‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת בהר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת בהר. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 2 במאי 2013

פרשת "בהר" – אז מי אני בעצם??

בס"ד



השבת נקרא את פרשת "בהר", בה מתוארת מצוות שנת השמיטה – מצווה אשר יכולה ללמד גם כיום, חקלאים ועירוניים כאחד, שיעורים נפלאים וחשובים בנושאי אמונה, היחס הבריא לרכוש ולממון, הדרך לנהוג כלפי החלשים בחברה והשאלה מי ומה אני?
וכך, בפקודה קצרה ביטלה התורה בפרשתנו במחי יד את הרכוש הפרטי ואת המרדף האובססיבי אחר הפרנסה לשנה שלמה: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר. שְׁנַת שַׁבָּתוֹן – יִהְיֶה לָאָרֶץ".
הרובד המעשי של המצווה מורה לנו בעודנו חיים בארץ ישראל להפסיק כל עבודה חקלאית ועבודת עיבוד הקרקע במחזוריות קבועה מידי שנה שביעית. באותה שנה החקלאים מוותרים על בעלותם הפרטית על שדותיהם וכל מה שגדל מעצמו נחשב לרכוש הכלל ולהפקר. בזמן זה עובדי האדמה, שבתקופת המקרא היו רוב האוכלוסייה העובדת (היי-טק, עריכת דין וניהול השקעות היו מקצועות פחות פופולאריים...), מונחים לזנוח את עיסוקי החול ולבלות שנה שלמה בלימוד תורה ובעיסוקים רוחניים אחרים. שדותיך, אומרת התורה, הם הפקר בשנה זו. עליך לכבוש את יצרך, לעמוד בשקט ולראות כיצד פועלים שעבדו אצלך בעבר, וכן העניים שלא היו רשאים לעבור את סף ביתך, פושטים על תבואות השדה ועל פרי האילנות ונהנים מהם ללא רשותך. תכנית זו פוגעת לא רק בהגיון הקפיטליסטי הרווח, אלא גם ביצרי הרכושנות, הגאווה ותחושת ה"מגיע לי". האדם בעל כורחו נאלץ להתאמן להיות ותרן ונדיב, והקב"ה מחייב את עם ישראל כולו פעם בשבע שנים לחזור אל תמצית הגינום היהודי המשותף ואל הטבע הבסיסי שלנו ולתת איש לרעהו ללא גבול וללא התחשבנות.

אנחנו מאמינים בני מאמינים
לאורך כל הדורות מנסה היצר הרע לבלבל את דעת בני האדם ולספר לנו שהעיקר בחיים הוא ברדיפה אחר הכסף וההנאות החומריות, ונראה כי כיום הוא ניצח אותנו ובגדול. החומריות נהפכה לדת החדשה וכמעט כולנו משועבדים לתפיסה לפיה "אושר שווה עושר". רבים נפלו ברשתו ומאמינים שהאושר הנכסף מחכה להם ממש מעבר לפינה אם הם רק ישיגו את הטלוויזיה הגדולה והשטוחה יותר, את הבית המפואר יותר, את האוטו החדיש יותר, את הג'ינס הצמוד, את מכונת הגילוח וסבון הכלים שראו בפרסומות ואת שאר הבלי העולם שנראים נפלא מבחוץ אבל ריקים מתוכן. כסף, חיצוניות, תדמית – רובינו במרוץ אחר שום דבר והשטן יושב וצוחק על חשבוננו. מתוך ההבנה הזו קל הרבה יותר להתחבר אל מצוות השמיטה, אשר נראית על פניו כלא הגיונית ומנותקת מכל הגיון כלכלי מוכר ו"סביר". החקלאים מתבקשים לשבות לפרק זמן קצוב ממרדפי החומר המתישים ולסמוך על הקב"ה שיפרנסם. המטרה היא לא חלילה לסבול או לרעוב, אלא להיפך – להתאמן באמונה ולפנות את הראש לעיסוקים אחרים.
הגיון פשוט אומר שאם אסור לעבד את הקרקע ולגדל גידולים חקלאיים – באותה השנה ובשנה שלאחריה אמור לשרור רעב כבד, שכן מה יאכלו וממה יתפרנסו? שנת השמיטה, אם כך, היא שנת מבחן לחקלאים ולעם ישראל כולו. האם יבטחו בבורא עולם שידאג לקיומם הכלכלי ולפרנסתם, או שיעשו תחבולות שונות כדי לעקוף את ההלכה וציווי הבורא? חקלאי הבוטח בה' שידאג לפרנסתו מפקיר את שדהו ואמור שלא לחשוש לפרנסתו ולפרנסת משפחתו. לעירוניים שבנינו, שאינם עוסקים בחקלאות, קשה להבין את עומק הביטחון הנדרש בהתמודדות אמונית מסוג זה. שני עקרונות מודגשים במבחן האמונה של שנת שמיטה (כמו במבחנים אמוניים נוספים): העיקרון הראשון מלמד כי משמעות הביטחון היא שאין מקריות בעולם ושהכול נעשה בהשגחת הבורא. העיקרון השני מלמד אותנו כי מידת הביטחון נבחנת דווקא בשעות קשות בהן נדרש אדם לאמון מוחשי יותר בקב"ה. על מנת שהחקלאי ינטוש את שדהו לשנה תמימה הוא צריך להאמין שיש כוח חזק יותר מ"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" (כדברי פרעה המסמל את שיא הכפירה) ואף חזק יותר מההיגיון המדעי שאומר שאם לא זורעים, מדשנים ומשקים – בסופו של דבר גוועים ברעב.
אמונה, אם כך, היא מעל הדעת, כלומר מעל מה שנראה "הגיוני" ובגדר "חוקי הטבע". התפיסה המערבית-מודרנית ברובה שוללת את הגישה הזו ואומרת ש"מה שלא רואים בעיניים ו/או מוכח במעבדה אין לו זכות קיום", אולם מי שדבק רק בה מנותק משורש השורשים לכל דבר ובריה שהוא בורא העולם. המדענים מצליחים להבין היום יותר כיצד דברים עובדים מבחינה פיזיקאלית, ביולוגית וכימית, אולם אין להם מושג מה מניע אותם מלכתחילה לעשות זאת ומה המטרה של קיומם. את התשובות לכך נותנת האמונה.

כבני אדם ניתן לנו כוח ייחודי המאפשר לנו להתעלות מעל כל יתר הנבראים – כוח הבחירה, אולם על מנת לאפשר לנו בחירות חופשיות הקב"ה הסתיר את עצמו במטרה שנשכיל להבין לבד שאין מקריות וכי גם חוקי הטבע, שכביכול שולטים במציאות, מונעים אך ורק מרצונותיו. אם היינו רואים בעינינו שכל מי שאוכל טרפה או מחלל שבת מיד נענש במכת ברק, ודאי שכולם היו נשמעים לחוקי התורה, אולם במציאות כזו לאדם בעצם לא הייתה בחירה האם להאמין או לא. על פי המתואר בספרי הקודש לאחר ביאת המשיח כל המסכים וההסתרות יוסרו ולכולם יהיה ברור שהנכתב בתורה אכן זהו רצונו של הבורא. עד אז אנחנו חיים בעולם בו האמת פעמים רבות נסתרת והחושים הרגילים מראים לנו שישנה מציאות כביכול מעוותת בה ישנו צדיק ורע לו ולעומתו רשע וטוב לו. מהבחינה הזו אנחנו נעלים אפילו יותר מהמלאכים, אשר להם אין את יכולת הבחירה ולהם ברורה תמיד התוכנית האלוקית. המבחן והאתגר האמיתיים שלנו בעולם הזה, שהומשל כאמור למסדרון בדרך לעולם הנצח, הוא באמונה שהקב"ה הוא אכן טוב ומיטיב וכי תורתו אמת. עלינו לדעת שלמרות ההסתרה הגדולה השורה בעולם אין אנו מושלכים עזובים לנפשנו וכי "ידו" של הבורא מנחה גם כאן את הכול. הקב"ה מכוון, מסייע, רוקם מאורעות, מדריך, פותח שבילים ומאיר נתיבים ועלינו לסמוך עליו באמונה שלמה. חשוב לשאול שאלות קשות ולנסות להבין מדוע המציאות לעיתים נראית קשה ואף אכזרית, אך יחד עם זאת תמיד לשמור על האמונה הפשוטה בבורא ובחוברת ההפעלה לתפעול העולם הזה שהוא נתן לנו – הלוא היא התורה.

מה פרוש הדבר לסמוך על הקב"ה? בהלכות תפילה המובאות ב"שולחן ערוך" אנחנו מונחים בתפילת "שמונה עשרה" לעמוד ולא להיסמך על שום דבר – "שאם יינטל אותו דבר (שהוא סומך עליו) – ייפול". סמיכה על השם, לפי הגדרה זו, פרושה שעלינו להישען עליו באופן כזה שנדע שכל משענת אחרת אינה אפשרית ואינה מסייעת באמת. בפועל לכל אדם משענות רבות עליהן הוא סומך ובוטח – בריאותו וכוחו, חוכמתו, חבריו, מעמדו החברתי, כספו ורכושו. כל אלה מקנים לנו תחושה מסוימת של ביטחון, אולם עלינו לזכור כי הבריאות והכוח הם דבר שברירי ואין אדם שלא חולה ולבסוף נובל, החוכמה יכולה להתגלות כסכלות, החברים יכולים להעלם והכסף עלול להיאבד בנסיבות טראגיות. כל דבר בעולם הזה הוא חולף וזמני מלבד המשענת האמיתית והנצחית שהוא בורא עולם.
אמונה זה גם, ובעיקר, לדעת לקבל את מה שיש בשמחה ובהבנה שזה הדבר הכי טוב שיכולנו לקבל. לפעמים "מכות" שאנחנו מקבלים או קשיים שאנחנו חווים נראים לנו במבט ראשון לא הוגנים ואנחנו כעוסים וממורמרים, אולם בהמשך מתבררים לנו כמועילים. הדוגמא הפשוטה ביותר היא של ילד קטן שרץ עם מזלג לשקע החשמל. ההורה מיד יעצור אותו ואולי אף יוסיף מכה קטנה על היד כדי שהפעוט ילמד לא לעשות את זה שוב. עבור הילד זאת יכולה להיות חוויה נוראית. הוא לא מבין שההורה שלו אוהב אותו ומתוך רצון להציל אותו ולהטיב עימו עצר אותו ונתן לו את המכה. כך גם בקשר שלנו עם הבורא – לפעמים "מכות" שאנחנו מקבלים בחיים נראות לנו כלא הוגנות עד כדי חלילה אובדן אמונה שהבורא טוב ומיטב. לעיתים רבות בדיעבד אנחנו מגלים שהדבר בסופו של דבר היה לטובתנו. גם אם לא נגלה זאת בהמשך (מתוך קטנות שכלנו) אין המשמעות שזה לא היה כך, שכן האמונה הבסיסית והפשוטה ביותר היא שכל שקורה בעולם – לטובתנו הוא קורה.
לרעיון הזה דוגמאות אינספור מעניינים פעוטים ועד לעניינים שברומו של עולם. אם, לדוגמא, יכולנו לרכוש רכב מסוג סובארו יד עשירית ולא וולבו או מרצדס חדשים, כמו שפנטזנו, אין מה לשקוע בעצבות או להרגיש ש"אכלנו אותה" וש"החיים לא הוגנים". כנראה שקיבלנו בהשגחה פרטית מהבורא שיעור להסתפק במועט או שיעור והכוונה בעבודה עם מידת הגאווה והכבוד שאנחנו כה צורכים באובססיביות מהסביבה. מהדוגמא הזו ניתן להקיש על כל התמודדות אחרת שיש לכל אחד מאיתנו בחיים – לאחד נראה שהוא לא מספיק מוערך בעבודה, לשני יש דמיונות שאשתו לא מספיק טובה ולשלישי יש תסביך נחיתות בגלל הקרחת או הכרס. אמונה פרושה להבין ש"הקלפים" שחילקו לנו משמיים בבואנו לעולם לא ניתנו לנו בשרירותיות ובהיסח הדעת או חלילה מתוך נקמנות ורוע של הבורא. לכל פרט ופרט בחיינו יש משמעות והכול בסופו של דבר בא לסייע לנו להיות אנשים מודעים וטובים יותר. החוכמה הגדולה, ובזאת נבחנת מידת האמונה של האדם, היא לקבל כל דבר בשמחה פשוטה ולומר: "אני יודע שכל מה שקורה לי – לטובה הוא קורה. אני לא מודאג. תודה רבה על הכול". כלל זה רלוונטי להתמודדויות פשוטות כמו גם להתמודדויות מורכבות כמו מחלות שפוקדות את האדם, שכול ואבל. ניתן לראות כיצד משפחות מאמינות מתמודדות בצורה קלה יותר עם טרגדיות ואובדן. ישנם אנשים רבים שמספרים שדווקא בעת מחלה קשה (לא עלינו ולא על אף אחד) הם התחילו לחשוב בצורה שונה על חייהם ומעשיהם והחלו מתוך הקושי הגדול לחיות באמת. כמובן שיש מקום לעשות השתדלות ולשנות נסיבות חיים פחות מוצלחות. בהחלט יש מקום לשנות מקום עבודה אם לא טוב לנו בו, להתאמץ ולשפר את הקשר הזוגי בבית (ולא חלילה לוותר עליו!!) או לעשות דיאטה ולהוריד את הכרס. ובכל זאת – בין אם זה מצליח ומביא לשינוי ובין אם לא – יש להיות בשמחה ולדעת שזה הטוב ביותר שיכולנו לקבל כי מה שקיים לטובתנו הוא קיים.
ובחזרה למצוות השמיטה – בהמשך הפרשה הקב"ה מבטיח לחקלאים, שיקיימו את המצווה, כי בשנה הקודמת לשמיטה שדותיהם יתנו תפוקה כפולה ומכופלת, אשר תצליח לכלכלם גם בשנת השמיטה ואף לאחריה. מהדברים עולה כי הקב"ה לא שולח את מאמיניו לרעוב, אלא מעוניין בראש ובראשונה לראות עד כמה הם סומכים עליו. בד בבד עם הבטחה זו, אחד המסרים העיקריים הנלמדים כאן הוא שמה שחשוב זה לא כמה נרוויח, אלא איזה ברכה נראה מהכסף. בניגוד לגישה האמריקאית בה הדולר הוא האלוהים וכל מטרה מקדשת את האמצעים כדי להשיג אותו, החוכמה היהודית היא להרוויח ממון, אך לעשות את זה בהגינות, תוך שמירה על חוקי התורה, אשר הקדישה מצוות רבות לדיני ממונות.
מבט גשמי על העולם בהחלט יראה לנו אנשים מסוימים שגוזלים, משקרים ומרמים בעסקים, וכתוצאה מכך מגדילים את חשבון הבנק שלהם. מבלי להיכנס לחשבונות של מעלה ולתיקון הלא נעים שעוד מחכה להם בעולם הבא, התבוננות מעט מעמיקה כבר בעולם הזה תגלה לנו שלרוב אותם אנשים אומנם יש יותר זוזים בארנק, אבל שקט נפשי, שלום בית, שמחה ונחת רוח הם מושגים הרחוקים מהם מאוד. אם מעט נפתח את העיניים ונתעלה מעל הספקנות נגלה שמי שפועל מתוך אמונה ושומר על חוקי השם זוכה ליהנות הרבה יותר מהכסף שהוא זכה להרוויח. היהדות חלילה לא מטיפה לעניות או למחסור ודלות ואפילו מכבדת ומעודדת להצליח מבחינה חומרית, אולם ההצלחה הגשמית אינה חזות הכול, אלא תפקידה לתמוך ולאפשר את חיי הרוח. רבי אלעזר בן עזריה בפרקי אבות היטב לתאר את מערכת היחסים העדינה בין הכסף והחומר לבין הרוח והנשמה באומרו: "אם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה אין קמח". אספקט אחד של החיים מבין השניים לבדו אינו מספיק. להבדיל מתורות המזרח המטיפות להתנתקות טוטאלית מהחומר ואף בזות לו, היהדות בהחלט מכירה בחשיבותו.

אז מי אני בעצם??
אחת המטרות של שנת השמיטה היא שבעלי הקרקעות והחקלאים (האנשים המבוססים של אותם הימים) יתנתקו למשך שנה אחת מהגדרת תפקידם/מקצועם/מעמדם ויתפנו לעסוק בשאלה החשובה מכל – "מי אני ומה מטרת בואי האמיתית לעולם?". גם היום רובינו מקטלגים ומגדירים את עצמינו ואת הסובבים אותנו לפי הגדרות שטחיות של השכלה ומקצוע. אם נשים לב נגלה שבמפגש עם אנשים חדשים אנו עונים לשאלה "מי אתה?" בתשובה על פי המקצוע בו אנו עובדים, ולא בתשובה עמוקה יותר המתייחסת לרבדים חשובים יותר בחיינו. ההגדרות האלה לא נהוגות רק במפגש עם זרים, אלא למרבה הצער חלחלו גם לצורת ההשקפה שלנו כלפי עצמינו. לאדם הרבה יותר קל לרכוש תואר יוקרתי כדוגמת "רופא" ו"רואה חשבון" ולהרגיש טוב עם עצמו מאשר לעמול על מידותיו ולהיות "סבלני ועדין", "נותן ומשפיע", "בעל נפלא" ו/או "אבא משקיע". ההפסקה הזו, שהתורה כופה, מחייבת את החקלאים (ובמובן מסוים את כולנו) למחשבה מחודשת על ההגדרות העצמיות שלנו ולבחינה ותיעדוף מחודש בין עיקר וטפל. עכשיו אני כבר לא רק בעל שדה (או עורך דין/ פקידה/ מנהל), אלא מכלול רחב יותר של הגדרות ואתגרים אשר נדחקים ביום-יום לקרן זוית חשוכה. לפעמים לא נעים לגלות שהזנחנו את הצדדים החשובים באמת של החיים, אבל כמה טוב שיש לנו הזמנות כמו שנת שמיטה לעצור, להתבונן ולתקן...
שבת שלום, ניר אביעד

יום רביעי, 11 במאי 2011

פרשת "בהר" – אין עוד מלבדולר $

בס"ד

השבת נקרא את פרשת "בהר" בה מתוארת מצוות שנת השמיטה. פקודה קצרה ביטלה במחי יד את הרכוש הפרטי ואת המרדף האובססיבי אחר הפרנסה לשנה שלמה: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר. שְׁנַת שַׁבָּתוֹן - יִהְיֶה לָאָרֶץ ". מעבר להלכה המעשית, שרלוונטית היום בעיקר לחקלאים, כולנו יכולים להתחזק וללמוד ממצווה זו רבות על אמונה ועל היחס הבריא לרכוש ולממון.
הרובד המעשי של המצווה מורה לנו בעודנו חיים בארץ ישראל להפסיק כל עבודה חקלאית ועבודת עיבוד הקרקע במחזוריות קבועה מידי שנה שביעית. באותה שנה החקלאים מוותרים על בעלותם הפרטית על שדותיהם וכל מה שגדל מעצמו נחשב לרכוש הכלל ולהפקר. בזמן זה עובדי האדמה, שבתקופת המקרא היו רוב האוכלוסייה העובדת (היי-טק, עריכת דין וניהול השקעות היו מקצועות פחות פופולאריים...), מונחים לזנוח את עיסוקי החול ולבלות שנה שלמה בלימוד תורה ובעיסוקים רוחניים אחרים. שדותיך, אומרת התורה, הם הפקר בשנה זו. עליך לכבוש את יצרך, לעמוד בשקט ולראות כיצד פועלים שעבדו אצלך בעבר, וכן העניים שלא היו רשאים לעבור את סף ביתך, פושטים על תבואות השדה ועל פרי האילנות ונהנים מהם ללא רשותך. תכנית זו פוגעת לא רק בהגיון הקפיטליסטי הרווח, אלא גם ביצרי הרכושנות, הגאווה ותחושת ה"מגיע לי". האדם בעל כורחו נאלץ להתאמן להיות ותרן ונדיב.

בעידן של ימינו, בו מופיע על שטר של דולר אמריקאי המשפט "In god we trust", נראה כי האלוקים אליו הם מתכוונים הוא לא זה שנתן את התורה בהר סיני וציווה עלינו, בין היתר, את מצוות השמיטה, אלא דווקא זה שמונח בחשבון הבנק ומשגע את העולם. לאורך כל הדורות מנסה היצר הרע לבלבל את דעת בני האדם ולספר לנו שהעיקר בחיים הוא ברדיפה אחר הכסף וההנאות החומריות, ונראה כי כיום הוא ניצח אותנו ובגדול. החומריות נהפכה לדת החדשה וכמעט כולנו משועבדים לתפיסה לפיה "אושר שווה עושר". רבים נפלו ברשתו ומאמינים שהאושר הנכסף מחכה להם ממש מעבר לפינה אם הם רק ישיגו את הטלוויזיה הגדולה והשטוחה יותר, את הבית המפואר יותר, את האוטו החדיש יותר, את הג'ינס הצמוד, את מכונת הגילוח וסבון הכלים שראו בפרסומות ואת שאר הבלי העולם שנראים נפלא מבחוץ אבל ריקים מתוכן. כסף, חיצוניות, תדמית - רובינו במרוץ אחר שום דבר והשטן יושב וצוחק על חשבוננו. מתוך ההבנה הזו קל הרבה יותר להתחבר אל מצוות השמיטה, אשר נראית על פניו כלא הגיונית ומנותקת מכל הגיון כלכלי מוכר ו"סביר". החקלאים מתבקשים לשבות לפרק זמן קצוב ממרדפי החומר המתישים ולסמוך על הקב"ה שיפרנסם. המטרה היא לא חלילה לסבול או לרעוב, אלא להיפך – להתאמן באמונה ולפנות את הראש לעיסוקים אחרים.
הגיון פשוט אומר שאם אסור לעבד את הקרקע ולגדל גידולים חקלאיים - באותה השנה ובשנה שלאחריה אמור לשרור רעב כבד, שכן מה יאכלו וממה יתפרנסו? שנת השמיטה, אם כך, היא שנת מבחן לחקלאים ולעם ישראל כולו. האם יבטחו בבורא עולם שידאג לקיומם הכלכלי ולפרנסתם, או שיעשו תחבולות שונות כדי לעקוף את ההלכה וציווי הבורא? חקלאי הבוטח בה' שידאג לפרנסתו מפקיר את שדהו ואמור שלא לחשוש לפרנסתו ולפרנסת משפחתו. לעירוניים שבנינו, שאינם עוסקים בחקלאות, קשה להבין את עומק הביטחון הנדרש בהתמודדות אמונית מסוג זה. שני עקרונות מודגשים במבחן האמונה של שנת שמיטה (כמו במבחנים אמוניים נוספים): העיקרון הראשון מלמד כי משמעות הביטחון היא שאין מקריות בעולם ושהכול נעשה בהשגחת הבורא. העיקרון השני מלמד אותנו כי מידת הביטחון נבחנת דווקא בשעות קשות בהן נדרש אדם לאמון מוחשי יותר בקב"ה. על מנת שהחקלאי ינטוש את שדהו לשנה תמימה הוא צריך להאמין שיש כוח חזק יותר מ"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" (כדברי פרעה המסמל את שיא הכפירה) ואף חזק יותר מההיגיון המדעי שאומר שאם לא זורעים, מדשנים ומשקים - בסופו של דבר גוועים ברעב.
אמונה, אם כך, היא מעל הדעת, כלומר מעל מה שנראה "הגיוני" ובגדר "חוקי הטבע". התפיסה המערבית-מודרנית ברובה שוללת את הגישה הזו ואומרת ש"מה שלא רואים בעיניים ו/או מוכח במעבדה אין לו זכות קיום", אולם מי שדבק רק בה מנותק משורש השורשים לכל דבר ובריה שהוא בורא העולם. המדענים מצליחים להבין היום יותר כיצד דברים עובדים מבחינה פיזיקאלית, ביולוגית וכימית, אולם אין להם מושג מה מניע אותם מלכתחילה לעשות זאת ומה המטרה של קיומם. את התשובות לכך נותנת האמונה.

כבני אדם ניתן לנו כוח ייחודי המאפשר לנו להתעלות מעל כל יתר הנבראים - כוח הבחירה, אולם על מנת לאפשר לנו בחירות חופשיות הקב"ה הסתיר את עצמו במטרה שנשכיל להבין לבד שאין מקריות וכי גם חוקי הטבע, שכביכול שולטים במציאות, מונעים אך ורק מרצונותיו. אם היינו רואים בעינינו שכל מי שאוכל טרפה או מחלל שבת מיד נענש במכת ברק, ודאי שכולם היו נשמעים לחוקי התורה, אולם במציאות כזו לאדם בעצם לא הייתה בחירה האם להאמין או לא. על פי המתואר בספרי הקודש לאחר ביאת המשיח כל המסכים וההסתרות יוסרו ולכולם יהיה ברור שהנכתב בתורה אכן זהו רצונו של הבורא. עד אז אנחנו חיים בעולם בו האמת פעמים רבות נסתרת והחושים הרגילים מראים לנו שישנה מציאות כביכול מעוותת בה ישנו צדיק ורע לו ולעומתו רשע וטוב לו. מהבחינה הזו אנחנו נעלים אפילו יותר מהמלאכים, אשר להם אין את יכולת הבחירה ולהם ברורה תמיד התוכנית האלוקית. המבחן והאתגר האמיתיים שלנו בעולם הזה, שהומשל כאמור למסדרון בדרך לעולם הנצח, הוא באמונה שהקב"ה הוא אכן טוב ומיטיב וכי תורתו אמת. עלינו לדעת שלמרות ההסתרה הגדולה השורה בעולם אין אנו מושלכים עזובים לנפשנו וכי "ידו" של הבורא מנחה גם כאן את הכול. הקב"ה מכוון, מסייע, רוקם מאורעות, מדריך, פותח שבילים ומאיר נתיבים ועלינו לסמוך עליו באמונה שלמה. חשוב לשאול שאלות קשות ולנסות להבין מדוע המציאות לעיתים נראית קשה ואף אכזרית, אך יחד עם זאת תמיד לשמור על האמונה הפשוטה בבורא ובחוברת ההפעלה לתפעול העולם הזה שהוא נתן לנו - הלוא היא התורה.

מה פרוש הדבר לסמוך על הקב"ה? בהלכות תפילה המובאות ב"שולחן ערוך" אנחנו מונחים בתפילת "שמונה עשרה" לעמוד ולא להיסמך על שום דבר - "שאם יינטל אותו דבר (שהוא סומך עליו) - ייפול". סמיכה על השם, לפי הגדרה זו, פרושה שעלינו להישען עליו באופן כזה שנדע שכל משענת אחרת אינה אפשרית ואינה מסייעת באמת. בפועל לכל אדם משענות רבות עליהן הוא סומך ובוטח - בריאותו וכוחו, חוכמתו, חבריו, מעמדו החברתי, כספו ורכושו. כל אלה מקנים לנו תחושה מסוימת של ביטחון, אולם עלינו לזכור כי הבריאות והכוח הם דבר שברירי ואין אדם שלא חולה ולבסוף נובל, החוכמה יכולה להתגלות כסכלות, החברים יכולים להעלם והכסף עלול להיאבד בנסיבות טראגיות. כל דבר בעולם הזה הוא חולף וזמני מלבד המשענת האמיתית והנצחית שהוא בורא עולם.
אמונה זה גם, ובעיקר, לדעת לקבל את מה שיש בשמחה ובהבנה שזה הדבר הכי טוב שיכולנו לקבל. לפעמים "מכות" שאנחנו מקבלים או קשיים שאנחנו חווים נראים לנו במבט ראשון לא הוגנים ואנחנו כעוסים וממורמרים, אולם בהמשך מתבררים לנו כמועילים. הדוגמא הפשוטה ביותר היא של ילד קטן שרץ עם מזלג לשקע החשמל. ההורה מיד יעצור אותו ואולי אף יוסיף מכה קטנה על היד כדי שהפעוט ילמד לא לעשות את זה שוב. עבור הילד זאת יכולה להיות חוויה נוראית. הוא לא מבין שההורה שלו אוהב אותו ומתוך רצון להציל אותו ולהטיב עימו עצר אותו ונתן לו את המכה. כך גם בקשר שלנו עם הבורא - לפעמים "מכות" שאנחנו מקבלים בחיים נראות לנו כלא הוגנות עד כדי חלילה אובדן אמונה שהבורא טוב ומיטב. לעיתים רבות בדיעבד אנחנו מגלים שהדבר בסופו של דבר היה לטובתנו. גם אם לא נגלה זאת בהמשך (מתוך קטנות שכלנו) אין המשמעות שזה לא היה כך, שכן האמונה הבסיסית והפשוטה ביותר היא שכל שקורה בעולם - לטובתנו הוא קורה.
לרעיון הזה דוגמאות אינספור מעניינים פעוטים ועד לעניינים שברומו של עולם. אם, לדוגמא, יכולנו לרכוש רכב מסוג סובארו יד עשירית ולא וולבו או מרצדס חדשים, כמו שפנטזנו, אין מה לשקוע בעצבות או להרגיש ש"אכלנו אותה" וש"החיים לא הוגנים". כנראה שקיבלנו בהשגחה פרטית מהבורא שיעור להסתפק במועט או שיעור והכוונה בעבודה עם מידת הגאווה והכבוד שאנחנו כה צורכים באובססיביות מהסביבה. מהדוגמא הזו ניתן להקיש על כל התמודדות אחרת שיש לכל אחד מאיתנו בחיים - לאחד נראה שהוא לא מספיק מוערך בעבודה, לשני יש דמיונות שאשתו לא מספיק טובה ולשלישי יש תסביך נחיתות בגלל הקרחת או הכרס. אמונה פרושה להבין ש"הקלפים" שחילקו לנו משמיים בבואנו לעולם לא ניתנו לנו בשרירותיות ובהיסח הדעת או חלילה מתוך נקמנות ורוע של הבורא. לכל פרט ופרט בחיינו יש משמעות והכול בסופו של דבר בא לסייע לנו להיות אנשים מודעים וטובים יותר. החוכמה הגדולה, ובזאת נבחנת מידת האמונה של האדם, היא לקבל כל דבר בשמחה פשוטה ולומר: "אני יודע שכל מה שקורה לי - לטובה הוא קורה. אני לא מודאג. תודה רבה על הכול". כלל זה רלוונטי להתמודדויות פשוטות כמו גם להתמודדויות מורכבות כמו מחלות שפוקדות את האדם, שכול ואבל. ניתן לראות כיצד משפחות מאמינות מתמודדות בצורה קלה יותר עם טרגדיות ואובדן. ישנם אנשים רבים שמספרים שדווקא בעת מחלה קשה (לא עלינו ולא על אף אחד) הם התחילו לחשוב בצורה שונה על חייהם ומעשיהם והחלו מתוך הקושי הגדול לחיות באמת. כמובן שיש מקום לעשות השתדלות ולשנות נסיבות חיים פחות מוצלחות. בהחלט יש מקום לשנות מקום עבודה אם לא טוב לנו בו, להתאמץ ולשפר את הקשר הזוגי בבית (ולא חלילה לוותר עליו!!) או לעשות דיאטה ולהוריד את הכרס. ובכל זאת - בין אם זה מצליח ומביא לשינוי ובין אם לא - יש להיות בשמחה ולדעת שזה הטוב ביותר שיכולנו לקבל כי מה שקיים לטובתנו הוא קיים.
ובחזרה למצוות השמיטה - בהמשך הפרשה הקב"ה מבטיח לחקלאים, שיקיימו את המצווה, כי בשנה הקודמת לשמיטה שדותיהם יתנו תפוקה כפולה ומכופלת, אשר תצליח לכלכלם גם בשנת השמיטה. מהדברים עולה כי הקב"ה לא שולח את מאמיניו לרעוב, אלא מעוניין בראש ובראשונה לראות עד כמה הם סומכים עליו. בד בבד עם הבטחה זו,  אחד המסרים העיקריים הנלמדים כאן הוא שמה שחשוב זה לא כמה נרוויח, אלא איזה ברכה נראה מהכסף. בניגוד לגישה האמריקאית בה הדולר הוא האלוהים וכל מטרה מקדשת את האמצעים כדי להשיג אותו, החוכמה היהודית היא להרוויח ממון, אך לעשות את זה בהגינות, תוך שמירה על חוקי התורה, אשר הקדישה מצוות רבות לדיני ממונות.
מבט גשמי על העולם בהחלט יראה לנו אנשים מסוימים שגוזלים, משקרים ומרמים בעסקים, וכתוצאה מכך מגדילים את חשבון הבנק שלהם. מבלי להיכנס לחשבונות של מעלה ולתיקון הלא נעים שעוד מחכה להם בעולם הבא, התבוננות מעט מעמיקה כבר בעולם הזה תגלה לנו שלרוב אותם אנשים אומנם יש יותר זוזים בארנק, אבל שקט נפשי, שלום בית, שמחה ונחת רוח הם מושגים הרחוקים מהם מאוד. אם מעט נפתח את העיניים ונתעלה מעל הספקנות נגלה שמי שפועל מתוך אמונה ושומר על חוקי השם זוכה ליהנות הרבה יותר מהכסף שהוא זכה להרוויח. היהדות חלילה לא מטיפה לעניות או למחסור ודלות ואפילו מכבדת ומעודדת להצליח מבחינה חומרית, אולם ההצלחה הגשמית אינה חזות הכול, אלא תפקידה לתמוך ולאפשר את חיי הרוח. רבי אלעזר בן עזריה בפרקי אבות היטב לתאר את מערכת היחסים העדינה בין הכסף והחומר לבין הרוח והנשמה באומרו: "אם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה אין קמח". אספקט אחד של החיים מבין השניים לבדו אינו מספיק. להבדיל מתורות המזרח המטיפות להתנתקות טוטאלית מהחומר ואף בזות לו, היהדות בהחלט מכירה בחשיבותו.

מעבר לכל זאת, אחת המטרות של שנת השמיטה היא שבעלי הקרקעות והחקלאים (האנשים המבוססים של אותם הימים) יתנתקו למשך שנה אחת מהגדרת תפקידם/מקצועם/מעמדם ויתפנו לעסוק בשאלה החשובה מכל – "מי אני ומה מטרת בואי האמיתית לעולם?". גם היום רובינו מקטלגים ומגדירים את עצמינו ואת הסובבים אותנו לפי הגדרות שטחיות של השכלה ומקצוע. לאדם הרבה יותר קל לרכוש תואר יוקרתי של "רופא" ו"רואה חשבון" מאשר לעמול על מידותיו ולהיות  "סבלני ועדין", "נותן ומשפיע", "בעל נפלא" ו/או "אבא השנה". ההפסקה הזו, שהתורה כופה, מחייבת את החקלאים (ובמובן מסוים את כולנו) למחשבה מחודשת על ההגדרות העצמיות שלנו ולבחינה ותיעדוף מחודש בין עיקר וטפל.
ההפסקה המבורכת מאפשרת לעצור את המרוץ, להתחבר לקולה הפנימי של הנשמה ולהיזכר ש"אין עוד מלבדו" (דברים פרק ד').

שבת שלום, ניר אביעד J

יום רביעי, 5 במאי 2010

פרשת "בהר" – אנחנו מאמינים בני מאמינים

בס"ד


בס"ד
פרשת "בהר" - אנחנו מאמינים בני מאמינים
השבת נקרא בבתי הכנסת שתי פרשות יחדיו - "בהר" ו"בחוקותי", המסיימות את ספר ויקרא, והמאמר היום יתמקד במצוות שנת השמיטה המובאת בפרשת "בהר". מעבר להלכה המעשית, שרלוונטית היום בעיקר לחקלאים, כולנו יכולים להתחזק וללמוד ממצווה זו רבות על אמונה. הרובד המעשי של המצווה מורה לנו בעודנו חיים בארץ ישראל להפסיק כל עבודה חקלאית ועבודת עיבוד הקרקע במחזוריות קבועה מידי שנה שביעית. באותה שנה החקלאים מוותרים על בעלותם הפרטית על שדותיהם וכל מה שגדל מעצמו נחשב לרכוש הכלל ולהפקר. באותה שנה עובדי האדמה, שבתקופת המקרא היו רוב האוכלוסייה העובדת (היי-טק וניהול השקעות היו מקצועות פחות פופולאריים...), מונחים לזנוח את עיסוקי החול ולבלות שנה שלמה בלימוד תורה ובעיסוקים רוחניים.
הגיון פשוט אומר שאם אסור לעבד את הקרקע ולגדל גידולים חקלאיים - באותה השנה ובשנה שלאחריה אמור לשרור רעב כבד, שכן מה יאכלו וממה יתפרנסו? שנת השמיטה, אם כך, היא שנת מבחן לחקלאים ולעם ישראל. האם יבטחו בבורא עולם שידאג לקיומם הכלכלי ולפרנסתם, או שיעשו תחבולות שונות כדי לעקוף את ההלכה וציווי הבורא? חקלאי הבוטח בה' שידאג לפרנסתו, מפקיר את שדהו ואמור שלא לחשוש לפרנסתו ולפרנסת משפחתו. לעירוניים שבנינו, שאינם עוסקים בחקלאות, קשה להבין את עומק הביטחון הנדרש בהתמודדות אמונית מסוג זה. שני עקרונות מודגשים במבחן האמונה של שנת שמיטה (כמו במבחנים אמוניים נוספים): העיקרון הראשון מלמד כי משמעות הביטחון היא שאין מקריות בעולם והכול נעשה בהשגחת בורא עולם, לפיכך צריך אדם לדעת כי כל המציאות מושגחת ע"י הקב"ה. העיקרון השני מלמד אותנו כי מידת הביטחון נבחנת דווקא בשעות קשות בהן נדרש אדם לאמון מוחשי יותר בקב"ה. על מנת שהחקלאי ינטוש את שדהו לשנה תמימה הוא צריך להאמין שיש כוח חזק יותר מ"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" (כדברי פרעה המסמל את שיא הכפירה) ואף חזק יותר מההיגיון המדעי שאומר שאם לא זורעים, מדשנים ומשקים - בסופו של דבר גוועים ברעב. אמונה, אם כך, היא מעל הדעת, כלומר מעל מה שנראה "הגיוני" ובגדר "חוקי הטבע". התפיסה המערבית-מודרנית ברובה שוללת את הגישה הזו ואומרת ש"מה שלא רואים בעיניים ו/או מוכח במעבדה אין לו זכות קיום", אולם מי שדבק רק בה מנותק משורש השורשים לכל דבר ובריה שהוא בורא עולם. אל מול החששות הטבעיים העולים מהאיסור לגדל ולאסוף תוצרת חקלאית במשך שנה שלמה, הקב"ה מבטיח למאמינים בו כי הוא לא יפקיר אותם: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה־נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת; הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת־תְּבוּאָתֵנוּ׃ וְצִוִּיתִי אֶת־בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת אֶת־הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים " (ויקרא כה'). משמעות ההבטחה היא כי אותו חקלאי, הנוהג מדי שנה בשנה לזרוע כמות מסוימת של גרעינים ולהפיק ממנה יבול בכמות ידועה, מובטח לו כי בשנה השישית לשמיטה יאסוף לביתו תנובה הגדולה פי שלושה מהרגיל, למרות שהוא יזרע כמות זרעים זהה לכמות הזרעים שהוא זורע בכל שנה! וכל זאת, כדי שיהיה לו מקור מחיה בשנה השביעית שבה נאסר עליו לזרוע ולקצור ובתחילת השנה השמינית עד שהגידולים יקלטו ויניבו פרי. במציאות כזו של אמונה בהבטחה האלוקית, חרף ההיגיון הקר שאומר שמדובר במעשה "משוגע", החקלאי שזכה ביבול זה היה חש בעליל כיצד מן השמים דואגים למחייתו, וכי אין הוא מושלך ל"חסדי" הגורל העיוור.
כבני אדם ניתן לנו כוח ייחודי המאפשר לנו להתעלות מעל כל יתר הנבראים - כוח הבחירה, אולם על מנת לאפשר לנו בחירות חופשיות הקב"ה הסתיר את עצמו במטרה שנשכיל להבין לבד שאין מקריות וכי גם חוקי הטבע, שכביכול שולטים במציאות, מונעים אך ורק מרצונותיו. אם היינו רואים בעינינו שכל מי שאוכל טרפה או מחלל שבת מיד נענש במכת ברק, ודאי שכולם היו נשמעים לחוקי התורה, אולם במציאות כזו לאדם בעצם לא הייתה בחירה האם להאמין או לא. על פי המתואר בספרי הקודש לאחר ביאת המשיח כל המסכים וההסתרות יוסרו ולכולם יהיה ברור שהנכתב בתורה אכן זהו רצונו של הבורא. עד אז אנחנו חיים בעולם בו האמת פעמים רבות נסתרת והחושים הרגילים מראים לנו שישנה מציאות כביכול מעוותת בה ישנו צדיק ורע לו ולעומתו רשע וטוב לו. מהבחינה הזו אנחנו נעלים אפילו יותר מהמלאכים, אשר להם אין את יכולת הבחירה ולהם ברורה תמיד התוכנית האלוקית. המבחן והאתגר האמיתיים שלנו בעולם הזה, שהומשל כאמור למסדרון בדרך לעולם הנצח, הוא באמונה שהקב"ה הוא אכן טוב ומיטיב וכי תורתו אמת. עלינו לדעת שלמרות ההסתרה הגדולה השורה בעולם אין אנו מושלכים עזובים לנפשנו וכי "ידו" של הבורא מנחה גם כאן את הכול. הקב"ה מכוון, מסייע, רוקם מאורעות, מדריך, פותח שבילים ומאיר נתיבים ועלינו לסמוך עליו באמונה שלמה. חשוב לשאול שאלות קשות ולנסות להבין מדוע המציאות לעיתים נראית קשה ואף אכזרית, אך יחד עם זאת תמיד לשמור על האמונה הפשוטה בבורא ובחוברת ההפעלה לתפעול העולם הזה שהוא נתן לנו - הלוא היא התורה.
מה פרוש הדבר לסמוך על הקב"ה? בהלכות תפילה המובאות ב"שולחן ערוך" אנחנו מונחים בתפילת "שמונה עשרה" לעמוד ולא להיסמך על שום דבר - "שאם יינטל אותו דבר (שהוא סומך עליו) - ייפול". סמיכה על השם, לפי הגדרה זו, פרושה שעלינו להישען עליו באופן כזה שנדע שכל משענת אחרת אינה אפשרית ואינה מסייעת באמת. בפועל לכל אדם משענות רבות עליהן הוא סומך ובוטח - בריאותו וכוחו, חוכמתו, חבריו, מעמדו החברתי, כספו ורכושו. כל אלה מקנים לנו תחושה מסוימת של ביטחון, אולם עלינו לזכור כי הבריאות והכוח הם דבר שברירי ואין אדם שלא חולה ולבסוף נובל, החוכמה יכולה להתגלות כסכלות, החברים יכולים להעלם והכסף עלול להיאבד בנסיבות טראגיות. כל דבר בעולם הזה הוא חולף וזמני מלבד המשענת האמיתית והנצחית שהוא בורא עולם.
אמונה זה גם, ובעיקר, לדעת לקבל את מה שיש בשמחה ובהבנה שזה הדבר הכי טוב שיכולנו לקבל. לפעמים "מכות" שאנחנו מקבלים או קשיים שאנחנו חווים נראים לנו במבט ראשון לא הוגנים ואנחנו כעוסים וממורמרים, אולם בהמשך מתבררים לנו כמועילים. הדוגמא הפשוטה ביותר היא של ילד קטן שרץ עם מזלג לשקע החשמל. ההורה מיד יעצור אותו ואולי אף יוסיף מכה קטנה על היד כדי שהפעוט ילמד לא לעשות את זה שוב. עבור הילד זאת יכולה להיות חוויה נוראית. הוא לא מבין שההורה שלו אוהב אותו ומתוך רצון להציל אותו ולהטיב עימו עצר אותו ונתן לו את המכה. כך גם בקשר שלנו עם הבורא - לפעמים "מכות" שאנחנו מקבלים בחיים נראות לנו כלא הוגנות עד כדי חלילה אובדן אמונה שהבורא טוב ומיטב. לעיתים רבות בדיעבד אנחנו מגלים שהדבר בסופו של דבר היה לטובתנו. גם אם לא נגלה זאת בהמשך (מתוך קטנות שכלנו) אין המשמעות שזה לא היה כך, שכן האמונה הבסיסית והפשוטה ביותר היא שכל שקורה בעולם - לטובתנו הוא קורה.
לרעיון הזה דוגמאות אינספור מעניינים פעוטים ועד לעניינים שברומו של עולם. אם, לדוגמא, יכולנו לרכוש רכב מסוג סובארו יד עשירית ולא וולבו או מרצדס חדשים, כמו שפנטזנו, אין מה לשקוע בעצבות או להרגיש ש"אכלנו אותה" וש"החיים לא הוגנים". כנראה שקיבלנו בהשגחה פרטית מהבורא שיעור להסתפק במועט או שיעור והכוונה בעבודה עם מידת הגאווה והכבוד שאנחנו כה צורכים באובססיביות מהסביבה. מהדוגמא הזו ניתן להקיש על כל התמודדות אחרת שיש לכל אחד מאיתנו בחיים - לאחד נראה שהוא לא מספיק מוערך בעבודה, לשני יש דמיונות שאשתו לא מספיק טובה ולשלישי יש תסביך נחיתות בגלל הקרחת או הכרס. אמונה פרושה להבין ש"הקלפים" שחילקו לנו משמיים בבואנו לעולם לא ניתנו לנו בשרירותיות ובהיסח הדעת או חלילה מתוך נקמנות ורוע של הבורא. לכל פרט ופרט בחיינו יש משמעות והכול בסופו של דבר בא לסייע לנו להיות אנשים מודעים וטובים יותר. החוכמה הגדולה, ובזאת נבחנת מידת האמונה של האדם, היא לקבל כל דבר בשמחה פשוטה ולומר: "אני יודע שכל מה שקורה לי - לטובה הוא קורה. אני לא מודאג. תודה רבה על הכול". כלל זה רלוונטי להתמודדויות פשוטות כמו גם להתמודדויות מורכבות כמו מחלות שפוקדות את האדם, שכול ואבל. ניתן לראות כיצד משפחות מאמינות מתמודדות בצורה קלה יותר עם טרגדיות ואובדן. כמו כן אנשים מספרים שדווקא בעת מחלה קשה (לא עלינו ולא על אף אחד) הם התחילו לחשוב בצורה שונה על חייהם ומעשיהם והחלו מתוך הקושי הגדול לחיות באמת. כמובן שיש מקום לעשות השתדלות ולשנות נסיבות חיים פחות מוצלחות. בהחלט יש מקום לשנות מקום עבודה אם לא טוב לנו בו, להתאמץ ולשפר את הקשר הזוגי בבית (ולא חלילה לוותר עליו!!) או לעשות דיאטה ולהוריד את הכרס. ובכל זאת - בין אם זה מצליח ומביא לשינוי ובין אם לא - יש להיות בשמחה ולדעת שזה הטוב ביותר שיכולנו לקבל כי מה שקיים לטובתנו הוא קיים.
בעניין אחר: בשעה עשר וחצי בבוקר (לערך) בשבת הקרובה יעמדו עשרות אלפי אנשים בארץ ובעולם ויקראו יחדיו בקול רם: "חזק, חזק ונתחזק!". בכל פעם שמסיימים לקרוא את אחד מחמשת חומשי התורה מכריזים בקול "חזק, חזק ונתחזק". המעבר מספר לספר מציין מעבר מתקופה לתקופה. בין שלבים שונים בחיים אנחנו נכנסים לתקופת "דמדומים". זה רלוונטי למעבר בין עבודות, לשינוי מקום מגורים או לכל דוגמא אחרת. הפרק הקודם בחיינו הסתיים ואילו החדש עוד לא ממש הגיע. כל מעבר הוא קשה אך אי אפשר בלעדיו. לנפש לוקח זמן להשתחרר מצורת חיים אחת ולהתרגל לאחרת. לכן אנחנו מכריזים שאנחנו חזקים ומסוגלים להתמודד עם השינוי. יש בנו את הכוח ואת האומץ להתקדם, להתחדש ולהשתנות. אנחנו לוקחים איתנו את הצלחות העבר וצועדים אל חוסר הודאות של העתיד. העובדה שאנחנו עושים את זה ביחד כקהל נותנת תמיכה וכוחות נוספים. כך במעבר הקרוב מספר "ויקרא" לספר "במדבר" וכך בכל שינוי שאנחנו מייחלים לו בחיינו.
חזק חזק ונתחזק!
קורות הפרשות בקצרה:
פרשת "בהר"
  • דיני שנת שמיטה (השנה השביעית) ושנת יובל (השנה החמישים).
  • איסור ריבית - התורה אוסרת לקחת ריבית על הלוואה. ה' מזהיר מפני ניצול חולשת הלווה הזקוק לכסף.
  • אזכור איסור עבודה זרה, שמירת השבת וקדושת המקדש.
פרשת "בחוקותי"
  • הקב"ה מבטיח לבני ישראל שאם יקפידו ללכת בחוקות התורה יזכו לברכה בשדות ובפרי העץ, לשלום ולשלווה, לברכה בבית, לגדולה רוחנית ולקרבה לה' .מאידך, אם יסרבו בני ישראל לקבל את חוקי התורה ולא ישמעו בקול ה' צפויים להם עונשים כבדים. התורה מפרטת שורה ארוכה של מכות וחוליים - מפגיעה בבית ובשדה, בבריאות הגוף ובאחדות המשפחה ועד לגירוש קולקטיבי מן הארץ, תוך מכות קשות מהאויבים הכובשים והמגלים.
  • בסיום הדברים הקשים מבטיח ה' כי בסופה של הדרך הקשה קיימת ה"תשובה" של הפרט ושל הכלל, וסוף ישראל לשוב לארצם מתוקף הברית שכרת ה' עם האבות ומרוב אהבתו אותם.
שבת שלום, ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר