשה "בא") אינן רק סדרת אירועים
ניסיים ועל-טבעיים שהחריבו את ממלכת מצרים לפני כ-3,300 שנה, אלא הן מסרים ותדרים
חשובים ונצחיים שניתן ללמוד מהם גם היום רבות.</b></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">אחת השאלות הראשונות שעולות
מקריאה בסיפור יציאת מצריים היא מדוע היה צורך בעשר מכות ובכל הטרראם הזה? שכן, אם
הקב"ה רצה לשחרר את בני ישראל הוא היה יכול להסתפק במכה אחת גדולה
ש"תעשה את העבודה".<o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">תשובה אחת היא שניתן לראות
במכות עונש על אכזריותם של המצרים כלפי עבדיהם היהודים, אולם אם נעיין בתשומת לב
בפרטים נראה שלא מדובר סתם בהפגנת כוח או ברצון לגרום כאב, אלא במטרה מעודנת הרבה
יותר. <b>נראה כי בראש ובראשונה מטרתן של מכות מצרים הייתה לשנות ולעצב את השקפת
החיים של אותם עבדים מוכים, כדי שלאורך הדורות הם ובני בניהם יכירו בכוחו של
הקב"ה ובמשמעות התורה שהוא נתן לנו, ומתוך כך יפעלו בדרך האמת, אשר תביא
לעולם תועלת ומרפא, כפי שה' אמר מפורשות בפרשה: "ולמען תספר באזני בנך
ובן-בנך את אשר התעללתי במצריים ואת אותותי אשר שמתי בם. <u>וידעתם כי אני ה'</u>".
(שמות י, ב).<o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">חרף העובדה שמאז מותם של יעקב
ובניו לא עברה תקופה כה ארוכה, בכל זאת, המגורים בארץ המלאה בגילולים ועבודה זרה
וכל אותן שנות עבדות ושיעבוד קשה הצליחו להשכיח מליבם של בני ישראל את היעוד
והייחוד הלאומי שלהם ולהביאם לדרגת אמונה נמוכה ביותר עד כדי כך שהכתובים מעידים:
"ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה". אף על פי שמשה בא עם בשורת
הגאולה בפיו, הם לא שמעו בקולו וזאת משום שהם היו בראש ובראשונה עבדים במבחינה
מנטאלית, אשר לא יכלו להתרומם מעל מרדף ההישרדות היום-יומי אל עבר מחשבות של גדלות
הקשורות לבורא ולגאולה אפשרית. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">היציאה מדפוסי מחשבה ורגש של
עבדים אל שיא הרוממות שחוו בני ישראל בקריעת ים סוף, ולאחריה במעמד מתן תורה בהר
סיני, חייבה את הקב"ה להעביר אותם תהליך איטי ומובנה הכולל צפייה בניסים
גלויים ושינוי סדרי המציאות כדי שהביטחון האישי והאמונה בעצמם ישתקמו, וכמוהם גם
האמונה בבורא כמגן ומושיע. </span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">תהליך
זה, כידוע, לא הסתיים מיד והיה צורך להחליף את כל דור העבדים במשך ארבעים שנות
הנדודים במדבר כדי שהדור שיזכה להיכנס אל הארץ המובטחת ולהתחיל לממש את היעוד
הלאומי הגדול יהיה נקי מכל מחשבה גלותית.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">מעבר
לכך, לא רק את בני ישראל הקב"ה רצה להעביר שיעור באמונה, אלא גם את פרעה ואת
כל העם המצרי: "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני
ישראל מתוכם" (שמות ז, ג). </span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">החשיבות של העברת המסר גם לבני העם המצרי היא משום מאחורי
הדברים הסתתר ויכוח עקרוני והתנהל מאבק רעיוני בנושא תפקיד האדם בעולם והאמונה
בכוח עליון בין משה, כמיצגו של הקב"ה לבין פרעה, כמיצג של רוח הכפירה לאורך
כל הדורות כולם. משה טען לפני פרעה כי ה' הוא בורא העולם, ולכן עליו להכיר בשלושה
עקרונות יסוד: א)קיום ה' בעולם<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span>ב)מציאות של השגחה פרטית על כל שנעשה <span style="mso-spacerun: yes;"> </span>ג)יכולת ה' לשנות את הבריאה כרצונו. לעומתו,
פרעה כפר בכל שלושת העקרונות וגאוותו באה לידי ביטוי במילים ששם הנביא יחזקאל
בפיו: "לי היאור ואני עשיתיני". לשיטתו של פרעה (ולשיטת כל מי שמתעלם
מקיומו של הבורא וממערכת החוקים שהוא נתן לנו בעולמו) גבולות האדם מתחילים ונגמרים
בו עצמו. הוא לא מאמין שיש מי שברא אותו ומתוקף כך מצפה ממנו להתנהגות מסוימת. <b>מטרת
המכות אינה, אפוא, למרר את חיי פרעה ונתיניו על ידי עונשים בלבד, אלא ללמד אותם
ואת העולם כולו את יסודות האמונה.</b></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">בנוסף,
התורה רוצה לחנך אותנו ואת כל האנושות כולה כיצד להתנהג אל השונה ואל החלש, ולכן
נתנה לנו סימנים כדי שנזכור שגם בעבר אנחנו עצמנו היינו חלשים ומוכים.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"> היצר לשעבד ולרדות בחלש ממך זו
כנראה נטייה יסודית בלב האדם, ומשום כך מפליגה התורה באזהרותיה ומציינת במספר
מקומות שדווקא מתוקף ההיסטוריה שלנו חובה עלינו לגלות משנה זהירות והתחשבות בזולת.
כיצד היא מקווה לחנך את האדם לגבור על חולשה אנושית זו ומהו המחסום שהיא מציבה
בפניו? "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות
כ"ב). הפסוק מפנה אותנו אל הזיכרון הלאומי של חיי השעבוד והגלות במצרים ואל
החובה לרענן במחשבה ובדמיון את הטעם המר של הייסורים, של הדיכוי ושל ההשפלה שהיו
מנת חלקנו. הפעלת הזיכרון תפקידה לעורר חמלה כלפי הגר ולגלות הבנה עמוקה לצרכיו
המיוחדים. <b>הכתוב מניח שכל אדם יכול להיות מצרי, והגר של אתמול עלול להיות הרודה
של היום. אין זה עניין לאומי או אתני, אלא עניין המותנה בהכרעת ובמוסריות האדם,
ולכן יש להזהיר אותו מפני עצמו.</b> <b>תפקיד המכות הדרמטיות בהקשר הזה, אם כך,
הוא שזיכרון אותה תקופה אפלה ייחרט היטב היטב בתודעה של עמנו</b>. </span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">מטרה
נוספת של עשרת מכות מצרים הייתה ללמד את העולם חוק רוחני חשוב מאוד של "מידה
כנגד מידה".</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">
חז"ל לימדו אותנו שכל אחת מהמכות ניתנה בדיוק מופלא כעונש מדויק על התעללות
ספציפית שהעבירו המצרים את העבדים המסכנים ומטרתה הייתה להעביר את המסר שלמרות
ההעלם הגדול שקיים פה, ולמרות הקושיות של "צדיק ורע לו ורשע וטוב לו",
עדיין <b>העולם הוא לא הפקר ועל כן דין ויש דיין. </b>כך לדוגמא, הפיכת המים
בנילוס לדם הייתה עונש על השלכת והמתת כל הזכרים היהודים באותו הנהר בדיוק,
הצפרדעים שקרקרו בקול רם ומפחיד היו עונש על כך שהמצרים נהגו להעיר את היהודים
באמצע הלילה ברעשים וקולות מבהילים, הכינים המגרדות היו עונש על כך שהמצרים מנעו
מבני ישראל להתרחץ עד שעורם גירד וכאב, הערוב המאיים והמסוכן היה כעונש על העובדה
שהמצרים שלחו את בני ישראל אל המדבר לצוד בעבורם חיות מסוכנות, הברד שהרס את כל
הגנים והצמחייה בארץ מצרים היה עונש על כך שהם העבידו בפרך את היהודים בבניית אותם
גנים, וכו' וכו'.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">התורה, כאמור, מבקשת מאתנו
לקרוא אותה כספר הכוונה לחיים, וככזו אנו יכולים ללמוד גם מהמכות מסרים אישים
ועכשוויים: 1</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">)
<b>מכת דם – ביטחון עצמי מופרז<o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">הנילוס השופע במים, אשר בימים
כתיקונם היה מקור גאוותם של המצרים, נהפך באחת במכה הראשונה לנהר מצחין של דם.
כאומה, מצרים תמיד ראתה עצמה חופשיה מהזדקקות לרחמי השמים משום שעל פניו היא לא
הייתה תלויה בחסדי הגשמים למען תפרח חקלאותה. במקום ביטחון<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>עצמי חיובי הבונה את האופי של האדם ומאפשר לו
רגישות לזולת, "הביטחון המצרי" הוליד שתלטנות וניצול כלפי אנשים אחרים.
כאשר תפיסת הביטחון של האדם מבוססת על "כוחי ועוצם ידי" היא יכולה
להוביל אותו לייצר נהרות של דם, כפי שאומנם עשו בני העם המצרי, או מאידך לשכוח שיש
בורא לעולם ושגם הצלחותינו (כמו גם כישלונותינו) מקורם בו וברצונו.</span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">2) צפרדע – אינטימיות קרה<o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">על פי תורת החסידות, הצפרדעים
נחשבים ליצורים המשקפים מצב רגשי של ריחוק, קור וחוסר אכפתיות, וזאת בשל העובדה,
הידועה לכל חובב זואולוגיה, שהם יצורים אמפיביים בעל דם קר, ובשל העובדה שלאחר שהם
מטילים את ביציהם הם משאירים אותם ללא כל הגנה הורית. אנשים רבים חיים היום
"במצב מנטאלי של צפרדע", כלומר הם יכולים להיות מוקפים כל היום באנשים,
אבל בתוך תוכם הם שומרים על סוג של ריחוק שמקשה עליהם להיפתח ולחוות אינטימיות
רגשית אמיתית. לעיתים זה תולדה של עולם רגשי לא מפותח ולפעמים דווקא יאפיין אנשים
חמים ואכפתיים, אשר נכוו מהעולם ובתגובה הסתגרו בתוך עצמם כדי לא להיפגע בשנית. </span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 70%; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p> </o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">3) כינים – חכם גדול על חלשים<o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">המכה השלישית, שהייתה מלווה
בגירודים וכאב רב, הזכירה למצרים האכזריים את הטעם המר של ההשפלה וחוסר האונים
שחוו קודם לכן העבדים היהודים המוכים. מטרת המכה הייתה לחנך לאמפטיה ולחמלה,
ולהביא את האדם להרגיש שגם לזולת יש תחושות ורגשות שיש להתחשב בהן. בכל אחד מאתנו
יש צד ש"לא רואה" את השני ואדיש למצוקות הזולת, ומסיבה זו לעיתים גם
אנחנו מקבלים "צ'פחות" כאלה ואחרות שנוחתות עלינו "במקרה"
ותפקידן להזכיר לנו שיש מי שמביט בנו מלמעלה ורוצה שנתנהג אחרת.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 70%; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p> </o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">4) ערוב – חיות פרא מסוכנות<o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">"יצר לב האדם רע מנעוריו"
אומרת לנו התורה כבר בפרשת "נח", ואכן מבט חטוף פנימה יגלה כי
הקב"ה שתל בכל אחד מאתנו בחלק הכי עמוק וראשוני תאוות ויצרים חייתיים, כאשר
אחת מהמטרות העיקריות לבואנו לעולם היא שנעדן ונתקן אותם. תוקפנות של נמר,
ערמומיות של שועל, חוסר נאמנות של חתול, צביעות של צבוע – כל אלה ואחרות אלה
תכונות אשר אם נתבונן היטב נבחין שהן קיימות גם בנו במינון כזה או אחר. חיות הפרא
המסוכנות שהתרוצצו חופשי ברחובות מצרים במכת ערוב הן רק סממן חיצוני, אם כך, למה
שמסתתר עמוק בלב פנימה, והן תזכורת חיה (ונשכנית) לעבודת תיקון המידות הנדרשת.</span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">5) דבר – היקשרות שלילית לרכוש<o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">במכה החמישית נאלצו המצרים
לראות את כל הצאן והמקנה שלהם נספה במחלה מדבקת ולהתמודד עם אובדן של ממון ורכוש
רב. רוב בני האדם רוצים לצבור כסף ורכוש ללא גבול ובלי קשר לצרכיהם האמתיים,
והמצרים, שהיו העם הכי חומרי לאורך כל ההיסטוריה, קיבלו שיעור מאלף בהתמודדות עם
ההזדהות האנושית השלילית עם הממון. בניגוד לגישה האמריקאית (והמצרית) בה הדולר הוא
האלוקים (אגב, למרפא הפלא על שטר של דולר מופיע ציור של פירמידה מצרית!) וכל מטרה
מקדשת את האמצעים כדי להשיג אותו, החוכמה היהודית היא להרוויח כסף, אך לעשות את זה
בהגינות ולשמוח בחלקנו. היהדות בהחלט רואה בעבודה ובצבירת ממון כערך חשוב, אולם אך
ורק אם הן נעשות למטרת קידום העולם ולא חלילה למטרת קידום ה"אגו"
והגאווה הפרטיים או לטיפוח תאוות נמוכות כאלה ואחרות. פחות חשוב כמה כבשים ופרות,
או לחלופין, בתים ומכוניות יש לך, כמו השאלה מי אתה בתור בן אדם ומה הם ערכיך?</span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">6) שחין – אובדן הבושה<o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">מכת שחין גרמה לפצעים גדולים
בעלי מוגלה נוזלי בכל גופם של האנשים, אשר מלבד הכאבים הרבים, גרמו למצרים להסתגר
בבתיהם מהבושה שבמראה החדש, המעוות והדוחה, ובכך ללמוד שיעור חשוב בענווה. הבושה,
חרף תדמיתה הציבורית כשייכת ל"חלשי האופי", הוא רגש אשר בהקשר הנכון הוא
חיובי מאוד. מי שמתבייש ממשהו/מישהו פרוש הדבר שיש לו כלפיו כבוד ושאכפת לו ממנו.
כמו אז במצרים שלפני אותה מכה 'מחנכת', כך גם היום בעידן המודרני בו אנו חיים,
נראה כי אנשים רבים "איבדו את הבושה" וכבר לא<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>"עושים חשבון" כלפי הסובבים אותם.
בשם הערכים של "מימוש עצמי" רבים מרשים לעצמם להתנהג, להתלבש ולהתבטא
בצורה שאינה הולמת ואינה מכבדת את עצמם ואת הזולת ולהוציא דברים פוגעניים מפיהם.
הבושה שאנו יכולים וצריכים ללמוד מאותה מכה היא בושה חיובית, אשר במקום ובמינון
הנכונים שומרת על האדם צנוע ואכפתי לסביבתו.<b><o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">7) ברד – כשהלב משוחד העיניים
לא רואות<span style="mso-tab-count: 1;"> </span><o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">במכת
הברד, בדיוק כמו בשאר המכות, ניתנה לפרעה ולכל העם המצרי האפשרות לראות את הנס
הגלוי שמתרחש סביבם ואת ההזדמנות לעשות תשובה ולחדול מדרכם הרעה. למרבה הפלא, בני
ישראל, שחיו עימם בשכנות, לא נפגעו כהוא זה מהצרות הצרורות שנחתו על ראשם ועל
רכושם, בעוד המצרים ספגו מכה אחת אפיים. ממש כמו טיל מונחה מטרה מהדגם הכי מתקדם
של 'רפאל', הברד ידע לזהות בין עבד עברי לבין מיצרי אכזר, לחוס על היהודים ולנחות
במדויק דווקא על משעבדיהם. הפלא הגדול הוא שגם הוכחה חותכת זו לעובדה שמשה דובר
אמת לא הצליחה לשכנע את פרעה שאולי הוא עצמו טועה ויש לשנות את הגישה, שכן כאשר
הלב משוחד והאדם שקוע עמוק בתוך תאוותיו, עיניו לא פנויות לראות את האמת אפילו אם
היא סנטימטר אחת מקצה חוטמו. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">פרשת השבוע הנוכחית קוראת לנו
לשאול את עצמינו האם כאן בנו יש ביטחון עצמי מופרז שגורם לנו להתנשא על הזולת ו/או
לשכוח מהבורא? האם גם אנחנו לוקים בריחוק רגשי מאנשים אחרים? האם גם אנחנו נוטים
לא להתחשב בחלשים מאתנו? האם גם בנו מסתתרת חיית פרא מסוכנת? האם גם אנו פיתחנו
תלות רגשית ברכוש שלנו וחושבים שכסף זה תכלית הכל? האם איבדנו את הבושה החיובית
המתלווה לעשייה שלילית? האם גם אנחנו 'מאוהבים' בתאוות שלנו ולא רואים את האמת?</span></b></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p></o:p></span></b> </div>
<span dir="RTL" lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%; mso-ansi-language: EN-US; mso-bidi-language: HE; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-fareast-language: EN-US;">שבת שלום, ניר אביעד<b> </b></span></div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-36321720052365110442015-12-30T12:22:00.000+02:002015-12-30T12:22:04.380+02:00פרשת "שמות" - עוברים מהאח הגדול לאבא הענק<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">שוב, כמידי שנה, אנו מתחילים
לקרוא מחדש בחומש "שמות", נזכרים במילות השיר שמתנגן בכל בית בליל הסדר
"עבדים היינו במצרים" ונקראים לברור פנימי האם גם המשך מילותיו של אותו
השיר – "עתה עתה בני חורין" – נכונות ומתארות את מצבינו?<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">הלימוד על תקופת העבדות במצרים
והדרך להשתחרר מעבדות זו הוא השורש לאמונה היהודית ובכוחו לחשוף עולם פנימי, עשיר
ומגוון של כלים שיכולים לשמש אותנו כאן ועכשיו.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"> במציאות ההיסטורית מצרים הייתה ארץ של
עבודה זרה, טומאה וסבל לעמינו והיא שייכת לעבר, אולם במציאות הרוחנית הנצחית מצרים
עדיין חיה וקיימת בכל אחד מאתנו והיא מה שעושה מייצרים – מציאות רוחנית של צמצום
הדעת של הבן אדם לדברים והתעסקויות קטנות. גם היום אנחנו מתמודדים עם הכוח של
מצרים בנפש של כל אחד ואחת. המסע שעברו אבותינו, עליו נתחיל לקרוא בפרשה הנוכחית,
הוא סיפור היסטורי מרשים, אבל חשוב הרבה יותר - הוא סמן דרך והנחייה חיה ונושמת
למסע הרוחני שכל אחד מאתנו יכול וצריך לעבור בחייו שלו כאן ועכשיו 3,300 שנה לאחר
קרות אותם אירועים. <b>כל אחד כלוא ונמצא במייצר כזה או אחר והיציאה מגלות לגאולה
ומחרות לחופשי זוהי משימת החיים העיקרית שלנו.<span style="mso-spacerun: yes;">
</span></b></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><span style="mso-spacerun: yes;">
</span></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">מצרים זה לא רק מקום פיזי. זו
בעיקר התפיסה שקוראת לנו לא לחשוב על שום דבר שמעבר להוויה הגשמית שלנו, לא להתעסק
בתכלית, להיות כבולים לתפיסות שטחיות על החיים, לחשוב ולחיות בתוך שבלונות וכמובן
לא להכיר במציאות של הבורא.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">
ברגע שעם ישראל התחיל לחשוב על מצבו ולהתנגד, פרעה הכביד עליהם את העבודה ודרש מהם
להכין את הלבנים לבניית המבנים בעצמם. פרעה (מלשון פרוע) ידע שברגע שהאדם קצת עוצר
וחושב על מצבו בעולם הוא יבין שהוא לא רוצה להיות יותר עבד. <b>במציאות של היום
פרעה (שהוא כאמור כוח רוחני שקיים בעולם וגם בכל אחד מאתנו) מוסיף לנו שעות עבודה,
מוסיף מטלות, מוסיף מיסים, מוסיף מחויבויות חברתיות, מוסיף הסחות דעת כמו
פלאפונים, מסכי פלזמות ענקיים, תוכניות ריאליטי מטופשות ועוד ועוד. העיקר – לא
להתבונן בעצמינו ולחשוב על המטרה של כל המסע הזה שנקרא החיים.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span></b><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">רבי נחמן מברסלב טען בליקוטי
מוהר"ן כי "מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו הוא רק מחמת
שאין להם ישוב הדעת ואינם מיישבין עצמן...", כלומר אין להם זמן לחשוב בנחת
ובשקט על חייהם. "יישוב הדעת" פירושו לעצור ולשאול: מה אני מרוויח מכל
מרדפי העולם-הזה האלה? בשביל מה אני מתאמץ כל החיים? לאן אני רץ? מה מטרת החיים? לשם
מה בעצם שווה כל המאמץ והסבל שלנו אם עוד מעט במילא נמות ולא יישאר מאתנו דבר?
משום מה את חוסר הידיעה לשאלות החשובות באמת אנחנו לרוב מקבלים בשוויון נפש. אם
בני אדם היו מיישבים דעתם הם היו מבינים שהכסף, הכבוד וההצלחה אינם קניינים אמתיים
המעשירים את ה"אני" שלהם לנצח, אלא אך ורק הקרבה לקב"ה ולדרכי
המילוט שהוא נתן לנו מהעבדות.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">הבעיה הגדולה היא שיציאה מעבדות
לחרות מפחידה! כתוב שבני ישראל ברובם לא רצו לעזוב את המוכר ואת ההרגלים
("ביושבינו על סיר הבשר"). למרות העובדה שהם חיו במציאות איומה ונוראה,
עדיין זה היה המוכר וההליכה אל הארץ המובטחת עברה דרך המדבר. במדבר לעיתים נראה
שאין אוכל ומים ומפחיד להיות שם, ולכן רבים מעדיפים לחיות בתוך הצמצום. </span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">נכתב ש-80% מבני ישראל העדיפו
להישאר במצרים ולא לצאת עם משה, ולכן מצאו שם את מותם. רק אותם 20% שהבינו את
החשיבות והתגברו על הפחדים וההרגלים לבסוף ניצלו.<span style="mso-spacerun: yes;">
</span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">כל אחד יכול לחשוב בינו לבין
עצמו היכן הוא עצמו כלוא ומה הן התבניות המחשבתיות והרגשיות שמעכבות מבעדו להיות
אדם שמח, נינוח ואוהב יותר. רובינו חיים ברמת תודעה כזו שהדברים די ידועים לנו,
ובכל זאת אנחנו מפחדים לעשות שינוי. אנחנו מפחדים לעזוב עבודה לא טובה, אנחנו
מפחדים להתחייב לתחביב שתמיד חלמנו עליו, אנחנו מפחדים להפסיק לעשן ולשנות הרגלי
תזונה ואנחנו מפחדים להיות יותר אדיבים, מנומסים ומשפיעים מהחשש ש"בעולם כה
קר ומנוכר ירמסו אותנו". לפער הזה בין מה שאנחנו מבינים שנכון לנו לעשות לבין
מה שאנחנו עושים בפועל קוראים פרעה. פרעה זה מלשון פער, עורף והפרעה. מבחינה
רוחנית פרעה יושב היכן שממוקם הצוואר והעורף ומונע מהידע שישנו בשכל שלנו לרדת אל
הלב שמרגיש ואל הידיים והרגליים שמבצעות. אנחנו יודעים שאסור לעשן, לאכול
ג'אנק-פוד, להיות אנוכי, לכעוס ולרכל, ובכל זאת לא אחת נעצרים ברמת הידיעה השכלית.
בכל פעם שעשינו מעשה שלא רצינו והיצר הרע ניצח אותנו פרעה סימן לעצמו וי קטן
וחיוכו התרחב.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">הפרשה מחדדת את סוגיית גלות העם
ומחירה. גולה היא מצב נפשי ולא בהכרח טריטוריאלי. אפשר לחיות בא"י ועדיין
מנטאלית לחוות גלות וריחוק, שכן גלות זה כשבן האדם רחוק מעצמו, מהנשמה שלו, מהאמת.
זה מצב שבו האדם תקוע בשאיפות וברצונות הקטנים שלו והוא לא מתפתח ועסוק בבנייה של
עולם פנימי וחיצוני טובים יותר. כולנו בסוג של גולה ולכן כולנו נדרשים להוסיף את
ה-א' (האות א' מסמלת את האלוקות) ולהגיע מגולה לגאולה. <b>החומרים של הגולה
והגאולה הם אותם חומרים – היחסים במשפחה שלנו, הקשר עם בן/בת הזוג, היחס לילדים,
למקום העבודה, לחבר, לשכן במעלית, לנהג לידי בכביש וכו'. השאלה היא האם אנחנו
מכניסים לאותן התמודדויות רגילות של החיים את החתירה למשמעות והשאיפה
לאלוקות?<span style="mso-spacerun: yes;"> </span></b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">לא צריך לשנות את החיים, לא
צריך להרחיק עד לאשרם בהודו או להסתגר בישיבה במאה שערים. הגאולה היא בלרומם את
החיים שלנו כפי שהם, בלהכניס את הטוב ליום יום.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"> לא לחיות רק את הרגע, לא לחיות
"בשביל לחיות", אלא לעשות את זה עם כוונה, עם משמעות. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">יכול להיות אדם שגופו משוחרר,
אולם הוא כלוא בתוך בית סוהר של מחשבות שליליות, פחדים ותסכולים.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"> ישנם בנינו אנשים שנוסעים
במרצדסים חדישים, גרים בווילות גדולות, בעלי משפחות לתפארת ובריאות טובה, ובכל זאת
הם שבויים בתוך ייאוש ועצבות וכל דבר קטן שלא קורה כפי שהם מתכננים שובר את רוחם.
לעומתם, ישנם בני אדם שאנשים אחרים שולטים על הגוף שלהם ומשעבדים אותו פיזית, אולם
מבחינה מנטאלית הם משוחררים כציפורי דרור. יוסף הצדיק הוא דוגמא נפלאה לאדם שהיה
בתחתית התחתיות של הכלא המצרי, אולם השכיל להישאר אדם חופשי ברוחו. כמוהו ישנם לא
מעט סיפורים מימי השואה על צדיקים וצדיקות שגם בלב מחנה השמדה שמרו על נפשם הזכה
והחופשית ואף נוגש וצורר לא הצליח לקחת מהם את האמונה בטוב של הבורא ובטובו הבסיסי
של האדם. ההבדל בין השניים הוא שהאחד חווה גאולה ואילו השני חי בגלות. הם יכולים
לחיות את אותם נסיבות חיים, אבל המוח שלהם יהיה במקום שונה לחלוטין. המפתח אל
החופש והאושר נמצא בכיס של כל אחד מאתנו. אין טעם להאשים אנשים אחרים או את נסיבות
חיינו במצבנו הרגשי ובמצב הרוח שלנו. אנחנו מצד אחד הסוהרים, אך מהצד השני יכולים
להיות גם המשחררים של עצמנו. הכול עניין של בחירה והשקפה<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">איך יוצאים מהפלונטר הזה? איך
בורחים מהמטריקס? חכמינו זיכרונם לברכה המשילו את התורה לחבל הצלה שזורקים למי
שטובע בנהר.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">
בדורנו רבים רואים בה משהו ארכאי ואולי אפילו פרימיטיבי, אולם אדם אמיתי שניגש אל
הטקסטים והפרשנויות בעיניים נקיות יגלה עולם ומלואו עשיר בכלים עכשוויים להתמודדות
בריאה עם חיינו כאן ועכשיו. שלמה המלך, החכם באדם, כתב על התורה: <b>"עץ חיים
היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה ש-לום" (משלי
ג').</b> לפי התפיסה היהודית, בן חורין אמיתי הוא מי שלומד ועוסק בתורה. מתוך כך,
משהו מהאור שבה מועבר אליו. כיום רבים וטובים מקשרים את עולם התורה לקומץ של חרדים
שזורקים אבנים וחיתולים מלוכלכים על שוטרים או לחברי כנסת שמעלו בקופה הציבורית.
מי שמתייחס אך ורק לפן הזה ודאי שלא ירצה שום קשר עם העולם הזה, בעוד שמי שמעט
פותח את ראשו ובעיקר את ליבו, בקלות רבה ימצא תשובות אמיתיות ורציניות לשאלות
שכולנו מתמודדים איתן ובראשן כיצד להיות בני חורין. עצם הקריאה על פרשות השבוע,
עצם שאלת השאלות הנכונות, עצם העיסוק בעשיית טוב לסביבה תוך ניסיונות להילחם
באגואיזם המולד והנרכש שקיים בנו, עצם הרצון ליצור סביבנו "אויר טוב"
שיטיב גם לזולת - הם אלה שמחדירים אור לחיים שלנו ומקרבים אותנו לאותן "דרכי
נועם ונתיבות השלום".</span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">אם כבר אזכרנו את גלות הנפש ואת
שיעבוד המוח בימינו בין היתר לתוכניות הראליטי, אני לא יכול שלא לדבר על תופעה
שמדהימה ומפחידה אותי כאחד. <b>40% רייטינג ל"אח הגדול"?! רבאק, מה קורה
פה?!</b> במחילה ממי שצופה בתוכנית זו ושדומיה ואולי ייעלב מדברי, אולם נראה לי
שקצת איבדנו את הכיוון. עם ישראל, עם הסגולה והאור לגוים, מכלה את זמנו בהבל וריק.
אני רואה סביבי אנשים טובים, משכילים ואינטליגנטים המכורים לשטותון הנמוך הזה, ובוקר,
צהרים וערב הוא ממש מעסיק, ממלא ומסעיר את עולמם. מה מעניין 40% מעם ישראל? מתי
החתיכונת העכשווית תחשוף טפח לעינינו המציצניות, איזה הגיג עילג יאמר הבדחן התורן
ואלו תככים יתגלו השבוע עד הפרק הבא בין הערס/הצפוני/הבלונדינית?</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> </span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">האם
כבר גמרנו את התיקון האישי והלאומי שהתפנינו לעסוק בסוגיות הרות גורל אלו? במחילה
ממי שאומר לעצמו "אני צופה בזה חצי שעה בסוף היום כדי לנקות את הראש ממחשבות.
זה ממש לא משפיע עלי" או "זה בסך הכל ניסוי אנתרופולוגי מעניין ואין בכך
שום נזק". לעניות דעתי זו טעות והונאה עצמית של היצר הרע. <b>ו</b>דאי שבאופן
טבעי מעניין ומגרה לבחוש בחיים של אנשים אחרים, אולם זה רק מרחיק אותנו יותר
מהתבוננות אמיתית על עצמנו. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">כל הרשמים שהמוח שלנו קולט
במהלך היום מתורגמים למי ומה שאנחנו גדלים להיות.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"> <b>לדעתי לא ניתן להתעניין ולצפות בחבורת
אנשים שעסוקה כל היום בלתחמן, לרכל ולהסתכסך מבלי שזה ישפיע עלינו ברבדים הכי
עמוקים של הנשמה.</b> יסכימו איתי כולם שהחברה הישראלית עוברת מטמורפוזה בשנים
האחרונות ואנחנו נהיים כציבור וכפרטים יותר אנוכיים וחסרי סבלנות אחד כלפי השני.
אני מאמין שלצפייה בתוכניות האלה למיניהן יש השפעה מכרעת על כך. מה הביצה ומה
התרנגולת קשה לדעת, כלומר האם ההוויה הישראלית מגדירה את התכנים בטלוויזיה או
שלהיפך. מה שבטוח זה שאת המעגל הזה יש להפסיק. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">גם עבורנו, המבוגרים, צפייה בתוכניות
מהסוג הזה מזיקה, אבל עבור ילדינו זו ממש תרעלה לנפש.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"> מה אנחנו משדרים להם כשאנחנו מאפשרים
להם לראות בתוכניות הראליטי למיניהן, או חמור מכך כשאנחנו צופים יחד איתם והופכים
את המאורע לחוויה משפחתית? אנו בעצם אומרים להם (כמובן מבלי לבחור בכך או להתכוון)
שדיבור לשון הרע והרכילות הם לגיטימיים במקום הניסיון "לנצור לשוננו מרע
ושפתינו מדבר מרמה", שלהיות "ידוען" ולנסות להתפרסם ולקנות את
עולמינו ברגע זה לגיטימי במקום היגיעה שבעבודה מאומצת בדרכינו המאוזנת מעלה במעלה
הסולם, שלכרות בריתות, "לדרוך על גוויות" ולתחמן אחד את השני בדרך אל
הפרס ואל התהילה זה משתלם במקום הניסיון לחפש את המאחד ולשאוף ל"אהבת לרעך
כמוך", שלנבל את הפה ולהשתמש בשפה דלה ורדודה זה מותר במקום הניסיון לשמור על
תרבות שיח נעימה ומתחשבת, שרביצה שעות מול המסך בבהייה פאסיבית יכולה לבוא על
חשבון ניצול הזמן לעשיות ממשיות ומועילות למען חייך וחיי סביבתך. נרצה או לא נרצה
– אלה המסרים שעוברים אלינו ואל בני הנוער והילדים, וחודרים מבעד לכל ניסיונות
החינוך האחרים שננסה לעשות. אז מה אם כל החברים שלהם רואים והם לא רוצים להיות
חריגים בחברה? בשביל זה אנחנו כהורים קיימים ועלינו לשים גבולות (קודם כל
לעצמינו...) ולעזור להם להבחין בין טוב ורע.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">האמת היא שמאחורי התוכנית הזו
עומד עיקרון רוחני גדול – כמו באותה וילה מדוברת, כך גם בחיים – כולנו מצולמים בכל
רגע ורגע, יש מי שצופה בנו ויבוא היום בו נצטרך לתת את הדין על מי שאנחנו. אותו
היום הוא לא היום בו המוני המצביעים המשולהבים ישלחו אסמסים כדי להכריע תור מי
הפעם לעזוב את התוכנית ולהיפלט מבויש אל תהום השכחה, אלא היום בו נעמוד מול בורא
העולם, האבא של כולנו, נצפה בכל אותן ההקלטות ונצטרך לתת את הדין על מעשינו,
מחשבותינו ורגשותינו בעולם בר החלוף הזה. בכוחה של ידיעה זו לבדה לסייע לנו להיות
קצת יותר ערניים, עדינים ומתחשבים בחיינו היום-יומיים. <o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">מעבר לכך, בזמן בו רבים מצקצקים
בלשונם על יחס מזלזל כביכול של העולם הדתי לנשים, בחדווה הם נהנים לראות כיצד
מתייחסים לנשים בתוכניות אלה בשיא הבוז והלעג, צוחקים על טיפשותן, חושפים את גופן
ורומסים את כבודן. </span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">ובעניין אחר - מאתים ועשר שנים
היו בני ישראל במצרים, כאשר מתוכם שנים רבות עברו עליהם בסבל וייסורים. מתי התחילה
הגאולה? האם העיתוי היה מקרי? <b>"וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל
שוועתם אל האלוקים"</b> אומר הפסוק בפרשה שלנו. רק כאשר בני ישראל הבינו
שכוחם ותחבולותיהם לבדם לא מצליחים להוציאם מהצרה אליה נקלעו ורק לאחר שהם פנו אל
הקב"ה מעומק ליבם בבקשה לעזרה, רק אז החל השינוי להתרחש. רבי נחמן נתן עצה
נפלאה לתלמידיו שכולנו יכולים ללמוד ממנה - אם קשה לנו (ובנינו, למי הכול הולך
חלק?) אחד הדברים הטובים ביותר שנוכל לעשות זה להישען אחורה ולפלוט אנחה עמוקה
וכנה מעומק ה"קישקע". זה לא "קרחץ" פולני של קיטורים, אלא סוג
של תפילה קטנה בה אנחנו מבקשים מהבורא שישמע את אנחתנו ושתעלה שוועתנו השמימה. <b>אאאחחחח
אחד ארוך וטוב בלב תמים ומאמין יכול לפתוח רקיעים ולפתור כמעט כל תסבוכת. שווה
לנסות... </b><o:p></o:p></span></div>
</div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-29205232565043194382015-12-15T21:04:00.000+02:002015-12-15T21:04:14.541+02:00פרשת "ויגש" - יאללה, סולחה!<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">פרשת "ויגש" ממשיכה
ומתארת את העימות בין יוסף ואחיו עד לסוף הדרמטי של האיחוד המחודש והפיוס המרגש.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"> כזכור, שנים רבות לאחר פרשת
זריקת יוסף הצעיר לבור ומכירתו לעבד, ולאחר שכבר חשבו שהוא נפטר, מגיעים האחים
בחיפושם אחר מזון לארץ מצרים. לתדהמתם הם פוגשים ביוסף, אשר התקדם ומונה למשנה
למלך פרעה, אולם הם לא מזהים אותו ולא מקשרים בין האח הקטן עם כותונת הפסים
והחלומות המשונים לבין השליט הכול יכול שעמד מולם. בפרשה הקודמת יוסף מתעמר בהם,
מאשימם בריגול ולאחר מכן בגניבה, ומעבירם מסיכת ייסורים המתגלה לבסוף כמסכת
מבחנים. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">וכך, בפתיחת הפרשה הנוכחית,
מבלי לדעת שמדובר למעשה באחיו האבוד, מתעמת יהודה עם השליט המצרי האכזרי. לאחר דין
ודברים נוקב יוסף חושף את זהותו האמיתית, ובסצנה, שכמו ונלקחה מסרט הוליוודי סוחט
דמעות, נופלים כולם איש על צוואר אחיו ומתנשקים מבעד למסך של דמעות.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><span style="mso-spacerun: yes;"> </span></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">בקוראי את הדברים תמיד התפעמתי
מהיכולת של יוסף לשים בצד את כל משקעי העבר, את הכעסים, התסכולים ויצר הנקמנות
ופשוט למחול לאחיו על כל הרעה שעשו עימו. קשה לחשוב על סיטואציה כואבת פיזית, ואף
יותר מכך רגשית, מאשר זו שהעבירו האחים את יוסף. הם קינאו בו, החרימו אותו, ניסו
להרוג אותו, זרקו אותו לבור ולבסוף מכרו אותו כעבד בזוי. ובכל זאת, חרף כל שעבר –
יוסף מגלה תעצומות נפש וסולח להם. <b><o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">כמעט ארבעת אלפים שנה מאוחר יותר, בעידן
בו הכעסים, הפילוגים והריבים בין אדם וחברו הם מציאות חיים יום-יומית, נדמה כי ניתן
וכדאי ללמוד רבות מאותה גדלות נפש של יוסף.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"> <b>מה היה מקור חוסנו הפנימי? מקריאה
בדבריו, עולה כי יוסף לא ייחס את הסבל שעבר עליו למעשה הנבזי של אחיו, אלא השכיל
לראות את התמונה הכוללת וידע כי הקב"ה הוא זה שבכבודו ובעצמו הורידו למצרים
וזימן לו את כל אותם קשיים. לא זו בלבד שהוא ייחס את שארע לבורא, הוא אף אמר כי
הוא יודע שזה לטובתו האישית ולטובת עם ישראל</b> ("ועתה אל תעצבו ואל ייחר
בעינכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני הקב"ה לפניכם"). <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">כזכור, "בברית בין
הבתרים" בפרשת "לך לך" כרת הקב"ה ברית עולם עם אברהם אבינו בה
אמר לו כי יבוא היום וצאצאיו יצאו לגלות בת ארבע מאות שנה בה יענו ויעבידו אותם
בפרך וכי בסופה הם יצאו ברכוש גדול. יוסף ככה"נ הבין את המהלך ההיסטורי הכולל
וידע שדרכו צריכה להתממש הנבואה האלוקית. מתוך ההבנה הזאת ומתוך אמונה בטוב של
הבורא, יוסף השכיל לשמור על אופטימיות ואף למחול לאחיו. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">מבחינת העיתוי של גילוי זהותו
האמיתית, יוסף עושה זאת רק לאחר שהוא מתרשם שהאחים עברו בעצמם מהפכה פנימית וכי,
להבדיל במקרה שלו בו הם היו עוינים ונטשו אותו, הפעם הם עושים מאמץ-על במטרה להגן
אחד על השני ולשמור על הלכידות המשפחתית. יהודה כנציג האחים מגייס את כל תעצומות
הנפש שלו, מסתכן ויוצא להגן על בנימין הצעיר, אשר נלקח בשבי. יתרה מכך, יהודה
מצהיר שהוא מוכן לשבת בכלא במקום האח הצעיר, ובכך מוכיח ליוסף כי הם למדו את הלקח
מהטעות שעשו בעבר איתו, וכי הם ראויים כעת לרחמיו ולגילוי האמת. אגב, "סגירת
המעגל" והתיקון של יהודה מתגלים כשלמים, שכן, כזכור, היה זה הוא מבין כל האחים
שהציע את הרעיון למכור את יוסף לעבד, והינה כעת – דווקא הוא זה שמוביל את המאבק לשחרור
בנימין מהשבי.</span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">אנו יודעים כי<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>ביום כיפור על עבירות שבין אדם לבוראו -
מועילים החרטה, התפילה, הווידוי והצום, אולם על עבירות שבין אדם לחברו לא די
להתפלל בבית-הכנסת. צריך לגשת לנפגע פיזית ולבקש את סליחתו. <b>היום ננסה להתמקד
בחשיבות של בקשת סליחה ממי שפגענו בו ושל מחילה למי שפגע בנו</b>. כל הורה יודע
שהדבר שכואב לו יותר מכל זה לראות את ילדיו רבים ביניהם. כך גם האב המשותף לכולנו
בשמיים – כששני יהודים נמצאים בסכסוך ובחילוקי דעות, הדבר מעציב אותו מאוד מאוד.
כמעט כל אחד "סוחב" עימו בליבו מועקה שמקורה בתחושה שמישהו פגע בו
ובכבודו או לחלופין בידיעה שהוא פגע במישהו אחר ומצפונו מייסרו על כך. <b>אבני
הנגף העיקריות שמונעת מאתנו לסיים את כל החילוקים, הסכסוכים, ההיעלבויות והכעסים
מיד לאחר שהם אירעו הם בעיקר הגאווה והאגו שלנו</b>. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">ממש לא צריך לחכות ליום כיפור
בשביל ליישב את ההדורים</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">
<b>עם החבר מהמשרד הסמוך, עם בן דוד רחוק או עם השכן מקומה שלישית. מי יודע מה
יוליד יום והאם עוד יהיו לנו הזדמנויות לסיים סכסוכים ישנים? עובדה היא שככל שעובר
הזמן אנשים נהיים יותר כעוסים ומבוצרים בעמדתם וקשה להם הרבה יותר לסלוח ולבקש
סליחה. אדם חכם יידע ל"כבות את השריפות" מיד ברגע התרחשותם. </b>בעזרת
דו שיח פתוח ורצון הדדי אמיתי וכנה ניתן להבין אחד את השני ואז כפועל יוצא רוב
הכעסים והמריבות יפתרו מאליהם. לעיתים נכון וחכם להבליג על ההתנהגות של הצד השני
ולא לעורר מהומה מדבר זניח, שככל הנראה יחלוף מאליו בהמשך, ולעיתים אף חשוב לעצור
ולהביא לידי דיון את שמפריע לנו ובכך למעשה להקדים את התרופה למכה.<span style="color: black;"><o:p></o:p></span></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 12pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">עלינו לעשות את המאמץ הקטן מצדינו,
להכניע את אותו אגו ולבקש סליחה או לחלופין למחול לשני. כיצד ניתן לעשות זאת?<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">א.</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";"> <b>אדם גדול יודע
"להקטין" את עצמו</b>. <b>השפה העברית מלמדת אותנו שמי שכועס הוא כעוס,
מי שנפגע הוא פגוע ומי שנעלב הוא... עלוב!! </b>בסופו של דבר מי שנעלב ולא מרפה
מרגשות הכעס והשנאה הוא עצמו הראשון שסובל מזה. השנאה היא כמו חומצה שהורסת את
הכלי (האדם הכועס) שמחזיק אותה. לעיתים אנחנו אף מחזיקים בתוכנו כעס ומידע שלילי
על אדם מסוים כשהצד השני בכלל כבר מזמן שכח מאתנו ומהמקרה. אנחנו נשארים עם העלבון
והחרון ואנחנו הם אלה שבאמת סובלים. בזכות הצניעות והענווה מי שמבקש סליחה לא אמור
להרגיש פגיעה בכבודו כאשר הוא ניגש אל האדם האחר ומיישב את ההדורים. נהפוך הוא,
אדם בוגר יודע כיצד לקרוא את המציאות, לוותר על עלבונו ולהתגמש. ישנם אנשים שמחכים
שהצד השני יעשה את הצעד הראשון ויתנצל ובינתיים הפלונטר רק הולך ומסתבך. <b><o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">ב.</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";"> <b>לשפוט לכף זכות</b>.
עם ישראל מכונה "רחמנים בני רחמנים". עלינו<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>לנסות ולמצוא זוויות מבט שונות וחדשות לאותו
אירוע שהכעיס אותנו וכלפי אותו אדם שיש לנו עימו קושי. יש לנסות ולגלות אמפטיה
כלפיו ולחשוב על הדברים הטובים שוודאי כן קיימים בו. אם לדעתנו הוא פעל שלא כשורה
לא לכעוס עליו, אלא להצטער על שהוא מעד ולחשוב שבוודאי הוא לא רצה בכך, אלא נגרר
להתנהגותו השלילית. לעיתים במחשבה שנייה, לאחר שהכעס הראשוני חולף, אנחנו
"נרגעים" ומצליחים לראות ולהרגיש דברים חדשים. <b><o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">ג.</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";"> <b>להיכנס לנעליים
של הזולת</b>. יש לשים את מחשבותינו ורגשותינו לרגע בצד ולחשוב מה הצד השני מרגיש.
בהחלט ייתכן שהוא פעל שלא כשורה ופגע/העליב אותנו, אולם יחד עם זאת, מעלה גדולה
היא לנסות ולהבין אותו ואת מניעיו. לעיתים רבות נגלה שבמקומו אנחנו היינו מתנהגים
באותה הסיטואציה בצורה דומה. באופן טבעי אנחנו נוטים לרחם ולסלוח לעצמינו הרבה
יותר מלאחר. כמעט לכולנו יש שני ספרי חוקים – אחד לעצמינו והשני לסובבים אותנו.
כאשר אנחנו שמים עצמנו במקומם מיד רגשות חדשים של חמלה והבנה עולים בנו. יהודה
פונה ליוסף ואומר "<b><u>בי </u></b><u>אדוני</u> ידבר נא עבדך", ובכך
למעשה אומר שיוסף נמצא בו עצמו. בזכות היכולת להבין את הצד השני יהודה זוכה
למחילה.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">ד. להודות בטעויות</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">. אחד הדברים שקשים
לנו ביותר זה לדעת שטעינו ושמה שהאמנו בו התברר כלא נכון. אדם יעשה כמעט כל דבר
כדי להימנע מהבושה שבהתמודדות עם כישלונותיו. בעת שיוסף גילה לאחיו את זהותו
האמיתית הם הבינו שהחלום אותו חלם 22 שנה קודם לכן ובו הם משתחווים לו אכן התגשם.
לאורך כל השנים הם חשבו שיוסף שחצן ועל כן שנאו אותו והינה לפתע הם אכן מצאו עצמם
משתחווים ומתרפסים בפני מי שחשבו שהוא המשנה למלך מצרים. את הפסוק "ולא יכלו
אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו" מפרש רש"י לא כפחד ממה שהוא עלול היה
לעשות להם כנקמה, אלא כבושה. כאשר אדם נתקל בסתירה בין התנהגותו בפועל לבין הצורה
שבה היה עליו לנהוג לפי מיטב שיקוליו, הוא מתמלא כלימה ולרוב יתרץ לעצמו ולסובבים
אותו מדוע הוא צדק או מדוע האחרים לא הבינו אותו כהלכה. על מנת למצוא את הדרך ללב
של השני יש להודות בטעות ובפשטות, מבלי שהאגו מתערב, לבקש סליחה.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">ה.</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";"> <b>להקשיב לזולת
ולגלות אמפטיה</b>. ברגע שהצד השני מרגיש שבאמת אכפת לנו ממנו, שבאמת טובתו חשובה
לנו, שבאמת אנחנו מעריכים אותו ואת דעותיו – מיד כל החומות נמסות. אדם אנוכי
שמסתובב כל היום עם מחשבות כיצד הוא עצמו יכול להיבנות מכל סיטואציה, כיצד הוא
עצמו יכול להרוויח מכל מפגש וכיצד הוא עצמו יכול "לינוק" מהאדם השני,
לעולם יחוש ש"לא רואים ומעריכים מספיק את גדולתו" וכפועל יוצא מכך ייעלב
מאנשים ויעליבם בחזרה. מי שמגיע "פנוי מעצמו" למפגש עם הזולת מתוך רצון
אמיתי להטיב לו, בהכרח יהיה נעים להיות בחברתו והשלום ישרור סביבו.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">ו.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><b>דיבור רך ומפויס</b>. מומחים לתקשורת בלתי
מילולית מלמדים אותנו כי לעיתים רבות טון וצורת הדיבור אל הזולת חשובה אף יותר
מהמלל עצמו. אנחנו יכולים לומר את אותן המילים, כאשר פעם אחת הן ישמעו כאיום או
התרסה ופעם אחרת כבקשה ורצון לשותפות. הדרך היחידה לנסות לפייס אדם שמקפיד עלינו
היא ע"י דיבור רך ונעים. במפגש עם יוסף, יהודה יכל היה להביע רגשות
(לגיטימיים) של כעס ותרעומת על ההאשמות השווא וההתנהגות של אותו שליט מצרי, אולם
הוא בחוכמה בחר לפנות אליו בצורה תקיפה, אך יחד עם זאת גם מכבדת ונעימה לאוזן:
"ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך..." יהודה מכנה אותו אדון ומוריד עצמו
לדרגת עבד. אין חלילה מטרה להתרפס בפני מי שיש לנו עימו סכסוך, אולם יש מקרים, כמו
בנהיגה בכביש, שעדיף להיות חכם ולא צודק.</span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 12pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif";">הקריאה בפרשה הנוכחית אמורה
לעורר כל אחד ואחת מאיתנו לחשוב על אנשים ספציפיים בחיים שלנו עימם יש לנו קושי
(הורה/אח/בן זוג/חבר/שכן/עובד במשרד ליד/וכו) וכלפיהם אנחנו נוטרים טינה כזו או
אחרת. בעזרת הכלים שנאמרו פה ניתן למצוא את הגשר אליהם ואת החיבור המחודש ללב
שלהם. לא צריך לחכות שהם יעשו את הצעד הראשון ובטח שלא צריך להמשיך ולסבול בשם
הכבוד האבוד או בשם חילוקי דעות, שבראייה בוגרת ומעמיקה, מתגלים כלא באמת מהותיים.
<i><span style="mso-spacerun: yes;"> </span></i>התקווה הקטנה שלי היא שהדברים
יעוררו, ולו אדם אחד, לבחון מחדש את קשריו הבעייתיים ואת ההתנהלות הנוכחית שלו
שהביאה אותו לאותם חומות/תסכולים/כעסים/היעלבויות, לגלות גדלות נפש, לסיים סכסוך
ישן ולפתור מועקה שבלב.<i><o:p></o:p></i></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">לסיום – מילה וחצי נוספות על
חנוכה שזה עתה חגגנו.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">
בחנוכה אנחנו נזכרים בנס פח השמן היחיד שנשאר טהור ושבזכותו הודלקה המנורה. רבי
נחמן לימד את תלמידיו ש<b>בכל אחד מאתנו, כולל באנשים הגסים והמגושמים ביותר,
מסתתר פח שמן טהור, אשר לעולם, אבל לעולם, לא ניתן לטמא אותו. </b>בכל אחד מאתנו
ישנה נשמה זכה ששואפת לטוב ("חלק אלוקה ממעל"). אדם גדול יודע להסתכל גם
על האנשים שנראים בעיני כולם כשפלים ולראות את אותה נקודה, את אותו פח של שמן,
שקיים בהם. אם נזכור את אותו ניצוץ נשמה ששישנו בסובבים אותנו (וכמובן גם בנו)
נשכיל להיות הרבה יותר מפויסים ולשפוט לכף זכות.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">אסור לנו להתייאש מאף אחד ובטח
ובטח שלא מעצמינו. גם אם נפלנו אלף פעמים, הפרנו הבטחות, בגדנו בכל מי ומה שיקר
לנו ועשינו את העבירות החמורות ביותר, עדיין יש בתוכנו פח של שמן טהור שאף כוח לא
יכול לטמא.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"> <b>בעזרת
ענווה ורצון טוב ניתן למצוא אותו ולהדליק את האור של הנשמה עד שהיא תאיר בכל
המקומות החשוכים ביותר.<o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p> </o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">מעבר לכך, נראה כי העיתוי של
הקריאה על סיפורו של יוסף בכל שנה דווקא בימי החנוכה אינו מקרי.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"> יוסף הצדיק מסמל את היציאה
האולטימטיבית מהחשיכה לאפילה, אותה יציאה שאנחנו מייחלים לעצמינו, משפחתנו ועמנו
בכל פעם שאנחנו מדליקים את נרות החנוכיה. <b>כיצד הוא הצליח להדליק את האור בתוך
נשמתו ולזכות לעשות את אותו שינוי מיוחל? בזכות היותו שמח וחדור אמונה גם בזמנים
בהם היה נראה שאין דבר מלבד חושך!</b> אחיו בגדו בו, הוא שימש כעבד בזוי לשליט
אכזר, האשימו אותו באונס, הוא ישב שנים רבות בכלא – ובכל זאת, וחרף כל זאת, יוסף
לא הפסיק לשמוח ולהלל את הקב"ה על הטוב שהוא עושה עימו. אל לנו לטעות - יוסף
לא היה אדם מדומיין ומנותק מהמציאות, אלא הוא היה מאוד פרקטי והגיוני (כפי שמעידה
חוכמתו בטיפול ברעב במצרים). סוד כוחו היה בכך שהשכיל להבין שגם אם באותו הרגע הוא
לא מבין את תוכניתו של הבורא, אין הדבר אומר שאין היא טובה ולטובתו. <b>כולנו
עוברים קשיים כאלה ואחרים, ולכולנו נראה שלעיתים נרנו כבה, אולם דווקא מתוך אותו הקושי
עלינו לצמוח ולבחור בשמחה. לפעמים נבין רק בדיעבד שהכל היה לטובה, ולעיתים נגלה
זאת רק אחרי מאה ועשרים שנה מנקודת מבט שאינה גשמית, כאשר בכל מקרה החוכמה היא
לשמוח ולהאמין באותו הטוב כבר כאן ועכשיו בכל רגע ורגע מחדש.<o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: center;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">שבת
שלום, ניר אביעד </span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: Wingdings; mso-ascii-font-family: Arial; mso-char-type: symbol; mso-hansi-font-family: Arial; mso-symbol-font-family: Wingdings;"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span style="mso-char-type: symbol; mso-symbol-font-family: Wingdings;">J</span></span><span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p></o:p></span></div>
</div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-13797363564686772762015-12-02T12:01:00.002+02:002015-12-02T12:01:59.600+02:00פרשת "וישב" - על יצרים ותאוות, מסיבות רווקים ופרסומות<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">בפרשת "וישב"
אנחנו מתחילים לקרוא את סיפורי תלאות יוסף, אשר בקלות היו יכולים לשמש כתסריט לסרט
אקשן מותח ולמלודרה קורעת לב. הדבר החל בזריקתו לבור ע"י אחיו ולאחר מכן
במכירתו לעבד, המשיך במבחנים שונים שעבר במצרים והסתיים בהרשעתו בפשע שלא עשה
והשלכתו למאסר שאינו מוגבל בזמן בבית הסוהר המטונף והאכזרי ביותר בהיסטוריה. למרות
כל הקשיים, יוסף הצליח לשמור על אמונתו בטוב של הבורא ושל העולם ולהימנע מלהתדרדר
מבחינה מוסרית וערכית. <b>שיא ההתמודדות היה בניסיונות הפיתוי ע"י אשת פוטיפר</b>.
<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">לאחר מכירתו ע"י אחיו, יוסף מצא חן בעיני פוטיפר, שהיה השר
הממונה על ההוצאה להורג במצרים, והושם על ידו כאחראי על ביתו ורכושו. מכשלה אחת
עמדה בפניו - אשתו הבוגדנית של בעל הבית, שחשקה בנער הצעיר והיפה שהובא לארמונה.
על פי התיאור, חרף העובדה שהיא ניסתה פעם אחר פעם לפתות אותו לשכב עימה, יוסף
הצליח להימנע מהחטא הנורא באומרו כי הוא לא יכול להתייחד עם אשת איש ובכך לבגוד
באמון שנתן לו אדונו, וכמובן בקוד המוסרי של הבורא. כנקמה לבסוף היא העלילה עליו
שניסה לאונסה והוא נכלא.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 6pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">בעצם מעשהו האמיץ, יוסף הצדיק היווה וממשיך להוות מורה דרך לכל אלה
הניצבים בפני ניסיון קשה והתמודדות עם יצרים ותאוות באשר הם.</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"> למרות שהיה רחוק מבית אביו, למרות שנבגד על ידי אחיו ונמכר ולמרות
שהוא ידע את משמעות הסירוב, אף על פי כן הוא ברח, הותיר את כותנתו בידיה ולא נפל
וביצע את החטא. <b>במעשהו זה, לא זו בלבד שזכה בתואר "הצדיק", הוא לימד
את כולנו כלל גדול - אין מציאות בה לא ניתן לעמוד בניסיון, על אף העובדה שקשה מאוד
לעשות זאת.</b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">התיאור המדויק בפרשה הוא
שאשת פוטיפר תפסה את בגדו והוא נותר ערום. מהדברים אנחנו יכולים ללמוד שיוסף כבר
היה במחיצתה על דעתו בבגדיו התחתונים בלבד, כלומר כנראה שכבר כמעט והתפתה מרצונו וברגע
האחרון הוא התעשת וברח. חז"ל התעסקו רבות באותה התעשתות וניסו להבין מה גרם
לו לעצור את עצמו בניגוד לכל הסיכויים? כדי לתפוס את גדולתו של יוסף חשוב שנבין
שבזמן שהאירוע התרחש הוא היה בן 17 בלבד (בגיל בו רוב הנערים חושבים על דבר אחד
בלבד...), ועל פי התיאור אשת פוטיפר הייתה אחת הנשים היפות בעולם. כיצד יוסף הצליח
לעמוד ביצר ולא להתפתות? כיצד הוא השקיט את הכוחות החייתים שקיימים בכולנו? את
התשובה לכך אנחנו מוצאים במדרש שמסביר שרגע לפני המעשה, יוסף נזכר בדמותו של אביו
יעקב, אשר שאל אותו במעין חזיון מופלא האם הוא באמת רוצה לבגוד במורשת המשפחתית,
ובכך באופן סמלי להיות מוסר מאבני החושן (כל אחד משנים-עשר האחים/השבטים קיבל אבן
בתכשיט המיוחד של הכהן הגדול). מאותו חזיון יוסף הבין שהמעשים שלו לא קשורים רק
להווה, אלא יש קשר ישיר בין העבר, ההווה והעתיד שלו. בתור בנו של יעקב, נכדו של
יצחק ונינו של אברהם הוא לא יכול היה לנהוג כאחרון החיות. בנוסף, הוא הבין
שהבחירות שלו בהווה ישפיעו בהכרח גם על העולם הפנימי של הצאצאים שלו וכמובן שלא
רצה לפגוע בהם. <b>אם בכל פעם שגם אנחנו נעמוד בפני דילמה מוסרית וערכית (כדוגמת
האם לשקר לבן/בת הזוג, האם לרמות בעבודה, האם לפגום בקדושת השבת, האם לבגוד
ולנאוף, וכו') גם אנו נזכור שמצד אחד גם אנחנו בני בניהם של האבות הקדושים ולכן יש
לנו מחויבות משפחתית, ומהצד השני אנחנו עלולים חלילה להשחית את נשמותיהם של ילדינו
בבחירותינו הרעות, אזי ודאי חלק גדול מהמעשים השליליים לא ייעשו.</b> מומלץ גם לנו
בשעת התמודדות קשה עם יצרים להיזכר בדמות שאנחנו מעריכים כדוגמת הורה/ מורה/ רב/
חבר קרוב, ולחשוב מה הם היו אומרים לנו אם חלילה ניפול לעומת אם נתגבר כארי. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">אדם שחי את חייו
"כאילו אין מחר" וחושב שכל הסיפור הזה שנקרא "החיים" נגמר אחרי
מאה ועשרים שנה, כשגופו מושם בקבר ומשמש מזון לתולעים, ועל כן תכלית החיים מבחינתו
היא ליהנות בעולם הזה בכל דרך אפשרית, טועה טעות מרה. <b>על פי האמונה היהודית, יש
המשכיות לחיים הזמניים האלה. תחנת המעבר הזו, "המסדרון" בשפת
הרמח"ל, היא אומנם זמנית וברת חלוף, אבל המעשים שלנו פה יקבעו את עתידנו
בעולם הנצח. מי שמשכיל להבין זאת מתייחס אחרת לכל עשייה ולכל בחירה וכבר לא מרשה
לעצמו לעשות כל דבר העולה על רוחו.</b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 6pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">"יצר לב האדם רע מנעוריו" אומר לנו הקב"ה כבר בפרשת
"נח". לא, אין זו טעות בפס הייצור. כל אחד מאיתנו נולד עם תכונות
האגואיזם / כעסנות / קינאה / גאווה / נקמנות / עצבות / וכו'. הקב"ה שתל בחלק
הכי עמוק וראשוני בתוכנו את התכונות הקשות האלה כדי שנגיע לכאן לעולם ונתקן אותן.
זאת אחת מהמטרות העיקריות לבואנו לעולם. <b>תיקון המידות אינו פשוט כלל וכלל
ובאופן טבעי אנחנו נמשכים לעשיות אחרות שמסבות לנו הנאה מיידית. אדם חכם ישכיל
להבין שדווקא בתיקון המידות והתגברות על היצרים והתאוות הוא נהיה אדם שלם ואמיתי
יותר. את האנשים האחרים אנחנו צריכים לאהוב כמו שהם מבלי לרצות לשנות אותם, אולם
את התכונות השליליות שלנו אסור לנו לקבל ויש לעמול לשנותן. </b>דוד המלך כתב בספר
"תהילים": "הזורעים בדמעה - ברינה יקצרו" ויש באמירה זו רמז
ברור לתהליך התיקון והעידון שאנחנו נדרשים לו. תהליך זה מורכב ודורש תעצומות נפש,
אולם מי שזוכה והשתחרר מאותם יצרים רעים הוא בן חורין אמיתי ששום קושי ושום רוח לא
תוכל לכופף ולשבור אותו.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><b>ביהדות גבר אמיתי הוא לא מי שמרים את הקול
והופך שולחן, אלא דווקא מי שמתגבר על עצמו.</b> <b>בפרקי אבות אף מגדילים ומסבירים
ש"איזהו הגיבור - הכובש את יצרו" ו"טוב המושל ברוחו מכובש
עיר". יוסף התגלה לנו כ"אחלה גבר שבעולם". במקום להיענות לאשת
פוטיפר היפה ואח"כ לספר על כך בפייסבוק לכל החבר'ה, הוא עצר את עצמו ושמר על
קדושתו. <o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">3,500 שנה מאוחר יותר,
במציאות חיינו הטרופה, אנחנו יכולים וצריכים ללמוד מההתנהגות של יוסף רבות על
עצמינו. מכוח הדוגמא האישית שהוא נתן הוא יכול להוות השראה לכל מי שעומד תחת לחץ
פנימי לשחרר מפיו הערה פוגעת ומעליבה, לכל מי שמרגיש איום ממישהו אחר ומתחיל לקנא בו,
לכל מי שחוזר חסר סבלנות הביתה אחרי יום עבודה ומתפתה לדבר בחוסר נימוס לאשתו
וילדיו, לכל מי שהנהג שלצידו בכביש חתך אותו והוא שוקל "להראות לחצוף מאיפה
משתין הדג", לכל מי שרעב, אך לא מוצא מסעדה כשרה ומתפתה לאכול במקום שהכשרות
בו לא ברורה, לכל מי שברגע של חולשת דעת מוצא עצמו מול אתרי אינטרנט פרוצים שכל
סטית העולם מופיעים בו ושגורמים לו אח"כ לראות את כל עולם הזוגיות והקשר
שבינו לבינה באופן עקום ומעוות, לכל מי שפוגש בנזקק ברחוב או במסע התרמה ופוטר
עצמו באמירה "עצלנים ונצלנים, שילכו לעבוד...".<o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">ליצר הרע, לאותו מלך זקן
וכסיל, יש אינסוף דרכים וטכניקות כיצד לפתות אותנו ולמשוך אותנו למטה - לעולם
החומר הגשמי והאנוכי. הוא מכיר אותנו יותר טוב מכולם וכל תפקידו הוא להפיל אותנו
בפח. יוסף הבין את כל זאת ובזכות התגברותו האצילית זכה להפוך מיוסף ל"יוסף
הצדיק".</span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">לקח נוסף מהפרשה הוא
שבשעת ניסיון קשה אסור לנהל משא ומתן עם היצר ולנסות להבין אותו. יש מצבים שבהם
פשוט חייבים לברוח ממנו במהירות. זו הסיבה שיוסף ברח מאשת פוטיפר בחופזה והשאיר את
הבגד בידה. רק לאחר מכן הוא עצר וחשב על מה שקרה. הוא ידע שאם הוא ימתין שם עוד
שנייה אחת הוא עלול להתפתות ולהתחרט אחרי זה מאוד.<o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 12pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">אחת הבעיות של הדור שלנו היא שאנחנו בורחים מכל התמודדות. קושי נתפס
בעיני רבים כאיום ולא כהזדמנות להתבגר. אל תפיסה זו מתווספת המוסכמה החברתית
השגויה לפיה על האדם לקבל את עצמו כמו שהוא ולא להלחם בחלקים הנמוכים שלו. כמובן
שיש אמת בדבר שטוב יהיה אם אדם יגביל את הלחץ הפנימי בו הוא לוחץ את עצמו, אך יחד
עם זאת, אסור לה לטשטש את תפיסת היסוד אותה למדנו מיוסף לפיה יש ביכולת האדם לעמוד
בניסיון, ואין הוא יכול לתלות את נפילותיו בתנאים הסביבתיים. <b>על כולנו לחרות על
לוח ליבנו את האמונה שבכוחנו להתגבר על כל מכשול שניצב בדרכנו, שהרי זהו בדיוק
"צלם האלוקים" שניתן לנו</b>. חז"ל אמרו בשם הקב"ה:
"בראתי יצר הרע, בראתי לו תורת תבלין" וגם "כי המאור שבה מחזירה
למוטב". יחד עם ה"מחלה" (היצר רע) נבראנו גם עם ה"תרופה"
(התבלין בלשון חז"ל) - התורה. בכוחם של לימוד תורה והתעמקות בסודות הנפלאים
המשתקפים לנו בין הסיפורים השונים על אבותינו ממש להאיר בנשמה שלנו. מניסיון אישי
וניסיון של רבים נוספים, ניתן להעיד שבאורח פלא, בזכות העיסוק בחומרים האלה, הנשמה
ממש מתחזקת ומצליחה להתמודד עם <span style="mso-spacerun: yes;"> </span>הקולות
השליליים שקוראים לנו לתת דרור לכל חשק ולהתחבר לכל תאווה שיש לעולם הזה להציע
לנו.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">אדם שמנסה לעשות עבודה
פנימית אמיתית של התמודדות עם עצמו נתקל בדורנו בקשיים לא מבוטלים. התקשורת והחברה
היום מעריצים יופי וכוח חיצוני ובכל דרך מנסים לצרף ולשעבד גם אותנו לתפיסה
המקולקלת הזו. הדוגמא הבולטת היא כמובן סוגיית הפרסומות שמעסיקה רבים. <b>המפרסמים
השונים, שרוצים שנקנה את מרכולתם, למדו היטב את נפש האדם והבינו שהדרך שלהם לשכנע
את קהל הקליינטים הפוטנציאלי לא בהכרח עוברת דרך הסבר הגיוני על מעלות ויתרונות
המוצרים שלהם, אלא דרך פנייה למכנה הנמוך ביותר המשותף לכולנו שהוא כמובן התאוות
הבסיסיות ביותר - <u>מין, כסף וכבוד</u>.</b> לדבר יש דוגמאות רבות מספור שלצערנו
רובנו מכירים. האגרסיביות של אותם מפרסמים כל כך קיצונית עד שלא ניתן היום לנסוע
בכבישי ישראל מבלי שתמונה לא צנועה של בחורה בגודל של 10 מ' תשקיף עליך ולא ניתן
לפתוח עיתון יומי מבלי שמבטו של גבר שרמנטי הנוסע ברכב יוקרה יפנה אליך ברמיזה
שכדי להיות גבר אמיתי ונחשק כמוהו עליך להיפרד מסכום עתק ולרכוש את קופסת הפח
המבריקה בה הוא יושב.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 6pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">לפני כ-15 שנה, כשלראשונה ראיתי חברה לגיטימית המציגה את מיץ התפוזים
התמים שלה באמצעות נערה קופצנית וחשופת איברים, לא האמנתי למראה עיניי. הייתי נבוך
עבור אותה חברה שחשבה שקהל הלקוחות שלה כה רדוד ושטחי שהוא יאמין שמיץ התפוזים
טעים יותר בגלל אותה מסכנה ששכנעו אותה למכור את כבודה העצמי בעבור נזיד עדשים.
היום, כאשר כמעט כל הפרסומות משדרות על אותו התדר ומתחרות אחת בשנייה בבוטות
ובנועזות של אותה דוגמנית מתחלפת, נוכחתי שאותה חברת מיצים הבינה את מה שידע 3,500
שנה קודם לכן יוסף הצדיק. שניהם הבינו שהכוח של היצריות האנושית הוא כה חזק שניתן
בעזרתו לכבוש יעדים אדירים. לצערנו, להבדיל מיוסף שאת ההבנה הזו המיר להתחזקות
רוחנית ובזכות עבודת המידות והשליטה בתאוות הגיע למדרגה רוחנית גבוהה ביותר,
המפרסמים היום מנצלים את ההבנה הזו כדי להרוויח כסף ולהתעשר, גם אם המחיר הוא שהם
מדרדרים את העולם מבחינה מוסרית. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 6pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">שיא האבסורד/החוצפה/הצחוק (תלוי מאיזה זווית מסתכלים על כך) היה כאשר
לאחרונה ראיתי מספר דוגמאות נוספות ברחובות הערים של שלטי חוצות, אשר איבדו
לחלוטין את הבושה, הפכו את היוצרות, ובשם ערכים נעלים כדוגמת "כבוד",
"שמחה" ו"חיים" מנסים למכור את מוצריהם המסחריים. כך לדוגמא,
ישנה חברת מכוניות ספורט, אשר הסלוגן שלה הוא "זה שאתה נושם לא אומר שאתה
חי". מה הם אומרים לנו בעצם? כדי להרגיש חיות ושמחה אמיתיים (וכמובן לקבל
כבוד מהסביבה...) צריך לנסוע מהר ולעקוף את כולם. דוגמא נוספת לכך היא חברה שבונה
מגדלי יוקרה בת"א. לדבריהם, כדאי לנו לקנות שם בית כדי שנוכל "להשקיף על
כולם מלמעלה". גם כאן האושר שלנו יבוא אם נהיה מורמים משאר האנשים ונזכה
למבטי הערצה על ההישגים החומריים שהגענו אליהם. דוגמא נוספת ומוכרת יותר מידי טוב
היא כמובן לחברת המשקאות השחורים, אשר לא מתביישת וגורסת כי המשקה, שהוכח במעבדות
שהוא מאוד לא בריא, הוא לא פחות ולא יותר "טעם החיים". את שיא האבסורד
ראיתי בפרסומת לחברת מכוני כושר, אשר הציבה דוגמנית צעירה וחטובה שקראה אלינו במבט
רציני "השנה אני עובדת על המידות". כמה חבל שאותה חברה לא יודעת שמידות
טובות לא נמדדות לפי היקף המותנים, אלא פרושן, כפי שהבנו קודם לכן, בהתמודדות עם
היצר הרע ורכישת תכונות טובות בנפש, כדוגמת שמחה, נתינה וותרנות. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">ככלל, באופן רשמי ומתחסד החברה
הישראלית "המערבית והנאורה" בה אנו חיים היום עלה על נס את מעמד האישה
ודוגלת בזכויותיה, אולם בפועל היא צורכת באובססיביות ומשלמת במיטב כספה על תרבות
בידור שמחפיצה נשים, רומסת את כבודן הפנימי ומודדת אותן במבט גס וחיצוני. זו חברה שכופה
על ילדות בבית ספר יסודי נורמות לבוש משפילות של מכנסונים וגופיות, ומקבלת בטבעיות
מצב בו חתן ערב חתונתו מבלה במועדון חשפנות ובנות 13 שמתחילות לצרוך גלולות למניעת
הריון. משפחות שלימות יושבות מול המסך בשעות הערב וצופות יחדיו בכוכבי ריאליטי
עירומים למחצה הנאבקים לשרוד זה מול זה, או בכאלה שרצים אחוזי עמוק אחרי המליון,
גם אם בדרך עליהם לרמוס את כבודם העצמי ואת כבוד חבריהם עד דק. <o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 6pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">אנו חיים בחברה שמכריזה בקול רם שיש להתייחס לאדם על פי אישיותו
ופנימיותו, אבל בפועל נוקטת בסטנדרט כפול בה לומר לאישה משפט הנוגע לאיברי גופה
נחשב כהטרדה מינית האסורה על פי חוק (ובצדק רב!!), אך שאישה תתלבש באופן
פרובוקטיבי וחשוף המבליט את איבריה המוצנעים ומציג אותם לראווה לעין כל, זו לא
הטרדה מינית כלפי הסובבים, אלא מצווה גדולה של צו האופנה וזכותה הליגיטימית ללכת
כפי שנח ומתחשק לה</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>.</span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 12pt;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">בקרב הציבור החילוני רווחת הדעה השגויה כי היהדות היא דת שוביניסטית
המדכאת נשים ומרוממת אך ורק את הגבר. בנימה אישית, בתור מי שגם העולם החילוני וגם
העולם הדתי מוכרים לו היטב, חשוב היה לי להפריח סברה זו מן היסוד, שכן לאורך כל
הדרך היהדות מורה לכל גבר להתייחס לאשתו בכבוד מלכים.</span></b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"> זה נכון שבשולי השוליים של ציבורים דתיים מסוימים יש תופעות פסולות
שיש לגנותן בכל תוקף ולגרום להפסקתן, אולם <b>הפער בין מה שמציגה התקשורת, בעלת
האג'נדה המאוד מגמתית, לבין המציאות הוא א-ד-י-ר. אם יש משהו שהיהדות מחנכת אותנו,
הגברים, זה האדרתן של הנשים ולא הדרתן. כל פגיעה ו/או הפחתה כזו או אחרת מכבודן
מנוגדת לחלוטין לרוח היהדות. כשהתחתנתי אמר לי הרב: "תפקידך בעולם מעתה ואילך
הוא אחד – לגרום לאשתך להרגיש מלכה", ואת זה אמור כל גבר יהודי ליישם בכל יום
ויום מחדש</b>.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 12pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">בהקשר של ההתמודדות עם התאוות, מופיע בפרשה תאור מעניין נוסף. כשהאחים
השליכו את יוסף אל הבור מוזכר כי <b>"הבור ריק אין בו מים"</b>.
רש"י שואל בפרשנותו למה כתוב שאין בו מים? הרי כתוב שהוא ריק, כלומר ברור
שאין בו מים. ועל כך רש"י מוסיף - "אין בו מים, אבל יש בו נחשים
ועקרבים". מאיפה ידע רש"י שיש בו נחשים ועקרבים? זה לא כתוב בשום מקום.
בכך בעצם הוא בא ללמד אותנו עקרון חשוב - אין בעולם חלל ריק. <b>אם בבור (המסמל
חיים) אין מים (משל לתורה) משמע יש בו משהו אחר ושלילי (נחשים ועקרבים). אם לא
נהיה עסוקים באופן אקטיבי ומודע בעשיית טוב ובחשיבת טוב אזי באופן אוטומטי יכנסו
לחיינו מזיקים שונים כמו יצרים ותאוות וכמובן מידות רעות כדוגמת עצבות, עייפות,
טרדות, כעס, קינאה, גאווה, וכו.</b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 12pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">חדי העין יבחינו בפרשנות המדהימה הזו של רש"י אודות הבור והמים השזורה
בשירו היפיפה של אביתר בנאי "לילה כיום יאיר":<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 12pt; text-align: center;">
<span class="artistlyricstext1"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 10.5pt; line-height: 115%;">שוב
אני נלחם</span></span><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 10.5pt; line-height: 115%;"><br />
<span class="artistlyricstext1">מגנט מושך למטה</span><br />
<span class="artistlyricstext1">זה בנקודות הקטנות</span><br />
<span class="artistlyricstext1">במילות עידוד</span><br />
<span class="artistlyricstext1">הפעם אני לא לבד</span><br />
<span class="artistlyricstext1">איזה קרב, אלוהים אדירים, איזה קרב</span><br />
<span class="artistlyricstext1">בין הבור למים</span><br />
<span class="artistlyricstext1">לפחות יש פה קרב</span><br />
<span class="artistlyricstext1">לפחות יש מים</span><br />
<span class="artistlyricstext1">פעם היה רק בור</span><br />
<br />
<span class="artistlyricstext1">לילה כיום יאיר...</span></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">יחד עם כל שנכתב עד כה,
חשוב שנזכור שביצר העריות (יצר המין) יש גם הרבה מאוד כוחות חיוביים שאל לנו
לפוסלם. בגמרא במסכת יומא מופיע הסיפור המפורסם על החכמים שבזכות בקשותיהם התבטל
יצר העבודה הזרה מהעולם. לאחר ההצלחה הראשונית הם ביקשו לבטל גם את יצר העריות, ואכן
גם קריאה זו נענתה. לאחר שלושה ימים בהם חיפשו בני האדם ביצים למאכל ולא מצאו מאחר
שאף זכר ונקבה בטבע לא נמשכו אחד אל השני, הם החליטו לבקש שיצר זה יחזור לקדמותו,
משום שהם הבינו שהוא זה שמניע את העולם ומאפשר את ההמשכיות והקיום. לא בכדי המילים
יצר ויצירה באות מאותו השורש. אם משכילים לשים ליצרים גבולות ברורים ולנתבם
לאפיקים חיוביים, ניתן להשתמש בכוח האדיר שלהם לבנייה, התחדשות ויצירה.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="background: white; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p> </o:p></span></div>
<b><span dir="RTL" lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%; mso-ansi-language: EN-US; mso-bidi-language: HE; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-fareast-language: EN-US;">שבת
שלום, ניר אביעד </span></b></div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-53114132902751374632015-11-25T12:14:00.000+02:002015-11-25T12:14:52.605+02:00פרשת "וישלח" - אין לי כסף אין לי<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">ניסיון הפרנסה הוא אחד מהניסיונות הקשים והמאתגרים
ביותר שרובנו מתמודדים עימו במהלך חיינו, והוא מחייב שילוב של השתדלות ומאמצים מעשיים
יחד עם הרבה אמונה.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> כולם זוכרים את חטא
אדם וחוה שבעטיו נגזר עלינו "בזיעת אפך תאכל<span style="mso-spacerun: yes;">
</span>לחם", ובכל פעם שאנחנו חווים עוד יום ארוך ושוחק במשרד או שוב פעם מקבלים
בדואר מעטפה ובה חשבון ארנונה/חשמל/גז אנו נזכרים באבא ובאמא של כולנו ושואלים
"למה למען השם לא התאפקתם קצת? עץ הדעת היה כל כך טעים שזה היה שווה את כל זה?!".<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">"אין לי כסף אין לי" שר גידי גוב, ואכן רוב
בני האדם מתהלכים בתחושה פנימית שאין להם מספיק כסף כפי שהיו רוצים ומרגישים טרודים
מאוד מסוגיה זו. <b>במאמר היום ננסה לתאר את הגישה והתפיסה של היהדות כלפי אותו קושי
שכולנו נתקלים בו ולהציג מספר עצות וטיפים מעשיים שנתנו לנו חכמי ישראל לאורך הדורות
כיצד לחיות חיים של אמונה יחד עם חיים של רווחה כלכלית. </b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><o:p><span style="font-family: Times New Roman;"> </span></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">פרשת השבוע שלנו עוסקת ברובה במפגש הפיוס בין יעקב
אבינו לבין עשיו לאחר שיעקב נאלץ לגלות מארץ ישראל לשנים רבות מחמת כעסו של אחיו. לאחר
הפגישה הדרמטית, החיבוקים והבכי המשותף, יעקב מבקש לתת לעשיו מנחה בדמות כמות גדולה
של עזים, גמלים, פרות ואתונות. עשיו בתחילה מסרב באומרו: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, <b>יֶשׁ
לִי רָב</b>". יעקב מפציר בו ואומר: "קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת
לָךְ, כִּי-חַנַּנִי הקב"ה וְכִי <b>יֶשׁ לִי כֹל</b>". בהבדל בין הביטויים
"רָב" ו"כֹל" מתמצה ההבדל בין השניים. לכאורה, התבטאות יעקב
"יש לי כל" תמוהה, שכן למי באמת יש את הכול?! ובכן, מסתבר ש<b>יעקב בא ללמד
אותנו כלל גדול ומשמעותי מאוד בחיים - יש לשמוח באמת ובתמים עם מה שיש לנו ולא להרגיש
עצבות ותחושת מחסור גם אם בפועל אין לנו את כל מה שהיינו חפצים בו. </b>המילה
"רב" מתייחסת לכמות, ועשיו, המוכר לנו מהפרשה הקודמת כאיש חומרני וגס, מייצג
את התפיסה (שלצערנו רבים מאוד מאתנו לוקים בה) של המרדף אחר החומר מתוך דמיונות ששם
האושר שלנו חבוי. יעקב, לעומת זאת, אומר לו שגם אחרי שהוא ייקח ממנו את כל הגמלים,
העזים והאתונות, עדיין יישאר לו "כל" ועדיין הוא ירגיש שיש לו "כל",
משום שגם כשהוא מחסיר מרכושו, זה לא פוגע בתחושה הסובייקטיבית שלו שיש לו את כל מה
שהוא צריך.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">בן זומא בפרקי אבות שואל: "איזהו העשיר?".
התשובה שרובינו הינו נותנים, מתוקף היותנו שבויים בעל כורחנו בתוך הלך הרוח של
"החלום האמריקאי", היא שעשיר הוא מי שיש לו כמה בתים יפים, עובד כמנכ"ל
מצליח בחברה גדולה, אוכל במסעדות ה"נחשבות",<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>לובש את המותגים העדכניים, מבלה פעמיים בשנה בחופשות
פאר בחו"ל ורוכש את שלל המותגים המופיעים בפרסומות. למרבה הפלא, התשובה של בן
זומא שונה - <b>"איזהו העשיר? השמח בחלקו!"</b>, כלומר על מנת להרגיש עשירים
עלינו להיות שבעי רצון ממה שיש לנו כעת או ממה שביכולתנו להשיג תוך מאמצים סבירים ומתאמים
לנו. <b>התפיסה שלנו לעושר ולהצלחה היא השוואתית.</b> אדם עם כמה מיליונים יחשב וירגיש
עשיר אם מסביבו יהיו אנשים שאין להם סכום גדול כמו שיש לו. לעומת זאת, אותו אדם לא
יחשב וירגיש עשיר בחברה של מיליארדרים. <b>מתי אם כך אדם עשיר מפני שהוא עצמו באמת
עשיר ולא מפני שהאחרים עניים? כשהוא שמח במה שיש לו, גם אם זה מעט! מי שנופל בידי התאווה
לרדיפת ממון לעולם לא יהיה מסופק כי תמיד הוא ירגיש שאין לו מספיק בלי תלות בכמה בפועל
הוא באמת השיג.</b> תחושת העושר והעניות הן סובייקטיביות ותלויות במתבונן. חשוב לזכור
שהאושר לא מתייחס רק לכמות כסף, אלא לכל צורך חומרי ונפשי אחר שיש לנו. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">הרבי מקוצ'ק נהג לומר שהבעיה הכי גדולה של העניים היא
שהם חושבים שאם הם יהיו עשירים הם יהיו שמחים. זו טעות מרה, שכן האושר האמיתי לא תלוי
במציאות חיצונית אלא בחיבור נפשי ורוחני לעצמינו ולקב"ה.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> דוגמא יפה לכך הוא הסיפור על רבי עקיבא ואשתו רחל,
אשר חיו בראשית נישואיהם בדלות חומרית איומה ולנו על מעט חציר באסם עבש. הקב"ה
סיבב את הדברים כך שאחד השכנים, שהיה עני אף יותר, ביקש מהם מעט קש כדי להשכיב עליו
את התינוק שנולד לו ו<u>בזכות הנתינה </u>הם הרגישו עשירים.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>בדורנו בו הדת השולטת עברה להיות "דת הצרכנות",
וכי כהני הדת הפכו להיות האוליגרכים והסלבריטאים למיניהם, עיקר "תחושת המחסור"
נובעת משאיפה לצריכה מופרזת. <b>הפרסומות מספרות לנו מה אין לנו ואנו מתפתים להאמין
ולהרגיש את אותו חסר מדומה.</b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><o:p><span style="font-family: Times New Roman;"> </span></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">תאוות הממון היא מהקשות שישנן, ולראייה, להבדיל מתאוות
אחרות, כדוגמת אוכל או מין, גם כשמשיגים ממנו עוד לא שבעים. רוב בני האדם רוצים מהכסף
והרכוש עוד ועוד בלי קשר לצרכים האמתיים שלהם. היטיבו חז"ל לתאר זאת: "יש
לו מנה (מאה) רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות" ו"אין אדם מת וחצי
תאוותו בידו" (כלומר אין אדם שמרגיש מרוצה ממצבו החומרי וכל מי שנפטר מרגיש שהוא
השיג רק חצי ממה שהיה רוצה). שלמה המלך הוסיף וכתב בספר 'קהלת': "אוהב כסף לא
ישבע כסף", כלומר כאשר אדם שקוע בשאפתנות חומרית, רעבונו לא ישבע לעולם, אלא יוכפל
וירבה מכיוון שככל שינסה להשביע את רעבונו כך יוסיף לרעוב ולרצות יותר ויותר. עובדה
זו הייתה יכולה להישאר כאנקדוטה משעשעת אלמלא שלתפיסה הזו יש מחיר מעשי כבד מאוד בחיים
של רבים מאיתנו. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">אין עוררין על כך שחשוב לעבוד ולהתפרנס, אולם, לצערנו,
הרבה אנשים עובדים הרבה יותר מידי שעות מכפי הצורך, והדבר בהכרח בא על חשבון בילוי
זמן איכות עם בני/בנות הזוג והילדים, או על חשבון זמן חשוב של פנאי אישי. רבים רצים
לצבור כסף ובסוף נפטרים ומורישים אותו הלאה מבלי שבאמת זכו ליהנות ממנו, או שלחלופין
עובדים כמו חמורים שעות נוספות כדי לממן את המוצר האלקטרוני החדש והלגמרי מיותר שהם
רכשו או כדי לקנות אוטו במודל חדש יותר משל השכן ממול. לא, אנחנו לא באמת צריכים לקנות
דירה כה יקרה ולהשתעבד כל החיים למשכנתא וגם לא חייבים להתהדר באייפון הכי חדשני ונוצץ.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">כולם מדברים על "יוקר המחייה" ומפנים
אצבע מאשימה לממשלה, לתעשיינים, ליבואנים, לחרדים, למתנחלים, לשמאלנים, וכו' וכו',
וכל זאת במקום להפנות את המבט פנימה ולבחון בכנות האם אנחנו באמת צריכים את כל מה
שאנחנו רוצים.<o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">בקריאה<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>של
פרשת השבוע הנוכחית אנחנו פוגשים שתי התייחסויות חשובות נוספות לנושא הכסף והממון.
כתוב ביחס ליעקב, רגע לפני המפגש עם עשיו: "וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק...
וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" ונשאלת השאלה מדוע במצב המסובך בו הוא היה נמצא
הוא בחר לחזור לבדו למקום הקודם בו כל פמלייתו שהתה ולהסתכן בפגיעה? רש"י התייחס
לסוגיה באומרו כי "יעקב שכח פכים (כלים) קטנים והוא חזר לצדו השני של הנהר כדי
לקחתם". <b>מהעובדה, שעבור יעקב רכושו היה כה חשוב, חז"ל למדו כלל גדול לפיו
"צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם". לכאורה הדבר מהווה פלא גדול, שכן
מה פשר אהבת הממון הזו? על פניו, היינו מצפים שאדם גדול כמו יעקב יהיה כל כולו שקוע
בעולם הרוח והוא לא יסתכן בעבור זוטות כמו מספר כלים קטנים שנשכחו.</b> (בהערת אגב
ציין שעל פי תורת הסוד אותם פכים קטנים הם פח השמן המפורסם שמצאו החשמונאים במקדש,
אולם על ענייני חנוכה נדבר בע"ה בשבוע הבא...).<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">במקום אחר הגמרא במסכת תענית מביאה את הסיפור המפורסם
על אבא חלקיה שבשובו מן העבודה, כשהיה עובר דרך שדה קוצים, היה מרים את גלימתו. שאלו
אותו חכמים למה הוא עושה כך, הרי הגלימה תגן עליו מן הקוצים והוא ענה להם שהשריטות
שבגוף חולפות ומתרפאות ואילו הבגדים לעומתם עלולים להיפגע ולהתקלקל. כדי להבין את ההתנהגות
המשונה הזו של השניים יש להבין קודם לכן את המקום שנותנת הדת שלנו למונחים של כסף וממון.
<b>על פי התפיסה היהודית, כסף שהרווחנו ביושר (ולא חלילה בגזל ובמרמה) הוא יקר מאוד
וערכו עולה לאין ערוך על שוויו הכלכלי.</b> הדבר נובע מהעובדה שתפקיד האדם בעולמו של
הקב"ה הוא לפתח ולשכלל אותו. כבר בפרשת "בראשית" ניתנה לנו הנחייה לכבוש
ולרדות בשאר הברואים, ובעצם להיות שותפים לבורא במלאכת עיצוב העולם. הממון שאנחנו יוצרים
כתוצאה מעבודתנו (בין אם פיתחנו תרופה חדשה, בין אם אפינו עוגות בקונדיטוריה ובין אם
סללנו כבישים) הוא העדות לכך שביצענו את ייעודינו ויצרנו מציאות חדשה שבגינה אף זכינו
לשכר. <b>בזכות העבודה והעשייה הפיזית שלנו אנחנו נהיים שותפים של הקב"ה למלאכת
הבריאה.</b> מהסיבה הזו כל הצדיקים הגדולים התייחסו בכבוד גדול לממונם ולרכושם. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">יעקב אבינו היה השילוב הבריא בין הקודש והחול. מצד
אחד הוא היה "איש תם יושב אוהלים", ומהצד השני הוא לחלוטין חי את חיי המעשה
והחומר. שקדנותו של יעקב בלמוד תורה לא סתרה את העובדה שהוא הבין שהעולם יתקדם אם יהיו
בו חיי מסחר שוקקים ותוססים. זהו בתמציתיות אותו סולם המקשר בין השמיים והארץ,
עליו יעקב חלם בפרשה הקודמת – סולם המחבר בין החומר והרוח ומחייב אותנו להביא
קדושה אף לעשיות שהן כביכול הארציות ביותר כדוגמת פרנסה, אכילה ושתיה ופרייה ורבייה.
<o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">ה"חידוש" של יעקב היה שאת פעולת המסחר יש
לעשות מתוך כללים אמוניים הכוללים הדדיות ויושר.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> עוד לפני שמצוות המשא ומתן ביושר ואמונה ניתנו, יעקב
השכיל להבין שהדרך היחידה לקדם את העולם לעבר היעוד והתיקון שלו היא בעשייה כלכלית
נמרצת ואקטיבית, הנעשית גם מתוך אהבת הזולת ולא רק מתוך אהבה עצמית. <b><o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">בנוסף, בפרשה הנוכחית
מופיע התיאור הבא: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן,
בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם. וַיִּחַן אֶת-פְּנֵי הָעִיר". המשנה במסכת שבת מסבירה
ביחס לפסוק זה שאחת הפעולות הראשונות שיעקב אבינו עשה עם חזרתו לארץ אחרי השנים הרבות
בניכר הייתה לבנות מערכת מסחר וכלכלה בעיר. האדם, שאולי היה הגדול ביותר מבחינה רוחנית
בהיסטוריה האנושית ("בכיר האבות"), מצא זמן בין כל עיסוקיו הנעלים לדאוג
לענייני החומר הכי ארציים. בזכות גדולתו הוא השכיל להבין שכלכלה מפותחת היא המפתח לאושר
ולעושר של העולם. </span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">מהנדס/עורך דין/פועל
זבל/כלכלן – בכל מקצוע ניתן לעשות טוב ולקיים את רצון התורה או לחלופין להיות אגואיסט.
המשימה שלנו בעולם היא לחיות בתודעה שבכל מה שאנחנו עושים הקב"ה נמצא עמנו ושתפקידנו
להיות "חיילים בצבא של עשיית הטוב".</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> אדם שעובד, לדוגמא, כקופאי בסופרמרקט יכול לחשוב רק
על המשכורת ועל המשימות הטכניות שיש לבצע תוך תחושת מרירות פנימית וציפייה לתום המשמרת,
או לחלופין לעשות את אותן הפעולות בדיוק, כאשר במקביל הוא חושב ומכוון כיצד הוא עושה
טוב לסובבים אותו (הלקוחות להם יאיר פנים, המעסיק שירוויח בזכותו, משפחתו שתהנה ממשכורתו,
וכו') – גם זה נחשב לחיבור בין הקודש לחול.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">מה שחשוב זה לא כמה
נרוויח, אלא איזה ברכה נראה מהכסף. בניגוד לגישה האמריקאית בה הדולר הוא האלוהים וכל
מטרה מקדשת את האמצעים כדי להשיג אותו, החוכמה היהודית היא להרוויח ממון, אך לעשות
את זה בהגינות ולשמוח בחלקנו.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> נקודת מבט גשמית על
העולם בהחלט תראה לנו אנשים מסוימים שגוזלים, משקרים ומרמים בעסקים, וכתוצאה מכך מגדילים
את חשבון הבנק שלהם. מבלי להיכנס לחשבונות של מעלה ולתיקון הלא נעים שעוד מחכה להם
בעולם הבא, התבוננות מעט מעמיקה כבר בעולם הזה תגלה לנו שלרוב אותם אנשים אומנם יש
יותר זוזים בארנק, אבל שקט נפשי, שלום בית, שמחה ונחת רוח הם מושגים הרחוקים מהם מאוד.
<b>אם מעט נפתח את העיניים ונתעלה מעל החלום המטופש שהעולם מנסה למכור לנו לפיו
"עושר שווה אושר" נגלה שמי שפועל מתוך אמונה ושומר על חוקי השם זוכה ליהנות
הרבה יותר מהכסף שהוא זכה להרוויח.</b> היהדות חלילה לא מטיפה לעניות או למחסור ודלות,
ואפילו מכבדת ומעודדת להצליח מבחינה חומרית, אולם ההצלחה הגשמית אינה חזות הכול, אלא
תפקידה לתמוך ולאפשר את חיי הרוח. רבי אלעזר בן עזריה בפרקי אבות היטב לתאר את מערכת
היחסים העדינה בין הכסף והחומר לבין הרוח והנשמה באומרו: <b>"אם אין קמח אין תורה,
ואם אין תורה אין קמח". אספקט אחד של החיים מבין השניים לבדו אינו מספיק. להבדיל
מתורות המזרח המטיפות להתנתקות טוטאלית מהחומר ואף בזות לו, היהדות בהחלט מכירה בחשיבותו.</b>
ראייה לכך אנו מוצאים בכבוד הגדול שנהגו חז"ל לתת לאנשים עשירים. לפי תפיסתם,
מאחר והקב"ה הוא זה שבחר לתת שפע חומרי לאותו עשיר, אזי ודאי יש בו מעלה טובה
ששווה לכבד. מעבר לכך, ישנם תיאורים על רבנים גדולים שנהגו ללמוד תורה, כאשר על שולחנם
בזווית העין הם נהגו להציב את כל היהלומים והאבנים הטובות שהיו להם. על פניו, התנהגות
זו נראית ההיפך הגמור מרוחניות, אולם מאחר שהם הכירו את נפש האדם היטב, הם ידעו את
האמת לפיה הממון ותחושת הרווחה הכלכלית נותנים שקט נפשי המאפשר לנו לעסוק בתורה בנחת
רוח. כאשר הרמה ההישרדותית שלנו אינה מאוימת אנחנו פנויים רגשית להתקדם בעולמות המשמעותיים
יותר של הרוח. אין ברצוני חלילה לומר שלא יכול להיות אדם עני שהוא גם גדול בתורה, ולראייה
לא מעט מגדולי ישראל היו עניים מרודים, אולם מבחינתנו, "האנשים הרגילים",
פרנסה וממון בהחלט חשובים ומאפשרים מחשבה צלולה ופנויה יותר. <b>רווחה כלכלית, אם כך,
היא דבר חיובי מאוד ביהדות, כאשר הסייג היחיד הוא שאותה עשירות לא תגרום לאדם לשכוח
את מי שנתן לו את אותו שפע ותביאו להיכלא בשבי הגאווה והאגו של "אני ועוצם ידי
עשו לי את החיל הזה".</b> בפרשת "האזינו" אנחנו מוזהרים שלא ליפול לכפירה
ולבעיטה במסגרת הדתית דווקא מתוך שפע חומרי ("וישמן ישורון ויבעט") ומסיבה
זו נאמר שניסיון של עשירות קשה מניסיון העניות.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">מה שאנו יכולים ללמוד
מההתייחסויות השונות שהובאו עד כה ביחס לכסף הוא שהיהדות בהחלט רואה בעבודה ובצבירת
ממון כערך חשוב, אולם אך ורק אם הן נעשות למטרת קידום העולם ולא חלילה למטרת קידום
ה"אגו" והגאווה הפרטיים או לטיפוח תאוות נמוכות כאלה ואחרות.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> הגמרא מבהירה כי כשאדם יגיע לבית דין של מעלה אחרי
מאה ועשרים שנה הוא יישאל שם מספר שאלות נוקבות: "נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים
לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?". השאלה
הראשונה אותה כל אחד מאתנו יישאל תהיה, כאמור, האם נשאת ונתת באמונה? לפרנסה מתוך יושר
ואמונה פשוטה ותמימה יש חשיבות אדירה! לכל חובותיו הנוספים של האדם ולכל חמש השאלות
הנוספות אין ערך רב אם לשאלה הבסיסית תהא תשובה שלילית. ללימוד תורה, לעשיית מצוות
בין אדם לחברו, להפעלת המוח להיות יצירתי ולהקמת משפחה יש ערך מופחת אם הדברים לא נעשו
מתוך אמונה ומתוך יושר אמיתי.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">לפי האמונה היהודית,
הפרנסה שלנו למשך כל השנה הקרובה נגזרת משמים בראש השנה.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> למרות שהסכום הסופי שיכנס לכיסינו כבר קבוע וידוע
מראש במדויק, אנחנו בהחלט מצופים להשתדלות ולעשיות בתחום. השכר הכולל אומנם קבוע מראש,
אבל כמה נהנה מכסף זה – זה יקבע ע"י מעשינו היום-יומיים. תכלית האמונה היא שהאדם
יחזיק בחבל בשני קצותיו – מצד אחד יקום בבוקר ויאמר לעצמו שאם הוא לא ילך היום לעבודה
לא יהיה לו מה לאכול, ומהצד השני כשהוא חוזר בערב הביתה מיום עבודה מפרך יאמר לעצמו
שגם אם הוא לא היה יוצא היום מביתו עדיין הוא היה זוכה להשיג את אותו הסכום בדיוק.
בעצם בשלוב הזה אנחנו זוכים לקיים את ההנחיה של הלל הזקן: "אם אין אני לי - מי
לי?" יחד עם המשך המשפט "וכשאני לעצמי – מה אני?". <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">טיפים לפרנסה טובה ורווחה כלכלית שקיבלנו לאורך הדורות
מחכמי ישראל:<o:p></o:p></span></u></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">לא לדאוג</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">- העיסוק האובססיבי של רבים בשאלות של "מה יהיה
איתי?" ו"איך אצליח לפרנס את משפחתי?" הוא מוגזם וגוזל אנרגיות רבות.
יש לסמוך על מי שדואג בטבע למזון לכל חיה וחיה שגם עלינו הוא לא יפסח. אם נפתח את העיניים
נראה שכל העולם הזה הוא מסעדה אחת גדולה ושכולם בסוף מסתדרים. כן להשתדל עבור
הפרנסה (כמובן במידה סבירה), אבל לא לדאוג!<b><u><o:p></o:p></u></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">מעשר כספים</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> - במבט ראשון מצוות מתן צדקה נראית כלא הגיונית ואפילו
לא צודקת. למה שאני אעבוד קשה עבור פרנסתי ואח"כ עוד אצטרך לתת מתוך זה למישהו
אחר? שהוא ילך גם כן לעבוד וירוויח את לחמו בעצמו! מה אני פראייר?! אין ספק שנתינה
לאחר אינה קלה (במיוחד כשבכיסנו לא תמיד מצויה הפרוטה וגם כשלנו עצמינו קשה). יחד עם
זאת, יש בנתינת צדקה מעין הכרזת אמון בבורא עולם ואמירה שאנחנו יודעים שגם אם ניתן
משלנו הוא לא ישאיר אותנו חשופים וחסרים. מעבר לכך, הקב"ה אומר לנו ביחס למצוות
הצדקה באמצעות הנביא מלאכי: "בחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים".
חז"ל אף חידדו את העניין באומרם "עשר למען תתעשר". בין אם נתעשר מכך
ובין אם לא – נתינה לאחר היא חובה מוסרית בסיסית והיא הופכת אותנו לאנשים טובים יותר
. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">שלום בית</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> – המשנה במסכת 'בבא-מציעא' גורסת כי "מי שמכבד
את אשתו זוכה לעשירות", וזאת משום שהקב"ה, בתור מי שרוצה תמיד לתת שפע לעולם,
עשה את השלום ככלי שיכול לקלוט ולהכיל את אותם ברכה ושפע. רבי נחמן מברסלב פיתח נקודה
זו באומרו כי גבר שמתנהג בצורה לא הולמת כלפי אשתו אזי במו ידיו הוא שופך את הדלי עם
השפע שניתן לו מלמעלה. גם אם הוא ירוויח סכומי עתק הוא לא ייהנה מאותו כסף, הצרות ירדפו
אותו והוא אפילו לא יבין מדוע.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">יושר בעסקים</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> - אדם שמילה שלו היא מילה ושהוא מתאמץ בכל מצב לעמוד
בדיבורו זוכה להצלחה בעסקים, כפי שנכתב ב'מדרש בראשית': "הנושא ונותן באמונה נכסיו
מתרבין". כל הטריקים והשטיקים הלא הוגנים שבמסחר אולי יביאו לאדם עוד כסף, אבל
הקדושה תצא מחייו והוא יחייה חיים פנימיים שלא שונים מהותית מחייה של חיה. בהקשר הזה
ראוי להזכיר את ההזהרה של חז"ל שטענו שאדם שמאכיל את ילדיו מכסף שהוא הרוויח בגזל
גורם לנשמתם הזכה נזק אדיר. בבואנו להבין את ההגדרות של יושרה מומלץ לעיין בדבריו של
הרמח"ל ב'מסילת ישרים' שטען, כדוגמא, כי על בעל חנות לממכר תפוחים אסור להציב
את התפוחים היפים במעלה הערימה ואת הכעורים למטה, שכן גם פעולה זו נקראת תרמית. עד
כדי כך צריך לדקדק ולהיזהר.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">להימנע ככל האפשר מכעס</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> - כאשר רוצים להביא לאדם שפע מן השמים בוחנים אותו
ע"י מקרה מכעיס ואם הוא מתגבר ולא כועס אז הוא מקבל את אותו השפע. הינה עוד סיבה
להימנע מכעס - ייתכן שהרגזנות גורמת לנו להפסד ממון.<o:p></o:p></span></div>
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><o:p><span style="font-family: Times New Roman;"></span></o:p></span><br />
<br />
<div align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: center;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">שנזכה כולנו לרווחה
כלכלית יחד עם שמחה במה שקיים.<o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: center;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">שבת שלום, ניר אביעד
</span></b><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><b><span dir="LTR" style="font-family: Wingdings; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-char-type: symbol; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-symbol-font-family: Wingdings;"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span style="mso-char-type: symbol; mso-symbol-font-family: Wingdings;">J</span></span></b><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">משימה לשבת<o:p></o:p></span></u></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">נקודות למחשבה:<o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoListParagraphCxSpFirst" dir="RTL" style="margin: 0cm 36pt 0pt 0cm; mso-add-space: auto; mso-list: l0 level1 lfo3; text-indent: -18pt;">
<span style="font-family: Symbol; mso-bidi-font-family: Symbol; mso-fareast-font-family: Symbol;"><span style="mso-list: Ignore;">·<span style="font-size-adjust: none; font-stretch: normal; font: 7pt/normal "Times New Roman";">
</span></span></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">"איזהו העשיר? השמח בחלקו". האם אני שמח
בחלקי?</span><span dir="LTR"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoListParagraphCxSpMiddle" dir="RTL" style="margin: 0cm 36pt 0pt 0cm; mso-add-space: auto; mso-list: l0 level1 lfo3; text-indent: -18pt;">
<span style="font-family: Symbol; mso-bidi-font-family: Symbol; mso-fareast-font-family: Symbol;"><span style="mso-list: Ignore;">·<span style="font-size-adjust: none; font-stretch: normal; font: 7pt/normal "Times New Roman";">
</span></span></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">האם הדאגה לפרנסה מעסיקה אותי במחשבות יותר ממה
שאני רוצה?</span><span dir="LTR"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoListParagraphCxSpMiddle" dir="RTL" style="margin: 0cm 36pt 0pt 0cm; mso-add-space: auto; mso-list: l0 level1 lfo3; text-indent: -18pt;">
<span style="font-family: Symbol; mso-bidi-font-family: Symbol; mso-fareast-font-family: Symbol;"><span style="mso-list: Ignore;">·<span style="font-size-adjust: none; font-stretch: normal; font: 7pt/normal "Times New Roman";">
</span></span></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">האם בגלל הרדיפה אחר הפרנסה והנוחות החומרים אני
מפספס את העיקר בחיים (קשר אמיתי וחי עם בן/בת הזוג, קשר עם הילדים, זמן ללימוד
רוחני וזמן פנוי לעצמי)?</span><span dir="LTR"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoListParagraphCxSpLast" dir="RTL" style="margin: 0cm 36pt 0pt 0cm; mso-add-space: auto; mso-list: l0 level1 lfo3; text-indent: -18pt;">
<span style="font-family: Symbol; mso-bidi-font-family: Symbol; mso-fareast-font-family: Symbol;"><span style="mso-list: Ignore;">·<span style="font-size-adjust: none; font-stretch: normal; font: 7pt/normal "Times New Roman";">
</span></span></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">האם נקלעתי למערבולת של רצונות שהם לא באמת שלי לרכישת
מוצרים שונים שראיתי בפרסומות ואצל אנשים אחרים, <span style="mso-spacerun: yes;"> </span>ולכן אני נאלץ לרדוף אחר הכסף ולעבוד יותר מידי
קשה?</span><span dir="LTR"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><o:p><span style="font-family: Times New Roman;"> </span></o:p></span></div>
</div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-50929907320176722452015-11-17T23:54:00.000+02:002015-11-17T23:54:33.945+02:00פרשת "ויצא" - מה התכלית של זה הכאב?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">עיון בדברי חז"ל
מגלה כי הם החשיבו את יעקב אבינו כבחיר האבות, אשר השלים את מידותיו אף יותר מאברהם
ויצחק. הגמרא מוסיפה ומעידה עליו כי הוא הגיע למדרגת אדם הראשון קודם החטא באומרה כי
"שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון" (יופיו של יעקב מעין יופיו
של אדם הראשון). לאורך חייו קיבל יעקב אבינו מספר הבטחות מבורא העולם כי הוא לא יעזבו
לבדו ואף זכה לברכות מיוחדות מיצחק אביו, כפי שקראנו בפרשה הקודמת. הדבר שהיינו מצפים
ביחס לאדם כל כך גדול, המקורב למלך מלכי המלכים, הוא שחייו יהיו מבורכים ויעברו עליו
בנעימים וללא "תקלות" מיוחדות. יעקב היה צריך לחיות את חייו, לפחות על פי
ראייתנו, כאדם המאושר והשלו ביותר עלי אדמות. והנה, <b>עיון בקורות פועלו של יעקב אבינו
מגלה כי דווקא חייו של בחיר האבות היו מורכבים ומסובכים יותר משל אברהם ויצחק, וכל
הישגיו רצופים היו בצרות וקשיים.</b> כך היה בתחילת דרכו מול אחיו הרשע עשיו, כך היה
בהתמודדות הקשה עליה נקרא בפרשה הנוכחית עם לבן הארמי, אשר רימה אותו שוב ושוב וניצל
את תמימותו וטוב ליבו, כך היה באונס ביתו דינה ע"י שכם וכמובן כך היה בבשורה המרה
על מותו של בנו האהוב יוסף עליה נקרא בפרשות הבאות. <b>השאלה המתבקשת לאור רצף הצרות
והטלטלות הפיזיות והרגשיות שעבר יעקב הן כיצד ייתכן הדבר? מדוע צדיק כה נשגב וגדול
סבל כל כך הרבה בחייו? וכמובן - מה התפקיד של הסבל והייסורים בעולם בכלל ובחיים הפרטיים
של כל אחד ואחת מאתנו בפרט?</b></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">כאשר ה' ברא את העולם, הוא הצהיר שהעולם "טוב
מאוד", אולם כשאנו מתבוננים בו, בוחנים את ההיסטוריה וצופים בחדשות (מקומיות או
עולמיות), אנו מתקשים מאוד להסכים עם הצהרה זו של הקב"ה.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> העולם מלא בסבל וקשיים. אין אדם שלא נאבק כל יום בגילויים
של קושי ואף רוע מסביבו. החל מפקק מעיק בדרך לעבודה, דרך קשיי פרנסה ועד מחלות ומוות
של קרובים לנו. איך ייתכן שילד קטן חולה בסרטן? מדוע יש כל כך הרבה תאונות דרכים? למה
מנהל הבנק מתקשר אלי כעוס פעמיים בשבוע? למה יש אנשים שלא מוצאים בן/בת זוג וכאלה שלא
מצליחים להביא ילדים לעולם?<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">מאחורי השאלה "מדוע דברים רעים קורים לאנשים טובים?"
מסתתרות הנחות בסיסיות שגויות, שכן מה שאנו תופסים כדבר "רע", עשוי, למעשה,
להיות הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות. <b>לפי האמונה היהודית, שום מקרה בחיינו אינו שרירותי
או זדוני והכול מעוצב ותפור בדיוק מופלא. למרות שאנחנו לא מסוגלים לקלוט את הרעיון
במלוא היקפו, אנחנו יודעים שכל רגע בחיינו, בכל זמן נתון, הוא בדיוק כמו שהוא היה אמור
להיות על פי התוכנית האלוקית ועל פי הגורל המחכה לנו בעתיד.</b> טווח הראייה האנושי
מוגבל לנתח זמן קטן מאוד. המבט הצר שמורכב מההווה לבדו, בלי הזיכרון של העבר והידיעה
של העתיד, מגביל את תפיסת המציאות האמיתית שלנו. רק נקודת מבטו הכוללת של ה', שאינה
מוגבלת על ידי זמן ומרחב, ושמקיפה גם את צורכי הגוף וגם את צרכיה של הנשמה, יכולה ליצור
מערך שלם של התנהלות מופלאה ומדויקת, גם אם אנחנו כבני אדם לא תמיד מבינים או
"מצדיקים" אותה.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">ניתן לדמות את הדבר לאדם שהושם כצופה בחדר ניתוח. אם
הוא לא מבין את הסיטואציה הכוללת הוא עלול לחשוב שהאדם עם הסכין ביד שמתקרב אל הקורבן
המסכן, אשר שוכב חסר אונים על המיטה, הוא רוצח נתעב ויש לעצור אותו מלבצע את הפשע.
כמובן שמי שמבין את הדברים רואה שה"רוצח" דווקא בא להציל את החיים של האדם
השני. אנחנו מאמינים שהקב"ה, ה"דוקטור" שלנו, הוא רופא מסור ואוהב וכל
פעולותיו הן לטובתנו. מטאפורה נוספת היא לילד שרץ עם המזלג ישר לכיוון שקע החשמל שבקיר.
לעיתים הפעולה הנדרשת מהורה אחראי היא להגיב במכה קלה על היד על מנת להעביר את המסר
שפעולה כזו אסורה ומסוכנת. אותו ילד, שלא מבין שהמכה הייתה לטובתו, נשאר עם הכאב והעלבון
ועם התחושה שלא מבינים אותו ואולי אף שההורה חלילה שונא אותו. כך גם ביחסינו עם האבא
של כולנו - לפעמים המכה, שבאה דווקא להציל/ להטיב/ לחנך, נתפסת כאכזריות חסרת תכלית.
<b><o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">לא חסרות דוגמאות מהחיים של מקרים שנראו בהתחלה כקללה
והתבררו כברכה.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> ישנם לא מעט בעלי עסק
מצליחים ואמידים שהיוזמה להקים עסק עצמאי נולדה בעקבות טראומה של פיטורים ממקום עבודה
(בו, אגב, הרוויחו משמעותית פחות), או של גברים/נשים שננטשו ע"י בן/בת זוג, שקעו
בדיכאון וחשבו שזהו סוף העולם, אולם מהר מאוד מצאו עצמם בזוגיות חדשה וטובה הרבה יותר.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">אל מול הדוגמאות הללו יכולים אנשים לתת דוגמאות הפוכות
של סבל חריף כמו מחלה קשה שלא הסתיימה בהפי-אנד, אלא במוות כואב. גם כאן איננו יכולים
לראות את התמונה השלמה. האמונה היהודית גורסת כי המוות הוא השער למה שנמצא מעבר לעולם
הזה. ה' אומר למשה בספר שמות "כי לא יראני האדם וחי" ונראה שבאמירה זו הוא
מרמז לנו כי מה שעדיין לא התבהר במהלך חיינו כבני תמותה, עשוי להתבהר בהמשך. <b>מי
שחושב שהעולם רע ואכזרי בעצם מאשים את הקב"ה שהוא רע ואכזרי כי למעשה הוא זה שתכנן
וממשיך לתכנן בכל שנייה כל מה שקורה פה, <span style="mso-spacerun: yes;"> </span>ועל
כן יש בזה מן היוהרה לחשוב שאנחנו יודעים טוב ממנו מה נכון. <o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">על כך נכתב - מי הוא "<u>צדיק</u>"? האדם
ש<u>מצדיק</u> את הבורא בכל מה שהוא עושה ומאמין שהכול לטובה. לעומת זאת, מי הוא
"<u>רשע</u>"? האדם ש<u>מרשיע</u> את הבורא. בהקשר הזה <b>נאמר כי לאחר ביאת
המשיח "יהיה צחוק גדול בעולם". הכוונה היא כי כולנו נצחק כשנראה שמה שחשבנו
כאיום ונורא יתגלה לבסוף בדיעבד כדבר נפלא.</b> </span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">האדם המודע והמאמין
רואה, כאמור, בכל קושי כמסר וכמתנה אישית שבאים ישירות מהבורא ושתפקידם לכוון אותו
למקום טוב יותר במסע הזה שנקרא "החיים".</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> על כך אמר החכם באדם בספר 'משלי': "את אשר יאהב
ה' יוכיח". דוגמאות אפשריות לכך ניתן למצוא בשפע. כך למשל, ייתכן שהבעיות בשלום
הבית עם האישה/הבעל הם רמז מהבורא שקורא לנו לעבוד על מידת הכעס/ קמצנות/ חוסר-סבלנות
שקיימת בנו ובת/בן הזוג הוא/היא רק המראה והשליח, או שלדוגמא חיסרון הפרנסה הוא רמז
מהבורא שמדרבן אותנו לבדוק האם אנחנו עצלים מידי או לחלופין חוטאים בגזל ולכן נענשים
על כך. <b>הקב"ה רוצה שיהיה לנו טוב, אבל עלינו לעבוד עבור האושר שלנו. הוא שולח
לנו רמזים ומתנות קטנות לאורך הדרך וכל שעלינו לעשות הוא לפתוח את העיניים ולסגל מחשבה
שממירה את הקושי שאנחנו חווים למסר מהבורא. </b>מי שמצליח להקנות לעצמו את צורת המחשבה
הזו נמצא בקשר מתמיד עם הקב"ה ואין תענוג גדול מזה! במקביל להמתקת הגלולה המרה,
אותו אדם יפתח חושים חדים יותר לראות את הטוב שהוא כן זוכה לו ולמעשה לצאת מכהות החושים
ואטימות הלב שרובינו חווים. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">את הקשיים ניתן לראות כמתנה שקיבלנו שמטרתה לעזור לנו
להתעורר אל מה שבאמת חשוב ונכון ולא כעונש ומטרד, או כפי שכתב ושר שולי רנד (בדיסק
שזכה באלבום פלטינה כפול): "מה התכלית של זה הכאב אם לא לנענע לי את הלב? הלב
ששקע בתרדמה וזה זמן רב שלא החסיר פעימה...". <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">הרב קוק המשיל באחד מכתביו את הסבל והקשיים שכל אחד
מאתנו עובר ל"כקורטוב המלח בתבשיל" – כמו שדווקא המלח, שלבדו הוא מר ולא
ניתן לאכילה, הופך את האוכל לטעים יותר, כך גם הסבל בחיינו בא לחדד ולהצביע על הטוב.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> תפוח אדמה לבדו, לדוגמא, הוא לרוב תפל וחסר טעם, אולם
אם נוסיף לו קורטוב (מעט) מלח אזי טעמו יהיה טעים הרבה יותר. כיצד זה ייתכן שדווקא
הוספה של המרירות ושל דבר שלילי כביכול מוסיפה טוב? התשובה היא שתפקיד המר לחשוף ולגלות
את הפוטנציאל שהיה טמון בתבשיל (ובכל אחד מאתנו...) ושבלעדיו הוא לא יכול היה להתגלות.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">בפרקי אבות נכתב:
"לפום צערא אגרא", כלומר לפי כמות הצער והקושי של האדם כך תהיה גם מידת השכר
שהוא יקבל.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> הסבל שלנו אינו סתמי.
משלים טובים לרעיון זה ניתן למצוא בתהליך כתישת הזית והפקת שמן או בתהליך כתישת הפשתן
והפיכתו לבד משובח. על פניו הזית/הפשתן עוברים תהליך מכאיב, אבל לכל ברור שהתוצרת שווה
את ה"סבל". אנחנו חייבים סבלנות כדי להבין את התמונה הכללית ותמיד להתחזק
באמונה שהצער שלנו אינו מקרי או חסר תועלת, וכי בדרך כזו או אחרת גם נקבל שכר בגינו.
קשיים מחשלים את האדם ועוזרים לו להוציא את מיטב הכוחות החבויים בו. תפיסה בריאה רואה
בקושי כניסיון ולא כאכזריות מקרית או חלילה כעונש שקיבלנו. <b>"ניסיון" בא
מהמילה להתנוסס/להתרומם. ההתמודדות עם משבר מחזקת אותנו והופכת אותנו לאנשים מנוסים,
נבונים וחסונים יותר, וזאת למרות שבזמן הקושי לרוב הוא נראה כמו דבר נורא ואיום ולפעמים
אף כמו חומה שלא ניתן לעבור אותה.</b> ההוצאה לפועל של כוחות הנפש החבויים מקנה למעלות
הגנוזות את עוצמתן. גם אם בתוך תוכו של האדם מצויים כישרונות, כל עוד הם לא באו לכלל
ביצוע אין להם משמעות. דוגמא לכך היא ההדס בסוכות, שבזכות הנענוע שלה מפיקה ריח חזק
וטוב יותר. כך גם האדם - בזכות הטלטלות שהוא עובר הוא מפיק מעצמו איכויות נסתרות.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">התפיסה הרווחת בתרבות המערבית רואה בסבל כאיום שיש
לעשות הכול על מנת לסלקו במהירות הגדולה ביותר.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> אם כואב לאדם איבר מסוים הוא מיד ייקח משכך כאבים,
כדוגמת אקמול או אופטלגין. אם כואב לו בנפש הוא ייקח משכך כאבים מסוג אחר, כדוגמת פרוזאק
ואף סמים. אם קשה לו בחיי הנישואין הוא ימהר מידי לפרק את החבילה ואם הילד שלו משווע
לתשומת לב ומפגין זאת בהתנהגות אנרגטית ו"תוססת" הוא ימהר לשלוח אותו לפסיכולוג
או להרגיע אותו עם חומרים כאלה ואחרים. <b>אנו חיים היום בחברה שהמונחים של "התמודדות"
ו"התגברות" על קשיים זרים לה ואנחנו מחפשים את הפתרונות הקלים והמהירים כדי
להעלימם מעלינו. זו כמובן טעות קשה משום שכאמור כל קושי הוא מסר והזדמנות לגדול ולהתקדם
הלאה.</b> <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">הניסיונות שעבר יעקב ללא ספק חישלו את כוחו והגבירו
את אמונתו בבורא ואת אמונתו בעצמו על שעמד בהם. האתגרים שקיבל היו אומנם עצומים (כל
אדם מקבל ניסיונות על פי מדרגתו), אולם את השקפתו על החיים נוכל לאמץ כולנו. צריך להתאמן
על גישה ומחשבות חיוביות ובכך גם להנעים את זמננו בעולם הזה וגם לזמן לנו אירועים חיוביים
יותר, שכן ידוע שהמחשבה בוראת את המציאות. <b>לצופה מהצד זה יכול להראות כמו שקר או
ניסיון להונאה עצמית, אבל האמת היא שאין דבר מתוק וחכם יותר מאמונה פשוטה שבאמת אבל
באמת הכול לטובה. </b>כך לדוגמא, המחשבה שהעיכוב בגלל הפנצ'ר שהיה לי בבוקר באוטו בדרכי
לעבודה אולי בא להציל אותי מתאונת דרכים חס ושלום שהייתה צפויה לי בהמשך הדרך, או שהגבס
והרגל השבורה שחייבו אותי להיות שבוע ימים מרותק לבית תפקידם היה שארוויח זמן איכות
של שיחה ומשחק עם ילדיי שלא ראו את האבא הקרייריסט שלהם יותר מידי זמן. <b><o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">רבי נחמן פעם אמר לתלמידיו: "מי שאומר 'רע לי'
- הקב"ה אומר לעצמו: 'הוא חושב שזה רע? אני אראה לו מה זה רע באמת'. לעומת זאת
מי שאומר 'טוב לי' - הקב"ה אומר לעצמו: 'הוא חושב שזה טוב? אני אראה לו מה זה
טוב באמת'".</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> <b><o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">חשוב לזכור שבשעת קושי המציאות נראית אכזרית, אפלה
וחסרת תקנה, אולם כמו כל דבר אחר בעולם הזה, שהוא זמני ובר חלוף, כך גם גורלו של כל
קושי לחלוף כלא היה.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> תורת החסידות גורסת
כי מה שמגדיר ומקדם את האדם זה לא מה הוא משיג (בטח לא הישגים חומריים), אלא כיצד הוא
מתמודד עם הכישלונות והקשיים שהוא צובר לאורך הדרך, והאם הוא יודע להישאר חיובי ולהאמין
בעובדה שיש יד מכוונת וסוג של סדר נסתר בתוך הכאוס שהוא חווה? להיות בשמחה תמיד זה
האתגר הכי גדול שלנו בעולם הזה. תכונת המרירות, שאנחנו מכירים כל כך טוב, היא ממש כמו
רעל שאנו מכניסים לתוך המערכת הרגשית שלנו. <b>בתוך כל אחד מאתנו מסתתר שד קטן שאומר
לנו בשעת קושי: "רע לך? קשה לך? לך על זה! תיכנס לדיכאון, זה הרי הגיוני שתרגיש
רע, תראה כמה מסכן אותה!". זהו טריק בסיסי וידוע של היצר הרע, אשר נהנה לראות
אותנו מרחמים על עצמינו בזמן משבר ולא מתמודדים עימו בשמחה וברוח חיובית.<o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">בנוסף לזאת, <b>חשוב שנדע שאף אחד לא מקבל קושי (או
בשפה מודעת יותר - "אתגר") אם הוא לא מקבל במקביל גם את הכוחות להתמודד אתו.</b>
זאת הבנה מנחמת מאוד להפנים שאם קשה לנו בהכרח יש לנו כלים או יכולת לפתח כלים כדי
לצאת מהפלונטר. ובשפתינו - אף אדם אינו מקבל לימון אם אין ביכולתו להפוך אותו לימונדה.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">יחד עם כל זאת, חשוב
להבהיר שהיהדות לא מתכחשת לקשת הרגשות האנושיים הכוללים גם צער ועצב, אלא פשוט מנתבת
ושמה אותם בהקשר ובפרספקטיבה המתאימים להם. הדוגמא הטובה ביותר לכך הם דיני האבלות.
אדם שאיבד את אחד מיקיריו צריך לעבור תהליך של השלמה עם המאורע הכולל יום אחד של עצבות
מתפרצת ולאחריה שבוע של ניחומים והסתגרות בביתו ("שיבעה"), אולם לאחר מכן
ביום השמיני הוא מצווה לקום ולחזור כמעט לחלוטין אל שגרת יומו הקודמת. בהמשך, ביום
השלושים הוא עובר עוד תהליך שקשור לעיבוד רגשותיו ולבסוף בתום שנה מהמאורע התהליך נשלם.
היהדות לא אומרת לאבל: "תן חיוך, הכול לטובה". זאת תהיה אכזריות וציפייה
לא סבירה, אולם היא כן קובעת גבולות ברורים על מנת לא לתת לאותה עצבות לגלוש מעבר לזמן
ולמקום הנכונים לה.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">פרשת השבוע שלנו נפתחת בתיאור מופלא על <b>"סולם
יעקב"</b> - יעקב רואה בחלומו סולם המוצב על הארץ וראשו מגיע עד לשמיים,<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>כאשר מלאכים עולים ויורדים בו. לחלום ולסולם פרשנויות
רבות וצר המקום מלהתייחס במאמר זה לכולן. <b>בהקשר שלנו, ניתן לציין את דבריו של הרמב"ן
אשר טען שמדובר ברמז על ההשגחה הפרטית לה אנו זוכים, כאשר לכל אחד יש מלאכים אישיים
שעולים ומספרים לקב"ה מה קורה עמנו ונשלחים בחזרה למטה לסייע לנו בדרכים שונות.
<o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">בנוסף, עלינו לזכור שכל אחד עומד בחייו בפני שלבי הסולם
וכי הירידה היא רק שלב ביניים בדרך לעלייה מחדש.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"> אין אדם שלא חווה עליות וירידות, זמנים של הצלחה וזמנים
בהם הוא מרגיש שכלום לא הולך לו ומצב הרוח ירוד. התנודות האלה בין שמחה לכבדות ובין
כוחות חיוביים לפעול לבין תחושת עצירה ואף דכדוך הם חלק ממחזור החיים של רובינו. ככה
החיים בנויים. הקב"ה בעצם אמר<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>ליעקב בחלום
– גם מלאכים עולים ויורדים בסולם ואין לך מה לחשוש מהתנודה הזו, נהפוך הוא – זוהי דרך
החיים הטבעית ויש להבינה. <b>החוכמה היא להמשיך לרצות להתקדם גם בירידה, להישאר על
הסולם ולא להרפות ממנו.</b> אם נבין שכך החיים בנויים נדע שלא להיכנס לעצבות וייאוש,
שהם הם האויב האמיתי שלנו. לא תמיד נהיה ב"היי" וזה בסדר, אבל נפילה לעצבות
אסורה ומיותרת.</span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">לסיכום - אנו מתפללים בכל יום בברכות השחר: "אל
תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". מצד אחד אנחנו בטח שלא רוצים לזמן לעצמינו
בכוונה קשיים ומכאובים, אולם מהצד השני מרגע שהם כבר מגיעים אלינו - מוטב שנזכור מי
שלח אותם בהשגחה פרטית לפתחינו, ושבסך הכול מדובר במתנה שתפקידה לקדם אותנו לעבר חיים
נכונים ובריאים יותר ואל עבר התכלית. <o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><o:p><span style="font-family: Times New Roman;"> </span></o:p></span></b></div>
<br />
<div align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: center;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">שבת שלום, ניר אביעד
</span></div>
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 14pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">משימה לשבת<o:p></o:p></span></u></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 36pt 10pt 0cm; mso-list: l0 level1 lfo1; text-indent: -18pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Times New Roman","serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><span style="mso-list: Ignore;">א.<span style="font-size-adjust: none; font-stretch: normal; font: 7pt/normal "Times New Roman";">
</span></span></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">עם איזה קשיים פיזיים (פרנסה, זוגיות, חינוך ילדים,
קשרים במשפחה, וכו') ורוחניים (עצבות, יאוש, בדידות, וכו') אני מתמודד כעת בתקופה זו
של חיי?</span><span dir="LTR"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 36pt 10pt 0cm; mso-list: l0 level1 lfo1; text-indent: -18pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Times New Roman","serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><span style="mso-list: Ignore;">ב.<span style="font-size-adjust: none; font-stretch: normal; font: 7pt/normal "Times New Roman";">
</span></span></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">לכשאותם קשיים העומדים כנגד ענינו – לנסות להפך את
המחשבה ולחשוב איזו הזדמנות כל אחד מהקשיים הללו מזמן לי בדרך להיות אדם טוב, מודע
ושלם יותר? כיצד אני יכול להתנוסס מאותו הנסיון?</span><span dir="LTR"><o:p></o:p></span></div>
</div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-39067577261047702892015-11-04T10:58:00.000+02:002015-11-04T10:58:49.795+02:00פרשת "חיי שרה" - מדוע היד שוב פעם נשלחת אל הבורקס והעוגה האסורים?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">בפרשת
"חיי שרה" נגלית לעינינו במלוא הדרה דמותה של רבקה אימנו, אשתו המיועדת
של יצחק, כנערה גומלת חסדים הראויה לבוא אל בית אברהם, היהודי הראשון ואיש החסד הגדול,
ולהיות שותפה מרכזית לבניין בית ישראל. ואכן, <b>העוקב אחר הפסוקים יגלה הקבלה בין
דמותה של רבקה לבין דמותו של אברהם, כאשר לשניהם הכתוב מייחס, מלבד תכונות החסד,
טוב הלב והאמונה, גם את תכונת הזריזות והנמרצות.<o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">במרכז
הפרשה נמצא, כזכור, סיפור שליחותו של אליעזר, עבדו של אברהם, אשר קיבל משימה מיוחדת
למצוא ליצחק הצעיר כלה ראויה. העבד הנאמן ראה את רבקה טובת המראה והעמיד אותה
במבחן לבחינת מידותיה, עת הוא ביקש ממנה עזרה ורצה לראות את תגובתה. רבקה לא רק
שעמדה במבחן, אלא אף סיימה אותו בהצטיינות יתרה אודות למאמציה יוצאי הדופן לסייע
לאותו הזר ולזריזותה הגדולה בביצוע המשימות: "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר
הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִים מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹונִי <b>וַתְּמַהֵר</b>
וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם
לִגְמַלֶּייךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּות. <b>וַתְּמַהֵר</b> וַתְּעַר כַּדָּהּ
אֶל הַשֹּׁוקֶת <b>וַתָּרָץ </b>עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹוב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו.
בהמשך ישנו תיאור דומה נוסף: "<b>וַתָּרָץ</b> הַנַּעֲרָה וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ
כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (בראשית פרק כד').</span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">על מנת להבין טוב
יותר מה התורה מנסה לומר לנו בהבליטה את מידת זריזותה המיוחדת של רבקה כדאי לחזור
פרשה אחת אחורה לפרשת "וירא" ולהבחין בתיאור מעט מפתיע של אברהם בבוקר עקדת
יצחק: <b>"<span style="color: black;">וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּוקֶר</span>"</b>
(בראשית פרק כב'). נראה כי אברהם לא רק שהסכים לביצוע הפעולה, אלא אף השכים קום
והזדרז בצורה מיוחדת כדי לבצע את ציווי הבורא, חרף העובדה שמדובר היה בשחיטת בנו
יחידו ואהובו יצחק. <b>מהדברים עולה השאלה כיצד ייתכן היה שאברהם גילה כזו חיוניות
ונמרצות בביצוע הפעולה הקשה עד כי הוא כל כך הזדרז ליישמה?</b> בהקשר של הזריזות
של אברהם, במקום אחר בפרשה "וירא", מתוארת הכנסת האורחים המפורסמת שלו עת
הוא ראה את שלושת עוברי האורח במדבר: "<b><span style="color: black;">וַיָּרָץ</span></b><span style="color: black;"> לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל</span>... <b><span style="color: black;">וַיְמַהֵר</span></b><span style="color: black;"> אַבְרָהָם
הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה וַיֹּאמֶר, <b>מַהֲרִי</b></span>...<span style="color: black;"> וְאֶל-הַבָּקָר <b>רָץ</b> אַבְרָהָם...<b> וַיְמַהֵר</b>
לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ</span>". <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">מקריאה של התיאורים
על זריזותם של אברהם ורבקה עולה ומתחדדת דמותם של אבותינו כבעלי זריזות ופעלתנות יוצאת
דופן</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">. <b>מאחר, וכאמור, אין לראות בסיפורי התורה כסיפורים הסטורים בלבד,
עבורנו זו הזדמנות לדון במשמעות מבחינתנו של אותה תכונת הזריזות, אשר לה הקדיש
הרמח"ל מספר פרקים בספרו המפורסם "מסילת ישרים", ושאותה הוא האדיר
ושיבח מאוד.</b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">מסכת פסחים במשנה
מלמדת אותנו כי <b>"זריזים מקדימים למצוות"</b>, וזאת כחלק מהציון הכללי
לשבח שהיא נותנת לבעלי תכונת הזריזות והחריצות. <b>מדוע, אם כך, מרוממת היהדות את
קיום המצוות מתוך זריזות דווקא, שכן אם מה שחשוב בסופו של דבר זה שהמצווה/העשייה
הטובה תעשה, הרי מה המעלה הגדולה בעשייתה במהירות וכמה שיותר מוקדם?</b><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">את התשובה לכך אנחנו
מוצאים כבר בפרשת בראשית בדבריו של הקב"ה אל אדם וחוה:</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;"> <b>"לַפֶּתַח
חַטָּאת רֹבֵץ"</b>. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">מדוע החטא רובץ ומחכה
לנו כבר בפתח של כל עשייה ומה כל זה יכול ללמד אותנו במציאות חיינו כאן ועכשיו?
התשובה לכך נעוצה בהבנה ש<b>דרכו של היצר הרע היא לנסות לתפוס ולשכנע אותנו
בטיעוניו השונים כבר בתחילת הפעולה – במקום הכי רגיש ופגיע.</b> היצר הרע (אותו
כוח שלילי שמוטבע באדם מיום היוולדו) יודע שברגע שאנחנו כבר מתחילים לעשות דבר מה
אנחנו ככל הנראה גם נצליח במשימה, ולכן ברוב ערמומיותו הוא מנסה לאחוז בנו באותה
נקודת התחלה קריטית. אותו כוח שלילי יודע שהמרחק בין 0 ל-1 הרבה יותר גדול מאשר
המרחק בין 1 ל-2 או בין 55 ל-56, ולכן דואג לספר לנו בהתחלה סיפורי אימה על מה
שצפוי לנו בדרך עד שהוא מקרר אותנו מביצוע הפעולה החיובית ושכרו הוא בכך שאנחנו
נשארים במקומנו ולא מתקדמים. <b><o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">המעלה הגדולה, אם כך,
של בעל תכונת הזריזות היא בהבנתו את החוק הרוחני של "לפתח חטאת רובץ"
והתגברות עליו. כיצד עושים זאת? ע"י ביצוע פעולות של קודש ושל חול במהירות</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;"> <b>והתגברות על מידת
העצלנות והכבדות המאפיינת את כולנו.</b> </span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">על כך אמר דוד המלך: "חשתי
ולא התמהמהתי לשמור מצותיך" (תהילים קי"ט, ס)</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">חשוב להבין שבטבע של
כולנו להיות סטאטיים, וזו גם הסיבה שאנחנו אוהבים יציבות וקיבעון, גם אם הוא שלילי.
רבים יעידו בגלוי שהם מעדיפים את הצרות המוכרות להם מאשר ניסיון לעשיית שינוי,
שסופו לא ידוע ולוט בערפל. כולנו באנו מיסוד העפר ("מעפר באתה..."),
שהוא מטבעו מקובע במקום, ולכן הטבע החומרי שלנו הוא להישאר באותו המצב. <b>להיות
זריז פירושו ללכת נגד הטבע החומרי והגס שלנו ששואף למנוחה מתמדת</b>. </span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">הרמח"ל,
כאמור, הגדיל לתאר בדיוק נקודה זו בכותבו על מידת העצלות ב"מסילת
ישרים": "ותראה כי טבע האדם כבד מאוד, כי עופריות החומריות גס. על כן לא
יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך צריך שיתגבר נגד טבעו
עצמו, ויתגבר ויזדרז. שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי הוא שלא יצליח".</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">עבור האדם שמחפש
משמעות לחייו, להיות מקובע זה אסון כפול ומכופל, שכן מי שרוצה להתקדם ברוחניות
חייב להיות בתנועה מתמדת ("לֶך לְךָ"). </span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">אדם שקשה לו עם
שינויים וכל תזוזה מפחידה אותו (כדוגמת שינוי עבודה/ דירה/ תחביב/ חברים) יתקשה גם
להתעלות ברוחניות ובקיום המצוות. ישנם שומרי תורה ומצוות רבים שהעשיות שלהם הם
מתוך "טייס אוטומטי" מבחינת "מצוות אנשים מלומדה", בעוד שעשייה
מתוך להט פנימי מחייבת התחדשות והתגברות על יסוד העפר והכבדות. מאידך, ישנם לא מעט
אנשים אשר מאמינים בכל ליבם בקיומו של בורא לעולם ובתורה שהוא נתן לנו, אולם
נמנעים מ"לקפוץ אל המים" ולקבל על עצמם את השינויים הנדרשים בהתנהגותם
כפועל יוצא מאותה אמונה במה שהקב"ה הורה לנו לעשות ולא לעשות. גם אצל אנשים
אלה מידת הזריזות לוקה בחסר משום שהם עסוקים בדמיונות ביחס לקושי שייווצר להם
כתוצאה משינוי באותם ההרגלים ולכן הפחד עוצר אותם מלהתקדם ולחיות חיי אמונה עמוקים
ומשמעותיים.</span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">כל מי שצנח בצבא או
במסגרת אחרת יכול להעיד שלפני הקפיצה מהמטוס ישנו רגע בו אתה יודע שאתה צריך לקפוץ
ואפילו יודע שאתה עומד לקפוץ, ובכל זאת משהו בלתי נשלט עוצר מבעדך לעשות זאת ואתה
קופא במקום. כך הדבר גם עם הרבה משימות ועשיות פיזיות ורוחניות בחיי היום-יום
שלנו. <b>אנחנו יכולים להחליט על ביצוע משימה כלשהיא, להאמין שהיא נכונה לנו ואף
להביא את עצמינו פיזית לכדי רגע לפני מימושה, ובכל זאת במבחן התוצאה אנחנו נכשל
ולא נעשה אותה בסופו של דבר. מדוע הדבר קורה? התשובה היא שאנחנו פשוט נותנים
לדמיונות לחרב את כל מה שבנינו.</b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">כתבו חז"ל: <b>"מצווה
הבאה לידך – אל תחמיצנה"</b>. מה פרוש לא להחמיץ אותה? בפשט הדבר הוא כמובן
לא לפספס אותה, אולם יש לכך עומק נוסף – אסור שהיא תחמיץ. כמו שהבצק מחמיץ אם עובר
זמן מסוים והוא נהייה בפסח אסור לאכילה, כך גם עם כל מצווה שהיא – אם עובר זמן מה
מהרגע שאנחנו לראשונה פוגשים בה מבלי שנקיימה, אזי לא רק שהחמצנו את ההזדמנות, אלא
גם עשינו את המציאות שלנו חמוצה יותר.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">מאיר אריאל באחד
משיריו היפים מצטט את התלמוד הירושלמי באומרו: "<span style="color: black;">ואבא
חוזר ואומר: 'תעזבהו יום יעזבך יומיים', העגלה נוסעת אין עצור. קפצת ממנה היום,
חלפו שעתיים, והנה נשארת מאחור".</span> ההזדמנויות שאנחנו מקבלים לעשות
עשיות משמעותיות חולפות ועוברות להן כהרף עין. אדם מקובע ואיטי מפספס אותן עד
שלבסוף הוא נותר מאחור.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">לאותה תכונת כבדות
ועצלנות, המונעת מאתנו לזהות וליישם את כל אותן הזדמנויות, דוגמאות אינספור מחיי
היום-יום של כולנו.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;"> כך לדוגמא, כשיש לנו הזדמנות לתת תרומה לאדם נזקק ברחוב או לחלופין
לתרום לארגון חסד כזה או אחר אנחנו לעיתים רבות מתמלאים בתחושת כבדות המלווה
בחשדנות מוגזמת. לא אחת קורה שאנחנו לבסוף שולחים את היד אל הארנק, אבל אותו עני
כבר עבר מעלינו ופשוט פספסנו את ההזדמנות לעשות את אחת המצוות החשובות ביותר.
מסופר בתלמוד על התנא נחום איש גמזו (שזכה לכינויו על שום שעל כל דבר שארע לו אמר
"גם זו לטובה") שיום אחד פגש בדרך עני שביקש ממנו מעט אוכל. נחום איש
גמזו השיב לו שימתין לו מתחת לביתו עד שהוא יגמור לפרוק את חמוריו ולסדר מספר
דברים. כשהוא ירד אל אותו עני עם מגש עמוס באוכל ובמשקה הוא ראה כי האומלל כבר
נפטר מרעב. באותו הרגע ביקש נחום כי יחתכו את רגליו על שהם לא מיהרו לרוץ ואת ידיו
על שהם לא הזדרזו לסייע לאותו עני. הוא פשוט לא יכול היה לסבול את ההבנה שאולי
בגלל האיטיות שלו הוא החמיץ את ההזדמנות להציל את אותו אדם, ועל כן ממש חש אשם
בפטירתו.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">דוגמא נוספת היא
שכשאנחנו נוסעים באוטובוס ואדם מבוגר נאלץ לעמוד מפאת מחסור במקומות פנויים. לא
אחת קורה שאנחנו מתלבטים וחושבים מספר שניות האם לקום ולפנות לו את הכיסא עד
שמישהו אחר כבר עושה זאת וזוכה לקיים את המצווה של "והדרת פני זקן"
לפנינו. מזווית מעט אחרת, יכול כל גבר/אישה נשואים להעיד שהוא רואה את הכיור המלא
בכלים או את הסלון המבולגן ולא רץ בחדווה לסדר ולנקותם ועושה זאת רק כשממש כלו כל
הקצים או שבן/בת הזוג כבר מעיר לו ומשווע אל עזרתו. <b><o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">מדוע צריך להגיע אל
המצב הזה? מדוע אנחנו לא פשוט מיישמים את מה שנכון בעינינו?</span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">אחד
ה"טריקים" של היצר הרע הוא לספר לנו ש"יש לנו עוד הרבה זמן"
ושעוד נספיק לעשות בעתיד את כל מה שאנחנו רוצים/ מתכננים/ חושבים שנכון. </span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">חשוב שנזהה את דפוס
החשיבה הזה ונבין שאולי זה נשמע משכנע, אולם המציאות המרה מוכיחה כי לא כך הוא
הדבר. <b>לצערנו, ישנם כל כך הרבה בני 50/60/70/80, אשר יום אחד אוחזים את ראשם
בידם ושואלים: "איפה הייתי עד עכשיו?! לאן נעלמו לי כל החיים?"</b> מעבר
לכך, מי מאתנו יודע מתי הוא יפטר מהעולם? למישהו יש בטוחה ועירבון מתי זה יקרה?
יכול להיות שזה יהיה בעוד 5 דק' ואז כל כך נצטער בעולם הבא על כל ההזדמנויות
שפספסנו לעשות טוב ולהתקדם מבחינה רוחנית כבר פה בעולם החומר. <b>בספרי הקודש כתוב
כי</b> <b>העונש הכי קשה לאדם אחרי פטירתו מהעולם הוא בבושה שנשמתו תרגיש כשיראו
לה את כל המקומות בהם הוא יכול היה לעשות עשיות טובות, אולם הוא התמהמה ופספס.</b>
הכאב שנרגיש באותו הרגע יהיה חזק פי אלף מכל קלשון מחודד ולבה לוהטת (כפי שבטעות
מלמדים בתורות אחרות). בבסיס היהדות האמונה כי בעולם הזה, הזמני ובר החלוף, באנו
לעשות את העבודה ואילו את השכר נקבל בעולם הנצח אחרי פטירתנו. <b>לאחר שנסתלק
מהעולם כל ההזדמנויות שפספסנו לא תחזורנה ולכן כה חשוב "לקטוף" כל מעשה
טוב ו"ללקט" כל מצווה שאנחנו יכולים בדרך.</b> ההזדמנויות שאנחנו מקבלים
לעולם לא יחזרו על עצמם בדיוק באותה הצורה והמתכונת. צריך לפקוח טוב טוב את
העיניים ואת הלב ולהיות ערניים למה שהקב"ה מזמן לנו דרך "צירופי
מקרים" / דברים שאנחנו שומעים ונחשפים אליהם / מחשבות שעולות בנו / וכו'.
משכבר עולה מחשבה והבנה מעוררת שכזו על כך שהזמן עובר ואינו אינסופי – עלינו <u>מיד</u>
לעשות מעשה ולקבל על עצמינו החלטה לשינוי <u>מעשי</u> כזה או אחר ולא לתת לה
להישאר כ"רעיון יפה" ולהתמסמס אל תוך ההבל והריק של החיים.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">"טריק"
נוסף של היצר הרע הוא לא לומר לנו "אל תעשה", אלא "תעשה עוד
מעט" / "אחר-כך". </span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">הדחיינות היא אחת ההמצאות המבריקות של השטן. הוא
יודע שברגע שאנחנו מתמהמהים מעט - העצלנות והספקנות יכנסו. <b>כל מי שאמר
"מחר אתחיל דיאטה" יכול להעיד שגם כשהגיע אותו מחר מיוחל הוא מצא עצמו
אוכל מהעוגה והבורקסים האסורים. אם לא מתחילים דיאטה עכשיו היא כבר לא תתחיל, ועל
כך אמר הילל הזקן בפרקי אבות: "אם לא עכשיו – אימתי?". <o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">כל ספורטאי מקצועי
וחובבן יודע שהרגע הכי קשה באימון הוא לא בקפיצות ולא בריצות, אלא במכשול הראשוני
של קשירת השרוכים בנעלים. ברגע שעוברים אותו – כל העשייה לאחר מכן קלה הרבה יותר.</span></b><b><span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;"><o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">תחבולה נוספת של היצר
היא לגרום לנו להתחיל עשייה כלשהיא, אולם לא להעמיק בה.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;"> הרדידות והבינוניות
הם מחלה קשה של האדם העצל, אשר מסתפק בסימון "וי" ברשימת המטלות, בעוד
ליבו ושכלו כלל לא השתתפו בעשייתה.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">חשוב להבין שזריזות
אינה פרושה חיפזון ועשייה נמהרת ולא שקולה.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;"> פתגם עממי אומר
"החיפזון הוא מהשטן". אין בדברי חלילה משום קריאה להחליף את ההיגיון
הבריא בפזיזות. כל דבר, ובטח ובטח כל עשייה שבקדושה, מחייבת פעולה מתוך יישוב דעת
ונחת רוח. ה"זריזות" עליה מדבר הרמח"ל (וגם מאמר זה) היא זריזות של
חריצות וחיוניות.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">לסיכומו של דבר, ודאי
שאי אפשר לחשוד באברהם אבינו כי הוא שש להקריב את בנו יצחק על גבי המזבח וכי
הזריזות המופלאה בה ביצע את הפעולה מעידה חס ושלום על הנאתו מעשייה זו. אברהם
השכיל להבין את המעלה שבביצוע המצוות במהירות ומתוך אמונה תמימה בבורא, וכמוהו הייתה,
כאמור, גם רבקה, אשר לאורך כל הפרשה הצטיינה בזריזותה ובטוב ליבה. </span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">הלוואי וגם אנחנו, בניהם
ובנותיהם, נאמץ משהו מגדלותם של אבות האומה ונהייה אף אנחנו כזריזים המקדימים לכל
מצווה.<o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: center;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">שבת שלום, ניר אביעד </span></b><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><b><span dir="LTR" style="font-family: Wingdings; mso-ascii-font-family: Arial; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-char-type: symbol; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-font-family: Arial; mso-hansi-theme-font: minor-bidi; mso-symbol-font-family: Wingdings;"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span style="mso-char-type: symbol; mso-symbol-font-family: Wingdings;">J</span></span></b><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;"><o:p></o:p></span></b></div>
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;"><o:p> </o:p></span><br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 14pt; line-height: 115%; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">משימה לשבת</span></u></b><b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;"><o:p></o:p></span></u></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">יש לחשוב על עשייה
טובה רוחנית או גשמית שהינו רוצים לעשות ונמנעים בגלל כבדות ועצלנות לבצעה. זה
יכול להיות החל מקניית ספר קודש שהרבה זמן אנחנו רוצים, דרך טלפון לאדם יקר שאנחנו
לא מספיקים לעשות ועד תליית מדף או תמונה שאנחנו דוחים שוב ושוב.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">לאחר שאותה משימה (או
משימות...) עולות לנגד ענינו – מיד ובלי שהות לרוץ ליישמה. כאן ועכשיו. אין אחר
כך.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 14pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">סיפור
לשבת</span></u></b><b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> – "הגיבן
הקדוש" מאת הרב שלמה קרליבך </span></u></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 12pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">אחד המורים הגדולים בזמן המודרני היה רבי קלונימוס קלמן שפירא,
האדמו"ר מפיאסצ'נה, שנרצח בגטו ורשה. הוא אמר שילדים בני חמש ככר זקוקים
למורה; הם זקוקים למישהו שיחבר את נשמתם לשמים. על כן הוא הקים ממלכת ילדים. היה
לו בית ספר שלמדו בו אלפי ילדים, והוא היה אביהם, אמם וחברם הטוב ביותר. הוא הועבר
בידי הנאצים הגרמנים לגטו ורשה בשנת 1940. שם הוא כתב ספר מופלא בשם "אש
קודש", המסכם את השיעורים שהעביר בחשכת הגטו. הוא נרצח במחנה המוות טרבלינקה.<br />
<br />
כשיצא ספרו לאור אחרי שהסתיימה המלחמה, הכה בי יופיו; הוא חדר עמוק ללבי. שאלתי
בכל מקום אפשרי: "איפה הילדים האלה? אותם ילדים יקרים ששמעו את השיעורים האלה
מדי שבוע? הייתי רוצה מאוד לדבר איתם" נאמר לי שלא שרד מהם איש, אף לא אחד.<br />
<br />
אבל יום אחד, לפני כמה שנים, הלכתי לאורך רחוב הירקון בתל-אביב, ומולי ראיתי איש
גיבן. כל כך כפוף. כל כך שבור. פניו היו יפיפיות, אבל כל צורת גופו הייתה מעוותת.
הוא טאטא את הרחובות. היתה לי הרגשה שזהו איש מיוחד, ולכן אמרתי: "שלום
עליכם."<br />
<br />
הוא ענה לי בפולנית כבדה. שאלתי אם הוא מפולין. והוא אמר: "כן, אני
מפיאסצ'נה." לא האמנתי למשמע אוזני – פיאסצ'נה! שאלתי אם ראה אי פעם את רבי
קלונימוס קלמן הקדוש מכולם, האדמו"ר מפיאסצ'נה. והוא אמר לי: "מה זאת
אומרת ראיתי אותו? הייתי תלמיד בבית הספר שלו מגיל חמש עד גיל אחת-עשרה. כשהייתי
בן אחת-עשרה נלקחתי לאושוויץ. הייתי כל כך חזק, שהם חשבו שאני בן שבע-עשרה. הצליפו
בי והכו אותי ובעטו בי, ומעולם לא שבתי לאיתני; לכן אני נראה כך. אין לי אף איש
בעולם. אני לגמרי לבד."<br />
<br />
הוא המשיך לטאטא את הרחוב.<br />
<br />
אמרתי "ידידי המתוק, אתה יודע, כל חיי חיכיתי לראות אותך, אדם שראה את הרבי
מפיאסצ'נה, אדם שהיה אחד מילדיו. ספר לי בבקשה אחת מתורותיו."<br />
<br />
הגיבן הביט בי בזעם: "אתה חושב שאתה יכול להיות באושוויץ חמש שנים ועדיין
לזכור את התורות שלו?"<br />
<br />
"כן אני בטוח בכך," אמרתי, "התורות של הרבי – איך אפשר לשכוח
אותן?"<br />
<br />
ואז הוא אמר: "בסדר, חכה." הוא הלך אל הברזייה לרחוץ את ידיו. הוא סידר
את עניבתו, <br />
<br />
לבש את מקטורנו ואז אמר לי שוב: "אתה באמת רוצה לשמוע את זה?"<br />
<br />
"אני נשבע לך שכן. אני אספר את התורה שלך בכל העולם."<br />
<br />
אז הוא התחיל: "אני רוצה שתדע שמעולם לא היתה שבת כמו אותה שבת. רקדנו מאות
ואולי אלפי ילדים, והרבי שר ברכה למלאכים הקדושים, ובזמן הסעודה הוא אמר דברי תורה
- בין המנות. ואחרי כל דבר תורה הוא היה אומר: "ילדים, קינדערלאך, תזכרו,
הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות
טוב למישהו."<br />
<br />
נאנח הגיבן: "אתה יודע, הורי אינם, כל משפחתי, כולם מתו. וככה הייתי באושוויץ
– לבדי, ורציתי להתאבד. וברגע האחרון יכולת לשמוע את המורה שלי אומר: "ילדים,
תזכרו, עשו משהו טוב למישהו אחר. ילדים, עשו משהו טוב למישהו אחר."<br />
<br />
הוא הסתכל בעיני במבט ישיר: "אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות באושוויץ
בלילה? אנשים שוכבים על הרצפה בוכים, ולאף אחד כבר אין כח להקשיב יותר לסיפורים
שלהם. הייתי הולך מאיש אחד לשני ושואל: "למה אתה בוכה?" והם היו מספרים
לי על ילדיהם, על נשותיהם, אנשים שלא יזכו לראות יותר בחיים האלה. הייתי אוחז
בידיהם ובוכה איתם. וכך הייתי עובר מאדם לאדם. זה היה נותן לי כח ליום הבא.<br />
<br />
"כשהגעתי שוב לקצה גבול היכולת שלי, שמעתי את קולו של הרבי שלי. אני רוצה
שתדע שאני כאן בתל-אביב, ואין לי איש בעולם. ירדתי לחוף, חלצתי את נעלי, ועמדתי להיכנס
אל תוך הים ולהטביע את עצמי, ולא יכולתי שלא לשמוע את קולו של הרבי שלי אומר:
'ילדים, קינדערלאך, תזכרו, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו.'"<br />
<br />
הוא התבונן בי שוב זמן ארוך ואמר: "אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות
ברחובות העולם?"<br />
<br />
והוא המשיך לטאטא את הרחוב.<br />
<br />
היה זה סוף הקיץ, והייתי צריך לחזור לארצות הברית למשך הסתיו. אבל כשחזרתי
לתל-אביב והלכתי לרחוב הירקון לחפש את הגיבן הקדוש לא יכולתי למצוא אותו. שאלתי
כמה אנשים והם אמרו לי: "מה, אתה לא יודע? הוא הלך לעולמו בתחילת
הסתיו."<br />
<br />
אבל האם לא כולנו גיבנים קדושים בדרך כלשהי? בכולנו העולם הכה קצת ולפעמים הרבה.
כולנו שואלים את עצמנו לפעמים מאוחר בלילה "מה כל העניין כאן בעצם? מה אנחנו
עושים פה?" התשובה היא, שלכל אחד מאיתנו יש קריאה, עבודה מיוחדת שרק הוא יכול
לעשות בטאטוא רחובות העולם. אף אחד לא יכול לאמור לנו מהי אותה עבודה. אף אחד לא
יכול לקחת אותה מאיתנו. לשם עשיית המלאכה הזאת אנו קמים בבוקר. זוהי קריאתה של
נשמתנו.</span></div>
<br />
<div align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 12pt; text-align: center;">
<b><span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">שבת שלום, ניר אביעד<o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="color: black; font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 8pt; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p> </o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 10pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><o:p> </o:p></span></div>
</div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-76998012502579208382015-10-26T22:45:00.000+02:002015-10-26T22:45:30.827+02:00פרשת "וירא" - מי שמאמין לא מפחד<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">היהדות היא דת גזענית?<o:p></o:p></span></u></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בפרשה הקודמת, פרשת "לך לך", קראנו על בחירתו של אברהם
אבינו להיות אבי האומה היהודית, אומה אשר תשפיע יותר מכל על כל האנושות ותהיה
"עם סגולה" ו"אור לגויים". במבט ראשון כל אותם תיאורים על
מעלת העם היהודי, המלווים בציווים הלכתיים ברורים המורים להתבדל ולהתרחק מהגויים,
יכולים להתפרש כהתנשאות או חלילה כגזענות.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> להבדיל מדתות אחרות, היהדות מעולם לא ניסתה לספח אליה עמים נוספים,
ואף מתייחסת אל הרוצים להתקרב אליה בחשדנות ובהסתייגות רבה. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">קריאה בפרשת השבוע הנוכחית מלמדת אותנו על סוג ה"גזענות"
המקורית של היהדות, גזענות שניתן רק להצטער שעוד עמים נוספים לא בחרו לסגל אותה
לעצמם. מה היה הדבר הראשון שמסופר לנו שאברהם עשה לאחר שהובטח לו שמזרעו יצא עם
קדוש, נבדל ומיוחד? <b>באיזו דרך הוא בחר לבטא את "העליונות" שלו על פני
שאר העמים? התשובה היא שבתחילת הפרשה שלנו מסופר כיצד הוא רץ לקבל אורחים ולהנעים
להם את זמנם ככל הניתן.</b> מי היו אותם אורחים? הם לא היו מ"אנשי
שלומינו", לא רבנים גדולים וגם לא שכנים או מכרים. מתואר שאותם אורחים היו
עובדי עבודה זרה, גסים ובלתי נעימים, אשר לעגו לאמונותיו "התפלות"
והמוזרות. אותם אורחים זכו בצל קורתו לסעוד מכל טוב, ונהנו ממאור פנים ואהבה כנה
ופתוחה.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אולם לא די בכך, <b>בהמשך הפרשה אותה "בדלנות" יהודית
הביאה את אברהם להתייצב לא פחות מאשר כנגד הקב"ה ולנסות לשכנעו לבטל את גזירת
השמד שנגזרה על הערים החוטאות סדום ועמורה.</b> באותן הערים חיו, כידוע, אנשים
שבאופי חייהם היו האנטיתזה הגמורה לכל מה שאברהם האמין בו וניסה לחנך אליו. מדובר
היה בחברה אכזרית, גאה וחומרית, אשר האגואיזם הפרטי והכללי היו לסמל המשטר שלה.
ולמרות כל זאת, אברהם מתחנן מכל ליבו למחילה כלפי אותם רשעים.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">מדוע זה כך? מדוע היה חשוב לאברהם שלכל בריה באשר היא ולכל אדם יהיה
טוב גם אם הוא מאמין ומתנהג לגמרי הפוך ממנו? התשובה היא שזוהי בדיוק אותה
"גזענות" ו"בדלנות" של העם היהודי עליה מדברת התורה – דווקא
השונות שלנו נועדה כדי שנאחד סביבנו את שאר האומות ונהווה דוגמא להשפעה, לנתינה ולאכפתיות.<o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אנחנו כצאצאיו קיבלנו בירושה בנפש שלנו את הזיכוך המדהים הזה של אברהם
ויש לנו יכולת (ואף חובה!) להיות שלוחיו של הקב"ה בעולם בהפצת הטוב, האמת, השמחה
והאהבה שבתורתו.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> התפקיד שלנו בעולם הוא להראות לכל
העמים מתוקף צורת חיינו ומעשינו הטובים את מציאות השם בעולם. בפועל, במציאות חיינו
הנוכחית, אנחנו מתבדלים מאומות העולם בתחומים שונים ודואגים לשמור על ההומוגניות שלנו
שנפרדת ושונה, אולם לא מתוך הגישה הלאומנית הנמוכה של "אנחנו שונים מכם כי אנחנו
טובים יותר", אלא מתוך לאומיות בריאה שיודעת ש"אנחנו שונים מכם, אבל רק משום
שקיבלנו תפקיד שונה בעולם וההתבדלות עוזרת לנו לשמר את אותו שוני". לצערנו לא
תמיד אנחנו מתנהגים כעם הנבחר ולא אחת מתגלה דווקא פרצופו של ה"ישראלי המכוער",
אולם בשורש האמונה שלנו אנו יודעים שאותו השוני אמור להוות מקור דוגמא לקדושה, לעדינות,
לדרך ארץ ולאהבת הזולת<b>. להבדיל מהגרמנים שטענו שהם בעלי "דם כחול" ובשל
כך בעלי זכויות עודפות, השוני שלנו מחייב אותנו ליותר חובות כלפי שאר העולם מאשר לזכויות.
תפקידנו להביא אל העולם אור, שמחה ואמונה, ולא הרס, חורבן ומוות. "ממלכת כוהנים"
פירושו ממלכת משרתים, משרתים של הטוב.</b> <b>זה תפקיד מחייב, אבל עם אבא שכזה
(אברהם) זה בהחלט אפשרי...</b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">לשחוט את הבן בשביל להוכיח נאמנות. איזה מין מבחן משונה זה?<o:p></o:p></span></u></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בפרשת "וירא" אנחנו קוראים על אחד האירועים החשובים
והדרמטיים ביותר בתולדות עם ישראל, הלוא היא "עקידת יצחק". "עשרה ניסיונות
נתנסה אברהם אבינו עליו השלום" נכתב בפרקי אבות, כאשר ניסיון העקידה הוא ללא
ספר המורכב שבהם. כל כך הרבה שנים חיכה אברהם לילד הזה, כל כך הרבה תפילות
ותחינות, עד שבגיל 100 הוא זכה ונולד יצחק הקטן לו ולאשתו העקרה שרה. ואז בלי שום
היגיון והסבר, ובניגוד גמור לכל מה שאברהם האמין ואף חינך אודותיו, הוא נקרא לשחוט
את בנו האהוב. למה? ככה! כי ה' ביקש!<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">"וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וה' נִסָּה אֶת אַבְרָהָם.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ
אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק וְלֶךְ-לְךָ <span style="mso-spacerun: yes;"> </span>אֶל-אֶרֶץ הַמֹּורִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה,
עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ".</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> </span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">כל מהותו צעקה מבפנים כנגד המעשה, ובכל זאת, ולמרות כל זאת, הוא ניגש
לביצוע הפעולה. "סוף טוב הכל טוב" אומר המשפט המפורסם, ואכן כיצד פרשיה
זו נגמרה כולנו יודעים. אין ספק שלמרות שבסופו של דבר איל הוא זה שמצא עצמו על
המזבח, אברהם הוכיח את אמונתו האבסולוטית וזכה לתהילת עולם.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">והנה, למרות זאת, <b>כל הורה (וגם מי שעדיין לא) לא יכול שלא לשאול
את עצמו כיצד הוא עצמו היה נוהג באותה הסיטואציה והאם מעשהו של אברהם כה מבורך
ונעלה כפי שאנו רגילים לחשוב?</b> רוח ההומניזם וחמלת האדם תמהות על התנהגות "פגאנית"
זו הממהרת להקריב קורבן אדם ללא משפט וללא דין. הייתכן כי אברהם, שביקש רחמים על רשעי
סדום, לא יפעל למען בנו יחידו אשר אהב? האם זו התנהגות הורית תקינה של אבי האומה?<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">"אברהם אבינו", כשמו כן הוא, הוא אכן האבא של כולנו. "מעשה
אבות סימן לבנים", ולכן כיהודי הראשון היה עליו לעבור כמה מבחנים ותחנות כדי
לרכוש בתוכו מידות מסוימות שיהוו עבורנו, בניו ובני בניו, סימן דרך ומצפן רוחני
לדרך ההתנהלות הנכונה בעולם. <b>האם גם אנחנו מצופים להקריב את ילדינו על המזבח
כדי להוכיח דבקות בבורא? התשובה היא בוודאי שלא, אולם, יחד עם זאת, אנחנו כן
נדרשים ללמוד על אותן תכונות ומעלות, שבעמל כה רב קנה אברהם, ושמהוות את בסיס
קיומנו כעם וכפרטים, ובראשן אמונה פשוטה ותמימה והמחויבות לדאוג לכל אדם ואדם.</b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">מי שמאמין לא מפחד<o:p></o:p></span></u></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">פעמיים מצווה הקב"ה על אברהם ללכת ממקומו הנוכחי אל מקום לא
ידוע: "<b>לֶךְ לְךָ</b> מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ",
ו</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">"</span><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">לֶךְ-לְךָ</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> אֶל-אֶרֶץ הַמֹּורִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה". המדרש (בראשית
רבא לט) הבחין בניסוח הזהה שבשני הניסיונות וציין כי בעוד ההליכה הראשונה נסכה תקוה
חדשה בלבו של אברהם, ההליכה השנייה סיכנה את התגשמותה של ההבטחה ועל כן היא חביבה
יותר על הקב"ה וזאת משום שדווקא היא דרשה ציות בלתי מתפשר.</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> </span><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">הגדולה של מעשה העקדה, אם כך, היא בעובדה שאברהם עשה זאת בניגוד לכל אינטרס
נסתר או גלוי שניתן לחשוב עליו מלבד הרצון לקיים את רצון הבורא. אברהם הגיע למה
שמכנה החסידות "מסירות נפש" ו"ביטול גמור בפני השם", וזאת
משום שהוא שם בצד את כל השיקולים האישיים, וגם אם הוא לא הבין מה הרציונל ומה
המטרה הוא פשוט עשה את שהוא התבקש למען אמת ומטרה שגדולות ממנו.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">מהותה של מסירות הנפש היא לשים בצד את "האני" הפרטי לטובת
הכלל או לטובת אינטרס אחר שנבדל ממני. אדם שחושב רק על עצמו הוא מוגבל מאוד והדרך
לצאת מהמלכודת הזו ולהתגבר על תכונת האגואיזם עמה נבראנו, ושבה אנו מחויבים
להיאבק, היא רק ע"י יציאה מהגבולות האישים של הנוח והמוכר. הרדיפה אחד הנאות
גשמיות או אחר הכרה וכבוד מבני אדם אחרים מתבררים תמיד בסופו של דבר כהבל ורעות
רוח אל מול האמת הגדולה שהיא מציאות בורא ומנהיג לעולם. כולנו רוצים להשאיר משהו
אחרינו, כולנו (החל מגדולי הפוליטיקאים והמצביאים ועד לאחרון הזאטוטים שחורט על
הספסל האחורי באוטובוס 'משה היה פה') רוצים שיזכרו אותנו לטובה ומאמינים שבכך נמצא
משמעות לחיינו. ההיסטוריה מוכיחה כי אנשים גדולים שוכחים אחרי 2-3 דורות ואנשים דגולים
ממש, שהשאירו חותם על ההיסטוריה, ייעלמו מהתודעה לכל היותר אחרי 10 דורות. מה, אם
כך, התכלית של כל זה? <b>איזה משמעות אמיתית ונצחית ניתן למצוא לחיים מלאי הטרדות
וההתמודדויות שלנו? מה היא שיא ההגשמה שניתן להגיע אליה? את התשובה לדבר, להערכתי,
נמצא באמירת ה"קדיש": "יתגדל ויתקדש שמי רבה" (שמו של
הקב"ה). לא השם שלי יתגדל ויתקדש, אלא שמו של בורא העולם. אני ביום מן הימים
אמות וגם זכרי ישכח, אבל אם אני זוכה בחיי לזכור את מציאות הבורא אזי אני מצליח
לרכוש משהו שהוא לא מפה, אלא מגיע מעולם הנצח, ועל כן מצליח לחבר אותי לשם. אברהם
אבינו אמר: "לא משנה מה יקרה. אני איתך! אני כולי שלך! אני לא מבין כל דבר,
אבל אני איתך! יתגדל ויתקדש שמי רבה!" </b>.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">זה אותו אברהם שנאם בפני כל העולם כנגד מסירת הבנים למולך (סוג של
עבודה זרה שהייתה נהוגה בתקופתו ושכללה את קורבן הבנים). הוא ידע שכשיתפרסם שהוא
בעצמו הקריב את בנו כולם יזלזלו בו, אבל בכל זאת היה מוכן לעשות זאת, וזה אותו
אברהם שבתחילת הפרשה 3 ימים לאחר ברית המילה בעודו כאוב ישב בפתח אוהלו ושוחח עם
הקב"ה, אולם ברגע שראה שלושה עוברי אורח מרחוק, ביקש את סליחתו של הקב"ה
ורץ לקראתם והזמינם להיות אורחיו. גם כאן הוא ויתר על האינטרס והנועם האישי שלו
(עונג רוחני – שיחה עם הבורא, ועונג פיזי – כאבי המילה) משום שידע להסתכל אל מעבר
לקצה חוטמו וחשב שמא הם רעבים וצמאים. חוט שני מחבר כל דוגמאות אלה והוא הנכונות
והמסירות של אברהם "לצאת מעצמו" ולוותר על הנוחות האישית. למה? כי ככה
ה' רוצה!</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><o:p><span style="font-family: Times New Roman;"> </span></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">סיפורי המקרא, כידוע, אינם סיפורים היסטוריים בלבד. בכל אחד מהם
טמונים מסרים נפלאים לחיינו כאן ועכשיו. <b>היכן, אם כך, מעשה העקידה יכול לפגוש
אותנו בחיי היום-יום? מה עלינו מוטל לעשות כדי להיות ראויים להיקרא ממשיכי דרכו של
אברהם? התשובה היא, הורים יקרים, שאתם יכולים להירגע ולהחזיר את הסכינים המושחזות
בחזרה למגירה, לא יהיה בהם שימוש בקרוב. העקידה היחידה שאנחנו נדרשים לה היא של
יצר הרע המופיע בדמות "לא מתחשק לי" ו"לא בא לי" בכל הקשור
לעבודת השם שלנו.</b> <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">האמת היא שפעמים רבות אנו נדרשים לעקוד חלקים מסוימים מאתנו בבואנו
לקיים את המצוות. לעתים אין המצוות תואמות את רצוננו ותחושותינו הטבעיים, לעתים הן
מנוגדות אף למה שאנו רואים כמוסרי (כדוגמת ממזרות הפוגעת דווקא במי שלא חטא), לעתים
הן מחייבות אותנו להיות זרים ומנוכרים להוויה התרבותית העכשווית שסובבת אותנו ולהתנגד
לה גם אם אנו לא אחת חפצים להיות חלק ממנה, ולעתים הן פשוט מנוגדות למה ש"בא לנו"
לעשות באותו הרגע ומחייבות אותנו לצאת מ"אזור הנוחות" שלנו.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">רק על עצמי ידעתי לספר. בוש ונכלם אני מודה כי לפעמים בימי שבת
בבוקר, רגע לפני ההליכה לתפילה הארוכה בבית הכנסת, ממש מתחשק לי כמו פעם לנסוע
לאיזה חוף מבודד עם אבטיח ובקבוק בירה קרה, ולפעמים היצר קורה לי לעזוב לכמה שעות
את האישה והילדים ובמקום לקלח, להאכיל, להקשיב ולתמוך ממש "מתחשק לי" לצאת
לטיול או סתם לשכב על המיטה חסר מעש דווקא ברגעים שאני הכי נדרש להיות בהם סבלני,
נעים ומכיל. באותו צומת דרכים, כשאני כבר זוכה לזהות את הקולות של השטן שרוצים
למשוך אותי אליו למטה ואני מצליח להתגבר עליהם אני מרוויח את עולמי וזוכה להיות
עוד קצת יותר קרוב לקב"ה.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">יחד עם כל שכתבתי כאן, עשיית המצוות ברוב המכריע של הזמן נעימה
ומענגת, אולם אותו נועם הוא בשום אופן לא המניע לפעולה. האם נעשה את שאנו מצווים
עליו או לא (כולל דברים שמחייבים עקידה פנימית בלתי נמנעת) מתחילה בשאלה מפרשת
'עקב': "מה ה' אלוקיך שואל מעמך". ה' לא הבטיח לנו בתורתו כי תמיד נמצא עונג
והנאה בקיום המצוות, אולם הוא כן הבטיח שזו הדרך אל האמת.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ומה עם יצחק הצעיר? מה עבר עליו בכל אותו הזמן? ראשית יש לחדד כי
בזמן העקידה יצחק היה כבר בן 37, וככזה הוא יכול היה בקלות להתנגד פיזית לאביו
שקשר אותו על המזבח. עובדה זו מבהירה לנו שיצחק כלל לא היה פאסיבי בכל תהליך
העקדה, כפי שנהוג לחשוב, ויש שטוענים שמבחן האמונה שלו היה אף גדול מזה של אברהם,
שכן הוא היה זה שנאלץ לקרב צווארו אל המאכלת. המדרש ב"בראשית רבה" מתאר
את אותם רגעים הרי גורל על הר המוריה: "סידר אברהם את העצים ובא לעקוד את
יצחק בנו. אמר לו יצחק: 'אבא, בחור אני, וחושש שמא יזדעזע גפי מפחד הסכין ובכך
אצער אותך, ואולי חלילה תיפסל השחיטה, ולא יעלה הקורבן לרצון לפני ה'. לכן קשור
אותי היטב היטב!'" זו אומנם דוגמא טוטאלית ואף קיצונית למוכנות האנושית
להתבטל בפני ציוויי השם, אולם אין ספק שגם אנו יכולים ללמוד ממנה רבות, כל אחד לפי
דרגתו, על אמונה ואהבת השם.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">שני עקרונות מודגשים במבחן האמונה שעברו אברהם ויצחק (כמו במבחנים אמוניים
נוספים): העיקרון הראשון מלמד כי משמעות הביטחון היא שאין מקריות בעולם והכול נעשה
בהשגחת בורא עולם, לפיכך צריך אדם לדעת כי כל המציאות מושגחת ע"י הקב"ה.
העיקרון השני מלמד אותנו כי מידת הביטחון נבחנת דווקא בשעות קשות בהן נדרש אדם לאמון
מוחשי יותר בקב"ה.</span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">כבני אדם ניתן לנו כוח ייחודי המאפשר לנו להתעלות מעל כל יתר הנבראים
- כוח הבחירה, אולם על מנת לאפשר לנו בחירות חופשיות הקב"ה הסתיר את עצמו במטרה
שנשכיל להבין לבד שאין מקריות</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> וכי גם חוקי הטבע, שכביכול שולטים במציאות,
מונעים אך ורק מרצונותיו. אם היינו רואים בעינינו שכל מי שאוכל טרפה או מחלל שבת מיד
נענש במכת ברק, ודאי שכולם היו נשמעים לחוקי התורה, אולם במציאות כזו לאדם בעצם לא
הייתה בחירה האם להאמין או לא. על פי המתואר בספרי הקודש לאחר ביאת המשיח כל המסכים
וההסתרות יוסרו ולכולם יהיה ברור שהנכתב בתורה אכן זהו רצונו של הבורא. עד אז אנחנו
חיים בעולם בו האמת פעמים רבות נסתרת והחושים הרגילים מראים לנו שישנה מציאות כביכול
מעוותת בה ישנו צדיק ורע לו ולעומתו רשע וטוב לו. מהבחינה הזו אנחנו נעלים אפילו יותר
מהמלאכים, אשר להם אין את יכולת הבחירה ולהם ברורה תמיד התוכנית האלוקית. <b>המבחן
והאתגר האמתיים שלנו בעולם הזה, שהומשל ע"י הרמח"ל למסדרון בדרך לעולם הנצח,
הוא בהגעה אל אותה האמונה שגילה אברהם במעשה העקידה לפיה הקב"ה הוא אכן טוב ומיטיב.
עלינו לדעת שלמרות ההסתרה הגדולה השורה בעולם אין אנו מושלכים עזובים לנפשנו וכי
"ידו" של הבורא מנחה גם כאן את הכול. </b>הקב"ה מכוון, מסייע, רוקם
מאורעות, מדריך, פותח שבילים ומאיר נתיבים ועלינו לסמוך עליו באמונה שלמה. חשוב לשאול
שאלות קשות ולנסות להבין מדוע המציאות לעיתים נראית קשה ואף אכזרית, אך יחד עם זאת
תמיד לשמור על האמונה הפשוטה בבורא ובחוברת ההפעלה לתפעול העולם הזה שהוא נתן לנו
- הלוא היא התורה.</span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אמונה פרושה להבין ש"הקלפים" שחילקו לנו משמיים בבואנו לעולם
לא ניתנו לנו בשרירותיות ובהיסח הדעת או חלילה מתוך נקמנות ורוע של הבורא. לכל פרט
ופרט בחיינו יש משמעות והכול בסופו של דבר בא לסייע לנו להיות אנשים מודעים וטובים
יותר. החוכמה הגדולה, ובזאת נבחנת מידת האמונה של האדם, היא לקבל כל דבר בשמחה פשוטה
ולומר: "אני יודע שכל מה שקורה לי - לטובה הוא קורה. אני לא מודאג. תודה רבה על
הכול". רבי נחמן מברסלב ניסח זאת בפשטות קולעת: "כשאדם יודע שכל מאורעותיו
הם לטובתו - זאת הבחינה היא מעין עולם הבא".</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> <b>כמה קל לכתוב את זה על סטיקר וכמה קשה ליישם...<o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">"להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" כתב דוד המלך בספר
תהילים. בוקר זה זמן של הארה, שרואים בו והכל ברור. לעומתו, לילה זה זמן של חושך
והסתר. כשהכל קל, "זורם", ודרכינו מוארת קל לנו הרבה יותר לראות את
החסדים ולהאמין בקב"ה, אבל החוכמה הגדולה יותר והאמונה האמיתית זה להאמין
דווקא כשחשוך – כשקשה, כשלא ברור למה אנחנו עוברים את מה שאנחנו עוברים וכשנראה
שאין יד מכוונת ואוהבת שמלווה אותנו.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">עקידה של המשפחתולוגיה הטיפוסית <o:p></o:p></span></u></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">קשרי דם משפחתיים הם בדר"כ קשרים חזקים מאוד, ובאופן טבעי ואינסטינקטיבי
כל משפחה דואגת לעצמה ושואפת להיות מגובשת ומאוחדת. לכל משפחה יש אחריות חזקה מאוד
של החברים בה אחד כלפי השני, ולרוב כלפי בני משפחתנו נתאמץ הרבה יותר מאשר כלפי אנשים
שאינם חלק ממנה, כולל חברים ומכרים קרובים ואהובים. זוהי תכונה מולדת שהוטבעה בנו משורש
הווייתנו. בלועזית זה נקרא "פטריוטיות". פטר נגזר מהמילה </span><span style="font-family: Calibri;"><span dir="LTR" style="mso-bidi-font-family: Arial;">father</span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span></span><span style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span> <span lang="HE">שפרושה אבא ואבהיות, ולכן "פטריוטיות" פרושה רגשות אבהיים טבעיים
של אחריות ודאגה למשפחה שלי.<o:p></o:p></span></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">כל העולם כולו מורכב ממשפחות משפחות ועמים עמים, כאשר עם זאת משפחה אחת
גדולה שחולקת טריטוריה, ערכים וקשרי דם משותפים. עבור העם שלהם אנשים מוכנים להילחם
ואף לסכן את חייהם, בעוד בעבור עם אחר בקצה השני של הכדור ברוב המקרים הם לא ינקפו
אצבע כדי לסייע בעת צרה. מציאות הפרוד הזו הביאה את העולם להיות קרוע, שסוע ומפולג,
כאשר כל משפחה/עם שואפים לבסס את מעמדם ההישרדותי, כלכלי וחברתי , גם במחיר של פגיעה
במשפחה/עם שכנגד. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אברהם אבינו מצווה בפרשת "לך לך" לצאת ממשפחתו הקרובה (בית
הוריו) והרחוקה (ארצו ומולדתו), לנתק את הקשר הטבעי והחזק שהיה טבוע בו כבכל בן אנוש,
ובעצם לחתוך את הפטריוטיות. פעולה חריגה זו מעלה את השאלה לשם מה ניתוק זה היה חשוב?
והתשובה היא ש<b>אברהם התבקש למעשה לחתוך בתוך תוכו את אותו הדפוס הרגשי ואת מבנה החשיבה
הרגיל של כל האומות והעמים שחיים בתבנית של עם-מדינה-לאום ושל אנחנו ואתם.</b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">רק מתוך ההנחה הזו ניתן להתקרב להבין את הקריאה השנייה שקיבל אברהם בפרשתינו:
"את בינך, את יחידך, אשר אהבת". בעוד ה"לך לך" הראשון הוא להתנתק
מהעבר, כאן הקריאה היא כבר להתנתק מהעתיד ומדור ההמשך, ועל כן היא טוטאלית ומחייבת
הרבה יותר. על אברהם היה לעקוד בתוכו את הרגשות המשפחתיים והפטריוטיים שהיו לו כלפי
בנו האהוב יצחק. למרות שבסוף של דבר המעשה לא נעשה בפועל, מבחינה רגשית אברהם אכן עקד
את בנו.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בשביל לבנות "גוי גדול" ו"אב המון גויים", וכדי ש"יתברכו
בך כל משפחות האדמה", כפי שהבטיח הקב"ה לאברהם, ודרכו להעביר מסרים אנושיים
ואוניברסאליים לכל הדורות חובה היה עליו ללכת מהמשפחתיות הקטנה שלו. "גוי גדול"
פרושו "גוי של גדלות" ומה שאמרו לחבר את העם הזה שאברהם מקים זה לא המשפחתולוגיה,
אלא הנשמה והתוכן הפנימי.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">מרגע שאברהם עמד במבחן הוא הצליח לרכוש בתוכו את המעלה של יציאה מהדאגה
לאינטרסים הקטנים והאישיים אל דאגה כלל אנושית ואוניברסאלית, כפי שגם בא לידי
ביטוי, ופורט, כאמור, בתחילת המאמר, בדאגתו לעיר סדום ולאורחים במדבר.</span></b></div>
<br />
<div align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: center;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">שבת שלום, ניר אביעד </span></b></div>
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 14pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">משימה
לשבת</span></u></b></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">איפה אני
מוצא בתוכי את הקולות של "לא מתחשק לי" ו"לא בא לי" בניסיונותיי
להיות אדם טוב ומוסרי יותר?<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בזכות
כוח הקריאה השבוע על עקידת יצחק כדאי לנסות לעקוד את אותם הקולות, ומתוך כך להתמסר
לצדדים הנכונים והגבוהים של החיים בהכנעה גדולה יותר.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 16pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">סיפור
לשבת </span></u></b><b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 14pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">– </span></u></b><b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">"אני רק יהודי פשוט" - מתוך סיפרו של הרב קובי לוי
"העיתונאי"</span></u></b></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">גברת קורנפלד היא לא אשה דתייה. ליתר דיוק באזור שלה לא תוכלו למצוא
גברת יותר אנטי-דתית ממנה. היא פשוט לא יכולה לסבול דתיים על גווניהם השונים, עם
שטריימל, בלי שטריימל, עם קיטל או בלי, עם עניבה, בלי עניבה, ואפילו כיפות סרוגות
עם חולצה צבעונית עוררו בה טינה עזה.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">היא כבר לא אשה צעירה הגב' חווה קורנפלד, ועיסוקה כמאבחנת ליקויי
למידה למעלה מ- 30 שנה, העמיד אותה בשורה הראשונה בסקטור המקצועי שלה. שמה הלך
לפניה מדן ועד אילת, היא היתה אוזן קשבת, לב מבין, ופה מפיק עצות-מרגליות, </span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בכל הקשור לאיבחונים ורעיונות התמודדות עם כל ליקוי באשר הוא. הספר
שכתבה "ילדים עם כשרון אחר" הפך ללהיט גם במגזר הדתי, שם ידעו לסנן
ולנפות את הקש והתבן, ולהוציא משם את הסולת הנקייה, בבחינת "תוכו אכל קליפתו
זרק". לא נחטא לאמת אם נאמר שאלפי ילדים חייבים לה את חייהם ותפקודם השכלי
והרגשי כאחד, גם במגזר שלנו.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">היה זה בוקר יום שבת קייצי, פרשת "משפטים", ב' אלול, החום
הכבד עדיין לא לפת את הנבראים, והיא השכימה קום כהרגלה, לצעדת הבוקר הקבועה שלה.
בראשה חולפות מחשבות של אושר, שתי בנותיה נישאו בשנה שעברה, ובקרוב, ממש בקרוב,
היא ובעלה יוכלו לסמן ברקורד שלהם את התואר: סבא וסבתא.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">גב' קורנפלד ירדה במדרגות הפונות לגן הציבורי ופתחה בהליכה. הפתגם
"נפש בריאה בגוף בריא" היה נר לרגליה למרות שבריאות הנפש לדידה, זו
השכלה אוניברסיטאית-אקדמית על כל השלכותיה, נו טוב.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">השעה 8:00 בבוקר. אנשים עטופי טליתות נכנסו ויצאו מבתי הכנסת, אבל
אותה זה לא עניין. היא אף פעם לא הישירה מבטה לטיפוסים הללו שסימלו בשבילה גלות,
חשכה, פרימיטיביות, נחשלות ומה לא?</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">היא פנתה ימינה לכוון המרכז המסחרי והנה מולה... לא פחות ולא יותר...
דוקטור אביגדור נחושתן.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">"בוקר טוב דוקטור".</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">"שבת שלום גב' קורנפלד".</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">דר' נחושתן היה אף הוא זריז בהליכתו... אך בטרם פנה להיכנס לחצר בית
הכנסת השכונתי היא הבחינה בכיפה לבנה על פדחתו...</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">"לא ידעתי שאתה דתי" אמרה בתמהון.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">"אני לא דתי" השיב.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">"אז לאן אתה הולך עם הכיפהל'ה הקטנה שעל ראשך?"</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">"לבית הכנסת" השיב הדוקטור. "זה לא סוד, יהודי שהולך
לבית כנסת צריך לחבוש כיפה... לא אני המצאתי את זה".</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">"אז אתה כן דתי" התעקשה הגברת.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">"לא גברתי... אני רק יהודי פשוט, רק יהודי פשוט. שבת שלום".</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">מכאן ואילך כבדו פסיעותיה. 20 שנה היא מכירה את רופא המשפחה המסור
אביגדור נחושתן, ומעולם לא העלתה בדעתה שהוא פוקד את בית הכנסת, שמץ של אידישקייט
היא לא מצאה בו. הוא לא הקרין שום לחלוחית כזו.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">"אני יהודי פשוט... רק יהודי פשוט", המשפט הזה הדהד כיבבת
שופרות של אלול בין אוזניה, כמו מינים ועוגב. כמו צלצלי שמע. לא פסק לרגע.
"אני רק יהודי פשוט... יהודי פשוט".<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">"ריבונו של עולם" הרהרה בעודה נחה על ספסל בגן הציבורי
"מאיפה אני מכירה את המשפט הזה, למה הוא לא נותן לי מנוחה...?". רק
יהודי פשוט.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">חווה נולדה להורים ניצולי שואה. בבית לא דיברו על הטראומות האלה. תמיד
היה שקט מתוח באוויר. מעיק. אביה היה איש מופנם וסגור. בקושי הפליט כמה מילים
ומשפטים יבשים מדי יום. איש קשה יום, חרוץ, עובד במפעל תעשייתי, ומביא לחמו בכבוד.
היא בת יחידה. אמה, אשה טובת-לב נפטרה עליה בחטף בהיותה תלמידת תיכון, ומיד אחר כך
חלה אביה במחלה הנוראה – אלצהיימר.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">נערה יתומה בת 16, בלי אמא להישען עליה ולהתרפק על כתפה, עם אבא צעיר
יחסית, ההולך ומאבד את שאריות זכרונו. יושב שעות ובוהה. שותק. פה ושם מנגב דמעה.
שלוש שנים הוא סחב את המחלה, אבל בשנה האחרונה הוא שקע אל מצולות הזיכרון ודלה משם
ארוע עליו חזר כמה פעמים בשבוע.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">"רציתי למות. לא יכולתי יותר. מוכה וחבול בכל הגוף. רעב. בקושי
שוקל 30 קילו. אין לי הורים, אין לי אחים, אין לי לאן לחזור, הוי אלוקים רחם עלי
ואז הגיח פתאום החייל הנאצי הזה, שני מטר גובה ושלף אקדח. "יהודון
מסריח" הוא שאג, ומיד שלף אקדח והדביק לרקתי".</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">"מי אתה בכלל?" צעק עלי הנאצי...</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">"אני רק יהודי פשוט" עניתי לו "יהודי פשוט".</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">"ואז הנאצי החזיר את האקדח לנרתיק והלך לו".</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">כן, אבא של חווה קורנפלד חזר על הסיפור הזה עשרות פעמים, אולי מאות,
עד שגווע אל מותו, כשעל שפתיו המילים "אני רק יהודי פשוט". היא היתה
נערה שהקשיבה, אך לא הפנימה.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">כ- 30 שנים המתין בקרקעית התודעה שלה הביטוי הנדוש כל כך "אני רק
יהודי פשוט" עם הבעת הפנים המיוסרת של אביה. עם הדמעה בזווית העין, וזה פעל
בה לבסוף כארס של עכנאי.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">"ואני יהודיה?" שאלה את עצמה בעודה ישובה על הספסל</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">"אני יהודיה פשוטה? או שמא אני סתם מסתובבת בעולם ללא זהות
ותוכן?" והשאלות היו נוקבות עד תהומות הלב.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">חווה קורנפלד ובעלה הלכו זמן קצר אחר כך למצוא את התשובות לשאלות
בסמינר ליהדות.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">חצי שנה אחר כך, סמוך לגן הציבורי, היא שוב נפגשה בשבת בבוקר עם
דוקטור נחושתן. הוא בדרכו לבית הכנסת עם כיפתו הלבנה והיא בדרכה לבקר את נכדה
הטרי. הוא כמעט בלע את לשונו ובקושי הכיר אותה. הגב' קורנפלד היתה לבושה בצניעות
רבה, ולראשה כיסוי ראש</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">"שבת שלום דוקטור" אמרה לו "גם אני רק יהודיה
פשוטה".<o:p></o:p></span></div>
<br />
<br />
<div align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt; text-align: center;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">שבת
שלום, ניר אביעד</span></b><b><span dir="LTR"><o:p></o:p></span></b></div>
</div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-74094096599132158422015-10-21T08:46:00.000+03:002015-10-21T08:46:49.309+03:00פרשת "לך לך" - כל העולם לא נברא אלא בשבילי!<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div dir="RTL" style="direction: rtl; line-height: 115%; margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: right; unicode-bidi: embed;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">אור חדש הפציע בעולם. אברהם
אבינו, אבי האומה והיהודי הראשון, מתחיל להתגלות לנו במלוא גדולתו בפרשת "לך
לך", וכל שנותר לנו במרחק כמעט 4,000 שנה מאז זה לפתוח את הלב ולהתמסר
לסיפורים על דמותו המופלאה, אותם סיפורים שיכולים ללמד כל אחד מאתנו כל כך הרבה על
מציאות חייו כאן ועכשיו. <o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div dir="RTL" style="direction: rtl; line-height: 115%; margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: right; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">פנטזיונר, משוגע, מרדן. הרבה
עלבונות הוא נאלץ לשמוע, ובכל זאת הוא בשלו – מחפש את האמת ונלחם על האמת גם במחיר
של איום על חייו ועמידה בניסיונות קשה ומורכבים. "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַייִם
וְהָאָרֶץ בְּ<b>הִבָּרְאָם</b>" נכתב בפרשת "בראשית". ספר הזוהר
הסביר ש"בהבראם" זה אותיות "אברהם" ואף הוסיף משל:
"כשברא הקב"ה את העולם לא היה העולם יציב. אמר לו הקב"ה לעולם: 'מה
לך שאינך יציב?'. אמר: 'ריבונו של עולם אינני יכול לעמוד כי אין לי יסוד על מה
להתקיים'. אמר לו הקב"ה: 'עתיד אני להעמיד בך צדיק שהוא אברהם אוהבי' ומיד
התייצב העולם". <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div dir="RTL" style="direction: rtl; line-height: 115%; margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: right; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">דמותו <span style="mso-spacerun: yes;"> </span>של אברהם תלווה אותנו בפרשות הקרובות, ולמרות שחלק
ניכר מספר בראשית מוקדש לקורותיו, למרבה הפלא בתורה אנו פוגשים אותו בגיל די מאוחר
בחייו רבי התהפוכות. המדרשים על הפרשה, שמשלימים את התמונה, מספרים לנו שכבר בגיל
שלוש החל מסעו הרוחני, וכילד צעיר לאב בעל חנות יצור וממכר לפסלי אלילים סקרנותו
הובילה אותו להבחין באמת גדולה יותר ולהכרה בעובדה שיש לעולם בורא ושליט אחד. כאדם
בודד הוא ניצב אל מול העולם כולו, נאבק בעבודת האלילים, שהייתה מושרשת בתקופתו,
וקירב רבים לחיים של אמונה מונותיאיסטיות. האירוע הראשון בחיי אברהם המתואר בתורה
התרחש כאשר הוא היה בן שבעים וחמש. בזמן הזה אברהם היה מסוגל כבר לסכם חיים שלמים
של הישגים משמעותיים, אך אז הגיע אירוע בעל משמעות אדירה שהאפיל על כל שקדם לו. <b>מקל
נדודים הונח בידיו והוא נצטווה לצאת לעבר יעד נעלם: "וַיֹּאמֶר ה'
אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ,
אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"</b> (בראשית י"ב, א'). ואכן אברהם, אשתו
שרה ובני משפחה נוספים יצאו מחרן אל עבר ארץ ישראל.</span></div>
<br />
<div dir="RTL" style="direction: rtl; line-height: 115%; margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: right; unicode-bidi: embed;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">מה היה הסוד לכוחו העצום
וכיצד נוכל אנחנו ללמוד מכך לקח לחיינו?</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">
התשובה נמצאת באותו ציווי בפסוק הראשון של פרשת השבוע עליו פרשנויות רבות ונפלאות.
הבורא מופיע בפני אברהם אבינו ואומר: לֶךְ-<b>לְךָ</b><span class="bold1"><span style="color: black; font-weight: normal; line-height: 115%; mso-ansi-font-size: 11.0pt; mso-bidi-font-size: 11.0pt; mso-style-textfill-fill-alpha: 100.0%; mso-style-textfill-fill-color: black;"><span style="color: black; mso-style-textfill-fill-alpha: 100.0%; mso-style-textfill-fill-color: black;">, כלומר </span></span></span><span class="bold1"><span style="color: black; line-height: 115%; mso-ansi-font-size: 11.0pt; mso-bidi-font-size: 11.0pt; mso-style-textfill-fill-alpha: 100.0%; mso-style-textfill-fill-color: black;"><span style="color: black; mso-style-textfill-fill-alpha: 100.0%; mso-style-textfill-fill-color: black;"><strong>לך אליך, אל עצמיך.</strong></span></span></span>
הקב"ה מגלה לאברהם שכדי להפוך לאדם גדול במידות עליו <b>"לחתוך את חבל
הטבור" ולצאת למסע של צמיחה וגילוי עצמי - הרחק מכל שיגרה מוכרת וקרובה</b>.
בהיענותו של אברהם לדברים ובהליכתו אל ארץ ועתיד לא ברורים, חרף כל היגיון מוכר,
הוא שתל את הזרע ל"נעשה ונשמע" שאפשר לבני ישראל במדבר לקבל את התורה
הקדושה.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div dir="RTL" style="direction: rtl; line-height: 115%; margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: right; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">לא לשווא נקרא שמו "<u>אברהם
<b>העברי</b></u>", שכן זו היא התכונה שאפיינה אותו. <b>למרות שכל העולם עמד
מן העבר האחד, הוא התאזר בגבורה ועמד מן העבר השני</b>. סגולה זו נותרה קבועה
בליבנו -<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>צאצאיו. קשיות העורף היהודית
הפכה לשם דבר. למרות המאמצים שנעשו על ידי עמים רבים ולמרות הלחצים שהופעלו לאורך
כל הדורות על יהודים לעזוב את דתם, נותרנו דבוקים בה, יחידים מול רבים.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div dir="RTL" style="direction: rtl; line-height: 115%; margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: right; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">לפי הקבלה, למשמעות הציווי
עמקות נוספת: לך אל תוך העצמי הפנימי ביותר שלך, התרחק מהרצונות שלך, מן הרגשות
שלך, מן האינטלקט שלך וע"י ויתור על ה"אני" וה"אגו" תוכל
להפנים את האמת שאני, הקב"ה, אגלה לך. <b>רק כשאדם מניח לרגע את המחשבות שלו
ביחס לעצמו ולסביבתו הוא יכול להבחין במציאות של בורא שמחייה בכל רגע את העולם</b>.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div dir="RTL" style="direction: rtl; line-height: 115%; margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: right; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">נקודת מבט נוספת לציווי רואה
בו קריאה תמידית להתקדם ולהשתפר. אין להסתפק במה שכבר עשינו ולהיכן שהגענו. הדבר
הראשון שנדרש מיהודי הוא ללכת, להתקדם, להתעלות. להיות יהודי פירושו לא לדרוך
במקום ותמיד לנוע מן המקום שבו אתה נמצא למקום שבו אתה יכול להיות, וממה שאתה חושב
על עצמך אל מימד עמוק יותר של מה שהנך באמת. <b>להיות יהודי זה להיות עסוק בחיפוש
תמידי לשיפור עצמי ולשיפור העולם</b>.<span style="mso-spacerun: yes;">
</span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div dir="RTL" style="direction: rtl; line-height: 115%; margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: right; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">הקב"ה מצווה על אברהם
ללכת ולעזוב את העבר מאחוריו. הקריאה הראשונה היא לעזוב את ארצך. הפרשנים לימדו
אותנו ש"ארצך" מרמז על ארציות, כלומר על חומריות. <b>על מנת להתקדם
ולממש את תפקידנו בעולם ולהתחבר אל נקודת האמת שקיימת בתוך כל אחד מאתנו, הלא היא
הנשמה, יש לזנוח את החשיבה שחומריות ועושר הם אלה שיביאו לנו שמחה ואושר</b>.
אברהם עזב בית עשיר ומלא בכל טוב חומרי והלך אל הלא נודע. נראה כי בימינו התפיסה
הקלוקלת שכסף מביא לשמחה מחלחלת לכל מקום ואנחנו שבויים בקונספציה שאם לא נשיג את
הוולבו, הווילה, חופשת הסקי השנתית ושלל המותגים המופיעים בפרסומות, לא נהיה
מאושרים. היטיבו חז"ל לתאר זאת: "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו",
ו"יש לו מנה (מאה) רוצה מאתיים. יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות".<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>שלמה המלך הוסיף וכתב בספר קהלת: "אוהב
כסף לא ישבע כסף", כלומר כאשר אדם שקוע בשאפתנות חומרית, רעבונו לא ישבע
לעולם, אלא יוכפל וירבה מכיוון שככל שינסה להשביע את רעבונו כך יוסיף לרעוב ולרצות
יותר ויותר. <b>מי שנופל בידי התאווה לרדיפת ממון לעולם לא יהיה מאושר כי תמיד הוא
ירגיש שאין לו מספיק בלי תלות בכמה בפועל הוא באמת השיג</b>. מי שרוצה 1000 (לא
משנה ממה) ויש לו רק 200 ירגיש אומלל, בעוד מי שרוצה 10 ומשיג 20 ירגיש אושר
וסיפוק עילאיים. חשוב לציין כי להבדיל מהגישה של תורות המזרח שמדברת על צמצום
הרצונות למינימום, היהדות היא "תורת חיים" וככזו היא בעד חיים גשמיים
וחומריים טובים, נוחים וראויים. אולם להבדיל מהגישה המערבית, היא שמה את הדברים
בפרופורציה הראויה ומלמדת שתפקיד החומר לשמש כלי שמשרת ומאפשר את עולם הרוח. לא
בכדי ישראל ממוקמת גיאוגרפית בין המזרח והמערב, ובגישתה, היהדות מורה על איזון
נכון ובריא בין שני הכוחות הסותרים. תחושת השמחה, אם כך, אינה תלויה בגורמים
חיצוניים אלא במצבו הפנימי של האדם ואושר לא תלוי בכסף, אלא בהגשמת היעוד האישי,
בתחושות של אהבה וחום ובעשיית טוב לזולת. אברהם היה האדם הראשון בעולם שהבין זאת
ושהיה מוכן להקריב את הנוחות החומרית והחברתית שבעולמו הישן וללכת לכיוון מימוש
ייעודו בעולם, ועל כן זכה להיות היהודי הראשון. <b>כמו שאברהם מורה לכולנו את
הדרך, כך בתור עם אנחנו מחויבים להראות לשאר העמים את הדרך הנכונה ומכאן הביטוי
"עם סגולה"</b>. ככאלה, יש לנו עודף מחויבויות ולא עודף זכויות, כפי
שרבים בטעות חושבים. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div dir="RTL" style="direction: rtl; line-height: 115%; margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: right; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">בדרך הטבע, אנו נשאבים אל
דפוסים חברתיים, שיגרה של לחץ חברתי, ציפיות מהסובבים אותנו והרגלים ישנים שהוטבעו
בתוכנו מילדות. <b>המהלך שעשה אברהם אבינו אמור להביא כל אחד לשאול את עצמו את
השאלה הבאה:</b> <strong><span class="bold1"><span style="color: black; line-height: 115%; mso-ansi-font-size: 11.0pt; mso-bidi-font-size: 11.0pt; mso-style-textfill-fill-alpha: 100.0%; mso-style-textfill-fill-color: black;"><span style="color: black; mso-style-textfill-fill-alpha: 100.0%; mso-style-textfill-fill-color: black;">"מהיכן
מגיעה 'השקפת העולם' שלי?"</span></span></span> האם זו השקפה שאימצתי
לעצמי תוך כדי בדיקה ומחקר, או שמא זו גישה שהושתלה בתוכי עקב נסיבות חיי וללא
בחירה אישית? האם לעובדה שנולדתי דווקא כיהודי יש בכלל משמעות עבורי?</strong><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div dir="RTL" style="direction: rtl; line-height: 115%; margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: right; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">מוטב לכל "חילוני",
שנולד להורים ולחברה חילונית, כמו גם לכל "דתי" שנולד להורים וחברה דתית
לשאול עצמו האם זה באמת מסלול החיים הנכון ביותר עבורו? אסור לחיות בתוך זרם מסוים
רק משום שככה התרגלנו. רבים ממי שנולדו למסגרת אמונית חמה ותומכת מעידים שהם מעולם
לא עצרו ושאלו את עצמם את השאלות החשובות באמת, כך שעבודת השם שלהם הייתה ברבדים
שטחיים בלבד. לעניות דעתי, דווקא אי שאילת שאלות זה השורש לתופעת הדתיים-לשעבר
(דתל"שים) ולא תכונת הספקנות, כפי שיש מי שחושב. מוטב לכל אדם לעשות ברור
אמיתי, כן ואמיץ עם הזהות שלו ומכאן הבחירה בדרך תהיה חזקה הרבה יותר.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div dir="RTL" style="direction: rtl; line-height: 115%; margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: right; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">בדיוק לשם כך מצווה
הקב"ה את אברהם: "<span class="bold1"><span style="color: black; font-weight: normal; line-height: 115%; mso-ansi-font-size: 11.0pt; mso-bidi-font-size: 11.0pt; mso-style-textfill-fill-alpha: 100.0%; mso-style-textfill-fill-color: black;"><span style="color: black; mso-style-textfill-fill-alpha: 100.0%; mso-style-textfill-fill-color: black;">לך</span></span></span><span class="bold1"><span style="color: black; line-height: 115%; mso-ansi-font-size: 11.0pt; mso-bidi-font-size: 11.0pt; mso-style-textfill-fill-alpha: 100.0%; mso-style-textfill-fill-color: black;"><span style="color: black; mso-style-textfill-fill-alpha: 100.0%; mso-style-textfill-fill-color: black;"><strong> </strong></span></span></span><span class="bold1"><span style="color: black; font-weight: normal; line-height: 115%; mso-ansi-font-size: 11.0pt; mso-bidi-font-size: 11.0pt; mso-style-textfill-fill-alpha: 100.0%; mso-style-textfill-fill-color: black;"><span style="color: black; mso-style-textfill-fill-alpha: 100.0%; mso-style-textfill-fill-color: black;">לך (אל עצמך) מארצך וממולדתך ומבית
אביך</span></span></span>". ובמילים שלנו - אל תקבל (או תדחה) באופן אוטומטי
את ערכיה של החברה, מבלי לבחון באופן יסודי את ערכם ומהותם. יש שמשתיקים את הקול
של הנשמה באומרם: "אין לי זמן", "אני טרוד מידי בענייני
פרנסה/בריאות/משפחה" או "אני כבר מבוגר מדי", אבל זו טעות מרה
ו"טריק" של היצר הרע שינסה לספר לנו כל סיפור אפשרי כדי למנוע מאתנו
להתחיל במלאכת בירור האמת. </span></div>
<br />
<div dir="RTL" style="direction: rtl; line-height: 115%; margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: right; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">יחד עם ההשפעות החיצוניות,
לאדם יש נקודה פנימית וחופשית מכל מה שמגדיר וכובל אותו. זהו הניצוץ האלוקי המהווה
את גרעין נשמתו. אברהם היה הראשון שהסכים להקריב את כל עולמו והרגליו על מנת לגלות
את אותו ניצוץ. רוב בני האדם לא עוצרים להתבונן בחייהם ולא שואלים שאלות.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><b>קורה לא אחת לאנשים שהם מוצאים עצמם בנסיבות
חיים מורכבות ותוהים בינם ובין עצמם "איך הגעתי לכאן"? או "איפה
טעיתי בדרך?" כל אלה הם תולדות של חוסר תשומת לב למעשים, להרגלים, לדפוסי
חשיבה ולעולם הרגשי שלנו</b>. על תופעה זו אמר ירמיהו הנביא "אין איש נחם על
רעתו לאמור במרוצתם <u>כסוס</u></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><u><span dir="LTR" lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span> </span></u><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">שוטף
במלחמה</span></u><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>"</span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span>.
בני האדם שאינם עמלים על מודעות והתבוננות פנימית משולים לסוס הרץ בשעטה בשדה הקרב
מבלי להבחין בין ימינו ושמאלו.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div dir="RTL" style="direction: rtl; line-height: 115%; margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: right; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">אברהם אבינו היה הראשון שהבין
שתפקידנו פה בעולם הוא לעבוד ולתקן את מידותינו ודרכינו. מי שחושב שהוא בא לכאן
כדי לנוח וליהנות ממנעמי העולם פשוט משלה את עצמו. לראייה, כל מי שכביכול לא עמל
על תיקון ושיפור עצמי בסופו של דבר סובל יותר מכולם משום שהוא נשאר עם התאוות,
הכעסים, הקנאה והתחרותיות שמאמללים בראש ובראשונה את מי שחווה אותם. אדם שמח באמת
זה אדם שיודע שכל מה שקורה לו פה בעולם זה ניסיון בלבד ושבמילא הכול לטובה. את
אברהם רצו לזרוק לכבשן האש בגלל הרעיונות "המהפכניים" שלו, אבל הוא דבק
בשמחה ובאמונה. אדם נבון יודע שאם קרה לו מקרה רע/העליבו אותו/פגעו בו/וכו' זה הכול
ניסיון ועליו להישאר שמח. אסור לנו ליפול לעצבות, ללשון הרע ולכעס. זאת, בראייתי,
תמצית ומהות היהדות, כפי שמלמד אותנו האבא של כולנו - אברהם אבינו.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div dir="RTL" style="direction: rtl; line-height: 115%; margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: right; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">הדרך להגיע לפסגות שהגיע
אליהן אברהם עוברת, כאמור, דרך התעקשות חיובית על העקרונות שלנו ודבקות באמת גם אם
היא קשה ולא תמיד מתיישבת עם הנורמות החברתיות שמסביב. <b>תחילת ה"שולחן
ערוך" היא: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם".
ספר ההלכה דואג לומר לנו חיזוק גדול בדרך עוד לפני שהוא מתחיל למנות את המצוות
וההלכות, ומחדד שכדי להצליח לקיים את התורה הגדולה – אל לנו להתבייש מבני אדם
המלעיגים עלינו בניסיוננו להתקרב אל הבורא. על כך אמר יהודה בן תימא בפרקי אבות:
"הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים".</b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div dir="RTL" style="direction: rtl; line-height: 115%; margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: right; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">לא צריכה להיות לנו חלילה
מטרה לפגוע באף אחד, אבל כדי להצליח להתגבר על הבלי העולם הזה חובה עלינו להיות עם
עזות ואומץ של נמר ולא להתחשב יותר מידי או לפחד ולהתבלבל ממה שאומרים לנו ועלינו
מסביב. לעיתים אפילו במסגרת דתית יהיה מי שיבקר וינסה לקרר אותנו אם ננסה להתחזק
מעט יותר או "לפרוש כנפיים" ולהמריא למחוזות ששונים ממחוזותיו, ולעיתים
יהיו אלה אפילו הקרובים לנו ביותר שינסו לשים לנו מקל בגלגלים ולמנוע מאתנו את
אותו "לך לך". במתינות, בסבלנות ובהרבה חיבור ואמונה יש לזכור את המטרה ולדבוק
באמת. כפי שלעיתים אנשים שדרכיהם שונה משלנו עלולים להפריע, כך גם הסתכלות שלנו על
אנשים שכבר קידשו עצמם ונכנסו לעולמו של הקב"ה יכולה להחליש כוחנו משום שאנו
משווים אותנו אליהם ומתייאשים מהמרחק שעוד נותר לנו לעבור. תורת החסידות טוענת שכל
אדם הוא יצור חד פעמי שלא היה וגם לא יהיה בדיוק כמוהו. התפקיד שלנו פה בעולם הוא
להביא לידי ביטוי את הכוחות המיוחדים שהבורא טמן בכל אחד מאתנו ולא באלה של
השכנים. חוזרים בתשובה רבים (ואברהם אבנו ביניהם) יכולים להעיד שאת הקצב הנכון
להתקדמות יודעת היטב הנשמה, ולכן רק לה יש להקשיב וכל מבט לצדדים יכול להחליש ולייאש.
ללמוד מהזולת ולהתחזק מהצלחתו ודרכו בוודאי שזו מעלה טובה, אבל רק בתנאי שזה מפרה
ומעורר ולא חלילה מייאש ומרחיק.</span></div>
<br />
<div dir="RTL" style="direction: rtl; line-height: 115%; margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: right; unicode-bidi: embed;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">המשנה במסכת סנהדרין מלמדת כי
"צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי".</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 11pt; line-height: 115%;">
כל הצמחים, כל החיות וגם כל בני האדם – כולם נבראו במיוחד בעבורי! רבים ודאי ירימו
גבה בסיפוק ויגידו – "אוהו הינה סוף סוף רעיון אחד ביהדות שאני יכול להתחבר
אליו בקלות...", אבל כאן בא האבל הגדול – <b>כל העולם אומנם נברא בעבורי, אבל
לא כדי שאנצל אותו לטובתי ולטובת ההנאה האישית שלי, אלא כדי שאוכל לשרת אותו, כדי
שאוכל להפוך אותו לטוב ונעים יותר וכדי שאתן לו בחזרה את הטוב שהבורא טמן בתוכי.</b>
כך כל אחד ואחד צריך לחשוב שבידו ובכוחו לשנות ולתקן את כל העולם כולו. אברהם
אבינו היה הראשון שהפנים רעיון זה ויצא מהתפיסה הפרטית לתפיסה הכללית, מדאגה לעצמו
ולמשפחתו הקרובה לדאגה לכלל הציבור. גם לפניו היו צדיקים ואנשי מידות (כדוגמת חנוך
ונח), אולם הם מעולם לא ניסו להרחיב את מעגל השפעתם ולהטיב לציבור הרחב. אברהם,
יחד עם אשתו שרה, היו עסוקים ללא הרף בגיור אנשים נוספים ובפעולות חסד שונות
ומגוונות בחברה בה חיו. בזכות התכונה הזו, אברהם זכה לתוספת ושינוי שמו ע"י
הקב"ה מאברם לאברהם ולכינוי "אבינו" כאב האומה ולמימוש ההבטחה
והברכה שקיבל: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". <o:p></o:p></span></div>
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">כל מי שמתעמק בפרשה יכול בקלות
לשמוע את הקול הקורא לכל אחד ואחת מאתנו: לך לך או לכי לך אל עצמך. <o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">נא להדק חגורות, להתאזר בעוז,
בכנות ובהמון סבלנות ולצאת אל מסע של גילוי הניצוץ האלוקי (הנשמה) שטמון עמוק בתוך
כל אחד ואחת מאתנו. בהצלחה!!! </span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-tab-count: 2;"> </span></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><span style="mso-tab-count: 2;"></span></span> </div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><span style="mso-tab-count: 2;"> </span>שבת
שלום,<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>ניר אביעד </span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: Wingdings; mso-ascii-font-family: Arial; mso-char-type: symbol; mso-hansi-font-family: Arial; mso-symbol-font-family: Wingdings;"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span style="mso-char-type: symbol; mso-symbol-font-family: Wingdings;">J</span></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 14pt; line-height: 115%;"><o:p><span style="text-decoration: none;"><span style="font-family: Times New Roman; font-size: small;"></span></span></o:p></span></u></b> </div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 14pt; line-height: 115%;"><o:p><span style="text-decoration: none;"><span style="font-family: Times New Roman; font-size: small;"></span></span></o:p></span></u></b> </div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 14pt; line-height: 115%;">משימה
לשבת<o:p></o:p></span></u></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">בערוב ימיי, כשאסרוק ואזכר בכל
קורות חיי, איזה מסע אזכור כמשמעותי ביותר? מהו אותו לֶךְ-לְךָ יחודי שלי?<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">מה הייתי רוצה כעת לעשות או
לשנות באורחות חיי כדי שכשיגיע אותו הרגע אדע שעשיתי באמת את המירב כדי לממש את
אותו חלום ואת אותו לֶךְ-לְךָ שלי?<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p><span style="font-family: Times New Roman;"> </span></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 14pt; line-height: 115%;">סיפור
לשבת</span></u></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 14pt; line-height: 115%;"> </span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">– <b>"כריות לא מדברות" – מתוך הספר
"העיתונאי" של<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>הרב קובי לוי<o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">אם הכרית של טלי פרץ, מורה
בכירה בת 32, יכולה היתה לדבר, הייתם שומעים ממנה תפילה וזעקה מן הלב. הכרית של
טלי פרץ אם לשלושה ילדים (האחרון מבניה, אז, תינוק בן יומו) עברה חוויות לא מעטות
של דמעות ללא סוף, תחנונים ובקשות לקב"ה בכל סיגנון שתעלו בדעתכם, במשך
חודשים ארוכים של אימה ובלהות.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">צריכות הנשים היולדות להודות
לקב"ה השכם והערב, על היציאה מסכנת הלידה בבריאות איתנה של נפש וגוף. נכון,
שעות המכאוב והסבל מסתיימות על פי רוב בחיוך מאושר של אם מתרגשת ושל תינוק מקומט
משהו, הנכנס לעולם, צווחני וצרחני כמיטב המסורת של מי שלפתח חטאת רובץ. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">כשטלי ילדה את בנה השלישי
מיכאל, הכל היה תקין. מיכאל קיבל ציון גבוה מיד עם היוולדו, משקלו 4.5 ק"ג
בלי עין הרע, הלידה היתה קלה ומיד אחרי הבשורות לסבים וסבתות ולבני המשפחה
העליזים, הובל מיכאל למחלקת התינוקות ואמו הוזזה לנוח שנת ישרים במחלקת יולדות.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">לאחר שש שעות שינה עמוקות
התעוררה טלי וביקשה לקום מן המיטה. זה לא כל כך הלך. הרגליים היו כבדות עליה,
והידיים עוד יותר. היא ניסתה להזיז אצבעות, אבל זה הלך בקושי. היא חשבה שהיא חולמת
וביקשה לישון עוד קצת... אולי זה רק חלום בלהות. היא עצמה שוב עיניה וניסתה
להירדם... אחרי שעה ניסתה שוב לקום, אך אבוי, חוץ מהראש שנע ימינה ושמאלה, ושאר חושיו,
כל הגוף היה מאובן ומשותק כאבן שאין לה הופכין.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">הזעקה המבוהלת של טלי פרץ הדהדה
מקצה המחלקה והגיעה עד לחדרי הניתוח, ועד מעבר לחלונות בית החולים. צעקה-זעקה של
שוד ושבר, אובדן, בהלה, חרדת מוות מפני הבאות. מה לא. חולים, רופאים ואחיות אטמו
אוזניים.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">טלי, סגנית המנהל, מורה בכירה
בבית ספר מכובד במרכז הארץ, אשה כשרונית ורבת-פעלים, נחשפה לראשונה בחייה, ללא
הכנה מוקדמת לנורא מכל. שיתוק טוטלי של הגפיים. היא, שהיתה הרוח החיה, נעה מכיתה
לכיתה, מנחה מורות, בודקת ויוזמת מבחנים ופרוייקטים חינוכיים, מנהלת ישיבות ביד
רמה, מצוייה עכשיו בתחושה משפילה של כלי אין חפץ בו... והרופאים? לאחר בדיקות
ארוכות נותרו פעורי פה וחסרי אונים לא פחות ממנה. גם רופאים מומחים שהוזעקו
מחו"ל לא הצליחו לאבחן מה מקור הבעיה, האם זה וירוס, חיידק חצי-טורף, או אולי
טורף וחצי, קריסת מערכת העצבים, פגיעה מוחית. שומכלום. תמהון ושיתוק מקצועי אחז
בהם.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">לאחר שבועיים של נסיונות
טיפוליים, איבחונים ובדיקות שונות ומשונות הועברה טלי פרץ שבורה לבית לוינשטיין
אולי שם תרשם איזו ישועה. מיכאל התינוק נשאר אצל סבתא. טלי היתה רוויה געגועים
פוצעים. בעלה גלעד, איש טוב ירא שמים וחרוץ לא עזב אותה לרגע, ופיו מלא מילות
עידוד ואופטימיות, כמו שבעל יהודי צדיק צריך להיות. "משותק לנו הגוף"
לחש גלעד לרעייתו, "אבל אין לי ספק אשתי, שישועה קרובה לבוא".<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">טלי פרצה בבכי תמרורים. שלושה
חודשי שיתוק מוחלט היו כבדים מנשוא. כוחות נפש עצומים נדרשו לה כדי לומר לגלעד את
המונולוג הבא "גלעד, אתה עדיין איש צעיר, ועתידך לפניך, יש לנו שלושה ילדים
מתוקים שצריך לגדל. אני מחוץ למשחק החיים. אני רק ראש בלי גוף, ובשביל לגדל ילדים
ולבנות משפחה צריך גם גוף. הקב"ה נטל ממני את הגוף, זה רצון השם ואני מקבלת גזירה
זו באהבה עד כמה שביכולתי... אתה בעל צדיק ואיש נפלא ויקר, ואני מלאת הערכה לעידוד
שלך ולחיזוק היומיומי, אבל אני מאפשרת לך לבנות חיים אחרים גלעד, בלעדי".<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">טלי בלעה את דמעותיה וליבה נכמר
בקירבה, אבל היא הרגישה שזו האמת לאמיתה, וכי אין זה הוגן וצודק להעמיס על גלעד גם
אותה, החולנית והמשותקת...<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">"אני עד יום מותי אשאר
בעלך" ענה גלעד "את עוד תלכי על הרגליים... חידלי מדברי ההבל
הללו...".<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">בחדר של טלי היו עוד שלוש חולות
באיזשהו תהליך של שיקום, אם בכלל. האחת, מירב, אשה צעירה עיוורת, השניה, נורית
חולת טרשת נפוצה, והשלישית, נוגה, פצועת תאונת דרכים צולעת קשה שאיבדה את יציבותה
הנפשית במידת מה, ועסקה ברקימת כריות. כשטלי הגיעה למחלקה היא העניקה לה כרית
במתנה "את חברה שלי" אמרה נוגה, "תניחי ראשך על הכרית שלי, ובעזרת
השם תבריאי".<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">כשגלעד הלך השמש כבר שקעה, וירח
צהבהב עגמומי משהו ריצד מעבר לחלון יחד עם שלל כוכביו הזערוריים. טלי השקיעה את
ראשה בכרית הקטנה שקיבלה מנוגה והחלה לדבר עם הקב"ה:<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">"אבא שבשמים, אני יודעת
שאני לא צדיקה גדולה, ואין לי ספק שהשיתוק הוא גזירה מתוך רחמים. אני יודעת שנלקחו
ממני הגפיים בגלל עבירות אבל יש לי תינוק קטן בבית. שעוד לא ליטפתי, שלא חיבקתי,
שלא הניח ראשו על ראשי. מיכאל שלי עדיין לא חש מגע של אמא מגפפת וחמימה. למה? למה
אבא שבשמים? אולי תרחם עלי ובמקום משותקת 100% תהפוך אותי לעיוורת כמו מירב. נכון
היא עיוורת, אבל היא יכולה לחבק את ילדיה... ואני כל כך רוצה לחבק את מיכאל... ואם
לא עיוורת אז אולי תחליף את השיתוק הנורא שלי בטרשת נפוצה, כמו שיש לנורית. נכון,
זו מחלה סופנית, אבל לפחות עכשיו נורית יכולה לשחק עם ילדיה... או אולי לחילופין
אבא שבשמים, אני אפילו מוכנה לאבד את היציבות הנפשית כמו נוגה, שהיא אומנם משונה,
אבל לפחות היא אמא עם רגשות ויכולת לחבק, לנשק... כמה נורא להיות משותקת, חסרת
אונים, כמו סמרטוט שאין בו שימוש...".<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">והכרית של טלי פרץ הפנימה וספגה
הכל לתוכה.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">"אבא שבשמים... אתה יודע
מה, מי אני ומה חיי שאבקש מחלות וצרות של אחרים. אתה הרי יודע מה טוב ומה נכון
בשבילי... עשה בשבילי רק מה שמגיע לי... רק לי, לא רוצה משל אחרים".<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">וגם את זה שמעה הכרית. ותפילה
זו בקעה רקיעים.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">למחרת הגיע לבית לוינשטיין דר'
ארנולד סקופשטיין מהולנד מומחה בעל שם עולמי. הוא בדק את טלי פרץ במשך שעה ארוכה,
עיין בתיק הרפואי ואמר: "השיתוק שלה זו תופעה חולפת, לפי הערכתי זה ייעלם
והיא תבריא תוך חודשיים או שלושה חודשים לכל היותר".<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">המילים החמות הללו היו כמים
צוננים לנפשה העייפה של טלי פרץ. לראשונה היא שומעת רופא מומחה שמשמיע עתיד ורוד.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">אחה"צ כשהגיע גלעד עם
אחותו נחמה לביקור, הוא שמח לשמוע את אבחונו של דר' סקופשטיין. לפתע נעורה בו
תקווה שניתן לקצר את הזמן. הוא חיכה לרגע שבו חברותיה לחדר של טלי תלכנה לחדר
האוכל.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">הוא נעל את הדלת פנה לטלי ואמר
"טלי את בריאה. לבי אומר לי שהגזירה בוטלה. דר' סקופשטיין איננו מדבר מגרונו,
זו בת קול משמים, קומי עכשיו מהמיטה!!!".<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">טלי היתה המומה.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">"קומי" צעק גלעד
"את בריאה!!! זהו, עכשיו זה זמן של רחמים. הוא ביקש מאחותו נחמה לאחוז בידיה
של טלי ולסייע לה לשבת. טלי לא האמינה, לפתע נוסכו בה כוחות טמירים, היא צבטה את
רגליה וחשה בכאב דקיק... כאב שחודשים ארוכים נעלם ממנה.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">נחמה סייעה לה לעמוד והיא התחילה
לגרור רגליים... נשענת על קירות וכיור ודלת.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">לא יאומן, גוררת צעדים אבל
מתקדמת. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">לקח לטלי פרץ 10 ימים לחזור
לעצמה, עדיין לא ב- 100%, אבל השיתוק הנורא נעלם כלא היה. היא נפרדה בנשיקות
מחברותיה לחדר ואיחלה להן החלמה מהירה. כשהיא פנתה ללכת, קראה לה נוגה "טלי,
טלי... אל תשכחי את המתנה שלי, קחי אותה איתך... את הכרית הרקומה שנתתי לך ביום
שהגעת לכאן". <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">טלי נטלה את הכרית מידיה של
נורית וחיבקה אותה חזק חזק. כשהגיעה הביתה, היא נפנתה לחדרו של מיכאל, תינוקה
החמוד, הרימה את ראשו והניחה את הכרית למראשותיו. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">"ילד מתוק שלי... הכרית
הזו שמעה הרבה תפילות של אמא... תפילות שהרקיעו שחקים. היא גם מלאה דמעות של אמא.
יהי רצון שהן ילוו אותך ילדי בהמשך חייך, בבריאות ושמחה". <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">טלי נעמדה סמוך למיטתו של מיכאל
לתפילת ערבית. עיניה זלגו כשהגיעה לברכה: "ברוך אתה השם רופא חולי עמו
ישראל".<o:p></o:p></span></div>
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p><span style="font-family: Times New Roman;"> </span></o:p></span></b><br />
<br />
<div align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: center;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif";">שבת
שלום, ניר אביעד</span></b><b><span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif";"><o:p></o:p></span></b></div>
</div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-946951623362095141.post-1712281557883378412015-10-14T22:26:00.000+03:002015-10-14T22:26:27.916+03:00פרשת "נח": לקבלת המבול - עמוד נח!<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">נח
לך מידי? אולי אתה בכלל לא בכיוון הנכון...<o:p></o:p></span></u></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">פרשת
"בראשית" מסתיימת, כאמור, בתיאור קודר על חטאי בני האדם שהלכו ופגעו בכל
חלקה טובה. המין האנושי היה עסוק בגזל, רמיסת החלש, אלימות, תאוות מיניות, שקרים,
אינטרסים ואגואיזם (נשמע למישהו כמו תוכנית האקטואליה ששמענו הבוקר ברדיו?). בשלב
זה הקב"ה החליט להקים חברה אנושית חדשה, ובשפת המחשבים לעשות
"ריסט" למציאות הקיימת, ולהביא את המבול הנורא.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">על
רקע המציאות הקשה הזו, הופיעה דמותו של נח, עליו הרעיפה התורה שבחים באומרה כי נח
מצא חן בעיני הקב"ה ואף השתמשה לגביו בביטוי נדיר: <b>"איש צדיק תמים
היה <u>בדורותיו</u>".</b> כולנו זוכרים מגן הילדים את הסיפור על המשימה
הגדולה שהוטלה עליו לבנות תיבה בה ישהו וינצלו מהמבול הוא, משפחתו ונציגים מכל
מיני בעלי החיים בעולם. נח זכה לתפקיד שלא זכה לו אפילו אדם הראשון, ואת העובדה
שאנו חיים, קיימים וזוכים ליהנות מעולמו של הקב"ה, אנו חבים לאותו צדיק,
שבזכותו ובכוח מעשיו שרד העולם לאחר המבול. <b>על אף העובדה שנח מוצג באור כה
חיובי, פרשנים רבים מצאו טעם לפגם בדרך בה בחר לנהוג כלפי שאר בני האדם בתקופתו
וכלפי תפיסתו את תפקידו כאיש אמת בתוך סביבה של חוטאים שסטו מדרך הישר </b>(בהקשר
הזה הקדים ואומר שכל הניסיונות שלנו להעביר ביקורת כזו או אחרת על גיבורי המקרא
באה כדי להאיר נקודות חשוכות בנו ולא חלילה לפקפק בצדיקותם).<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">רש"י
כתב כי המילה "בדורותיו" מרמזת על כך שבדורו של נח הוא אכן נחשב לצדיק
בהשוואה לאנשים שחיו סביבו, אולם בדורו של אברהם אבינו הוא היה נחשב לאדם פשוט.
ישעיהו הנביא הרחיק ואף כינה את מי המבול "מי נח", ובכך רמז שהם ירדו
באשמתו. <b>הסיבה שבעטיה נח זכה לביקורת הזו הייתה מעצם העובדה שמרגע שנודע לו על
הגורל הנורא שממתין לכל אותם חוטאים סביבו הוא לא פעל מספיק כדי לנסות להחזיר אותם
למוטב ולא ניסה לחנך אותם לדרך אחרת ונכונה יותר, או לכל הפחות להתחנן בפני
הקב"ה שימחל להם על מעשיהם.</b> בסלנג הדתי זה מכונה "צדיק של
פרווה", כלומר אדם שאכן רוצה ועושה טוב, אבל רק כל עוד זה נמצא ב"אזור
הנוחות" שלו (במעיל הפרווה החם והמגן).<span style="mso-spacerun: yes;">
</span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">אנו
קוראים באחד המדרשים שכשיצא נח מן התיבה וראה את העולם חרב הוא בכה ואמר:
"ריבונו של עולם היה לך לרחם על מעשיך", ענה לו הקב"ה: "מאה
ועשרים שנה בנית את התיבה ולא התפללת על אנשי דורך, עכשיו אתה בוכה?"<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">נח
אומנם בנה את התיבה במשך מאה ועשרים שנה כדי לאפשר לאנשים שסביבו מספיק זמן כדי
לשאול אותו מה הוא עושה ובכך לתת להם סיכוי לחזור בתשובה ולתקן דרכם, אולם גם
פעולה זו הייתה משום שהוא צווה לכך. חשוב להבין שהעובדה שנח לא התפלל על בני דורו
לא נבעה חלילה מרוע לב. הוא פשוט חשב שלרשעים כה ירודים אין תקנה. אל מול נח
נוהגים להשוות את אברהם אבינו ומשה רבנו. אברהם בפרשת 'וירא' "מנהל ויכוח"
עם הקב"ה בניסיונו לשכנע אותו לא להחריב את העיר סדום לבל בטעות יומתו מעט
הצדיקים שחיו בה. משה רבנו הגיע למדרגה גבוהה אף יותר והתחנן לקב"ה, לאחר חטא
העגל בפרשת 'כי תישא', שיחוס גם על הרשעים ביותר ושייתן להם הזדמנות נוספת לתקן
דרכם.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 6pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">גם
שמו של נח מרמז על הדואליות באופיו. מצד אחד כתוב "ויקרא את שמו נח, לאמור זה
ינחמנו ממעשינו ומעיצבון ידינו", כלומר מלשון נחמה. מצד שני נח זה גם מלשון
נוחות<b>. אנו חיים בתקופה שבה רבים מחפשים נוחות. אנו בוחרים מה שנוח לנו, מה
שמסתדר לנו ומה שנעים לנו, אך כאן הטעות שכמעט כולנו נופלים בה.</b> <b>לא באנו
לעולם לעשות מה שנוח, אלא לעשות את מה שצריך ואת מה שמביא תועלת.</b> נקודת המבט
לכל החלטותינו בחיים – מי יהיה בן/בת הזוג שלנו, מקום מגורינו, מי יהיו חברינו,
במה נעבוד, מה נעשה בזמן הפנוי וכו' - איננה צריכה לבוא מתוך חיפוש אחר נוחות, אלא
על פי חשיבות העניין. כמובן, איננו מבטלים את האפשרות שמה שחשוב ונכון יהיה גם
נוח, אך הדבר אינו מתחיל מהנוחות ומה"כיף".<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">השהייה
בתיבה צפופה יחד עם משפחתו וכל החיות היו עבור נח מעין "תיקון" למחדליו
הקודמים. פגישת ניצולים זו כפתה עליהם התמודדות חדשה - חיים משותפים. בכורח
המציאות, ותוך התנסות מתמדת, הם למדו יום יום כי חיים משותפים ייתכנו רק תוך ויתור
הדדי והכרה בקיומו של הזולת.</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"> בתנאי התיבה כל ניסיון להעדפת
ה"אגו" הפרטי היה גורם להתפוצצות מידית. במדרש 'תנחומא' מתואר כיצד נח
ובניו הסתובבו ימים כלילות במשך השנה שבה שהוו בתיבה והאכילו את החיות, כל אחת על
פי השעה שבה הייתה רגילה לאכול. את הפילים האכילו ביום ואת העטלפים בלילה. עשרים
וארבע שעות של עבודה למען הזולת והקהילה. בעוד כמה מאות מטרים מתחתיו היו מוטלות
גוויותיהם של בני דורו שהשתיתו את חברתם על האנוכיות הגסה, בתיבה עצמה הייתה חייבת
לשרור מציאות של נתינה והתחשבות בכל בריה באשר היא. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">כוחה
של תפילה<o:p></o:p></span></u></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">על
פניו, נח עשה לא מעט כדי להזהיר את בני דורו ולנסות והחזירם למוטב, אולם "דבר
אחד לא עשית",<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>אמר לו הקב"ה,
"לא התפללת עליהם". <b>כדי להביא לכל שינוי שהוא בו אנו חפצים בכל
ליבינו לא מספיק לפעול, לדבר, להסביר ולנסות לשכנע. על מנת להצליח להפך את המציאות
באמת יש לעשות את כל אלה במלוא המרץ, אך בד בבד לא לשכוח "לשפוך שיח"
בפני הבורא ובכך לבטא גם את הרצונות העמוקים ביותר שלנו, אשר לא יכולים לבוא לידי
ביטוי באף דרך אחרת.</b> <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">על
השאלה: "כיצד נח היה אמור להבין שעליו להתפלל?", שכן זה לא נאמר לו בשום
מקום בצורה מפורשת , ענה הבעש"ט הקדוש באומרו כי הדבר רמוז בהנחיה<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>"עשה לך תיבה". "תיבה"
בעברית פרושה גם "מילה", ולא רק "אוניה", ולכן במילותיו הוא
היה יכול להציל את העולם. ככלל, <b>מתוכחתו של הקב"ה לנח אנו למדים עד היום
רבות עד כמה לתפילה שלנו כוח עצום בשינוי המציאות ועד כמה היא חשובה ויקרה בעיני
השם. </b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">עיון
בנוסח התפילה המקובל כיום, שתיקנו לנו חז"ל, מלמד כי רוב רובן המכריע של
התפילות מנוסחות בלשון רבים ולא יחיד. אנחנו כמעט ולא מבקשים דברים עבור עצמינו
ועבור המכרים והקרובים לנו בלבד, אלא פונים (לפחות בטקסט שבסידור) כעם אחד ומאוחד
המבקש ישועות ונחמות עבור כולם. <b>אם אני מתפלל שתהיה לי פרנסה טובה, אבל שוכח
לבקש אותו דבר גם עבור השכן שלי, או אף גרוע מכך מתכוון לרמות ולשקר אותו כדי
שפרנסתי תהיה טובה יותר, אז לתפילתי אין משמעות. אם אני מייחל לשלום ולנחת בעולמי,
אבל באותה הנשימה לא מקווה בכל ליבי שלכל עם ישראל יהיה טוב ואף מגבה שאיפה זו
בעשייה אופרטיבית למען הזולת אזי תפילתי לא באמת תעלה למעלה ותפעל את שהיא אמורה
לפעול.</b> כולנו הילדים של הקב"ה וכידוע, אין דבר שמשמח יותר כל אבא מאשר
לראות את ילדיו מסתדרים ביניהם, שמחים אחד בשני ונוהגים ביושר ובהגינות זה עם זה.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">האר"י
ז"ל לימד כי בתחילת כל תפילה אנחנו צריכים לעצור ולקבל על עצמינו את מצוות
"ואהבת לרעך כמוך" ורק מתוך המקום הכללי הזה להתפלל. מעבר לכך, על מנת
שלתפילה יהיה סיכוי גדול יותר להתקבל מוטל עלינו להתפלל במניין. גם לתפילות ביחיד
יש משמעות, אולם כאשר הן נאמרות עת לפחות עשרה מתכנסים ביחד – שערי השמיים ממש
נפתחים אודות לכוחה העצום של האחדות.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">למה
דווקא מבול כעונש?<o:p></o:p></span></u></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">בני
האדם הגיעו מבחינה מוסרית לשפל המדרגה והיה צורך בזעזוע רציני כדי לאפשר התחלה
חדשה. על כך אין ספק. אבל למה דווקא מבול כעונש? ככלל, חז"ל לימדו אותנו כלל
מהותי בדרך הנהגתו של הקב"ה את העולם המדבר על "מידה כנגד
מידה".<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>כיצד, אם כך, המבול משקף
עקרון זה? הפרשנים נחלקו בניסיונם להבין מהו העוון הגדול ביותר של דור המבול עד
שהכריעה הגמרא כי "לא נחתם דינם אלא על חטא הגזל (חמס)". מדוע בעצם
הגזלן גוזל? התשובה היא שהוא חושב שמגיע לו שפע רב יותר ממה שיש לו ושיועד לו.
הגשם, בימים כתיקונם, הוא שפע נפלא, אולם כאשר הוא מגיע בלי מידתיות הוא עלול
להשחית. אותם גזלנים, שרצו שפע ללא גבול, אכן קיבלו ממנו (בדמות גשם), אולם כפי
שהם לא הסתפקו במידת השפע שהוחלט שמגיע להם ולא ידעו את הגבול, כך גם הקב"ה
לא שם גבול למידת השפע שהוא המטיר עליהם מלמעלה עד שדווקא עודף השפע היה זה שהרג
אותם.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">מזווית
אחרת ניתן להשליך את הדברים ולחשוב מה תרבות השפע המוגזם והצריכה המערבית והבלתי
מידתית עושה לנו והקשר של כל זה למבול, אבל זה כבר נושא למאמר אחר...<o:p></o:p></span></div>
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">בשר
זה רצח?<o:p></o:p></span></u></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">לאחר
המבול הנורא, אשר השמיד את האנושות ואת העולם כולו, בראותו את כל ההרס מסביבו, יצא
נח מעט הלום מהתיבה, והקב"ה, שניסה לנחמו, בירך אותו במילים הבאות: "פרו
ורבו ומלאו את הארץ <u>ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ</u> ועל כל עוף השמיים
בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו. <u>כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה
לאוכלה</u> כירק עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט',א').<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">בדברים
אלה בעצם הותרה לנח ולכל בני האדם האפשרות לאכול מן החי, בעוד שעד אז בני האדם היו
צמחונים, כפי שעולה מהפסוק הכמעט מקביל בפרשת "בראשית" בו גם כן הוטל על
בני האדם לשלוט בכל הנבראים, אולם היה עליהם לאכול אך ורק מהצומח: "פרו ורבו
ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ. ויאמר
אלוהים הנה נתתי לכם את <u>כל עשב זורע זרע אשר על פני הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי
עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה</u>" (בראשית א', כ"ח).<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">השינוי,
אם כך, הוא כפול. <b>בעוד קודם האדם אומנם שלט על עולם החי, אבל חי עימו בהרמוניה
ושלום, לאחר המבול הוא קיבל הנחייה להטיל עליו את מוראו ואף היתר לצוד ולאכול
אותו! מהדברים עולה שאלה לא פשוטה – אם כאשר האדם היה צמחוני, וכביכול היה רגיש
והתחשב יותר בשאר הברואים, הוא הגיע לדרגה מוסרית כה נמוכה עד שהקב"ה הביא
עליו את המבול, כיצד דווקא הפיכתו לאוכל בשר תתקן את טבעו הרע והמושחת? ההיגיון
הרי אומר שהדבר יהפוך את האדם דווקא לתוקפני יותר...<o:p></o:p></b></span></div>
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">ר'
שמעון רפאל הירש נדרש לסוגיה זו באומרו כי החיים בצוותא עם החיות גרמו לו לאדם
שיטושטשו בעיניו גבולות הייחוד והשוני בינו לבינם. מאחר ועולם החי נעדר את היסוד
הנשמתי שבאדם ואת יכולת הבחירה בין טוב ורע, והוא פועל אך ורק לפי אינסטינקטים
חייתיים, החיים בצוותא ובהרמוניה עימם גרמו לאדם לשכוח את ההבדל החשוב והמהותי הזה
בינו לבינם. <b>מאחר שהוא ראה את עצמו כחלק מעולם החי הוא החל לחיות כמותם ולהקשיב
אך ורק לאינסטינקטים ולדחפים שבו. עובדה זו דרדרה אותו להשחתה מוסרית שהסתיימה,
כאמור, במבול. מסיבה זו, מיד לאחר שיצא מהתיבה, נח קיבל את ההנחיה להטיל אימה על
החיות ואף לאוכלם כדי שיהיה לו ולצאצאי צאצאיו ברור כי יש הבדל מהותי וערכי בינו
לבין בעלי החיים.</b><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">האם
בכוחו של הסבר זה בכדי לשכנע צמחוני מצוי בימינו לשוב ולהזמין בסטיקייה הקרובה מנת
אנטריקוט עסיסית? אני מניח שלא..., ובכל זאת יש כאן מסר משמעותי לכולנו, צמחוניים
וקרניבורים כאחד – מהות המסע של כל אחד מאתנו בעולם הזה הוא בדיוק לברר ולחדד את
השוני הזה ביננו לבין עולם החי. גם הנמלים, החתולים והגי'רפות אוכלים, ישנים,
משיגים מזון ומתרבים. על פניו נראה שגם להם וגם לנו יש את אותם הצרכים ואותם הדחפים
האינסטינקטיביים. במה, אם כך, אנחנו שונים מהם? התשובה לכך היא פשוטה ומורכבת כאחד
– אנחנו קיבלנו את היכולת להתגבר על אותם האינסטינקטים החייתים ולבחור במה שהוא
נכון ומוסרי, גם אם הוא שונה מהטבע הגס והיצרי שקיים בנו. <o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">לוותר
על הנוחות שלי לטובת האחר, להתאפק ולהתגבר על חשקים ותאוות מידיות, להתחשב בצרכים
של מי שעומד מולי – כל אלה הן יכולות מופלאות שישנן אך רק לבני האדם, ועל כן מי
שלא משכיל להכיר ביכולת הזו שבו ולפעול לפיה (גם אם זה קשה יותר מאשר
"לזרום" עם החשקים הבסיסיים) הרי הוא לא שונה במהותו בהרבה מאותה נמלה, חתולה
או ג'ירפה, ובכך הוא חוטא בראש ובראשונה לעצמו.<o:p></o:p></span></b></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">הרב
קוק התייחס ארוכות לסוגיית הצמחונות בליקוטי דבריו "חזון הצמחונות
והשלום" באומרו, בין היתר, כי בימות המשיח, עת מצבו המוסרי של האדם ישתפר
לאין ערוך, בני האדם כבר לא יצטרכו לאכול יותר בשר ויחזרו להיות צמחוניים</span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">,
שכן יהיה להם ברור מעל לכל ספק שיש בהם נשמה אלוהית, ומתוך כך הם לא ייכנעו לאותם
אינסטינקטים חייתיים ויוכלו להימנע מפגיעה כלשהי בבני אדם אחרים וגם כמובן בבעלי
החיים. ככלל, בתורה כולה ישנו מספר רב של מצוות המתחשבות בצער בעלי חיים, ואין ספק
כי האידיאל השלם של העולם, אשר בע"ה כולנו נחייה בקרוב, יהיה שיבה אל אותם
ימי בראשית בגן העדן עת מלפפונים, חסות וברוקולי ערבו לחכינו עד מאוד ולא נזדקקנו
לפגוע בבעלי חיים תמימים.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt; text-align: center;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">שבת
שלום, ניר אביעד </span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: Wingdings; mso-ascii-font-family: Arial; mso-bidi-font-family: Arial; mso-char-type: symbol; mso-fareast-font-family: "Times New Roman"; mso-hansi-font-family: Arial; mso-symbol-font-family: Wingdings;"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span style="mso-char-type: symbol; mso-symbol-font-family: Wingdings;">J</span></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">משימה לשבת</span></u></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">נקודה
להתבוננות – האם גם בתוכי מסתתר "צדיק של פרווה", אשר פועל לעשות טוב רק
איפה שנח, נעים ואולי אף משתלם? מאיזה פעולות חיוביות אני נמנע לעשות כי הן פחות
נוחות?<o:p></o:p></span></div>
<br />
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">סיפור
לשבת</span></u></b><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"> </span></b><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">–
מתוך הספר של חיים ולדר "אנשים מספרים על עצמם" (לאתר המחבר: </span></b><b><span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><a href="http://www.chaimwalder.co.il/">www.chaimwalder.co.il</a></span></b><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span>)</span></b></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">דיוויד מילר (שם בדוי) הוא איש עסקים
חרדי, צעיר, אשר נאלץ מעת לעת לטוס ברחבי</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span> </span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">ארצות
הברית</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span> </span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">לפגישת
עסקים. מלבד מזוודת המסמכים שלו ותיק כלי רחצה, הוא החזיק צמוד ללב את תיק התפילין
שלו, העטוף בקטיפה כחולה, שעליה רקום באותיות זהב </span><span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">D.M.
.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">דיוויד מקפיד לא להפסיד אף תפילה
במניין, שלא לדבר על מסירותו לומר קריאת שמע בזמנה</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">באותו יום היה אמור דיויד לטוס במטוסה
של חברת יונייטד טיסה 175, לפגישה עסקית ממנה היה עתיד להרוויח סכום נכבד. שש שעות
טיסה הפרידו בינו לבין העסקה</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">הוא המתין בטרמינל לאיתות לעלות
למטוס. האיתות הגיע, ודיוויד חמוש במזוודות המסמכים בידו השמאלית ובידו הימנית תיק
התפילין. הוא נכנס בזריזות למנהרה המובילה לכבש המטוס. לפתע צלצל הפלאפון בכיס
חולצתו</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>. </span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span> <span lang="HE">דיוויד
נעצר, על הצג הופיע שמה של אשתו. ''כן רבקה'', השיב, והניח את תיק התפילין על כסא
עץ שניצב בצד. הוא איזן ויישר את הפלאפון על אוזנו והמשיך לצעוד</span></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">השיחה הסתיימה, דיוויד עלה בזריזות
לכבש, נכנס למעבה המטוס ותפש כסא בצד הימני. הוא הביט בשעונו והבחין כיצד דלת
המטוס נסגרת, אחרי הנוסע האחרון שעלה</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">''</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">להדק
חגורות'' – ביקש הקברניט</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">דיוויד הבחין לפתע שתיק התפילין איננו
מונח על ברכיו כמו תמיד. ''איפה שכחתי אותו'' הרהר. ואז נזכר, התיק מונח לא רחוק
מכאן. המטוס התחיל לנוע. דיוויד הנסער, פנה לדיילת וביקש ''אנא בקשי מהטייס להמתין
לי דקה. שכחתי את התפילין שלי במנהרה המובילה למטוס. זה בקושי 150 מטר מכאן.
הדיילת השיבה לו בנימוס אמריקני ''סליחה אדוני, יש לוח זמנים מדוקדק. הדלת כבר
סגורה"</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">דיווד לא ויתר, והוא הרים את קולו.
''אני מבקש לשוחח עם הטייס. זה פשוט לא הוגן. יהודי לא יכול להישאר בלי מצוות
תפילין''. נוסעי המטוס הצטרפו אף הם למקהלה: ''תנו לו לרדת, ביג דיל תוך דקה וחצי
הוא חוזר עם התפילין"</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">הטייס התעקש: ''סליחה אדוני, אתה לא
ממונה פה על לוח הזמנים, ועם כל הכבוד לתפילין שלך, לחברתנו יש כללים וחוקים.
ואנחנו תלויים בלוחות הזמנים של נמלי התעופה בעולם ובנתיבי הטיסה".</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">מילר הצעיר לא ויתר. הוויכוח עלה
לטונים גבוהים, גם אם נשמרו כללי הכבוד ההדדי. זה נמשך דקות ארוכות. ''יכולתי כבר
לצאת ולחזור'', זעק דיוויד, ''נפלתם פה על הראש?"</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">בשלב מסוים הטייס נכנע. והודיע לנוסע
הבעייתי: ''ידידי אני פותח לך את הדלת, רוץ לתפילין שלך, אבל לא כדאי לך לחזור.
אני נועל את הדלת וטס. גוד-באיי. להתראות</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>''.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">דיוויד ניסה לשכנע שהוא כבר חוזר,
שיחוס ויחמול עליו. הוא פרץ מן המטוס ושעט לעבר המנהרה, לקראת סופה היה מונח תיק
התפילין על אותו כיסא. הוא פנה בריצה חזרה לעבר המטוס. אך מאוחר מדי. מנועי הסילון
הרעישו ובתאוצה קלה החלה ציפור הברזל בשעטה לקראת מעופה. הבעת אכזבה ניכרה על
פניו. העסקה בסכנה</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">טיסת
175 של יונייטד מעולם לא הגיעה ליעדה המקורי. מחבלי ''אל-קעידה'' השתלטו על צוות
המטוס באמצע הטיסה, וניווטו אותו לעבר בנייני התאומים, ניו-יורק</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>.<o:p></o:p></span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">אסון
ה-11 בספטמבר למניינם</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>.</span></div>
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">על פי התוכניות המדוקדקות והגאוניות
של רוצחי בן לאדן, היו אמורים שני המטוסים להיכנס בטווינס בעת ובעונה אחת. באותה
שנייה ממש, כך תוכנן, יפגעו</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span> </span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">מטוסי
הנוסעים במגדלי הענק, ויגרמו להדף אדיר של רעש, רוח וחום לוהט ולדליקה עצומה במימדים
דמיוניים, מה שאמור היה להפוך לפיגוע קטלני פי כמה וכמה. מומחים אומרים שבמצב כזה
היו אפס ניצולים. 18 דקות נמשך הוויכוח בין דיוויד מילר העקשן, לבין צוות המטוס</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>.</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">ח''י דקות בדיוק. באותן 18 דקות מן
הבהלה עקב פגיעת המטוס הראשון, הספיקו להימלט מן הבניין השני, שעדיין ניצב על
תילו, אלפי בני אדם. דקות אלו נמשכו כמו נצח, כאשר אף אחד עדיין לא העלה בדעתו
שמטוס שני עומד להתרסק. הפאניקה עשתה את שלה. רבבת בני אדם ניצלו מן התופת
האימתנית ובתוכם לא מעט יהודים. הנה לפניכם סיפור השגחה. יהודי צעיר מוסר נפשו על
מצוות תפילין, גם אם על פניו הוא הולך להפסיד כסף גדול. העיקר לעשות רצון השם,
לפני רצונו האישי. רבבה של אנשים, בתוכם גם יהודים, קיבלו את חייהם בזכות תפילין
של דיווד מילר, וליתר דיוק, בזכות מסירות נפשו לא לאבד מצווה יקרה זו</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>. </span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";"><o:p></o:p></span></div>
<br />
<div align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin: 0cm 0cm 10pt; text-align: center;">
<b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-fareast-font-family: "Times New Roman";">שבת
שלום, ניר אביעד<o:p></o:p></span></b></div>
</div>
ניר אביעדhttp://www.blogger.com/profile/09603047956615331600noreply@blogger.com0