‏הצגת רשומות עם תוויות ט"ו בשבט. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ט"ו בשבט. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 7 בפברואר 2012

לקראת ט"ו בשבט – כעץ שתול על פלגי מים

בס"ד


המשנה (במסכת ראש השנה) מפרטת את ארבעת סוגי ראשי השנה בלוח השנה היהודי: באחד בניסן – ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול – ראש השנה למעשר בהמה, באחד בתשרי – ראש השנה לשנים, לשמיטין, לירקות וליובלות, ובט"ו בשבט (לפי בית הלל) – ראש השנה לאילנות. משנה זו היא המקור העתיק ביותר העומד לרשותנו לגבי מהותו של ט"ו בשבט, שנקבע כחג במהלך ימי בית שני. בהמשך, בעקבות הגלות הארוכה והתרחקות עם ישראל מארצו, איבד החג ממשמעותו הפרקטית ונותר כיום ציון משני. במאה ה-16 האר"י הקדוש ז"ל הגיע לצפת, הפיח רוח חיים חדשה במנהגים הקדומים ותיקן את נוסח "סדר ט"ו בשבט" שאנו מכירים עד היום. כיום החג קיבל נופח נוסף והוא הפך ל"חג הנטיעות" ואף ל"חג לאיכות הסביבה".
תנועת החסידות לאורך הדורות האחרונים, מאז ימי האר"י, אימצה חג זה בהתלהבות גדולה ומצאה בו רמזים והנחיות חשובות לעבודה הפנימית והרוחנית שכל אחד מאתנו יכול וצריך לעשות במהלך חייו. "כי האדם עץ השדה" אומרת לנו התורה בספר 'דברים' והיום ננסה להבין מדוע נמשל האדם דווקא לעץ ואיזה מסרים נפלאים יכול כל אחד לקחת ממשל זה אל תוך החיים שלו?

התכונה שאולי בולטת יותר מכל בעצים בכלל, ובעצי פרי בפרט, היא הנתינה האינסופית ללא החישובים האינטרסנטים של "מה יוצא לי מזה?" ו"מה אני מרוויח". חכמי הקבלה לימדו אותנו כי טבע העולם הוא "לקבל לעצמו", כלומר כל בריה ובריה (ובני האדם בראשן) מונעים מתוך המרדף אחר הנאות אישיות וסיפוק צרכים, כאשר תיקון העולם ותיקון אישי של כל אחד מאתנו עובד דווקא דרך התגברות על אותו יצר אגואיסטי מולד, השפעה ונתינה לזולת. להבדיל מבני האדם העסוקים בשיקולים אישים ומחשבות של עלות מול תועלת, העצים פשוט משפיעים מטובם לעולם בלי הציפייה לקבל בחזרה. האחד נותן צל ביום שמש קופחת, השני יספק חומרי גלם לסלט פרות עסיסי והשלישי ישמש ליצור נייר טואלט תלת-שכבתי או כוננית ספרים בסלון. בבואנו אל ט"ו בשבט הקרוב עלינו בראש ובראשונה, לעניות דעתי, להסתכל על העצים ולנסות ללמוד מהם את סוד הנתינה והדרך לרצות לשמח ולהעשיר את הסובבים אותם. מבט קצר בעולמנו יגלה כי מעולם בני האדם לא חיו בשפע חומרי כמו שיש היום, עד שלפשוטי העם שבנינו יש פי כמה יותר ממה שהיה לעשירים המופלגים לפני מספר דורות. יחד עם כל זאת, נראה כי בני האדם גם מעולם לא היו כה עצובים, מבולבלים וחסרי חיבור לעצמם ולנשמתם. התורה מסבירה לנו שהאושר האמיתי מחכה דווקא לאלה שנותנים מעצמם לאחרים וחולקים עם הסובבים אותם את הטוב שיש להם. בעבר הזדמן לי לשמוע מספר רבנים שכתרופה לתופעות הכה מוכרות של עצבות וחוסר חיות הציעו למי ששאל אותם לשים לרגע בצד את המחשבות של "אין לי", "קשה לי", "אני מסכן", כלומר את העיסוק במה שחסר להם עצמם, ולהתמסר לנתינה מסוימת בכל לבבם, נפשם ומאודם למישהו או משהו אחר. לאחד הם הציעו להתנדב בעמותה המסייעת למשפחות במצוקה, לשני לעזור לנוער בסיכון ולשלישי לסעוד הורה חולה. התוצאות היו מדהימות ולאחר זמן מה כל אותם עצובים דיווחו על שיפור דרמטי בהרגשתם, וזאת מתוקף העובדה שהם השכילו ליישם את מה שברור לכל עץ ושתיל – אין דבר משמח ומצמיח יותר מאשר לתת לאחרים. העיסוק האובססיבי שלנו בעצמנו בהכרח מביא לרגשות קשים של ייאוש ובדידות, בעוד דווקא בנתינה מסתתר אושר גדול.
מעבר לכך, המהות של כל עץ הוא הפרי היוצא ממנו. כל שאר אבריו מכוונים למען משימה זו. העצה (מלשון עץ) שנוכל לקחת מהעצים בחגם היא לשאול את עצמנו מהם הפרות שאנחנו משאירים לעולם אחרינו? אם נסתכל לרגע מה מרשים את רובינו אצל בני אדם אחרים נגלה שלרוב אנחנו מתפעמים מהצלחות חומריות כגון משרה טובה, בית גדול או רכב חדש, ונמשכים אל אותם "מצליחנים" בחומר. למרבה האבסורד, אחרי מאה ועשרים שנה, כשאדם נפטר מהעולם אף אחד כבר לא מתרשם ממה שהוא קנה וצבר, וכל שמדברים עליו הוא על מידותיו. האם הוא היה אדם נעים הליכות? האם הוא היה בעל ואבא טוב? האם ניהל את עסקיו ביושר? בספר הזוהר כתוב שבט"ו בשבט העצים נידונים על מעשיהם בשנה החולפת (כמו יום כיפור שלנו). מאחר ו"האדם הוא עץ השדה" גם עבורנו זו יכולה להיות הזדמנות טובה לעצירה ולבדק בית בהם נשאל את עצמנו מהם הפרות שאנחנו רוצים שיצאו מאתנו ובמה אנחנו יכולים להידמות לעצים ולתת לסביבה יותר.

על מנת להתקיים העץ זקוק לארבעת היסודות: אדמה, מים, אוויר ואש. בני אדם, בדומה, זקוקים גם כן לאותם ארבעה יסודות:
אדמה: אין חיים בלי שורשים. כדי ליהנות מפרותיו של העץ יש לנטוע את השתיל באדמה פורייה ויציבה, אשר תספק מזון לצמח ומקום להתפתחות השורשים. הדבר נכון גם לגבי בני האדם, אשר זקוקים לבסיס יציב, שיכול לספק להם ערכים ומוסר ולתמוך בהם בצמיחתם. אין אדם שלא זקוק לשייכות חברתית/תרבותית/קהילתית/לאומית וכמובן לבית חם ולמשפחה תומכת בה הוא יוכל להיות הוא עצמו וידע שמותר לו לטעות ושעדיין יקבלו ויאהבו אותו. תחושת שייכות ובסיס ראשוני איתן הם המפתח לאושר של האדם לכל חייו. לרוב השורשים נטועים עמוק באדמה ואיש אינו רואה אותם ויודע על קיומם, אולם הם אלה שמאפשרים את ההתפתחות הבטוחה לגובה.
אדם יכול להיראות כמצליחן כלפי חוץ, "צמרתו מלאה" ויש לו מכל טוב, אולם אם שורשיו דלים ואין לו קרקע יציבה מתחת לרגליו החיים עלולים לזמן לו אתגרים שהוא לא יוכל להתמודד איתם. אותו אדם לבדו עלול לנטות עם כל משב רוח אופנתי ונטייה זו עלולה להביא לאובדנו. אולם אם הוא, בלי קשר לעושרו ולמעמדו, קשור לקהילה ומחובר לשורשיו, גם הרוחות החזקות ביותר שינשבו לא יצליחו להזיזו ממקומו. בהקשר הזה אפשר לראות כיצד בעולם הפוסט-מודרני והמנוכר בו אנו חיים, ישנם אנשים לא מעטים שמתכחשים לזהות העצמית, החברתית, הדתית, הלאומית והתרבותית שלהם, ובשם הרצון ל"שחוט כל פרה קדושה" ולהבין כל תופעה בעזרת שכל בשר ודם מוגבל, בועטים במסגרות נפלאות, באמיתות מוחלטות ובערכים בריאים שספקו לדורות על גבי דורות של אבותינו משענת איתנה אל מול כל תהפוכות ואתגרי החיים. לעומתם, אנשים המחוברים לשורשים של מסורת עמם ומורשת אבותיהם, מצליחים לבנות בסיס איתן ולהתמודד עם שלל האתגרים בקלות רבה הרבה יותר. הכוח העיקרי שמניע את האנושות אינו כסף ומין, כפי שסיפרו לנו, אלא הצורך והרצון באהבה. מי שיתבונן בפעולותיו ורגשותיו יגלה שהוא מחפש שיקבלו אותו, שיתנו לו מחמאה ומילה טובה, שיהיה מי שיקשיב לסיפוריו ושתהיה לו שייכות חברתית מוגדרת. גם מי שעל פניו מורד בחברה, מחפש בסופו של דבר להתחבר עם אנשים שמרדו באותו כיוון כמוהו. גם הוא מחפש שייכות. שלמה המלך כתב בספר 'שיר השירים': "חולת אהבה אני"– חולת מלשון חלול. כולנו חלולים (חסרים) באהבה ומחפשים בכל קשר להשלים את שחסר לנו. כל המצוות והטקסים של היהדות (החל מחגיגת הלידה, דרך בר מצווה, נישואין, החגים ואפילו טקסי הפרידה מהמת) קשורים קשר הדוק לאותה קרקע שכה נחוצה לנו על מנת להתפתח – חום המשפחה והקהילה היהודית.
מים: מי גשמים נספגים באדמה ובאמצעות מערכת מסועפת של שורשים מגיעים אל גזע העץ, ענפיו ועליו. בדומה לעץ, גם גוף האדם מורכב מכ-70% מים, וללא המים, המסמלים את יסוד הרגש, האדם מתייבש ומאבד כיוון. התורה עצמה משולה למים, שכן הן הגשם והן התורה יורדים מהשמיים ומרווים את הצמאים. בעוד המים מחיים את הרובד הפיזי, התורה והמסרים הנפלאים שבה, הזורמים מה' אל עם ישראל בכל דור ודור, מעניקים כוח וחיות ומניבים חוכמה, חסד ומעשים טובים. בנימה אישית אני יכול להעיד כי בשבוע שעובר עלי ללא חברותא/שיעור תורה אני מרגיש מיובש לחלוטין מבחינה פנימית – ממש כמו אחרי מסע מפרך במדבר ללא מימייה.
אוויר: הקב"ה מחייה את הצמחים ע"י האוויר המספק להם את החמצן ואת דו תחמוצת הפחמן הנחוצים להם לתהליכי הנשימה וההתחדשות. בפרשת בראשית התורה מתארת כי ה' יצר את האדם באופן דומה – "וייפח באפו נשמת חיים". לא בכדי בשפה העברית המילה "נשימה" דומה מאוד ל"נשמה", שכן כוחנו הרוחני מגיע בצורה מטפורית דרך האוויר והנשימה. בשעת קושי רגשי ונפשי בכוח נשימה אחת עמוקה ומלאה להקל על כל תחושה שלילית ולעזור להתחבר למשהו גבוה מאתנו שבכוחו לרומם ולהחזירנו למסלול.
אש: כל עץ זקוק לאש (אור השמש) כדי להתפתח, כאשר אנרגית האור הנקלטת מפעילה תגובה כימית החיונית לצמיחתו (פוטוסינתזה). כמו העצים, כך גם בני אדם זקוקים לאותו אור ולאותו חום, אשר במקרה שלנו בא לידי ביטוי במערכת רגשות בריאה וחיובית. אדם שגדל בסביבה ומשפחה קרה בה הרגשות מופנמים והשכל האנליטי לבדו הוא זה ששולט מתפתח להיות אדם המנותק משורש נשמתו. בתור בני אדם אנחנו משוועים לחיוך פשוט, למילה טובה ולטפיחה על השכם, ולכן לא בכדי אנחנו נמשכים ל"אנשים חמים".
מסרים חשובים נוספים שהעצים והצמחים שולחים לנו:
פריחה ושלכת: רוב העצים, בהגיע עונת הסתיו, מנשירים את עליהם ויופיים זמנית נעלם. כל חקלאי יודע כי באותו הזמן כשהעץ נותר ערום מעליו ופירותיו הוא משקיע את מרצו לחזק את השורשים והגזע כדי להגיע רענן לעונת הבשלת הפרי הבאה. כך גם אצלנו – על כל אדם עוברים במהלך החיים עליות וירידות, שמחה ועצב, חושך ואור. כמו אצל העצים, גם בנפש האדם, תקופת החורף בדר"כ היא תקופה של התכנסות פנימה, חשבון נפש ואגירת כוחות לקראת הקיץ והפריחה הבאים. אדם לומד שככה זה בחיים – אחרי הירידה באה עלייה. פעם אנחנו למעלה ופעם למטה ואי אפשר להגיע עם הנדנדה למעלה, אלא אם כן נמצאים קודם גם למטה. אנחנו צריכים לזכור בזמנים של צמצום וקושי את העלייה שמחכה לנו, את ההתחדשות והטוב שממתינים, ומתוך כך לדבוק בשמחה בכל עת ובכל ניסיון. ט"ו בשבט מסמל את שיא החורף. החל מתקופה זו הגשמים מתמעטים, הימים מתארכים ולאט לאט מתחילים להתגלות הפרות. דווקא כשהכול קר וריק – יש תקווה.

סבלנות בעבודה הרוחנית: כמו שאסור למדוד עץ מידי יום כדי לבדוק עד כמה צמח והגביה, משום שצמיחתו ניכרת לעין רק לאחר תקופת זמן, כך גם התפתחותו הרוחנית של אדם אינה ניתנת למדידה בכלי המדידה הרגילים. כל הרגל שלילי הטבוע בנו ניתן לשינוי, אך מחייב אורך רוח לתהליך, אשר יכול להשתרע על פני תקופה ארוכה. תכלית בואנו לעולם היא כדי לשפר את לבנו ומידותינו, כאשר רק לאחר פעמים רבות של מאמצים מודעים לשינוי הרגל שלילי נזכה לשינוי המבורך. לא אחת, בהיותנו מחשבים היכן אנו עומדים, תוקף אותנו היצר הרע ומנסה לשכנע כי אנחנו לא מתקדמים, לייאש ולרפות ידנו. האדם הנבון יבין כי בדיוק כמו בגידול עץ: "הסבלנות מרה, אך פרותיה מתוקים".
חינוך: לא אחת אנו פוגשים בעץ הגדל מוטה ועקום ומצטערים על שלא טיפלו בו כראוי והזניחו את מראהו וצורתו בצעירותו. היכולת ליישר גזע עקום היא מוגבלת לפרק הזמן שהעץ צעיר וגמיש. משהוא גדל עקום הסטייה מדרך הישר רק תלך ותחריף משנה לשנה. כל עץ שבעליו חפץ כי יניב פירות, חייב לקבל טיפול למן השעה הראשונה שבה הוא ניטע באדמה. יש לטעת אותו בקרקע המתאימה למין ולסוג שלו, לדאוג להשקיה קבועה, לשמור ממזיקים המנסים לפגוע בו ולעדור ולנכש את העשבים העלולים לחנוק את השורשים הצעירים ולמנוע מהם את מי ההשקיה. גם לאחר שכבר נקלט העץ, יש לדאוג שיגדל בצורה ישרה ולעתים אף לדלל ולגזום חלק מענפיו. דמיון מלא יש לאדם. חובת החינוך, הגידול והטיפוח מתחילה עם לידתו. יש לשמור עליו, להקפיד על מזונותיו וניקיונו, להרחיק ממנו כל נזק או דבר שיכול לפגוע בו כמו סביבה רעה ולספק לו כלים רוחניים להתמודדות עם אתגרי החיים והעולם. האחריות שקיבלנו בתור הורים ומחנכים היא עצומה. כל הורה קיבל לידי כפיקדון מהקב"ה שתיל קטן ועדין ועלינו לעשות את המיטב כדי שהוא יצמח ישר ויניב בעצמו פרות.
לדעת להשפיל ראש: העצים ניחנים בגמישות מרשימה. רוב העצים מסוגלים להתנדנד ברוח סערה ולשרוד תנאים קשים ומורכבים. "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז". אדם צריך לחיות בענווה ובצניעות, להשפיל לעיתים את הראש, לא להתגאות, לא להתווכח, לזרום עם החיים ולדעת לוותר, או כמאמר המשפט המפורסם: "עדיף להיות חכם מאשר להיות צודק".
ט"ו בשבט הקרוב קורא לכולנו, אם כך, לשאול את עצמינו מספר שאלות חשובות: האם אני מקבל/ת את המזון והמרחב הרוחני לו אני זקוק/ה כדי לצמוח, או שאולי העץ שלי עמוס לעייפה באינפורמציה מיותרת ובחומרנות? האם אני חלק מקהילה יהודית חזקה המספקת חום וסביבה מזינה או שאולי אני דמות אנונימית ביקום אינטרסנטי ומנוכר? האם אני משקיע/ה מספיק במשפחתי ומעניק/ה להם את החום והאהבה להם הם זקוקים? האם אני אדם צנוע? האם בכוחי לקבל בשמחה גם את הקשיים ולהתמודד עם אתגרי החיים בחוכמה? האם אכפת לי מהסביבה? האם אני מפיק פרות מתוקים ומשביעים או חלילה פרות באושים? האם אני צופה קדימה ויודע/ת שהענקתי בסיס הולם לצמיחה עבור הדורות הבאים? ועוד ועוד...
שנזכה לגדול, לצמוח ולפרוח וליישם את המלצתו של דוד המלך בפרק א' בספר תהילים לחיים טובים ומאושרים: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל. וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ".
ט"ו בשבט שמח, ניר אביעד

יום שלישי, 18 בינואר 2011

לקראת ט"ו בשבט – כי האדם עץ השדה

בס"ד


בס"ד
לקראת ט"ו בשבט - כי האדם עץ השדה
המשנה (במסכת ראש השנה) מפרטת את ארבעת סוגי ראשי השנה בלוח השנה היהודי: באחד בניסן - ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה, באחד בתשרי - ראש השנה לשנים, לשמיטין, לירקות וליובלות, ובט"ו בשבט (לפי בית הלל) - ראש השנה לאילנות. משנה זו היא המקור העתיק ביותר העומד לרשותנו לגבי מהותו של ט"ו בשבט, שנקבע כחג במהלך ימי בית שני. בהמשך, בעקבות הגלות הארוכה והתרחקות עם ישראל מארצו, איבד החג ממשמעותו הפרקטית ונותר כיום ציון משני. במאה ה-16 האר"י ז"ל הגיע לצפת, הפיח רוח חיים חדשה במנהגים הקדומים ותיקן את נוסח "סדר ט"ו בשבט" שאנו מכירים עד היום. כיום החג קיבל נופח נוסף והוא הפך ל"חג הנטיעות" ואף ל"חג לאיכות הסביבה".
תנועת החסידות לאורך הדורות האחרונים, מאז ימי האר"י, אימצה חג זה בהתלהבות גדולה ומצאה בו רמזים והנחיות חשובות לעבודה הפנימית והרוחנית שכל אחד מאתנו יכול וצריך לעשות במהלך חייו. "כי האדם עץ השדה" אומרת לנו התורה בספר דברים והיום ננסה להבין מדוע נמשל האדם דווקא לעץ ואיזה מסרים נפלאים יכול כל אחד לקחת ממשל זה אל תוך החיים שלו?
התכונה שאולי בולטת יותר מכל בעצים בכלל, ובעצי פרי בפרט, היא הנתינה האינסופית ללא החישובים האינטרסנטים של "מה יוצא לי מזה?" ו"מה אני מרוויח". חכמי הקבלה לימדו אותנו כי טבע העולם הוא "לקבל לעצמו", כלומר כל בריה ובריה (ובני האדם בראשן) מונעים מתוך המרדף אחר הנאות אישיות וסיפוק צרכים, כאשר תיקון העולם ותיקון אישי של כל אחד מאתנו עובד דווקא דרך התגברות על אותו יצר אגואיסטי מולד, השפעה ונתינה לזולת. להבדיל מבני האדם העסוקים בשיקולים אישים ומחשבות של עלות מול תועלת, העצים פשוט משפיעים מטובם לעולם בלי הציפייה לקבל בחזרה. האחד נותן צל ביום שמש קופחת, השני יספק חומרי גלם לסלט פרות עסיסי והשלישי ישמש ליצור נייר טואלט תלת-שכבתי או כוננית ספרים בסלון. בבואנו אל ט"ו בשבט הקרוב עלינו בראש ובראשונה, לעניות דעתי, להסתכל על העצים ולנסות ללמוד מהם את סוד הנתינה והדרך לרצות לשמח ולהעשיר את הסובבים אותם. מבט קצר בעולמנו יגלה כי מעולם בני האדם לא חיו בשפע חומרי כמו שיש היום, עד שלפשוטי העם שבנינו יש פי כמה ממה שהיה לעשירים המופלגים לפני מספר דורות. יחד עם כל זאת, נראה כי בני האדם גם מעולם לא היו כה עצובים, מבולבלים וחסרי חיבור לעצמם ולנשמתם. התורה מסבירה לנו שהאושר האמיתי מחכה דווקא לאלה שנותנים מעצמם לאחרים וחולקים עם הסובבים איתם את הטוב שיש להם. בעבר הזדמן לי לשמוע מספר רבנים שכתרופה לתופעות הכה מוכרות של עצבות וחוסר חיות הציעו למי ששאל אותם לשים לרגע בצד את המחשבות של "אין לי", "קשה לי", "אני מסכן" ולהתמסר לנתינה מסוימת בכל לבבם, נפשם ומאודם. לאחד הם הציעו להתנדב בעמותה המסייעת למשפחות במצוקה, לשני לעזור לנוער בסיכון ולשלישי לסעוד הורה חולה. התוצאות היו מדהימות ולאחר זמן מה כל אותם עצובים דיווחו על שיפור דרמטי בהרגשתם, מתוקף העובדה שהם השכילו ליישם את מה שברור לכל עץ ושתיל - אין דבר משמח ומצמיח יותר מאשר לתת לאחרים. העיסוק האובססיבי שלנו בעצמנו בהכרח מביא לרגשות קשים של ייאוש ובדידות, בעוד דווקא בנתינה מסתתר אושר גדול.
מעבר לכך, המהות של כל עץ הוא הפרי היוצא ממנו. כל שאר אבריו מכוונים למען משימה זו. העצה (מלשון עץ) שנוכל לקחת מהעצים בחגם היא לשאול את עצמנו מהם הפרות שאנחנו משאירים לעולם אחרינו? אם נסתכל לרגע מה מרשים את רובינו אצל בני אדם אחרים נגלה שלרוב אנחנו מתפעמים מהצלחות חומריות כגון משרה טובה, בית גדול או רכב חדש, ונמשכים אל אותם "מצליחנים" בחומר. למרבה האבסורד, אחרי מאה ועשרים שנה, כשאדם נפטר מהעולם אף אחד כבר לא מתרשם ממה שהוא קנה וצבר, וכל שמדברים עליו הוא על מידותיו. האם הוא היה אדם נעים הליכות? האם הוא היה בעל ואבא טוב? האם ניהל את עסקיו ביושר? בספר הזוהר כתוב שבט"ו בשבט העצים נידונים על מעשיהם בשנה החולפת (כמו יום כיפור שלנו). מאחר ו"האדם הוא עץ השדה" גם עבורנו זו יכולה להיות הזדמנות טובה לעצירה ולבדק בית בהם נשאל את עצמנו מהם הפרות שאנחנו רוצים שיצאו מאתנו ובמה אנחנו יכולים להידמות לעצים ולתת לסביבה יותר.
על מנת להתקיים העץ זקוק לארבעת היסודות: אדמה, מים, אוויר ואש (שמש). בני אדם, בדומה, זקוקים גם כן לאותם ארבעה יסודות:
אדמה: אין חיים בלי שורשים. כדי ליהנות מפרותיו של העץ יש לנטוע את השתיל באדמה פורייה ויציבה, אשר תספק מזון לצמח ומקום להתפתחות השורשים. הדבר נכון גם לגבי בני האדם, אשר זקוקים לבסיס יציב, שיכול לספק להם ערכים ומוסר ולתמוך בהם בצמיחתם. אין אדם שלא זקוק לשייכות חברתית/תרבותית/קהילתית/לאומית וכמובן לבית חם ולמשפחה תומכת בה הוא יוכל להיות הוא עצמו וידע שמותר לו לטעות ושעדיין יקבלו ויאהבו אותו. תחושת שייכות ובסיס ראשוני איתן הם המפתח לאושר של האדם לכל חייו. לרוב השורשים נטועים עמוק באדמה ואיש אינו רואה אותם ויודע על קיומם, אולם הם אלה שמאפשרים את ההתפתחות הבטוחה לגובה.
אדם יכול להיראות כמצליחן כלפי חוץ, "צמרתו מלאה" ויש לו מכל טוב, אולם אם שורשיו דלים ואין לו קרקע יציבה מתחת לרגליו החיים עלולים לזמן לו אתגרים שהוא לא יוכל להתמודד איתם. אותו אדם לבדו עלול לנטות עם כל משב רוח אופנתי ונטייה זו עלולה להביא לאובדנו. אולם אם הוא, בלי קשר לעושרו ולמעמדו, קשור לקהילה ומחובר לשורשיו, גם הרוחות החזקות ביותר שינשבו לא יצליחו להזיזו ממקומו. בהקשר הזה אפשר לראות כיצד בעולם הפוסט-מודרני והמנוכר בו אנו חיים, ישנם אנשים לא מעטים שמתכחשים לזהות העצמית, החברתית, הדתית, הלאומית והתרבותית שלהם, ובשם הרצון ל"שחוט כל פרה קדושה" ולהבין כל תופעה בעזרת שכל בשר ודם מוגבל, בועטים במסגרות נפלאות, באמיתות מוחלטות ובערכים בריאים שספקו לדורות על גבי דורות של אבותינו משענת איתנה אל מול כל תהפוכות ואתגרי החיים. לעומתם, אנשים המחוברים לשורשים של מסורת עמם ומורשת אבותיהם, מצליחים לבנות בסיס איתן ולהתמודד עם שלל האתגרים בקלות רבה הרבה יותר. הכוח העיקרי שמניע את האנושות אינו כסף ומין, כפי שסיפרו לנו, אלא הצורך והרצון באהבה. מי שיתבונן בפעולותיו ורגשותיו יגלה שהוא מחפש שיקבלו אותו, שיתנו לו מחמאה ומילה טובה, שיהיה מי שיקשיב לסיפוריו ושתהיה לו שייכות חברתית מוגדרת. גם מי שעל פניו מורד בחברה, מחפש בסופו של דבר להתחבר עם אנשים שמרדו באותו כיוון כמוהו. גם הוא מחפש שייכות. שלמה המלך כתב בספר שיר השירים "חולת אהבה אני"- חולת מלשון חלול. כולנו חלולים (חסרים) באהבה ומחפשים בכל קשר להשלים את שחסר לנו. כל המצוות והטקסים של היהדות (החל מחגיגת הלידה, דרך בר מצווה, נישואין, החגים ואפילו טקסי הפרידה מהמת) קשורים קשר הדוק לאותה קרקע שכה נחוצה לנו על מנת להתפתח - חום המשפחה והקהילה.
מים: מי גשמים נספגים באדמה ובאמצעות מערכת מסועפת של שורשים, מגיעים אל גזע העץ, ענפיו ועליו. בדומה לעץ, גם גוף האדם מורכב מכ-70% מים, וללא המים, המסמלים את יסוד הרגש, האדם מתייבש ומאבד כיוון. התורה עצמה משולה למים, שכן הן הגשם והן התורה יורדים מהשמיים ומרווים את הצמאים. בעוד המים מחיים את הרובד הפיזי, התורה והמסרים הנפלאים שבה זורמים מה' אל עם ישראל בכל דור ודור, מעניקים כוח וחיות לרוח האנושית ומניבים חוכמה, חסד ומעשים טובים. בנימה אישית אני יכול להעיד כי שבוע שעובר עלי ללא חברותא/שיעור תורה אני מרגיש מיובש לחלוטין מבחינה פנימית - ממש כמו אחרי מסע מפרך במדבר ללא מימייה.
אוויר: הקב"ה מחייה את הצמחים ע"י האוויר המספק להם את החמצן ואת דו תחמוצת הפחמן הנחוצים להם לתהליכי הנשימה וההתחדשות. בפרשת בראשית התורה מתארת כי ה' יצר את האדם באופן דומה - "וייפח באפו נשמת חיים". לא בכדי בשפה העברית המילה "נשימה" דומה מאוד ל"נשמה", שכן כוחנו הרוחני מגיע בצורה מטפורית דרך האוויר והנשימה. בשעת קושי רגשי ונפשי בכוח נשימה אחת עמוקה ומלאה להקל על כל תחושה שלילית ולהתחבר למשהו גבוה מאתנו שיכול לרומם אותנו.
אש: כל עץ זקוק לאש (אור השמש) כדי להתפתח, כאשר אנרגית האור הנקלטת מפעילה תגובה כימית החיונית לצמיחתו (פוטוסינתזה). כמו העצים, כך גם בני אדם זקוקים לאותו אור ולאותו חום, אשר במקרה שלנו בא לידי ביטוי במערכת רגשות בריאה וחיובית. אדם שגדל בסביבה קרה בה הרגשות מופנמים והשכל האנליטי לבדו הוא זה ששולט מתפתח להיות אדם המנותק משורש נשמתו. בתור בני אדם אנחנו משוועים לחיוך פשוט, למילה טובה ולטפיחה על השכם, ולכן לא בכדי אנחנו נמשכים ל"אנשים חמים".
מסרים חשובים נוספים שהעצים והצמחים שולחים לנו:
פריחה ושלכת: רוב העצים, בהגיע עונת הסתיו, מנשירים את עליהם ויופיים זמנית נעלם. כל חקלאי יודע כי באותו הזמן כשהעץ נותר ערום מעליו ופירותיו הוא משקיע את מרצו לחזק את השורשים והגזע כדי להגיע רענן לעונת הבשלת הפרי הבאה. כך גם אצלנו - על כל אדם עוברים במהלך החיים עליות וירידות, שמחה ועצב, חושך ואור. כמו אצל העצים, גם בנפש האדם, תקופת החורף בדר"כ היא תקופה של התכנסות פנימה, חשבון נפש ואגירת כוחות לקראת הקיץ והפריחה הבאים. אדם לומד שככה זה בחיים - אחרי הירידה באה עלייה. פעם אנחנו למעלה ופעם למטה ואי אפשר להגיע עם הנדנדה למעלה, אלא אם כן נמצאים קודם גם למטה. אנחנו צריכים לזכור בזמנים של צמצום וקושי את העלייה שמחכה לנו, את ההתחדשות והטוב שממתינים, ומתוך כך לדבוק בשמחה בכל עת ובכל ניסיון. ט"ו בשבט מסמל את שיא החורף. החל מתקופה זו הגשמים מתמעטים, הימים מתארכים ולאט לאט מתחילים להתגלות הפרות. דווקא כשהכול קר וריק - יש תקווה.
סבלנות בעבודה הרוחנית: כמו שאסור למדוד עץ מידי יום כדי לבדוק עד כמה צמח והגביה, משום שצמיחתו ניכרת לעין רק לאחר תקופת זמן, כך גם התפתחותו הרוחנית של אדם אינה ניתנת למדידה בכלי המדידה הרגילים. כל הרגל שלילי הטבוע בנו ניתן לשינוי, אך מחייב אורך רוח לתהליך, אשר יכול להשתרע על פני תקופה ארוכה. תכלית בואנו לעולם היא כדי לשפר את לבנו ומידותינו, כאשר רק לאחר פעמים רבות של מאמצים מודעים לשינוי הרגל שלילי נזכה לשינוי המבורך. לא אחת, בהיותנו מחשבים היכן אנו עומדים, תוקף אותנו היצר הרע ומנסה לשכנע כי אנחנו לא מתקדמים, לייאש ולרפות ידנו. האדם הנבון יבין כי בדיוק כמו בגידול עץ: "הסבלנות מרה, אך פרותיה מתוקים".
קשר ישיר עם הבורא: מעלתו המיוחדת של הצמח (אף לעומת בני האדם והחיות) היא שאין הוא מסתיר את מקור חיותו. כל הברואים נוצרו מן האדמה, כמאמר הפסוק בקהלת: "הכול היה מן העפר", אך רק הצמח ממחיש את הקשר אל האדמה בהיותו מחובר תמיד אל הקרקע ויונק ממנה את חיותו. אם מנתקים אותו מהאדמה הוא גווע ונובל. לעומתו, בעלי-החיים והאדם אינם צריכים להיות קשורים אל שורשם ומקורם ואל אימם-יולדתם. הם יכולים ללכת ממקום למקום ואינם זקוקים לאספקה בלתי-פוסקת של חומרי-מזון. בכך ייחודם של הצמחים -הם מבטאים וממחישים פיזית את הקשר המתמיד שלהם אל מקור חיותם, עד שכל ניתוק ממנו גורם לכיליונם. להבדיל מבני האדם, הצמח לעולם לא שוכח כי מעפר הוא בא ואל עפר הוא עתיד לשוב, ולכן לא נופל לחטא הקשה של הגאווה.
חינוך: לא אחת אנו פוגשים בעץ הגדל מוטה ועקום ומצטערים על שלא טיפלו בו כראוי והזניחו את מראהו וצורתו בצעירותו. היכולת ליישר גזע עקום היא מוגבלת לפרק הזמן שהעץ צעיר וגמיש. משהוא גדל עקום הסטייה מדרך הישר רק תלך ותחריף משנה לשנה. כל עץ שבעליו חפץ כי יניב פירות, חייב לקבל טיפול למן השעה הראשונה שבה הוא ניטע באדמה. יש לטעת אותו בקרקע המתאימה למין ולסוג שלו, לדאוג להשקיה קבועה, לשמור ממזיקים המנסים לפגוע בו ולעדור ולנכש את העשבים העלולים לחנוק את השורשים הצעירים ולמנוע מהם את מי ההשקיה. גם לאחר שכבר נקלט העץ, יש לדאוג שיגדל בצורה ישרה ולעתים אף לדלל ולגזום חלק מענפיו. דמיון מלא יש לאדם. חובת החינוך, הגידול והטיפוח מתחילה עם לידתו. יש לשמור עליו, להקפיד על מזונותיו וניקיונו הגשמי, להרחיק ממנו כל נזק או דבר שיכול לפגוע בו כמו סביבה רעה ולספק לו כלים רוחניים להתמודדות עם אתגרי החיים והעולם. האחריות שקיבלנו בתור הורים ומחנכים היא עצומה. כל הורה קיבל לידי כפיקדון מהקב"ה שתיל קטן ועדין ועלינו לעשות את המיטב כדי שהוא יצמח ישר ויניב בעצמו פרות.
לדעת להשפיל ראש: העצים ניחנים בגמישות מרשימה. רוב העצים מסוגלים להתנדנד ברוח סערה ולשרוד תנאים קשים ומורכבים. "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז". אדם צריך לחיות בענווה ובצניעות, להשפיל לעיתים את הראש, לא להתגאות, לא להתווכח, לזרום עם החיים ולדעת לוותר, או כמאמר המשפט המפורסם: "עדיף להיות חכם מאשר להיות צודק". אדם המאמין בבורא יודע שגם הצלחותיו, כמו כישלונותיו, לא באים ישירות ממעשיו ופעולותיו, אלא זה הכול ניסיונות של הקב"ה ועל כן עליו לקבל גם ייסורים אלה באהבה.
ט"ו בשבט שיחול ביום חמישי הקרוב קורא לכולנו לשאול את עצמינו שאלות חשובות. האם אני מקבל/ת את המזון והמרחב הרוחני לו אני זקוק/ה כדי לצמוח, או שאולי העץ שלי עמוס לעייפה באינפורמציה מיותרת ובחומרנות? האם אני חלק מקהילה יהודית חזקה המספקת חום וסביבה מזינה או שאולי אני דמות אנונימית ביקום אינטרסנטי ומנוכר? האם אני משקיע/ה מספיק במשפחתי ומעניק/ה להם את החום והאהבה להם הם זקוקים? האם אני אדם צנוע? האם בכוחי לקבל בשמחה גם את הקשיים ולהתמודד עם אתגרי החיים בחוכמה? האם אכפת לי מהסביבה? האם אני מפיק פרות מתוקים ומשביעים או חלילה פרות באושים? האם אני צופה קדימה ויודע/ת שהענקתי בסיס הולם לצמיחה עבור הדורות הבאים? ועוד ועוד...
שנזכה לגדול, לצמוח ולפרוח וליישם את המלצתו של דוד המלך בספר תהילים לחיים טובים ומאושרים: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם: אֲשֶׁר פִּרְיוֹ, יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל. וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ".
חג שמח, ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר