‏הצגת רשומות עם תוויות אברהם אבינו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אברהם אבינו. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 4 בנובמבר 2015

פרשת "חיי שרה" - מדוע היד שוב פעם נשלחת אל הבורקס והעוגה האסורים?

בס"ד


בפרשת "חיי שרה" נגלית לעינינו במלוא הדרה דמותה של רבקה אימנו, אשתו המיועדת של יצחק, כנערה גומלת חסדים הראויה לבוא אל בית אברהם, היהודי הראשון ואיש החסד הגדול, ולהיות שותפה מרכזית לבניין בית ישראל. ואכן, העוקב אחר הפסוקים יגלה הקבלה בין דמותה של רבקה לבין דמותו של אברהם, כאשר לשניהם הכתוב מייחס, מלבד תכונות החסד, טוב הלב והאמונה, גם את תכונת הזריזות והנמרצות.

במרכז הפרשה נמצא, כזכור, סיפור שליחותו של אליעזר, עבדו של אברהם, אשר קיבל משימה מיוחדת למצוא ליצחק הצעיר כלה ראויה. העבד הנאמן ראה את רבקה טובת המראה והעמיד אותה במבחן לבחינת מידותיה, עת הוא ביקש ממנה עזרה ורצה לראות את תגובתה. רבקה לא רק שעמדה במבחן, אלא אף סיימה אותו בהצטיינות יתרה אודות למאמציה יוצאי הדופן לסייע לאותו הזר ולזריזותה הגדולה בביצוע המשימות: "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִים מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹונִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּייךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּות. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁוקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹוב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו. בהמשך ישנו תיאור דומה נוסף: "וַתָּרָץ הַנַּעֲרָה וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (בראשית פרק כד').

על מנת להבין טוב יותר מה התורה מנסה לומר לנו בהבליטה את מידת זריזותה המיוחדת של רבקה כדאי לחזור פרשה אחת אחורה לפרשת "וירא" ולהבחין בתיאור מעט מפתיע של אברהם בבוקר עקדת יצחק: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּוקֶר" (בראשית פרק כב'). נראה כי אברהם לא רק שהסכים לביצוע הפעולה, אלא אף השכים קום והזדרז בצורה מיוחדת כדי לבצע את ציווי הבורא, חרף העובדה שמדובר היה בשחיטת בנו יחידו ואהובו יצחק. מהדברים עולה השאלה כיצד ייתכן היה שאברהם גילה כזו חיוניות ונמרצות בביצוע הפעולה הקשה עד כי הוא כל כך הזדרז ליישמה? בהקשר של הזריזות של אברהם, במקום אחר בפרשה "וירא", מתוארת הכנסת האורחים המפורסמת שלו עת הוא ראה את שלושת עוברי האורח במדבר: "וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל... וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי... וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם... וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ".

מקריאה של התיאורים על זריזותם של אברהם ורבקה עולה ומתחדדת דמותם של אבותינו כבעלי זריזות ופעלתנות יוצאת דופן. מאחר, וכאמור, אין לראות בסיפורי התורה כסיפורים הסטורים בלבד, עבורנו זו הזדמנות לדון במשמעות מבחינתנו של אותה תכונת הזריזות, אשר לה הקדיש הרמח"ל מספר פרקים בספרו המפורסם "מסילת ישרים", ושאותה הוא האדיר ושיבח מאוד.

מסכת פסחים במשנה מלמדת אותנו כי "זריזים מקדימים למצוות", וזאת כחלק מהציון הכללי לשבח שהיא נותנת לבעלי תכונת הזריזות והחריצות. מדוע, אם כך, מרוממת היהדות את קיום המצוות מתוך זריזות דווקא, שכן אם מה שחשוב בסופו של דבר זה שהמצווה/העשייה הטובה תעשה, הרי מה המעלה הגדולה בעשייתה במהירות וכמה שיותר מוקדם? 

את התשובה לכך אנחנו מוצאים כבר בפרשת בראשית בדבריו של הקב"ה אל אדם וחוה: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ".

מדוע החטא רובץ ומחכה לנו כבר בפתח של כל עשייה ומה כל זה יכול ללמד אותנו במציאות חיינו כאן ועכשיו? התשובה לכך נעוצה בהבנה שדרכו של היצר הרע היא לנסות לתפוס ולשכנע אותנו בטיעוניו השונים כבר בתחילת הפעולה – במקום הכי רגיש ופגיע. היצר הרע (אותו כוח שלילי שמוטבע באדם מיום היוולדו) יודע שברגע שאנחנו כבר מתחילים לעשות דבר מה אנחנו ככל הנראה גם נצליח במשימה, ולכן ברוב ערמומיותו הוא מנסה לאחוז בנו באותה נקודת התחלה קריטית. אותו כוח שלילי יודע שהמרחק בין 0 ל-1 הרבה יותר גדול מאשר המרחק בין 1 ל-2 או בין 55 ל-56, ולכן דואג לספר לנו בהתחלה סיפורי אימה על מה שצפוי לנו בדרך עד שהוא מקרר אותנו מביצוע הפעולה החיובית ושכרו הוא בכך שאנחנו נשארים במקומנו ולא מתקדמים.

המעלה הגדולה, אם כך, של בעל תכונת הזריזות היא בהבנתו את החוק הרוחני של "לפתח חטאת רובץ" והתגברות עליו. כיצד עושים זאת? ע"י ביצוע פעולות של קודש ושל חול במהירות והתגברות על מידת העצלנות והכבדות המאפיינת את כולנו. על כך אמר דוד המלך: "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך" (תהילים קי"ט, ס).

חשוב להבין שבטבע של כולנו להיות סטאטיים, וזו גם הסיבה שאנחנו אוהבים יציבות וקיבעון, גם אם הוא שלילי. רבים יעידו בגלוי שהם מעדיפים את הצרות המוכרות להם מאשר ניסיון לעשיית שינוי, שסופו לא ידוע ולוט בערפל. כולנו באנו מיסוד העפר ("מעפר באתה..."), שהוא מטבעו מקובע במקום, ולכן הטבע החומרי שלנו הוא להישאר באותו המצב. להיות זריז פירושו ללכת נגד הטבע החומרי והגס שלנו ששואף למנוחה מתמדת. הרמח"ל, כאמור, הגדיל לתאר בדיוק נקודה זו בכותבו על מידת העצלות ב"מסילת ישרים": "ותראה כי טבע האדם כבד מאוד, כי עופריות החומריות גס. על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו, ויתגבר ויזדרז. שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי הוא שלא יצליח".

עבור האדם שמחפש משמעות לחייו, להיות מקובע זה אסון כפול ומכופל, שכן מי שרוצה להתקדם ברוחניות חייב להיות בתנועה מתמדת ("לֶך לְךָ"). אדם שקשה לו עם שינויים וכל תזוזה מפחידה אותו (כדוגמת שינוי עבודה/ דירה/ תחביב/ חברים) יתקשה גם להתעלות ברוחניות ובקיום המצוות. ישנם שומרי תורה ומצוות רבים שהעשיות שלהם הם מתוך "טייס אוטומטי" מבחינת "מצוות אנשים מלומדה", בעוד שעשייה מתוך להט פנימי מחייבת התחדשות והתגברות על יסוד העפר והכבדות. מאידך, ישנם לא מעט אנשים אשר מאמינים בכל ליבם בקיומו של בורא לעולם ובתורה שהוא נתן לנו, אולם נמנעים מ"לקפוץ אל המים" ולקבל על עצמם את השינויים הנדרשים בהתנהגותם כפועל יוצא מאותה אמונה במה שהקב"ה הורה לנו לעשות ולא לעשות. גם אצל אנשים אלה מידת הזריזות לוקה בחסר משום שהם עסוקים בדמיונות ביחס לקושי שייווצר להם כתוצאה משינוי באותם ההרגלים ולכן הפחד עוצר אותם מלהתקדם ולחיות חיי אמונה עמוקים ומשמעותיים.

כל מי שצנח בצבא או במסגרת אחרת יכול להעיד שלפני הקפיצה מהמטוס ישנו רגע בו אתה יודע שאתה צריך לקפוץ ואפילו יודע שאתה עומד לקפוץ, ובכל זאת משהו בלתי נשלט עוצר מבעדך לעשות זאת ואתה קופא במקום. כך הדבר גם עם הרבה משימות ועשיות פיזיות ורוחניות בחיי היום-יום שלנו. אנחנו יכולים להחליט על ביצוע משימה כלשהיא, להאמין שהיא נכונה לנו ואף להביא את עצמינו פיזית לכדי רגע לפני מימושה, ובכל זאת במבחן התוצאה אנחנו נכשל ולא נעשה אותה בסופו של דבר. מדוע הדבר קורה? התשובה היא שאנחנו פשוט נותנים לדמיונות לחרב את כל מה שבנינו.

כתבו חז"ל: "מצווה הבאה לידך – אל תחמיצנה". מה פרוש לא להחמיץ אותה? בפשט הדבר הוא כמובן לא לפספס אותה, אולם יש לכך עומק נוסף – אסור שהיא תחמיץ. כמו שהבצק מחמיץ אם עובר זמן מסוים והוא נהייה בפסח אסור לאכילה, כך גם עם כל מצווה שהיא – אם עובר זמן מה מהרגע שאנחנו לראשונה פוגשים בה מבלי שנקיימה, אזי לא רק שהחמצנו את ההזדמנות, אלא גם עשינו את המציאות שלנו חמוצה יותר.

מאיר אריאל באחד משיריו היפים מצטט את התלמוד הירושלמי באומרו: "ואבא חוזר ואומר: 'תעזבהו יום יעזבך יומיים', העגלה נוסעת אין עצור. קפצת ממנה היום, חלפו שעתיים, והנה נשארת מאחור". ההזדמנויות שאנחנו מקבלים לעשות עשיות משמעותיות חולפות ועוברות להן כהרף עין. אדם מקובע ואיטי מפספס אותן עד שלבסוף הוא נותר מאחור.

לאותה תכונת כבדות ועצלנות, המונעת מאתנו לזהות וליישם את כל אותן הזדמנויות, דוגמאות אינספור מחיי היום-יום של כולנו. כך לדוגמא, כשיש לנו הזדמנות לתת תרומה לאדם נזקק ברחוב או לחלופין לתרום לארגון חסד כזה או אחר אנחנו לעיתים רבות מתמלאים בתחושת כבדות המלווה בחשדנות מוגזמת. לא אחת קורה שאנחנו לבסוף שולחים את היד אל הארנק, אבל אותו עני כבר עבר מעלינו ופשוט פספסנו את ההזדמנות לעשות את אחת המצוות החשובות ביותר. מסופר בתלמוד על התנא נחום איש גמזו (שזכה לכינויו על שום שעל כל דבר שארע לו אמר "גם זו לטובה") שיום אחד פגש בדרך עני שביקש ממנו מעט אוכל. נחום איש גמזו השיב לו שימתין לו מתחת לביתו עד שהוא יגמור לפרוק את חמוריו ולסדר מספר דברים. כשהוא ירד אל אותו עני עם מגש עמוס באוכל ובמשקה הוא ראה כי האומלל כבר נפטר מרעב. באותו הרגע ביקש נחום כי יחתכו את רגליו על שהם לא מיהרו לרוץ ואת ידיו על שהם לא הזדרזו לסייע לאותו עני. הוא פשוט לא יכול היה לסבול את ההבנה שאולי בגלל האיטיות שלו הוא החמיץ את ההזדמנות להציל את אותו אדם, ועל כן ממש חש אשם בפטירתו.

דוגמא נוספת היא שכשאנחנו נוסעים באוטובוס ואדם מבוגר נאלץ לעמוד מפאת מחסור במקומות פנויים. לא אחת קורה שאנחנו מתלבטים וחושבים מספר שניות האם לקום ולפנות לו את הכיסא עד שמישהו אחר כבר עושה זאת וזוכה לקיים את המצווה של "והדרת פני זקן" לפנינו. מזווית מעט אחרת, יכול כל גבר/אישה נשואים להעיד שהוא רואה את הכיור המלא בכלים או את הסלון המבולגן ולא רץ בחדווה לסדר ולנקותם ועושה זאת רק כשממש כלו כל הקצים או שבן/בת הזוג כבר מעיר לו ומשווע אל עזרתו.

מדוע צריך להגיע אל המצב הזה? מדוע אנחנו לא פשוט מיישמים את מה שנכון בעינינו?

אחד ה"טריקים" של היצר הרע הוא לספר לנו ש"יש לנו עוד הרבה זמן" ושעוד נספיק לעשות בעתיד את כל מה שאנחנו רוצים/ מתכננים/ חושבים שנכון. חשוב שנזהה את דפוס החשיבה הזה ונבין שאולי זה נשמע משכנע, אולם המציאות המרה מוכיחה כי לא כך הוא הדבר. לצערנו, ישנם כל כך הרבה בני 50/60/70/80, אשר יום אחד אוחזים את ראשם בידם ושואלים: "איפה הייתי עד עכשיו?! לאן נעלמו לי כל החיים?" מעבר לכך, מי מאתנו יודע מתי הוא יפטר מהעולם? למישהו יש בטוחה ועירבון מתי זה יקרה? יכול להיות שזה יהיה בעוד 5 דק' ואז כל כך נצטער בעולם הבא על כל ההזדמנויות שפספסנו לעשות טוב ולהתקדם מבחינה רוחנית כבר פה בעולם החומר. בספרי הקודש כתוב כי העונש הכי קשה לאדם אחרי פטירתו מהעולם הוא בבושה שנשמתו תרגיש כשיראו לה את כל המקומות בהם הוא יכול היה לעשות עשיות טובות, אולם הוא התמהמה ופספס. הכאב שנרגיש באותו הרגע יהיה חזק פי אלף מכל קלשון מחודד ולבה לוהטת (כפי שבטעות מלמדים בתורות אחרות). בבסיס היהדות האמונה כי בעולם הזה, הזמני ובר החלוף, באנו לעשות את העבודה ואילו את השכר נקבל בעולם הנצח אחרי פטירתנו. לאחר שנסתלק מהעולם כל ההזדמנויות שפספסנו לא תחזורנה ולכן כה חשוב "לקטוף" כל מעשה טוב ו"ללקט" כל מצווה שאנחנו יכולים בדרך. ההזדמנויות שאנחנו מקבלים לעולם לא יחזרו על עצמם בדיוק באותה הצורה והמתכונת. צריך לפקוח טוב טוב את העיניים ואת הלב ולהיות ערניים למה שהקב"ה מזמן לנו דרך "צירופי מקרים" / דברים שאנחנו שומעים ונחשפים אליהם / מחשבות שעולות בנו / וכו'. משכבר עולה מחשבה והבנה מעוררת שכזו על כך שהזמן עובר ואינו אינסופי – עלינו מיד לעשות מעשה ולקבל על עצמינו החלטה לשינוי מעשי כזה או אחר ולא לתת לה להישאר כ"רעיון יפה" ולהתמסמס אל תוך ההבל והריק של החיים.

"טריק" נוסף של היצר הרע הוא לא לומר לנו "אל תעשה", אלא "תעשה עוד מעט" / "אחר-כך". הדחיינות היא אחת ההמצאות המבריקות של השטן. הוא יודע שברגע שאנחנו מתמהמהים מעט - העצלנות והספקנות יכנסו. כל מי שאמר "מחר אתחיל דיאטה" יכול להעיד שגם כשהגיע אותו מחר מיוחל הוא מצא עצמו אוכל מהעוגה והבורקסים האסורים. אם לא מתחילים דיאטה עכשיו היא כבר לא תתחיל, ועל כך אמר הילל הזקן בפרקי אבות: "אם לא עכשיו – אימתי?".

כל ספורטאי מקצועי וחובבן יודע שהרגע הכי קשה באימון הוא לא בקפיצות ולא בריצות, אלא במכשול הראשוני של קשירת השרוכים בנעלים. ברגע שעוברים אותו – כל העשייה לאחר מכן קלה הרבה יותר.

תחבולה נוספת של היצר היא לגרום לנו להתחיל עשייה כלשהיא, אולם לא להעמיק בה. הרדידות והבינוניות הם מחלה קשה של האדם העצל, אשר מסתפק בסימון "וי" ברשימת המטלות, בעוד ליבו ושכלו כלל לא השתתפו בעשייתה.

חשוב להבין שזריזות אינה פרושה חיפזון ועשייה נמהרת ולא שקולה. פתגם עממי אומר "החיפזון הוא מהשטן". אין בדברי חלילה משום קריאה להחליף את ההיגיון הבריא בפזיזות. כל דבר, ובטח ובטח כל עשייה שבקדושה, מחייבת פעולה מתוך יישוב דעת ונחת רוח. ה"זריזות" עליה מדבר הרמח"ל (וגם מאמר זה) היא זריזות של חריצות וחיוניות.

לסיכומו של דבר, ודאי שאי אפשר לחשוד באברהם אבינו כי הוא שש להקריב את בנו יצחק על גבי המזבח וכי הזריזות המופלאה בה ביצע את הפעולה מעידה חס ושלום על הנאתו מעשייה זו. אברהם השכיל להבין את המעלה שבביצוע המצוות במהירות ומתוך אמונה תמימה בבורא, וכמוהו הייתה, כאמור, גם רבקה, אשר לאורך כל הפרשה הצטיינה בזריזותה ובטוב ליבה.

הלוואי וגם אנחנו, בניהם ובנותיהם, נאמץ משהו מגדלותם של אבות האומה ונהייה אף אנחנו כזריזים המקדימים לכל מצווה.

שבת שלום, ניר אביעד J
 

משימה לשבת

יש לחשוב על עשייה טובה רוחנית או גשמית שהינו רוצים לעשות ונמנעים בגלל כבדות ועצלנות לבצעה. זה יכול להיות החל מקניית ספר קודש שהרבה זמן אנחנו רוצים, דרך טלפון לאדם יקר שאנחנו לא מספיקים לעשות ועד תליית מדף או תמונה שאנחנו דוחים שוב ושוב.

לאחר שאותה משימה (או משימות...) עולות לנגד ענינו – מיד ובלי שהות לרוץ ליישמה. כאן ועכשיו. אין אחר כך.


סיפור לשבת – "הגיבן הקדוש" מאת הרב שלמה קרליבך

אחד המורים הגדולים בזמן המודרני היה רבי קלונימוס קלמן שפירא, האדמו"ר מפיאסצ'נה, שנרצח בגטו ורשה. הוא אמר שילדים בני חמש ככר זקוקים למורה; הם זקוקים למישהו שיחבר את נשמתם לשמים. על כן הוא הקים ממלכת ילדים. היה לו בית ספר שלמדו בו אלפי ילדים, והוא היה אביהם, אמם וחברם הטוב ביותר. הוא הועבר בידי הנאצים הגרמנים לגטו ורשה בשנת 1940. שם הוא כתב ספר מופלא בשם "אש קודש", המסכם את השיעורים שהעביר בחשכת הגטו. הוא נרצח במחנה המוות טרבלינקה.

כשיצא ספרו לאור אחרי שהסתיימה המלחמה, הכה בי יופיו; הוא חדר עמוק ללבי. שאלתי בכל מקום אפשרי: "איפה הילדים האלה? אותם ילדים יקרים ששמעו את השיעורים האלה מדי שבוע? הייתי רוצה מאוד לדבר איתם" נאמר לי שלא שרד מהם איש, אף לא אחד.

אבל יום אחד, לפני כמה שנים, הלכתי לאורך רחוב הירקון בתל-אביב, ומולי ראיתי איש גיבן. כל כך כפוף. כל כך שבור. פניו היו יפיפיות, אבל כל צורת גופו הייתה מעוותת. הוא טאטא את הרחובות. היתה לי הרגשה שזהו איש מיוחד, ולכן אמרתי: "שלום עליכם."

הוא ענה לי בפולנית כבדה. שאלתי אם הוא מפולין. והוא אמר: "כן, אני מפיאסצ'נה." לא האמנתי למשמע אוזני – פיאסצ'נה! שאלתי אם ראה אי פעם את רבי קלונימוס קלמן הקדוש מכולם, האדמו"ר מפיאסצ'נה. והוא אמר לי: "מה זאת אומרת ראיתי אותו? הייתי תלמיד בבית הספר שלו מגיל חמש עד גיל אחת-עשרה. כשהייתי בן אחת-עשרה נלקחתי לאושוויץ. הייתי כל כך חזק, שהם חשבו שאני בן שבע-עשרה. הצליפו בי והכו אותי ובעטו בי, ומעולם לא שבתי לאיתני; לכן אני נראה כך. אין לי אף איש בעולם. אני לגמרי לבד."

הוא המשיך לטאטא את הרחוב.

אמרתי "ידידי המתוק, אתה יודע, כל חיי חיכיתי לראות אותך, אדם שראה את הרבי מפיאסצ'נה, אדם שהיה אחד מילדיו. ספר לי בבקשה אחת מתורותיו."

הגיבן הביט בי בזעם: "אתה חושב שאתה יכול להיות באושוויץ חמש שנים ועדיין לזכור את התורות שלו?"

"כן אני בטוח בכך," אמרתי, "התורות של הרבי – איך אפשר לשכוח אותן?"

ואז הוא אמר: "בסדר, חכה." הוא הלך אל הברזייה לרחוץ את ידיו. הוא סידר את עניבתו,

לבש את מקטורנו ואז אמר לי שוב: "אתה באמת רוצה לשמוע את זה?"

"אני נשבע לך שכן. אני אספר את התורה שלך בכל העולם."

אז הוא התחיל: "אני רוצה שתדע שמעולם לא היתה שבת כמו אותה שבת. רקדנו מאות ואולי אלפי ילדים, והרבי שר ברכה למלאכים הקדושים, ובזמן הסעודה הוא אמר דברי תורה - בין המנות. ואחרי כל דבר תורה הוא היה אומר: "ילדים, קינדערלאך, תזכרו, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו."

נאנח הגיבן: "אתה יודע, הורי אינם, כל משפחתי, כולם מתו. וככה הייתי באושוויץ – לבדי, ורציתי להתאבד. וברגע האחרון יכולת לשמוע את המורה שלי אומר: "ילדים, תזכרו, עשו משהו טוב למישהו אחר. ילדים, עשו משהו טוב למישהו אחר."

הוא הסתכל בעיני במבט ישיר: "אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות באושוויץ בלילה? אנשים שוכבים על הרצפה בוכים, ולאף אחד כבר אין כח להקשיב יותר לסיפורים שלהם. הייתי הולך מאיש אחד לשני ושואל: "למה אתה בוכה?" והם היו מספרים לי על ילדיהם, על נשותיהם, אנשים שלא יזכו לראות יותר בחיים האלה. הייתי אוחז בידיהם ובוכה איתם. וכך הייתי עובר מאדם לאדם. זה היה נותן לי כח ליום הבא.

"כשהגעתי שוב לקצה גבול היכולת שלי, שמעתי את קולו של הרבי שלי. אני רוצה שתדע שאני כאן בתל-אביב, ואין לי איש בעולם. ירדתי לחוף, חלצתי את נעלי, ועמדתי להיכנס אל תוך הים ולהטביע את עצמי, ולא יכולתי שלא לשמוע את קולו של הרבי שלי אומר: 'ילדים, קינדערלאך, תזכרו, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו.'"

הוא התבונן בי שוב זמן ארוך ואמר: "אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות ברחובות העולם?"

והוא המשיך לטאטא את הרחוב.

היה זה סוף הקיץ, והייתי צריך לחזור לארצות הברית למשך הסתיו. אבל כשחזרתי לתל-אביב והלכתי לרחוב הירקון לחפש את הגיבן הקדוש לא יכולתי למצוא אותו. שאלתי כמה אנשים והם אמרו לי: "מה, אתה לא יודע? הוא הלך לעולמו בתחילת הסתיו."

אבל האם לא כולנו גיבנים קדושים בדרך כלשהי? בכולנו העולם הכה קצת ולפעמים הרבה. כולנו שואלים את עצמנו לפעמים מאוחר בלילה "מה כל העניין כאן בעצם? מה אנחנו עושים פה?" התשובה היא, שלכל אחד מאיתנו יש קריאה, עבודה מיוחדת שרק הוא יכול לעשות בטאטוא רחובות העולם. אף אחד לא יכול לאמור לנו מהי אותה עבודה. אף אחד לא יכול לקחת אותה מאיתנו. לשם עשיית המלאכה הזאת אנו קמים בבוקר. זוהי קריאתה של נשמתנו.

שבת שלום, ניר אביעד

 

 

יום שני, 26 באוקטובר 2015

פרשת "וירא" - מי שמאמין לא מפחד

בס"ד


היהדות היא דת גזענית?

בפרשה הקודמת, פרשת "לך לך", קראנו על בחירתו של אברהם אבינו להיות אבי האומה היהודית, אומה אשר תשפיע יותר מכל על כל האנושות ותהיה "עם סגולה" ו"אור לגויים". במבט ראשון כל אותם תיאורים על מעלת העם היהודי, המלווים בציווים הלכתיים ברורים המורים להתבדל ולהתרחק מהגויים, יכולים להתפרש כהתנשאות או חלילה כגזענות. להבדיל מדתות אחרות, היהדות מעולם לא ניסתה לספח אליה עמים נוספים, ואף מתייחסת אל הרוצים להתקרב אליה בחשדנות ובהסתייגות רבה.

קריאה בפרשת השבוע הנוכחית מלמדת אותנו על סוג ה"גזענות" המקורית של היהדות, גזענות שניתן רק להצטער שעוד עמים נוספים לא בחרו לסגל אותה לעצמם. מה היה הדבר הראשון שמסופר לנו שאברהם עשה לאחר שהובטח לו שמזרעו יצא עם קדוש, נבדל ומיוחד? באיזו דרך הוא בחר לבטא את "העליונות" שלו על פני שאר העמים? התשובה היא שבתחילת הפרשה שלנו מסופר כיצד הוא רץ לקבל אורחים ולהנעים להם את זמנם ככל הניתן. מי היו אותם אורחים? הם לא היו מ"אנשי שלומינו", לא רבנים גדולים וגם לא שכנים או מכרים. מתואר שאותם אורחים היו עובדי עבודה זרה, גסים ובלתי נעימים, אשר לעגו לאמונותיו "התפלות" והמוזרות. אותם אורחים זכו בצל קורתו לסעוד מכל טוב, ונהנו ממאור פנים ואהבה כנה ופתוחה.

אולם לא די בכך, בהמשך הפרשה אותה "בדלנות" יהודית הביאה את אברהם להתייצב לא פחות מאשר כנגד הקב"ה ולנסות לשכנעו לבטל את גזירת השמד שנגזרה על הערים החוטאות סדום ועמורה. באותן הערים חיו, כידוע, אנשים שבאופי חייהם היו האנטיתזה הגמורה לכל מה שאברהם האמין בו וניסה לחנך אליו. מדובר היה בחברה אכזרית, גאה וחומרית, אשר האגואיזם הפרטי והכללי היו לסמל המשטר שלה. ולמרות כל זאת, אברהם מתחנן מכל ליבו למחילה כלפי אותם רשעים.

מדוע זה כך? מדוע היה חשוב לאברהם שלכל בריה באשר היא ולכל אדם יהיה טוב גם אם הוא מאמין ומתנהג לגמרי הפוך ממנו? התשובה היא שזוהי בדיוק אותה "גזענות" ו"בדלנות" של העם היהודי עליה מדברת התורה – דווקא השונות שלנו נועדה כדי שנאחד סביבנו את שאר האומות ונהווה דוגמא להשפעה, לנתינה ולאכפתיות.

אנחנו כצאצאיו קיבלנו בירושה בנפש שלנו את הזיכוך המדהים הזה של אברהם ויש לנו יכולת (ואף חובה!) להיות שלוחיו של הקב"ה בעולם בהפצת הטוב, האמת, השמחה והאהבה שבתורתו. התפקיד שלנו בעולם הוא להראות לכל העמים מתוקף צורת חיינו ומעשינו הטובים את מציאות השם בעולם. בפועל, במציאות חיינו הנוכחית, אנחנו מתבדלים מאומות העולם בתחומים שונים ודואגים לשמור על ההומוגניות שלנו שנפרדת ושונה, אולם לא מתוך הגישה הלאומנית הנמוכה של "אנחנו שונים מכם כי אנחנו טובים יותר", אלא מתוך לאומיות בריאה שיודעת ש"אנחנו שונים מכם, אבל רק משום שקיבלנו תפקיד שונה בעולם וההתבדלות עוזרת לנו לשמר את אותו שוני". לצערנו לא תמיד אנחנו מתנהגים כעם הנבחר ולא אחת מתגלה דווקא פרצופו של ה"ישראלי המכוער", אולם בשורש האמונה שלנו אנו יודעים שאותו השוני אמור להוות מקור דוגמא לקדושה, לעדינות, לדרך ארץ ולאהבת הזולת. להבדיל מהגרמנים שטענו שהם בעלי "דם כחול" ובשל כך בעלי זכויות עודפות, השוני שלנו מחייב אותנו ליותר חובות כלפי שאר העולם מאשר לזכויות. תפקידנו להביא אל העולם אור, שמחה ואמונה, ולא הרס, חורבן ומוות. "ממלכת כוהנים" פירושו ממלכת משרתים, משרתים של הטוב. זה תפקיד מחייב, אבל עם אבא שכזה (אברהם) זה בהחלט אפשרי...

לשחוט את הבן בשביל להוכיח נאמנות. איזה מין מבחן משונה זה?

בפרשת "וירא" אנחנו קוראים על אחד האירועים החשובים והדרמטיים ביותר בתולדות עם ישראל, הלוא היא "עקידת יצחק". "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום" נכתב בפרקי אבות, כאשר ניסיון העקידה הוא ללא ספר המורכב שבהם. כל כך הרבה שנים חיכה אברהם לילד הזה, כל כך הרבה תפילות ותחינות, עד שבגיל 100 הוא זכה ונולד יצחק הקטן לו ולאשתו העקרה שרה. ואז בלי שום היגיון והסבר, ובניגוד גמור לכל מה שאברהם האמין ואף חינך אודותיו, הוא נקרא לשחוט את בנו האהוב. למה? ככה! כי ה' ביקש!

"וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וה' נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק וְלֶךְ-לְךָ  אֶל-אֶרֶץ הַמֹּורִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". כל מהותו צעקה מבפנים כנגד המעשה, ובכל זאת, ולמרות כל זאת, הוא ניגש לביצוע הפעולה. "סוף טוב הכל טוב" אומר המשפט המפורסם, ואכן כיצד פרשיה זו נגמרה כולנו יודעים. אין ספק שלמרות שבסופו של דבר איל הוא זה שמצא עצמו על המזבח, אברהם הוכיח את אמונתו האבסולוטית וזכה לתהילת עולם.

והנה, למרות זאת, כל הורה (וגם מי שעדיין לא) לא יכול שלא לשאול את עצמו כיצד הוא עצמו היה נוהג באותה הסיטואציה והאם מעשהו של אברהם כה מבורך ונעלה כפי שאנו רגילים לחשוב? רוח ההומניזם וחמלת האדם תמהות על התנהגות "פגאנית" זו הממהרת להקריב קורבן אדם ללא משפט וללא דין. הייתכן כי אברהם, שביקש רחמים על רשעי סדום, לא יפעל למען בנו יחידו אשר אהב? האם זו התנהגות הורית תקינה של אבי האומה?

"אברהם אבינו", כשמו כן הוא, הוא אכן האבא של כולנו. "מעשה אבות סימן לבנים", ולכן כיהודי הראשון היה עליו לעבור כמה מבחנים ותחנות כדי לרכוש בתוכו מידות מסוימות שיהוו עבורנו, בניו ובני בניו, סימן דרך ומצפן רוחני לדרך ההתנהלות הנכונה בעולם. האם גם אנחנו מצופים להקריב את ילדינו על המזבח כדי להוכיח דבקות בבורא? התשובה היא בוודאי שלא, אולם, יחד עם זאת, אנחנו כן נדרשים ללמוד על אותן תכונות ומעלות, שבעמל כה רב קנה אברהם, ושמהוות את בסיס קיומנו כעם וכפרטים, ובראשן אמונה פשוטה ותמימה והמחויבות לדאוג לכל אדם ואדם.

מי שמאמין לא מפחד

פעמיים מצווה הקב"ה על אברהם ללכת ממקומו הנוכחי אל מקום לא ידוע: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ", ו"לֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּורִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה". המדרש (בראשית רבא לט) הבחין בניסוח הזהה שבשני הניסיונות וציין כי בעוד ההליכה הראשונה נסכה תקוה חדשה בלבו של אברהם, ההליכה השנייה סיכנה את התגשמותה של ההבטחה ועל כן היא חביבה יותר על הקב"ה וזאת משום שדווקא היא דרשה ציות בלתי מתפשר. הגדולה של מעשה העקדה, אם כך, היא בעובדה שאברהם עשה זאת בניגוד לכל אינטרס נסתר או גלוי שניתן לחשוב עליו מלבד הרצון לקיים את רצון הבורא. אברהם הגיע למה שמכנה החסידות "מסירות נפש" ו"ביטול גמור בפני השם", וזאת משום שהוא שם בצד את כל השיקולים האישיים, וגם אם הוא לא הבין מה הרציונל ומה המטרה הוא פשוט עשה את שהוא התבקש למען אמת ומטרה שגדולות ממנו.

מהותה של מסירות הנפש היא לשים בצד את "האני" הפרטי לטובת הכלל או לטובת אינטרס אחר שנבדל ממני. אדם שחושב רק על עצמו הוא מוגבל מאוד והדרך לצאת מהמלכודת הזו ולהתגבר על תכונת האגואיזם עמה נבראנו, ושבה אנו מחויבים להיאבק, היא רק ע"י יציאה מהגבולות האישים של הנוח והמוכר. הרדיפה אחד הנאות גשמיות או אחר הכרה וכבוד מבני אדם אחרים מתבררים תמיד בסופו של דבר כהבל ורעות רוח אל מול האמת הגדולה שהיא מציאות בורא ומנהיג לעולם. כולנו רוצים להשאיר משהו אחרינו, כולנו (החל מגדולי הפוליטיקאים והמצביאים ועד לאחרון הזאטוטים שחורט על הספסל האחורי באוטובוס 'משה היה פה') רוצים שיזכרו אותנו לטובה ומאמינים שבכך נמצא משמעות לחיינו. ההיסטוריה מוכיחה כי אנשים גדולים שוכחים אחרי 2-3 דורות ואנשים דגולים ממש, שהשאירו חותם על ההיסטוריה, ייעלמו מהתודעה לכל היותר אחרי 10 דורות. מה, אם כך, התכלית של כל זה? איזה משמעות אמיתית ונצחית ניתן למצוא לחיים מלאי הטרדות וההתמודדויות שלנו? מה היא שיא ההגשמה שניתן להגיע אליה? את התשובה לדבר, להערכתי, נמצא באמירת ה"קדיש": "יתגדל ויתקדש שמי רבה" (שמו של הקב"ה). לא השם שלי יתגדל ויתקדש, אלא שמו של בורא העולם. אני ביום מן הימים אמות וגם זכרי ישכח, אבל אם אני זוכה בחיי לזכור את מציאות הבורא אזי אני מצליח לרכוש משהו שהוא לא מפה, אלא מגיע מעולם הנצח, ועל כן מצליח לחבר אותי לשם. אברהם אבינו אמר: "לא משנה מה יקרה. אני איתך! אני כולי שלך! אני לא מבין כל דבר, אבל אני איתך! יתגדל ויתקדש שמי רבה!" .

זה אותו אברהם שנאם בפני כל העולם כנגד מסירת הבנים למולך (סוג של עבודה זרה שהייתה נהוגה בתקופתו ושכללה את קורבן הבנים). הוא ידע שכשיתפרסם שהוא בעצמו הקריב את בנו כולם יזלזלו בו, אבל בכל זאת היה מוכן לעשות זאת, וזה אותו אברהם שבתחילת הפרשה 3 ימים לאחר ברית המילה בעודו כאוב ישב בפתח אוהלו ושוחח עם הקב"ה, אולם ברגע שראה שלושה עוברי אורח מרחוק, ביקש את סליחתו של הקב"ה ורץ לקראתם והזמינם להיות אורחיו. גם כאן הוא ויתר על האינטרס והנועם האישי שלו (עונג רוחני – שיחה עם הבורא, ועונג פיזי – כאבי המילה) משום שידע להסתכל אל מעבר לקצה חוטמו וחשב שמא הם רעבים וצמאים. חוט שני מחבר כל דוגמאות אלה והוא הנכונות והמסירות של אברהם "לצאת מעצמו" ולוותר על הנוחות האישית. למה? כי ככה ה' רוצה! 

סיפורי המקרא, כידוע, אינם סיפורים היסטוריים בלבד. בכל אחד מהם טמונים מסרים נפלאים לחיינו כאן ועכשיו. היכן, אם כך, מעשה העקידה יכול לפגוש אותנו בחיי היום-יום? מה עלינו מוטל לעשות כדי להיות ראויים להיקרא ממשיכי דרכו של אברהם? התשובה היא, הורים יקרים, שאתם יכולים להירגע ולהחזיר את הסכינים המושחזות בחזרה למגירה, לא יהיה בהם שימוש בקרוב. העקידה היחידה שאנחנו נדרשים לה היא של יצר הרע המופיע בדמות "לא מתחשק לי" ו"לא בא לי" בכל הקשור לעבודת השם שלנו.

האמת היא שפעמים רבות אנו נדרשים לעקוד חלקים מסוימים מאתנו בבואנו לקיים את המצוות. לעתים אין המצוות תואמות את רצוננו ותחושותינו הטבעיים, לעתים הן מנוגדות אף למה שאנו רואים כמוסרי (כדוגמת ממזרות הפוגעת דווקא במי שלא חטא), לעתים הן מחייבות אותנו להיות זרים ומנוכרים להוויה התרבותית העכשווית שסובבת אותנו ולהתנגד לה גם אם אנו לא אחת חפצים להיות חלק ממנה, ולעתים הן פשוט מנוגדות למה ש"בא לנו" לעשות באותו הרגע ומחייבות אותנו לצאת מ"אזור הנוחות" שלנו.

רק על עצמי ידעתי לספר. בוש ונכלם אני מודה כי לפעמים בימי שבת בבוקר, רגע לפני ההליכה לתפילה הארוכה בבית הכנסת, ממש מתחשק לי כמו פעם לנסוע לאיזה חוף מבודד עם אבטיח ובקבוק בירה קרה, ולפעמים היצר קורה לי לעזוב לכמה שעות את האישה והילדים ובמקום לקלח, להאכיל, להקשיב ולתמוך ממש "מתחשק לי" לצאת לטיול או סתם לשכב על המיטה חסר מעש דווקא ברגעים שאני הכי נדרש להיות בהם סבלני, נעים ומכיל. באותו צומת דרכים, כשאני כבר זוכה לזהות את הקולות של השטן שרוצים למשוך אותי אליו למטה ואני מצליח להתגבר עליהם אני מרוויח את עולמי וזוכה להיות עוד קצת יותר קרוב לקב"ה.

יחד עם כל שכתבתי כאן, עשיית המצוות ברוב המכריע של הזמן נעימה ומענגת, אולם אותו נועם הוא בשום אופן לא המניע לפעולה. האם נעשה את שאנו מצווים עליו או לא (כולל דברים שמחייבים עקידה פנימית בלתי נמנעת) מתחילה בשאלה מפרשת 'עקב': "מה ה' אלוקיך שואל מעמך". ה' לא הבטיח לנו בתורתו כי תמיד נמצא עונג והנאה בקיום המצוות, אולם הוא כן הבטיח שזו הדרך אל האמת.

ומה עם יצחק הצעיר? מה עבר עליו בכל אותו הזמן? ראשית יש לחדד כי בזמן העקידה יצחק היה כבר בן 37, וככזה הוא יכול היה בקלות להתנגד פיזית לאביו שקשר אותו על המזבח. עובדה זו מבהירה לנו שיצחק כלל לא היה פאסיבי בכל תהליך העקדה, כפי שנהוג לחשוב, ויש שטוענים שמבחן האמונה שלו היה אף גדול מזה של אברהם, שכן הוא היה זה שנאלץ לקרב צווארו אל המאכלת. המדרש ב"בראשית רבה" מתאר את אותם רגעים הרי גורל על הר המוריה: "סידר אברהם את העצים ובא לעקוד את יצחק בנו. אמר לו יצחק: 'אבא, בחור אני, וחושש שמא יזדעזע גפי מפחד הסכין ובכך אצער אותך, ואולי חלילה תיפסל השחיטה, ולא יעלה הקורבן לרצון לפני ה'. לכן קשור אותי היטב היטב!'" זו אומנם דוגמא טוטאלית ואף קיצונית למוכנות האנושית להתבטל בפני ציוויי השם, אולם אין ספק שגם אנו יכולים ללמוד ממנה רבות, כל אחד לפי דרגתו, על אמונה ואהבת השם.

שני עקרונות מודגשים במבחן האמונה שעברו אברהם ויצחק (כמו במבחנים אמוניים נוספים): העיקרון הראשון מלמד כי משמעות הביטחון היא שאין מקריות בעולם והכול נעשה בהשגחת בורא עולם, לפיכך צריך אדם לדעת כי כל המציאות מושגחת ע"י הקב"ה. העיקרון השני מלמד אותנו כי מידת הביטחון נבחנת דווקא בשעות קשות בהן נדרש אדם לאמון מוחשי יותר בקב"ה.

כבני אדם ניתן לנו כוח ייחודי המאפשר לנו להתעלות מעל כל יתר הנבראים - כוח הבחירה, אולם על מנת לאפשר לנו בחירות חופשיות הקב"ה הסתיר את עצמו במטרה שנשכיל להבין לבד שאין מקריות וכי גם חוקי הטבע, שכביכול שולטים במציאות, מונעים אך ורק מרצונותיו. אם היינו רואים בעינינו שכל מי שאוכל טרפה או מחלל שבת מיד נענש במכת ברק, ודאי שכולם היו נשמעים לחוקי התורה, אולם במציאות כזו לאדם בעצם לא הייתה בחירה האם להאמין או לא. על פי המתואר בספרי הקודש לאחר ביאת המשיח כל המסכים וההסתרות יוסרו ולכולם יהיה ברור שהנכתב בתורה אכן זהו רצונו של הבורא. עד אז אנחנו חיים בעולם בו האמת פעמים רבות נסתרת והחושים הרגילים מראים לנו שישנה מציאות כביכול מעוותת בה ישנו צדיק ורע לו ולעומתו רשע וטוב לו. מהבחינה הזו אנחנו נעלים אפילו יותר מהמלאכים, אשר להם אין את יכולת הבחירה ולהם ברורה תמיד התוכנית האלוקית. המבחן והאתגר האמתיים שלנו בעולם הזה, שהומשל ע"י הרמח"ל למסדרון בדרך לעולם הנצח, הוא בהגעה אל אותה האמונה שגילה אברהם במעשה העקידה לפיה הקב"ה הוא אכן טוב ומיטיב. עלינו לדעת שלמרות ההסתרה הגדולה השורה בעולם אין אנו מושלכים עזובים לנפשנו וכי "ידו" של הבורא מנחה גם כאן את הכול. הקב"ה מכוון, מסייע, רוקם מאורעות, מדריך, פותח שבילים ומאיר נתיבים ועלינו לסמוך עליו באמונה שלמה. חשוב לשאול שאלות קשות ולנסות להבין מדוע המציאות לעיתים נראית קשה ואף אכזרית, אך יחד עם זאת תמיד לשמור על האמונה הפשוטה בבורא ובחוברת ההפעלה לתפעול העולם הזה שהוא נתן לנו - הלוא היא התורה.

אמונה פרושה להבין ש"הקלפים" שחילקו לנו משמיים בבואנו לעולם לא ניתנו לנו בשרירותיות ובהיסח הדעת או חלילה מתוך נקמנות ורוע של הבורא. לכל פרט ופרט בחיינו יש משמעות והכול בסופו של דבר בא לסייע לנו להיות אנשים מודעים וטובים יותר. החוכמה הגדולה, ובזאת נבחנת מידת האמונה של האדם, היא לקבל כל דבר בשמחה פשוטה ולומר: "אני יודע שכל מה שקורה לי - לטובה הוא קורה. אני לא מודאג. תודה רבה על הכול". רבי נחמן מברסלב ניסח זאת בפשטות קולעת: "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו - זאת הבחינה היא מעין עולם הבא". כמה קל לכתוב את זה על סטיקר וכמה קשה ליישם...

"להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" כתב דוד המלך בספר תהילים. בוקר זה זמן של הארה, שרואים בו והכל ברור. לעומתו, לילה זה זמן של חושך והסתר. כשהכל קל, "זורם", ודרכינו מוארת קל לנו הרבה יותר לראות את החסדים ולהאמין בקב"ה, אבל החוכמה הגדולה יותר והאמונה האמיתית זה להאמין דווקא כשחשוך – כשקשה, כשלא ברור למה אנחנו עוברים את מה שאנחנו עוברים וכשנראה שאין יד מכוונת ואוהבת שמלווה אותנו.


עקידה של המשפחתולוגיה הטיפוסית

קשרי דם משפחתיים הם בדר"כ קשרים חזקים מאוד, ובאופן טבעי ואינסטינקטיבי כל משפחה דואגת לעצמה ושואפת להיות מגובשת ומאוחדת. לכל משפחה יש אחריות חזקה מאוד של החברים בה אחד כלפי השני, ולרוב כלפי בני משפחתנו נתאמץ הרבה יותר מאשר כלפי אנשים שאינם חלק ממנה, כולל חברים ומכרים קרובים ואהובים. זוהי תכונה מולדת שהוטבעה בנו משורש הווייתנו. בלועזית זה נקרא "פטריוטיות". פטר נגזר מהמילה father שפרושה אבא ואבהיות, ולכן "פטריוטיות" פרושה רגשות אבהיים טבעיים של אחריות ודאגה למשפחה שלי.

כל העולם כולו מורכב ממשפחות משפחות ועמים עמים, כאשר עם זאת משפחה אחת גדולה שחולקת טריטוריה, ערכים וקשרי דם משותפים. עבור העם שלהם אנשים מוכנים להילחם ואף לסכן את חייהם, בעוד בעבור עם אחר בקצה השני של הכדור ברוב המקרים הם לא ינקפו אצבע כדי לסייע בעת צרה. מציאות הפרוד הזו הביאה את העולם להיות קרוע, שסוע ומפולג, כאשר כל משפחה/עם שואפים לבסס את מעמדם ההישרדותי, כלכלי וחברתי , גם במחיר של פגיעה במשפחה/עם שכנגד.

אברהם אבינו מצווה בפרשת "לך לך" לצאת ממשפחתו הקרובה (בית הוריו) והרחוקה (ארצו ומולדתו), לנתק את הקשר הטבעי והחזק שהיה טבוע בו כבכל בן אנוש, ובעצם לחתוך את הפטריוטיות. פעולה חריגה זו מעלה את השאלה לשם מה ניתוק זה היה חשוב? והתשובה היא שאברהם התבקש למעשה לחתוך בתוך תוכו את אותו הדפוס הרגשי ואת מבנה החשיבה הרגיל של כל האומות והעמים שחיים בתבנית של עם-מדינה-לאום ושל אנחנו ואתם.

רק מתוך ההנחה הזו ניתן להתקרב להבין את הקריאה השנייה שקיבל אברהם בפרשתינו: "את בינך, את יחידך, אשר אהבת". בעוד ה"לך לך" הראשון הוא להתנתק מהעבר, כאן הקריאה היא כבר להתנתק מהעתיד ומדור ההמשך, ועל כן היא טוטאלית ומחייבת הרבה יותר. על אברהם היה לעקוד בתוכו את הרגשות המשפחתיים והפטריוטיים שהיו לו כלפי בנו האהוב יצחק. למרות שבסוף של דבר המעשה לא נעשה בפועל, מבחינה רגשית אברהם אכן עקד את בנו.

בשביל לבנות "גוי גדול" ו"אב המון גויים", וכדי ש"יתברכו בך כל משפחות האדמה", כפי שהבטיח הקב"ה לאברהם, ודרכו להעביר מסרים אנושיים ואוניברסאליים לכל הדורות חובה היה עליו ללכת מהמשפחתיות הקטנה שלו. "גוי גדול" פרושו "גוי של גדלות" ומה שאמרו לחבר את העם הזה שאברהם מקים זה לא המשפחתולוגיה, אלא הנשמה והתוכן הפנימי.

מרגע שאברהם עמד במבחן הוא הצליח לרכוש בתוכו את המעלה של יציאה מהדאגה לאינטרסים הקטנים והאישיים אל דאגה כלל אנושית ואוניברסאלית, כפי שגם בא לידי ביטוי, ופורט, כאמור, בתחילת המאמר, בדאגתו לעיר סדום ולאורחים במדבר.

שבת שלום, ניר אביעד


משימה לשבת
איפה אני מוצא בתוכי את הקולות של "לא מתחשק לי" ו"לא בא לי" בניסיונותיי להיות אדם טוב ומוסרי יותר?

בזכות כוח הקריאה השבוע על עקידת יצחק כדאי לנסות לעקוד את אותם הקולות, ומתוך כך להתמסר לצדדים הנכונים והגבוהים של החיים בהכנעה גדולה יותר.


סיפור לשבת "אני רק יהודי פשוט" - מתוך סיפרו של הרב קובי לוי "העיתונאי"
גברת קורנפלד היא לא אשה דתייה. ליתר דיוק באזור שלה לא תוכלו למצוא גברת יותר אנטי-דתית ממנה. היא פשוט לא יכולה לסבול דתיים על גווניהם השונים, עם שטריימל, בלי שטריימל, עם קיטל או בלי, עם עניבה, בלי עניבה, ואפילו כיפות סרוגות עם חולצה צבעונית עוררו בה טינה עזה.
היא כבר לא אשה צעירה הגב' חווה קורנפלד, ועיסוקה כמאבחנת ליקויי למידה למעלה מ- 30 שנה, העמיד אותה בשורה הראשונה בסקטור המקצועי שלה. שמה הלך לפניה מדן ועד אילת, היא היתה אוזן קשבת, לב מבין, ופה מפיק עצות-מרגליות,
בכל הקשור לאיבחונים ורעיונות התמודדות עם כל ליקוי באשר הוא. הספר שכתבה "ילדים עם כשרון אחר" הפך ללהיט גם במגזר הדתי, שם ידעו לסנן ולנפות את הקש והתבן, ולהוציא משם את הסולת הנקייה, בבחינת "תוכו אכל קליפתו זרק". לא נחטא לאמת אם נאמר שאלפי ילדים חייבים לה את חייהם ותפקודם השכלי והרגשי כאחד, גם במגזר שלנו.
היה זה בוקר יום שבת קייצי, פרשת "משפטים", ב' אלול, החום הכבד עדיין לא לפת את הנבראים, והיא השכימה קום כהרגלה, לצעדת הבוקר הקבועה שלה. בראשה חולפות מחשבות של אושר, שתי בנותיה נישאו בשנה שעברה, ובקרוב, ממש בקרוב, היא ובעלה יוכלו לסמן ברקורד שלהם את התואר: סבא וסבתא.
גב' קורנפלד ירדה במדרגות הפונות לגן הציבורי ופתחה בהליכה. הפתגם "נפש בריאה בגוף בריא" היה נר לרגליה למרות שבריאות הנפש לדידה, זו השכלה אוניברסיטאית-אקדמית על כל השלכותיה, נו טוב.
השעה 8:00 בבוקר. אנשים עטופי טליתות נכנסו ויצאו מבתי הכנסת, אבל אותה זה לא עניין. היא אף פעם לא הישירה מבטה לטיפוסים הללו שסימלו בשבילה גלות, חשכה, פרימיטיביות, נחשלות ומה לא?
היא פנתה ימינה לכוון המרכז המסחרי והנה מולה... לא פחות ולא יותר... דוקטור אביגדור נחושתן.
"בוקר טוב דוקטור".
"שבת שלום גב' קורנפלד".
דר' נחושתן היה אף הוא זריז בהליכתו... אך בטרם פנה להיכנס לחצר בית הכנסת השכונתי היא הבחינה בכיפה לבנה על פדחתו...
"לא ידעתי שאתה דתי" אמרה בתמהון.
"אני לא דתי" השיב.
"אז לאן אתה הולך עם הכיפהל'ה הקטנה שעל ראשך?"
"לבית הכנסת" השיב הדוקטור. "זה לא סוד, יהודי שהולך לבית כנסת צריך לחבוש כיפה... לא אני המצאתי את זה".
"אז אתה כן דתי" התעקשה הגברת.
"לא גברתי... אני רק יהודי פשוט, רק יהודי פשוט. שבת שלום".
מכאן ואילך כבדו פסיעותיה. 20 שנה היא מכירה את רופא המשפחה המסור אביגדור נחושתן, ומעולם לא העלתה בדעתה שהוא פוקד את בית הכנסת, שמץ של אידישקייט היא לא מצאה בו. הוא לא הקרין שום לחלוחית כזו.

"אני יהודי פשוט... רק יהודי פשוט", המשפט הזה הדהד כיבבת שופרות של אלול בין אוזניה, כמו מינים ועוגב. כמו צלצלי שמע. לא פסק לרגע. "אני רק יהודי פשוט... יהודי פשוט".

"ריבונו של עולם" הרהרה בעודה נחה על ספסל בגן הציבורי "מאיפה אני מכירה את המשפט הזה, למה הוא לא נותן לי מנוחה...?". רק יהודי פשוט.

חווה נולדה להורים ניצולי שואה. בבית לא דיברו על הטראומות האלה. תמיד היה שקט מתוח באוויר. מעיק. אביה היה איש מופנם וסגור. בקושי הפליט כמה מילים ומשפטים יבשים מדי יום. איש קשה יום, חרוץ, עובד במפעל תעשייתי, ומביא לחמו בכבוד. היא בת יחידה. אמה, אשה טובת-לב נפטרה עליה בחטף בהיותה תלמידת תיכון, ומיד אחר כך חלה אביה במחלה הנוראה – אלצהיימר.

נערה יתומה בת 16, בלי אמא להישען עליה ולהתרפק על כתפה, עם אבא צעיר יחסית, ההולך ומאבד את שאריות זכרונו. יושב שעות ובוהה. שותק. פה ושם מנגב דמעה. שלוש שנים הוא סחב את המחלה, אבל בשנה האחרונה הוא שקע אל מצולות הזיכרון ודלה משם ארוע עליו חזר כמה פעמים בשבוע.

"רציתי למות. לא יכולתי יותר. מוכה וחבול בכל הגוף. רעב. בקושי שוקל 30 קילו. אין לי הורים, אין לי אחים, אין לי לאן לחזור, הוי אלוקים רחם עלי ואז הגיח פתאום החייל הנאצי הזה, שני מטר גובה ושלף אקדח. "יהודון מסריח" הוא שאג, ומיד שלף אקדח והדביק לרקתי".
"מי אתה בכלל?" צעק עלי הנאצי...
"אני רק יהודי פשוט" עניתי לו "יהודי פשוט".
"ואז הנאצי החזיר את האקדח לנרתיק והלך לו".
כן, אבא של חווה קורנפלד חזר על הסיפור הזה עשרות פעמים, אולי מאות, עד שגווע אל מותו, כשעל שפתיו המילים "אני רק יהודי פשוט". היא היתה נערה שהקשיבה, אך לא הפנימה.
כ- 30 שנים המתין בקרקעית התודעה שלה הביטוי הנדוש כל כך "אני רק יהודי פשוט" עם הבעת הפנים המיוסרת של אביה. עם הדמעה בזווית העין, וזה פעל בה לבסוף כארס של עכנאי.
"ואני יהודיה?" שאלה את עצמה בעודה ישובה על הספסל
"אני יהודיה פשוטה? או שמא אני סתם מסתובבת בעולם ללא זהות ותוכן?" והשאלות היו נוקבות עד תהומות הלב.
חווה קורנפלד ובעלה הלכו זמן קצר אחר כך למצוא את התשובות לשאלות בסמינר ליהדות.
חצי שנה אחר כך, סמוך לגן הציבורי, היא שוב נפגשה בשבת בבוקר עם דוקטור נחושתן. הוא בדרכו לבית הכנסת עם כיפתו הלבנה והיא בדרכה לבקר את נכדה הטרי. הוא כמעט בלע את לשונו ובקושי הכיר אותה. הגב' קורנפלד היתה לבושה בצניעות רבה, ולראשה כיסוי ראש
"שבת שלום דוקטור" אמרה לו "גם אני רק יהודיה פשוטה".


שבת שלום, ניר אביעד

יום רביעי, 21 באוקטובר 2015

פרשת "לך לך" - כל העולם לא נברא אלא בשבילי!

בס"ד


אור חדש הפציע בעולם. אברהם אבינו, אבי האומה והיהודי הראשון, מתחיל להתגלות לנו במלוא גדולתו בפרשת "לך לך", וכל שנותר לנו במרחק כמעט 4,000 שנה מאז זה לפתוח את הלב ולהתמסר לסיפורים על דמותו המופלאה, אותם סיפורים שיכולים ללמד כל אחד מאתנו כל כך הרבה על מציאות חייו כאן ועכשיו.

פנטזיונר, משוגע, מרדן. הרבה עלבונות הוא נאלץ לשמוע, ובכל זאת הוא בשלו – מחפש את האמת ונלחם על האמת גם במחיר של איום על חייו ועמידה בניסיונות קשה ומורכבים. "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַייִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" נכתב בפרשת "בראשית". ספר הזוהר הסביר ש"בהבראם" זה אותיות "אברהם" ואף הוסיף משל: "כשברא הקב"ה את העולם לא היה העולם יציב. אמר לו הקב"ה לעולם: 'מה לך שאינך יציב?'. אמר: 'ריבונו של עולם אינני יכול לעמוד כי אין לי יסוד על מה להתקיים'. אמר לו הקב"ה: 'עתיד אני להעמיד בך צדיק שהוא אברהם אוהבי' ומיד התייצב העולם".

דמותו  של אברהם תלווה אותנו בפרשות הקרובות, ולמרות שחלק ניכר מספר בראשית מוקדש לקורותיו, למרבה הפלא בתורה אנו פוגשים אותו בגיל די מאוחר בחייו רבי התהפוכות. המדרשים על הפרשה, שמשלימים את התמונה, מספרים לנו שכבר בגיל שלוש החל מסעו הרוחני, וכילד צעיר לאב בעל חנות יצור וממכר לפסלי אלילים סקרנותו הובילה אותו להבחין באמת גדולה יותר ולהכרה בעובדה שיש לעולם בורא ושליט אחד. כאדם בודד הוא ניצב אל מול העולם כולו, נאבק בעבודת האלילים, שהייתה מושרשת בתקופתו, וקירב רבים לחיים של אמונה מונותיאיסטיות. האירוע הראשון בחיי אברהם המתואר בתורה התרחש כאשר הוא היה בן שבעים וחמש. בזמן הזה אברהם היה מסוגל כבר לסכם חיים שלמים של הישגים משמעותיים, אך אז הגיע אירוע בעל משמעות אדירה שהאפיל על כל שקדם לו. מקל נדודים הונח בידיו והוא נצטווה לצאת לעבר יעד נעלם: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית י"ב, א'). ואכן אברהם, אשתו שרה ובני משפחה נוספים יצאו מחרן אל עבר ארץ ישראל.

מה היה הסוד לכוחו העצום וכיצד נוכל אנחנו ללמוד מכך לקח לחיינו? התשובה נמצאת באותו ציווי בפסוק הראשון של פרשת השבוע עליו פרשנויות רבות ונפלאות. הבורא מופיע בפני אברהם אבינו ואומר: לֶךְ-לְךָ, כלומר לך אליך, אל עצמיך. הקב"ה מגלה לאברהם שכדי להפוך לאדם גדול במידות עליו "לחתוך את חבל הטבור" ולצאת למסע של צמיחה וגילוי עצמי - הרחק מכל שיגרה מוכרת וקרובה. בהיענותו של אברהם לדברים ובהליכתו אל ארץ ועתיד לא ברורים, חרף כל היגיון מוכר, הוא שתל את הזרע ל"נעשה ונשמע" שאפשר לבני ישראל במדבר לקבל את התורה הקדושה. 

לא לשווא נקרא שמו "אברהם העברי", שכן זו היא התכונה שאפיינה אותו. למרות שכל העולם עמד מן העבר האחד, הוא התאזר בגבורה ועמד מן העבר השני. סגולה זו נותרה קבועה בליבנו -  צאצאיו. קשיות העורף היהודית הפכה לשם דבר. למרות המאמצים שנעשו על ידי עמים רבים ולמרות הלחצים שהופעלו לאורך כל הדורות על יהודים לעזוב את דתם, נותרנו דבוקים בה, יחידים מול רבים.                                                                                                                                                         

לפי הקבלה, למשמעות הציווי עמקות נוספת: לך אל תוך העצמי הפנימי ביותר שלך, התרחק מהרצונות שלך, מן הרגשות שלך, מן האינטלקט שלך וע"י ויתור על ה"אני" וה"אגו" תוכל להפנים את האמת שאני, הקב"ה, אגלה לך. רק כשאדם מניח לרגע את המחשבות שלו ביחס לעצמו ולסביבתו הוא יכול להבחין במציאות של בורא שמחייה בכל רגע את העולם. 

נקודת מבט נוספת לציווי רואה בו קריאה תמידית להתקדם ולהשתפר. אין להסתפק במה שכבר עשינו ולהיכן שהגענו. הדבר הראשון שנדרש מיהודי הוא ללכת, להתקדם, להתעלות. להיות יהודי פירושו לא לדרוך במקום ותמיד לנוע מן המקום שבו אתה נמצא למקום שבו אתה יכול להיות, וממה שאתה חושב על עצמך אל מימד עמוק יותר של מה שהנך באמת. להיות יהודי זה להיות עסוק בחיפוש תמידי לשיפור עצמי ולשיפור העולם.          

הקב"ה מצווה על אברהם ללכת ולעזוב את העבר מאחוריו. הקריאה הראשונה היא לעזוב את ארצך. הפרשנים לימדו אותנו ש"ארצך" מרמז על ארציות, כלומר על חומריות. על מנת להתקדם ולממש את תפקידנו בעולם ולהתחבר אל נקודת האמת שקיימת בתוך כל אחד מאתנו, הלא היא הנשמה, יש לזנוח את החשיבה שחומריות ועושר הם אלה שיביאו לנו שמחה ואושר. אברהם עזב בית עשיר ומלא בכל טוב חומרי והלך אל הלא נודע. נראה כי בימינו התפיסה הקלוקלת שכסף מביא לשמחה מחלחלת לכל מקום ואנחנו שבויים בקונספציה שאם לא נשיג את הוולבו, הווילה, חופשת הסקי השנתית ושלל המותגים המופיעים בפרסומות, לא נהיה מאושרים. היטיבו חז"ל לתאר זאת: "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו", ו"יש לו מנה (מאה) רוצה מאתיים. יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות".  שלמה המלך הוסיף וכתב בספר קהלת: "אוהב כסף לא ישבע כסף", כלומר כאשר אדם שקוע בשאפתנות חומרית, רעבונו לא ישבע לעולם, אלא יוכפל וירבה מכיוון שככל שינסה להשביע את רעבונו כך יוסיף לרעוב ולרצות יותר ויותר. מי שנופל בידי התאווה לרדיפת ממון לעולם לא יהיה מאושר כי תמיד הוא ירגיש שאין לו מספיק בלי תלות בכמה בפועל הוא באמת השיג. מי שרוצה 1000 (לא משנה ממה) ויש לו רק 200 ירגיש אומלל, בעוד מי שרוצה 10 ומשיג 20 ירגיש אושר וסיפוק עילאיים. חשוב לציין כי להבדיל מהגישה של תורות המזרח שמדברת על צמצום הרצונות למינימום, היהדות היא "תורת חיים" וככזו היא בעד חיים גשמיים וחומריים טובים, נוחים וראויים. אולם להבדיל מהגישה המערבית, היא שמה את הדברים בפרופורציה הראויה ומלמדת שתפקיד החומר לשמש כלי שמשרת ומאפשר את עולם הרוח. לא בכדי ישראל ממוקמת גיאוגרפית בין המזרח והמערב, ובגישתה, היהדות מורה על איזון נכון ובריא בין שני הכוחות הסותרים. תחושת השמחה, אם כך, אינה תלויה בגורמים חיצוניים אלא במצבו הפנימי של האדם ואושר לא תלוי בכסף, אלא בהגשמת היעוד האישי, בתחושות של אהבה וחום ובעשיית טוב לזולת. אברהם היה האדם הראשון בעולם שהבין זאת ושהיה מוכן להקריב את הנוחות החומרית והחברתית שבעולמו הישן וללכת לכיוון מימוש ייעודו בעולם, ועל כן זכה להיות היהודי הראשון. כמו שאברהם מורה לכולנו את הדרך, כך בתור עם אנחנו מחויבים להראות לשאר העמים את הדרך הנכונה ומכאן הביטוי "עם סגולה". ככאלה, יש לנו עודף מחויבויות ולא עודף זכויות, כפי שרבים בטעות חושבים.

בדרך הטבע, אנו נשאבים אל דפוסים חברתיים, שיגרה של לחץ חברתי, ציפיות מהסובבים אותנו והרגלים ישנים שהוטבעו בתוכנו מילדות. המהלך שעשה אברהם אבינו אמור להביא כל אחד לשאול את עצמו את השאלה הבאה: "מהיכן מגיעה 'השקפת העולם' שלי?" האם זו השקפה שאימצתי לעצמי תוך כדי בדיקה ומחקר, או שמא זו גישה שהושתלה בתוכי עקב נסיבות חיי וללא בחירה אישית? האם לעובדה שנולדתי דווקא כיהודי יש בכלל משמעות עבורי?                             

מוטב לכל "חילוני", שנולד להורים ולחברה חילונית, כמו גם לכל "דתי" שנולד להורים וחברה דתית לשאול עצמו האם זה באמת מסלול החיים הנכון ביותר עבורו? אסור לחיות בתוך זרם מסוים רק משום שככה התרגלנו. רבים ממי שנולדו למסגרת אמונית חמה ותומכת מעידים שהם מעולם לא עצרו ושאלו את עצמם את השאלות החשובות באמת, כך שעבודת השם שלהם הייתה ברבדים שטחיים בלבד. לעניות דעתי, דווקא אי שאילת שאלות זה השורש לתופעת הדתיים-לשעבר (דתל"שים) ולא תכונת הספקנות, כפי שיש מי שחושב. מוטב לכל אדם לעשות ברור אמיתי, כן ואמיץ עם הזהות שלו ומכאן הבחירה בדרך תהיה חזקה הרבה יותר.         

בדיוק לשם כך מצווה הקב"ה את אברהם: "לך לך (אל עצמך) מארצך וממולדתך ומבית אביך". ובמילים שלנו - אל תקבל (או תדחה) באופן אוטומטי את ערכיה של החברה, מבלי לבחון באופן יסודי את ערכם ומהותם. יש שמשתיקים את הקול של הנשמה באומרם: "אין לי זמן", "אני טרוד מידי בענייני פרנסה/בריאות/משפחה" או "אני כבר מבוגר מדי", אבל זו טעות מרה ו"טריק" של היצר הרע שינסה לספר לנו כל סיפור אפשרי כדי למנוע מאתנו להתחיל במלאכת בירור האמת.

יחד עם ההשפעות החיצוניות, לאדם יש נקודה פנימית וחופשית מכל מה שמגדיר וכובל אותו. זהו הניצוץ האלוקי המהווה את גרעין נשמתו. אברהם היה הראשון שהסכים להקריב את כל עולמו והרגליו על מנת לגלות את אותו ניצוץ. רוב בני האדם לא עוצרים להתבונן בחייהם ולא שואלים שאלות.  קורה לא אחת לאנשים שהם מוצאים עצמם בנסיבות חיים מורכבות ותוהים בינם ובין עצמם "איך הגעתי לכאן"? או "איפה טעיתי בדרך?" כל אלה הם תולדות של חוסר תשומת לב למעשים, להרגלים, לדפוסי חשיבה ולעולם הרגשי שלנו. על תופעה זו אמר ירמיהו הנביא "אין איש נחם על רעתו לאמור במרוצתם כסוס שוטף במלחמה". בני האדם שאינם עמלים על מודעות והתבוננות פנימית משולים לסוס הרץ בשעטה בשדה הקרב מבלי להבחין בין ימינו ושמאלו. 

אברהם אבינו היה הראשון שהבין שתפקידנו פה בעולם הוא לעבוד ולתקן את מידותינו ודרכינו. מי שחושב שהוא בא לכאן כדי לנוח וליהנות ממנעמי העולם פשוט משלה את עצמו. לראייה, כל מי שכביכול לא עמל על תיקון ושיפור עצמי בסופו של דבר סובל יותר מכולם משום שהוא נשאר עם התאוות, הכעסים, הקנאה והתחרותיות שמאמללים בראש ובראשונה את מי שחווה אותם. אדם שמח באמת זה אדם שיודע שכל מה שקורה לו פה בעולם זה ניסיון בלבד ושבמילא הכול לטובה. את אברהם רצו לזרוק לכבשן האש בגלל הרעיונות "המהפכניים" שלו, אבל הוא דבק בשמחה ובאמונה. אדם נבון יודע שאם קרה לו מקרה רע/העליבו אותו/פגעו בו/וכו' זה הכול ניסיון ועליו להישאר שמח. אסור לנו ליפול לעצבות, ללשון הרע ולכעס. זאת, בראייתי, תמצית ומהות היהדות, כפי שמלמד אותנו האבא של כולנו - אברהם אבינו.   

הדרך להגיע לפסגות שהגיע אליהן אברהם עוברת, כאמור, דרך התעקשות חיובית על העקרונות שלנו ודבקות באמת גם אם היא קשה ולא תמיד מתיישבת עם הנורמות החברתיות שמסביב. תחילת ה"שולחן ערוך" היא: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם". ספר ההלכה דואג לומר לנו חיזוק גדול בדרך עוד לפני שהוא מתחיל למנות את המצוות וההלכות, ומחדד שכדי להצליח לקיים את התורה הגדולה – אל לנו להתבייש מבני אדם המלעיגים עלינו בניסיוננו להתקרב אל הבורא. על כך אמר יהודה בן תימא בפרקי אבות: "הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים".

לא צריכה להיות לנו חלילה מטרה לפגוע באף אחד, אבל כדי להצליח להתגבר על הבלי העולם הזה חובה עלינו להיות עם עזות ואומץ של נמר ולא להתחשב יותר מידי או לפחד ולהתבלבל ממה שאומרים לנו ועלינו מסביב. לעיתים אפילו במסגרת דתית יהיה מי שיבקר וינסה לקרר אותנו אם ננסה להתחזק מעט יותר או "לפרוש כנפיים" ולהמריא למחוזות ששונים ממחוזותיו, ולעיתים יהיו אלה אפילו הקרובים לנו ביותר שינסו לשים לנו מקל בגלגלים ולמנוע מאתנו את אותו "לך לך". במתינות, בסבלנות ובהרבה חיבור ואמונה יש לזכור את המטרה ולדבוק באמת. כפי שלעיתים אנשים שדרכיהם שונה משלנו עלולים להפריע, כך גם הסתכלות שלנו על אנשים שכבר קידשו עצמם ונכנסו לעולמו של הקב"ה יכולה להחליש כוחנו משום שאנו משווים אותנו אליהם ומתייאשים מהמרחק שעוד נותר לנו לעבור. תורת החסידות טוענת שכל אדם הוא יצור חד פעמי שלא היה וגם לא יהיה בדיוק כמוהו. התפקיד שלנו פה בעולם הוא להביא לידי ביטוי את הכוחות המיוחדים שהבורא טמן בכל אחד מאתנו ולא באלה של השכנים. חוזרים בתשובה רבים (ואברהם אבנו ביניהם) יכולים להעיד שאת הקצב הנכון להתקדמות יודעת היטב הנשמה, ולכן רק לה יש להקשיב וכל מבט לצדדים יכול להחליש ולייאש. ללמוד מהזולת ולהתחזק מהצלחתו ודרכו בוודאי שזו מעלה טובה, אבל רק בתנאי שזה מפרה ומעורר ולא חלילה מייאש ומרחיק.

המשנה במסכת סנהדרין מלמדת כי "צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי". כל הצמחים, כל החיות וגם כל בני האדם – כולם נבראו במיוחד בעבורי! רבים ודאי ירימו גבה בסיפוק ויגידו – "אוהו הינה סוף סוף רעיון אחד ביהדות שאני יכול להתחבר אליו בקלות...", אבל כאן בא האבל הגדול – כל העולם אומנם נברא בעבורי, אבל לא כדי שאנצל אותו לטובתי ולטובת ההנאה האישית שלי, אלא כדי שאוכל לשרת אותו, כדי שאוכל להפוך אותו לטוב ונעים יותר וכדי שאתן לו בחזרה את הטוב שהבורא טמן בתוכי. כך כל אחד ואחד צריך לחשוב שבידו ובכוחו לשנות ולתקן את כל העולם כולו. אברהם אבינו היה הראשון שהפנים רעיון זה ויצא מהתפיסה הפרטית לתפיסה הכללית, מדאגה לעצמו ולמשפחתו הקרובה לדאגה לכלל הציבור. גם לפניו היו צדיקים ואנשי מידות (כדוגמת חנוך ונח), אולם הם מעולם לא ניסו להרחיב את מעגל השפעתם ולהטיב לציבור הרחב. אברהם, יחד עם אשתו שרה, היו עסוקים ללא הרף בגיור אנשים נוספים ובפעולות חסד שונות ומגוונות בחברה בה חיו. בזכות התכונה הזו, אברהם זכה לתוספת ושינוי שמו ע"י הקב"ה מאברם לאברהם ולכינוי "אבינו" כאב האומה ולמימוש ההבטחה והברכה שקיבל: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".


כל מי שמתעמק בפרשה יכול בקלות לשמוע את הקול הקורא לכל אחד ואחת מאתנו: לך לך או לכי לך אל עצמך.

נא להדק חגורות, להתאזר בעוז, בכנות ובהמון סבלנות ולצאת אל מסע של גילוי הניצוץ האלוקי (הנשמה) שטמון עמוק בתוך כל אחד ואחת מאתנו. בהצלחה!!!                          
 
  שבת שלום,  ניר אביעד J

 
 

משימה לשבת

בערוב ימיי, כשאסרוק ואזכר בכל קורות חיי, איזה מסע אזכור כמשמעותי ביותר? מהו אותו לֶךְ-לְךָ יחודי שלי?

מה הייתי רוצה כעת לעשות או לשנות באורחות חיי כדי שכשיגיע אותו הרגע אדע שעשיתי באמת את המירב כדי לממש את אותו חלום ואת אותו לֶךְ-לְךָ שלי?

 

סיפור לשבת "כריות לא מדברות" – מתוך הספר "העיתונאי" של  הרב קובי לוי

אם הכרית של טלי פרץ, מורה בכירה בת 32, יכולה היתה לדבר, הייתם שומעים ממנה תפילה וזעקה מן הלב. הכרית של טלי פרץ אם לשלושה ילדים (האחרון מבניה, אז, תינוק בן יומו) עברה חוויות לא מעטות של דמעות ללא סוף, תחנונים ובקשות לקב"ה בכל סיגנון שתעלו בדעתכם, במשך חודשים ארוכים של אימה ובלהות.

צריכות הנשים היולדות להודות לקב"ה השכם והערב, על היציאה מסכנת הלידה בבריאות איתנה של נפש וגוף. נכון, שעות המכאוב והסבל מסתיימות על פי רוב בחיוך מאושר של אם מתרגשת ושל תינוק מקומט משהו, הנכנס לעולם, צווחני וצרחני כמיטב המסורת של מי שלפתח חטאת רובץ.

כשטלי ילדה את בנה השלישי מיכאל, הכל היה תקין. מיכאל קיבל ציון גבוה מיד עם היוולדו, משקלו 4.5 ק"ג בלי עין הרע, הלידה היתה קלה ומיד אחרי הבשורות לסבים וסבתות ולבני המשפחה העליזים, הובל מיכאל למחלקת התינוקות ואמו הוזזה לנוח שנת ישרים במחלקת יולדות.

לאחר שש שעות שינה עמוקות התעוררה טלי וביקשה לקום מן המיטה. זה לא כל כך הלך. הרגליים היו כבדות עליה, והידיים עוד יותר. היא ניסתה להזיז אצבעות, אבל זה הלך בקושי. היא חשבה שהיא חולמת וביקשה לישון עוד קצת... אולי זה רק חלום בלהות. היא עצמה שוב עיניה וניסתה להירדם... אחרי שעה ניסתה שוב לקום, אך אבוי, חוץ מהראש שנע ימינה ושמאלה, ושאר חושיו, כל הגוף היה מאובן ומשותק כאבן שאין לה הופכין.

הזעקה המבוהלת של טלי פרץ הדהדה מקצה המחלקה והגיעה עד לחדרי הניתוח, ועד מעבר לחלונות בית החולים. צעקה-זעקה של שוד ושבר, אובדן, בהלה, חרדת מוות מפני הבאות. מה לא. חולים, רופאים ואחיות אטמו אוזניים.

טלי, סגנית המנהל, מורה בכירה בבית ספר מכובד במרכז הארץ, אשה כשרונית ורבת-פעלים, נחשפה לראשונה בחייה, ללא הכנה מוקדמת לנורא מכל. שיתוק טוטלי של הגפיים. היא, שהיתה הרוח החיה, נעה מכיתה לכיתה, מנחה מורות, בודקת ויוזמת מבחנים ופרוייקטים חינוכיים, מנהלת ישיבות ביד רמה, מצוייה עכשיו בתחושה משפילה של כלי אין חפץ בו... והרופאים? לאחר בדיקות ארוכות נותרו פעורי פה וחסרי אונים לא פחות ממנה. גם רופאים מומחים שהוזעקו מחו"ל לא הצליחו לאבחן מה מקור הבעיה, האם זה וירוס, חיידק חצי-טורף, או אולי טורף וחצי, קריסת מערכת העצבים, פגיעה מוחית. שומכלום. תמהון ושיתוק מקצועי אחז בהם.

לאחר שבועיים של נסיונות טיפוליים, איבחונים ובדיקות שונות ומשונות הועברה טלי פרץ שבורה לבית לוינשטיין אולי שם תרשם איזו ישועה. מיכאל התינוק נשאר אצל סבתא. טלי היתה רוויה געגועים פוצעים. בעלה גלעד, איש טוב ירא שמים וחרוץ לא עזב אותה לרגע, ופיו מלא מילות עידוד ואופטימיות, כמו שבעל יהודי צדיק צריך להיות. "משותק לנו הגוף" לחש גלעד לרעייתו, "אבל אין לי ספק אשתי, שישועה קרובה לבוא".

טלי פרצה בבכי תמרורים. שלושה חודשי שיתוק מוחלט היו כבדים מנשוא. כוחות נפש עצומים נדרשו לה כדי לומר לגלעד את המונולוג הבא "גלעד, אתה עדיין איש צעיר, ועתידך לפניך, יש לנו שלושה ילדים מתוקים שצריך לגדל. אני מחוץ למשחק החיים. אני רק ראש בלי גוף, ובשביל לגדל ילדים ולבנות משפחה צריך גם גוף. הקב"ה נטל ממני את הגוף, זה רצון השם ואני מקבלת גזירה זו באהבה עד כמה שביכולתי... אתה בעל צדיק ואיש נפלא ויקר, ואני מלאת הערכה לעידוד שלך ולחיזוק היומיומי, אבל אני מאפשרת לך לבנות חיים אחרים גלעד, בלעדי".

טלי בלעה את דמעותיה וליבה נכמר בקירבה, אבל היא הרגישה שזו האמת לאמיתה, וכי אין זה הוגן וצודק להעמיס על גלעד גם אותה, החולנית והמשותקת...

"אני עד יום מותי אשאר בעלך" ענה גלעד "את עוד תלכי על הרגליים... חידלי מדברי ההבל הללו...".

בחדר של טלי היו עוד שלוש חולות באיזשהו תהליך של שיקום, אם בכלל. האחת, מירב, אשה צעירה עיוורת, השניה, נורית חולת טרשת נפוצה, והשלישית, נוגה, פצועת תאונת דרכים צולעת קשה שאיבדה את יציבותה הנפשית במידת מה, ועסקה ברקימת כריות. כשטלי הגיעה למחלקה היא העניקה לה כרית במתנה "את חברה שלי" אמרה נוגה, "תניחי ראשך על הכרית שלי, ובעזרת השם תבריאי".

כשגלעד הלך השמש כבר שקעה, וירח צהבהב עגמומי משהו ריצד מעבר לחלון יחד עם שלל כוכביו הזערוריים. טלי השקיעה את ראשה בכרית הקטנה שקיבלה מנוגה והחלה לדבר עם הקב"ה:

"אבא שבשמים, אני יודעת שאני לא צדיקה גדולה, ואין לי ספק שהשיתוק הוא גזירה מתוך רחמים. אני יודעת שנלקחו ממני הגפיים בגלל עבירות אבל יש לי תינוק קטן בבית. שעוד לא ליטפתי, שלא חיבקתי, שלא הניח ראשו על ראשי. מיכאל שלי עדיין לא חש מגע של אמא מגפפת וחמימה. למה? למה אבא שבשמים? אולי תרחם עלי ובמקום משותקת 100% תהפוך אותי לעיוורת כמו מירב. נכון היא עיוורת, אבל היא יכולה לחבק את ילדיה... ואני כל כך רוצה לחבק את מיכאל... ואם לא עיוורת אז אולי תחליף את השיתוק הנורא שלי בטרשת נפוצה, כמו שיש לנורית. נכון, זו מחלה סופנית, אבל לפחות עכשיו נורית יכולה לשחק עם ילדיה... או אולי לחילופין אבא שבשמים, אני אפילו מוכנה לאבד את היציבות הנפשית כמו נוגה, שהיא אומנם משונה, אבל לפחות היא אמא עם רגשות ויכולת לחבק, לנשק... כמה נורא להיות משותקת, חסרת אונים, כמו סמרטוט שאין בו שימוש...".

והכרית של טלי פרץ הפנימה וספגה הכל לתוכה.

"אבא שבשמים... אתה יודע מה, מי אני ומה חיי שאבקש מחלות וצרות של אחרים. אתה הרי יודע מה טוב ומה נכון בשבילי... עשה בשבילי רק מה שמגיע לי... רק לי, לא רוצה משל אחרים".

וגם את זה שמעה הכרית. ותפילה זו בקעה רקיעים.

למחרת הגיע לבית לוינשטיין דר' ארנולד סקופשטיין מהולנד מומחה בעל שם עולמי. הוא בדק את טלי פרץ במשך שעה ארוכה, עיין בתיק הרפואי ואמר: "השיתוק שלה זו תופעה חולפת, לפי הערכתי זה ייעלם והיא תבריא תוך חודשיים או שלושה חודשים לכל היותר".

המילים החמות הללו היו כמים צוננים לנפשה העייפה של טלי פרץ. לראשונה היא שומעת רופא מומחה שמשמיע עתיד ורוד.

אחה"צ כשהגיע גלעד עם אחותו נחמה לביקור, הוא שמח לשמוע את אבחונו של דר' סקופשטיין. לפתע נעורה בו תקווה שניתן לקצר את הזמן. הוא חיכה לרגע שבו חברותיה לחדר של טלי תלכנה לחדר האוכל.

הוא נעל את הדלת פנה לטלי ואמר "טלי את בריאה. לבי אומר לי שהגזירה בוטלה. דר' סקופשטיין איננו מדבר מגרונו, זו בת קול משמים, קומי עכשיו מהמיטה!!!".

טלי היתה המומה.

"קומי" צעק גלעד "את בריאה!!! זהו, עכשיו זה זמן של רחמים. הוא ביקש מאחותו נחמה לאחוז בידיה של טלי ולסייע לה לשבת. טלי לא האמינה, לפתע נוסכו בה כוחות טמירים, היא צבטה את רגליה וחשה בכאב דקיק... כאב שחודשים ארוכים נעלם ממנה.

נחמה סייעה לה לעמוד והיא התחילה לגרור רגליים... נשענת על קירות וכיור ודלת.

לא יאומן, גוררת צעדים אבל מתקדמת.

לקח לטלי פרץ 10 ימים לחזור לעצמה, עדיין לא ב- 100%, אבל השיתוק הנורא נעלם כלא היה. היא נפרדה בנשיקות מחברותיה לחדר ואיחלה להן החלמה מהירה. כשהיא פנתה ללכת, קראה לה נוגה "טלי, טלי... אל תשכחי את המתנה שלי, קחי אותה איתך... את הכרית הרקומה שנתתי לך ביום שהגעת לכאן".

טלי נטלה את הכרית מידיה של נורית וחיבקה אותה חזק חזק. כשהגיעה הביתה, היא נפנתה לחדרו של מיכאל, תינוקה החמוד, הרימה את ראשו והניחה את הכרית למראשותיו.

"ילד מתוק שלי... הכרית הזו שמעה הרבה תפילות של אמא... תפילות שהרקיעו שחקים. היא גם מלאה דמעות של אמא. יהי רצון שהן ילוו אותך ילדי בהמשך חייך, בבריאות ושמחה".

טלי נעמדה סמוך למיטתו של מיכאל לתפילת ערבית. עיניה זלגו כשהגיעה לברכה: "ברוך אתה השם רופא חולי עמו ישראל".
 

שבת שלום, ניר אביעד

10 המאמרים הנצפים ביותר