פרשת "משפטים" - הצדק דורש עם חברתי!

בס"ד

פרשת "משפטים", כשמה כן היא, הינה פרשה העמוסה בחוקים ומשפטים שונים העוסקים ברובם המכריע בניסיון להסדרת היחסים התקינים בין בני האדם והדרכה כיצד לבנות חברה צודקת ומתחשבת שתדע לכבד את כל הפרטים המרכיבים אותה. בין החוקים נמצא את ההנחיות לא לקחת ריבית על הלוואה, להתחשב במי שלווינו לו כסף ולא לביישו, להשיב אבדה לבעליה, לא לנצל כלכלית את השכבות החלשות באוכלוסייה (גרים, יתומים ואלמנות), לתת תרומות ומעשרות, לא לקחת שוחד, ועוד ועוד. המיוחד בפרוט המדוקדק של כל החוקים המוזכרים בפרשה זו הוא המיקום בו הם מופיעים – בין תיאור מעמד הר סיני וקבלת עשרת הדיברות בפרשת "יתרו" הקודמת לבין המשך התיאור על מתן התורה והקריאה "נעשה ונשמע" החותמים את פרשה זו. מיקום זה אינו מקרי והוא נרמז לנו בפסוק הראשון בפרשה: "ואלה המישפטים אשר תשים לפניהם". חז"ל התייחסו ל-"ו" החיבור באומרם: "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני", כלומר לא רק עשרת הדיברות ניתנו לנו במעמד הר סיני, אלא כל התורה לרבות הדינים המפורטים בפרשה ניתנו לנו בהר סיני. על המילה האחרונה בפסוק הפתיחה "לפניהם" מוסיפים ואומרים חז"ל: "לפניהם ולא לפני אומות העולם", כלומר אותה מערכת חוקים כה מתחשבת, סוציאלית, רגישה ו"חברתית" ניתנה דווקא לעם היהודי. הדבר כמובן מעורר תמיהה, שכן אם נעיין בספרי החוקים של עמים נוספים נגלה גם שם חוקים המסדירים את מערכת היחסים התקינה בין בני האדם, אולם ההבדל המשמעותי נעוץ, כאמור, באותה "ו" החיבור. בעוד אצל כל שאר אמות העולם אותם החוקים נכתבו ע"י המוסדות המחוקקים המורכבים מאנשים בשר ודם, אצלנו, מכוח "ו" החיבור בה פתחה פרשתנו, אנו מאמינים שהחוקים הסוציאליים הללו מקורם בצו אלוקי בדיוק כמו עשרת הדיברות שניתנו לפניהם. ההבחנה בין צו שנוסח ע"י בני אנוש לבין הנחייה אלוקית הינה משמעותית ביותר, וזאת משום שהניסיון מלמד שכאשר הפרט עומד בפני מצב בו החוקים "האנושיים"  מתנגשים עם האינטרס האישי שלו הוא יחפש כל דרך כדי לעקוף אותם, להתחמק מלקיימם ואף יתרץ לעצמו תירוצים כאלה ואחרים מדוע במקרה הזה נכון היה לפעול כך ומדוע המחוקק שגה. להבדיל מחוקים אלה, ברגע שהאדם המאמין יודע שהקב"ה בכבודו ובעצמו ניסח את מערכת הדרישות והוא זה שדורש ממנו לנהוג בהגינות, בנועם הליכות וברגישות לחלשים, אזי הוא יהיה מחויב הרבה יותר לקיים הנחיות אלה, גם אם הן עומדות בסתירה עם האינטרס הצר והאנוכי שלא אחת מנחה אותו.   

לפני מספר שנים שטף את מדינתנו גל של קריאה לשינוי חברתי וכלכלי שסחף רבים, וששורשו - הרצון לחיים טובים יותר - וודאי שחיובי. באופן טבעי רוב רובם של המוחים סבלו (ועדיין סובלים) ממצוקה כלכלית כזו או אחרת, ולכן באו בטענות כלפי "השיטה הכלכלית" הנהוגה ואף כלפי אישים כאלה או אחרים במרחב הפוליטי והחברתי במדינה. השאלה ששאלתי את עצמי אז הייתה ועודנה מה היה קורה אם אותם אנשים בדיוק היו לפתע מתעשרים, האם הם עדיין היו מוחים באותו המרץ? התשובה לדעתי היא שלא. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות על "לוחמי צדק ושלום", אשר ברגע שהם הגיעו לשלטון ולשררה הם התחילו להתנהג באותה צביעות וחמדנות כמו קודמיהם לתפקיד בהם הם עצמם נלחמו. דוגמא בולטת לכך הם ראשי הקומוניזם, אשר דיברו ללא הרף על צדק ושוויון, אבל מרגע שמושכות השלטון ניתנו בידיהם, ומהרגע שהם "ישבו על הברז" והיו "קרובים לצלחת" – לא היו מושחתים מהם. זהו טבע בני האדם. אנחנו מונעים מאינטרסים אישיים ופחות רואים את הזולת. אין טעם לעטוף את זה במילים יפות וריקות מתוכן. ראייה לכך היא שאדם יכול לצעוק מלוא גרונו סיסמאות של אחווה, שוויון ואהבת אדם, אבל רגע לאחר מכן ינהג באגרסיביות ובחוסר סבלנות בכביש, יתחמק מלשלם מיסים, יעקוף בתור בבנק, יפנה בזלזול לנציג שרות בחברה כזו או אחרת או ידבר סרה ולשון הרע על אדם אחר. מי שבאמת אהבת האדם בוערת בעצמותיו יעשה מאמץ עילאי להימנע מכל אלה, כאשר הדרך היחידה לצאת ממעגל האגואיזם אל דאגה אמיתית וכנה לבני אדם נוספים (שאינם הקרובים לנו ביותר) היא בהכרח לדבוק בחוקים שנתן לנו הקב"ה בתורה. רק ברגע שאנו מכפיפים את רצונותינו האישים למשהו גבוה מאתנו, כדוגמת מערכת החוקים בפרשת "משפטים", אנחנו יכולים להתגבר על היצרים הקטנים והנמוכים ולדבוק בדרך הזו גם כשהאינטרס האישי שלנו משתנה. לעניות דעתי, מהפכה חברתית ללא אלוקים פשוט איננה אפשרית. בלי שורש אין חיים, ולכן אם לא מחוברים לשורש השורשים שום דבר אמיתי לא יוכל לצמוח. 

כמובן שרצון הקב"ה הוא שנשמור את השבת, נאכל כשר, נתפלל וכו', אולם בראש ובראשונה הוא מעוניין שננהג בכבוד, בהגינות ובאהבה איש אל רעיהו. "ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה" אמר רבי עקיבא, ואכן זוהי תמצית כל היהדות על רגל אחת.

להבדיל מדתות אחרות המדברות על "חמלה" ו"אחוה", אבל בפועל לא מחייבות את האדם לוויתור מעשי על שום דבר, היהדות מאוד מעשית וההנחיות שלה אופרטיביות ביותר. מי שרוצה לעבוד את הקב"ה באמת חייב להתחשב מעשית בזולתו.

פתגם עממי מפורסם אומר ש"חוזק שרשרת נקבע לפי החוסן של החוליה החלשה ביותר שלה". את ההבנה הזו אנו פוגשים בפרשה הנוכחית וניתן כמובן להקיש ממנה גם למציאות חיינו היום. העוצמה שלנו כעם לאורך כל ההיסטוריה הייתה באחדות ובסולידריות שבנינו. אסור לנו היום לבעוט בערכים הישנים, ותחת ערכים מיובאים של "קפיטליזם" ו"שוק חופשי" להרשות לעצמינו לזנוח את החלשים. זה נורמאלי ואף בריא לרצות להיות מבוסס כלכלית, אבל הפרשה מזכירה לנו – לא בכל מחיר!

הכלכלה האוטופית בראי היהדות, להבדיל מהקומוניזם (שנכשל כישלון חרוץ) אינה מדברת על שוויון גמור. זה חכם ואף נכון לתת לאדם מוטיבציה להצטיין ו"לעשות לביתו", אולם רק אם זוכרים שכל ישראל ערבים זה לזה ומצוקת השני היא מצוקתי.

מהבחינה הזו נראה לי שאת המנטרה השחוקה של "העם דורש – צדק חברתי" יש להפך ל"הצדק דורש – עם חברתי". הקב"ה, או אם נרצה 'הצדק העליון', רוצים מאתנו דבר אחד עיקרי– שנתחשב אחד בשני ונתגבר על האנוכיות. זה המפתח היחיד לצדק חברתי.

כדי להגיע אל אותה מנוחה ונחלה שכולנו כה מייחלים אליה לא צריך להמציא את הגלגל מחדש ולחפש שיטות כלכליות וחברתיות חדשות. התורה אומרת לנו בצורה ברורה ומפורשת צדק חברתי מהו. על פי התורה צדק חברתי יושג רק במקום בו קיימת צדקה חברתית. בעולם המודרני הצדקה נתפסת כמשהו נצלני ומבזה, וזו הסיבה שבמאהלי המחאה באותו הקיץ ברחוב רוטשילד הונף הכרוז: "רוצים צדק, לא צדקה", אבל בעומק הדברים דווקא הצדקה היא הדרך להשיג צדק.

צדקה באה מצרוף המילים: צדק + ה' (צדק השם). לתת לאחר זה לא לעשות לו טובה, אלא לעשות את מה שהקב"ה מגדיר כצדק. הדרישה להתעלות על ה"אני" הפרטי, שטרוד בענייני העולם, בקשייו ודרישותיו לטובת הזולת היא זו שבאמת מקרבת אותנו יותר לבורא, שכן על פי התפיסה האמונית, הבורא תמיד רק נותן ומשפיע וע"י מצוות צדקה האדם מידמה למידותיו. נתינת צדקה זה מעשה של התעלות מעל הטבע הגשמי של האדם. חוקי החומר אומרים - מה ששלי שייך לי ומה ששלך שייך לך. לעומתם, חוקי הרוח אומרים - גם מה ששלי בעצם שייך לך, או יותר נכון שייך לקב"ה שהוא למעשה כולנו. גם לאדם הרוחני כמובן חשוב שצרכיו הבסיסיים והחומרים יסופקו, אולם הוא לא עסוק באגירה וצבירה מעבר למה שהוא זקוק לו. מתוך המקום הזה הוא פנוי הרבה יותר להתחלק עם סביבתו בשפע שהוא זוכה לקבל. כדי להגיע למקום הנשגב הזה יש להתעלות מעל הטבע הבהמי-גשמי שנולדנו איתו, לעמול ולהתאמן בנתינה ועידון המידות. בטבע אין אף חיה שתיתן מהמזון שלה לחיה אחרת (שאינה בת משפחתה הקרובה). לחיות אין את התכונה שנקראת "הרגש-הזולת", כלומר אין להן יכולת להרגיש את הצער או הצרכים והמצוקות של חיות אחרות. ג'ירפה או תנין שיראו ג'ירפה ותנין אחרים במצוקה לעולם לא יחלקו משלהם על מנת לסייע להם. בזה נבדל האדם מהבהמה. לאדם יש יכולת להרגיש את כאבם ולהבין את צרכיהם של אנשים אחרים. הוצאת היכולת הזו מהכוח אל הפועל היא זו שמגדירה את האדם כבן אנוש.

דוגמא מצוינת לרעיון זה נמצא בפרשתנו – "כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂונַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ - וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹוב לוֹ, עָזֹוב תַּעֲזֹוב עִמּוֹ" (שמות כה, ה). מצווה זו דורשת מאדם שראה את החמור של השונא שלו נופל וכורע תחת העומס לעזוב הכול וללכת לעזור לאותו חמור, חרף העובדה שהוא שייך למי שמסוכסך עימו או לאויב שלו. את ההיגיון שבעזרה לחברים ולאהובים שלנו אנחנו עוד יכולים להבין, אבל לסייע לשונאים שלנו? זה נוגד כל רגש אנושי בסיסי. זוהי בדיוק גדולתה של התורה וזו הסיבה שהיא נכתבה ע"י כוח שמיימי ולא ע"י בני אדם עם מוח ורגשות של בני אדם. הקב"ה מחייב אותנו למעשה להתמודד ולהתגבר על היצרים האפלים ביותר של הנקמנות, התחרותיות והשיפוטיות עימם נולדנו עד כדי שנפעל במעשה להיטיב גם עם מי שמוגדרים כ"שונאינו".

כדי להצליח לקיים מצווה זו עלינו להבין שלאמיתו של דבר כל ישראל באים ממקור אחד ושבפנימיות הוא, אני ואתה זה בעצם אחד. מבחינת הנשמה כולנו נחצבנו מאותו המקור, ועל כן אין פירוד אמיתי ורוחני בנינו, כאשר למעשה רק הגופים הפיזיים הם שונים ויוצרים את ההפרדה בין בני האדם. כל יהודי חייב להרגיש שהוא חלק מתוך עם ישראל ושהפעולות האישיות שהוא עושה על מנת להתקרב אל הקב"ה לבדן אינן מספיקות משום שהקב"ה מחכה לכולם. אין דבר כזה לגאול את עצמי לבדי. בלי שננוע ביחד את המטרה ונפעל למען הצלחת הזולת (אוהב ושונא כאחד) הגאולה לא תבוא.

דוגמא יפה לכך נתנה, כמדומני, הגמרא, אשר תיארה אדם שאוחז בידו הימנית סכין חדה ושחותך לעצמו סלט ירקות. כמו שלא הגיוני שאם יד ימין בטעות תחתוך עם הסכין את יד שמאל אזי יד שמאל תיקח את הסכין ותנסה לחתוך את יד ימין בחזרה כנקמה על שהיא פגעה בה, כך לא הגיוני ולא ייתכן שיהודי ירצה לפגוע ביהודי אחר, כולל במי שכביכול מסוכסך עימו ואף הזיק לו בעבר.

כדי לקיים מצווה נעלה זו לא צריך להסתובב ברחובות ולחפש חמורים רובצים אשר כורעים תחת הנטל. מדובר כמובן במטאפורה. אצל אחד זה יכול להיות שהוא יראה בעל עסק מתחרה שבוודאות עושה מהלך עסקי שגוי והוא יגלה תעצומות נפש ובמקום לשמוח לאיד יזהיר את מתחרהו מפני הסכנה הצפויה לו. אצל השני זה יכול להתבטא באמירת דבר מה חיובי על מישהו שהוא לא כ"כ מחבב בזמן שגורם שלישי דווקא מרכל עליו או מדבר עליו סרה, וכך במקום להתבשם מההכפשה על אותו אדם הוא ימנע מלשמוע ומלומר לשון הרע. ואצל השלישי יבוא לידי ביטוי בעזרה לשכנה המעצבנת מקומה רביעית, כשהיא חוזרת עמוסת שקיות מהסופר וצריכה סיוע בפתיחת הדלת של המעלית, וזאת למרות שהיא תמיד מטפטפת עם שקית הזבל שלה בחדר המדרגות והילדים שלה עושים רעש בצהריים. מהבחינה הזו התורה לא מבקשת ש"נגיש את הלחי השנייה", כפי שתורות אחרות מטיפות. אם מישהו פוגע בנו בצורה סיסטמתית חובה עלינו להגן על עצמנו ולשמור ממנו מרחק, אולם בד בבד עלינו לגלות את נקודת החמלה והסליחה, להתגבר על הכעס והאגו ולמצוא את תעצומות הנפש לעזור גם לו. למונח "פראייר" יש יחסי ציבור גרועים בימינו, אולם אם נזכור שבלי "פראיירים" שהלכו לייבש ביצות המדינה הזו לא הייתה קמה, ובלי "פראיירים" שמתגייסים ליחידות קרביות והולכים אח"כ 30 שנה למילואים לא היינו שורדים פה רגע. מהבחינה הזו, התורה מבקשת מאתנו להיות קצת "פראיירים" ולצאת ממעגל האינטרסים והשיקולים הצר. צדק חברתי, אם כך, אינה רק סיסמא נבובה. צדק חברתי אפשרי אם נתקן מידותינו ונחשוב על השני.

והערה אחת נוספת על המחאה החברתית במבט של כמה שנים לאחור -  לעניות דעתי, אחד הדברים המשמעותיים באמת שקרו פה היה שאנשים ישבו ודיברו ביניהם. פשוט דיברו. הם לא השתמשו בפייסבוק, לא בפלאפונים וגם לא באסמסים. הם עמדו פנים אל פנים, שיתפו באשר על ליבם, החליפו רעיונות וחוו חום אנושי פשוט. ממש כמו פעם לפני שעודף אמצעי התקשורת שיבשו את התקשורת הבין-אישית הבריאה. בדור הפוסט-מודרני, הקר והמנוכר בו אנו חיים אין תחליף ואין תרופה טובה יותר מאשר חום אנושי. נראה היה לי שמה שבאמת  חסר למפגינים, הרבה יותר מהוזלה בשכר הדירה או במחיר הדלק, זו אותה תקשורת פשוטה ונעימה ואותה התקבצות ביחד במקום אחד סביב רעיון אחד משותף. האנשים מחו כלפי חוץ על כך שאין להם דירה, אבל מה שבאמת הם אמרו בפנימיות זה שאין להם בית. בית במובן של מקום חם, מקבל ומאפשר להיות מי שאתה מבלי אינסוף מסיכות שאנו נאלצים לעטות כדי לשרוד את העולם המשוגע הזה. למרות שהעולם מסביב השתנה במאות השנים האחרונות ללא היכר, הצרכים האנושים הבסיסים כמעט ולא השתנו. אנחנו עדיין כמהים לקשר אנושי ועדיין צריכים חברות וחום. אם ניתן את אלה אחד לשני יותר ונהיה פחות אנוכיים, "קוצניים" וחסרי סבלנות, אולי גם נרגיש פחות כעס ותסכול מ"המצב" ומהמדינה.

 

הלוואי ונשכיל לפתח חברה צודקת באמת. חברה שמחה, אכפתית ומאמינה.
שבת שלום, ניר אביעד

פרשת "משפטים" – אל תהיה "ראש קטן"

בס"ד

פרשת "משפטים", המופיעה בתורה מיד לאחר מעמד הר סיני הנשגב עליו קראנו בפרשה הקודמת, עמוסה בחוקים חברתיים שונים ומגוונים ומלמדת אותנו הלכות רבות בחיי המעשה והיום-יום, כמו גם מעניקה לנו כלים למסע הרוחני והפנימי ולעבודת השם האישית. הפרשה נפתחת בדיני עבד עברי ומסבירה כי יהודי שרוצה למכור את עצמו לאדונו ולהיות לו לעבד באופן קבוע (מעבר לשש השנים שהתורה מתירה לאדם למכור עצמו לעבד אם הוא נמצא בחובות ורוצה ע"י כך לגייס כספים או שהוא נתפס גונב ואין לו כיצד להחזיר), אזי צריך לרצוע לאותו האדם את האוזן בדלת, כלומר להטיל בו מום פיזי כעונש.

"וְאִם אָמֹור יֹאמַר הָעֶבֶד: 'אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי, לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי'. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹקים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה, וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹולָם" (שמות כא').

מהציווי הזה עולה השאלה המתבקשת – איזה פסול יש שאדם ימכור את עצמו לעבד עד שהוא צריך להיענש בצורה כה קשה, וחשוב לא פחות – מה זה אומר לכל אחד מאתנו על מציאות חייו כאן ועכשיו?!

התחלה של מציאת תשובות עוברת דרך הבנתם של כמה מהיסודות הבסיסיים והמהותיים ביותר בתורה המדברים על בחירה חופשית ועל התמודדות עם אתגרי החיים. אנחנו לא בובות על חוט של הקב"ה שמשחק עמנו כראות עיניו. יש לנו את הבחירה החופשית האם לבחור בטוב או חלילה ברע, ומתוקף כך אנחנו יכולים תמיד לשנות את מסלול חיינו ולנתבם לאפיקים בריאים, נכונים ואמתיים יותר. הקב"ה דורש מאתנו שנתמודד עם המציאות שהוא שולח לכל אחד בהשגחה פרטית ומדויקת ומתוך הרצון לחנך ולקדם אותנו בדרך כדי שנשכיל לפתח אישיות עצמאית, חושבת ובוחרת.

כל אחד מאתנו ניצב בכל יום בפני אינסוף החלטות (קטנת ושוליות, כמו גדולות ומהותיות) ובחירותיו הן אלה שמגדירות מיהו בתור בן אדם. העבד למעשה, ועל כך הביקורת הגדולה על מי שבוחר במודע להיות כזה גם כשיש לו ברירה אחרת, מסיר מעליו את העול של הבחירה וההתמודדות ועושה את מה שמצווה עליו אדונו. אותו אדם אומנם מפסיד את חרותו, אך מרוויח את אי הצורך שבהתמודדות. חז"ל לימדו אותנו ששורש העבדות היא בדיוק באותה בריחה מאחריות. "להיות עבד" פרושו להיות כפוף וכנוע לכוחות שגדולים ממך ולא לעשות את ההשתדלות הנדרשת כדי להתגבר עליהם.

זה יכול להיות, כמו שמלמדת הפרשה שלנו, בעבדות ממשית לאדם אחר, ויכול לבוא לידי ביטוי גם בשעבוד ותלות בטפיחות על השכם וכבוד מהסובבים אותנו (אגו) או אפילו בתלות בסיגריה/ שוקולד/ כסף כדי להרגיש טוב. ברגע שהאדם מוותר על הכוחות האדירים שקיימים בתוכו להיות טוב ולבחור בטוב (בתוך כל אחד יש, כידוע, נשמה אלוקית) ונהייה תלותי באדם או בדבר אחר הרי הוא עבד ועל כך מגיע לו להיענש כדי להזכיר לו שהוא סטה מהכיוון.

הגמרא במסיכת קידושין אומרת בשם הקב"ה: "אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים – ולא עבדים לעבדים (כלומר לבני אדם אחרים), והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע". פרוש הדברים הוא שיהודי ששמע באוזנו (בין במישרין או בין מאביו ששמע מאביו ששמע מאביו, וכך הלאה עד למעמד מתן תורה) שיהודי הוא בן של מלך וככזה הוא יכול להיות עבד רק של מלך מלכי המלכים ובכל זאת מכר עצמו להיות עבד של אדם אחר בשר ודם – הרי מגיע לו עונש באותה האוזן ששמעה אבל לא מיישמת.

הפרשה, אם כך, קוראת לנו לא רק ללמוד על דיני עבד עברי, כי אם גם לשאול את עצמינו את השאלה המתבקשת – האם אני עצמי עבד? ואם כן – מה גורם לי להיות כזה וכיצד ניתן להשתחרר מלפיתתו של "תסמין הראש הקטן" שמעדיף לא להתמודד עם אתגרי החיים ו"לסבול את הצרות המוכרות" גם אם המחיר הוא סבל נוראי לנשמה שהיא בהגדרתה שואפת תמיד לגדלות.

נראה לי, על פניו, כי הדרך לבריחה מסוג העבדות הזה היא בכל מקום בו אנחנו נמצאים לשאוף לעשות את הטוב ביותר האפשרי ולהיות נוכחים. לעיתים אנחנו מוצאים את עצמנו עושים פעולות בבינוניות, מתוך הרצון לסמן וי ולעבור הלאה. לעיתים אנחנו רואים בחיים אוסף ארוך של מטלות מייגעות ומטרידות שפשוט צריך לעשות אותן כדי להגיע ליעד לא ברור. מומלץ לכל אחד לרגע לעצור ולחשוב: לאן אני הולך? מה המטרה של כל העשיות שלי? האם אני משקיע את כול כולי בדבר? האם אני חי באמת או שחיי מתנהלים כמו קו ישר ואופקי של אקו לב שסופו ידוע מראש?

על מנת להצליח לעשות שינוי אמיתי יש להתבגר. עלינו להבין שיש לנו תפקיד בעולם ושלא באנו לכאן רק כדי להעביר את הזמן בהבל וריק. מתוך ההבנה הזו יש לקחת אחריות על העשיות השונות שלנו בחיים. החיים ללא ספק מלאים בעשיות שאינן תמיד קלות ופשוטות, כאשר החוכמה האמיתית היא לוותר על הילד שקיים בתוכנו ושמחפש רק פינוקים והנאות, ולבצע את שנדרש בשמחה ומתוך חיבור למטרה. זה הזמן להוציא מלכסיקון המונחים והמחשבות שלנו את הביטוי "אכלנו אותה". גם אם קשה לנו בהתמודדות כזו או אחרת (עם הבעל/אישה, עם הילדים, עם המינוס בבנק, עם השכן מלמעלה, עם החמות, וכו') – הקושי הזה אינו סתמי. לא מדובר ב"גורל אכזר" וגם לא ב"עונש משמיים". כל מה שאנחנו עוברים וחווים נשלח אלינו בהשגחה פרטית כדי שנהיה אנשים טובים ומודעים יותר, ולכן יש להתייחס אל ההתמודדויות השונות בשמחה ומתוך אתגר וסקרנות.

חז"ל ועימם כל גדולי ישראל לאורך הדורות מורים לנו לנסות ולעשות את הטוב ביותר האפשרי לנו, להיות אנשי אמת, אנשים שרואים במטלות חייהם אוסף של הזדמנויות להוציא מתוכם את החלק האלוקי שבהם, את האור שגנוז בם. הדבר נוגע לכל תחום ותחום בחיים. כך לדוגמא:

עובד צריך לעשות את עבודתו מכל הלב ובכל הכוונה והרצון להטיב למקום עבודתו. אין טעם "לחפף", אין מקום ב"עיגול פינות". אם בהסכם עם המעסיק הוחלט כי הוא יעבוד מספר שעות מסוים אז עליו לוודא שהן יהיו המועילות והפרודוקטיביות ביותר.

הורה צריך להשקיע בילדיו את מיטב כוחותיו בכל רגע ורגע. כה עצוב לראות היום הורים שרואים בילדיהם מעמסה ועול ושולחים אותם לבהות שעות על גבי שעות בטלוויזיה רק כדי "להשיג מעט שקט", או לחלופים מממנים אינסוף חוגים ומורים פרטיים בעוד כל מה שהילד באמת רוצה וזקוק לו זה עשר דקות ביום של תשומת לב אישית, חיבוק, פרגון ושיחה מלב אל לב בלי הסחות דעת ברקע.

בזוגיות עלינו להקדיש לבת/בת הזוג את העלית שבעלית שבכוחותינו. יש לפרגן, לתמוך, להתמסר ובעיקר לאהוב כל הזמן בלי הפסקה ותנאי. בלי הנכונות לוותר על הנוחות האישית שלי לטובתו/לטובתה אי אפשר באמת לבנות מערכת של אמון שתחזיק למעמד אורך שנים ותשרוד את הסטטיסטיקה ההולכת ועולה של אחוזי הגירושין.

היהדות מדברת על חינוך עצמי מתוך הכרה בעובדה ש"יצר האדם רע מנעוריו". בכולנו יש צד חייתי ואגואיסטי שעלינו לכבוש. אדם לא בוגר, שעדיין לא ויתר על רוח השטות הטבעית שקיימת בתוכו, עלול להרגיש "פראייר" כשהוא עושה משהו עבור הזולת. מי שטרם הפנים שתפקידו פה הוא להפיץ אור סביבו, בקלות עשוי למצוא עצמו מתחשבן מול אשתו כמה פעמים הוא הוריד את הזבל ועשה קניות מול כמה פעמים היא הכינה ארוחת ערב ועלול לחשוב שהוא "אכל אותה" בכל פעם שהוא קם בשלוש בבוקר להחליף לילד שלו חיתול או כשהוא מסתכל על הצלוליטיס של אשתו ונזכר ברגליים החטובות של המזכירה במשרד. להיות בוגר פירושו לקבל את מה שהקב"ה שלח לכל אחד ואחד בהשגחה פרטית, לשמוח עם זה ולחשוב כיצד אנחנו נותנים לעולם ולא רק מקבלים ממנו. לוותר על רוח השטות פירושו לחיות עבור הזולת – ללטף גם כשבא לנו וגם כשלא בא לנו באותה המידה.

מדוע התורה מזהירה את העבד שלא "להתמכר" למצב הנפשי הזה של עבדות ואף מאיימת עליו בעונש כואב ? התשובה היא אותה התשובה לשאלה מדוע רוב בני ישראל נרתעו מהיציאה מהעבדות הנוראית במצריים ועל כן מצאו שם את מותם או התשובה לשאלה מדוע אנחנו נרתעים מלעשות שינוים מסוימים בחיים שלנו גם אם הראש יודע שזה נכון וחשוב? התשובה היא שיציאה מעבדות לחרות מפחידה! כתוב שבני ישראל ברובם פשוט לא רצו לעזוב את המוכר ואת ההרגלים ("ביושבינו על סיר הבשר"). למרות העובדה שהם חיו במציאות איומה ונוראה, עדיין זה היה המוכר וההליכה אל הארץ המובטחת עברה דרך המדבר. במדבר לעיתים נראה שאין אוכל ומים ומפחיד להיות שם, ולכן רבים מעדיפים לחיות בתוך הצמצום. עבד מתרגל לרע שהוא מכיר ומעדיף אותו על פני חוסר הודאות שבשינוי כזה או אחר.

הדוגמא הקיצונית היא של אישה מוכה ש"בוחרת" להיות עם הגבר המכה, מאשר להסתכן בפתיחת דף חדש והתחלה של חיים עצמאיים משלה אשר לא ברור מראש כיצד הם ייראו ומה יהיה טיבם. האמת היא שבכל אחד מאתנו מסתתר עבד שכזה ש"לא רוצה שיזיזו את הגבינה שלו" ועל כן מומלץ לכל אחד לחשוב בינו לבין עצמו היכן הוא עצמו עבד ומה הן התבניות המחשבתיות והרגשיות שמעכבות מבעדו להיות אדם שמח, נינוח ואוהב יותר. רובינו חיים ברמת תודעה כזו שהדברים די ידועים לנו, ובכל זאת אנחנו מפחדים לעשות שינוי. אנחנו מפחדים לעזוב עבודה לא טובה, אנחנו מפחדים להתחייב לתחביב שתמיד חלמנו עליו, אנחנו מפחדים להפסיק לעשן ולשנות הרגלי תזונה ואנחנו מפחדים להיות יותר אדיבים, מנומסים ומשפיעים מהחשש ש"בעולם כה קר ומנוכר ירמסו אותנו".

אחת המצוות בתורה מחייבת כל יהודי לזכור מדי יום את יציאת מצרים "כאילו הוא עצמו יצא ממצרים". ברמה הפשוטה ביותר, משמעות הדבר היא זכירת האירועים ההיסטוריים והבנה שהקב"ה מתערב במציאות וגואל אותנו באופן אישי וקולקטיבי, אולם ברמה הנפשית העמוקה מתייחסת היציאה ממצרים ליציאה מתוך ההגדרה שהמצרים כה ניסו (ואף הצליחו) לטעת בנו של עבדים תלותיים וחסרי יכולת לשלוט בחיינו אל ההגדרה העצמית שלנו כבעלי נשמה אלוקית המסוגלים לבחירות מוסריות ולנשגב.

כל אחד מאתנו נולד ונועד לגדולות. כפרטים וכאומה יש לנו תפקיד חשוב ומשמעותי ואין דבר משמח (כמו גם קשה) מהיציאה מדפוס החשיבה של העבד אל עבר מימוש אותו תפקיד. הלוואי ונצליח בכך.

שבת שלום,

ניר אביעד

פרשת "משפטים" – הצדק דורש עם חברתי!!

בס"ד

פרשת "משפטים", כשמה כן היא, הינה פרשה העמוסה בחוקים ומשפטים שונים העוסקים ברובם המכריע בניסיון להסדרת היחסים התקינים בין בני האדם והדרכה כיצד לבנות חברה צודקת ומתחשבת שתדע לכבד את כל הפרטים המרכיבים אותה. בין החוקים נמצא את ההנחיות לא לקחת ריבית על הלוואה, להתחשב במי שלווינו לו כסף ולא לביישו, להשיב אבדה לבעליה, לא לנצל כלכלית את השכבות החלשות באוכלוסייה (גרים, יתומים ואלמנות), לתת תרומות ומעשרות, לא לקחת שוחד, ועוד ועוד. המיוחד בפרוט המדוקדק של כל החוקים המוזכרים בפרשה זו הוא המיקום בו הם מופיעים – בין תיאור מעמד הר סיני וקבלת עשרת הדיברות בפרשת "יתרו" הקודמת לבין המשך התיאור על מתן התורה והקריאה "נעשה ונשמע" החותמים את פרשה זו. מיקום זה אינו מקרי והוא נרמז לנו בפסוק הראשון בפרשה: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". חז"ל התייחסו ל-"ו" החיבור באומרם: "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני", כלומר לא רק עשרת הדיברות ניתנו לנו במעמד הר סיני, אלא כל התורה לרבות הדינים המפורטים בפרשה ניתנו לנו בהר סיני. על המילה האחרונה בפסוק הפתיחה "לפניהם" מוסיפים ואומרים חז"ל: "לפניהם ולא לפני אומות העולם", כלומר אותה מערכת חוקים כה מתחשבת, סוציאלית, רגישה ו"חברתית" ניתנה דווקא לעם היהודי. הדבר כמובן מעורר תמיהה, שכן אם נעיין בספרי החוקים של עמים נוספים נגלה גם שם חוקים המסדירים את מערכת היחסים התקינה בין בני האדם, אולם ההבדל המשמעותי נעוץ, כאמור, באותה "ו" החיבור. בעוד אצל כל שאר אמות העולם אותם החוקים נכתבו ע"י המוסדות המחוקקים המורכבים מאנשים בשר ודם, אצלנו, מכוח "ו" החיבור בה פתחה פרשתנו, אנו מאמינים שהחוקים הסוציאליים הללו מקורם בצו אלוקי בדיוק כמו עשרת הדיברות שניתנו לפניהם. ההבחנה בין צו שנוסח ע"י בני אנוש לבין הנחייה אלוקית הינה משמעותית ביותר, וזאת משום שהניסיון מלמד שכאשר הפרט עומד בפני מצב בו החוקים "האנושיים" מתנגשים עם האינטרס האישי שלו הוא יחפש כל דרך כדי לעקוף אותם, להתחמק מלקיימם ואף יתרץ לעצמו תירוצים כאלה ואחרים מדוע במקרה הזה נכון היה לפעול כך ומדוע המחוקק שגה. להבדיל מחוקים אלה, ברגע שהאדם המאמין יודע שהקב"ה בכבודו ובעצמו ניסח את מערכת הדרישות והוא זה שדורש ממנו לנהוג בהגינות, בנועם הליכות וברגישות לחלשים, אזי הוא יהיה מחויב הרבה יותר לקיים הנחיות אלה, גם אם הן עומדות בסתירה עם האינטרס הצר והאנוכי שבדר"כ מנחה אותו.

בקיץ האחרון שטף את מדינתנו גל של קריאה לשינוי חברתי וכלכלי שסחף רבים, וששורשו – הרצון לחיים טובים יותר – וודאי שחיובי. באופן טבעי רוב רובם של המוחים סבלו (ועדיין סובלים) ממצוקה כלכלית כזו או אחרת, ולכן באו בטענות כלפי "השיטה הכלכלית" הנהוגה ואף כלפי אישים כאלה או אחרים במרחב הפוליטי והחברתי במדינה. השאלה ששאלתי את עצמי אז הייתה ועודנה מה היה קורה אם אותם אנשים בדיוק היו לפתע מתעשרים, האם הם עדיין היו מוחים באותו המרץ? התשובה לדעתי היא שלא. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות על "לוחמי צדק ושלום", אשר ברגע שהם הגיעו לשלטון ולשררה הם התחילו להתנהג באותה צביעות וחמדנות כמו קודמיהם לתפקיד בהם הם עצמם נלחמו. דוגמא בולטת לכך הם ראשי הקומוניזם, אשר דיברו ללא הרף על צדק ושוויון, אבל מרגע שמושכות השלטון ניתנו בידיהם, ומהרגע שהם "ישבו על הברז" והיו "קרובים לצלחת" – לא היו מושחתים מהם. זהו טבע בני האדם. אנחנו מונעים מאינטרסים אישיים ופחות רואים את הזולת. אין טעם לעטוף את זה במילים יפות וריקות מתוכן. ראייה לכך היא שאדם יכול לצעוק מלוא גרונו סיסמאות של אחווה, שוויון ואהבת אדם, אבל רגע לאחר מכן ינהג באגרסיביות ובחוסר סבלנות בכביש, יתחמק מלשלם מיסים, יעקוף בתור בבנק, יפנה בזלזול לנציג שרות בחברה כזו או אחרת או ידבר סרה ולשון הרע על אדם אחר. מי שבאמת אהבת האדם בוערת בעצמותיו יעשה מאמץ עילאי להימנע מכל אלה, כאשר הדרך היחידה לצאת ממעגל האגואיזם אל דאגה אמיתית וכנה לבני אדם נוספים (שאינם הקרובים לנו ביותר) היא בהכרח לדבוק בחוקים שנתן לנו הקב"ה בתורה. רק ברגע שאנו מכפיפים את רצונותינו האישים למשהו גבוה מאתנו, כדוגמת מערכת החוקים בפרשת "משפטים", אנחנו יכולים להתגבר על היצרים הקטנים והנמוכים ולדבוק בדרך הזו גם כשהאינטרס האישי שלנו משתנה. לעניות דעתי, מהפכה חברתית ללא אלוקים פשוט איננה אפשרית. בלי שורש אין חיים, ולכן אם לא מחוברים לשורש השורשים שום דבר אמיתי לא יוכל לצמוח.

כמובן שרצון הקב"ה הוא שנשמור את השבת, נאכל כשר, נתפלל וכו', אולם בראש ובראשונה הוא מעוניין שננהג בכבוד, בהגינות ובאהבה איש אל רעיהו. "ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה" אמר רבי עקיבא, ואכן זוהי תמצית כל היהדות על רגל אחת.

להבדיל מדתות אחרות המדברות על "חמלה" ו"אחוה", אבל בפועל לא מחייבות את האדם לוויתור מעשי על שום דבר, היהדות מאוד מעשית וההנחיות שלה אופרטיביות ביותר. מי שרוצה לעבוד את הקב"ה באמת חייב להתחשב מעשית בזולתו.

פתגם עממי מפורסם אומר ש"חוזק שרשרת נקבע לפי החוסן של החוליה החלשה ביותר שלה". את ההבנה הזו אנו פוגשים בפרשה הנוכחית וניתן כמובן להקיש ממנה גם למציאות חיינו היום. העוצמה שלנו כעם לאורך כל ההיסטוריה הייתה באחדות ובסולידריות שבניינו. אסור לנו היום לבעוט בערכים הישנים, ותחת ערכים מיובאים של "קפיטליזם" ו"שוק חופשי" להרשות לעצמינו לזנוח את החלשים. זה נורמאלי ואף בריא לרצות להיות מבוסס כלכלית, אבל הפרשה מזכירה לנו – לא בכל מחיר!

הכלכלה האוטופית בראי היהדות, להבדיל מהקומוניזם (שנכשל כישלון חרוץ) אינה מדברת על שוויון גמור. זה חכם ואף נכון לתת לאדם מוטיבציה להצטיין ו"לעשות לביתו", אולם רק אם זוכרים שכל ישראל ערבים זה לזה ומצוקת השני היא מצוקתי.

מהבחינה הזו נראה לי שאת המנטרה השחוקה של "העם דורש – צדק חברתי" יש להפך ל"הצדק דורש – עם חברתי". הקב"ה, או אם נרצה 'הצדק העליון', רוצים מאתנו דבר אחד עיקרי– שנתחשב אחד בשני ונתגבר על האנוכיות. זה המפתח היחיד לצדק חברתי.

כדי להגיע אל אותה מנוחה ונחלה שכולנו כה מייחלים אליה לא צריך להמציא את הגלגל מחדש ולחפש שיטות כלכליות וחברתיות חדשות. התורה אומרת לנו בצורה ברורה ומפורשת צדק חברתי מהו. על פי התורה צדק חברתי יושג רק במקום בו קיימת צדקה חברתית. בעולם המודרני הצדקה נתפסת כמשהו נצלני ומבזה, וזו הסיבה שבמאהלי המחאה בקיץ ברחוב רוטשילד הונף הכרוז: "רוצים צדק, לא צדקה", אבל בעומק הדברים דווקא הצדקה היא הדרך להשיג צדק. צדקה באה מצרוף המילים: צדק + ה' (צדק השם). לתת לאחר זה לא לעשות לו טובה, אלא לעשות את מה שהקב"ה מגדיר כצדק. הדרישה להתעלות על ה"אני" הפרטי, שטרוד בענייני העולם, בקשייו ודרישותיו לטובת הזולת היא זו שבאמת מקרבת אותנו יותר לבורא, שכן על פי התפיסה האמונית, הבורא תמיד רק נותן ומשפיע וע"י מצוות צדקה האדם מידמה למידותיו. נתינת צדקה זה מעשה של התעלות מעל הטבע הגשמי של האדם. חוקי החומר אומרים – מה ששלי שייך לי ומה ששלך שייך לך. לעומתם, חוקי הרוח אומרים – גם מה ששלי בעצם שייך לך, או יותר נכון שייך לקב"ה שהוא למעשה כולנו. גם לאדם הרוחני כמובן חשוב שצרכיו הבסיסיים והחומרים יסופקו, אולם הוא לא עסוק באגירה וצבירה מעבר למה שהוא זקוק לו. מתוך המקום הזה הוא פנוי הרבה יותר להתחלק עם סביבתו בשפע שהוא זוכה לקבל. כדי להגיע למקום הנשגב הזה יש להתעלות מעל הטבע הבהמי-גשמי שנולדנו איתו, לעמול ולהתאמן בנתינה ועידון המידות. בטבע אין אף חיה שתיתן מהמזון שלה לחיה אחרת (שאינה בת משפחתה הקרובה). לחיות אין את התכונה שנקראת "הרגש-הזולת", כלומר אין להן יכולת להרגיש את הצער או הצרכים והמצוקות של חיות אחרות. ג'ירפה או תנין שיראו ג'ירפה ותנין אחרים במצוקה לעולם לא יחלקו משלהם על מנת לסייע להם. בזה נבדל האדם מהבהמה. לאדם יש יכולת להרגיש את כאבם ולהבין את צרכיהם של אנשים אחרים. הוצאת היכולת הזו מהכוח אל הפועל היא זו שמגדירה את האדם כבן אנוש.

דוגמא מצוינת לרעיון זה נמצא בפרשתנו – "כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂונַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ – וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹוב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹוב עִמּוֹ" (שמות כה, ה). מצווה זו דורשת מאדם שראה את החמור של השונא שלו נופל וכורע תחת העומס לעזוב הכול וללכת לעזור לאותו חמור, חרף העובדה שהוא שייך למי שמסוכסך עימו או לאויב שלו. את ההיגיון שבעזרה לחברים ולאהובים שלנו אנחנו עוד יכולים להבין, אבל לסייע לשונאים שלנו? זה נוגד כל רגש אנושי בסיסי. זוהי בדיוק גדולתה של התורה וזו הסיבה שהיא נכתבה ע"י כוח שמיימי ולא ע"י בני אדם עם מוח ורגשות של בני אדם. הקב"ה מחייב אותנו למעשה להתמודד ולהתגבר על היצרים האפלים ביותר של הנקמנות, התחרותיות והשיפוטיות עימם נולדנו עד כדי שנפעל במעשה להיטיב גם עם מי שמוגדרים כ"שונאינו".

כדי להצליח לקיים מצווה זו עלינו להבין שלאמיתו של דבר כל ישראל באים ממקור אחד ושבפנימיות הוא, אני ואתה זה בעצם אחד. מבחינת הנשמה כולנו נחצבנו מאותו המקור, ועל כן אין פירוד אמיתי ורוחני בנינו, כאשר למעשה רק הגופים הפיזיים הם שונים ויוצרים את ההפרדה בין בני האדם. כל יהודי חייב להרגיש שהוא חלק מתוך עם ישראל ושהפעולות האישיות שהוא עושה על מנת להתקרב את הקב"ה אינן מספיקות משום שהקב"ה מחכה לכולם. אין דבר כזה לגאול את עצמי לבדי. בלי שננוע ביחד את המטרה ונפעל למען הצלחת הזולת (אוהב ושונא כאחד) הגאולה לא תבוא.

דוגמא יפה לכך נתנה, כמדומני, המשנה, אשר תיארה אדם שאוחז בידו הימנית סכין חדה ושחותך לעצמו סלט ירקות. כמו שלא הגיוני שאם יד ימין בטעות תחתוך עם הסכין את יד שמאל אזי יד שמאל תיקח את הסכין ותנסה לחתוך את יד ימין בחזרה כנקמה על שהיא פגעה בה, כך לא הגיוני ולא ייתכן שיהודי ירצה לפגוע ביהודי אחר, כולל במי שכביכול מסוכסך עימו ואף הזיק לו בעבר.

כדי לקיים מצווה נעלה זו לא צריך להסתובב ברחובות ולחפש חמורים רובצים אשר כורעים תחת הנטל. מדובר כמובן במטאפורה. אצל אחד זה יכול להיות שהוא יראה בעל עסק מתחרה שבוודאות עושה מהלך עסקי שגוי והוא יגלה תעצומות נפש ובמקום לשמוח לאיד יזהיר את מתחרהו מפני הסכנה הצפויה לו. אצל השני זה יכול להתבטא באמירת דבר מה חיובי על מישהו שהוא לא כ"כ מחבב בזמן שגורם שלישי דווקא מרכל עליו או מדבר עליו סרה, וכך במקום להתבשם מההכפשה על אותו אדם הוא ימנע מלשמוע ומלומר לשון הרע. ואצל השלישי יבוא לידי ביטוי בעזרה לשכנה המעצבנת מקומה רביעית, כשהיא חוזרת עמוסת שקיות מהסופר וצריכה סיוע בפתיחת הדלת של המעלית, וזאת למרות שהיא תמיד מטפטפת עם שקית הזבל שלה בחדר המדרגות והילדים שלה עושים רעש בצהריים. מהבחינה הזו התורה לא מבקשת ש"נגיש את הלחי השנייה", כפי שתורות אחרות מטיפות. אם מישהו פוגע בנו בצורה סיסטמתית חובה עלינו להגן על עצמנו ולשמור ממנו מרחק, אולם בד בבד עלינו לגלות את נקודת החמלה והסליחה, להתגבר על הכעס והאגו ולמצוא את תעצומות הנפש לעזור גם לו. למונח "פראייר" יש יחסי ציבור גרועים בימינו, אולם אם נזכור שבלי "פראיירים" שהלכו לייבש ביצות המדינה הזו לא הייתה קמה, ובלי "פראיירים" שמתגייסים ליחידות קרביות והולכים אח"כ 30 שנה למילואים לא היינו שורדים פה רגע. מהבחינה הזו, התורה מבקשת מאתנו להיות קצת "פראיירים" ולצאת ממעגל האינטרסים והשיקולים הצר. צדק חברתי, אם כך, אינה רק סיסמא נבובה. צדק חברתי אפשרי אם נתקן מידותינו ונחשוב על השני.

והערה אחת נוספת על המחאה החברתית במבט של חצי שנה לאחור – לעניות דעתי, אחד הדברים המשמעותיים באמת שקרו פה היה שאנשים ישבו ודיברו ביניהם. פשוט דיברו. הם לא השתמשו בפייסבוק, לא בפלאפונים וגם לא באסמסים. הם עמדו פנים אל פנים, שיתפו באשר על ליבם, החליפו רעיונות וחוו חום אנושי פשוט. ממש כמו פעם לפני שעודף אמצעי התקשורת שיבשו את התקשורת הבין-אישית הבריאה. בדור הפוסט-מודרני, הקר והמנוכר בו אנו חיים אין תחליף ואין תרופה טובה יותר מאשר חום אנושי. נראה היה לי שמה שבאמת חסר למפגינים, הרבה יותר מהוזלה בשכר הדירה או במחיר הדלק, זו אותה תקשורת פשוטה ונעימה ואותה התקבצות ביחד במקום אחד סביב רעיון אחד משותף. האנשים מחו כלפי חוץ על כך שאין להם דירה, אבל מה שבאמת הם אמרו בפנימיות זה שאין להם בית. בית במובן של מקום חם, מקבל ומאפשר להיות מי שאתה מבלי אינסוף מסיכות שאנו נאלצים לעטות כדי לשרוד את העולם המשוגע הזה. למרות שהעולם מסביב השתנה במאות השנים האחרונות ללא היכר, הצרכים האנושים הבסיסים כמעט ולא השתנו. אנחנו עדיין כמהים לקשר אנושי ועדיין צריכים חברות וחום. אם ניתן את אלה אחד לשני יותר ונהיה פחות אנוכיים, "קוצניים" וחסרי סבלנות, אולי גם נרגיש פחות כעס ותסכול מ"המצב" ומהמדינה.

הלוואי ונשכיל לפתח חברה צודקת באמת. חברה שמחה, אכפתית ומאמינה.

שבת שלום, ניר אביעד

פרשת "משפטים": לשון הרע - לא מדבר אליי!!

בס"ד

בס"ד

פרשת "משפטים": לשון הרע - לא מדבר אליי!!

פרשת "משפטים" הינה פרשה חשובה ומיוחדת. באמצע המהלך ההיסטורי האדיר של יציאת מצרים ומתן תורה בהר סיני מוקדשת פרשה שלמה שעניינה דינים וחוקים שבין אדם לחברו. פרשנים רבים למדו מכך על החשיבות הגדולה שנותנת התורה ליחסים הנכונים והבריאים שבנינו, ולכן מצאה לנכון דווקא בעיתוי הנשגב הזה לדון בנושאים אלה. אחד הצווים בפרשה הוא האיסור לשמוע לשון הרע ("לא תישא שמע שווא" - שמות כג', א'). זו הזדמנות מצוינת עבורנו לדון באחת מתכונות הנפש היותר בעייתיות שקיימת כמעט אצל כולנו ושממנה חכמינו זיכרונם לברכה הורו לנו לברוח כמו מאש.

לשון הרע זה כל דיבור שיכול לעשות נזק ולפגוע במישהו אחר (רכילות/השמצה/הקנטה/המעטה ביכולתו של הזולת/הטלת ספקות בכישוריו וכוונותיו, וכו). הבעייתיות עם ההגדרה הכללית הזו היא שיש אנשים שיכולים להגדיר דיבור מסוים על אדם אחר לא כמשהו שעלול להזיק לו. ברור לכולנו שאם אנחנו מעלילים ומספרים למעסיק של מישהו שהעובד שלו לא מסור ואחראי אז בדברים האלה יש משום סכנה ברורה לפגיעה בפרנסתו וזה ודאי לשון הרע. אולם, חז"ל באים ומדייקים אותנו שגם אם אנחנו "סתם" מרכלים על אדם ולדעתנו אין שום סיכוי שהוא יידע או ישמע על כך, או שמישהו בסביבתו, שעלול להזיק לו, ישמע על כך - אפילו אז אנחנו פוגעים בו וגורמים לו לרע. למחשבות ולמילים שלנו יש כוח אדיר ומחשבה או דיבור שלילי על אדם יכולים, מבלי שנבין או אפילו נתכוון, להשפיע על המציאות שלו ולהזיק לו. בפועלנו כך, אנחנו משדרים לאוויר העולם מטען אנרגטי שלילי. בכוח המילים שלנו ממש להחריב אדם אחר, לפגוע בתא המשפחתי שלו, בפרנסתו, בדימויו עצמי, במעמדו החברתי וכו. רבים יכולים להעיד שמילה אחת פוגעת יכולה להכאיב יותר ממאה דקירות סכין ומכות בגוף, ולהיפך - מילת עידוד וחיזוק יכולה לפוגג מועקות ולהחיות נפשות. פתגם מוכר ביידיש אומר: "מכה עוברת, אך מילה נשארת" (ביידיש זה נשמע יותר טוב...).

על פי הקבלה, כל הברואים מחולקים לקטגוריות הבאות: דומם, צומח, חי, מדבר. האדם, שנחשב לנזר הבריאה, מכונה "מדבר" ומובדל משאר בעלי החיים בזכות יכולתו לדבר. גם פרה ברפת וסוס בשדה אוכלים, ישנים, מתרבים ולבסוף מתים. אם כך, במה נבדל האדם מהם? ביכולתו לדבר ובכך לתת ביטוי לעולם רגשי ומחשבתי שלא קיים לאף יצור אחר. ברגע שאנחנו משתמשים ביכולת הייחודית הזו לכיוונים שליליים אנחנו חוטאים למטרת בריאתנו ובמובנים מסוימים אף פחותים בדרגתנו משאר בעלי החיים, אשר לפחות לא מנצלים את המתנות שקיבלו לזריעת הרס.

נראה כי היום כל הגבולות של הטעם הטוב נחצו, אנשים מדברים לשון הרע בלי הכר, ואף גרוע מכך - כבר שכחו שזה שלילי ומזיק. בדיון היום ננסה לחזור ולהיזכר מהו דיבור סרה, מה הנזק שבאמירתו ובדרכים שלימדו אותנו חז"ל להימנע ממנו.

האמת היא שכשאנחנו מדברים לשון הרע איש על רעיהו ברוב המכריע של המקרים לא יוצאת לנו מהדבר תועלת מעשית. אנחנו לא באמת מרוויחים מההתנהגות הזאת שום דבר בפועל. ובכל זאת, למה אנחנו עושים את זה? אם נבוא ונבחן בכנות את הסיבות לכך נגלה שהרבה פעמים זה נובע מתוך הצורך שלנו לרומם את עצמנו ולהרגיש טוב עם מי שאנחנו. יש לנו נטייה להפחית מהאחר, וזאת משום שאנחנו בטבענו יצורים השוואתיים ובעלי אגו. אם נמשיך ונתבונן נגלה שאנחנו הרבה פעמים מדברים רע על מי שאנחנו מקנאים בו (שוב מתוך הצורך להפחית מהאחר כדי לרומם את עצמנו). סיבה נוספת היא שאנחנו פשוט נהנים מלדבר רע על האחר וזה נעים לנו. זה מביא לתענוג.

נקודה נוספת היא שמרוב שהתרגלנו לרכל, נראה לנו שכבר כמעט ואי אפשר להעביר שיחה רגילה מבלי להכניס "ירידה" או "עקיצה" כזו או אחרת על מישהו. לעיתים אנחנו אף טועים וחושבים שפשוט כמעט ואין לנו על משהו אחר לשוחח עליו. הרבה אנשים מתוך הרצון להשתלב בחברה ולא להיות חריגים נגררים לשיחות מהסוג הזה, למרות שבתוכם הם מרגישים שזה לא נכון וראוי.

ה"חינוך העצמי" עליו מדברת היהדות בא ונותן לנו כלים כיצד להתמודד עם תכונות הנפש הנמוכות הללו שלנו, להתעלות ולהיות אנשים טובים יותר. היהדות מלמדת לחפש את המאחד והמשותף במקום את חולשות הזולת. עצם המודעות במחשבה להתנהגות הזו ולהשפעותיה השליליות עלינו ועל הצד השני זה כבר חצי חיסון למחלה.

ישנן במקורות שלנו התייחסויות רבות לסוגיה. חז"ל אמרו: "שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו", "מילה שווה זוז ושתיקה תרי (שניים)", "המתכבד בקלון חברו - אין לו חלק בעולם הבא" ו"המדבר לשון הרע חמור מהורג נפש" - מי שרוצח הורג רק את הגוף, אבל מי שמדבר לשון הרע עלול לפגוע בעולם הפנימי של מי שמדבר עליו.

בספר דברים נכתב : "ארור המכה רעיהו בסתר". רש"י פירש את הדברים באומרו ש"מכה רעיהו בסתר" זה לדבר לשון הרע על אדם אחר מאחורי גבו. ההקבלה פה בין לדבר בשליליות על אדם אחר ולהרוג אותו ברורה. מי שמדבר לשון הרע למעשה עובר על מספר מצוות נוספות מהתורה כמו "ואהבת לרעך כמוך" ו"לשפוט לכף זכות", שכן סביר להניח שאף אחד מאתנו לא היה שמח לדעת שישנם אנשים אחרים שמדברים עליו בצורה שלילית, מרכלים עליו ומשמיצים אותו. אם לנו זה כל כך לא נעים אז למה שנעשה את זה למישהו אחר?!

אחת הבעיות בלשון הרע היא שהיא גוררת אחריה את השיפוט לכף חובה. כשאנחנו מדברים או שומעים רכילות, באופן אוטומטי מצטיירת בתוכנו תמונה שלילית של נשוא הדיבור ואנחנו נהיים פחות סלחניים כלפיו. בסופו של דבר לא אחת מתברר שמה ששמענו או חשבנו היה לא נכון, אולם הנזק של המילים כבר נעשה, שכן שמועה שלילית עוברת כמו אש בשדה קוצים וקשה לאתר ולתקן את הרושם אצל כל מי ששמע אותה. בנוסף, מוטב לנו אם נזכור כי בספרי הקודש נכתב כי בשמיים שופטים אדם על מעשיו הרעים לפי הדרך שבה הוא שופט אנשים אחרים שחטאו באותו הדבר. אם אנחנו אומרים דברים שליליים על מישהו אחר ששמענו שהוא עשה משהו אסור או שאפילו ראינו אותו במו עינינו "מפשל" ומועד, אזי אולי בכלל את עצמינו אנחנו שופטים לכף חובה באותו הרגע...

כיצד להתמודד עם היצר שלנו שמנסה לפתות אותנו לרכל ולדבר לשון הרע?

אחד מהרבנים המפורסמים ביותר שהתייחס לסוגיה היה רבי ישראל מאיר מראדין המכונה "החפץ חיים". מדובר בצדיק גדול שנפטר לפני כ-75 שנה וכתב ספר הלכות מפורסם בנושא שמירת הלשון. הוא מכונה ה"חפץ חיים" על שם ספרו בעל אותו השם, אשר כותרתו נלקחה מתוך דבריו של דוד המלך בספר תהילים: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו". העצות שלו ושל גדולי ישראל האחרים מלווים אותנו ורלוונטיים אלינו גם כיום.

א. העצה הטובה ביותר היא למעט לדבר על אנשים אחרים באם אין הכרח לעשות זאת. בהתחלה זה יכול להיראות כמו הליכה במדבר משום שנגלה שאין בתוכנו כמעט כלום משלנו ורבים ממילותינו מוקדשות לרכילות וקיטורים על אנשים אחרים. צריך להתחיל להתאמן בדבר כדי לחשוף את האמת הלא נעימה על עצמנו, להבין שאכן כך אנחנו פועלים ולהאמין שאפשר לשנות את זה. עם הזמן מגלים שיש מספיק נושאי שיחה מעניינים אחרים. גם כשאנחנו מדברים טוב על אדם שלישי הדבר עלול להיגרר ללשון הרע, ולכן זה מכונה "אבק לשון הרע". אם אנו משבחים אדם שלישי בפני מישהו שלא אוהב אותו זה עלול להכשילו ולהביאו לומר עליו משהו שלילי. כמו כן קורה לא אחת שאנחנו מתחילים במחמאה ולבסוף "גולשים" לרינון (לדוגמא: "ראית איזה אדם מקסים הוא? אבל שמעתי שאשתו לא משהו..."). לפיכך, ככל שנמעט לדבר על צד ג' שלא נוכח בשיחה (דברים טובים ו/או שליליים) כך יוטב.

ב. כשמישהו מדבר אלינו לשון הרע לנסות בעדינות לשנות את הנושא ולא להסכים להיות שותף לשיחות מהסוג הזה. חז"ל כתבו שמי ששומע לשון הרע עוונו גדול יותר ממי שדובר אותו! כשאנחנו שומעים לשון הרע אנחנו פאסיביים, ולכן הדברים נספגים בתוכנו בצורה עמוקה הרבה יותר. כמו כן, כשאנחנו שומעים מאחרים דברים שליליים, שלא ראינו אותם בעצמינו, יש הרבה יותר מקום לדמיונות להפליג ולהוסיף פרטים עסיסיים. מהסיבה הזו ההנחיה המדויקת של הקב"ה בפרשה זו היא לא לשמוע לשון הרע. כמובן שיש לעשות את זה בטקט ולא לבקר ולהעליב את הדובר באמירות חדות מהסוג של "אתה לא מתבייש? שים לב איך אתה מתנהג..."

ג. אם תפסתי את עצמי מדבר לשון הרע על מישהו אחר מיד לתקן את דבריי ולהכביר על אותו אדם שבחים ומחמאות. בהתחלה זה יראה מלאכותי ומזויף, אבל עם הזמן נחנך עצמינו מלכתחילה לא לדבר סרה.

ד. כאמור, לפני שאומרים לשון הרע להיזכר כמה לנו היה לא נעים אם היינו יודע שהיו אומרים עלינו את הדברים האלה.

ה. לעיתים קיים צורך "לפרוק" מועקה מעל הלב ולספר על קושי שהיה לנו עם אדם מסוים. אם כבר עושים זאת להקפיד לא לציין שמות ספציפיים, אלא להסתפק בתיאור כללי כמו "חבר למשרד"/"קרוב משפחה". גם אז, לנסות להימנע מתיאורים מעליבים שעלולים להכפיש אותו.

אם יש מקום בחיינו בו לשון הרע מקבל פומביות הרסנית שמחלחלת לנימי התודעה שלנו זוהי הטלוויזיה. בעוד רבים מרגיעים את מצפונם באומרם שהם וילדיהם צופים בטלוויזיה כדי לא להפסיד את ערוצי הטבע והמדע המעניינים והמלמדים, באים נתוני הרייטינג ומגלים שבערוצים אלה צופים לכל היותר 3%, בעוד שבתוכניות בידור מטופשות אחוזי הצפייה אף נוסקים ל-40%. כל זאת היה יכול להישאר בגדר נתון סטטיסטי יבש אלמלא אותן תכניות עתירות רייטינג, המבוססות על הכפשות ורכילות זולה וגסה במקום דיבור טוב ועין טובה ועל תחרותיות וקינאה במקום מציאת המשותף והמאחד, היו משפיעות בצורה כה ברורה ושלילית על החברה הישראלית ככלל ועל הפרטים בה.

תופעה בעייתית נוספת היא תרבות הטוקבקים שהתפתחה באינטרנט. אם נשים לב לדבר, נראה שרוב התגובות שמקבלת כתבה מכל סוג שהיא הן לרוב שליליות, ציניות ומלגלגות. כשאדם כותב טוקבק הוא נשאר אנונימי ולא ניתן לזהות אותו, ולכן משום מה הוא מרשה לעצמו להיות שלוח רסן ולהתבטא בצורה מעליבה ופוגענית. תחשבו איזה עולם היה לנו אם במקום עקיצות אנשים יכתבו מחמאות.

סיפור נחמד מסופר על אדם אחד שבא לרב שלו ושאל: "האם כבר שמעת מה שמספרים על הידיד שלך?"

"לא" ענה הרב, "אבל לפני שאתה מספר, תגיד לי: האם העברת את השמועה על ידידי דרך שלוש המסננות?"

"אלו מסננות?" שאל האורח.

"הראשונה מסננת האמת" אמר הרב. "האם אתה בטוח שהדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי אמיתי?"

האורח היסס: "בעצם אני לא כל כך בטוח. אני רק שמעתי את הסיפור מפי אחר. ומה המסננת השנייה?"

"המסננת השנייה" אמר הרב, "היא מסננת הטוב. האם הדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא דבר טוב?"

"להיפך" אמר האורח. "זה משהו איום ונורא, והשלישית?"

"השלישית היא המסננת של הנחוץ" המשיך הרב. "האם זה נחוץ לספר לי את הדבר הנורא על ידידי, שספק אם הוא אמת?"

אחרי הפסקה נאנח ואמר האורח: "לא אין זה נחוץ כל כך".

"אם כך" אמר הרב "כדאי שתשתוק!"

מוטב, אם כך, יהיה לכולנו אם נזכור שמה שלא אמיתי, לא מביא עימו טוב ולא נחוץ - אין לנו שום סיבה לספר אותו משום שכנראה מדובר בלשון הרע והנזק של הדברים גדול!!

הלוואי ונזכה כולנו להוציא מפינו אך ורק מילים חיוביות ונעימות, אשר יעזרו להפוך את העולם למקום שטוב ונעים לחיות בו.

שבת שלום, ניר אביעד J