‏הצגת רשומות עם תוויות אהבת האחר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אהבת האחר. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 18 באוגוסט 2010

פרשת "כי-תצא" – מצוות אהבת הגר והיחס ל"אחר" ול"שונה"

בס"ד


בס"ד
פרשת "כי-תצא" - מצוות אהבת הגר והיחס ל"אחר" ול"שונה"
התורה ידועה כ"חסכנית" במילים. לכל תו ואות בה משמעות אדירה וישנן מצוות מרכזיות וחשובות מאוד שנמסרו בתמציתיות רבה. לאור זאת, תמוהה מעט העובדה שמצוות "אהבת הגר" מופיעה בתורה בצורות שונות 36 פעמים! בפרשה הקודמת קראנו: "...ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ואהבת את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" וגם השבוע נקרא "לא תטה משפט גר ויתום", וכן "כי תבצור כרמך, לא תעולל אחריך. לגר, ליתום ולאלמנה יהיה". מהאמור ברור שמדובר במצווה חשובה ביותר שיש לתת עליה את הדעת ולהבין כיצד והיכן היא פוגשת כל אחד מאיתנו כאן ועכשיו, שכן לא בכדי הקפידה התורה על היחס המיוחד לגר עד שהיא הזכירה אותה כל כך הרבה פעמים. חזרה זו מאירה פינה חבויה בנפש האדם ומלמדת על יחסו של החזק והמבוסס בחברה, כלפי החלש וחסר המגן. על אף ערכיו ונימוסיו, שלרוב כלפי חוץ נראים מכובדים וראויים, נוהג הוא כלפי החלש על פי אמות מידה מוסריות שונות.
כשהתורה מדברת על גר הכוונה היא בעיקר לגוי שהתגייר או לגוי שחי בקרבינו ושקיבל על עצמו את שבע מצוות בני נוח (מספר צווים בסיסים). בשני המקרים הכוונה היא לאנשים שתרבותם זרה ושונה משלנו ושבאופן טבעי הם משתייכים לאוכלוסיה חלשה ופגיעה. מידת האנושיות נמדדת באופן התייחסותנו אל הגר הבא להתגורר עמנו. אמונתנו כי בצלם אלוקים עשה את האדם עומדת למבחן בשעה שאנו נפגשים עם השונה מאתנו. הזר הבא ממרחק, לרוב מנוכר למנהגינו, לא יודע את שפתנו ומועדינו, ותרבותו שונה לעתים בצורה רבה מאוד משלנו. לא אחת אנו חשים כי הוא מאיים על מעמדנו החברתי והכלכלי. מכאן הדרך לדחותו ואף להתעמר בו קצרה. זו כנראה נטייה יסודית בלב האדם. קשה לרסן את יצר ההתנשאות ואת הרצון להפגין כוח כלפי החלש, ומשום כך מפליגה התורה באזהרותיה.
כיצד מקווה התורה לחנך את האדם לגבור על חולשה אנושית זו ומהו המחסום שהיא מציבה בפניו? "וגר לא תלחץ", אומרת התורה ומנמקת: "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ב). הפסוק מפנה אותנו אל הזיכרון הלאומי של חיי השעבוד והגלות במצרים ואל החובה לרענן במחשבה ובדמיון את הטעם המר של הייסורים, של הדיכוי ושל ההשפלה שהיו מנת חלקנו. הפעלת הזיכרון תפקידה לעורר חמלה כלפי הגר ולגלות הבנה עמוקה לצרכיו המיוחדים. הכתוב מניח שכל אדם יכול להיות מצרי, והגר של אתמול עלול להיות הרודה של היום. אין זה עניין לאומי או אתני אלא עניין המותנה בהכרעת ובמוסריות האדם, ולכן יש להזהיר את האדם מפני עצמו.
אל התזכורת של שיעובד מצרים ניתן להוסיף את תקופות האנטישמיות הנוראית באירופה, הפוגרומים האלימים ולאחריהם השואה מהן סבלנו כעם לאורך מאות בשנים רק מתוקף עצם היותנו בעלי מראה, תרבות ודת שונים משל האוכלוסייה המקומית. ברוך השם שאנחנו יושבים כעת במדינה ריבונית משלנו, שולטים מנהלתית וכלכלית במעשינו ומגנים בעזרת צבאנו על בתינו וילדינו, אולם אל לנו לשכוח עד כמה ארעי היה הקיום שלנו לפני עשרות שנים בודדות בארצות הגולה. זיכרון זה ודאי יכול לסייע לגלות חמלה גדולה יותר כלפי אלה שנמצאים כיום במצוקות דומות.
בהתייחסויות השונות שלה אל המצווה התורה נותנת לנו ארבעה צווים/כלים לקיימה:
  1. איסור הונאה - פרוש המושג "הונאה" הוא ניצול עמדת כוח ולחץ נגד הזולת, בין אם כדי להשפילו ("הונאת דברים") ובין אם כדי לזכות בטובת הנאה חומרית ("הונאת ממון"). הצדק האלוקי שולל שימוש באמות מידה בלתי שוויוניות, הן כלפי יחידים והן כלפי קבוצות המיעוטים בחברה. לרוב הגר הינו אדם בודד בקהילה וסובל מהעובדה שאין לו "גב" משפחתי תומך וכוח השפעה פוליטי, ולכן קל ונוח לעשקו. כנגד הפיתוי הזה בא צווי התורה.
  2. הציווי לאהוב - בני ישראל מצווים להידמות אל הקב"ה במידותיו ("קדושים תהיו כי קדוש אני"). האמונה הבסיסית ביותר היא כי הבורא הוא טוב ומיטב, ומתוקף אהבתו אלינו הוא פועל אך ורק על מנת לקדם אותנו לעבר התכלית אליה נבראנו (גם אם לעיתים אנחנו לא מבינים את הדרך ואת האמצעים). כמו שהוא אוהב ומשפיע, כך גם עלינו לאהוב ולהשפיע טוב לכל אדם, ובמיוחד לחלשים ("ואהבתם את הגר...").
  3. היכולת להזדהות - כפי שכבר נאמר קודם לכן, כעם שסבל בעצמו, יש לנו יכולת להבין את סבל הזולת.
  4. להיזהר מהתנשאות דתית - הקב"ה מניח שהעם הנבחר עלול לזלזל במיעוטים שבתוכו בהרגישו מקודש מהם ("עם סגולה"), ולכן מזכיר לנו שאל לנו חלילה להתנשא על אף אדם ודת. זה נכון שאנחנו שונים מאומות העולם, אולם יחוד זה מחייב אותנו דווקא לעבודה קשה יותר. בשורש האמונה שלנו אנו יודעים שאנחנו שונים מהם, אולם השוני לא אמור להביא אותנו להתנשא על העמים האחרים, אלא להיפך- להוות מקור דוגמא לקדושה, לעדינות, לדרך ארץ ולאהבת הזולת. להבדיל מהגרמנים שטענו שהם בעלי "דם כחול" ובשל כך בעלי זכויות עודפות, השוני שלנו מחייב אותנו ליותר חובות כלפי שאר העולם מאשר לזכויות. תפקידנו להביא אל העולם אור, שמחה, אהבה ואמונה ולא בדלנות, ניצול וניכור. "ממלכת כוהנים" פירושו ממלכת משרתים - משרתים שתפקידם ללמד את אומות העולם שרוחניות אמיתית פרושה נתינה ורצון בקרבה.

הרמב"ם ב"ספר המצוות" מביא טעם נוסף למצוות אהבת הגר. לדעתו, מגיע לגר יחס מועדף, מאחר ובדבקותו באמת העיז לחרוג ממסגרתו הנכרית, ויתר על חיים נוחים וחסרי מחויבות והצטרף לעם הקטן, המושפל והנרדף המוקף במצוות עשה ולא תעשה - עם ישראל. בהקשר הזה כדאי שנזכר כי רבים מאבותינו הראשונים - אברהם, שרה, רבקה ורחל - היו גרים! גם חכמי התלמוד שמעיה ואבטליון היו גרים, וכן אונקלוס, שחיבר את התרגום הארמי לתורה המודפס כיום כמעט בכל חומש. על פי הקבלה, לגרים יש שורש נשמה יהודי והם עמדו יחד עם בני ישראל למרגלות הר סיני. נאמר שלמרות שאומות העולם בכללן דחו את התורה, היו אנשים באומות הללו שרצו לקבל אותה על עצמם, ונשמותיהם של אותם אנשים מופיעות בכל דור כגרים.
העיסוק במצווה זו וההבנה שמקורה בהכרות מעמיקה של בוראינו עם נפש האדם אותה יצר ועם הנטייה שלנו להיבנות על חשבון כישלון הזולת, זו הזדמנות מצוינת להרחיב את הדיון ולבחון היכן היא פוגשת אותנו כפרטים וכחברה. "אהבת הגר", אם כך, מתייחסת לכל מי שהוא "אחר", "שונה" ו"חלש" מאיתנו. כידוע לכולם, ילדים הם תמונת ראי מצוינת לנבכי נפש המבוגר משום שלילדים יש הרבה פחות מסיכות חיצוניות, שמקורן בתכתיבים חברתיים שבאים לעדן את ה"נפש הפראית" (בשפת הפסיכולוגיה המודרנית) או "היצר הרע" (בשפת התורה). הילדים למעשה מבטאים בצורה חופשית יותר את מה שמסתתר בכל אחד מאיתנו, והמתבונן בהם יכול ללמוד הרבה על התכונות שעליו עצמו לתקן. אחת התכונות הבולטות של ילדים (לצד תמימותם ומתיקותם האינסופית) היא האכזריות כלפי החלש. כל מי שגורלו לא שפר עליו והוא היה בצד של ה"חנונים" בכיתה ולא בצד ה"מקובלים" יכול בקלות להזדהות עם הבנה זו. לילדים יכולת מוכחת להציק ולפגוע בנבכי נשמתו של מי שהם מזהים כחריג ושונה. גם אם אצלנו כמבוגרים כבר אין את "מלכי הכיתה" ומולם את הדחויים, עדיין היצר הזה להיבנות על חשבון הזולת קיים. בכל קבוצה, מקום עבודה, מסגרת חברתית ולעיתים אפילו בתוך המשפחה יהיו את אותם אלה שילעגו, יקניטו, ויתנשאו על החלשים מהם.
גם ברמה החברתית הכוללת ניתן בקלות להבחין כיצד תופעה זו באה לידי ביטוי. מזה למעלה מ-60 שנה אנחנו חיים בארץ קולטת עליה. בכל פעם ששכבה חדשה של עולים מגיעה לכאן, לרוב היא "חוטפת" מנחת זרועם ולשונם של המקומיים, המרגישים נעלים עליהם או לחלופין מאוימים מבואם. העולים החדשים, מתוקף היותם מהגרים (שלא אחת נאלצו לברוח מביתם הקודם) לרוב מגיעים חסרי אמצעים כלכליים, אינם מכירים את המנטאליות המקומית ולעיתים אף את השפה. בעבר היו אלה המרוקאים שהיו ב"קו האש" של האשכנזים, אח"כ העלייה הרוסית הייתה זו שספגה קיטונות של בוז וחופן השמצות וסטיגמות מרושעות על אנשיה ונשיה, ולבסוף אלה האתיופים, שנראה שטרם נקלטו בצורה מלאה, וסובלים מאפליה קשה גם היום. פתגם עממי מפורסם אומר ש"חוזק שרשרת נקבע לפי החוסן של החוליה החלשה ביותר שלה". את האנלוגיה הזו ניתן כמובן לקחת גם לכאן. העוצמה שלנו כעם לאורך כל ההיסטוריה הייתה באחדות ובסולידריות שבנינו. אסור לנו היום לבעוט בערכים הישנים ותחת ערכים מיובאים של "קפיטליזם" ו"שוק חופשי" להרשות לעצמינו לזנוח את החלשים.
פן נוסף של הבעיה בא לידי ביטוי ביחס שלנו אל העובדים הזרים שהובאו לפה כדי לבצע את כל העבודות "השחורות" שלא היה נאה לנו לעשותן. הישראלי המפונק, שהמשפט "כל עבודה מכבדת את בעליה" זר בעיניו, יחד עם המצב הביטחוני המורכב עם הפלסטינאים, שקודם לכן עשו את המלאכות הללו עבורנו, הפכו את ישראל ליעד אטרקטיבי למהגרי עבודה ממדינות נחשלות. מי שבקיא ברזי עולמם של העובדים הזרים יכול להעיד על יחס מחפיר שרבים מהם זוכים לו ממעסיקיהם, ממתווכים שונים, שבמקרים רבים עושקים אותם תוך ניצול תמימותם ומצוקתם, ועד לשלטונות החוק שלא תמיד נוהגים בהם בהגינות ובאנושיות. רק בשבוע שעבר התפרסמה בכלי התקשורת הכוונה לגרש מישראל את ילדי העובדים הזרים שנולדו כאן ושמצאו פה את ביתם אל מדינות בהן לעיתים נשקפת להם סכנה ברורה. אין בכוונתי לנקוט עמדה בנושא זה והמורכבות של הבעיה מובנת, אולם, לדעתי, לא ניתן לגשת לטיפול בסוגיה מבלי להבין את צווי התורה ומניעיה ומתוכם לנסות לטפל בבעיה ברגישות ובאמפטיה המתבקשת.
"כי גר היית בארץ מצריים..." - כל אחד מאיתנו יכול להיזכר בתקופה בחיים או בסיטואציה מסוימת בה הוא הרגיש פחות בטוח בעצמו, פחות איתן מבחינת רגשית ואולי אף פחות רצוי מבחינה חברתית (בבית הספר/בצבא/במקום העבודה/וכו). לרגש שהוא חווה יש טעם מאוד מר בפה והזיכרון הזה לרוב איננו נעים. אדם אמיתי וערכי ינסה לעורר את ליבו, ומתוך כך ירחם ויסייע למי שהיום נתפס בעיניו כחלש כדי למנוע ממנו להרגיש את אותו טעם מר בעצמו.
ובעניין אחר - לפני שבועיים ארע בת"א סיפור מדהים שניתן ללמוד ממנו רבות. קבלן בניין מהרצליה מיהר למכרז גדול ומכריע שאמור היה להתקיים בת"א בשעה 9:00. בשעה 8:50 צלצל מהדרך אל הפקידה של בעל המכרז והודיע שהוא עתיד לאחר בגלל הפקקים. תשובת הפקידה הייתה שעדיף שהוא כבר שלא יגיע משום שהם לא סבלניים לאיחורים. לאחר מחשבה קצרה הוא החליט בכל זאת לנסות ולהתקדם אל עבר היעד. להפתעתו בדרך נתקל באדם בצד הכביש שאותת לו עם בקבוק פלסטיק ריק כי הוא נתקע בלי דלק וביקש טרמפ לתחנת הדלק הקרובה ובחזרה. אותו קבלן סינן לעברו שהוא מצטער אבל גם ככה הוא מאחר והמשיך לנסוע. לאחר חצי דקה נוספת הוא הרגיש שהוא לא מסוגל להשאיר אדם מסכן בלי עזרה ברחוב ולכן חזר ואכן סייע לו. בשעה 10:00 הוא סוף סוף הגיע למשרד המבוקש ולהפתעתו ראה את כל שאר הקבלנים יושבים וממתינים לבעל המכרז אשר איחר בעצמו. לאחר 5 דק' נוספות נכנס לחדר לא פחות ולא יותר אותו בעל רכב תקוע, אשר התברר כבעל המכרז בכבודו ובעצמו. כשהוא ראה את מושיעו מיד וללא כל היסוס הוא נתן לו את העבודה המיוחלת!! במקרה הזה הנתינה של אותו אדם השתלמה לו באופן מידי ומוחשי (מבלי שציפה לכך), אולם כמובן שאל לנו להתנות את טוב ליבינו ועזרתנו בשאלה האם נזכה לתמורה בחזרה. ראש השנה מתקרב ועימו המשפט הגדול שיקבע את גורלנו למשך כל השנה הקרובה. אין זמן טוב יותר מהיום כדי להתחיל ולאסוף סנגורים שיגנו עלינו שם למעלה...
שבת שלום, ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר