פרשת "וישב" - סליחה, טעיתי!

בס"ד

בפרשת "וישב" נקרא על אחת מהפרשיות התמוהות והמביכות ביותר המופיעות בתורה, פרשייה שבימינו ודאי הייתה זוכה לסיקורים תקשורתיים רחבים ע"י שלל אמצעי התקשורת הצעקניים ורודפי הסנסציות שלנו. יהודה, אחד מבניו של יעקב אבינו וממנהיגי אותו הדור, התאלמן מאשתו ובצר לו התפתה ושכב בעבור כסף עם אישה אותה חשב לפרוצה. אותה אישה הסתבר בהמשך הייתה כלתו, תמר, אשר התאלמנה משני בניו הבכורים וציפתה להינשא לבנו הצעיר (כידוע, בתקופה ההיא הייתה נהוגה מצוות הייבום, לפיה האח נושא לאשה את אשת אחיו שנפטר). מאותו מפגש תמר נכנסה להריון, וכשנודע הדבר ליהודה שכלתו זנתה והיא הרה (עוד לפני שידע שה"פרוצה" עימה שכב היא למעשה תמר) הוא ציווה להמיתה. בשלב זה תמר גילתה לו בסתר את זהותה האמיתית והוא עמד בפני דילמה אישית וציבורית גדולה – האם להודות בפני משפחתו ובפני כל העם בטעותו ובמעידתו המוסרית או לשקר ולהתכחש. בסופו של דבר יהודה גילה אומץ לב וכנות מופלאים ובחר להודות בטעותו ולהתנצל עליה. באופן טבעי הוא ודאי היה נבוך מאוד מהסיטואציה, אבל גילוי האמת והשבת כבודה של תמר היו חשובים לו יותר מהאינטרסים והכבוד האישי, ועל כך יהודה זכה שכולנו נקראים על שמו – יהודים. המילה "יהודי" שורשה גם מלשון להודות ולהצביע על האמת (כלומר להעיד שיש מציאות של בורא בעולם), גם מלשון היכולת להודות ולומר "תודה" על מה שאנחנו מקבלים וזוכים לו, וגם מהיכולת להודות על הטעויות ולהתנצל.

הפלא הגדול הוא שמזיווג פסול זה נולד פרץ, שהוא, כידוע, השורש של המשיח, כלומר כוחה של האמת להצמיח גאולה.

דווקא הבאתו בתורה של הסיפור הזה, שעל פניו לא "מוציא טוב" את אבותינו ואת התורה כולה, מעיד על חוסנה. היהדות לא מחפשת "להצטלם טוב" ולא מחפשת לייפות את המציאות החיצונית למען רייטינג גבוה בעוד הפנימיות רקובה. היהדות פשוט מחפשת את האמת ואת הצדק. 

בפרשת "ויקרא" מופיע ציווי ברור בפני נשיאי (=מנהיגי) העם, אשר עושים טעות מוסרית כזו או אחרת - להודות במעידתם ולהקריב על כך קורבן מיוחד בבית המקדש. במציאות כזו שבה המנהיג מוכן להודות בפומבי בחטאו ולבקש מחילה, ודאי שנתיניו ימנעו מעשיית חטאים במזיד. ע"י הדוגמא האישית, שבלקיחת האחריות, המנהיג למעשה אומר שהחטא והטעות נובעים מחולשתו האנושית, ובזכות ההתמודדות עם טעויותיו הוא מלמד את העם לבוז לגאווה המזויפת, הטורחת להוכיח ש"אני בסדר" בכל מקרה ומצב.

מבלי חלילה להשמיץ ולרמוז לאף אחד ממנהיגינו בהווה באופן ספציפי, אנחנו חשים כיום את הכמיהה לתקופה בה התהלכו בקרב העם מנהיגים הגונים וענווים. מנהיגים, אשר גם ממרום מעמדם החברתי והכלכלי נתנו דעתם לאיכות התנהגותם האישית, וזכרו כי העם מביט בהם ומחקה מעשיהם. עם הרואה כיצד מנהיגיו מוכנים להודות בפומבי בטעויותיו, לבקש עליהן מחילה ואף להביא קורבן כפרה – יסיק מכך מסקנות מבורכות. הוא ילמד כי אין בושה בעשיית תשובה, הוא יבין כי גם המנהיגים הם בני אדם עם חולשות אנושיות ויושפע מאומץ ליבם להודות בחטאם ולעשות חשבון נפש מבורך.

קל לנו היום לראות את התנהלות מנהיגנו ולבקרם, ומובן לנו שרובם צריכים להתנהג אחרת, אולם מה אתנו? האם גם את עצמינו אנחנו רואים ומבקרים באותה חריפות וחדות? הרי ידוע שמנהיגי העם הם רק בבואה של העם עצמו! כמו ברוב תכונות הנפש קל לנו הרבה יותר לראות את הקלקול אצל אנשים אחרים ולא אצלנו. אנחנו תמהים איך מישהו אחר לא יודע להודות בטעותו, איך הוא "מתחפר" בעמדתו או שפשוט נשאר לעולם יהיר וגאה. האמת היא, כפי שנהג ללמד הבעש"ט הקדוש, שהעולם כולו הוא מראה אחת גדולה ומה שאנחנו רואים שקיים בחוץ - קיים בהכרח גם בתוכנו, אחרת לא היינו רואים אותו ומזהים אותו כתקלה. על כך אמרו חז"ל: "הפוסל במומו – במומו פוסל", כלומר מי שפוסל תכונה של אדם אחר בהכרח פוסל את התכונה שקיימת גם בו עצמו. מתוך ההבנה הזו, חשוב להבין שאותו קושי להודות בטעויות, שאנו מזהים אצל המנהיגים שלנו ואצל הסובבים אותנו, קיים בהכרח גם בנו!

מדוע כל כך קשה לנו להודות בטעויות שלנו ולבקש סליחה? לעניות דעתי הסיבה העיקרית היא האגו ומידת הגאווה שלנו שמונעים מאתנו לראות את פגמנו ובטח שלא לחשוף אותם לזולת. קשה לנו להודות שאנחנו לא מושלמים ולוותר על התדמית המוקפדת שביקשנו לשוות לעצמנו. אם נסתכל על עצמנו עם היד על הלב נראה שכשאנשים אחרים (בין אם קרובים ובין אם רחוקים) באים אלינו עם תוכחה אנחנו לרוב מיד מסתגרים ומחפשים תירוצים מדוע אנחנו צודקים והשני טועה. מנגנון נוסף ומוכר של היצר הרע הוא להדוף את הביקורת ולהוסיף כלפי האומר אותה: "אתה מעז לומר לי זאת?! ראית איך אתה בעצמך מתנהג?". בתור אנשים שמחפשים את האמת עלינו להתעלם ממגרעות הזולת ולהתמקד בדרוש שיפור בנו. ייתכן שגם השני לא "טלית שכולה תכלת", אבל אין זה אומר שצריך להדוף הערתו. באופן סטטיסטי הרי לא ייתכן שאנחנו צודקים ב-100% מהמקרים, אז כיצד זה הגיוני שאנחנו לא עוצרים, מקשיבים באמת למה שנאמר לנו ובוחנים האם יש אמת בדברים ואנחנו לא בסדר?! התשובה המצערת היא שלרוב אנחנו לא מחפשים את האמת, אלא עוד ליטוף לאגו הפגוע. בתוכנו יש סנגור מעולה שדואג לשכנע את עצמינו כמה אנחנו נהדרים וצודקים, כמו גם קטגור מעולה שבקלות רבה מרשיע ושופט לכף חובה את הסביבה. אנשים שמרגישים עצמם "צודקים" כל הזמן וחפצים להוכיח לכולם עד כמה צדקתם גדולה בסופו של דבר הם הקורבנות הכי גדולים של עצמם משום שאין עונש גדול יותר מלהיות כלוא בתוך הקליפה של הגאווה והחשיבות העצמית המגוחכת הזו. האגו שלנו כל כך עדין, שברירי ורופף. כאשר אנחנו מתעמתים עם המחשבה המדכאת של הצורך להכיר בטעויות או במעידות שלנו אנחנו גולשים לעיתים קרובות לתוך הכחשה. מנגנון ההגנה המשומן שלנו מייצר לנו בקלות רבה תירוצים יצירתיים במיוחד, שלעיתים גובלים בשקר ממש, ואנחנו מתפתים להאמין בהם.

במסע החיפוש אחר האמת ואחר איכות חיים רוחניים וגשמיים טובים יותר, חובה עלינו לעצור ולשאול בכנות ובפשטות: "אולי אני טועה?", "אולי מה שחשבתי וידעתי עד עכשיו אינו הטוב ביותר האפשרי?". רובנו מחפשים שינוי כזה או אחר בחיינו אשר יכניס קצת חמצן של רעננות ושמחה ללב ולמוח שלנו. ההתחלה לכיוון אותו שינוי חייבת לעבור דרך יצירת סדק באותה חומת הגאווה, שהביאה אותנו לאן שאנחנו נמצאים היום, ולאמירה כנה שאולי אנחנו לא כל כך מושלמים, ושאולי יש לנו עוד מה ללמוד ומה לשפר.

היכולת להודות בטעות, להתנצל ולנסות לתקן הן מהיכולות החשובות ביותר בכל אינטראקציה שהיא בין בני אדם. לא משנה באיזה סוג קשר מדובר – בן זוג, קולגה, אח, מעסיק, חבר, הורה וכו' – הודאה בכך שטעיתי חיונית למען רכישת האמון של הצד השני. כולנו שוגים – מקטן ועד גדול (כפי שמוכיחה הפרשה), כאשר דווקא ההודאה ולקיחת האחריות הם אלה שמאפשרים למערכת היחסים בנינו לבין הזולת (כמו גם בנינו לבין הקב"ה) לצמוח.

אם חלילה בשעת רתיחה הטחתי באשתי עלבונות - אין מעשה גברי ואמיץ יותר מלהתנצל לאחר מכן מעומק הלב ולקבל על עצמי לנצור לשוני מרע, לא משנה מה תהיה הסיטואציה העתידית. אם הפעלתי את סמכותי ההורית כדי להשתיק את הילד הרועש, אשר כל פשעו היה שרצה את תשומת ליבי בזמן שכל כך רציתי לנוח - אין דבר אבהי יותר מלהתעשת מוקדם ככל שניתן ולפייסו במילים חמות ובמשחק משותף (כן, גם אני "מת" מעייפות אחרי יום מפרך במשרד). אם הייתי קצר רוח כלפי הכפופים לי בעבודה וניצלתי את העובדה שפרנסתם תלויה בי – אין דבר אצילי יותר מלהתנצל ולהתאמץ להבא להיות בוס נוח וקשוב יותר. הקב"ה אומר לנו: "מודה ועוזב – ירוחם". רק ע"י ההודאה בטעות והחרטה זוכים לרחמים ולאפשרות להתחיל מההתחלה.

ממש לא צריך לחכות ליום כיפור בשביל ליישב את ההדורים עם החבר מהמשרד הסמוך, עם הדודה מעפולה או עם השכן מקומה שלישית. מי יודע מה יוליד יום והאם עוד יהיו לנו הזדמנויות לסיים סכסוכים ישנים? עובדה היא שככל שעובר הזמן אנשים נהיים יותר כעוסים ומבוצרים בעמדתם וקשה להם הרבה יותר להודות בטעותם, לסלוח ולבקש סליחה. אדם חכם יידע ל"כבות את השריפות" מיד ברגע התרחשותם. בזוגיות המצב רגיש שבעתיים. אנשים יכולים לצבור בבטן תסכולים במשך שנים רבות ומשום מה לא לנסות לפתור אותם באמת. זוגות רבים שהתגרשו מבכים על העובדה שהם לא השכילו לפתור את הבעיות בניהם עוד כשהן היו קטנות. בעזרת דו-שיח פתוח ורצון הדדי אמיתי וכנה ניתן להבין אחד את השני ואז כפועל יוצא רוב הכעסים והמריבות יפתרו מאליהם. צריך לזכור שבזוגיות אסור בתכלית האיסור "להתחפר" בתוך הגאווה ולנסות לכופף את היד של הפרטנר שלנו. אם היינו לא בסדר חובה לרוץ ולהתנצל מיד.

האחריות של כל אדם לתיקון מידותיו בראש ובראשונה מונחת על כתפיו. יחד עם זאת, גם לסביבה בה חי האדם השפעה מהותית על דרכו ועל סיכוייו לצאת "מהמטריקס" – מההרגלים האוטומטים והשלילים. לצערנו, האווירה הכללית כיום לא תמיד מאפשרת לאדם לוותר על הגאווה ושאר המרעין-בישין שקיימים בו ולהודות בפרהסיה בשגיאותיו. במקרים רבים כשנראה אדם שחושף את עצמו, יהיו בסביבה גורמים ש"יעוטו על הטרף", ישמיצו, ילגלגו וינסו להרוויח מהדבר הון אישי כזה או אחר. אפשר לראות את זה היטב בפוליטיקה, בתוכניות ראליטי, בספורט ובמקומות עבודה מסוימים. כשאדם מרגיש מאוים אין סיכוי שהוא ייתן לצד העדין שבו לבוא לידי ביטוי, ולפיכך האחריות שלנו היא קולקטיבית. מתוך ההבנה הזו יש לנהוג בסבלנות יתרה כלפי אותם שכבר כן מעזים ומודים בטעויותיהם. לפעמים צריך לעצום עין אחת ולהתעלם מעבירה של החבר ולפעמים צריך פשוט לחבק ובמילת עידוד ופרגון להראות את התקלה ולהצמיח לדרך חדשה וטובה יותר. אנשים שמחפשים את החולשות של הזולת ומתמקדים בהן משולים בחסידות לזבובים. כשם שזבובים נמשכים אל הפסולת (על סוגיה השונים...) ונהנים להיות בסביבתה, כך נהנים מכך אותם אנשים שמתמקדים בחיסרון וב"פסולת" של הזולת, ומקור חיותם הוא חרפתם, חולשתם ועלבונם של עמיתיהם וחבריהם. אם נהיה כנים נגלה שבכל אחד מאתנו קיים איזה זבוב שכזה. זו הסיבה שאנחנו נהנים לשמוע פיסת רכילות עסיסית. החולשה והקלון של הזולת גורמים לנו באופן מוטעה להרגיש טוב יותר עם עצמינו. במציאות כזו כמעט ובלתי אפשרי להסיר את השריון והמגנים, להיות אדם כן ועניו ולדעת להודות בטעות. הפחד מהערה מלגלגת או צינית גורם לנו להסתגר ולהגן על מעשינו והחלטותינו, גם אם אנחנו יודעים שהם שגויים.

סיפורי המקרא עסקו לא אחת בקושי האנושי להודות בטעויות ולקחת אחריות. כולנו מכירים את הסיפור על אדם וחוה בגן עדן ועל החטא שלהם כשאכלו מעץ הדעת בשעה שאסור היה להם לעשות כן. אולם, כשקוראים בסיפור לעומקו מגלים שהחטא המשמעותי יותר לא היה בעצם האכילה מהפרי האסור, אלא בהתחמקות שלהם מאחריות. מיד לאחר החטא הקב"ה אימת את אדם וחוה עם מעשיהם ושאל אותם מדוע המרו את פיו? התגובה של אדם הייתה: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל" - הוא מאשים את האישה ובמרומז גם את הקב"ה בעצמו על שהוא היה זה שנתן לו אותה. אח"כ הקב"ה פונה אל האישה והיא עונה "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל". אנחנו רואים כיצד כל אחד "גלגל את האחריות" ממנו והלאה והאשים גורם אחר. אחת הדעות היא כי הקב"ה היה מוחל לשניים אם הם היו מתוודים על מעשיהם, בעוד החטא האמתי שבעטיו הם נענשו, היה בעצם הבריחה מאחריות ואי היכולת להודות בטעות ולבקש סליחה.

לעומת אדם וחוה, על היכולת להודות בטעויות אנחנו לומדים מדוד המלך. באחד מהסיפורים הדרמטיים, שבספר שמואל ב', דוד שולח למות בקרב אבוד מראש את אוריה החיתי במטרה לזכות באשתו היפה בת-שבע. למרות שהגמרא אומרת ביחס לפרשיה זו: "כל האומר שדוד חטא - אינו אלא טועה", עולות בנו קושיות לא פשוטות על התנהגות דוד. בהמשך למתואר בסיפור אנחנו קוראים על תוכחתו של נתן הנביא לדוד כפי שהיא משתקפת במשל "כבשת הרש" המפורסם. הנביא תיאר לדוד המלך סיטואציה דמיונית לפיה הגיע אורח אל ביתו של אדם עשיר מופלג ובעל צאן ומרעה רב. במטרה להאכיל את אורחו, אותו עשיר הלך ושחט את כבשתו היחידה של העני המרוד של אותה העיר ולא את אחת מכבשותיו הרבות. בתשובה לשאלתו של נתן מה דעתו על המקרה, דוד ענה כי העשיר הוא "בן מוות". ברגע זה נתן הסביר לו את המשל והנמשל ודוד הפנים שבעצם הוא נהג בדומה לאותו עשיר, שאך זה עתה הוא שפט למיתה. הגדולה של דוד, שבזכותה אף ניצל (לא לפני שעבר חיים קשים מנשוא שמירקו את עוונו ותיקנו את פשעיו), הייתה שברגע שהבין את האמת הוא לא ניסה להתחמק, ובו במקום אמר "חטאתי להשם!". לקיחת האחריות והמרדף אחר הצדק והאמת האובייקטיבית הנחו אותו תמיד.

מידת האמת כה חשובה ומהותית ביהדות עד כי הגמרא מעידה כי "חותמו של הקב"ה אמת", והמשנה ב'פרקי אבות' מוסיפה: "על שלשה דברים העולם עומד על הדין, ועל האמת, ועל השלום". ההמלצה שלי לשבוע הקרוב היא להתאמן על שנכתב כאן, "ליטול קורה מבין עינינו", ולפחות פעם אחת לומר קודם בנינו ובין עצמינו ולאחר מכן גם למישהו אחר: "סליחה, טעיתי". בהתחלה הוויתור על ה"פאסון" והאגו קשה וכואב, אבל בהמשך מבינים שאין דבר משחרר ומשמח מזה.

שבת שלום, ניר אביעד