‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת בא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת בא. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 14 בינואר 2016

פרשת "בא" - אני לא רואה אותך ממטר!

בס"ד


בפרשת "בא" הקב"ה ממשיך ומכה את המצרים בשלושת המכות האחרונות ומשה מורה לעם להתכונן לקראת היציאה הגדולה וההיסטורית מעבדות לחרות. ביחס למכה התשיעית, הלוא היא מכת החושך, התורה מתארת כיצד במשך שלושה ימים המצרים סבלו מחושך מוחלט, ששיתק את כל מציאות חייהם, בעוד ליהודים השמש המשיכה לזרוח כרגיל. מדרשי חז"ל על הפרשה מוסיפים פרטים ומתארים כיצד החשכה הלכה והפכה חמורה יותר ויותר, עד שהמצרים לא יכלו לראות דבר ולהכיר זה את זה, וכיצד החושך היה כל כך סמיך, עד שאיש לא יכול היה לזוז ממקומו. מי שעמד נשאר לעמוד ומי שישב נאלץ להמשיך לשבת.

את עשר המכות המתועדות בתורה אין לראות סתם כסדרת אירועים על-טבעיים שהחריבו את ממלכת מצרים לפני כ-3,300 שנה. התורה אינה רק ספר המתעד סיפורים עתיקים, אלא מהווה מדריך לחיים וספר הנחייה להתפתחות הרוחנית שכל אחד מאתנו נדרש לה, ולכן האפיזודות המתועדות בה מייצגות חוקים רוחניים נצחיים המתרחשים שוב ושוב בלבו של כל אדם.

אחד הפרושים  על המהות הרוחנית של מכת חושך מדבר על כך שחושך מסמל את הנטייה שלנו להיכנס למצבי עצבות וייאוש ולהרגיש שלעולם ולחיים שלנו אין מטרה, שאנחנו לא מוצלחים ושאין לנו סיכוי להשתנות ולהשתפר.

המצרים האכזריים "הרוויחו ביושר" לא רק את החשכת המציאות הפיזית שלהם, אלא גם את החושך הפנימי ששרר בליבותיהם בזמן המכה הקשה. במשך שנים רבות הם עשו כל מאמץ כדי לשעבד את הנפש של בני ישראל ולא רק את גופם, ועל כן נענשו במידה כנגד מידה.

ובמעבר חד למציאות חיינו כאן ועכשיו – כמעט כולנו חווים את מכת החושך בנפש שלנו. כמעט כולנו נופלים בתקופות כאלה ואחרות למצבי ייאוש וחוסר אמונה. זה לא חייב בהכרח להתבטא כייאוש קליני ומחשבות אובדניות. הייאוש יכול לבוא לידי ביטוי במחשבות שליליות על עצמנו ועל המציאות, בהרגשה  שאין לנו כוחות להתמודד עם אתגרי החיים ובאובדן האמונה שהעולם הזה טוב ובר תיקון. העצבות היא לא חטא, אבל היא השורש לכל החטאים. אדם עצוב מוותר לעצמו ולא נלחם ביצר הרע כמו בתקופות הטובות שלו, ולכן לא בכדי העצבות הומשלה למנגנון הנעילה המרכזית ברכב, אשר הפעלתו משתקת את כל המערכות כולן. בזמן שאנחנו חווים עצב אנחנו נהיים כבדים, חסרי מוטיבציה ולא יכולים להתחדש ולנוע, כמעט כמו אותם מצרים אומללים שמבחינה סמלית לא יכלו היו להניע אף איבר. אם נזכר בילד שכל אחד מאתנו היה אי שם בעבר נתרפק על המאגרים האינסופיים של שמחה, חיוניות ואופטימיות שנשפכו מאתנו. מה השתנה מאז? מדוע רבים מאתנו חווים את החיים בכזו כבדות? מדוע אנחנו לא קופצים בשמחה בכל בוקר מהמיטה ושמחים לקראת יום חדש? מדוע כל שינוי כה קשה לנו? האמת הכואבת היא שאיבדנו את התקווה שיכולים להיות לנו חיים נהדרים ושמחים, או במילים אחרות – נתנו למכת החושך להשתלט גם עלינו.

לפעמים אנחנו שואלים את עצמינו בשביל מה כל הסיפור הזה? בשביל מי ובשביל מה אנחנו בכלל יוצאים מהבית וכל כך מתאמצים? רבי נחמן סיפר פעם לתלמידיו סיפור שנותן תשובה יפה לשאלות האלה – אדם אחד פתח חברה למילוי חביות ושכר מספר פועלים לביצוע המשימה. תוך כדי עבודה גילו הפועלים כי החביות היו מנוקבות ושכל התכולה שהם טרחו ומילאו נשפכה החוצה. הפועלים נחלקו לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה כללה אנשים שאמרו "אם הכול במילא נשפך, אז אין טעם שנמשיך לעבוד בעבודה חסרת התכלית הזו", ולכן הם קמו והתפטרו. לעומתם, היו שאמרו: "מה אכפת לנו מכך שהתכולה נשפכת? אנחנו מקבלים שכר בין כה וכה", ולכן הם החליטו להישאר. למרבה הפלא, רבי נחמן כינה את אלה שעזבו "טיפשים" ואילו את אלה שנשארו "חכמים", למרות שההיגיון שלנו אומר שאין דבר מייאש יותר מאשר לעבוד בלי מטרה ומבלי לראות תוצאות. כל אחד מאתנו מחפש לראות את התוצר הסופי מפועלו והידיעה שהוא עובד לריק יכולה להרפות ולהחליש. כולנו חושבים בצורה הזו - החל ממתכנתי מחשבים, שמקבלים סיפוק עצום לראות את התוכנה הסופית, ועד למטאטאי רחובות, שנהנים לראות את הרחוב נקי מלכלוך בסיום המשמרת. בתורה נכתב שבני ישראל עבדו במצרים "עבודת פרך" והמדרשים מסבירים שהם התבקשו לבנות מבנים שלמים ומיד להרוס אותם, לבנות אותם שוב ומיד שוב להרוס, וחוזר חלילה. במקרה זה, אכן לא הייתה שום תועלת בפעולה זו וכל המטרה הייתה לדכא ולשבור את נפש העבדים העבריים, אולם במקרה של מפעל החביות הסיפור הוא שונה לחלוטין.

המפעל אותו מתאר רבי נחמן הוא בעצם המפעל של חיינו. זה המפעל שכולנו עובדים בו, בין אם ביודעין ובין אם לא ביודעין. כולנו מועסקים במפעל בו החביות מנוקבות מלכתחילה והמציאות בו מחייבת אותנו להמשיך במלאכה גם אם הן מתרוקנות.

כולנו רוצים להצליח בחיים, כולנו רוצים לעבוד בעבודה נעימה ורווחית, כולנו רוצים זוגיות מושלמת, כולנו חפצים בילדים מחונכים ומתוקים, כולנו שואפים להיות אוהבים ונאהבים ושהכול יהיה טוב וילך לנו חלק. אבל מה לעשות, חברים, בחיים האלה רגע אחד אנחנו למעלה ורגע אח"כ יכולים להיות למטה. פעם אנחנו מצליחים בעבודה ופעם יכולים למצוא עצמנו מפוטרים. פעם אנחנו חווים שלום בית וזוגיות נפלאה ופעם רבים ומטיחים אחד בשני מילים קשות ואיומות. מדוע יש את הנדנדה הזו? מדוע מה שאנחנו מצליחים לבנות לא נשמר לאורך זמן ומחייב אותנו שוב פעם בכל פעם מחדש לעמול ולהתאמץ? התשובה היא פשוטה ומהפכנית באותה מידה – החיים האלה זה לא מפעל ליצור חביות יפות ומלאות ואין בהכרח עניין שהן תהיינה בסופו של דבר כאלה. בעל הבית (הבוס הגדול – הקב"ה) יודע מראש שהן פגומות ואף מייצר אותן בכוונה כאלה. המפעל בו כולנו עובדים הוא מפעל ליצור בני אדם. החביות בסוף אולי נשארות ריקות, אבל מילואן זו אינה המטרה האמיתית. המטרה היא שהפועלים יעברו תהליך וישתנו.

אנחנו מסתכלים על החיים והרבה פעמים מייחלים שהמציאות תשתנה – שאשתי/בעלי ישתנה, שהבוס ישתנה, שהבריאות שלי תשתנה, שראש הממשלה ישתנה, וכו'. האמת היא שהמציאות לא אמורה להשתנות וכל המלחמות ואינסוף האנרגיות שאנו משקיעים לכיוון הזה ברובן מיותרות. אנחנו הם אלה שצריכים להשתנות ולהתפתח. החוכמה הגדולה בחיים האלה היא להמשיך לעשות הכי טוב שאנחנו יכולים את מה שאנחנו צריכים (להיות בני זוג/הורים/ילדים/עובדי/שכנים/וכו'). עלינו לפעול ביושר ובהתמדה גם אם המציאות החיצונית משתנה והפכפכה. גם בזמנים שנעים לנו ומתחשק לנו וגם בזמנים שזה יותר קשה. בעצם ההתמדה וחוסר הוויתור אנחנו קונים את עולמנו ונלחמים בייאוש ובחושך שרוצים לכרסם בכל חלקה טובה. אדם חזק באמת הוא מי שממשיך להתמודד, ממלא את החביות ולא בורח (לאשה אחרת, לארץ אחרת, לפיצוי מלאכותי ללב הכואב כדוגמת שוקולד מתוק או תוכנית טלוויזיה מטופשת). המטרה שלשמה באנו לעולם היא לגלות בתוכנו את המסירות, את האמונה ואת כוח הנתינה. כל אלה אפשריים רק אם אנחנו נלחמים באותו חושך עם חיוך על הפנים והבנה שמה שחשוב זה המאמץ למלא את החבית בכל פעם מחדש ולא בהכרח לראות תוצר סופי. העולם השקרי שלנו בנוי על תוצאות. מה שלא מצליח - לא נחשב. האמת היא שזו טעות מרה, שכן העיקר הוא הניסיון והרצון הטוב. ההשתדלות היא זו שבאמת משנה את האדם ובונה לו כלים בנפש להתמודד עם הקשיים השונים והחושך שמאיים להשתלט. המטרה במפעל הזה הוא לא למלא כמה שיותר חביות, אלא לעשות את המלאכה בנאמנות ובשמחה בלי קשר לתוצאה הסופית.

בהקשר הזה ראוי לצין כי בחינוך ילדים הכלל הזה רלוונטי במיוחד. את השבחים יש לתת על היגיעה והמאמץ ללמוד ולהיות ילד טוב. עדיף ילד שמשקיע את כול כולו ומקבל במבחן 60 מאשר ילד שני שהכול בא לו בקלות והוא מקבל 100 מבלי להתאמץ. בהמשך החיים לראשון יהיו כלים כיצד להתמודד עם אתגרי העולם בעוד השני יישבר ויכנס לעצבות וייאוש כשדברים לא יצליחו לו. גם את עצמינו כדאי שנחנך בדרך הזו. במקום לייסר את עצמינו "למה אנחנו לא חכמים כמו פלוני או יפים כמו אלמוני", מוטב לנו אם נהיה שמחים במי שאנחנו ונעשה את המיטב להיות אנחנו עצמינו ולא אף אחד אחר.

אז לא למדתי באוניברסיטה תואר שני, אז לא הייתי קצין בצבא, אז המשכורת שלי לא מי יודע מה, אז אני לא נוסע באוטו חדש. זה לא העיקר. מה שחשוב זה לשמוח במה שקיים. מי שלא חי כך בנקל עלול לשקוע בתוך האנרגיה של מכת חושך ולהרגיש שהעולם אפל וקשה. בעיית כל הבעיות הינה שהאדם אינו מכיר את מקומו. גם אם יש לו שפע כלכלי, משפחה בריאה וכל טוב, לא תמיד הוא שרוי בשמחה. התחושה שלכל אחד יש מקום ותפקיד ושאנחנו רצויים ואהובים כפי שאנחנו (עם כל החסרונות והפגמים) מביאים לשמחה ולשלווה. לכל אדם נגזר משמים תפקיד ייחודי ובלעדי המותאם אך ורק לו בהתאם לשורש נשמתו. אין שני בני אדם שלהם תפקידים זהים. לאחד הוענקו ממרום כישרונות שכליים ולכן תפקידו לעשות חיל בתורה או לחלופין להקדם בעולם האקדמיה. לעומתו, השני התברך בחוש עסקי מפותח, ועל כן הוא ימצה את עצמו דווקא בעולם העשייה העסקית . אם אכן האדם זוכה למלא את התפקיד הייחודי שהוטל עליו אין לו צורך לקנא באף אחד ואין כל תועלת בחיקוי של הזולת. לאדם כזה מובטח כי השמחה תהיה חלק אינטגראלי מחייו וכי גם אם המציאות החיצונית תשתנה ותורע עדיין הלב שלו יהיה חופשי ומאושר.

מנקודת מבט נוספת – כשהחבית של האדם מתרוקנת וכביכול לא הולך לו הוא מתרוקן מדבר נוסף שכל כך חשוב שהוא יתרוקן ממנו – הגאווה. הפוזה הזו שאנחנו מוצלחים ושהכול מצליח לנו כה מיותרת ומעייפת שאין דבר משמח יותר מלהיות נקי ממנה (למרות שתהליך ההתרוקנות לא תמיד נעים). רק מי שריק מעצמו יכול להתחיל להתמלא באלוקות.


בשלושת הימים, בהם המצרים סבלו מהחושך הנורא, מספרים לנו המדרשים ש80% מבני ישראל נפטרו ורק 20% זכו בהמשך לצאת עם משה לכיוון מדבר סיני. עובדה זו נלמדת מתוך הפסוק "וחמושים יצאו מארץ מצרים", כאשר באים המפרשים ומסבירים ש"חמושים" פרושו חמישית. מי היו כל אותם אלה שלא זכו לצאת ונפטרו באותם ימים של חושך? התשובה היא שמדובר היה באנשים שחששו מהשינוי שבפתח. למרות שהאמת הייתה ברורה כשמש, ולמרות שהם סבלו מאוד בתור עבדים, הם העדיפו את הסבל המוכר מאשר לצאת אל חיים חדשים. הם נפטרו באופן סמלי בימי האפלה משום שהם העדיפו את החושך שבעבדות מאשר את המאמץ שביציאה אל האור. אנחנו מדברים עליהם, אבל כמובן שהדילמה הזו רלוונטית מאוד גם לחיינו.

לא נעים ולא פשוט לומר זאת, אבל לצערנו רבים מכורים לתחושה של המסכנות והצמצום. הם רואים את עצמם ואת סביבתם רק דרך המשקפיים של המסכן, של מי שקשה לו ושל מי שכבד לו, ולא מאמינים שיכול להיות טוב. הדבר מזכיר לי תמיד את אותה הבדיחה על הפולניה שבציניות מרירה אומרת "אני אשב לי לבד בחושך" או "אני כבר אנוח בקבר". זאת לא חייבת להיות מציאות חיינו! לא באנו לכאן כדי לסבול או להעביר את הזמן בין משימות מייגעות בציפייה לסוף היום! באנו לכאן כדי ליהנות מאורו של הקב"ה ומעולמו, ולכן היפך היהדות זה להיות מסכנים ולהתאהב בחשכה.

במשנה במסכת סנהדרין נכתב : "משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור. אמר לו תרנגול לעטלף אני מצפה לאורה שאורה שלי היא ואתה למה לך אורה?". מה פשר המשל הזה? העטלף, שעיניו מותאמות לחיי החושך, אינו מצפה לאור. הוא התרגל לחיות בחושך ולא מכיר או מאמין במציאות אחרת. לעומתו, התרנגול יודע את הטוב שיש באור והוא אף זה שמקבל את האור הראשון בכל בוקר. מהבחינה הזו הוא מסמל את הציפיה לישועה ומציב דרישה כלפי המצפים לאור בעולם. האמת היא שהעולם כפי שהוא כבר מלא בטוב (וזה עוד לפני שדיברנו על האור של הגאולה שכולנו מצפים לו...). ההבדל בין העטלפים לבין התרנגולים הוא שהעטלפים כלל לא רואים אותו וחווים את המציאות כחשוכה וקשה. עלינו לסגל לעצמנו ראיה של תרנגולים – לחפש דברים גדולים ועמוקים ולנסות למצוא את האור שבכל דבר כדי שכשיגיע השפע הגדול לא נעמוד מסונוורים, אלא האור יאיר את עינינו. עלה בדעתי שאולי זו הסיבה שאנחנו מברכים מידי בוקר בברכות השחר : "ברוך שנתן לשכוי (=תרנגול) להבדיל בין יום ולילה".  כמה טוב שיש לו את היכולת להבדיל בין אור וחושך, בין טוב ורע. הלוואי וגם אנחנו נהייה קצת יותר תרנגולים ופחות עטלפים.

כל אחד מוזמן לחשוב בינו לבין עצמו היכן הוא כלוא בתוך החושך של עצמו ומה הן התבניות המחשבתיות והרגשיות שמעכבות מבעדו להיות אדם שמח, נינוח ואוהב יותר. רובינו חיים ברמת תודעה כזו שהדברים די ידועים לנו, ובכל זאת אנחנו מפחדים לעשות שינוי. ברור לנו שחלקים בחיינו כפי שהם אינם טובים, ובכל זאת אנו נצמדים לחושך המוכר וחוששים לבחור באור. אנחנו מפחדים לעזוב עבודה לא טובה, אנחנו מפחדים להתחייב לתחביב שתמיד חלמנו עליו, אנחנו מפחדים להפסיק לעשן ולשנות הרגלי תזונה ואנחנו מפחדים להיות יותר אדיבים, מנומסים ומשפיעים מהחשש ש"בעולם כה קר ומנוכר ירמסו אותנו". זה לא חייב להיות כך!                      

מעבר לכל זאת, על מכת החושך נכתב: "לא ראו איש את אחיו, ולא קמו איש מתחתיו" (שמות פרק י'). לפי ר' יהודה אריה לייב אלתר, מאדמורי חסידות גור (המכונה גם "השפת אמת") יש ללמוד מפסוק זה מסר חשוב: החושך הנורא והקשה ביותר הוא כשמגיעים למצב של "לא ראו איש את אחיו". כשאיש אינו רואה את אחיו, אינו יודע מה חסר לו ואינו משתדל לעזור לו – אין מציאות אפילה מזו. התוצאה של מצב זה היא: "ולא קמו איש מתחתיו". כאשר בן אדם דואג רק לעצמו, וכל מחשבותיו הן כיצד להציל את נפשו בלבד – הוא נשאר במקומו ואינו מסוגל להתרומם משפל המדרגה בה הוא נמצא, וזאת משום שכלל רוחני ידוע אומר שאת ההתעלות העצמית משיגים על ידי העלאת הזולת.

הביטוי העממי "אני לא רואה אותך מטר" מקבל כעת משמעות נוספת. במצרים אומנם היה גם חושך פיזי שהפריע לראות אחד את השני, אבל הבעיה הייתה חמורה הרבה יותר. המצרים, כמו גם חלק גדול מבני ישראל, היו שקועים באגואיזם ובאנוכיות הקטנה והצרה שלהם ולכן נענשו בחושך אמיתי ומשתק.

מסתבר שכמו אז, כך גם היום, המחלה של החברה המודרנית היא בדידות ועצבות, אשר נובעים מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה בעצמינו אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהוא חברה וסביבה אנושיים מפרים ותומכים. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים את זמנינו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף נקמנות.

התפיסה הרווחת של "אם יהיה לי טוב אז במילא יהיה גם לסביבה שלי טוב" היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במילא כבר יהיה טוב". לצערנו, יש לא מעט אנשים שחושבים כיום רק על טובתם האישית. לא אכפת להם מה קורה עם האחרים שאינם קרובים להם. לא מפריע להם שיש אנשים שאין להם מה לאכול, שיש אנשים שאין להם כסף לתרופות ושיש אנשים שהולכים עם מועקות רגשיות בלב. התפיסה שלהם על העולם תחומה בגבולות של עצמם בלבד.

להיות בן חורין אמתי, לצאת מהשעבוד והעבדות של הדאגה העצמית המפורזת, פרושו לפקוח את העיניים, לראות למעבר לקצה חוטמי ולהתחשב במי שסביבי.


משפט עידוד לסיום - החושך שנחת על המצרים אומנם היה קיצוני, אולם, כאמור, כל אחד מאתנו חווה רגעים כאלה ואחרים של חשכה וייאוש. בשעת הקושי העולם נראה אכזרי, אפל וחסר תקנה, אולם אל לנו לשכוח שכל דבר בעולם הזה הוא זמני וגורלו של כל קושי לחלוף כלא היה. שלום חנוך, באחד משיריו היפים, שר "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". כמו בטבע, כך גם בחיים שלנו – ברגע שבו נדמה שהכול אבוד, דווקא אז אנו מוזמנים להתמלא באופטימיות, שכן מהנקודה האפילה ביותר בהכרח מובטח לנו שיפציע האור. אדם מאמין יודע שגם בלב ים או במדבר הוא אף פעם לא לבד בעולם. יש מי שתמיד מלווה אותו ורוצה בטובתו. במציאות תודעתית כזו קל הרבה יותר להפוך את החיסרון ליתרון ואת החושך לאור.

 
שבת מוארת, ניר אביעד

יום רביעי, 16 בינואר 2013

פרשת "בא" – "אני כבר אשב לבד בחושך"

בס"ד



בפרשת "בא" הקב"ה ממשיך ומכה את המצרים בשלושת המכות האחרונות ומשה מורה לעם להתכונן לקראת היציאה הגדולה וההיסטורית מעבדות לחרות. ביחס למכה התשיעית, הלוא היא מכת החושך, התורה מתארת כיצד במשך שלושה ימים המצרים סבלו מחושך מוחלט, ששיתק את כל מציאות חייהם, בעוד ליהודים השמש המשיכה לזרוח כרגיל. מדרשי חז"ל על הפרשה מוסיפים פרטים ומתארים כיצד החשכה הלכה והפכה חמורה יותר ויותר, עד שהמצרים לא יכלו לראות דבר ולהכיר זה את זה, וכיצד החושך היה כל כך סמיך, עד שאיש לא יכול היה לזוז ממקומו. מי שעמד נשאר לעמוד ומי שישב נאלץ להמשיך לשבת.
את עשר המכות המתועדות בתורה אין לראות סתם כסדרת אירועים על-טבעיים שהחריבו את ממלכת מצרים לפני כ-3,300 שנה. התורה אינה רק ספר המתעד סיפורים עתיקים, אלא מהווה מדריך לחיים וספר הנחייה להתפתחות הרוחנית שכל אחד מאתנו נדרש לה, ולכן האפיזודות המתועדות בה מייצגות חוקים רוחניים נצחיים המתרחשים שוב ושוב בלבו של כל אדם.
אחד הפרושים על המהות הרוחנית של מכת חושך מדבר על כך שחושך מסמל את הנטייה שלנו להיכנס למצבי עצבות וייאוש ולהרגיש שלעולם ולחיים שלנו אין מטרה, שאנחנו לא מוצלחים ושאין לנו סיכוי להשתנות ולהשתפר.
המצרים האכזריים "הרוויחו ביושר" לא רק את החשכת המציאות הפיזית שלהם, אלא גם את החושך הפנימי ששרר בליבותיהם בזמן המכה הקשה. במשך שנים רבות הם עשו כל מאמץ כדי לשעבד את הנפש של בני ישראל ולא רק את גופם, ועל כן נענשו במידה כנגד מידה.
ובמעבר חד למציאות חיינו כאן ועכשיו – כמעט כולנו חווים את מכת החושך בנפש שלנו. כמעט כולנו נופלים בתקופות כאלה ואחרות למצבי ייאוש וחוסר אמונה. זה לא חייב בהכרח להתבטא כייאוש קליני ומחשבות אובדניות. הייאוש יכול לבוא לידי ביטוי במחשבות שליליות על עצמנו ועל המציאות, בהרגשה שאין לנו כוחות להתמודד עם אתגרי החיים ובאובדן האמונה שהעולם הזה טוב ובר תיקון. העצבות היא לא חטא, אבל היא השורש לכל החטאים. אדם עצוב מוותר לעצמו ולא נלחם ביצר הרע כמו בתקופות הטובות שלו, ולכן לא בכדי העצבות הומשלה למנגנון הנעילה המרכזית ברכב, אשר הפעלתו משתקת את כל המערכות כולן. בזמן שאנחנו חווים עצב אנחנו נהיים כבדים, חסרי מוטיבציה ולא יכולים להתחדש ולנוע, כמעט כמו אותם מצרים אומללים שמבחינה סמלית לא יכלו היו להניע אף איבר. אם נזכר בילד שכל אחד מאתנו היה אי שם בעבר נתרפק על המאגרים האינסופיים של שמחה, חיוניות ואופטימיות שנשפכו מאתנו. מה השתנה מאז? מדוע רבים מאתנו חווים את החיים בכזו כבדות? מדוע אנחנו לא קופצים בשמחה בכל בוקר מהמיטה ושמחים לקראת יום חדש? מדוע כל שינוי כה קשה לנו? האמת הכואבת היא שאיבדנו את התקווה שיכולים להיות לנו חיים נהדרים ושמחים, או במילים אחרות – נתנו למכת החושך להשתלט גם עלינו.

לפעמים אנחנו שואלים את עצמינו בשביל מה כל הסיפור הזה? בשביל מי ובשביל מה אנחנו בכלל יוצאים מהבית וכל כך מתאמצים? רבי נחמן סיפר פעם לתלמידיו סיפור שנותן תשובה יפה לשאלות האלה – אדם אחד פתח חברה למילוי חביות ושכר מספר פועלים לביצוע המשימה. תוך כדי עבודה גילו הפועלים כי החביות היו מנוקבות ושכל התכולה שהם טרחו ומילאו נשפכה החוצה. הפועלים נחלקו לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה כללה אנשים שאמרו "אם הכול במילא נשפך, אז אין טעם שנמשיך לעבוד בעבודה חסרת התכלית הזו", ולכן הם קמו והתפטרו. לעומתם, היו שאמרו: "מה אכפת לנו מכך שהתכולה נשפכת? אנחנו מקבלים שכר בין כה וכה", ולכן הם החליטו להישאר. למרבה הפלא, רבי נחמן כינה את אלה שעזבו "טיפשים" ואילו את אלה שנשארו "חכמים", למרות שההיגיון שלנו אומר שאין דבר מייאש יותר מאשר לעבוד בלי מטרה ומבלי לראות תוצאות. כל אחד מאתנו מחפש לראות את התוצר הסופי מפועלו והידיעה שהוא עובד לריק יכולה להרפות ולהחליש. כולנו חושבים בצורה הזו - החל ממתכנתי מחשבים, שמקבלים סיפוק עצום לראות את התוכנה הסופית, ועד למטאטאי רחובות, שנהנים לראות את הרחוב נקי מלכלוך בסיום המשמרת. בתורה נכתב שבני ישראל עבדו במצרים "עבודת פרך" והמדרשים מסבירים שהם התבקשו לבנות מבנים שלמים ומיד להרוס אותם, לבנות אותם שוב ומיד שוב להרוס, וחוזר חלילה. במקרה זה, אכן לא הייתה שום תועלת בפעולה זו וכל המטרה הייתה לדכא ולשבור את נפש העבדים העבריים, אולם במקרה של מפעל החביות הסיפור הוא שונה לחלוטין.
המפעל אותו מתאר רבי נחמן הוא בעצם המפעל של חיינו. זה המפעל שכולנו עובדים בו, בין אם ביודעין ובין אם לא ביודעין. כולנו מועסקים במפעל בו החביות מנוקבות מלכתחילה והמציאות בו מחייבת אותנו להמשיך במלאכה גם אם הן מתרוקנות.
כולנו רוצים להצליח בחיים, כולנו רוצים לעבוד בעבודה נעימה ורווחית, כולנו רוצים זוגיות מושלמת, כולנו חפצים בילדים מחונכים ומתוקים, כולנו שואפים להיות אוהבים ונאהבים ושהכול יהיה טוב וילך לנו חלק. אבל מה לעשות, חברים, בחיים האלה רגע אחד אנחנו למעלה ורגע אח"כ יכולים להיות למטה. פעם אנחנו מצליחים בעבודה ופעם יכולים למצוא עצמנו מפוטרים. פעם אנחנו חווים שלום בית וזוגיות נפלאה ופעם רבים ומטיחים אחד בשני מילים קשות ואיומות. מדוע יש את הנדנדה הזו? מדוע מה שאנחנו מצליחים לבנות לא נשמר לאורך זמן ומחייב אותנו שוב פעם בכל פעם מחדש לעמול ולהתאמץ? התשובה היא פשוטה ומהפכנית באותה מידה – החיים האלה זה לא מפעל ליצור חביות יפות ומלאות ואין בהכרח עניין שהן תהיינה בסופו של דבר כאלה. בעל הבית (הבוס הגדול – הקב"ה) יודע מראש שהן פגומות ואף מייצר אותן בכוונה כאלה. המפעל בו כולנו עובדים הוא מפעל ליצור בני אדם. החביות בסוף אולי נשארות ריקות, אבל מילואן זו אינה המטרה האמיתית. המטרה היא שהפועלים יעברו תהליך וישתנו.
אנחנו מסתכלים על החיים והרבה פעמים מייחלים שהמציאות תשתנה – שאשתי/בעלי ישתנה, שהבוס ישתנה, שהבריאות שלי תשתנה, שראש הממשלה ישתנה, וכו'. האמת היא שהמציאות לא אמורה להשתנות וכל המלחמות ואינסוף האנרגיות שאנו משקיעים לכיוון הזה ברובן מיותרות. אנחנו הם אלה שצריכים להשתנות ולהתפתח. החוכמה הגדולה בחיים האלה היא להמשיך לעשות הכי טוב שאנחנו יכולים את מה שאנחנו צריכים (להיות בני זוג/הורים/ילדים/עובדי/שכנים/וכו'). עלינו לפעול ביושר ובהתמדה גם אם המציאות החיצונית משתנה והפכפכה. גם בזמנים שנעים לנו ומתחשק לנו וגם בזמנים שזה יותר קשה. בעצם ההתמדה וחוסר הוויתור אנחנו קונים את עולמנו ונלחמים בייאוש ובחושך שרוצים לכרסם בכל חלקה טובה. אדם חזק באמת הוא מי שממשיך להתמודד, ממלא את החביות ולא בורח (לאשה אחרת, לארץ אחר, לפיצוי מלאכותי ללב הכואב כדוגמת שוקולד מתוק או תוכנית טלוויזיה מטופשת). המטרה שלשמה באנו לעולם היא לגלות בתוכנו את המסירות, את האמונה ואת כוח הנתינה. כל אלה אפשריים רק אם אנחנו נלחמים באותו חושך עם חיוך על הפנים והבנה שמה שחשוב זה המאמץ למלא את החבית בכל פעם מחדש ולא בהכרח לראות תוצר סופי. העולם השקרי שלנו בנוי על תוצאות. מה שלא מצליח - לא נחשב. האמת היא שזו טעות מרה, שכן העיקר הוא הניסיון והרצון הטוב. ההשתדלות היא זו שבאמת משנה את האדם ובונה לו כלים בנפש להתמודד עם הקשיים השונים והחושך שמאיים להשתלט. המטרה במפעל הזה הוא לא למלא כמה שיותר חביות, אלא לעשות את המלאכה בנאמנות ובשמחה בלי קשר לתוצאה הסופית.
בהקשר הזה ראוי לצין כי בחינוך ילדים הכלל הזה רלוונטי במיוחד. את השבחים יש לתת על היגיעה והמאמץ ללמוד ולהיות ילד טוב. עדיף ילד שמשקיע את כול כולו ומקבל במבחן 60 מאשר ילד שני שהכול בא לו בקלות והוא מקבל 100 מבלי להתאמץ. בהמשך החיים לראשון יהיו כלים כיצד להתמודד עם אתגרי העולם בעוד השני יישבר ויכנס לעצבות וייאוש כשדברים לא יצליחו לו. גם את עצמינו כדאי שנחנך בדרך הזו. במקום לייסר את עצמינו "למה אנחנו לא חכמים כמו פלוני או יפים כמו אלמוני", מוטב לנו אם נהיה שמחים במי שאנחנו ונעשה את המיטב להיות אנחנו עצמינו ולא אף אחד אחר.
אז לא למדתי באוניברסיטה תואר שני, אז לא הייתי קצין בצבא, אז המשכורת שלי לא מי יודע מה, אז אני לא נוסע באוטו חדש. זה לא העיקר. מה שחשוב זה לשמוח במה שקיים. מי שלא חי כך בנקל עלול לשקוע בתוך האנרגיה של מכת חושך ולהרגיש שהעולם אפל וקשה. בעיית כל הבעיות הינה שהאדם אינו מכיר את מקומו. גם אם יש לו שפע כלכלי, משפחה בריאה וכל טוב, לא תמיד הוא שרוי בשמחה. התחושה שלכל אחד יש מקום ותפקיד ושאנחנו רצויים ואהובים כפי שאנחנו (עם כל החסרונות והפגמים) מביאים לשמחה ולשלווה. לכל אדם נגזר משמים תפקיד ייחודי ובלעדי המותאם אך ורק לו בהתאם לשורש נשמתו. אין שני בני אדם שלהם תפקידים זהים. לאחד הוענקו ממרום כישרונות שכליים ולכן תפקידו לעשות חיל בתורה או לחלופין להקדם בעולם האקדמיה. לעומתו, השני התברך בחוש עסקי מפותח, ועל כן הוא ימצה את עצמו דווקא בעולם העשייה העסקית. אם אכן האדם זוכה למלא את התפקיד הייחודי שהוטל עליו אין לו צורך לקנא באף אחד ואין כל תועלת בחיקוי של הזולת. לאדם כזה מובטח כי השמחה תהיה חלק אינטגראלי מחייו וכי גם אם המציאות החיצונית תשתנה ותורע עדיין הלב שלו יהיה חופשי ומאושר.
מנקודת מבט נוספת – כשהחבית של האדם מתרוקנת וכביכול לא הולך לו הוא מתרוקן מדבר נוסף שכל כך חשוב שהוא יתרוקן ממנו – הגאווה. הפוזה הזו שאנחנו מוצלחים ושהכול מצליח לנו כה מיותרת ומעייפת שאין דבר משמח יותר מלהיות נקי ממנה (למרות שתהליך ההתרוקנות לא תמיד נעים). רק מי שריק מעצמו יכול להתחיל להתמלא באלוקות.

בשלושת הימים, בהם המצרים סבלו מהחושך הנורא, מספרים לנו המדרשים ש80% מבני ישראל נפטרו ורק 20% זכו בהמשך לצאת עם משה לכיוון מדבר סיני. עובדה זו נלמדת מתוך הפסוק "וחמושים יצאו מארץ מצרים", כאשר באים המפרשים ומסבירים ש"חמושים" פרושו חמישית. מי היו כל אותם אלה שלא זכו לצאת ונפטרו באותם ימים של חושך? התשובה היא שמדובר היה באנשים שחששו מהשינוי שבפתח. למרות שהאמת הייתה ברורה כשמש, ולמרות שהם סבלו מאוד בתור עבדים, הם העדיפו את הסבל המוכר מאשר לצאת אל חיים חדשים. הם נפטרו באופן סמלי בימי האפלה משום שהם העדיפו את החושך שבעבדות מאשר את המאמץ שביציאה אל האור. אנחנו מדברים עליהם, אבל כמובן שהדילמה הזו רלוונטית מאוד גם לחיינו.
לא נעים ולא פשוט לומר זאת, אבל לצערנו רבים מכורים לתחושה של המסכנות והצמצום. הם רואים את עצמם ואת סביבתם רק דרך המשקפיים של המסכן, של מי שקשה לו ושל מי שכבד לו, ולא מאמינים שיכול להיות טוב. הדבר מזכיר לי תמיד את אותה הבדיחה על הפולניה שבציניות מרירה אומרת "אני אשב לי לבד בחושך" או "אני כבר אנוח בקבר". זאת לא חייבת להיות מציאות חיינו! לא באנו לכאן כדי לסבול או להעביר את הזמן בין משימות מייגעות בציפייה לסוף היום! באנו לכאן כדי ליהנות מאורו של הקב"ה ומעולמו, ולכן היפך היהדות זה להיות מסכנים ולהתאהב בחשכה.
במשנה במסכת סנהדרין נכתב : "משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור. אמר לו תרנגול לעטלף אני מצפה לאורה שאורה שלי היא ואתה למה לך אורה?". מה פשר המשל הזה? העטלף, שעיניו מותאמות לחיי החושך, אינו מצפה לאור. הוא התרגל לחיות בחושך ולא מכיר או מאמין במציאות אחרת. לעומתו, התרנגול יודע את הטוב שיש באור והוא אף זה שמקבל את האור הראשון בכל בוקר. מהבחינה הזו הוא מסמל את הציפיה לישועה ומציב דרישה כלפי המצפים לאור בעולם. האמת היא שהעולם כפי שהוא כבר מלא בטוב (וזה עוד לפני שדיברנו על האור של הגאולה שכולנו מצפים לו...). ההבדל בין העטלפים לבין התרנגולים הוא שהעטלפים כלל לא רואים אותו וחווים את המציאות כחשוכה וקשה. עלינו לסגל לעצמנו ראיה של תרנגולים – לחפש דברים גדולים ועמוקים ולנסות למצוא את האור שבכל דבר כדי שכשיגיע השפע הגדול לא נעמוד מסונוורים, אלא האור יאיר את עינינו. עלה בדעתי שאולי זו הסיבה שאנחנו מברכים מידי בוקר בברכות השחר : "ברוך שנתן לשכוי (=תרנגול) להבדיל בין יום ולילה". כמה טוב שיש לו את היכולת להבדיל בין אור וחושך, בין טוב ורע. הלוואי וגם אנחנו נהייה קצת יותר תרנגולים ופחות עטלפים.
כל אחד מוזמן לחשוב בינו לבין עצמו היכן הוא כלוא בתוך החושך של עצמו ומה הן התבניות המחשבתיות והרגשיות שמעכבות מבעדו להיות אדם שמח, נינוח ואוהב יותר. רובינו חיים ברמת תודעה כזו שהדברים די ידועים לנו, ובכל זאת אנחנו מפחדים לעשות שינוי. ברור לנו שחלקים בחיינו כפי שהם אינם טובים, ובכל זאת אנו נצמדים לחושך המוכר וחוששים לבחור באור. אנחנו מפחדים לעזוב עבודה לא טובה, אנחנו מפחדים להתחייב לתחביב שתמיד חלמנו עליו, אנחנו מפחדים להפסיק לעשן ולשנות הרגלי תזונה ואנחנו מפחדים להיות יותר אדיבים, מנומסים ומשפיעים מהחשש ש"בעולם כה קר ומנוכר ירמסו אותנו". זה לא חייב להיות כך!
                        
משפט עידוד לסיום – החושך שנחת על המצרים אומנם היה קיצוני, אולם, כאמור, כל אחד מאתנו חווה רגעים כאלה ואחרים של חשכה וייאוש. בשעת הקושי העולם נראה אכזרי, אפל וחסר תקנה, אולם אל לנו לשכוח שכל דבר בעולם הזה הוא זמני וגורלו של כל קושי לחלוף כלא היה. שלום חנוך, באחד משיריו היפים, שר "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". כמו בטבע, כך גם בחיים שלנו – ברגע שבו נדמה שהכול אבוד, דווקא אז אנו מוזמנים להתמלא באופטימיות, שכן מהנקודה האפילה ביותר בהכרח מובטח לנו שיפציע האור. אדם מאמין יודע שגם בלב ים או במדבר הוא אף פעם לא לבד בעולם. יש מי שתמיד מלווה אותו ורוצה בטובתו. במציאות תודעתית כזו קל הרבה יותר להפוך את החיסרון ליתרון ואת החושך לאור.
שבת מוארת, ניר אביעד

יום שלישי, 24 בינואר 2012

פרשת "בֹּא" – אני לא רואה אותך ממטר!

בס"ד

בפרשת "בֹּא" הקב"ה ממשיך ומכה את המצרים בשלושת המכות האחרונות ומשה מורה לעם להתכונן לקראת היציאה הגדולה וההיסטורית מעבדות לחרות. ביחס למכה התשיעית, הלוא היא מכת החושך, התורה מתארת כיצד במשך שלושה ימים המצרים סבלו מחושך מוחלט, ששיתק את כל מציאות חייהם, בעוד ליהודים השמש המשיכה לזרוח כרגיל. מדרשי חז"ל על הפרשה מוסיפים פרטים ומתארים כיצד החשכה הלכה והפכה חמורה יותר ויותר, עד שהמצרים לא יכלו לראות דבר ולהכיר זה את זה, וכיצד החושך היה כל כך סמיך, עד שאיש לא יכול היה לזוז ממקומו. מי שעמד נשאר לעמוד ומי שישב נאלץ להמשיך לשבת.
את עשר המכות המתועדות בתורה אין לראות, כאמור, סתם כסדרת אירועים על-טבעיים שהחריבו את ממלכת מצרים לפני כ-3,300 שנה. התורה אינה רק ספר המתעד סיפורים עתיקים, אלא מהווה מדריך לחיים וספר הנחייה להתפתחות הרוחנית שכל אחד מאתנו נדרש לה, ולכן האפיזודות המתועדות בה מייצגות סיפורים רוחניים נצחיים המתרחשים שוב ושוב בלבו של כל אדם.
אחד הפרושים על המהות הרוחנית של מכת חושך מדבר על כך שחושך מסמל את הנטייה שלנו להיכנס למצבי עצבות וייאוש ולהרגיש שלעולם ולחיים שלנו אין מטרה, שאנחנו לא מוצלחים ושאין לנו סיכוי להשתנות ולהשתפר. המצרים האכזריים "הרוויחו ביושר" לא רק את החשכת המציאות הפיזית שלהם, אלא גם את החושך הפנימי ששרר בליבותיהם בזמן המכה הקשה. במשך שנים רבות הם עשו כל מאמץ כדי להחשיך ולשעבד את הנפש של בני ישראל ולא רק את גופם, ועל כן נענשו במידה כנגד מידה.
ובמעבר חד למציאות חיינו כאן ועכשיו – כמעט כולנו חווים את מכת החושך בנפש שלנו. כמעט כולנו נופלים בתקופות כאלה ואחרות למצבי ייאוש וחוסר אמונה. זה לא חייב בהכרח להתבטא כייאוש קליני ומחשבות אובדניות. הייאוש יכול לבוא לידי ביטוי במחשבות שליליות על עצמנו ועל המציאות, בהרגשה שאין לנו כוחות להתמודד עם אתגרי החיים ובאובדן האמונה שהעולם הזה טוב ובר תיקון. העצבות היא לא חטא, אבל היא השורש לכל החטאים. אדם עצוב מוותר לעצמו ולא נלחם ביצר הרע כמו בתקופות הטובות שלו, ולכן לא בכדי העצבות הומשלה למנגנון הנעילה המרכזית ברכב, אשר הפעלתו משתקת את כל המערכות כולן. בזמן שאנחנו חווים עצב אנחנו נהיים כבדים, חסרי מוטיבציה ולא יכולים להתחדש ולנוע, כמעט כמו אותם מצרים אומללים שמבחינה סמלית לא יכלו היו להניע אף איבר. אם נזכר בילד שכל אחד מאתנו היה אי שם בעבר נתרפק על המאגרים האינסופיים של שמחה, חיוניות ואופטימיות שנשפכו מאתנו. מה השתנה מאז? מדוע רבים מאתנו חווים את החיים בכזו כבדות? מדוע אנחנו לא קופצים בשמחה בכל בוקר מהמיטה ושמחים לקראת יום חדש? מדוע כל שינוי כה קשה לנו? האמת הכואבת היא שאיבדנו את התקווה שיכולים להיות לנו חיים נהדרים ושמחים, או במילים אחרות – נתנו למכת החושך להשתלט גם עלינו.

לפעמים אנחנו שואלים את עצמינו בשביל מה כל הסיפור הזה? בשביל מי ובשביל מה אנחנו בכלל יוצאים מהבית וכל כך מתאמצים? רבי נחמן סיפר פעם לתלמידיו סיפור שנותן תשובה יפה לשאלות האלה – אדם אחד פתח חברה למילוי חביות ושכר מספר פועלים לביצוע המשימה. תוך כדי עבודה גילו הפועלים כי החביות היו מנוקבות ושכל התכולה שהם טרחו ומילאו נשפכה החוצה. הפועלים נחלקו לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה כללה אנשים שאמרו "אם הכול במילא נשפך, אז אין טעם שנמשיך לעבוד בעבודה חסרת התכלית הזו" ולכן הם קמו והתפטרו. לעומתם, היו שאמרו: "מה אכפת לנו מכך שהתכולה נשפכת? אנחנו מקבלים שכר בין כה וכה!", ולכן הם החליטו להישאר. למרבה הפלא, רבי נחמן כינה את אלה שעזבו "טיפשים" ואילו את אלה שנשארו "חכמים", למרות שההיגיון שלנו אומר שאין דבר מייאש יותר מאשר לעבוד בלי מטרה ומבלי לראות תוצאות. כל אחד מאתנו מחפש לראות את התוצר הסופי מפועלו והידיעה שהוא עובד לריק יכולה להרפות ולהחליש. כולנו חושבים בצורה הזו – החל ממתכנתי מחשבים, שמקבלים סיפוק עצום לראות את התוכנה הסופית, ועד למטאטאי רחובות, שנהנים לראות את הרחוב נקי מלכלוך בסיום המשמרת. בתורה נכתב שבני ישראל עבדו במצרים "עבודת פרך" והמדרשים מסבירים שהם התבקשו לבנות מבנים שלמים ומיד להרוס אותם, לבנות אותם שוב ומיד שוב להרוס, וחוזר חלילה. במקרה זה, אכן לא הייתה שום תועלת בפעולה זו וכל המטרה הייתה לדכא ולשבור את נפש העבדים העבריים, אולם במקרה של מפעל החביות הסיפור הוא שונה לחלוטין.
המפעל אותו מתאר רבי נחמן הוא בעצם המפעל של חיינו. זה המפעל שכולנו עובדים בו, בין אם ביודעין ובין אם לא ביודעין. כולנו מועסקים במפעל בו החביות בהגדרה מנוקבות מלכתחילה, ועצם קיומנו מחייב אותנו להמשיך במלאכה גם אם הן מתרוקנות.
כולנו רוצים להצליח בחיים, כולנו רוצים לעבוד בעבודה נעימה ורווחית, כולנו רוצים זוגיות מושלמת, כולנו חפצים בילדים מחונכים ומתוקים, כולנו שואפים להיות אוהבים ונאהבים ושהכול יהיה טוב וילך לנו חלק. אבל מה לעשות, חברים, בחיים האלה רגע אחד אנחנו למעלה ורגע אח"כ יכולים להיות למטה. פעם אנחנו מצליחים בעבודה ופעם יכולים למצוא עצמנו מפוטרים. פעם אנחנו חווים שלום בית וזוגיות נפלאה ופעם רבים ומטיחים אחד בשני מילים קשות ואיומות. מדוע יש את הנדנדה הזו? מדוע מה שאנחנו מצליחים לבנות לא נשמר לאורך זמן ומחייב אותנו שוב פעם בכל פעם מחדש לעמול ולהתאמץ? התשובה היא פשוטה ומהפכנית באותה מידה – החיים האלה זה לא מפעל ליצור חביות יפות ומלאות ואין בהכרח עניין שהן תהיינה בסופו של דבר כאלה. בעל הבית (הבוס הגדול – הקב"ה) יודע מראש שהן פגומות ואף מייצר אותן בכוונה כאלה. המפעל בו כולנו עובדים הוא מפעל ליצור בני אדם. החביות בסוף אולי נשארות ריקות, אבל המטרה היא שהפועלים יעברו תהליך וישתנו.
אנחנו מסתכלים על החיים והרבה פעמים מייחלים שהמציאות תשתנה – שאשתי/בעלי ישתנה, שהבוס ישתנה, שהבריאות שלי תשתנה, שראש הממשלה ישתנה, וכו'. האמת היא שהמציאות לא אמורה להשתנות וכל המלחמות ואינסוף האנרגיות שאנו משקיעים לכיוון הזה ברובן מיותרות. אנחנו הם אלה שצריכים להשתנות. החוכמה הגדולה בחיים האלה היא להמשיך לעשות הכי טוב שאנחנו יכולים את מה שאנחנו צריכים (להיות בני זוג/הורים/ילדים/עובדי/שכנים/וכו'). עלינו לפעול ביושר ובהתמדה גם אם המציאות החיצונית משתנה והפכפכה. גם בזמנים שנעים לנו ומתחשק לנו וגם בזמנים שזה יותר קשה. בעצם ההתמדה וחוסר הוויתור אנחנו קונים את עולמנו ונלחמים בייאוש ובחושך שרוצה לכרסם בכל חלקה טובה. אדם חזק באמת הוא מי שממשיך להתמודד, ממלא את החביות ולא בורח (לאשה אחרת, לארץ אחר, לפיצוי מלאכותי ללב הכואב כדוגמת שוקולד מתוק או תוכנית טלוויזיה מטופשת) למרות הכישלונות. המטרה שלשמה באנו לעולם היא לגלות בתוכנו את המסירות, את האמונה ואת כוח הנתינה. כל אלה אפשריים רק אם אנחנו נלחמים באותו חושך עם חיוך על הפנים והבנה שמה שחשוב זה המאמץ למלא את החבית בכל פעם מחדש ולא בהכרח לראות תוצר סופי מושלם. העולם השקרי שלנו בנוי על תוצאות. מה שלא מצליח – לא נחשב. האמת היא שזו טעות מרה, שכן העיקר הוא הניסיון והרצון הטוב. ההשתדלות היא זו שבאמת משנה את האדם ובונה לו כלים בנפש להתמודד עם הקשיים השונים והחושך שמאיים להשתלט. המטרה במפעל הזה הוא לא למלא כמה שיותר חביות, אלא לעשות את המלאכה בנאמנות ובשמחה בלי קשר לתוצאה הסופית.
בהקשר הזה ראוי לצין כי בחינוך ילדים הכלל הזה רלוונטי במיוחד. את השבחים יש לתת על היגיעה והמאמץ ללמוד ולהיות ילד טוב. עדיף ילד שמשקיע את כל כולו ומקבל במבחן 60 מאשר ילד שני שהכל בא לו בקלות והוא מקבל 100 מבלי להתאמץ. בהמשך החיים לראשון יהיו כלים כיצד להתמודד עם אתגרי העולם בעוד השני יישבר ויכנס לעצבות וייאוש כשדברים לא יצליחו לו. גם את עצמינו כדאי שנחנך בדרך הזו. במקום לייסר את עצמינו "למה אנחנו לא חכמים כמו פלוני או יפים כמו אלמוני", מוטב לנו אם נהיה שמחים במי שאנחנו ונעשה את המיטב להיות אנחנו עצמינו ולא אף אחד אחר.
אז לא למדתי באוניברסיטה תואר שני, אז לא הייתי קצין בצבא, אז המשכורת שלי לא מי יודע מה, אז אני לא נוסע באוטו חדש. זה לא העיקר. מה שחשוב זה לשמוח במה שקיים. מי שלא חי כך בנקל עלול לשקוע בתוך האנרגיה של מכת חושך ולהרגיש שהעולם אפל וקשה. בעיית כל הבעיות הינה שהאדם אינו מכיר את מקומו. גם אם יש לו שפע כלכלי, משפחה בריאה וכל טוב, לא תמיד הוא שרוי בשמחה. התחושה שלכל אחד יש מקום ותפקיד ושאנחנו רצויים ואהובים כפי שאנחנו (עם כל החסרונות והפגמים) מביאים לשמחה ולשלווה. לכל אדם נגזר משמים תפקיד ייחודי ובלעדי המותאם אך ורק לו בהתאם לשורש נשמתו. אין שני בני אדם שלהם תפקידים זהים. לאחד הוענקו ממרום כישרונות שכליים ולכן תפקידו לעשות חיל בתורה או לחלופין להתקדם בעולם האקדמיה. לעומתו, השני התברך בחוש עסקי מפותח, ועל כן הוא ימצה את עצמו דווקא בעולם העשייה העסקית. אם אכן האדם זוכה למלא את התפקיד הייחודי שהוטל עליו אין לו צורך לקנא באף אחד ואין כל תועלת בחיקוי של הזולת. לאדם כזה מובטח כי השמחה תהיה חלק אינטגראלי מחייו וכי גם אם המציאות החיצונית תשתנה ותורע עדיין הלב שלו יהיה חופשי ומאושר.
מנקודת מבט נוספת – כשהחבית של האדם מתרוקנת וכביכול לא הולך לו הוא מתרוקן מדבר נוסף שכל כך חשוב שהוא יתרוקן ממנו – הגאווה. הפוזה הזו שאנחנו מוצלחים ושהכול מצליח לנו כה מיותרת ומעייפת שאין דבר משמח יותר מלהיות נקי ממנה (למרות שתהליך ההתרוקנות לא תמיד נעים). רק מי שריק מעצמו יכול להתחיל להתמלא באלוקות.

בשלושת הימים, בהם המצרים סבלו מהחושך הנורא, מספרים לנו המדרשים ש80% מבני ישראל נפטרו ורק 20% זכו בהמשך לצאת עם משה לכיוון מדבר סיני. עובדה זו נלמדת מתוך הפסוק "וחמושים יצאו מארץ מצרים", כאשר באים המפרשים ומסבירים ש"חמושים" פרושו חמישית. מי היו כל אותם אלה שלא זכו לצאת ונפטרו באותם ימים של חושך? התשובה היא שמדובר היה באנשים שחששו מהשינוי שבפתח. למרות שהאמת הייתה ברורה כשמש, ולמרות שהם סבלו מאוד בתור עבדים, הם העדיפו את הסבל המוכר מאשר לצאת אל חיים חדשים. הם נפטרו באופן סמלי בימי האפלה משום שהם העדיפו את החושך שבעבדות מאשר את המאמץ שביציאה אל האור. אנחנו מדברים עליהם, אבל כמובן שהדילמה הזו רלוונטית מאוד גם לחיינו.
במשנה במסכת סנהדרין נכתב : "משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפים לאור. אמר לו התרנגול לעטלף אני מצפה לאורה שאורה שלי היא ואתה למה לך אורה?". מה פשר המשל הזה? העטלף, שעיניו מותאמות לחיי החושך, אינו מצפה לאור. הוא התרגל לחיות בחושך ולא מכיר או מאמין במציאות אחרת. לעומתו, התרנגול יודע את הטוב שיש באור והוא אף זה שמקבל את האור הראשון בכל בוקר. מהבחינה הזו הוא מסמל את הציפיה לישועה ומציב דרישה כלפי המצפים לאור בעולם. האמת היא שהעולם כפי שהוא כבר מלא בטוב (וזה עוד לפני שדיברנו על האור של הגאולה שכולנו מצפים לו...), כאשר ההבדל בין העטלפים לבין התרנגולים הוא שהעטלפים כלל לא רואים אותו וחווים את המציאות כחשוכה וקשה. עלינו לסגל לעצמנו ראיה של תרנגולים – לחפש דברים גדולים ועמוקים ולנסות למצוא את האור שבכל דבר כדי שכשיגיע השפע הגדול לא נעמוד מסונוורים, אלא האור יאיר את עינינו. עלה בדעתי שאולי זו הסיבה שאנחנו מברכים מידי בוקר בברכות השחר : "ברוך שנתן לשכוי (=תרנגול) להבדיל בין יום ולילה". כמה טוב שיש לו את היכולת להבדיל בין אור וחושך, בין טוב ורע. הלוואי וגם אנחנו נהייה קצת יותר תרנגולים ופחות עטלפים.
כל אחד מוזמן לחשוב בינו לבין עצמו היכן הוא כלוא בתוך החושך של עצמו ומה הן התבניות המחשבתיות והרגשיות שמעכבות מבעדו להיות אדם שמח, נינוח ואוהב יותר. רובינו חיים ברמת תודעה כזו שהדברים די ידועים לנו, ובכל זאת אנחנו מפחדים לעשות שינוי. ברור לנו שחלקים בחיינו כפי שהם אינם טובים, ובכל זאת אנו נצמדים לחושך המוכר וחוששים לבחור באור. אנחנו מפחדים לעזוב עבודה לא טובה, אנחנו מפחדים להתחייב לתחביב שתמיד חלמנו עליו, אנחנו מפחדים להפסיק לעשן ולשנות הרגלי תזונה ואנחנו מפחדים להיות יותר אדיבים, מנומסים ומשפיעים מהחשש ש"בעולם כה קר ומנוכר ירמסו אותנו". זה לא חייב להיות כך!

מעבר לכל זאת, על מכת החושך נכתב: "לא ראו איש את אחיו, ולא קמו איש מתחתיו" (שמות פרק י'). לפי ר' יהודה אריה לייב אלתר, מאדמורי חסידות גור (המכונה גם "השפת אמת") יש ללמוד מפסוק זה מסר חשוב: החושך הנורא והקשה ביותר הוא כשמגיעים למצב של "לא ראו איש את אחיו". כשאיש אינו רואה את אחיו, אינו יודע מה חסר לו ואינו משתדל לעזור לו – אין מציאות אפילה מזו. התוצאה של מצב זה היא: "ולא קמו איש מתחתיו". כאשר בן אדם דואג רק לעצמו, וכל מחשבותיו הן כיצד להציל את נפשו בלבד – הוא נשאר במקומו ואינו מסוגל להתרומם משפל המדרגה בה הוא נמצא, וזאת משום שכלל רוחני ידוע אומר שאת ההתעלות העצמית משיגים על ידי העלאת הזולת.
הביטוי העממי "אני לא רואה אותך מטר" מקבל כעת משמעות נוספת. במצרים אומנם היה גם חושך פיזי שהפריע לראות אחד את השני, אבל הבעיה הייתה חמורה הרבה יותר. המצרים, כמו גם חלק גדול מבני ישראל, היו שקועים באגואיזם ובאנוכיות הקטנה והצרה שלהם ולכן נענשו בחושך אמיתי ומשתק.
מסתבר שכמו אז, כך גם היום, המחלה של החברה המודרנית היא בדידות ועצבות, אשר נובעים מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה בעצמינו אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהוא חברה וסביבה אנושיים מפרים ותומכים. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים את זמנינו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף נקמנות.
התפיסה הרווחת של "אם יהיה לי טוב אז במילא יהיה גם לסביבה שלי טוב" היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במילא כבר יהיה טוב". לצערנו, יש לא מעט אנשים שחושבים כיום רק על טובתם האישית. לא אכפת להם מה קורה עם האחרים שאינם קרובים להם. לא מפריע להם שיש אנשים שאין להם מה לאכול, שיש אנשים שאין להם כסף לתרופות ושיש אנשים שהולכים עם מועקות רגשיות בלב. התפיסה שלהם על העולם תחומה בגבולות של עצמם בלבד.
להיות בן חורין אמתי, לצאת מהשעבוד והעבדות של הדאגה העצמית המפורזת, פרושו לפקוח את העיניים, לראות למעבר לקצה חוטמי ולהתחשב במי שסביבי.

שבת של שלום ושל אור, ניר אביעד

יום שלישי, 4 בינואר 2011

פרשת "בא" – מה אתה רוצה להיות, תרנגול או עטלף?

בס"ד


בס"ד
פרשת "בא" - מה אתה רוצה להיות, תרנגול או עטלף?
בפרשת "בא" הקב"ה ממשיך ומכה את המצרים בשלושת המכות האחרונות ומשה מורה לעם להתכונן לקראת היציאה הגדולה וההיסטורית מעבדות לחרות. ביחס למכה התשיעית, הלוא היא מכת החושך, התורה מתארת כיצד במשך שלושה ימים המצרים סבלו מחושך מוחלט, ששיתק את כל מציאות חייהם, בעוד ליהודים השמש המשיכה לזרוח כרגיל. מדרשי חז"ל על הפרשה מוסיפים פרטים ומתארים כיצד החשכה הלכה והפכה חמורה יותר ויותר, עד שהמצרים לא יכלו לראות דבר ולהכיר זה את זה, וכיצד החושך היה כל כך סמיך, עד שאיש לא יכול היה לזוז ממקומו. מי שעמד נשאר לעמוד ומי שישב נאלץ להמשיך לשבת.
את עשר המכות המתועדות בתורה אין לראות סתם כסדרת אירועים על-טבעיים שהחריבו את ממלכת מצרים לפני כ-3,300 שנה. התורה אינה רק ספר המתעד סיפורים עתיקים, אלא מהווה מדריך לחיים וספר הנחייה להתפתחות הרוחנית שכל אחד מאתנו נדרש לה, ולכן האפיזודות המתועדות בה מייצגות סיפורים רוחניים נצחיים המתרחשים שוב ושוב בלבו של כל אדם.
אחד הפרושים על המהות הרוחנית של מכת חושך מדבר על כך שחושך מסמל את הנטייה שלנו להיכנס למצבי עצבות וייאוש ולהרגיש שלעולם ולחיים שלנו אין מטרה, שאנחנו לא מוצלחים ושאין לנו סיכוי להשתנות ולהשתפר. המצרים האכזריים "הרוויחו ביושר" לא רק את החשכת המציאות הפיזית שלהם, אלא גם את החושך הפנימי ששרר בליבותיהם בזמן המכה הקשה. במשך שנים רבות הם עשו כל מאמץ כדי לשעבד את הנפש של בני ישראל ולא רק את גופם, ועל כן נענשו במידה כנגד מידה.
ובמעבר חד למציאות חיינו כאן ועכשיו - כמעט כולנו חווים את מכת החושך בנפש שלנו. כמעט כולנו נופלים בתקופות כאלה ואחרות למצבי ייאוש וחוסר אמונה. זה לא חייב בהכרח להתבטא כייאוש קליני ומחשבות אובדניות. הייאוש יכול לבוא לידי ביטוי במחשבות שליליות על עצמנו ועל המציאות, בהרגשה שאין לנו כוחות להתמודד עם אתגרי החיים ובאובדן האמונה שהעולם הזה טוב ובר תיקון. העצבות היא לא חטא, אבל היא השורש לכל החטאים. אדם עצוב מוותר לעצמו ולא נלחם ביצר הרע כמו בתקופות הטובות שלו, ולכן לא בכדי העצבות הומשלה למנגנון הנעילה המרכזית ברכב, אשר הפעלתו משתקת את כל המערכות כולן. בזמן שאנחנו חווים עצב אנחנו נהיים כבדים, חסרי מוטיבציה ולא יכולים להתחדש ולנוע, כמעט כמו אותם מצרים אומללים שמבחינה סמלית לא יכלו היו להניע אף איבר. אם נזכר בילד שכל אחד מאתנו היה אי שם בעבר נתרפק על המאגרים האינסופיים של שמחה, חיוניות ואופטימיות שנשפכו מאתנו. מה השתנה מאז? מדוע רבים מאתנו חווים את החיים בכזו כבדות? מדוע אנחנו לא קופצים בשמחה בכל בוקר מהמיטה ושמחים לקראת יום חדש? מדוע כל שינוי כה קשה לנו? האמת הכואבת היא שאיבדנו את התקווה שיכולים להיות לנו חיים נהדרים ושמחים, או במילים אחרות - נתנו למכת החושך להשתלט גם עלינו.
לפעמים אנחנו שואלים את עצמינו בשביל מה כל הסיפור הזה? בשביל מי ובשביל מה אנחנו בכלל יוצאים מהבית וכל כך מתאמצים? רבי נחמן סיפר פעם לתלמידיו סיפור שנותן תשובה יפה לשאלות האלה - אדם אחד פתח חברה למילוי חביות ושכר מספר פועלים לביצוע המשימה. תוך כדי עבודה גילו הפועלים כי החביות היו מנוקבות ושכל התכולה שהם טרחו ומילאו נשפכה החוצה. הפועלים נחלקו לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה כללה אנשים שאמרו "אם הכול במילא נשפך, אז אין טעם שנמשיך לעבוד בעבודה חסרת התכלית הזו" ולכן הם קמו והתפטרו. לעומתם, היו שאמרו: "מה אכפת לנו מכך שהתכולה נשפכת? אנחנו מקבלים שכר בין כה וכה", ולכן הם החליטו להישאר. למרבה הפלא, רבי נחמן כינה את אלה שעזבו "טיפשים" ואילו את אלה שנשארו "חכמים", למרות שההיגיון שלנו אומר שאין דבר מייאש יותר מאשר לעבוד בלי מטרה ומבלי לראות תוצאות. כל אחד מאתנו מחפש לראות את התוצר הסופי מפועלו והידיעה שהוא עובד לריק יכולה להרפות ולהחליש. כולנו חושבים בצורה הזו - החל ממתכנתי מחשבים, שמקבלים סיפוק עצום לראות את התוכנה הסופית, ועד למטאטאי רחובות, שנהנים לראות את הרחוב נקי מלכלוך בסיום המשמרת. בתורה נכתב שבני ישראל עבדו במצרים "עבודת פרך" והמדרשים מסבירים שהם התבקשו לבנות מבנים שלמים ומיד להרוס אותם, לבנות אותם שוב ומיד שוב להרוס, וחוזר חלילה. במקרה זה, אכן לא הייתה שום תועלת בפעולה זו וכל המטרה הייתה לדכא ולשבור את נפש העבדים העבריים, אולם במקרה של מפעל החביות הסיפור הוא שונה לחלוטין.
המפעל אותו מתאר רבי נחמן הוא בעצם המפעל של חיינו. זה המפעל שכולנו עובדים בו, בין אם ביודעין ובין אם לא ביודעין. כולנו מועסקים במפעל בו החביות מנוקבות מלכתחילה והמציאות בו מחייבת אותנו להמשיך במלאכה גם אם הן מתרוקנות.
כולנו רוצים להצליח בחיים, כולנו רוצים לעבוד בעבודה נעימה ורווחית, כולנו רוצים זוגיות מושלמת, כולנו חפצים בילדים מחונכים ומתוקים, כולנו שואפים להיות אוהבים ונאהבים ושהכול יהיה טוב וילך לנו חלק. אבל מה לעשות, חברים, בחיים האלה רגע אחד אנחנו למעלה ורגע אח"כ יכולים להיות למטה. פעם אנחנו מצליחים בעבודה ופעם יכולים למצוא עצמנו מפוטרים. פעם אנחנו חווים שלום בית וזוגיות נפלאה ופעם רבים ומטיחים אחד בשני מילים קשות ואיומות. מדוע יש את הנדנדה הזו? מדוע מה שאנחנו מצליחים לבנות לא נשמר לאורך זמן ומחייב אותנו שוב פעם בכל פעם מחדש לעמול ולהתאמץ? התשובה היא פשוטה ומהפכנית באותה מידה - החיים האלה זה לא מפעל ליצור חביות יפות ומלאות ואין בהכרח עניין שהן תהיינה בסופו של דבר כאלה. בעל הבית (הבוס הגדול - הקב"ה) יודע מראש שהן פגומות ואף מייצר אותן בכוונה כאלה. המפעל בו כולנו עובדים הוא מפעל ליצור בני אדם. החביות בסוף אולי נשארות ריקות, אבל המטרה היא שהפועלים יעברו תהליך וישתנו.
אנחנו מסתכלים על החיים והרבה פעמים מייחלים שהמציאות תשתנה - שאשתי/בעלי ישתנה, שהבוס ישתנה, שהבריאות שלי תשתנה, שראש הממשלה ישתנה, וכו'. האמת היא שהמציאות לא אמורה להשתנות וכל המלחמות ואינסוף האנרגיות שאנו משקיעים לכיוון הזה ברובן מיותרות. אנחנו הם אלה שצריכים להשתנות. החוכמה הגדולה בחיים האלה היא להמשיך לעשות הכי טוב שאנחנו יכולים את מה שאנחנו צריכים (להיות בני זוג/הורים/ילדים/עובדי/שכנים/וכו'). עלינו לפעול ביושר ובהתמדה גם אם המציאות החיצונית משתנה והפכפכה. גם בזמנים שנעים לנו ומתחשק לנו וגם בזמנים שזה יותר קשה. בעצם ההתמדה וחוסר הוויתור אנחנו קונים את עולמנו ונלחמים בייאוש ובחושך שרוצה לכרסם בכל חלקה טובה. אדם חזק באמת הוא מי שממשיך להתמודד, ממלא את החביות ולא בורח (לאשה אחרת, לארץ אחר, לפיצוי מלאכותי ללב הכואב כדוגמת שוקולד מתוק או תוכנית טלוויזיה מטופשת). המטרה שלשמה באנו לעולם היא לגלות בתוכנו את המסירות, את האמונה ואת כוח הנתינה. כל אלה אפשריים רק אם אנחנו נלחמים באותו חושך עם חיוך על הפנים והבנה שמה שחשוב זה המאמץ למלא את החבית בכל פעם מחדש ולא בהכרח לראות תוצר סופי. העולם השקרי שלנו בנוי על תוצאות. מה שלא מצליח - לא נחשב. האמת היא שזו טעות מרה, שכן העיקר הוא הניסיון והרצון הטוב. ההשתדלות היא זו שבאמת משנה את האדם ובונה לו כלים בנפש להתמודד עם הקשיים השונים והחושך שמאיים להשתלט. המטרה במפעל הזה הוא לא למלא כמה שיותר חביות, אלא לעשות את המלאכה בנאמנות ובשמחה בלי קשר לתוצאה הסופית.
בהקשר הזה ראוי לצין כי בחינוך ילדים הכלל הזה רלוונטי במיוחד. את השבחים יש לתת על היגיעה והמאמץ ללמוד ולהיות ילד טוב. עדיף ילד שמשקיע את כול כולו ומקבל במבחן 60 מאשר ילד שני שהכול בא לו בקלות והוא מקבל 100 מבלי להתאמץ. בהמשך החיים לראשון יהיו כלים כיצד להתמודד עם אתגרי העולם בעוד השני יישבר ויכנס לעצבות וייאוש כשדברים לא יצליחו לו. גם את עצמינו כדאי שנחנך בדרך הזו. במקום לייסר את עצמינו "למה אנחנו לא חכמים כמו פלוני או יפים כמו אלמוני", מוטב לנו אם נהיה שמחים במי שאנחנו ונעשה את המיטב להיות אנחנו עצמינו ולא אף אחד אחר.
אז לא למדתי באוניברסיטה תואר שני, אז לא הייתי קצין בצבא, אז המשכורת שלי לא מי יודע מה, אז אני לא נוסע באוטו חדש. זה לא העיקר. מה שחשוב זה לשמוח במה שקיים. מי שלא חי כך בנקל עלול לשקוע בתוך האנרגיה של מכת חושך ולהרגיש שהעולם אפל וקשה. בעיית כל הבעיות הינה שהאדם אינו מכיר את מקומו. גם אם יש לו שפע כלכלי, משפחה בריאה וכל טוב, לא תמיד הוא שרוי בשמחה. התחושה שלכל אחד יש מקום ותפקיד ושאנחנו רצויים ואהובים כפי שאנחנו (עם כל החסרונות והפגמים) מביאים לשמחה ולשלווה. לכל אדם נגזר משמים תפקיד ייחודי ובלעדי המותאם אך ורק לו בהתאם לשורש נשמתו. אין שני בני אדם שלהם תפקידים זהים. לאחד הוענקו ממרום כישרונות שכליים ולכן תפקידו לעשות חיל בתורה או לחלופין להקדם בעולם האקדמיה. לעומתו, השני התברך בחוש עסקי מפותח, ועל כן הוא ימצה את עצמו דווקא בעולם העשייה העסקית . אם אכן האדם זוכה למלא את התפקיד הייחודי שהוטל עליו אין לו צורך לקנא באף אחד ואין כל תועלת בחיקוי של הזולת. לאדם כזה מובטח כי השמחה תהיה חלק אינטגראלי מחייו וכי גם אם המציאות החיצונית תשתנה ותורע עדיין הלב שלו יהיה חופשי ומאושר.
מנקודת מבט נוספת - כשהחבית של האדם מתרוקנת וכביכול לא הולך לו הוא מתרוקן מדבר נוסף שכל כך חשוב שהוא יתרוקן ממנו - הגאווה. הפוזה הזו שאנחנו מוצלחים ושהכול מצליח לנו כה מיותרת ומעייפת שאין דבר משמח יותר מלהיות נקי ממנה (למרות שתהליך ההתרוקנות לא תמיד נעים). רק מי שריק מעצמו יכול להתחיל להתמלא באלוקות.
בשלושת הימים, בהם המצרים סבלו מהחושך הנורא, מספרים לנו המדרשים ש80% מבני ישראל נפטרו ורק 20% זכו בהמשך לצאת עם משה לכיוון מדבר סיני. עובדה זו נלמדת מתוך הפסוק "וחמושים יצאו מארץ מצרים", כאשר באים המפרשים ומסבירים ש"חמושים" פרושו חמישית. מי היו כל אותם אלה שלא זכו לצאת ונפטרו באותם ימים של חושך? התשובה היא שמדובר היה באנשים שחששו מהשינוי שבפתח. למרות שהאמת הייתה ברורה כשמש, ולמרות שהם סבלו מאוד בתור עבדים, הם העדיפו את הסבל המוכר מאשר לצאת אל חיים חדשים. הם נפטרו באופן סמלי בימי האפלה משום שהם העדיפו את החושך שבעבדות מאשר את המאמץ שביציאה אל האור. אנחנו מדברים עליהם, אבל כמובן שהדילמה הזו רלוונטית מאוד גם לחיינו.
במשנה במסכת סנהדרין נכתב : "משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור. אמר לו תרנגול לעטלף אני מצפה לאורה שאורה שלי היא ואתה למה לך אורה?". מה פשר המשל הזה? העטלף, שעיניו מותאמות לחיי החושך, אינו מצפה לאור. הוא התרגל לחיות בחושך ולא מכיר או מאמין במציאות אחרת. לעומתו, התרנגול יודע את הטוב שיש באור והוא אף זה שמקבל את האור הראשון בכל בוקר. מהבחינה הזו הוא מסמל את הציפיה לישועה ומציב דרישה כלפי המצפים לאור בעולם. האמת היא שהעולם כפי שהוא כבר מלא בטוב (וזה עוד לפני שדיברנו על האור של הגאולה שכולנו מצפים לו...). ההבדל בין העטלפים לבין התרנגולים הוא שהעטלפים כלל לא רואים אותו וחווים את המציאות כחשוכה וקשה. עלינו לסגל לעצמנו ראיה של תרנגולים - לחפש דברים גדולים ועמוקים ולנסות למצוא את האור שבכל דבר כדי שכשיגיע השפע הגדול לא נעמוד מסונוורים, אלא האור יאיר את עינינו. עלה בדעתי שאולי זו הסיבה שאנחנו מברכים מידי בוקר בברכות השחר : "ברוך שנתן לשכוי (=תרנגול) להבדיל בין יום ולילה". כמה טוב שיש לו את היכולת להבדיל בין אור וחושך, בין טוב ורע. הלוואי וגם אנחנו נהייה קצת יותר תרנגולים ופחות עטלפים.
כל אחד מוזמן לחשוב בינו לבין עצמו היכן הוא כלוא בתוך החושך של עצמו ומה הן התבניות המחשבתיות והרגשיות שמעכבות מבעדו להיות אדם שמח, נינוח ואוהב יותר. רובינו חיים ברמת תודעה כזו שהדברים די ידועים לנו, ובכל זאת אנחנו מפחדים לעשות שינוי. ברור לנו שחלקים בחיינו כפי שהם אינם טובים, ובכל זאת אנו נצמדים לחושך המוכר וחוששים לבחור באור. אנחנו מפחדים לעזוב עבודה לא טובה, אנחנו מפחדים להתחייב לתחביב שתמיד חלמנו עליו, אנחנו מפחדים להפסיק לעשן ולשנות הרגלי תזונה ואנחנו מפחדים להיות יותר אדיבים, מנומסים ומשפיעים מהחשש ש"בעולם כה קר ומנוכר ירמסו אותנו". זה לא חייב להיות כך!
משפט עידוד לסיום - החושך שנחת על המצרים אומנם היה קיצוני, אולם, כאמור, כל אחד מאתנו חווה רגעים כאלה ואחרים של חשכה וייאוש. בשעת הקושי העולם נראה אכזרי, אפל וחסר תקנה, אולם אל לנו לשכוח שכל דבר בעולם הזה הוא זמני וגורלו של כל קושי לחלוף כלא היה. שלום חנוך, באחד משיריו היפים, שר "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". כמו בטבע, כך גם בחיים שלנו - ברגע שבו נדמה שהכול אבוד, דווקא אז אנו מוזמנים להתמלא באופטימיות, שכן מהנקודה האפילה ביותר בהכרח מובטח לנו שיפציע האור. אדם מאמין יודע שגם בלב ים או במדבר הוא אף פעם לא לבד בעולם. יש מי שתמיד מלווה אותו ורוצה בטובתו. במציאות תודעתית כזו קל הרבה יותר להפוך את החיסרון ליתרון ואת החושך לאור.
שבת שלום, ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר