בס"ד

פרשת "תולדות" – יצחק אבינו, למה אתה חופר?

פרשת "תולדות" ממשיכה ומספרת לנו את קורותיהם של אבותינו הקדושים, והפעם, בין יתר התיאורים השונים, מופיע הסיפור על ניסיונותיו של יצחק אבינו לחפור בארות מים, ההתנכלויות של הפלישתים, שסתמו את בארותיו בעפר, ולבסוף ניצחונו והצלחת המשימה. מאחר, וכידוע, "מעשה אבות סימן לבנים", הרי אין לראות בתיאורים אלה סיפורים היסטוריים בלבד, אלא הנחייה מעשית ביותר להתנהגות שאנו נדרשים לה גם היום - במציאות חיינו בה אנו פותחים ברז והמים זורמים בקלות ומבלי שניתן על כך את הדעת.

פעולת חפירת הבארות תכליתה, מעבר למציאת מים שמרווים את הצמא הפיזי, גם לגלות בתוך האדמה והעפר, המסמלים את שיא החומריות, את הרוח ועולם הנשמה המיוצגים ע"י המים. במקורות היהודים התורה הומשלה למים ולא בכדי הרבה מסיפורי המקרא עוסקים בחיפוש של שלושת האבות אחר מקור מים ומפגשים רבים וחשובים מתרחשים סביב הבאר (כדוגמת רבקה ואלעזר עבד אברהם, יעקב ורחל, משה וציפורה וכו'). האבות רצו לגלות לנו את הסודות הרוחניים של העולם ולכן כל הזמן חיפשו מקורות מים, כאשר החיפוש הפיזי הוא כמובן מטאפורה לחיפוש רוחני. זו היא גם הסיבה העמוקה מדוע אנו, צאצאי צאצאיהם, כה משוועים למים שירדו מהשמיים או שיתגלו מבטן האדמה. ברובד הפשוט המים, כאמור, מספקים את הצורך בשתייה ומסייעים לחקלאות ולתעשייה, אולם ברובד העמוק יותר המים הם המשמעות והרוח שכולנו מחפשים. בדור שלנו אנו רואים את ההתעוררות הגדולה של רבים לשוב את מקורותיהם היהודים ולהרוות את צימאונם, כפי שניבא הנביא עמוס: "הנה ימים באים נאום ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'". רבים וטובים כבר לא מסתפקים במרדף אחר הממון, הכבוד המזויף מבני אדם וההנאות הגשמיות של החיים בתוך הסביבה הקרה והמנוכרת בה אנו פועלים, אלא כמהים לאמת, למשמעות ולחיבור לעצמם ולנשמתם.

מול יצחק עמדו, כאמור, הפלישתים, אשר רצו לסתום את הבארות שהוא חפר וגילה. בפשט זה נראה כמו עוד סכסוך על טריטוריה ומאבק כוחות בין שבטים/מדינות מהסוג שאנחנו קוראים עליו בעיתון גם היום, אולם בעומק הדברים היה זה עימות רוחני על הכיוון שכל אחד מהצדדים רצה לראות את העולם צועד אליו. עד שאברהם אבינו הגיע והטביע בעולם את חותמו, הוא היה יבש מאמת, מאכפתיות של איש כלפי רעיהו, מערבות הדדית וממשפט צדק. יצחק, בנו, רצה כמובן להמשיך את הכיוון שלו, ואילו הפלישתים, שהרגישו איום על תפיסתם הגסה, האנוכית והאינטרסנטית, ניסו להתנכל לו ולחבל בתוכניותיו.

למים יש שתי תכונות משלימות: הם מנקים כל מה שמלוכלך ומיותר, ובנוסף מגדלים את החיובי שכבר טמון במציאות. ברגע שהמים פוגשים זרע/פוטנציאל הן נותנים לו חיים ועוזרים לו להיות מי שהוא. שתי התכונות האלה הן בדיוק מה שהאבות רצו לעשות – לנקות את הלכלוך המוסרי מהעולם ולגדל את הטוב שכבר קיים, אבל שבמציאות הרוחנית ששררה באותה התקופה לא יכול היה לבוא לידי ביטוי.

המסר הזה רלוונטי מאוד לחיים של כל אחד מאתנו: מעבר למקלחת של מים וסבון לפני השינה כדי לנקות את הגוף מלכלוך וזיעה, עלינו להכניס למערכת הרגשות שלנו מים מסוג אחר – מים של תורה, של רוח ושל אכפתיות לסובבים אותנו. המים האלה ינקו אותנו מהמידות השליליות שיש בנו ואח"כ גם יגלו לנו ויצמיחו את הפוטנציאל האדיר והאלוקי שקיים בכל אחד ואחת מאתנו.

רובינו משחיתים את זמנינו וכוחותינו ברגשות מאוסים של מרדף, קינאה, כעס, אגו, עצבות וכו'. מי שמתייאש כבר ממש יכול להאמין שזה מה שיש לעולם להציע ושזה מי שהוא ואין מה לעשות בנידון. האמת היא שיש הרבה מה לעשות בנידון! ע"י לימוד תורה ומוסר וע"י עשיית מעשי חסד על סוגיו השונים אפשר לנקות את עצמינו ואת העולם כולו. אנחנו יכולים לשנות את המציאות הפרטית שלנו ואז בע"ה גם לגלות מה תפקידנו בעולם כעם וכפרטים. המאבק שמתארת הפרשה אינו מאבק היסטורי בלבד. בכל אחד מאתנו מסתתר יצחק אבינו נמרץ שמשווע לגלות ולהפיץ את הטוב שיש בו ובעולם החוצה, כמו גם פלישתי גס וחומרי שמרגיש איום על "אזור הנוחות שלו" בכל פעם שמדברים על רוחניות ועל הצורך בשינוי. על מנת להתקדם חייבים לוותר על מה שמעכב מבעדנו לעשות זאת. אצל אחד זה יכול להיות ההרגל לצפות בכל ערב בשעשועון רדוד ועמוס במחשופים בטלוויזיה, אצל השני בעצלות ללכת לשיעור תורה ואצל השלישי חוסר מאמץ בקיום מצוות כיבוד הורים או במתן יחס של מלכה לאשתו. כל אחד מאתנו הוא טוב בבסיסו ולכולנו יש את הגנים של האבות הקדושים, כלומר לכולנו יש את האפשרות והפוטנציאל להתנקות ולהתקדש. גם היום העולם מלא אבק והבארות סתומים בחול ואנחנו לא יכולים להסתכל מהצד ולא להתערב. יש לנו אחריות על החיים שלנו ועל הסביבה, ולכן אנחנו מחויבים לחפור בארות ולהפיץ את המים ואת הניקיון והטהרה החוצה.

בעקבות ההבנה החדשה הזו מה הפרוש והמשמעות שהיהדות נותנת למים, אנחנו יכולים להבין את המשקל הרב שנתנו חז"ל לגשם וממטרים מעבר, כאמור, לתכליתם החשובה כמספקי מים גשמיים. במסכת תענית במשנה נכתב כי "גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה וכיום שנבראו בו שמיים וארץ", "גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גלויות", ואפילו "ביום גשמים אף פרוטה שבכיס נושאת ברכה".

אומנם, ברוך השם אנחנו אחרי שבוע של גשמי ברכה, אבל עדיין מאגרי המים במדינה מדולדלים מאוד אחרי כמה שנים שחונות, כאשר התחזיות לא צופות שיפור דרמטי. דווקא כעת חשוב שנשאל את עצמינו לפשר הדבר. האם זו רק תוצאה של ההתחממות הגלובלית? האם מדובר בגורל אכזר שנחת עלינו? ובעיקר – האם יש לנו אפשרות מעשית ביותר לשנות את הגזירה הקשה?

על מנת לנסות ולענות על שאלות אלה יש לשאול שאלה נוספת וחשובה לא פחות – מדוע בארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש, כמעט ואין אוצרות טבע ואפילו המים נמצאים בה בצמצום?

התשובות לכל השאלות האלה טמונה בעובדה שעל פי התוכנית של הקב"ה, הגשם והמים אמורים לשמש כנקודת החיבור הפיזית והרוחנית בין השמיים והארץ. הקשר שלנו עם בורא העולם, כבני אדם הנאבקים בתאוות וביצר הרע ומשוועים לאמת ואמונה, בא לידי ביטוי ומבחן בכמות המשקעים שתרד משמיים. כאשר יש נתק בין שני העולמות אזי גם המחבר-המקשר (הגשם) חסר. לא יעזור לנו אם נשזרע עננים ונקים מתקני התפלה מתוחכמים, עדיין השליטה תהיה בידי הבורא.

התלמוד מספר לנו על שלושה מפתחות שנמצאים בידיו של הקב"ה: מפתח תחיית המתים, מפתח הפוריות ומפתח הגשם. למרות שאין כל ספק שבכל שלושת התחומים האלה נעשו התפתחויות מדעיות מופלאות, וגם אם פה ושם מתחנו את גבולות היכולת האנושית, עדיין גם היום מפתח המאסטר נמצא אצל המאסטר. למרות העובדה שהאדם המודרני רגיל להרגיש "גדול" ובעל שליטה בחייו, למרבה האבסורד האמצעי שמשפיע יותר מכל על רווחתו האישית ועל הישרדותו - הגשם - נותר מחוץ להשיג ידו, כך שכל שנותר לו הוא לעמוד בצד ולחזות בעובדה שגם חוכמתו ותחכומו לא תוכל במקרה הזה להושיע. התלות המוחלטת הזו בהחלטתו של הבורא האם להוריד או לא להוריד גשם חזקה במיוחד בארץ ישראל בה מקורות המים דלים. 

כבר בספר "דברים" משווה משה רבנו בין ארץ ישראל ובין מצרים באומרו: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא...אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים". במצרים זורם הנילוס, ועל פי התיאור בפסוק זה מספיק שהאדם מכוון עם רגלו את זרם המים אל הערוגה כדי שהגידולים ייהנו ממים טריים, בעוד בארץ ישראל יש צורך לחכות לממטרים משמיים.

על פניו, אם הייתה לנו אפשרות לבחור בין המציאות הראשונה של מים שזורמים בשפע ובחופשיות כמו במצרים לבין המציאות הנוכחית של ממטרים לא סדורים ולא מובטחים מראש כמו בא"י, אזי ודאי שכולנו היינו בוחרים באפשרות הראשונה. אולם כאן בא המשך הפסוק ומסביר את המציאות הרוחנית המיוחדת של א"י שבגינה היא זכתה לכל הסופרלטיבים והמעלות האפשריות: "ארץ אשר ה' דורש אותה. תמיד עיני ה' אלוהיך בה. מראשית השנה עד אחרית שנה".

במצרים אומנם קיימת אספקת מים מובטחת מראש והאדם אינו חש שהוא תלוי בחסדי שמיים, אולם במובן מסוים הוא רחוק מהשגחתו התמידית של הבורא. לעומת זאת, בא"י ההשגחה האלוהית היא זו המפקחת על גורל המים בצורה ישירה. עם ישראל מעדיף את התחושה של קשר מתמיד ושל המצאות תחת פיקוחו הישיר של הבורא, למרות הקושי הכרוך בכך. קשיים אלה רק מחשלים ומחזקים את הביטחון והאמונה בה', ואמונה זו היא זו שבונה את האדם ומבטיחה לו שפע רוחני וגשמי.

הדבר דומה לעונשו של הנחש בגן העדן, אשר נאמר לו כי "ועפר תאכל כל חייך". על פניו הנחש קיבל צ'ופר – הבטחה למזון תמידי, אולם באים המפרשים ומסבירים שאין עונש גדול מזה, שכן מרגע שהקב"ה סיפק לו את מזונותיו הוא זנח אותו לנפשו, וזאת מציאות קשה יותר מכל עונש אחר. עדיף לסבול ולהיות בקשר עם הבורא מאשר לחיות חיי רווחה גשמיים תוך נתק ממנו.

כדי להשלים את התמונה ולהבין את היחס המיוחד הזה שקיים רק בארץ ישראל ורק בין הקב"ה לעם ישראל ביחס לכמות המים שתרד, חובה לחזור את קריאת "שמע "ישראל", אותה אנחנו אומרים פעמיים בכל יום, ולהיזכר בתנאי המאוד ברור שמציב בפנינו הקב"ה בספר "דברים" פרק יא': "וְהָיָה אִם-שָׁמֹועַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹותַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם - לְאַהֲבָה אֶת ה'  אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם,  וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ. וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹושְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ.  וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ. וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ.  הִישָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם ה' אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה לֹא תִיתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ. וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּובָה, אֲשֶׁר ה' נֹותֵן לָכֶם".

ניתן לקרוא את הפסוקים האלה והשיניים תנקושנה מרוב פחד לשמע הצרה שתנחת עלינו אם נסטה מהדרך הטובה ולא נשמע לדבר ה', אולם ניתן לקרוא את הדברים הללו בעיניים אחרות לחלוטין – עיניים אופטימיות ומלאות תקווה מתוקף ההבנה ש"הכול בידיים שלנו". מצד אחד אנחנו אכן תלויים בחסדי הבורא באופן מוחלט והוא זה שמחליט אם וכמה מים ירדו, אולם מהצד השני זה לחלוטין תלוי בנו – באופן ובמידה שנשמע בקולו.  מה פרוש לשמוע בקולו? בראש ובראשונה להיות אחים אוהבים אחד של השני. כמו בכל בית, אין דבר שכואב לאבא יותר מאשר לראות את הבנים שלו רבים בניהם. לפיכך, על מנת שנזכה לשנה גשומה עלינו לשכנע את הקב"ה שאנחנו ראויים לכך. איך עושים את זה? ע"י הגדלת מעשי החסד, הגברת הפרגון והערבות ההדדית, הגדלת האכפתיות ויישום כלל-העל של התורה: "ואהבת לרעך כמוך".

כולנו זוכרים עוד מימי גן-חובה את הסיפור ממסכת תענית במשנה על חוני-המעגל, אשר בזכות תפילותיו, שבקעו רקיעים, והנדר שנדר לא לצאת מהמעגל ששרטט על החול עד שהגשם יבוא, הקב"ה אכן נעתר לו והבצורת נפסקה. המשך הסיפור קצת פחות מוכר, אך יש בו מסר אדיר לכולנו. לאחר הנס הגדול שמעון בן שטח (מגדולי ישראל וראשי הסנהדרין באותם הימים) העביר ביקורת על חוני-המעגל באומרו שאסור היה לו לבצע את הפעולה הזו וכי במקום להיעזר במיסטיקה ו"טריקים" רוחניים היה עליהם לטפל בבעיה האמיתית שמנעה מהגשם לרדת באותה השנה. באותה התקופה, כזכור, היה סכסוך פנימי בין שתי "המפלגות" הגדולות של אותם הימים – ה'פרושים' וה'צדוקים', והעם היה מפולג ומשוסע. כתגובה להתנהגותנו כאן למטה, הקב"ה החליט שאנחנו לא ראויים לשפע ולברכה שלו ועצר את השמים מלהוריד גשם. דווקא עכשיו בעיצומה של עוד התגוששות פנימית אינסופית– שווה לרגע לתת על כך את הדעת...

הכוח שלנו כאומה הוא, כאמור, בקשר הישיר עם הבורא, קשר שבא לידי ביטוי בכמות המשקעים היורדים. כאשר אנחנו נשמעים לו אנחנו זוכים לשנה גשומה ואילו כאשר אנחנו רחוקים מלקיים את ציוויו אנחנו נענשים בבצורת ויובש פיזי ורוחני. המדהים הוא שלא רק אנחנו הבנו את הקשר הזה וישנן עדויות מלפני 150 שנה על הערבים שחיו בירושלים ובחברון וששכרו בכסף רב את היהודים כדי שיתפללו לחסדי הבורא כשלא היה גשם. גם הם הכירו באמת הפלאית הזו.

לסיכומו של דבר – תשובה לשאלה הסופר-חשובה ואקטואלית: "האם לפנינו חלילה שוב חורף שחון או מאידך חורף עתיר בגשמים ובברכה?" תלויה, כאמור, בנו. ע"י מעשים טובים אנחנו יכולים לכופף את חוקי הטבע ולהוכיח לכל החזאים למיניהם ששקעים ברומטרים ועננים הם תוצר ישיר למידת הקשר שלנו עם הבורא ולא כפופים לשום אקראיות כזו או אחרת של הטבע.

בימינו לחצוב בארות ולגלות את השפע הרוחני, כפי שעשה בפרשה יצחק אבינו, פירושו לתת צדקה ביד רחבה, להיות סבלניים לילדינו, לוותר לנהג ברכב ממול שרוצה להשתלב בנתיב, לחייך במעלית אל השכנה מקומה חמישית ולשאול שלומה, לוותר על הכבוד המזויף מבני אדם, לא לגזול מהמעסיק שלנו, וכו' וכו' וכו'. בכוחנו לקבוע לכמה מים נהיה זכאים!

בעזרת השם ובעזרת העשיות שלנו שנזכה לשנה גשומה ופורייה.

 שבת שלום, ניר אביעד J

פרשת "תולדות" – אחי, אתה הכי הכי!

בס"ד

"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" כתב דוד המלך בספר תהילים, ואכן לאחים ולאחיות שמשכילים לפתח מערכת יחסים טובה וקרובה אין ספק שטוב ונעים. הקשרים הרגשיים והחברתיים בין האחים בילדותם, ולאחר מכן בבגרותם, יכולים להיות מהחזקים והמשמעותיים בחייו של האדם, אך יחד עם זאת עלולים להיות גם מהמורכבים והמתסכלים שבהם.

בפרשת השבוע הנוכחית נקרא על לידתם של צמד התאומים יעקב ועשיו ועל המאבק ביניהם ומכירת הבכורה. ניתן לדון רבות על פרשה זו מזויות שונות, אולם היום נתמקד בנושא שהוא תמיד אקטואלי וחשוב- יחסי אחים ואחיות במשפחה. ככלל, בספר "בראשית" כולו, שהוא כידוע השורש של כל התורה והיהדות, הקב"ה בחר לספר לנו על מספר מערכות יחסים בין אחים, כאשר חוט השני שמחבר בין הסיפורים הוא מתיחות ויריבות כזו או אחרת שמקורה בקנאה ובצרות עין. ההתמקדות המיוחדת של התורה על נושא זה מעוררת לשאלה מהי בכלל המשמעות הרוחנית של היות שני בני אדם "אחים", האם לעובדה שהם נולדו להורים משותפים יש חשיבות, כיצד כל אחד מאתנו יכול להתחזק באהבת אחיו ואחיותיו וכמובן כיצד נצליח לחנך את ילדינו לאהבה ואחווה ביניהם.

כבר בפרשת "בראשית" אנו קוראים את הסיפור על צמד האחים הראשון בהיסטוריה, קין והבל, שנגמר, לא עלינו, גם ברצח הראשון בהיסטוריה. היה זה קין "חמום המוח" שקינא בהבל על העובדה שהקב"ה קיבל את מנחתו ודחה את שלו, ועל כן הרגו.

בפרשת "וירא" בניו (מאימהות שונות) של אברהם אבינו, יצחק וישמעאל, אינם מתעמתים באופן ישיר, אבל ברור שישמעאל, לבקשת שרה, מורחק מפני יצחק משום השפעתו השלילית עליו ומשום עתידו להיות "פרא אדם", כפי שמביא הכתוב.

בפרשתנו הנוכחית נקרא על לידת יעקב ועשיו ועל שורש הסכסוך ביניהם שימשיך גם בפרשות הבאות. הוויכוח המהותי בין שני האחים התחיל כבר בהיותם ברחם אימם רבקה ("ויתרוצצו הבנים בקירבה"). תיאור זה מבקש להבליט את הניגוד הערכי הגדול בין השניים, כפי שהוא אכן הולך ומתבהר עם גדילתם. יעקב מתגלה כעדין, ישר-דרך ומסור לסביבתו ומשפחתו. לעומתו, עשיו מתגלה כאיש העולם הזה האמון על נהנתנות לשמה וכאדם המחפש את ההגשמה האישית ומימוש תאוות הגוף השונות. בשיא העימות, לאחר שעשיו ככה"נ התפקח והתחרט על מכירת הבכורה, הוא מבקש ומתכנן לרצוח את יעקב, וזה נאלץ לברוח לשנים רבות לגולה הרחוקה.

הקנאה בספר בראשית לא פסחה גם על נשים, ובפרשת "ויצא" אנו נחשפים ליחסיהן המורכבים של רחל ולאה. בתחילה רחל גילתה אכפתיות ומסירות נפש מופלאה כלפי אחותה עת מסרה לה את הסימנים מתחת לחופה עם יעקב ובכך סייעה לה להינשא לו, אולם לאחר מכן כשראתה את לאה זוכה לפרי בטן, בעוד היא היתה עקרה, האהבה והפרגון הפכו לקנאה קשה וצורבת.

את הסיפור על קינאה וחילוקי דעות בין אחים נקרא כמובן בפרשת "וישב" על יוסף ואחיו. בעוד יוסף מספר (ואולי אף מתרברב) לאחים על חלומותיו בהם הם משתחווים לו, האחים לא יכלו לסבול את העלבון, רצו להרגו, זרקו אותו לבור ולאחר מכן מכרו אותו לעבד.

התיקון – אהרון ומשה. בספר "שמות" אנו קוראים שכאשר הודיע ה' למשה כי הוא זה שנבחר להיות השליח שיגאל את העם מעבדות לחרות, ולא אהרון, כפי שאולי היה מצופה, אהרון שמח על כך בלבבו, כפי שמעיד ה' למשה על אהרון: "והנה הוא יוצא לקראתך וראה ושמח בליבו". השמחה של אהרון על ההצלחה של משה ועל ה"ג'וב" הבכיר שקיבל הייתה אמיתית ולא מזויפת. הוא לא רק העמיד פנים של שמח, אלא ממש שמח ופרגן מכל הלב. אם נחשוב לרגע על הסיטואציה נבין שזה לא דבר של מה-בכך. אהרון בקלות היה יכול ליפול לרגשות ולמחשבות שנעשה לו עוול, שכן ראשית הוא היה הבכור, ושנית הוא היה זה שבמשך כל השנים, בהן משה חי בשלווה בארמון פרעה ולאחר מכן במדיין, סבל יחד עם העם וניסה לסייע ולהנהיג. מאהרון אנחנו לומדים, אם כך, את המידה הנפלאה של פרגון ושמחה כנה ואמיתית בהצלחתו של האחר. די אם נעצור לרגע ונחשוב עד כמה העולם היום כמכלול (וגם כל אחד מאתנו כפרטים...) מלא בצרות עין, בקנאה, באנוכיות ובמאבקי אגו על כבוד ויוקרה, כדי שנוכל להעריך את אצילות הנפש של אהרון.

סיפורי המקרא, אם כך, מלאים במפגשים, עימותים ודילמות מחיי המשפחה, כאשר חלק ניכר מהקושי נובע סביב היחסים עם האחים.

גם בתקופתנו הנוכחית אין ספק שנושא זה מעסיק רבים וישנן לא מעט משפחות בהן במקרה הטוב היחסים בין האחים קרירים, ובמקרה הרע הם חבית חומר נפץ המתלקחת מידי פעם וגורמת לשסע ולריבים. מדוע זה כך? מה יש בקשר זה שהוא כה רגיש?

בשורש קנאת אחים מצוי רצונו העמוק של כל ילד לאהבה הבלעדית של הוריו. הכמיהה להיות יחיד ומיוחד בעיני ההורים נובעת מהעובדה שבראשית חייו של כל ילד אביו ואמו הם המקור לכל צרכיו ההישרדותיים והרגשיים (מזון, מחסה, חום, ליטופים ותחושת ערך). כשאחים נוספים נמצאים בטריטוריה הם מאיימים על כל מה שחיוני לרווחתו ולעצם קיומו, ופירוש הדבר ש"בגללם" עלול להיות לו פחות ממה שהוא רוצה וצריך. מסיבה זו אין זה פלא שילדים נאבקים לעיתים אף בצורה פראית להיות ראשונים והכי טובים, שכן מבחינתם פרוש הדבר הוא ביטחון קיומי ותחושת ערך. מבחינתם שאבא, אימא, ארגז הצעצועים וכל המרחב יהיו רק שלהם.

בנוסף, האחים שלנו הם לרוב המראה הכי חזקה למי שאנחנו באמת משום שהם גדלו באותה הסביבה ונושאים את אותם הגנים, כך שלהבדיל מלא מעט סיטואציות אחרות בחיים, בהן אנחנו נמנעים מלראות מי אנחנו באמת ולהתמודד עם הדמות שנשקפת מהמראה, עם אחינו ואחיותינו אנחנו צריכים פשוט להיות מי שאנחנו ולהתמודד. עם האחים שלנו לרוב אנחנו יכולים להיות כמו שאנחנו בלי מסיכות ובלי הצורך "להתחפש" כלפי חוץ ותמיד לנסות למצוא חן. במקום הזה ניתן לבטא גם את הצדדים הפחות יפים שלנו ועדיין להיות אהובים, כאשר האתגר הגדול הוא למרות שלא תמיד הכול יפה ופשוט להישאר חברים ולהסתדר. החוכמה היא לקבל את האח גם אם הוא מרגיז/אנוכי/שונה, ולמרות הקושי לא לרצות לזרוק אחד את השני אל הבור.

"לא תשנא את אחיך בלבבך" אומרת המצווה. לא רק שלא לשנוא כלפי חוץ ולא לפגוע ולהרע, אלא אנו ממש מחויבים לעקור כל שביב מכל אלה מעומק הלב. היחס אל האחים (אלה הביולוגיים, אך במובן רחב יותר – הכוונה לכל עם ישראל) מוכרח להיות של אהבה..

במקורות מופיע הסיפור הבא על בחירתו של הר המוריה להיות משכן בית המקדש: היה היו שני אחים ולהם חווה משותפת. במשך שנים רבות הם עיבדו את החווה ביחד באחווה וברעות. הגיע היום שבו אחד מהם נשא אישה ולכן חילקו ביניהם את החווה. האח הנשוי בנה לעצמו בית חדש ועבר לגור שם עם אשתו, בעוד שהאח הרווק המשיך לחיות לבדו בבית החווה הישן. שני האחים המשיכו לעבד את שדותיהם המבורכים וקצרו רווחים. חלפו השנים, לאח הנשוי נולדו בינתיים עשרה ילדים, בעוד שהאח השני לא מצא עדיין את בת זוגו והוא נשאר בודד. באחד הלילות חשב לעצמו האח הרווק: "יש לי שדה גדול ומבורך, הפרנסה מצויה אצלי בשפע ובכל זה אני משתמש רק לעצמי. גם לאח שלי יש שדה גדול ומבורך, אבל הוא צריך להאכיל שנים עשר פיות!" וממחשבה למעשה – באמצע הלילה הוא קם ממיטתו, יצא מהבית אל הגורן, אסף בידיו מספר אלומות של חיטה, טיפס במעלה הגבעה שהפרידה בין בתי האחים והניח אותן יחד עם אלומותיו של האח הנשוי. והנה, באחד הלילות חשב לעצמו האח הנשוי: "כמה חבל. לי יש עשרה ילדים ואישה נפלאה – החיים שלי מלאים ומאושרים, בעוד שאחי המסכן בודד כל כך. כל מה שיש לו בחיים זו החיטה שלו...". וכך, באמצע הלילה הוא קם ממיטתו, יצא אל הגורן, אסף לחיקו מספר אלומות חיטה, טיפס במעלה הגבעה וצירף אותן לאלומותיו של אחיו. מידי לילה פסעו האחים הלוך ושוב. כל אחד מהם עלה על הגבעה, חצה את גבול השדות והוסיף חיטה לגורן של אחיו, כאשר מידי בוקר היה תוהה כל אחד איך זה שערמת החיטה בגורן שלו מתברכת ונראה כאילו אינה מצטמצמת כלל...? באחד הלילות, בעודם מטפסים להביא את אלומותיהם זה לזה, נפגשו שני האחים בפסגת הגבעה. הם הבינו מיד מה קרה, נפלו זה לזרועותיו של זה, התחבקו, בכו, והתנשקו. ראה הקב"ה את האהבה שהייתה על אותה הגבעה בין שני האחים ולכן בחר במקום זה לבנות את בית מקדשו.

כיצד לחנך את ילדינו לאהבה ביניהם?

ידוע שילדים הם כמו צב – הם לוקחים את הבית שלהם לכל מקום, ולכן הורים שמשכילים לחנך את ילדיהם לחיים ללא תחרות, לרעות, לפרגון ולשיתוף אחד עם השני, יטמיעו בהם ערכים חשובים שילוו את הילדים בהמשך חייהם לכל מקום אליו יפנו.

א.      קינאה נוצרת כאשר אחד הילדים חושב שהטוב של השני בא על חשבונו או שמעריכים את הילד השני יותר מאשר אותו. האתגר שלנו כהורים הוא לתת לכל ילד את ההרגשה שהוא אהוב, חשוב ויקר בלי קשר לעצם העובדה שגם אחיו אהובים, חשובים ויקרים. כל ילד צריך לזכות בהערכה על הייחודיות שלו ועל התכונות המיוחדות רק לו. יש לתת אישור ונתינת תוקף בדרך של אהבה ואכפתיות לאישיותו של כל ילד, כך שכל אחד יגדל עם ביטחון עצמי ולא ירגיש מאוים מהצלחת אחיו. את זה קל יותר לומר מאשר לעשות מפני שבהכרח אופיו של ילד אחד תואם יותר את הציפיות שלנו וקל לנו יותר לחבבו מאשר את אחיו השונה ממנו. העדפה של ילד אחד על פני אחיו היא מתכון בטוח לבעיות, כמו גם השוואות שנעשות בין ילדים, כדוגמת: "למה אתה לא יכול להיות חכם/ נחמד/ מסודר/ עוזר וכו' כמו אחיך". פועל יוצא מהבנה זו היא לתת לכל הילדים באופן שווה (חיבה/סוכריות/מתנות) ולהימנע מתחושת הקיפוח. על כך אמרה הגמרא: "לעולם אל ישנה (=יעדיף) אדם בנו בין הבנים שבשביל שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים". התיקון של הקנאה הוא כמובן להרבות בעין טובה. עלינו לחנך את עצמנו ואת ילדינו לראות את הטוב בזולת ובמציאות. ככל שהילד יגדל לשמוח בהצלחת אחיו וירגיש שלהוריו יש שפע אהבה לתת גם לו, כך הוא יפתח כלים לחיים של שמחה ונחת רוח בהמשך חייו.

ב.       דרך משמעותית לחנך את ילדינו לאהבה ביניהם היא להגדיל את המכנה המשותף בבית, או בשפה אחרת – ליצור נקודות מפגש וחוויה משותפות ורבות ככל האפשר. ארוחות שבת, טיולים בחיק הטבע, לימוד תורה יחדיו או בילוי בלונה-פארק – כה חשוב לבלות כמשפחה ביחד וליצור לילדים מאגר חוויות וזיכרונות משותף שיבנה את הקשר ביניהם לכל החיים. כיום מקובל שלכל ילד יש חדר נפרד, ובשם סיסמאות של "פרטיות" ו"פיתוח האינדיבידואל" מונעים מהם את החיבור, הגיבוש וכור ההיתוך שבלינה משותפת. כמובן שמגיל מסוים הגיוני שלכל אחד תהיה את הפינה שלו, אולם ה"ביחד" הזה של הילדות הוא התשתית לכל החיים. יתר על כן, במציאות חיינו הנוכחית, לצערנו, רבים מידי הם ההורים שמציידים את ילדיהם במכשיר טלוויזיה או במחשב אישי בחדר, כאשר נקודות הממשק המשפחתיות עברו להיות ליד המקרר בזמני הפרסומות. מי שכבר הכניס את המכשיר הזה הביתה לפחות שישתמש בו כדי לכנס את כולם לישיבה יחד, במקום שכל אחד יסתגר פיזית ומנטאלית מעבר לקירות בטון ודלתות סגורות.

ג.       כלל גדול בחינוך ילדים הוא למעט להתערב בריב בין האחים ולתת להם לפתור את הבעיות ביניהם לבדם. אין הכוונה חלילה להתעלם ולתת להם "לכסח" אחד את השני, אולם מעורבות מינימאלית תחייב את הילדים להסתדר ולפתח תקשורת בריאה המבוססת על גמישות והתחשבות הדדית וגם תמנע מאחד הצדדים להרגיש שההורה אוהב אותו פחות משום שהוא צידד באח השני. ילדים ברוב המקרים יודעים את הגבול, ולמרות שנראה לנו שזה סוף העולם, הם לא יזיקו אחד לשני באמת. הורה שממהר לכבות מידית את כל השריפות ולפתור את כל העימותים אולי מרוויח שקט בטווח המידי, אבל יוצא נפסד לטווח הארוך.

ד.       כמו בכל שאר תחומי החינוך, הדבר היעיל ביותר הוא כמובן דוגמא אישית. יש לכוון לערכים של אחדות המשפחה באמצעות הדגמה של כבוד והערכה לבני משפחתנו, ובמיוחד לאחים ולאחיות של ההורה. בנוסף, כדאי לציין ולשבח את הדברים הטובים שאחרים, ובמיוחד ילדינו, עושים זה למען זה. אלו הן התכונות שיש לדבר עליהן, לחגוג ולהרים על נס. על ידי כך נראה לילדינו שהתנהגויות אלה הן בעינינו בעלות הערך הגבוה ביותר, הרבה יותר מאשר, לדוגמא, ציונים טובים או הישגים אקדמיים. הילד ויתר ונתן מחבילת הביסקוויטים שלו לטובת אחיו? נעשה מזה חגיגה שלמה! הילדה התגברה ולא החזירה מכה לאחותה הקטנה? נציין את זה לטובה עד סוף הדורות! כך נבסס את הערכים הללו כערכים יקרים וחיוניים בביתנו כבר משלב הינקות.

גם אם בבגרותנו אחינו ואחיותינו אינם החברים הכי טובים שלנו בעולם, וגם אם הקשר עימם אינו על בסיס יום-יומי, עדיין מבחינות רבות הם יישארו תמיד האנשים הקרובים לנו ביותר. לראייה, אם נצטרך עזרה אמיתית סביר להניח שהם יהיו הראשונים שנפנה אליהם וכמעט תמיד נתקבל בסבר פנים טובות וברצון כן ואמיתי לסייע, וזאת משום שבאופן הכי טבעי, ומבלי צורך לעבוד על כך, תכונת הערבות הדדית קיימת בין אחים. לצערנו, בעידן בו לרובינו יש על המסך 1000 "חברים" בפייסבוק, בעוד בפועל מי שיש לו חבר אחד אמיתי שיתמוך בו באש ובמים הוא בר מזל, המשפחה נותרה המפלט הכמעט אחרון מפני הקור שנושב שם בחוץ. לפיכך עלינו אפוא להיות זהירים מאוד בכל הנוגע ליחסים בין בני הבית ולשמר את הקשרים היטב היטב.

אז תרימו טלפון לאח או לאחות שמזמן לא דיברתם עימם בכנות ומלב אל לב ותגידו להם כמה הם יקרים לכם.

שבת שלום, ניר אביעד

פרשת "תולדות" – גשם, רד כבר גשם

בס"ד

פרשת "תולדות" ממשיכה ומספרת לנו את קורותיהם של אבותינו הקדושים, והפעם, בין יתר התיאורים השונים, מופיע הסיפור על ניסיונותיו של יצחק אבינו לחפור בארות מים, ההתנכלויות של הפלישתים, שסתמו את בארותיו בעפר, ולבסוף ניצחונו והצלחת המשימה. מאחר, וכידוע, "מעשה אבות סימן לבנים", הרי אין לראות בתיאורים אלה סיפורים היסטוריים בלבד, אלא הנחייה מעשית ביותר להתנהגות שאנו נדרשים לה גם היום – במציאות חיינו בה אנו פותחים ברז והמים זורמים בקלות ומבלי שניתן על כך את הדעת.

פעולת חפירת הבארות תכליתה, מעבר למציאת מים שמרווים את הצמא הפיזי, גם לגלות בתוך האדמה והעפר, המסמלים את שיא החומריות, את הרוח ועולם הנשמה המיוצגים ע"י המים. במקורות היהודים התורה הומשלה למים ולא בכדי הרבה מסיפורי המקרא עוסקים בחיפוש של שלושת האבות אחר מקור מים ומפגשים רבים וחשובים מתרחשים סביב הבאר (כדוגמת רבקה ואלעזר עבד אברהם, יעקב ורחל, משה וציפורה וכו'). האבות רצו לגלות לנו את הסודות הרוחניים של העולם ולכן כל הזמן חיפשו מקורות מים, כאשר החיפוש הפיזי הוא כמובן מטאפורה לחיפוש רוחני. זו היא גם הסיבה העמוקה מדוע אנו, צאצאי צאצאיהם, כה משוועים למים שירדו מהשמיים או שיתגלו מבטן האדמה. ברובד הפשוט המים, כאמור, מספקים את הצורך בשתייה ומסייעים לחקלאות ולתעשייה, אולם ברובד העמוק יותר המים הם המשמעות והרוח שכולנו מחפשים. בדור שלנו אנו רואים את ההתעוררות הגדולה של רבים לשוב את מקורותיהם היהודים ולהרוות את צימאונם, כפי שניבא הנביא עמוס: "הנה ימים באים נאום ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'". רבים וטובים כבר לא מסתפקים במרדף אחר הממון, הכבוד המזויף מבני אדם וההנאות הגשמיות של החיים בתוך הסביבה הקרה והמנוכרת בה אנו פועלים, אלא כמהים לאמת, למשמעות ולחיבור לעצמם ולנשמתם.

מול יצחק עמדו, כאמור, הפלישתים, אשר רצו לסתום את הבארות שהוא חפר וגילה. בפשט זה נראה כמו עוד סכסוך על טריטוריה ומאבק כוחות בין שבטים/מדינות מהסוג שאנחנו קוראים עליו בעיתון גם היום, אולם בעומק הדברים היה זה עימות רוחני על הכיוון שכל אחד מהצדדים רצה לראות את העולם צועד אליו. עד שאברהם אבינו הגיע והטביע בעולם את חותמו, הוא היה יבש מאמת, מאכפתיות של איש כלפי רעיהו, מערבות הדדית וממשפט צדק. יצחק, בנו, רצה כמובן להמשיך את הכיוון שלו, ואילו הפלישתים, שהרגישו איום על תפיסתם הגסה, האנוכית והאינטרסנטית, ניסו להתנכל לו ולחבל בתוכניותיו.

למים יש שתי תכונות משלימות: הם מנקים כל מה שמלוכלך ומיותר, ובנוסף מגדלים את החיובי שכבר טמון במציאות. ברגע שהמים פוגשים זרע/פוטנציאל הן נותנים לו חיים ועוזרים לו להיות מי שהוא. שתי התכונות האלה הן בדיוק מה שהאבות רצו לעשות – לנקות את הלכלוך המוסרי מהעולם ולגדל את הטוב שכבר קיים, אבל שבמציאות הרוחנית ששררה באותה התקופה לא יכול היה לבוא לידי ביטוי.

המסר הזה רלוונטי מאוד לחיים של כל אחד מאתנו: מעבר למקלחת של מים וסבון לפני השינה כדי לנקות את הגוף מלכלוך וזיעה, עלינו להכניס למערכת הרגשות שלנו מים מסוג אחר – מים של תורה, של רוח ושל אכפתיות לסובבים אותנו. המים האלה ינקו אותנו מהמידות השליליות שיש בנו ואח"כ גם יגלו לנו ויצמיחו את הפוטנציאל האדיר והאלוקי שקיים בכל אחד ואחת מאתנו.

רובינו משחיתים את זמנינו וכוחותינו ברגשות מאוסים של קינאה, כעס, אגו, עצבות וכו'. מי שמתייאש כבר ממש יכול להאמין שזה מה שיש לעולם להציע ושזה מי שהוא ואין מה לעשות בנידון. האמת היא שיש הרבה מה לעשות בנידון! ע"י לימוד תורה ומוסר וע"י עשיית מעשי חסד על סוגיו השונים אפשר לנקות את עצמינו ואת העולם כולו. אנחנו יכולים לשנות את המציאות הפרטית שלנו ואז בע"ה גם לגלות מה תפקידנו בעולם כעם וכפרטים. המאבק שמתארת הפרשה אינו מאבק היסטורי בלבד. בכל אחד מאתנו מסתתר יצחק אבינו נמרץ שמשווע לגלות ולהפיץ את הטוב שיש בו ובעולם החוצה, כמו גם פלישתי גס וחומרי שמרגיש איום על "אזור הנוחות שלו" בכל פעם שמדברים על רוחניות ועל הצורך בשינוי. על מנת להתקדם חייבים לוותר על מה שמעכב מבעדנו לעשות זאת. אצל אחד זה יכול להיות ההרגל לצפות בכל ערב בשעשועון רדוד ועמוס במחשופים בטלוויזיה, אצל השני בעצלות ללכת לשיעור תורה ואצל השלישי חוסר מאמץ בקיום מצוות כיבוד הורים או במתן יחס של מלכה לאשתו. כל אחד מאתנו הוא טוב בבסיסו ולכולנו יש את הגנים של האבות הקדושים, כלומר לכולנו יש את האפשרות והפוטנציאל להתנקות ולהתקדש. גם היום העולם מלא אבק והבארות סתומים בחול ואנחנו לא יכולים להסתכל מהצד ולא להתערב. יש לנו אחריות על החיים שלנו ועל הסביבה, ולכן אנחנו מחויבים לחפור בארות ולהפיץ את המים ואת הניקיון והטהרה החוצה.

בעקבות ההבנה החדשה הזו מה הפרוש והמשמעות שהיהדות נותנת למים, אנחנו יכולים להבין את המשקל הרב שנתנו חז"ל לגשם וממטרים מעבר, כאמור, לתכליתם החשובה כמספקי מים גשמיים. במסכת תענית במשנה נכתב כי "גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה וכיום שנבראו בו שמיים וארץ", "גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גלויות", ואפילו "ביום גשמים אף פרוטה שבכיס נושאת ברכה". אומנם ברוך השם אנחנו אחרי שבוע של גשמי ברכה, אבל עדיין מאגרי המים במדינה מדולדלים מאוד אחרי כמה שנים שחונות, כאשר התחזיות לא צופות שיפור דרמטי. דווקא כעת חשוב שנשאל את עצמינו לפשר הדבר. האם זו רק תוצאה של ההתחממות הגלובלית? האם מדובר בגורל אכזר שנחת עלינו? ובעיקר – האם יש לנו אפשרות מעשית ביותר לשנות את הגזירה הקשה?

על מנת לנסות ולענות על שאלות אלה יש לשאול שאלה נוספת וחשובה לא פחות – מדוע בארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש, כמעט ואין אוצרות טבע ואפילו המים נמצאים בה בצמצום?

התשובות לכל השאלות האלה טמונה בעובדה שעל פי התוכנית של הקב"ה, הגשם והמים אמורים לשמש כנקודת החיבור הפיזית והרוחנית בין השמיים והארץ. הקשר שלנו עם בורא העולם, כבני אדם הנאבקים בתאוות וביצר הרע ומשוועים לאמת ואמונה, בא לידי ביטוי ומבחן בכמות המשקעים שתרד משמיים. כאשר יש נתק בין שני העולמות אזי גם המחבר-המקשר (הגשם) חסר. לא יעזור לנו אם נשזרע עננים ונקים מתקני התפלה מתוחכמים, עדיין השליטה תהיה בידי הבורא.

התלמוד מספר לנו על שלושה מפתחות שנמצאים בידיו של הקב"ה: מפתח תחיית המתים, מפתח הפוריות ומפתח הגשם. למרות שאין כל ספק שבכל שלושת התחומים האלה נעשו התפתחויות מדעיות מופלאות, וגם אם פה ושם מתחנו את גבולות היכולת האנושית, עדיין גם היום מפתח המאסטר נמצא אצל המאסטר. למרות העובדה שהאדם המודרני רגיל להרגיש "גדול" ובעל שליטה בחייו, למרבה האבסורד האמצעי שמשפיע יותר מכל על רווחתו האישית ועל הישרדותו – הגשם – נותר מחוץ להשיג ידו, כך שכל שנותר לו הוא לעמוד בצד ולחזות בעובדה שגם חוכמתו ותחכומו לא תוכל במקרה הזה להושיע. התלות המוחלטת הזו בהחלטתו של הבורא האם להוריד או לא להוריד גשם חזקה במיוחד בארץ ישראל בה מקורות המים דלים. כבר בספר "דברים" משווה משה רבנו בין ארץ ישראל ובין מצרים באומרו: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא...אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים". במצרים זורם הנילוס ועל פי התיאור בפסוק זה מספיק שהאדם מכוון עם רגלו את זרם המים אל הערוגה כדי שהגידולים ייהנו ממים טריים, בעוד בארץ ישראל יש צורך לחכות לממטרים משמיים.

על פניו, אם הייתה לנו אפשרות לבחור בין המציאות הראשונה של מים שזורמים בשפע ובחופשיות כמו במצרים לבין המציאות הנוכחית של ממטרים לא סדורים ולא מובטחים מראש כמו בא"י, אזי ודאי שכולנו היינו בוחרים באפשרות הראשונה. אולם כאן בא המשך הפסוק ומסביר את המציאות הרוחנית המיוחדת של א"י שבגינה היא זכתה לכל הסופרלטיבים והמעלות האפשריות: "ארץ אשר ה' דורש אותה. תמיד עיני ה' אלוהיך בה. מראשית השנה עד אחרית שנה".

במצרים אומנם קיימת אספקת מים מובטחת מראש והאדם אינו חש שהוא תלוי בחסדי שמיים, אולם במובן מסוים הוא רחוק מהשגחתו התמידית של הבורא. לעומת זאת, בא"י ההשגחה האלוהית היא זו המפקחת על גורל המים בצורה ישירה. עם ישראל מעדיף את התחושה של המצאות תחת פיקוחו הישיר של הבורא, למרות הקושי הכרוך בכך. קשיים אלה רק מחשלים ומחזקים את הביטחון והאמונה בה', ואמונה זו היא זו שבונה את האדם ומבטיחה לו שפע רוחני וגשמי.

הדבר דומה לעונשו של הנחש בגן העדן, אשר נאמר לו כי "ועפר תאכל כל חייך". על פניו הנחש קיבל צ'ופר – הבטחה למזון תמידי, אולם באים המפרשים ומסבירים שאין עונש גדול מזה, שכן מרגע שהקב"ה סיפק לו את מזונותיו הוא זנח אותו לנפשו וזאת מציאות קשה יותר מכל עונש אחר. עדיף לסבול ולהיות בקשר עם הבורא מאשר חיי רווחה גשמיים תוך נתק ממנו.

כדי להשלים את התמונה ולהבין את היחס המיוחד הזה שקיים רק בארץ ישראל ורק בין הקב"ה לעם ישראל ביחס לכמות המים שתרד, חובה לחזור את קריאת "שמע "ישראל", אותה אנחנו אומרים פעמיים בכל יום, ולהיזכר בתנאי המאוד ברור שמציב בפנינו הקב"ה בספר "דברים" פרק יא': "וְהָיָה אִם-שָׁמֹועַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹותַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם – לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם, וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ. וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹושְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ. וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ. הִישָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם ה' אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה לֹא תִיתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ. וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּובָה, אֲשֶׁר ה' נֹותֵן לָכֶם".

ניתן לקרוא את הפסוקים האלה והשיניים תנקושנה מרוב פחד לשמע הצרה שתנחת עלינו אם נסטה מהדרך הטובה ולא נשמע לדבר ה', אולם ניתן לקרוא את הדברים הללו בעיניים אחרות לחלוטין – עיניים אופטימיות ומלאות תקווה מתוקף ההבנה ש"הכול בידיים שלנו". מצד אחד אנחנו אכן תלויים בחסדי הבורא באופן מוחלט והוא זה שמחליט אם וכמה מים ירדו, אולם מהצד השני זה לחלוטין תלוי בנו – באופן ובמידה שנשמע בקולו. מה פרוש לשמוע בקולו? בראש ובראשונה להיות אחים אוהבים אחד של השני. כמו בכל בית, אין דבר שכואב לאבא יותר מאשר לראות את הבנים שלו רבים בניהם. לפיכך, על מנת שנזכה לשנה גשומה עלינו לשכנע את הקב"ה שאנחנו ראויים לכך. איך עושים את זה? ע"י הגדלת מעשי החסד, הגברת הפרגון והערבות ההדדית, הגדלת האכפתיות ויישום כלל-העל של התורה: "ואהבת לרעך כמוך".

כולנו זוכרים עוד מימי גן-חובה את הסיפור ממסכת תענית במשנה על חוני-המעגל, אשר בזכות תפילותיו, שבקעו רקיעים, והנדר שנדר לא לצאת מהמעגל ששרטט על החול עד שהגשם יבוא, הקב"ה אכן נעתר לו והבצורת נפסקה. המשך הסיפור קצת פחות מוכר, אך יש בו מסר אדיר לכולנו. לאחר הנס הגדול שמעון בן שטח (מגדולי ישראל וראשי הסנהדרין באותם הימים) העביר ביקורת על חוני-המעגל באומרו שאסור היה לו לבצע את הפעולה הזו וכי במקום להיעזר במיסטיקה ו"טריקים" רוחניים היה עליהם לטפל בבעיה האמיתית שמנעה מהגשם לרדת באותה השנה. באותה התקופה, כזכור, היה סכסוך פנימי בין שתי "המפלגות" הגדולות של אותם הימים – הפרושים והצדוקים, והעם היה מפולג ומשוסע. כתגובה להתנהגותנו כאן למטה, הקב"ה החליט שאנחנו לא ראויים לשפע ולברכה שלו ועצר את השמיים מלהוריד גשם. דווקא עכשיו בעיצומה של עוד מערכת בחירות – שווה לרגע לתת על כך את הדעת...

הכוח שלנו כאומה הוא בקשר הישיר עם הבורא, קשר שבא לידי ביטוי בכמות המשקעים היורדים. כאשר אנחנו נשמעים לו אנחנו זוכים לשנה גשומה ואילו כאשר אנחנו רחוקים מלקיים את ציוויו אנחנו נענשים בבצורת ויובש פיזי ורוחני. המדהים הוא שלא רק אנחנו הבנו את הקשר הזה וישנן עדויות מלפני 150 שנה על הערבים שחיו בירושלים ובחברון וששכרו בכסף רב את היהודים כדי שיתפללו לחסדי הבורא כשלא היה גשם. גם הם הכירו באמת הפלאית הזו.

לסיכומו של דבר – תשובה לשאלה הסופר-חשובה ואקטואלית: "האם לפנינו חלילה שוב חורף שחון או מאידך חורף עתיר בגשמים ובברכה?" תלויה, כאמור, בנו. ע"י מעשים טובים אנחנו יכולים לכופף את חוקי הטבע ולהוכיח לכל החזאים למיניהם ששקעים ברומטרים ועננים הם תוצר ישיר למידת הקשר שלנו עם הבורא ולא כפופים לשום פרמטר חיצוני או לאקראיות כזו או אחרת של הטבע.

בימינו לחצוב בארות ולגלות את השפע הרוחני, כפי שעשה בפרשה יצחק אבינו, פירושו לתת צדקה ביד רחבה, להיות סבלניים לילדינו, לוותר לנהג ברכב ממול שרוצה להשתלב בנתיב, לחייך במעלית אל השכנה מקומה חמישית ולשאול שלומה, לוותר על הכבוד המזויף מבני אדם, לא לגזול מהמעסיק שלנו, וכו' וכו' וכו'. בכוחנו לקבוע לכמה מים נהיה זכאים!

בעזרת השם ובעזרת העשיות שלנו שנזכה לשנה גשומה ופורייה. שבת שלום, ניר אביעד

פרשת "תולדות" – אחי, אתה הכי הכי!

בס"ד

"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" כתב דוד המלך בספר תהילים, ואכן לאחים ולאחיות שמשכילים לפתח מערכת יחסים טובה וקרובה אין ספק שטוב ונעים. הקשרים הרגשיים והחברתיים בין האחים בילדותם, ולאחר מכן בבגרותם, יכולים להיות מהחזקים והמשמעותיים בחייו של האדם, אך יחד עם זאת עלולים להיות גם מהמורכבים והמתסכלים שבהם.

בפרשת השבוע הנוכחית נקרא על לידתם של צמד התאומים יעקב ועשיו ועל המאבק ביניהם ומכירת הבכורה. ניתן לדון רבות על פרשה זו מזויות שונות, אולם היום נתמקד בנושא שהוא תמיד אקטואלי וחשוב- יחסי אחים ואחיות במשפחה. ככלל, בספר "בראשית" כולו, שהוא כידוע השורש של כל התורה והיהדות, הקב"ה בחר לספר לנו על מספר מערכות יחסים בין אחים, כאשר חוט השני שמחבר בין הסיפורים הוא מתיחות ויריבות כזו או אחרת שמקורה בקנאה ובצרות עין. ההתמקדות המיוחדת של התורה על נושא זה מעוררת לשאלה מה בכלל המשמעות הרוחנית של היות שני בני אדם "אחים", האם לעובדה שהם נולדו להורים משותפים יש חשיבות, כיצד כל אחד מאתנו יכול להתחזק באהבת אחיו ואחיותיו וכמובן כיצד נצליח לחנך את ילדינו לאהבה ואחווה ביניהם.

כבר בפרשת "בראשית" אנו קוראים את הסיפור על צמד האחים הראשון בהיסטוריה, קין והבל, שנגמר, לא עלינו, גם ברצח הראשון בהיסטוריה. היה זה קין "חמום המוח" שקינא בהבל על העובדה שהקב"ה קיבל את מנחתו ודחה את שלו ועל כן הרגו.

בפרשת "וירא" בניו (מאימהות שונות) של אברהם אבינו, יצחק וישמעאל, אינם מתעמתים באופן ישיר, אבל ברור שישמעאל, לבקשת שרה, מורחק מפני יצחק משום השפעתו השלילית עליו ומשום עתידו להיות "פרא אדם", כפי שמביא הכתוב.

בפרשתנו הנוכחית נקרא על לידת יעקב ועשיו ועל שורש הסכסוך ביניהם שימשיך גם בפרשות הבאות. הוויכוח המהותי בין שני האחים התחיל כבר בהיותם ברחם אימם רבקה ("ויתרוצצו הבנים בקירבה"). תיאור זה מבקש להבליט את הניגוד הערכי הגדול בין השניים, כפי שהוא אכן הולך ומתבהר עם גדילתם. יעקב מתגלה כעדין, ישר-דרך ומסור לסביבתו ומשפחתו. לעומתו, עשיו מתגלה כאיש העולם הזה האמון על נהנתנות לשמה וכאדם המחפש את ההגשמה האישית ומימוש תאוות הגוף השונות. בשיא העימות, לאחר שעשיו ככה"נ התפקח והתחרט על מכירת הבכורה, הוא מבקש ומתכנן לרצוח את יעקב, וזה נאלץ לברוח לשנים רבות לגולה הרחוקה.

הקנאה בספר בראשית לא פסחה גם על נשים, ובפרשת  "ויצא" אנו נחשפים ליחסיהן המורכבים של רחל ולאה. בתחילה רחל גילתה אכפתיות ומסירות נפש מופלאה כלפי אחותה עת מסרה לה את הסימנים מתחת לחופה עם יעקב ובכך סייעה לה להינשא לו, אולם לאחר מכן כשראתה את לאה זוכה לפרי בטן, בעוד היא היתה עקרה, האהבה והפרגון הפכו לקנאה קשה וצורבת.

את הסיפור על קינאה וחילוקי דעות בין אחים נקרא כמובן בפרשת "וישב" על יוסף ואחיו. בעוד יוסף מספר (ואולי אף מתרברב) לאחים על חלומותיו בהם הם משתחווים לו, האחים לא יכלו לסבול את העלבון, רצו להרגו, זרקו אותו לבור ולאחר מכן מכרו אותו לעבד.

התיקון – אהרון ומשה.  בספר "שמות" אנו קוראים שכאשר הודיע ה' למשה כי הוא זה שנבחר להיות השליח שיגאל את העם מעבדות לחרות, ולא אהרון, כפי שאולי היה מצופה, אהרון שמח על כך בלבבו, כפי שמעיד ה' למשה על אהרון: "והנה הוא יוצא לקראתך וראה ושמח בליבו". השמחה של אהרון על ההצלחה של משה ועל ה"ג'וב" הבכיר שקיבל הייתה אמיתית ולא מזויפת. הוא לא רק העמיד פנים של שמח, אלא ממש שמח ופרגן מכל הלב. אם נחשוב לרגע על הסיטואציה נבין שזה לא דבר של מה-בכך. אהרון בקלות היה יכול ליפול לרגשות ולמחשבות שנעשה לו עוול, שכן ראשית הוא היה הבכור, ושנית הוא היה זה שבמשך כל השנים, בהן משה חי בשלווה בארמון פרעה ולאחר מכן במדין, סבל יחד עם העם וניסה לסייע ולהנהיג. מאהרון אנחנו לומדים, אם כך, את המידה הנפלאה של פרגון ושמחה כנה ואמיתית בהצלחתו של האחר. די אם נעצור לרגע ונחשוב עד כמה העולם היום כמכלול (וגם כל אחד מאתנו כפרטים...) מלא בצרות עין, בקנאה, באנוכיות ובמאבקי אגו על כבוד ויוקרה, כדי שנוכל להעריך את אצילות הנפש של אהרון.

סיפורי המקרא, אם כך, מלאים במפגשים, עימותים ודילמות מחיי המשפחה, כאשר חלק ניכר מהקושי נובע סביב היחסים עם האחים. גם בתקופתנו הנוכחית אין ספק שנושא זה מעסיק רבים וישנן לא מעט משפחות בהן במקרה הטוב היחסים בין האחים קרירים, ובמקרה הרע הם חבית חומר נפץ המתלקחת מידי פעם וגורמת לשסע ולריבים. מדוע זה כך? מה יש בקשר זה שהוא כה רגיש?

בשורש קנאת אחים מצוי רצונו העמוק של כל ילד לאהבה הבלעדית של הוריו. הכמיהה להיות יחיד ומיוחד בעיני ההורים נובעת מהעובדה שבראשית חייו של כל ילד אביו ואמו הם המקור לכל צרכיו ההישרדותיים והרגשיים (מזון, מחסה, חום, ליטופים ותחושת ערך). כשאחים נוספים נמצאים בטריטוריה הם מאיימים על כל מה שחיוני לרווחתו ולעצם קיומו, ופירוש הדבר ש"בגללם" עלול להיות לו פחות ממה שהוא רוצה וצריך. מסיבה זו אין זה פלא שילדים נאבקים לעיתים אף בצורה פראית להיות ראשונים והכי טובים, שכן מבחינתם פרוש הדבר הוא ביטחון קיומי ותחושת ערך. מבחינתם שאבא, אימא, ארגז הצעצועים וכל המרחב יהיו רק שלהם.

בנוסף, האחים שלנו הם לרוב המראה הכי חזקה למי שאנחנו באמת משום שהם גדלו באותה הסביבה ונושאים את אותם הגנים, כך שלהבדיל מלא מעט סיטואציות אחרות בחיים, בהן אנחנו נמנעים מלראות מי אנחנו באמת ולהתמודד עם הדמות שנשקפת מהמראה, עם אחינו ואחיותינו אנחנו צריכים פשוט להיות מי שאנחנו ולהתמודד. עם האחים שלנו לרוב אנחנו יכולים להיות כמו שאנחנו בלי מסיכות ובלי הצורך "להתחפש" כלפי חוץ ותמיד לנסות למצוא חן. במקום הזה ניתן לבטא גם את הצדדים הפחות יפים שלנו ועדיין להיות אהובים, כאשר האתגר הגדול הוא למרות שלא תמיד הכול יפה ופשוט להישאר חברים ולהסתדר. החוכמה היא לקבל את האח גם אם הוא מרגיז/אנוכי/שונה, ולמרות הקושי לא לרצות לזרוק אחד את השני אל הבור.

"לא תשנא את אחיך בלבבך" אומרת המצווה. לא רק שלא לשנוא כלפי חוץ ולא לפגוע ולהרע, אלא אנו ממש מחויבים לעקור כל שביב מכל אלה מעומק הלב. היחס אל האחים (אלה הביולוגיים, אך במובן רחב יותר – הכוונה לכל עם ישראל) צריך להיות של אהבה.. 

במקורות מופיע הסיפור הבא על בחירתו של הר המוריה להיות משכן בית המקדש:  היה היו שני אחים ולהם חווה משותפת. במשך שנים רבות הם עיבדו את החווה ביחד באחווה וברעות. הגיע היום שבו אחד מהם נשא אישה ולכן חילקו ביניהם את החווה. האח הנשוי בנה לעצמו בית חדש ועבר לגור שם עם אשתו, בעוד שהאח הרווק המשיך לחיות לבדו בבית החווה הישן. שני האחים המשיכו לעבד את שדותיהם המבורכים וקצרו רווחים. חלפו השנים, לאח הנשוי נולדו בינתיים עשרה ילדים, בעוד שהאח השני לא מצא עדיין את בת זוגו והוא נשאר בודד. באחד הלילות חשב לעצמו האח הרווק: "יש לי שדה גדול ומבורך, הפרנסה מצויה אצלי בשפע ובכל זה אני משתמש רק לעצמי. גם לאח שלי יש שדה גדול ומבורך, אבל הוא צריך להאכיל שנים עשר פיות!" וממחשבה למעשה – באמצע הלילה הוא קם ממיטתו, יצא מהבית אל הגורן, אסף בידיו מספר אלומות של חיטה, טיפס במעלה הגבעה שהפרידה בין בתי האחים והניח אותן יחד עם אלומותיו של האח הנשוי. והנה, באחד הלילות חשב לעצמו האח הנשוי: "כמה חבל. לי יש עשרה ילדים ואישה נפלאה – החיים שלי מלאים ומאושרים, בעוד שאחי המסכן בודד כל כך. כל מה שיש לו בחיים זו החיטה שלו...". וכך, באמצע הלילה הוא קם ממיטתו, יצא אל הגורן, אסף לחיקו מספר אלומות חיטה, טיפס במעלה הגבעה וצירף אותן לאלומותיו של אחיו. מידי לילה פסעו האחים הלוך ושוב. כל אחד מהם עלה על הגבעה, חצה את גבול השדות והוסיף חיטה לגורן של אחיו, כאשר מידי בוקר היה תוהה כל אחד איך זה שערמת החיטה בגורן שלו מתברכת ונראה כאילו אינה מצטמצמת כלל...? באחד הלילות, בעודם מטפסים להביא את אלומותיהם זה לזה, נפגשו שני האחים בפסגת הגבעה. הם הבינו מיד מה קרה, נפלו זה לזרועותיו של זה, התחבקו, בכו, והתנשקו. ראה הקב"ה את האהבה שהייתה על אותה הגבעה בין שני האחים ולכן בחר במקום זה לבנות את בית מקדשו.

כיצד לחנך את ילדינו לאהבה ביניהם?

ידוע שילדים הם כמו צב – הם לוקחים את הבית שלהם לכל מקום, ולכן הורים שמשכילים לחנך את ילדיהם לחיים ללא תחרות, ולרעות, פרגון ושיתוף אחד עם השני, יטמיעו בהם ערכים חשובים שללא ספק ילוו את הילדים בהמשך חייהם לכל מקום אליו יפנו.

א.      קינאה נוצרת כאשר אחד הילדים חושב שהטוב של השני בא על חשבונו או שמעריכים את הילד השני יותר מאשר אותו. האתגר שלנו כהורים הוא  לתת לכל ילד את ההרגשה שהוא אהוב, חשוב ויקר בלי קשר לעצם העובדה שגם אחיו אהובים, חשובים ויקרים. כל ילד צריך לזכות בהערכה על הייחודיות שלו ועל התכונות המיוחדות רק לו. יש לתת אישור ונתינת תוקף בדרך של אהבה ואכפתיות לאישיותו של כל ילד, כך שכל אחד יגדל עם ביטחון עצמי ולא ירגיש מאוים מהצלחת אחיו. את זה קל יותר לומר מאשר לעשות מפני שבהכרח אופיו של ילד אחד תואם יותר את הציפיות שלנו וקל לנו יותר לחבבו מאשר את אחיו השונה ממנו. העדפה של ילד אחד על פני אחיו היא מתכון בטוח לבעיות, כמו גם השוואות שנעשות בין ילדים, כדוגמת: "למה אתה לא יכול להיות חכם/ נחמד/ מסודר/ עוזר וכו' כמו אחיך". פועל יוצא מהבנה זו היא לתת לכל הילדים באופן שווה (חיבה/סוכריות/מתנות) ולהימנע מתחושת הקיפוח. על כך אמרה הגמרא: "לעולם אל ישנה (=יעדיף) אדם בנו בין הבנים שבשביל שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים". התיקון של הקנאה הוא כמובן להרבות בעין טובה. עלינו לחנך את עצמנו ואת ילדינו לראות את הטוב בזולת ובמציאות. ככל שהילד יגדל לשמוח בהצלחת אחיו וירגיש שלהוריו יש שפע אהבה לתת גם לו, כך הוא יפתח כלים לחיים של שמחה ונחת רוח בהמשך חייו.

ב.       דרך משמעותית לחנך את ילדינו לאהבה ביניהם היא להגדיל את המכנה המשותף בבית, או בשפה אחרת – ליצור נקודות מפגש וחוויה משותפות ורבות ככל האפשר. ארוחות שבת, טיולים בחיק הטבע, לימוד תורה יחדיו או בילוי בלונה-פארק - כה חשוב לבלות כמשפחה ביחד וליצור לילדים מאגר חוויות וזיכרונות משותף שיבנה את הקשר ביניהם לכל החיים. כיום מקובל שלכל ילד יש חדר נפרד, ובשם סיסמאות של "פרטיות" ו"פיתוח האינדיבידואל" מונעים מהם את החיבור, הגיבוש וכור ההיתוך שבלינה משותפת. כמובן שמגיל מסוים הגיוני שלכל אחד תהיה את הפינה שלו, אולם ה"ביחד" הזה של הילדות הוא התשתית לכל החיים. יתר על כן, במציאות חיינו הנוכחית, לצערנו, רבים מידי הם ההורים שמציידים את ילדיהם במכשיר טלוויזיה או במחשב אישי בחדר, כאשר נקודות הממשק המשפחתיות עברו להיות ליד המקרר בזמני הפרסומות. מי שכבר הכניס את המכשיר הזה הביתה לפחות שישתמש בו כדי לכנס את כולם לישיבה יחד, במקום שכל אחד יסתגר פיזית ומנטאלית מעבר לקירות בטון ודלתות סגורות.

ג.       כלל גדול בחינוך ילדים הוא למעט להתערב בריב בין האחים ולתת להם לפתור את הבעיות ביניהם לבדם. אין הכוונה חלילה להתעלם ולתת להם "לכסח" אחד את השני, אולם מעורבות מינימאלית תחייב את הילדים להסתדר ולפתח תקשורת בריאה המבוססת על גמישות והתחשבות הדדית וגם תמנע מאחד הצדדים להרגיש שההורה אוהב אותו פחות משום שהוא צידד באח השני. ילדים ברוב המקרים יודעים את הגבול, ולמרות שנראה לנו שזה סוף העולם, הם לא יזיקו אחד לשני באמת. הורה שממהר לכבות מידית את כל השריפות ולפתור את כל העימותים אולי מרוויח שקט בטווח המידי, אבל יוצא נפסד לטווח הארוך.

ד.       כמו בכל שאר תחומי החינוך, הדבר היעיל ביותר הוא כמובן דוגמא אישית. יש לכוון לערכים של אחדות המשפחה באמצעות הדגמה של כבוד והערכה לבני משפחתנו, ובמיוחד לאחים ולאחיות של ההורה. בנוסף, כדאי לציין ולשבח את הדברים הטובים שאחרים, ובמיוחד ילדינו, עושים זה למען זה. אלו הן התכונות שיש לדבר עליהן, לחגוג ולהרים על נס. על ידי כך נראה לילדינו שהתנהגויות אלה הן בעינינו בעלות הערך הגבוה ביותר, הרבה יותר מאשר, לדוגמא, ציונים טובים או הישגים אקדמיים. הילד ויתר ונתן מחבילת הביסקוויטים שלו לטובת אחיו? נעשה מזה חגיגה שלמה! הילדה התגברה ולא החזירה מכה לאחותה הקטנה? נציין את זה לטובה עד סוף הדורות! כך נבסס את הערכים הללו כערכים יקרים וחיוניים בביתנו כבר משלב הינקות.

גם אם בבגרותנו אחינו ואחיותינו אינם החברים הכי טובים שלנו בעולם, וגם אם הקשר עימם אינו על בסיס יום-יומי, עדיין מבחינות רבות הם יישארו תמיד האנשים הקרובים לנו ביותר. לראייה, אם נצטרך עזרה אמיתית סביר להניח שהם יהיו הראשונים שנפנה אליהם וכמעט תמיד נתקבל בסבר פנים טובות וברצון כן ואמיתי לסייע, וזאת משום שבאופן הכי טבעי, ומבלי צורך לעבוד על כך, תכונת הערבות הדדית קיימת בין אחים. לצערנו, בעידן בו לרובינו יש על המסך 1000 "חברים" בפייסבוק, בעוד בפועל מי שיש לו חבר אחד אמיתי שיתמוך בו באש ובמים הוא בר מזל, המשפחה נותרה המפלט הכמעט אחרון מפני הקור שנושב שם בחוץ. לפיכך עלינו אפוא להיות זהירים מאוד בכל הנוגע ליחסים בין בני הבית ולשמר את הקשרים היטב היטב.

אז תרימו טלפון לאח או לאחות שמזמן לא דיברתם עימם בכנות ומלב אל לב ותגידו להם כמה הם יקרים לכם.

שבת שלום, ניר אביעד J