‏הצגת רשומות עם תוויות ראש השנה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ראש השנה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 12 בספטמבר 2015

לכבוד ראש השנה - משנים את הראש השנה

בס"ד


ראש השנה הגיע, כמה חיכינו לך! כן, השנה זה יקרה! הלב אומר שהמציאות תשתנה, שאני אשתנה. באוויר מרגישים שהדברים יראו  אחרת, שמשהו גדול ומשמח מאוד עומד לקרות.  "שיפה ושונה תהיה השנה אשר מתחילה לה היום..."
על פי האמונה היהודית, יום א' בתשרי מציין את היום השישי בבריאה בו נברא האדם. כידוע, חגי ומועדי ישראל אינם ימי זיכרון בלבד למאורעות שקרו בעבר וחשיבותם גדולה הרבה מעבר לכך. ביום זה אנו שבים מבחינה רוחנית אל אותו יום קדום עם סגולותיו והיבטיו הרוחניים. בהתאם לכך, בראש השנה בכל שנה ושנה חוזרת ונשנית בריאת האדם. במהלך החג אנחנו יכולים ל"החליף את הארד-דיסק" שבראש ושבלב שלנו ולהתחיל הכול מחדש. אנחנו ממש יכולים להיברא מבראשית.                                             

בנוסף, ביום זה עורכים בשמיים דין וחשבון שנתי לאלו הישגים הגענו בשנה החולפת. דין וחשבון זה נערך בכמה מישורים: במישור הכללי, במישור הציבורי ובמישור הפרטי של כל יחיד וחברה. המסורת שלנו מציירת את הדברים בצורה מוחשית מאוד: "ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו" בשעה שאנו עוברים על פניו כצאן העובר אל מול הרועה שלו, ומתפללים ששמותינו ייכתבו על ידי האלוהים האוהב והמבין בספר האחד ולא בשני.
ראש השנה ושותפו, יום כיפור, הם מתנות שמימיות, בהן ניתנת לנו הזדמנות לחדש ולרענן את יחסינו עם הקב"ה ועם בני האדם הסובבים אותנו. ניתנת לנו האפשרות לבחון היכן אנחנו נמצאים למול היכן אנחנו רוצים להיות (בכל המובנים ואופני החיים), למחוק את העבר ולפתוח דף חלק. יחד עם זאת, "הדף" לא מתנקה באופן אוטומטי. התהליך צריך להתחיל בנו, בתחושת חרטה אמיתית וצער על חטאי העבר והחלטה רצינית שלא לחזור עליהם שוב. ההזדמנות ניתנת למי ששב ממעשיו ברצינות ובכנות, ולא למתחזה, שרק מדבר מן השפה לחוץ.
ביום זה נערך בשמיים משפט וכל באי עולם נכתבים מה יהיה דינם בשנה הבאה. נכתבים אבל לא נחתמים, אלא אם כן היו צדיקים גמורים (נחתמים לחיים) או רשעים גמורים (נחתמים למיתה). רוב רובם של הבריות ייחתמו ביום הכיפורים, יום הסליחה והמחילה ויום כפרת העוונות. האם נזכה השנה לזיווג הגון (לרווקים שבנינו), לשלום בית, לנחת מהילדים, לפרנסה, לבריאות? כל אלה ועוד נקבעים, אם כך, בראש השנה.    
מי שמבין שממש גורלו נכתב ביום זה, יחווה יראה ופחד בריאים מפני אימת המשפט והדין. כל מי שעמד בפני שופט בשר ודם (אפילו בעבירות תנועה זוטרות) מכיר את תחושת היראה והחשש מפני האיש והמעמד. רגשות אלה אמורים להתעצם פי אלף בעמדנו בראש השנה לפני מלך מלכי המלכים ששופטנו לחיים או למיתה. עד כדי כך יום זה גדול ונורא, עד שבגמרא התנהל דיון האם מותר לאחל אחד לשני "חג שמח", שהרי מה כל כך שמח ביום משפט בו נגזרים גורלות וחלקינו מורשעים?
מהבחינה הזו השילוב במסורת היהודית בין יראה ובין שמחה הוא ייחודי ועוצמתי. "גילו ברעדה" כותב דוד המלך בספר תהילים, ומלמד אותנו שהשילוב הזה אפשרי ואף חשוב – מצד אחד זהו באמת יום מפחיד כי גורלנו נקבע בו, ומהצד השני זהו יום שמח בצורה בלתי רגילה משום שבו אנחנו נזכרים ומודים על שאנחנו בניו האהובים של בורא העולם ועל שזכינו לחיבתו היתרה.

עכשיו אני מאושר, לא אחר כך!
חשוב להבין שהמונחים "חיים" ולעומתו "מוות" לא מתייחסים רק לחיים ומוות במובן הגשמי, אלא בעיקר לאיכות החיים שתהיה או לא תהיה לאדם באותה השנה. אדם יכול פיזית לחיות עד מאה ועשרים, אבל להיות מבפנים כבוי ונטול שמחה לחלוטין. ראש השנה, אם כך, זה הפתח לשמחה שלנו לכל השנה. ניתן לראות אנשים שנכלאו בבתי כלא, אולם בתוכם הם הר געש מהלך של שמחה, אופטימיות וחיוביות, ולעומתם אנשים בסיטואציות, שהחברה מגדירה כנחשקות (כדוגמת בית גדול ויפה, בילוי בחופשה מפנקת בהוואי, בעלי משרה בכירה או במעמד חברתי בו רוכשים להם כבוד רב), אולם הם שבויים בתוך כלא של עצבות, כעס וקינאה, שנמצאים בתוך ראשם וליבם. זה דמיון לחשוב שהמציאות החיצונית היא זו שמגדירה את מידת השמחה שאנו זוכים לה. האמת היא שהשמחה תלויה בעבודה הפנימית שעושה האדם ובהכרת התודה על מה שכן יש לו (מבחינת "איזהו העשיר השמח בחלקו"). הפתח שלנו להגיע לאותם תחושות של סיפוק ושמחה נמצא בראש השנה. מי שיבין את משמעותו של יום זה ויגיע אליו מוכן ועם רצון באמת ובתמים להשתנות לטובה, יכנס אל השער הנכון של שנה טובה ומתוקה.
החיים הם כאן ועכשיו לא בדמיונות על העבר הטוב שהיה לנו או העתיד המתוק שמחכה לנו. אומר דבר מעט חריף, אך אני מאמין בו בכל כולי - מי שלא בוחר עכשיו ברגע הזה עם נסיבות חייו הנוכחיות (בדיוק כפי שהן) להיות שמח ומאושר כנראה כבר אף פעם לא יהיה כזה!! אין מה לחכות שכך וכך יקרה כדי שנרגיש מאושרים משום שמי יודע אם אותם התנאים יקרו, וגם אם כן – מי מבטיח שאז נהיה מסופקים ולא נרצה את הדבר הבא? רק מי שמשכיל "לחבק את מציאות חייו" כאן ועכשיו כמו שהם, ותהייה אותה מציאות אשר תהייה – רק האדם הזה יוכל להגיע אל אותה שמחה שכולנו כה מייחלים אותה לעצמינו. אין זה אומר שאנחנו לא רוצים לשפר את הדרוש שיפור, אבל הנחת היסוד שלנו היא "שמח בחלקו". מהבחינה הזו, ראש השנה זה הזמן הכי טוב בשנה להפנים הבנה זו וליישמה הלכה למעשה. עכשיו מאושרים, לא אחר כך!

מוטיב-העל של ראש השנה ויום הכיפורים הוא המסוגלות "להשתנות". להשתנות ממה שהיינו קודם ולהפוך לאנשים חדשים, כשהרעיון העומד מאחורי זה, הוא "אחריות אישית". אנו אחראים למעשינו ואיננו חיים בריק. לכל מה שאנו אומרים או עושים יש השפעה ותהודה בעולם. לא נגזר עלינו לצעוד לנצח במסלול טבעי ובלתי משתנה ויש לנו את היכולת, אם רק נבחר בכך, לשנות את דרכינו ולהתעורר מהתרדמה שהחיים ודפוסי החשיבה של השגרה כפו עלינו. על מנת להשתנות יש לעצור ולהתבונן בעצמינו, ברצונות שלנו וכמובן במערכות היחסים השונות שעוטפות אותנו. השלב הבא הוא כמובן להאמין שניתן להשתנות. ההתבוננות הזו כה חשובה בתוך השצף קצף של החיים משום שבלעדיה לא ניתן לזהות היכן יש לחזק את הברגים במערכת והיכן יש לשמן את הצירים.

כמו כל בעל עסק, אשר בסוף השנה עושה דוח רווח והפסד ומכין מאזן שנתי, כך עלינו לנצל את הזמן המועט שנותר לנו עד לחג ולחשוב מה אנחנו רוצים לתקן והיכן אנו צריכים להשתפר. זה הזמן האידיאלי לחשבון נפש ולבקשת סליחה מעצמינו ומהסובבים. בידינו להכריע כיצד תראה השנה הקרובה, כאשר כבר אמר מי שאמר: "הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא פשוט ליצור אותו...".

שאלה שעולה לאור הלימוד על מעמד המשפט הגדול שיערך בראש השנה היא מדוע להתאמץ במשך כל השנה, שהרי בכוחה של תשובה מעומק הלב לפני החג לכפר על עברות של שנה שלמה? התשובה לכך היא שבראש השנה נגזר הפוטנציאל המקסימלי של הטוב והשפע שהאדם זכאי לקבל, אולם מימוש אותו הפוטנציאל תלוי במעשים היום-יומיים שלנו במשך השנה והוא ודאי שאינו מובטח. מעבר לכך, היו אלה חז"ל שפסקו: "האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב - אין מספיקין בידו לעשות תשובה".

אדם ישן אינו משתנה. אדם ישן אינו מתחדש. אף אדם אינו הולך לישון בלילה עם מידות רעות, וקם בבוקר עם מידות טובות. אדם ישן הוא אדם יָשָׁן, הוא ממשיך את עצמו מכוח האתמול, פועל מכוח האינרציה. הוא עושה היום את מה שעשה אתמול, אך ורק מפני שכך הוא רגיל משלשום. אדם יָשָׁן צובר את האכזבות, את התסכולים, את הכישלונות ואת הייאוש שהם מולידים, ואיתם הוא מזין את יום המחר. אין ספק כי יום המחר שלו נראה בהתאם... בפתחה של שנה חדשה עומדת בפנינו האפשרות האומללה להיות בשנה הקרובה מה שהיינו בקודמתה ולעומתה עומדת בפנינו גם אפשרות חיה ואמיתית לקום ובאומץ לצעוד לקראת שינוי...

כל חגי תשרי הם, כאמור, מהלך רוחני אחד מתמשך. ראש השנה ניתן לנו למחשבה, יום כיפור לדיבור (תפילות רבות) וסוכות למעשה (בניית סוכה, ארבעת המינים וכו'). בזכות המהלך הכולל של מחשבה-דיבור-מעשה אנחנו בונים בתוכנו קומה רוחנית שתהווה עבורנו את הבסיס לכל השנה הקרובה. בראש השנה אומרים לנו: "תקדישו יומיים רצופים ואינטנסיביים כדי לחשוב ולתכנן את השנה הקרובה". ליומיים האלה סגולות נפלאות משום שמובטח לנו שאם נעשה במהלכן חשבון נפש אמיתי, נתאמץ לוותר על החלקים הנמוכים שמעכבים מבעדנו להתקדם מבחינה רוחנית ו"נצייר" בראשנו את העתיד בצבעים של אמונה ומסירות, אזי נקבל סיוע מלמעלה ("סייעתה דשמייא") ואח"כ כל ההתמודדויות בשנה הקרובה יהיו פשוטות ואפשריות הרבה יותר.

אחד הסיפורים המפורסמים ביותר שסיפקו לנו המקורות למה שארע בראש השנה הוא הסיפור על יוסף הצדיק. יוסף, כזכור, הושלך בנערותו לבור ע"י אחיו, שקינאו באהבת יעקב אביהם אליו והוא נמכר לעבדות במצרים. במצרים הוא נאסר לתקופה ממושכת לאחר שאשת פוטיפר, שניסתה לפתותו, העלילה עליו כי הוא ניסה לאונסה. ביום ראש השנה השתחרר יוסף מבית הכלא ומונה למשנה למלך ולאחראי על כספי הממלכה, וזאת בזכות האמונה, השמחה והאופטימיות שאפיינו אותו גם במצבים הקשים. הסיפור הדרמטי ורב התהפוכות מראה איזה כוח אדיר יש ליום זה - כוח המאפשר לאדם לצאת מבירא עמיקה (מבור עמוק) לאיגרא רמא (לגג גבוה(.
 

וידע על פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו

מעבר לכל אלה, ראש השנה הוא היום המרכזי בשנה המוקדש כולו לרעיון שהקב"ה הוא המלך של כל העולם. מטרתו העיקרית של חג זה היא שבסופו של היום, לא רק נאכל תפוחים טבולים בדבש, אלא גם שנגיע לידי ההכרה, כל אחד על פי רמתו, שהקב"ה הוא באמת באופן הכי מעשי שיש המקור הבלעדי לכל האירועים בעולם, כפי שאנו אומרים בתפילות החג: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה"                  

מדוע ההכרה הזו כל כך חשובה למען חשבון הנפש האמיתי שלנו? משום שאם אנו נושאים בתוכנו ידיעה ברורה, שהקב"ה הוא מקור כלל התופעות והאירועים בעולם, בין אם מדובר באירועים גדולים ומשמעותיים, ובין אם מדובר במקרים קטנים וקיקיוניים, אזי כל המציאות מוארת בפנינו באור אחר.                                             

אם ההבנה הזו הייתה נפוצה יותר בעולם, כולנו היינו נוטים פחות לכעוס על הנהג שחתך אותנו בכביש, פחות להתעצבן על הילדים ששוב רבו ולא שמעו בקולנו או פחות להיעלב מהערה לגלגנית ששמענו מהחבר למשרד. מי שמבין ומפנים שהקב"ה הוא טוב ומיטב ושכל שקורה בעולם הוא פרי החלטתו ותכנונו המדוקדק, לא ירגיש לעולם את הרגשות השליליים הללו כי הוא במילא יבין שיש מי שמכוון את השתלשלות האירועים ושהוא ודאי אוהב אותנו ורוצה בטובתנו.

"לא הכול טוב, אבל הכול לטובה" מתנגן לו ברדיו להיטו של אודי דוידי, ואכן עד שנהיה צדיקים גמורים ונצליח לראות שכל הפעולות שקורות כולן בלי יוצא מהכלל משרתות את הטוב, עד אז נסתפק בהבנה שגם אם יש פרטים קשים שעל פניו נראים בעיניים הגשמיות שלנו כרע גמור, עדיין הם חלק מפסיפס שלם יותר שכולו ודאי חיובי.

בהקשר הזה, מדוע אנחנו מבקשים שנה "טובה" ו"מתוקה"? האם המלה "טובה" אינה כוללת כבר את המלה "מתוקה"? מאחר וכל מה שקורה לאדם הוא בעצם לטובה וגם דברים שנראים לכאורה "רעים", הם בעצם "טובים", אנחנו מבקשים שהשנה תהיה "טובה" אבל גם "מתוקה" – כלומר, שהשנה תהיה טובה מבחינה אלוקית, אך גם נעימה לנו.

לעניות דעתי, לא ניתן לחיות בעולם הזה אפילו לא שניה אחת בשפיות דעת מבלי להחזיק באמונה שיש דין ויש דיין ושאנחנו כולנו הילדים של אבא טוב ורחמן שמפקח ומשגיח עלינו. די אם נסתכל על המציאות הפוליטית, כלכלית וחברתית שאנו נמצאים בה היום ונפנים ש"אין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמיים". הסכסוך עם הפלסטינאים נראה רחוק מסיום, הסורים זורקים גז אחד על השני והאיראנים מעשירים אורניום, וזה עוד לפני שדיברנו על הבורסה הצונחת ועל המחירים במכולת ושכר הדירה. כל אלה זה לא יותר מאשר תפאורה שארגנו לנו מלמעלה על מנת שירעד ליבנו ונחזור בתשובה שלמה. ראש השנה זו ההזדמנות להפנים ולהודות בעובדה שבלעדיו כבר מזמן היינו נכחדים מבמת ההיסטוריה ושלולא אהבתו הגדולה אותנו לא היה לנו סיכוי לשרוד גם היום.

כשמדברים על המלכת הקב"ה עלינו לזכור שכמו בקשר עם מלך בשר ודם, כך גם בקשר עם מלך המלכים - מידת הקרבה של האדם אל המלך נמדדת לפי כיוון הליכתו. אם פניו מועדות ללכת אל המלך – הרי הוא נקרא קרוב אל המלך, גם אם פיזית הוא עדיין רחוק. אך אם פניו להתרחק מהמלך – הרי הוא נקרא רחוק מן המלך, אפילו אם הוא נמצא בתוך הארמון קרוב אליו מאוד. כיוון ההליכה הוא הקובע! מי האדם הקרוב אל הקב"ה? זה ששאיפותיו להתקרב אליו ולהתחזק עוד ועוד בקיום תורתו. ייתכן שפיזית הוא עדיין רחוק ועדין שקוע בעולם החומר ובחטאים, אך יש לו רצון כנה להתקרב ולהתחזק. לעומתו, אדם שאינו הולך בכיוון הזה ואינו מנסה להתחזק ולשפר את עצמו, הרי הוא רחוק מן המלך. ייתכן שפיזית הוא נראה קרוב, הוא מתפלל שלוש תפילות ביום, מניח תפילין, שומר שבת ולבוש בבגדים ה"נכונים", אך למעשה ליבו רחוק מן המלך ה'.

הבנה זו מעודדת מאוד. משמעותה העמוקה היא  שהתקרבות אל הבורא ואל הנשמה שלנו, בה אנו כה חפצים, פירושה שינוי כיוון ההליכה והחלטה כנה ואמיתית ללכת מעתה בדרך הנכונה, להשתפר ולהתעלות אט אט. גם אם כעת אנחנו לא צדיקים גמורים וגם אם עדיין הלב וההתנהגות שלנו גסים, עדיין יש לנו מקום בספר החיים הטובים והבריאים, שכן הרצון שלנו לשינוי ולעשיית טוב הוא זה שבאמת חשוב ומכריע את הכף במשפט.

מעבר לכך, המלכתו של הקב"ה עלינו בראש השנה פרושה בראש ובראשונה להכניס בצורה מעשית את הערכים של השמיים אל תוך הארץ והארציות שלנו. על השאיפות והמעשים שלנו כאחד להשתנות ולהיהפך ממה שהכי קל, נוח ומשתלם למה שהכי מוסרי, ערכי ונכון. זו איננה תאוריה ולא תרגיל מחשבתי. עלינו בכל רגע ובכל בחירה לחשוב: "מה הקב"ה היה רוצה שנעשה עכשיו?"


סימני החג כסימני דרך אל הלב

כולנו מכירים את סימני החג, שתפקידם להזכיר לנו את המהות של ימים אלה, כדוגמת התפוח בדבש (סימן לשנה מתוקה), הרימון (שנהיה מלאים מצוות כרימון), התמרים (תם מר - סימן לתום למרירות), סלק (שיסתלקו אויבינו) וראש הדג (שנהיה לראש ולא לזנב), אולם למרבה הפלא לא כולם יודעים שבתורה ציווי אחד ספציפי המתייחס לאופן ציון תחילת השנה - מצוות שמיעת השופר. לשופר משמעויות רבות. בראש ובראשונה השופר קורה לנו להקשיב לקול הפנימי שבתוכנו ובכוחו ממש להרטיט את מיתרי הנפש. המילה "שופר" מרמזת על "השתפרות" וחכמי הקבלה הסבירו שעצם שמיעת קולות התקיעה נותנים לאדם כוחות נסתרים לשנה שלמה לעבודת המידות שלו, וזאת משום שהתורה ניתנה לנו בהר סיני לאחר תקיעה בשופר ("ויהי קול שופר הולך וחזק מאוד, משה ידבר והאלוהים יעננו בקול") ולכן התקיעה מעוררת בנו שוב את ה"נעשה ונשמע" של אבותינו שכה חשוב לעבודה הרוחנית.  בנוסף, עקידת יצחק גם היא התקיימה בראש השנה והשופר מזכיר לנו את הקרן של האייל שהובא לקורבן לאחר שאברהם עמד בניסיון והיה מוכן להקריב את היקר לו ביותר למען קיום רצון השם.

מעבר לכך, השופר, שעשוי, כאמור, מהדבר הפשוט והטבעי ביותר – קרן של אייל, מלמד על חשיבותה של הענווה והצניעות. על פניו, יכלו היו לבחור בכלי נגינה מרשים הרבה יותר כצ'לו, כינור או סינתיסייזר חשמלי, אולם הבחירה בפשטות מכוונת אותנו לאותה תכונת הענווה עליה נאמר שהיא הפתח לכל התכונות הטובות האחרות.  

לגבי התפוח והדבש שכל ילד מכיר ומקשר אותם לראש השנה, ישנם פרושים רבים המסבירים מדוע אנחנו מציינים שנה מתוקה דווקא בעזרתם ולא, לדוגמא, בעזרת בננה ושוקולד, שגם כן ימתיקו לנו את החג. ההסבר היפה ביותר ששמעתי היה מפי הרב שלמה קרליבך שקישר בין התפוח של ראש השנה לתפוח של אדם וחווה בגן העדן (למרות שהגמרא מציינת ש"פרי עץ הדעת" דווקא לא היה תפוח). בניגוד לתפוח ההוא שהביא על האנושות טעם של חמיצות וכאב, התפוח שלנו מעורר בדיוק את ההיפך, וכך אנחנו עוזרים לתקן את החטא הקדמון ההוא. כמו כן אנחנו משתמשים דווקא בדבש משום שאנחנו צריכים לרדות אותו מהכוורת ולסנן בין העוקץ ושאר הפסולת לבין החלק הטעים והמתוק. כך גם בחיים, אסור לנו להסכים ולקבל כל דבר שנראה מתוק ומפתה. ליצר הרע יש אינסוף טריקים כיצד להתחפש לדבר הרצוי והנכון ביותר, אולם עלינו לעמול, לחשוף את השקר שבנפילה לתאוות ולבחור רק במתיקות האמיתית והבריאה.


כמה עצות והכוונות נוספות לימי החג

במה עלינו להתמקד במהלך ימי החג עצמו? ראש השנה הוא ממש הראש של השנה ולכן צריך לשמור את הראש ממחשבות לא טובות. חז"ל הדגישו שוב ושוב כי חשוב ביותר להיזהר מלהיות עצובים ו/או כעוסים במהלך היומיים של החג. על פי ההתנהגות שלנו בפתחה של השנה יושפע לנו מלמעלה השפע או חלילה חוסר השפע לכל השנה. מי שעצוב או כועס מזמין לעצמו במו ידיו שנה של עצב וכעס. מומלץ בחום לשמור על רוגע ושלווה שבעתיים מהרגיל (אפילו אם זה מלאכותי ומבפנים אנחנו בוערים). מעבר לכך, חשוב ביותר לא לדבר שום דבר רע על אף אדם אחר מליל ראש השנה ועד ליום כיפור. כשאדם מקטרג על השני לא מן הנמנע שהוא בכלל שופט את עצמו. ישנו כלל רוחני שקובע כי "גזר דין בשמיים מחכה לאישור כאן בארץ". כשאדם עושה משהו רע מגלגלים אליו שהוא יראה אדם אחר שעושה מעשה דומה, ועל פי היחס והמחשבות שלו כלפי מעשיהו של השני שופטים אותו עצמו. לדוגמא: מראים לאדם שנוהג לשקר שקרן אחר. אם הוא דיבר על השקרן השני רעות, אזי מה שהוא חשב על זולתו ו"איחל" לו בהכרח יהיה עונשו שלו עצמו.

את הביקורת העצמית אנחנו משאירים מאחור באלול (אלול זה מזל בתולה, אשר ידועה בביקורת עצמית גבוהה). בראש השנה עצמו אין כלל וכלל מקום לביקורת אישית ולחשבון נפש מהסוג שמחפש את המגרעות ומכוון אליהן זכוכית מגדלת! במהלך היומיים של החג המחשבות שלנו צריכות להיות אך ורק חיוביות ויש לתכנן במהלכן את העתיד הטוב מבלי לעסוק בעבר הרע. מאחר וזה זמן של דין יש מספיק מקטרגים שמנסים להרשיע אותנו במשפט, ולכן אסור "לספק להם עוד חומר דלק", רעיונות ומוטיבציה. השטן מחפש שותף שיעיד כנגדנו כדי שטענותיו יתקבלו (עדות, כידוע, נחשבת אם יש שניים), ומסיבה זו אנו לא מסיעים בידו ולא אומרים בתפילה וידוי. רעיון דומה מובא במדרש שמסביר שראש השנה הוא החג היחיד שנחגג בראש חודש, בזמן בו הלבנה מכוסה. הסיבה, לפי אותו מדרש, הוא שזהו הזמן היחיד בו רק השמש מופיעה בשמיים, ללא שותפתה הלבנה, ומשום כך אין שני עדים אלא רק אחד.

תפילות החג נפלאות ומרוממות נפש במיוחד ומומלץ גם למי שלא רגיל בהליכה לבית הכנסת להגיע ולהתחבר עד כמה שהוא יכול. בהקשר הזה, חשוב ביותר לא לכוון בתפילה רק על טובתנו והצלחתנו האישית, אלא בראש ובראשונה – על הטוב, ההצלחה והשפע של כל עם ישראל!! לרצות מכל הלב ומעומק הנשמה שכל הרווקים והרווקות ימצאו האחד את השני, שכל מי שמייחל לפרי בטן שיצליח, שכל החולים ירפאו, שתהיה פרנסה בכבוד וברווחה לכולם, שיהיה שלום בית לכולם, שחינוך הילדים יצליח לכולם, וכו'. בראש השנה אין "אני לעצמי", זה פשוט לא עובד. המשפט הוא אומנם גם אישי, אך בראש הוא בראשונה הוא קולקטיבי. אנו נמצאים בתקופה עם לא מעט איומים המרחפים מעל הראש של עם ישראל ובכוחה של תפילה משותפת של כולם ביומיים של החג לקרוע מעלינו כל גזירה.

לצד חרטה על מה שלא כל כך הלך לנו השנה, על הבטחות (בראש ובראשונה לעצמינו) שלא קיימנו, על המקומות שכעסנו, קינאנו, ריכלנו, דיברנו לשון הרע ובכלליות נתנו ליצר הרע והחייתי שבתוכנו לנצח, ולצד קבלה טובה לעתיד, למשאלות לב להיות אנשים טובים, נעימים וסבלניים יותר ולהחלטות על עשיות שונות וחדשות, לצד כל אלה, ואולי אפילו קודם – יש לומר תודה רבה על השפע שכן ישנו ושזכינו לו השנה. גם אם לא הכול נראה לנו מושלם, וגם אם נדמה שלשכנים ממול טוב יותר, עדיין זכינו לבריאות (גם אם לא מלאה), לפרנסה בכבוד (גם אם לא הצלחנו לחסוך לחופשת הסקי החצי שנתית), למשפחה תומכת (גם אם פה ושם יש חילוקי דעות), למדינה נפלאה (גם אם לעיתים בני דודינו מזכירים לנו מה הם מייחלים שיקרה לנו), וכו'. זכינו לכל כך הרבה שפע בשנה הזו ויש לנו כל כך הרבה יותר טוב מרע, כך שאי אפשר לסכם שנה ולהתחיל חדשה מבלי להכיר תודה על כל זה.

"תודה על כל מה שנתת" כתב עוזי חיטמן ושר חיים משה באחד השירים היפים שנכתבו כאן. " תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת. על אור עיניים, חבר או שניים, על מה שיש לי בעולם. על צחוק של ילד, ושמי התכלת, על אדמה ובית חם. פינה לשבת, אישה אוהבת שבזכותם אני קיים". תודה!!

 
"ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" (הגמרא, מסכת ראש השנה)
 
כל מי שמעוניין לפני החג ובמהלך כל עשרת ימי תשובה לתרום כסף למשפחות נזקקות מוזמן
ליצור עימי קשר דרך המייל.
בכסף שייאסף נקנה מוצרי מזון שיחולקו למשפחות נזקקות, אשר נמצאות במצוקה גדולה.
   

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

שנה טובה ומתוקה, ניר אביעד

יום רביעי, 9 בספטמבר 2015

פרשת "ניצבים" - הכנות אחרונות לראש השנה

בס"ד


פרשת ניצבים הינה אחת הפרשות המרגשות והיפות בתורה. במעמד מרשים בעוצמתו, הקב"ה, באמצעות משה, כורת ברית עם עם ישראל רגע לפני כניסתם אל הארץ המובטחת לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר. משה שב ומדגיש בפני העם עד כמה עשיית דברי הבורא וציוויו השונים חשובים לקיומם בארץ, ומחזק את האנשים באומרו כי קיום מצוות התורה אינו כה קשה כפי שאולי היה מי שחשב: "לֹא בַשָּׁמַיִם... וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הוא... כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד. בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂותוֹ". היכולות לבחור תמיד בטוב, להתגבר על היצרים ולחיות חיים של קדושה אינם נמצאים מעבר לים או בשמיים, אלא ממש בתוכנו. אנחנו נולדנו עם המסוגלות הטבעית לקלוט את דברי השם וליישמם. זו המשמעות הייחודית של "עם סגולה". בהקשר הזה מובאים בהמשך הדברים המפורסמים המשקפים את נקודת הבחירה של העם ככלל ושל כולנו כפרטים: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶות וְאֶת-הָרָע... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים - לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". אנחנו לא בובות על חוט של הקב"ה שמשחק עמנו כראות עיניו. יש לנו את הבחירה החופשית האם לבחור בטוב או חלילה ברע, ומתוקף כך אנחנו יכולים תמיד לשנות את מסלול חיינו ולנתבם לאפיקים בריאים, נכונים ואמיתיים יותר.

הפרשה הנוכחית היא תמיד הפרשה האחרונה בשנה והיא מאפשרת לנו את ההזדמנות הכמעט אחרונה לבדק בית, "שיפור עמדות" והכנה למעמד המשפט הגדול שכל אחד עובר, על פי האמונה היהודית, בראש השנה.

חודש אלול כולו, שבעיצומו אנחנו נמצאים, מכונה גם "חודש הסליחות והרחמים". יש לנו הזדמנות במשך חודש שלם לפשפש ולמשמש במעשינו השנה ולבדוק מה היה טוב ומה פחות. את הטעויות שעשינו ניתן לתקן ע"י חרטה וקבלה טובה לשנה החדשה ובכוחם ממש לנקות את כתמי העבר. "המלך בשדה" ולכן כל אחד יכול לפנות אליו בבקשות לשינוי ולתשובה (מלשון לשוב) ורצונותיו מתקבלים ביתר קלות מאשר בשאר הזמנים. לפי החסידות ההכנה לעשיית המצווה חשובה אף יותר מהמצווה עצמה, ולכן להכנה הפנימית שלנו בימים האלה לקראת ראש השנה משקל גדול.

רובינו מתעוררים יום אחד, מביטים בצער על החיים ומרגישים שהם לא  הלכו למקום שהיינו רוצים שם ילכו. אצל אחד זה יכול לבוא לידי ביטוי ב-20 קילוגרמים עודפים, אצל השני בחוסר תקשורת עם בן/בת הזוג ואילו השלישי בכלל מגלה שהילדים כבר "לא סופרים אותו" או שהוא ממש סובל במקום עבודתו ובמקצוע שהוא עצמו בחר. מדוע זה קורה לנו? מדוע ישנו פער בין החלום הראשוני למציאות הנוכחית? התשובה היא שפשוט הזנחנו את עצמינו ונתנו לשצף החיים לקחת אותנו עימם. ה"חזון איש" כינה זאת "הזנחת החיים על מסלולם הטבעי". אם אנחנו לא עוצרים כדי לבחון את ההתנהגות ואת הבחירות היום-יומיות שלנו ומנסים תוך כדי תנועה לשפר וליישר את הדרוש יישור, אזי בהכרח נגלה שהגענו למקום לא בריא.

מידי שנה אנחנו מכניסים את הרכב למוסך ועושים לו טיפול תקופתי. כעבור שנה של נסיעה ושימוש אנחנו לא מופתעים שהמצבר התרוקן, שהאורות מעומעמים ושהברקסים שחוקים. זאת תוצאה טבעית של השימוש ברכב. כך בדיוק, אל לנו להיות מופתעים שגם המצבר הפנימי שלנו לפעמים מתרוקן, האור הפנימי שלנו מתעמעם, ולעיתים אף הברקסים שחוקים. גם האדם, כמו כל מכונה שהיא, צריך מידי פעם לעצור ולטפל בעצמו. עליו לשוב אל התוכנית הראשונית והמקורית שלשמה הוא נברא. לזה בדיוק קוראים "לחזור בתשובה" – לשוב אל מי שאני באמת. כל יום, כאמור, מסוגל לכך, אבל ימי אלול, ולאחריהם עשרת ימי תשובה הם הזמן האופטימלי בשנה לביצוע אותו טיפול 10,000 גם בנפש.

היהדות טוענת כי לכל מעשה ועבירה יש תשובה. אסור לעולם להתייאש ולומר שאין לנו תקנה או יכולת וזכות לתקן דרכינו. "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים" (התלמוד הבבלי). זו טעות לומר לעצמינו ש"במילא עשינו כבר כל כך הרבה רע אז מה זה משנה אם נמשיך בעשייה השלילית?". משמעות המשפט "לב שבור הוא לב שלם" הוא שדווקא מי שמרגיש צער על מעשיו הרעים הוא זה שזוכה לתחושת השלמות וההשלמה. מתוך הצער והחרטה צומח כוח חדש ועוצמתי של התחדשות.

ידוע הסיפור החסידי על רבי ישראל סלנטר, שהיה מגדולי ישראל, ושהתהלך באחד הימים בשעת לילה מאוחרת בעיר וילנה המושלגת ונעליו קרועות. לפתע הבחין באור קטן ומהבהב מתוך חנותו של הסנדלר. הוא נכנס לחנות ושאל האם יוכל לתקן את נעליו. הסנדלר ענה לו ש"כל עוד הנר דולק ניתן עוד לתקן". רבי ישראל נרעד מהתשובה עד עמקי נשמתו וראה בדבריו של הסנדלר רעיון עמוק ונפלא! הנר מסמל את הנשמה ("נר השם נשמת אדם"), ולכן כל עוד אנו חיים אף פעם לא מאוחר מידי לתקן את מעשינו, לבקש סליחה ממי שצריך, להתחייב להשתפר, להתחיל מחדש ולמעשה לבחור ב"חיים" ו"בטוב" עליהם מדברת הפרשה.

בכל מקום בו אנחנו נמצאים עלינו לעשות את הטוב ביותר האפשרי ולהיות נוכחים. לעיתים אנחנו מוצאים את עצמנו עושים פעולות בבינוניות, מתוך הרצון לסמן וי ולעבור הלאה. לעיתים אנחנו רואים בחיים אוסף ארוך של מטלות מייגעות ומטרידות שפשוט צריך לעשות אותן כדי להגיע ליעד לא ברור.

מומלץ לכל אחד לרגע לעצור ולחשוב: לאן אני הולך? מה המטרה של כל העשיות שלי? האם אני משקיע את כול כולי בדבר? האם אני חי באמת או שחיי מתנהלים כמו קו ישר ואופקי של אקו לב שסופו ידוע מראש?

על מנת להצליח לעשות שינוי אמיתי יש להתבגר. עלינו להבין שיש לנו תפקיד בעולם ושלא באנו לכאן רק כדי להעביר את הזמן בהבל וריק. מתוך ההבנה הזו יש לקחת אחריות על העשיות השונות שלנו בחיים. החיים ללא ספק מלאים בעשיות שאינן תמיד קלות ופשוטות, כאשר החוכמה האמיתית היא לוותר על הילד שקיים בתוכנו ושמחפש רק פינוקים והנאות, ולבצע את שנדרש בשמחה ומתוך חיבור למטרה. רגע לפני ראש השנה זה הזמן המושלם להוציא מלכסיקון המונחים והמחשבות שלנו את הביטוי "אכלנו אותה". גם אם קשה לנו בהתמודדות כזו או אחרת (עם הבעל/אשה, עם הילדים, עם המינוס בבנק, עם השכן מלמעלה, עם החמות, וכו') – הקושי הזה אינו סתמי. לא מדובר ב"גורל אכזר" וגם לא ב"עונש משמיים". כל מה שאנחנו עוברים וחווים נשלח אלינו בהשגחה פרטית כדי שנהיה אנשים טובים ומודעים יותר, ולכן יש להתייחס אל ההתמודדויות השונות בשמחה ומתוך אתגר וסקרנות.

חז"ל ועימם כל גדולי ישראל לאורך הדורות מורים לנו לנסות ולעשות את הטוב ביותר האפשרי לנו, להיות אנשי אמת, אנשים שרואים במטלות חייהם אוסף של הזדמנויות להוציא מתוכם את החלק האלוקי שבהם, את האור שגנוז בם. הדבר נוגע לכל תחום ותחום בחיים.  כך לדוגמא:

עובד צריך לעשות את עבודתו מכל הלב ובכל הכוונה והרצון להטיב למקום עבודתו. אין טעם "לחפף", אין מקום ב"עיגול פינות". אם בהסכם עם המעסיק הוחלט כי הוא יעבוד מספר שעות מסוים אז עליו לוודא שהן יהיו המועילות והפרודוקטיביות ביותר.

הורה צריך להשקיע בילדיו את מיטב כוחותיו בכל רגע ורגע. כה עצוב לראות היום הורים שרואים בילדיהם מעמסה ועול ושולחים אותם לבהות שעות על גבי שעות בטלביזיה רק כדי "להשיג מעט שקט", או לחלופים מממנים אינסוף חוגים ומורים פרטיים בעוד כל מה שהילד באמת רוצה וזקוק לו זה עשרים דקות ביום של תשומת לב אישית, חיבוק, פרגון ושיחה מלב אל לב בלי הסחות דעת ברקע.

בזוגיות עלינו להקדיש לבת/בת הזוג את העלית שבעלית שבכוחותינו. יש לפרגן, לתמוך, להתמסר ובעיקר לאהוב כל הזמן בלי הפסקה ותנאי. בלי הנכונות לוותר על הנוחות האישית שלי לטובתו/לטובתה אי אפשר באמת לבנות מערכת של אמון שתחזיק מעמד לאורך שנים ותשרוד את הסטטיסטיקה ההולכת ועולה של אחוזי הגירושין.

היהדות מדברת על חינוך עצמי מתוך הכרה בעובדה ש"יצר האדם רע מנעוריו". בכולנו יש צד חייתי ואגואיסטי שעלינו לכבוש. אדם לא בוגר, שעדיין לא ויתר על רוח השטות הטבעית שקיימת בתוכו, עלול להרגיש "פראייר" כשהוא עושה משהו עבור הזולת. מי שטרם הפנים שתפקידו פה הוא להפיץ אור סביבו, בקלות עשוי למצוא עצמו מתחשבן מול אשתו כמה פעמים הוא הוריד את הזבל ועשה קניות מול כמה פעמים היא הכינה ארוחת ערב ועלול לחשוב שהוא "אכל אותה" בכל פעם שהוא קם בשלוש בבוקר להחליף לילד שלו חיתול או כשהוא מסתכל על הצלוליטיס של אשתו ונזכר ברגליים החטובות של המזכירה במשרד. להיות בוגר פירושו לקבל את מה שהקב"ה שלח לכל אחד ואחד בהשגחה פרטית, לשמוח עם זה ולחשוב כיצד אנחנו נותנים לעולם ולא רק מקבלים ממנו. לוותר על רוח השטות פירושו לחיות עבור הזולת - ללטף גם כשבא לנו וגם כשלא בא לנו באותה המידה.

הקב"ה נתן לנו ברוב חסדו את תחושות ההנאה והעונג המצטרפות אל עשיות בסיסיות וקיומיות שכל אחד עושה. כך לדוגמא, קיבלנו את היכולת ליהנות מטעם משובח של מזון ומשקה וליהנות מבחינה גופנית ורגשית מפעולת הזיווג בין גבר ואישה. שתי פעולות אלה, החיוניות לחיים ולהמשכו של המין האנושי, יכלו היו להינתן לנו בלי תחושת ההנאה הנלווית אליהן. הבעיה הגדולה של בני האדם (אשר החריפה במיוחד בעידן המודרני) היא שהפכנו את תחושות העונג הנלוות לתהליכי החיים הבסיסיים והבריאים למטרה בפני עצמה והפרדנו אותן מייעודן המקורי. רבים וטובים כלואים בתוך התאוות של עצמם ונכנעים לתכתיבים של הגוף ושל היצר הרע. כך, אכילה איבדה את מהותה הראשונית להזין את הגוף באבות המזון ונהפכה למרדף אחר זללנות לא בריאה, פעולת הייחוד בין גבר ואישה איבדה את מהותה הראשונית של "פרו ורבו" והפכה למרדף אחר תאוות מקולקלות המפרקות משפחות ומבלבלות את השכל והלב של האדם, הצורך בכבוד איבד את מהותו הראשונית כמאפשר תקשורת נעימה בין בני אדם ונהפך לתלות אובססיבית של כולנו בתשומת לב ופידבקים חיובים בלתי פוסקים מהסביבה, וכו' וכו'. לעניות דעתי, ה"בחירה בחיים" עליה מדברת הפרשה הנוכחית היא בדיוק באבחנה הזו בין העיקר והטפל וזכירה שתחושת העונג היא חשובה (שאם לא כן היא לא הייתה ניתנת), אולם היא משנית למהות ולעשייה אותה היא מלווה.

מסופר שפעם עלה ר' מאיר מפרמישלן בעת תפילתו ל"טיול בשמיים" וראה מחזה מפתיע. הוא צפה באדם בן שמונים משרת ילד בן שבע, ולכן תמה מאוד ושאל מלאך שליווה אותו: "מה קורה כאן?! אין לכם נימוסים ודרך ארץ?". המלאך צחק ואמר: "כאן בשמיים לא מודדים זמן כמו שמודדים אותו אצלכם למטה. אצלכם אדם יכול להעביר שנה שלמה בלעיסת מסטיק ובהייה בטלביזיה מבלי שעשה תזוזה אחת אמיתית לעבר הנשמה שלו ואתם אומרים שהוא גדל בשנה, בעוד אצלנו בשמיים סופרים רק את הרגעים שהאדם באמת עשה מאמצים לעשות טוב, לצאת מהגבולות של עצמו ולהתקרב אל הקב"ה. הילד הזה בן השבע שאתה רואה עשה הרבה יותר מהזקן בן השמונים ולכן הוא נחשב מבוגר יותר".

בהקשר דומה, מסופר על האדמו"ר מגור, אשר נפטר בגיל 58 בלבד וכונה ה"שפת אמת" על שום סיפרו המפורסם, שבנו ספד לו בהלווייתו באומרו כי "אבי זכה לאריכות ימים גדולה". כשהוא נשאל מה פשר אמירה משונה זו הוא הסביר שיש "אריכות שנים" ויש "אריכות ימים". "אריכות שנים" זה כשאדם חי, למשל, מאה ועשרים שנים, אולם "אריכות ימים" פרושה שהימים שלו ארוכים, כלומר שהוא ממש מנצל כל רגע ורגע לחיות בו.

אם לאדם יש 24 שעות ביממה ומתוכם הוא עסוק רוב היום בלכעוס, לקנא, להיות עצוב, להיות תחרותי, או "סתם" בלהעביר את הזמן בהבל וריק מתוך רצון לסיים את המשימה הנוכחית ולעבור למשימה הבאה כדי להגיע סוף סוף אל המנוחה בכורסת הבטטה שלו או אל המיטה בסוף היום - אזי אותו אדם לא כל כך חי באותו היום. הלב אומנם המשיך להזרים דם לחלקי הגוף, הריאות נשמו והרגליים הלכו, אולם מה עם הנשמה?? מה עם העולם הרגשי?? מה עם קירבה אל בן/בת זוגו/ה, אל הילדים וכמובן אל הבורא?. "ובחרת בחיים" מצווה עלינו הפרשה. חיים אמיתיים זה לא משהו שבא מאליו לבד. צריך לבחור בזה וצריך לעמול על מנת להשיג את זה.

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם... מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ ועַד שֹׁואֵב מֵימֶיךָ" אומרת הפרשה. סמיכות הפרשה לראש השנה חוזר על עצמו מידי שנה והוא אינו מקרי. בשניהם כל העם ניצבים בפני ה' ובשניהם צפוי להתרחש חיבור מחודש וחיזוק הקשר. דרשות רבות נאמרו על הדימוי "חוטב עצים ושואב מים". אחד היפים שבהם (לדעתי) מדבר על כך שהמילה "עץ" באה מאותו שורש כמו המילה "עצה", ולכן בעצם אנחנו מבקשים מהקב"ה שישלח לנו את המורים והחברים הנכונים שיתנו לנו עצות טובות וחיזוקים בדרך כיצד להתקרב אליו. כמו כן אנו מבקשים "לשתות" מהתורה, שהומשלה למים, כמה שיותר ולהכניס אותה לחיינו בכל צורה ואופן.

לסיום - טיפ נוסף וחשוב לקראת השבוע האחרון של השנה. הגמרא במסכת ברכות מספרת על תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, אשר רגעים לפני פטירתו נפרדו מרבם היקר וביקשו ממנו ברכה. הרב אמר להם: "יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" (כלומר שתפחדו מהתגובה של הקב"ה כמו שאתם מפחדים מהתגובות/מילים/מעשים של בני אדם). התלמידים שאלו בתמיהה: "זה הכול?" והוא השיב: "הלוואי שתהיו כן. תדעו שבשעה שאדם עובר עבירה הוא אומר שלא יראני אדם ואינו שם אל ליבו שהקב"ה בכבודו ובעצמו רואה אותו".

חז"ל אמרו לנו במקום אחר: "דע מה למעלה ממך. עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים! אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך". המשפט הקריטי של כולנו בפתח ואנחנו רוצים לזכות בחיים ארוכים, טובים ומלאים. כדי שזה יקרה אנחנו צריכים צרור של סנגורים ממולחים ואמינים, שייצגו אותנו שם למעלה כשספר החיים יפתח וידונו בעניינינו. מי הם אותם סנגורים מבוקשים? – לימוד התורה, עשיית המצוות, הרצון הטוב, הלב הטהור, המחשבות החיוביות, נתינת הצדקה והעזרה הפרקטית לזולת. בכוחם של אלה לעשות את ההבדל ולהכריע את הכף לטובתנו. עוד לא מאוחר. כל יום יקר ובכל רגע ורגע ניתן לצבור עוד נקודות של זכות.

 

אין זמן טוב יותר מעכשיו להתכוונן לעבר העתיד הנפלא שאנחנו מייחלים לעצמינו מעברו השני של ראש השנה. אסור לנו להפסיק להאמין שמגיע ושיהיה לנו טוב. זה לא בשמיים ולא מעבר לים, זה כאן - בפינו (בדיבורים טובים ומרוממים) ובלבבנו (בהחלטות לתיקון ושינוי) לעשותם. אבא, השיבנו אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם.

שבת שלום, ניר אביעד J


משימה לשבת

1.      האם ישנם דברים בחיי שאני מרגיש ביחס אליהם ש"אכלתי אותה" ולצערי הם חלק מהמציאות שלי? אם כן – זו הזדמנות נהדרת לפני השנה החדשה "לעשות עימם שולם", ולנסות להתבונן מדוע הם נשלחו אליי וכיצד אני יכול לגדול מהם ואף למצוא בהם נקודות של טוב.

2.      באיזה מקומות אני מתנהג כמו ילד קטן, שחושב בעיקר רק על הנוחות האישית שלו ורואה בעיקר את הצרכים האישיים שלו?



סיפור לשבת – מתוך הספר "עין רואה" של עודד מזרחי

הרב יהודה יוספי מקיים שיעור קבוע בפרשת השבוע מדי יום חמישי, שיעור הנערך בבית הכנסת של קהילת עולי משהד הפרסית, מאחורי בית הכנסת הגדול בבני ברק.

אורן, אחד המשתתפים הקבועים בשיעור, ניסה לשכנע את אייל, אחד מחבריו שאינם שומרי מצוות, שיגיע לשיעור. הוא הבטיח שמדובר בשיעור רציני ומעמיק, ולא באיזו הטפה דתית עיוורת. בסופו של דבר התרצה אייל והסכים להגיע.

תחילה עסק השיעור בפרשת השבוע. הרב דיבר על המדרש מהגמרא המספר כי פרעה לכד את משה לאחר שהרג את המצרי ורצה להוציאו להורג. אז נעשה למשה נס וכאשר הונפה החרב על צווארו הוא הפך לשיש, וכך לבסוף הצליח משה להימלט מארמון פרעה. הרב יוספי סיים בהתלהבות עצומה את מסקנת המדרש: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים!".

אייל שמע את המדרש ואת מסקנתו והחל לגחך בקול רם: "האם באתי לכאן כדי לשמוע סיפורי אגדות על צוואר שהפך לשיש?! מה הקשקוש הזה על חרב חדה?! האם זה מה שיש לדתיים למכור?!".

הוא יצא בעזות מופגנת, ואפילו הרב הבחין בכך. אורן הצטער על כך שהשיעור נפתח במדרש כה מופלא, שגרם לאייל לברוח מהשיעור בטרם ישמיע הרב דברי הסבר והתחזקות.

השיעור השבועי המשיך להתנהל כסדרו. לאחר שנתיים הבחין הרב יוספי בסיום השיעור בבחור חמד עם זקנקן. הצעיר ניגש לרב ושאל במבוכה: "האם הרב זוכר אותי?" הרב ניסה להיזכר.

"לא כל כך למען האמת...".

"אני אייל, הבחור שצחק בשיעור שלך לפני שנתיים".

"אה, כן... מה עבר עליך מאז? איפה התגלגלת?".

ואז סיפר לו אייל שהוא נסע למזרח הרחוק ולאחר תקופת מה הגיע ליפן ונכנס לעסקים מפוקפקים עם המאפיה היפנית, היאקוזה.

בשלב מסוים הערים על ראשי היאקוזה והם חשפו את תרמיתו. מיד ערכו לו בית דין שדה ופסקו שיש להוציאו להורג בחרב סמוראים.

כמובן שלא ניתן לתאר במילים את החרדה שהייתה מנת חלקו ממתן פסק הדין ועד למועד ביצועו. ביום המיועד השכיבו את אייל על השולחן המיוחד להוצאה להורג. גופו היה כפות וראשו היה עקוד ומוכן לכריתה באבחת חרב אחת. לפתע נזכר בשיעור התורה שבו השתתף לפני שנתיים ובדבריו של הרב:

"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים!".

אייל, שעמד שניה אחת לפני מותו מחרב יפנית חדה, גלגל את עיניו למרום וזעק:

"ריבונו של עולם. בוא נראה אותך מוציא אותי מפה! נראה אם יש אמת בדברים שלך...".

היפני נעץ בו את עיניו הצרות והניף את החרב... אייל עצם את עיניו...

זהו זה, הגיע הסוף - - -

לפתע שמע קול נשי דק בוקע מפאתי החדר. הוא פקח את עיניו המבועתות והבחין באשה יפנית, שנכנסה לחדר והחלה לצעוק:

"מה קרה לכם, מה פתאום אתם מוציאים אותו להורג?! הרי הבחור הישראלי הזה הציל את חיי ואת חיי ילדיי!".

לאחר כמה רגעים התברר שזו אשתו של ראש היאקוזה, שבפקודתו נערכה ההוצאה להורג. הבעל ניסה לברר על מה אשתו שחה, והיא הזכירה לו שלפני חמש שנים התרחשה רעידת אדמה גדולה בעירם, והישראלי הזה הציל בחירוף נפש את חייה וחיי ילדיה. אייל הביט בה בזווית עינו, כשראשו עדיין עקוד ולא האמין למשמע אזניו.

ראש המאפיה התייעץ עם אנשיו והוחלט שלפי חוקי היאקוזה יש להכיר טובה למי שהציל אחד מאנשיהם ולחלץ את נפשו בתמורה.

לאחר שניצל בדרך כה בלתי צפויה, ניסה אייל להבין איך הגיעה האישה הזאת ברגע האחרון, ועל איזו רעידת אדמה היא שחה, שהרי היא מדברת על הצלה שהתרחשה לפני חמש שנים ואילו הוא נמצא במזרח הרחוק פחות משנתיים...

הוא סיפר על המקרה לידיד שניסה לתרץ זאת בכך שכפי הנראה ישראלי אחר הציל את אשת ראש המאפיה וילדיה, אבל בעיני היפנים כל הישראלים נראים אותו דבר...

הרב יוספי התפעם מהסיפור, ואייל סיים את דבריו באומרו: "איך שלא יהיה, חיי ניתנו לי במתנה בזכות המדרש המופלא על החרב החדה. לאחר המקרה החלטתי לחזור מיד לישראל, ולאחר שהגעתי, הדרך חזרה לשיעור השבועי שלך הייתה קצרה".

 

שבת שלום, ניר אביעד J

 

יום רביעי, 4 בספטמבר 2013

משנים את הראש השנה

בס"ד



ראש השנה הגיע, כמה חיכינו לך! כן, השנה זה יקרה! הלב אומר שהמציאות תשתנה, שאני אשתנה. באוויר מרגישים שהדברים יראו אחרת, שמשהו גדול ומשמח מאוד עומד לקרות. "שיפה ושונה תהיה השנה אשר מתחילה לה היום..."
על פי האמונה היהודית, יום א' בתשרי מציין את היום השישי בבריאה בו נברא האדם. כידוע, חגי ומועדי ישראל אינם ימי זיכרון בלבד למאורעות שקרו בעבר וחשיבותם גדולה הרבה מעבר לכך. ביום זה אנו שבים מבחינה רוחנית אל אותו יום קדום עם סגולותיו והיבטיו הרוחניים. בהתאם לכך, בראש השנה בכל שנה ושנה חוזרת ונשנית בריאת האדם. במהלך החג אנחנו יכולים ל"החליף את הארד-דיסק" שבראש ושבלב שלנו ולהתחיל הכול מחדש. אנחנו ממש יכולים להיברא מבראשית.                      
בנוסף, ביום זה עורכים בשמיים דין וחשבון שנתי לאלו הישגים הגענו בשנה החולפת. דין וחשבון זה נערך בכמה מישורים: במישור הכללי, במישור הציבורי ובמישור הפרטי של כל יחיד וחברה. המסורת שלנו מציירת את הדברים בצורה מוחשית מאוד: "ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו" בשעה שאנו עוברים על פניו כצאן העובר אל מול הרועה שלו, ומתפללים ששמותינו ייכתבו על ידי האלוהים האוהב והמבין בספר האחד ולא בשני.
ראש השנה ושותפו, יום כיפור, הם מתנות שמימיות, בהן ניתנת לנו הזדמנות לחדש ולרענן את יחסינו עם הקב"ה ועם בני האדם הסובבים אותנו. ניתנת לנו האפשרות לבחון היכן אנחנו נמצאים למול היכן אנחנו רוצים להיות (בכל המובנים ואופני החיים), למחוק את העבר ולפתוח דף חלק. יחד עם זאת, "הדף" לא מתנקה באופן אוטומטי. התהליך צריך להתחיל בנו, בתחושת חרטה אמיתית וצער על חטאי העבר והחלטה רצינית שלא לחזור עליהם שוב. ההזדמנות ניתנת למי ששב ממעשיו ברצינות ובכנות, ולא למתחזה, שרק מדבר מן השפה לחוץ.
ביום זה נערך בשמיים משפט וכל באי עולם נכתבים מה יהיה דינם בשנה הבאה. נכתבים אבל לא נחתמים, אלא אם כן היו צדיקים גמורים (נחתמים לחיים) או רשעים גמורים (נחתמים למיתה). רוב רובם של הבריות ייחתמו ביום הכיפורים, יום הסליחה והמחילה ויום כפרת העוונות. האם נזכה השנה לזיווג הגון (לרווקים שבנינו), לשלום בית, לנחת מהילדים, לפרנסה, לבריאות? כל אלה ועוד נקבעים, אם כך, בראש השנה.   
מי שמבין שממש גורלו נכתב ביום זה, יחווה יראה ופחד בריאים מפני אימת המשפט והדין. כל מי שעמד בפני שופט בשר ודם (אפילו בעבירות תנועה זוטרות) מכיר את תחושת היראה והחשש מפני האיש והמעמד. רגשות אלה אמורים להתעצם פי אלף בעמדנו בראש השנה לפני מלך מלכי המלכים ששופטנו לחיים או למיתה. עד כדי כך יום זה גדול ונורא, עד שבגמרא התנהל דיון האם מותר לאחל אחד לשני "חג שמח", שהרי מה כל כך שמח ביום משפט בו נגזרים גורלות וחלקינו מורשעים?
מהבחינה הזו השילוב במסורת היהודית בין יראה ובין שמחה הוא ייחודי ועוצמתי. "גילו ברעדה" כותב דוד המלך בספר תהילים, ומלמד אותנו שהשילוב הזה אפשרי ואף חשוב – מצד אחד זהו באמת יום מפחיד כי גורלנו נקבע בו, ומהצד השני זהו יום שמח בצורה בלתי רגילה משום שבו אנחנו נזכרים ומודים על שאנחנו בניו האהובים של בורא העולם ועל שזכינו לחיבתו היתרה.

עכשיו אני מאושר, לא אחר כך!
חשוב להבין שהמונחים "חיים" ולעומתו "מוות" לא מתייחסים רק לחיים ומוות במובן הגשמי, אלא בעיקר לאיכות החיים שתהיה או לא תהיה לאדם באותה השנה. אדם יכול פיזית לחיות עד מאה ועשרים, אבל להיות מבפנים כבוי ונטול שמחה לחלוטין. ראש השנה, אם כך, זה הפתח לשמחה שלנו לכל השנה. ניתן לראות אנשים שנכלאו בבתי כלא, אולם בתוכם הם הר געש מהלך של שמחה, אופטימיות וחיוביות, ולעומתם אנשים בסיטואציות, שהחברה מגדירה כנחשקות (כדוגמת בית גדול ויפה, בילוי בחופשה מפנקת בהוואי, בעלי משרה בכירה או במעמד חברתי בו רוכשים להם כבוד רב), אולם הם שבויים בתוך כלא של עצבות, כעס וקינאה, שנמצאים בתוך ראשם וליבם. זה דמיון לחשוב שהמציאות החיצונית היא זו שמגדירה את מידת השמחה שאנו זוכים לה. האמת היא שהשמחה תלויה בעבודה הפנימית שעושה האדם ובהכרת התודה על מה שכן יש לו (מבחינת "איזהו העשיר השמח בחלקו"). הפתח שלנו להגיע לאותם תחושות של סיפוק ושמחה נמצא בראש השנה. מי שיבין את משמעותו של יום זה ויגיע אליו מוכן ועם רצון באמת ובתמים להשתנות לטובה, יכנס אל השער הנכון של שנה טובה ומתוקה.
החיים הם כאן ועכשיו לא בדמיונות על העבר הטוב שהיה לנו או העתיד המתוק שמחכה לנו. אומר דבר מעט חריף, אך אני מאמין בו בכל כולי - מי שלא בוחר עכשיו ברגע הזה עם נסיבות חייו הנוכחיות (בדיוק כפי שהן) להיות שמח ומאושר כנראה כבר אף פעם לא יהיה כזה!! אין מה לחכות שכך וכך יקרה כדי שנרגיש מאושרים משום שמי יודע אם אותם התנאים יקרו, וגם אם כן – מי מבטיח שאז נהיה מסופקים ולא נרצה את הדבר הבא? רק מי שמשכיל "לחבק את מציאות חייו" כאן ועכשיו כמו שהם, ותהייה אותה מציאות אשר תהייה – רק האדם הזה יוכל להגיע אל אותה שמחה שכולנו כה מייחלים אותה לעצמינו. אין זה אומר שאנחנו לא רוצים לשפר את הדרוש שיפור, אבל הנחת היסוד שלנו היא "שמח בחלקו". מהבחינה הזו, ראש השנה זה הזמן הכי טוב בשנה להפנים הבנה זו וליישמה הלכה למעשה. עכשיו מאושרים, לא אחר כך!

מוטיב-העל של ראש השנה ויום הכיפורים הוא המסוגלות "להשתנות". להשתנות ממה שהיינו קודם ולהפוך לאנשים חדשים, כשהרעיון העומד מאחורי זה, הוא "אחריות אישית". אנו אחראים למעשינו ואיננו חיים בריק. לכל מה שאנו אומרים או עושים יש השפעה ותהודה בעולם. לא נגזר עלינו לצעוד לנצח במסלול טבעי ובלתי משתנה ויש לנו את היכולת, אם רק נבחר בכך, לשנות את דרכינו ולהתעורר מהתרדמה שהחיים ודפוסי החשיבה של השגרה כפו עלינו. על מנת להשתנות יש לעצור ולהתבונן בעצמינו, ברצונות שלנו וכמובן במערכות היחסים השונות שעוטפות אותנו. השלב הבא הוא כמובן להאמין שניתן להשתנות. ההתבוננות הזו כה חשובה בתוך השצף קצף של החיים משום שבלעדיה לא ניתן לזהות היכן יש לחזק את הברגים במערכת והיכן יש לשמן את הצירים.
כמו כל בעל עסק, אשר בסוף השנה עושה דוח רווח והפסד ומכין מאזן שנתי, כך עלינו לנצל את הזמן המועט שנותר לנו עד לחג ולחשוב מה אנחנו רוצים לתקן והיכן אנו צריכים להשתפר. זה הזמן האידיאלי לחשבון נפש ולבקשת סליחה מעצמינו ומהסובבים. בידינו להכריע כיצד תראה השנה הקרובה, כאשר כבר אמר מי שאמר: "הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא פשוט ליצור אותו...".
שאלה שעולה לאור הלימוד על מעמד המשפט הגדול שיערך בראש השנה היא מדוע להתאמץ במשך כל השנה, שהרי בכוחה של תשובה מעומק הלב לפני החג לכפר על עברות של שנה שלמה? התשובה לכך היא שבראש השנה נגזר הפוטנציאל המקסימלי של הטוב והשפע שהאדם זכאי לקבל, אולם מימוש אותו הפוטנציאל תלוי במעשים היום-יומיים שלנו במשך השנה והוא ודאי שאינו מובטח. מעבר לכך, היו אלה חז"ל שפסקו: "האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב - אין מספיקין בידו לעשות תשובה".

אדם ישן אינו משתנה. אדם ישן אינו מתחדש. אף אדם אינו הולך לישון בלילה עם מידות רעות, וקם בבוקר עם מידות טובות. אדם ישן הוא אדם יָשָׁן, הוא ממשיך את עצמו מכוח האתמול, פועל מכוח האינרציה. הוא עושה היום את מה שעשה אתמול, אך ורק מפני שכך הוא רגיל משלשום. אדם יָשָׁן צובר את האכזבות, את התסכולים, את הכישלונות ואת הייאוש שהם מולידים, ואיתם הוא מזין את יום המחר. אין ספק כי יום המחר שלו נראה בהתאם... בפתחה של שנה חדשה עומדת בפנינו האפשרות האומללה להיות בשנה הקרובה מה שהיינו בקודמתה ולעומתה עומדת בפנינו גם אפשרות חיה ואמיתית לקום ובאומץ לצעוד לקראת שינוי...

כל חגי תשרי הם, כאמור, מהלך רוחני אחד מתמשך. ראש השנה ניתן לנו למחשבה, יום כיפור לדיבור (תפילות רבות) וסוכות למעשה (בניית סוכה, ארבעת המינים וכו'). בזכות המהלך הכולל של מחשבה-דיבור-מעשה אנחנו בונים בתוכנו קומה רוחנית שתהווה עבורנו את הבסיס לכל השנה הקרובה. בראש השנה אומרים לנו: "תקדישו יומיים רצופים ואינטנסיביים כדי לחשוב ולתכנן את השנה הקרובה". ליומיים האלה סגולות נפלאות משום שמובטח לנו שאם נעשה במהלכן חשבון נפש אמיתי, נתאמץ לוותר על החלקים הנמוכים שמעכבים מבעדנו להתקדם מבחינה רוחנית ו"נצייר" בראשנו את העתיד בצבעים של אמונה ומסירות, אזי נקבל סיוע מלמעלה ("סייעתה דשמייא") ואח"כ כל ההתמודדויות בשנה הקרובה יהיו פשוטות ואפשריות הרבה יותר.
אחד הסיפורים המפורסמים ביותר שסיפקו לנו המקורות למה שארע בראש השנה הוא הסיפור על יוסף הצדיק. יוסף, כזכור, הושלך בנערותו לבור ע"י אחיו, שקינאו באהבת יעקב אביהם אליו והוא נמכר לעבדות במצרים. במצרים הוא נאסר לתקופה ממושכת לאחר שאשת פוטיפר, שניסתה לפתותו, העלילה עליו כי הוא ניסה לאונסה. ביום ראש השנה השתחרר יוסף מבית הכלא ומונה למשנה למלך ולאחראי על כספי הממלכה, וזאת בזכות האמונה, השמחה והאופטימיות שאפיינו אותו גם במצבים הקשים. הסיפור הדרמטי ורב התהפוכות מראה איזה כוח אדיר יש ליום זה - כוח המאפשר לאדם לצאת מבירא עמיקה (מבור עמוק) לאיגרא רמא (לגג גבוה(.

וידע על פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו
מעבר לכל אלה, ראש השנה הוא היום המרכזי בשנה המוקדש כולו לרעיון שהקב"ה הוא המלך של כל העולם. מטרתו העיקרית של חג זה היא שבסופו של היום, לא רק נאכל תפוחים טבולים בדבש, אלא גם שנגיע לידי ההכרה, כל אחד על פי רמתו, שהקב"ה הוא באמת באופן הכי מעשי שיש המקור הבלעדי לכל האירועים בעולם, כפי שאנו אומרים בתפילות החג: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה"          
מדוע ההכרה הזו כל כך חשובה למען חשבון הנפש האמיתי שלנו? משום שאם אנו נושאים בתוכנו ידיעה ברורה, שהקב"ה הוא מקור כלל התופעות והאירועים בעולם, בין אם מדובר באירועים גדולים ומשמעותיים, ובין אם מדובר במקרים קטנים וקיקיוניים, אזי כל המציאות מוארת בפנינו באור אחר.                      
אם ההבנה הזו הייתה נפוצה יותר בעולם, כולנו היינו נוטים פחות לכעוס על הנהג שחתך אותנו בכביש, פחות להתעצבן על הילדים ששוב רבו ולא שמעו בקולנו או פחות להיעלב מהערה לגלגנית ששמענו מהחבר למשרד. מי שמבין ומפנים שהקב"ה הוא טוב ומיטב ושכל שקורה בעולם הוא פרי החלטתו ותכנונו המדוקדק, לא ירגיש לעולם את הרגשות השליליים הללו כי הוא במילא יבין שיש מי שמכוון את השתלשלות האירועים ושהוא ודאי אוהב אותנו ורוצה בטובתנו.
"לא הכול טוב, אבל הכול לטובה" מתנגן לו ברדיו להיטו של אודי דוידי, ואכן עד שנהיה צדיקים גמורים ונצליח לראות שכל הפעולות שקורות כולן בלי יוצא מהכלל משרתות את הטוב, עד אז נסתפק בהבנה שגם אם יש פרטים קשים שעל פניו נראים בעיניים הגשמיות שלנו כרע גמור, עדיין הם חלק מפסיפס שלם יותר שכולו ודאי חיובי.
בהקשר הזה, מדוע אנחנו מבקשים שנה "טובה" ו"מתוקה"? האם המלה "טובה" אינה כוללת כבר את המלה "מתוקה"? מאחר וכל מה שקורה לאדם הוא בעצם לטובה וגם דברים שנראים לכאורה "רעים", הם בעצם "טובים", אנחנו מבקשים שהשנה תהיה "טובה" אבל גם "מתוקה" – כלומר, שהשנה תהיה טובה מבחינה אלוקית, אך גם נעימה לנו.
לעניות דעתי, לא ניתן לחיות בעולם הזה אפילו לא שניה אחת בשפיות דעת מבלי להחזיק באמונה שיש דין ויש דיין ושאנחנו כולנו הילדים של אבא טוב ורחמן שמפקח ומשגיח עלינו. די אם נסתכל על המציאות הפוליטית, כלכלית וחברתית שאנו נמצאים בה היום ונפנים ש"אין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמיים". הסכסוך עם הפלסטינאים נראה רחוק מסיום, הסורים זורקים גז אחד על השני והאיראנים מעשירים אורניום, וזה עוד לפני שדיברנו על הבורסה הצונחת ועל המחירים במכולת ושכר הדירה. כל אלה זה לא יותר מאשר תפאורה שארגנו לנו מלמעלה על מנת שירעד ליבנו ונחזור בתשובה שלמה. ראש השנה זו ההזדמנות להפנים ולהודות בעובדה שבלעדיו כבר מזמן היינו נכחדים מבמת ההיסטוריה ושלולא אהבתו הגדולה אותנו לא היה לנו סיכוי לשרוד גם היום.

כשמדברים על המלכת הקב"ה עלינו לזכור שכמו בקשר עם מלך בשר ודם, כך גם בקשר עם מלך המלכים - מידת הקרבה של האדם אל המלך נמדדת לפי כיוון הליכתו. אם פניו מועדות ללכת אל המלך – הרי הוא נקרא קרוב אל המלך, גם אם פיזית הוא עדיין רחוק. אך אם פניו להתרחק מהמלך – הרי הוא נקרא רחוק מן המלך, אפילו אם הוא נמצא בתוך הארמון קרוב אליו מאוד. כיוון ההליכה הוא הקובע! מי האדם הקרוב אל הקב"ה? זה ששאיפותיו להתקרב אליו ולהתחזק עוד ועוד בקיום תורתו. ייתכן שפיזית הוא עדיין רחוק ועדין שקוע בעולם החומר ובחטאים, אך יש לו רצון כנה להתקרב ולהתחזק. לעומתו, אדם שאינו הולך בכיוון הזה ואינו מנסה להתחזק ולשפר את עצמו, הרי הוא רחוק מן המלך. ייתכן שפיזית הוא נראה קרוב, הוא מתפלל שלוש תפילות ביום, מניח תפילין, שומר שבת ולבוש בבגדים ה"נכונים", אך למעשה ליבו רחוק מן המלך ה'.
הבנה זו מעודדת מאוד. משמעותה העמוקה היא שהתקרבות אל הבורא ואל הנשמה שלנו, בה אנו כה חפצים, פירושה שינוי כיוון ההליכה והחלטה כנה ואמיתית ללכת מעתה בדרך הנכונה, להשתפר ולהתעלות אט אט. גם אם כעת אנחנו לא צדיקים גמורים וגם אם עדיין הלב וההתנהגות שלנו גסים, עדיין יש לנו מקום בספר החיים הטובים והבריאים, שכן הרצון שלנו לשינוי ולעשיית טוב הוא זה שבאמת חשוב ומכריע את הכף במשפט.
מעבר לכך, המלכתו של הקב"ה עלינו בראש השנה פרושה בראש ובראשונה להכניס בצורה מעשית את הערכים של השמיים אל תוך הארץ והארציות שלנו. על השאיפות והמעשים שלנו כאחד להשתנות ולהיהפך ממה שהכי קל, נוח ומשתלם למה שהכי מוסרי, ערכי ונכון. זו איננה תאוריה ולא תרגיל מחשבתי. עלינו בכל רגע ובכל בחירה לחשוב: "מה הקב"ה היה רוצה שנעשה עכשיו?"

סימני החג כסימני דרך אל הלב
כולנו מכירים את סימני החג, שתפקידם להזכיר לנו את המהות של ימים אלה, כדוגמת התפוח בדבש (סימן לשנה מתוקה), הרימון (שנהיה מלאים מצוות כרימון), התמרים (תם מר - סימן לתום למרירות), סלק (שיסתלקו אויבינו) וראש הדג (שנהיה לראש ולא לזנב), אולם למרבה הפלא לא כולם יודעים שבתורה ציווי אחד ספציפי המתייחס לאופן ציון תחילת השנה - מצוות שמיעת השופר. לשופר משמעויות רבות. בראש ובראשונה השופר קורה לנו להקשיב לקול הפנימי שבתוכנו ובכוחו ממש להרטיט את מיתרי הנפש. המילה "שופר" מרמזת על "השתפרות" וחכמי הקבלה הסבירו שעצם שמיעת קולות התקיעה נותנים לאדם כוחות נסתרים לשנה שלמה לעבודת המידות שלו, וזאת משום שהתורה ניתנה לנו בהר סיני לאחר תקיעה בשופר ("ויהי קול שופר הולך וחזק מאוד, משה ידבר והאלוהים יעננו בקול") ולכן התקיעה מעוררת בנו שוב את ה"נעשה ונשמע" של אבותינו שכה חשוב לעבודה הרוחנית. בנוסף, עקידת יצחק גם היא התקיימה בראש השנה והשופר מזכיר לנו את הקרן של האייל שהובא לקורבן לאחר שאברהם עמד בניסיון והיה מוכן להקריב את היקר לו ביותר למען קיום רצון השם.
מעבר לכך, השופר, שעשוי, כאמור, מהדבר הפשוט והטבעי ביותר – קרן של אייל, מלמד על חשיבותה של הענווה והצניעות. על פניו, יכלו היו לבחור בכלי נגינה מרשים הרבה יותר כצ'לו, כינור או סינתיסייזר חשמלי, אולם הבחירה בפשטות מכוונת אותנו לאותה תכונת הענווה עליה נאמר שהיא הפתח לכל התכונות הטובות האחרות.  
לגבי התפוח והדבש שכל ילד מכיר ומקשר אותם לראש השנה, ישנם פרושים רבים המסבירים מדוע אנחנו מציינים שנה מתוקה דווקא בעזרתם ולא, לדוגמא, בעזרת בננה ושוקולד, שגם כן ימתיקו לנו את החג. ההסבר היפה ביותר ששמעתי היה מפי הרב שלמה קרליבך שקישר בין התפוח של ראש השנה לתפוח של אדם וחווה בגן העדן (למרות שהגמרא מציינת ש"פרי עץ הדעת" דווקא לא היה תפוח). בניגוד לתפוח ההוא שהביא על האנושות טעם של חמיצות וכאב, התפוח שלנו מעורר בדיוק את ההיפך, וכך אנחנו עוזרים לתקן את החטא הקדמון ההוא. כמו כן אנחנו משתמשים דווקא בדבש משום שאנחנו צריכים לרדות אותו מהכוורת ולסנן בין העוקץ ושאר הפסולת לבין החלק הטעים והמתוק. כך גם בחיים, אסור לנו להסכים ולקבל כל דבר שנראה מתוק ומפתה. ליצר הרע יש אינסוף טריקים כיצד להתחפש לדבר הרצוי והנכון ביותר, אולם עלינו לעמול, לחשוף את השקר שבנפילה לתאוות ולבחור רק במתיקות האמיתית והבריאה.

במה עלינו להתמקד במהלך ימי החג עצמו? ראש השנה הוא ממש הראש של השנה ולכן צריך לשמור את הראש ממחשבות לא טובות. חז"ל הדגישו שוב ושוב כי חשוב ביותר להיזהר מלהיות עצובים ו/או כעוסים במהלך היומיים של החג. על פי ההתנהגות שלנו בפתחה של השנה יושפע לנו מלמעלה השפע או חלילה חוסר השפע לכל השנה. מי שעצוב או כועס מזמין לעצמו במו ידיו שנה של עצב וכעס. מומלץ בחום לשמור על רוגע ושלווה שבעתיים מהרגיל (אפילו אם זה מלאכותי ומבפנים אנחנו בוערים). מעבר לכך, חשוב ביותר לא לדבר שום דבר רע על אף אדם אחר מליל ראש השנה ועד ליום כיפור. כשאדם מקטרג על השני לא מן הנמנע שהוא בכלל שופט את עצמו. ישנו כלל רוחני שקובע כי "גזר דין בשמיים מחכה לאישור כאן בארץ". כשאדם עושה משהו רע מגלגלים אליו שהוא יראה אדם אחר שעושה מעשה דומה, ועל פי היחס והמחשבות שלו כלפי מעשיהו של השני שופטים אותו עצמו. לדוגמא: מראים לאדם שנוהג לשקר שקרן אחר. אם הוא דיבר על השקרן השני רעות, אזי מה שהוא חשב על זולתו ו"איחל" לו בהכרח יהיה עונשו שלו עצמו.

את הביקורת העצמית אנחנו משאירים מאחור באלול (אלול זה מזל בתולה, אשר ידועה בביקורת עצמית גבוהה). בראש השנה עצמו אין כלל וכלל מקום לביקורת אישית ולחשבון נפש מהסוג שמחפש את המגרעות ומכוון אליהן זכוכית מגדלת! במהלך היומיים של החג המחשבות שלנו צריכות להיות אך ורק חיוביות ויש לתכנן במהלכן את העתיד הטוב מבלי לעסוק בעבר הרע. מאחר וזה זמן של דין יש מספיק מקטרגים שמנסים להרשיע אותנו במשפט, ולכן אסור "לספק להם עוד חומר דלק", רעיונות ומוטיבציה. השטן מחפש שותף שיעיד כנגדנו כדי שטענותיו יתקבלו (עדות, כידוע, נחשבת אם יש שניים), ומסיבה זו אנו לא מסיעים בידו ולא אומרים בתפילה וידוי. רעיון דומה מובא במדרש שמסביר שראש השנה הוא החג היחיד שנחגג בראש חודש, בזמן בו הלבנה מכוסה. הסיבה, לפי אותו מדרש, הוא שזהו הזמן היחיד בו רק השמש מופיעה בשמיים, ללא שותפתה הלבנה, ומשום כך אין שני עדים אלא רק אחד.

תפילות החג נפלאות ומרוממות נפש במיוחד ומומלץ גם למי שלא רגיל בהליכה לבית הכנסת להגיע ולהתחבר עד כמה שהוא יכול. בהקשר הזה, חשוב ביותר לא לכוון בתפילה רק על טובתנו והצלחתנו האישית, אלא בראש ובראשונה – על הטוב, ההצלחה והשפע של כל עם ישראל!! לרצות מכל הלב ומעומק הנשמה שכל הרווקים והרווקות ימצאו האחד את השני, שכל מי שמייחל לפרי בטן שיצליח, שכל החולים ירפאו, שתהיה פרנסה בכבוד וברווחה לכולם, שיהיה שלום בית לכולם, שחינוך הילדים יצליח לכולם, וכו'. בראש השנה אין "אני לעצמי", זה פשוט לא עובד. המשפט הוא אומנם גם אישי, אך בראש הוא בראשונה הוא קולקטיבי. אנו נמצאים בתקופה עם לא מעט איומים המרחפים מעל הראש של עם ישראל ובכוחה של תפילה משותפת של כולם ביומיים של החג לקרוע מעלינו כל גזירה.
לצד חרטה על מה שלא כל כך הלך לנו השנה, על הבטחות (בראש ובראשונה לעצמינו) שלא קיימנו, על המקומות שכעסנו, קינאנו, ריכלנו, דיברנו לשון הרע ובכלליות נתנו ליצר הרע והחייתי שבתוכנו לנצח, ולצד קבלה טובה לעתיד, למשאלות לב להיות אנשים טובים, נעימים וסבלניים יותר ולהחלטות על עשיות שונות וחדשות, לצד כל אלה, ואולי אפילו קודם – יש לומר תודה רבה על השפע שכן ישנו ושזכינו לו השנה. גם אם לא הכול נראה לנו מושלם, וגם אם נדמה שלשכנים ממול טוב יותר, עדיין זכינו לבריאות (גם אם לא מלאה), לפרנסה בכבוד (גם אם לא הצלחנו לחסוך לחופשת הסקי החצי שנתית), למשפחה תומכת (גם אם פה ושם יש חילוקי דעות), למדינה נפלאה (גם אם לעיתים בני דודינו מזכירים לנו מה הם מייחלים שיקרה לנו ונבחרת הכדורגל שלנו עושה פאשלות), וכו'. זכינו לכל כך הרבה שפע בשנה הזו ויש לנו כל כך הרבה יותר טוב מרע, כך שאי אפשר לסכם שנה ולהתחיל חדשה מבלי להכיר תודה על כל זה.
"תודה על כל מה שנתת" כתב עוזי חיטמן ושר חיים משה באחד השירים היפים שנכתבו כאן. " תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת. על אור עיניים, חבר או שניים, על מה שיש לי בעולם. על צחוק של ילד, ושמי התכלת, על אדמה ובית חם. פינה לשבת, אישה אוהבת שבזכותם אני קיים". תודה!!



תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
שנה טובה ומתוקה, ניר אביעד

10 המאמרים הנצפים ביותר