בס"ד
פרשת "ויצא" - למה העולם מלא בסבל?
עיון בדברי חז"ל מגלה כי הם החשיבו את יעקב אבינו כבחיר האבות, אשר השלים את מידותיו אף יותר מאברהם ויצחק. הגמרא אף מעידה עליו כי הוא הגיע למדרגת אדם הראשון קודם החטא באומרה כי "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון" (יופיו של יעקב מעין יופיו של אדם הראשון). לאורך חייו קיבל יעקב אבינו מספר הבטחות מבורא העולם כי הוא לא יעזבו לבדו ואף זכה לברכות מיוחדות מיצחק אביו, כפי שקראנו בפרשה הקודמת. הדבר שהיינו מצפים ביחס לאדם כל כך גדול המקורב למלך מלכי המלכים הוא שחייו יהיו מבורכים ויעברו עליו בנעימים וללא "תקלות" מיוחדות. יעקב היה צריך לחיות את חייו, לפחות על פי ראייתנו, כאדם המאושר והשליו ביותר עלי אדמות. והנה, עיון בקורות פועלו של יעקב אבינו מגלה כי דווקא חייו של בחיר האבות היו מורכבים ומסובכים יותר משל אברהם ויצחק, וכל הישגיו רצופים היו בצרות וקשיים. כך היה בתחילת דרכו מול עשיו הרשע בקבלת הברכות והבריחה מפניו, כך היה בהתמודדות הקשה עליה נקרא בפרשה הנוכחית עם לבן הארמי, אשר רימה אותו שוב ושוב וניצל עד תום את תמימותו וטוב ליבו, וכך היה כמובן גם בבשורה המרה על מותו של בנו האהוב יוסף עליה נקרא בפרשות הבאות. השאלות המתבקשות לאור רצף הצרות והטלטלות הפיזיות והרגשיות שעבר יעקב הן כיצד ייתכן הדבר? מדוע צדיק נשגב וגדול שכזה סבל כל כך הרבה בחייו? וכמובן - מה התפקיד של הסבל והייסורים בעולם בכלל ובחיים הפרטיים של כל אחד ואחת מאיתנו בפרט?
כאשר ה' ברא את העולם, הוא הצהיר שהעולם "טוב מאוד", אולם כשאנו מתבוננים בו, בוחנים את ההיסטוריה וצופים בחדשות (מקומיות או עולמיות), אנו מתקשים מאוד להסכים עם הצהרה זו של הקב"ה. העולם מלא בסבל וקשיים. אין אדם שלא נאבק כל יום בגילויים של קושי ואף רוע מסביבו. החל מפקק מעיק בדרך לעבודה, דרך קשיי פרנסה ועד מחלות ומוות של קרובים לנו. איך ייתכן שילד קטן חולה בסרטן? מדוע יש כל כך הרבה תאונות דרכים? למה מנהל הבנק מתקשר אלי כעוס פעמיים בשבוע? למה יש אנשים שלא מוצאים בן/בת זוג וכאלה שלא מצליחים להביא ילדים לעולם?
מאחורי השאלה "מדוע דברים רעים קורים לאנשים טובים?" מסתתרות הנחות בסיסיות שגויות, שכן מה שאנו תופסים כדבר "רע" עשוי, למעשה, להיות הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות. לפי האמונה היהודית, שום מקרה בחיינו אינו שרירותי או זדוני והכול מעוצב ותפור בדיוק מופלא. למרות שאנחנו לא מסוגלים לקלוט את הרעיון במלוא היקפו, אנחנו יודעים שכל רגע בחיינו, בכל זמן נתון, הוא בדיוק כמו שהוא היה אמור להיות על פי התוכנית האלוקית ועל פי הגורל המחכה לנו בעתיד. טווח הראייה האנושי מוגבל לנתח זמן קטן מאוד. המבט הצר שמורכב מההווה לבדו, בלי הזיכרון של העבר והידיעה של העתיד, מגביל את תפיסת המציאות האמיתית שלנו. רק נקודת מבטו הכוללת של ה', שאינה מוגבלת על ידי זמן ומרחב, ושמקיפה גם את צורכי הגוף וגם את צרכיה של הנשמה, יכולה ליצור מערך שלם של התנהלות מופלאה ומדויקת, גם אם אנחנו כבני אדם בשר ודם לא תמיד מבינים או "מצדיקים" אותה.
אל מול הדוגמאות הללו יכולים אנשים לתת דוגמאות הפוכות של סבל חריף כמו מחלה קשה שלא הסתיימה בהפי-אנד, אלא במוות כואב. גם כאן איננו יכולים לראות את התמונה השלמה. האמונה היהודית גורסת כי המוות הוא השער למה שנמצא מעבר לעולם הזה. ה' אומר למשה בספר שמות "כי לא יראני האדם וחי" ונראה שבאמירה זו הוא מרמז לנו כי מה שעדיין לא התבהר במהלך חיינו כבני תמותה, עשוי להתבהר בהמשך. מי שחושב שהעולם רע ואכזרי בעצם מאשים את הקב"ה שהוא רע ואכזרי כי למעשה הוא זה שתכנן וממשיך לתכנן בכל שנייה כל מה שקורה פה. יש בזה גם מעט מן היוהרה לחשוב שאנחנו יודעים טוב ממנו מה נכון. על כך נאמר - מי הוא "צדיק"? האדם שמצדיק את הבורא בכל מה שהוא עושה ומאמין שהכול לטובה. לעומת זאת, מי הוא "רשע"? האדם שמרשיע את הבורא. נאמר כי לאחר ביאת המשיח "יהיה צחוק גדול בעולם". הכוונה היא כי כולנו נצחק כשנראה שמה שחשבנו כאיום ונורא יתגלה לבסוף בדיעבד כדבר נפלא.
האדם המודע והמאמין רואה, כאמור, בכל קושי כמסר אישי שבא ישירות מהבורא ושתפקידו לכוון אותו למקום טוב יותר במסע הזה שנקרא "החיים". דוגמאות אפשריות לכך ניתן למצוא בשפע. כך למשל, ייתכן שהבעיות בשלום הבית עם האישה/הבעל הם רמז מהבורא שקורא לנו לעבוד על מידת הכעס/קמצנות/חוסר-סבלנות שקיימת בנו ובת/בן הזוג הוא/היא רק המראה והשליח, חיסרון הפרנסה הוא רמז מהבורא שמדרבן אותנו לבדוק האם אנחנו עצלים מידי או לחלופין עסוקים בגזל ולכן נענשים על כך. הקב"ה רוצה שיהיה לנו טוב, אבל עלינו לעבוד עבור האושר שלנו. הוא שולח לנו רמזים ומתנות קטנות לאורך הדרך וכל שעלינו לעשות הוא לפתוח את העיניים ולסגל מחשבה שממירה את הקושי שאנחנו חווים למסר מהבורא. מי שמצליח להקנות לעצמו את צורת המחשבה הזו נמצא בקשר מתמיד עם הקב"ה ואין תענוג גדול מזה! במקביל להמתקת הגלולה המרה, אותו אדם יפתח חושים חדים יותר לראות את הטוב שהוא כן זוכה לו ולמעשה לצאת מכהות החושים ואטימות הלב שרובינו חווים.
בפרקי אבות נכתב: "לפום צערא אגרא", כלומר לפי כמות הצער והקושי של האדם כך תהיה גם מידת השכר שהוא יקבל. הסבל שלנו אינו סתמי. משלים טובים לרעיון זה ניתן למצוא בתהליך כתישת הזית והפקת שמן או בתהליך כתישת הפשתן והפיכתו לבד משובח. על פניו הזית/הפשתן עוברים תהליך מכאיב, אבל לכל ברור שהתוצרת שווה את ה"סבל". אנחנו חייבים סבלנות כדי להבין את התמונה הכללית ותמיד להתחזק באמונה שהצער שלנו אינו מקרי או חסר תועלת וכי בדרך כזו או אחרת גם נקבל שכר בגינו. קשיים מחשלים את האדם ועוזרים לו להוציא את מיטב הכוחות החבויים בו. תפיסה בריאה רואה בקושי כניסיון ולא כאכזריות מקרית או חלילה כעונש שקיבלנו. "ניסיון" בא מהמילה להתנוסס/להתרומם. ההתמודדות עם משבר מחזקת אותנו והופכת אותנו לאנשים מנוסים, נבונים וחסונים יותר, וזאת למרות שבזמן הקושי לרוב הוא נראה כמו דבר נורא ואיום ולפעמים אף כמו חומה שלא ניתן לעבור אותה. ההוצאה לפועל של כוחות הנפש החבויים מקנה למעלות הגנוזות את עוצמתן. גם אם בתוך תוכו של האדם מצויות סגולות מסוימות, כל עוד הן לא באו לכלל ביצוע אין להן משמעות. דוגמא לכך היא ההדס בסוכות, שבזכות הנענוע שלה מפיקה ריח חזק וטוב יותר. כך גם האדם - בזכות הטלטלות שעובר לרוב הוא מפיק מעצמו איכויות נסתרות, ועל כן אין לראות בסבל בהכרח כדבר שלילי.
התפיסה הרווחת בתרבות המערבית רואה בסבל כאיום שיש לעשות הכול על מנת לסלקו במהירות הגדולה ביותר. אם כואב לאדם איבר מסוים הוא מיד ייקח משכך כאבים, כדוגמת אקמול או אופטלגין. אם כואב לו בנפש הוא ייקח משכך כאבים מסוג אחר, כדוגמת פרוזאק ואף סמים. אם קשה לו בחיי הנישואין הוא ימהר מידי לפרק את החבילה ואם הילד שלו משווע לתשומת לב ומפגין זאת בהתנהגות אנרגטית ו"תוססת" הוא ימהר לשלוח אותו לפסיכולוג או להרגיע אותו עם חומרים כאלה ואחרים. אנחנו חיים היום בחברה שהמונחים של "התמודדות" ו"התגברות" על קשיים זרים לה ואנחנו מחפשים את הפתרונות הקלים והמהירים כדי להעלימם מעלינו. זו כמובן טעות קשה משום שכאמור כל קושי הוא מסר.
הניסיונות שעבר יעקב ללא ספק חישלו את כוחו והגבירו את אמונתו בבורא ואמונתו בעצמו על שעמד בהם. האתגרים שקיבל היו אומנם עצומים (כל אדם מקבל ניסיונות על פי מדרגתו), אולם את השקפתו על החיים נוכל לאמץ כולנו. זו ההשקפה שרואה בכל קושי כאתגר ובכל מכאוב כניסיון וככלי שבא להפוך אותנו לאנשים טובים ומוסריים יותר. צריך להתאמן על גישה ומחשבות חיוביות ובכך גם להנעים את זמננו בעולם הזה וגם לזמן לנו אירועים חיוביים, שכן ידוע שהמחשבה שלנו בוראת את המציאות. לצופה מהצד זה יכול להראות כמו שקר או ניסיון להונאה עצמית, אבל האמת היא שאין דבר מתוק וחכם מאמונה פשוטה שבאמת אבל באמת הכול לטובה.
כך לדוגמא, המחשבה שהעיכוב בגלל הפנצ'ר שהיה לי בבוקר באוטו בדרכי לעבודה אולי בא להציל אותי מתאונת דרכים חס ושלום שהייתה צפויה לי בהמשך הדרך, או שהגבס והרגל השבורה שחייבו אותי להיות שבוע ימים מרותק לבית תפקידם היה שארוויח זמן איכות של שיחה ומשחק עם ילדי שלא ראו את האבא הקרייריסט שלהם יותר מידי זמן.
רבי נחמן פעם אמר לתלמידיו: "מי שאומר 'רע לי' - הקב"ה אומר לעצמו: 'הוא חושב שזה רע? אני אראה לו מה זה רע באמת'. לעומת זאת מי שאומר 'טוב לי' - הקב"ה אומר לעצמו: 'הוא חושב שזה טוב? אני אראה לו מה זה טוב באמת'". את הקשיים ניתן לראות כמתנה שקיבלנו שמטרתה לעזור לנו להתעורר אל מה שבאמת חשוב ונכון ולא כעונש ומטרד או כפי שכתב ושר שולי רנד (בדיסק שזכה לא מזמן באלבום פלטינה כפול): "מה התכלית של זה הכאב אם לא לנענע לי את הלב? הלב ששקע בתרדמה וזה זמן רב שלא החסיר פעימה...".
בנוסף לכל שנאמר, חשוב שנדע שאף אחד לא מקבל קושי (או בשפה מודעת יותר - "אתגר") אם הוא לא מקבל במקביל גם את הכוחות להתמודד איתו. זאת הבנה מנחמת מאוד להפנים שאם קשה לנו בהכרח יש לנו כלים או יכולת לפתח כלים כדי לצאת מהפלונטר. סיפור יפה בהקשר הזה משויך לבעל שם טוב (הבעש"ט) מייסד תנועת החסידות. יום אחד התקיים כינוס חשוב מאוד של עשירי ונכבדי אוקראינה בעיירה בה שהה באותה העת. באמצע הכנס התפרץ אל האולם שליח מתנשף ורכוב על סוס ופנה אל אחד מהנוכחים באומרו כי "ארע אסון גדול ושרפה שפרצה באחוזתו פצעה את ילדיו וכילתה את כל רכושו". אותו עשיר התעלף במקום והנוכחים נאלצו לשפוך עליו דלי מים על מנת להעירו. ברגע שהוא קם הוא ראה את אותו שליח, נזכר בבשורה האיומה ומיד התעלף שוב. כך חזר המחזה על עצמו מספר פעמים. פנו הנוכחים אל הבעש"ט לקבלת עצה מה לעשות. הוא ענה להם שבפעם הבאה שהם שופכים מים על ראשו של אותו עשיר ומעירים אותו שיגידו לו ש"נפלה טעות בזיהוי והשריפה לא פרצה באחוזתו". הם שמעו לעצתו ואכן אותו יהודי מסכן שב לאיטו לחיים תוך אנחת רווחה לשמע הבשורה החדשה. מספר דקות לאחר שהוא התאושש נכנס אל האולם שליח שני בדהרה ואמר שהשליח הראשון אכן טעה והכוונה הייתה בכלל לשריפה שפרצה לאדם אחר מעיר אחרת. באו האנשים אל הבעש"ט ושאלו אותו בתמיהה: "כיצד ידעת שמדובר בטעות?" ו"כיצד הייתה לך רוח הקודש לדעת את העתיד לבוא?". הבעש"ט ענה להם: "לא הייתה לי רוח הקודש ולא ראיתי נסתרות, הסיטואציה הייתה ברורה כשמש. ברגע שהבנתי שאותו אדם לא מצליח להתמודד עם האסון שנפל עליו הבנתי שהייתה פה טעות והניסיון אינו שלו, שכן אין אדם מקבל קושי שאין בכוחו להכילו". ובשפתינו - אף אדם אינו מקבל לימון אם אין ביכולתו להפוך אותו לימונדה.
חשוב לזכור שבשעת קושי המציאות נראית אכזרית, אפלה וחסרת תקנה, אולם כמו כל דבר אחר בעולם הזה, שהוא זמני ובר חלוף, כך גם גורלו של כל קושי לחלוף כלא היה. רבי נחמן לימד את תלמידיו שמה שמגדיר ומקדם את האדם זה לא מה הוא משיג (בטח לא הישגים חומריים), אלא כיצד הוא מתמודד עם הכישלונות והקשיים שצובר לאורך הדרך, והאם הוא יודע להישאר חיובי ולהאמין בעובדה שיש יד מכוונת וסוג של סדר נסתר בתוך הכאוס שהוא חווה? להיות בשמחה תמיד זה האתגר הכי גדול שלנו בעולם הזה. תכונת המרירות, שאנחנו מכירים כל כך טוב, היא ממש כמו רעל שאנחנו מכניסים לתוך המערכת הרגשית שלנו. בתוך כל אחד מאתנו מסתתר שד קטן שאומר לנו בשעת קושי: "רע לך? קשה לך? לך על זה! תיכנס לדיכאון, זה הרי הגיוני שתרגיש רע, תראה כמה מסכן אותה!". זהו טריק ידוע ובסיסי של היצר הרע, אשר נהנה לראות אותנו מרחמים על עצמינו בזמן משבר ולא מתמודדים עימו בשמחה וברוח חיובית.
יחד עם כל זאת, חשוב להבהיר שהיהדות לא מתכחשת לקשת הרגשות האנושיים הכוללים גם צער ועצב, אלא פשוט מנתבת
ושמה אותם בהקשר ובפרספקטיבה המתאימים להם. הדוגמא הטובה ביותר לכך הם דיני האבלות. אדם שאיבד את אחד מיקיריו צריך לעבור תהליך של השלמה עם המאורע הכולל יום אחד של עצבות מתפרצת, לאחריה שבוע של ניחומים והסתגרות בביתו ("שיבעה"), אולם לאחר מכן ביום השמיני הוא מצווה לקום ולחזור כמעט לחלוטין אל שגרת יומו הקודמת. לאחר מכן ביום השלושים הוא עובר עוד תהליך שקשור לעיבוד רגשותיו ולבסוף בתום השנה מהמאורע התהליך נשלם. היהדות לא אומרת לאבל: "תן חיוך, הכול לטובה". זאת תהיה אכזריות וציפייה לא הגיונית, אולם היא כן קובעת גבולות ברורים על מנת לא לתת לאותה עצבות לגלוש מעבר לזמן ולמקום הנכונים לה.
לסיכום - אנחנו מתפללים בכל יום בברכות השחר: "אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". אנחנו בטח שלא רוצים לזמן לעצמינו בכוונה קשיים ומכאובים, אולם מרגע שהם כבר מגיעים אלינו - מוטב שנזכור מי שלח אותם בהשגחה פרטית לפתחינו ושבסך הכול מדובר במתנה שתפקידה לקדם אותנו לעבר חיים נכונים ובריאים יותר ואל עבר התכלית.
מוקדש לרפואה שלמה ומהירה לחברי ג.ד, שהמחלה הקשה התגלתה בגופו בשבוע שעבר, ותגובתו האצילית, האמיצה והאמונית היוותה השראה עבורי לכתיבת מאמר זה.
שבת שלום, ניר אביעד J