‏הצגת רשומות עם תוויות בית המקדש. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בית המקדש. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 13 ביולי 2010

לקראת ט' באב – על שנאת חינם ואהבת חינם

בס"ד


בס"ד
לקראת ט' באב - על שנאת חינם ואהבת חינם
יום ט' בחודש אב הוא יום צום ואבל לאומי לזכר חורבן ירושלים ושני בתי המקדש, והוא נקבע במסורת היהודית כיום זיכרון לטרגדיה הכפולה שארעה, למרבה הפלא, באותו תאריך במדויק. הבית הראשון נחרב ונשרף בידי נבוכנאצר, מלך בבל, בתשעה באב בשנת 586 לפני הספירה והבית השני נחרב והועלה באש בידי המצביא הרומאי טיטוס בתשעה באב בשנת 70 לספירה. מהגמרא אנו למדים כי הבית הראשון נהרס בגלל גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים, ואילו הבית השני נחרב בגלל שנאת חינם. חז"ל אף הגדילו ואמרו כי שנאת חינם שקולה כנגד שלושת החטאים האיומים ההם. הקרבה ליום ט' באב, שיחול השנה ביום שלישי הקרוב, זו הזדמנות עבורנו לשוב ולדון במצוות אהבת הזולת, שכה הייתה חסרה בימי בית שני, ושחסרונה הביא, כאמור, בסופו של דבר לחורבן הנורא ולגלות בת אלפיים שנה לאחריו. כל מי שעיניו בראשו יכול בקלות לראות את ההקבלה בין הלך הרוח החברתי ששרר בתקופה שלפני החורבן ההוא לבין הלך הרוח הנוכחי בחברה הישראלית של היום. יום זה, אם כך, הוא קריאת אזהרה לכולנו לשוב אל המהות היהודית הבסיסית ביותר שביסודה מקור כוחנו כפרטים וכעם - האחדות, האחווה, הערבות והרעות בין אדם לרעהו.
רבי עקיבא, גדול התנאים, שחי באותם ימים חשוכים של טרום החורבן וחווה את הרס המקדש, השכיל להגדיר את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" באומרו שמדובר ב"כלל גדול בתורה", ושככזו עלינו לשאוף בכל רגע ורגע לקיימה. מה הכוונה "כלל גדול בתורה"? המשמעות היא שאהבת הזולת כוללת בתוכה את כל שאר המצוות! כל שאר העשיות הן רק פרוט של הכלל הגדול עצמו. כמו, שלדוגמא, בתוך הכלל הגדול של "זהירות בדרכים" יש פרוט של הרבה עשיות אחרות כגון: נהיגה במהירות המותרת, עצירה ברמזור אדום, מתן זכות קדימה וכו, כך גם באהבת הזולת אנו מקיימים את כל שאר המצוות עצמן. אין עוררין ששמירת שבת, כשרות וטהרת המשפחה הן הבסיס לקיום היהדות, ואף נאמר במקום אחר שאין אנחנו יודעים איזו מצווה חשובה מחברתה, ובכל זאת, ברצון להטיב לשני אנחנו ממש מידמים לקב"ה בעצמו שעסוק ללא הרף בהשפעת שפע לברואיו ומכאן חשיבותה המיוחדת. אדם נולד באופן אוטומטי עם אהבה טבעית לעצמו. לרוב הוא לא צריך לפתח אותה. ה"חינוך העצמי" עליו מדברת היהדות הוא בלהתחיל לאהוב גם את הזולת ממש כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו! לרצות שיהיה לשני טוב בדיוק כמו שאנחנו רוצים שיהיה לנו טוב! יהודי צריך לאהוב כל יהודי ולא רק מי שנחמד אליו, דומה לו, מצביע או מתנהג כמוהו. זו מצווה קשה ביותר אבל מאחוריה עומדת חוכמה אלוקית אדירה. אל הקריאה לאהוב את הזולת מתלווה הציווי "לא תשנא את אחיך בלבבך". מהדברים מתבהר לנו שלא מספיק לא לבטא כלפי חוץ את הסלידה שלנו ממישהו ובגדלות נפש לשדר לו שהוא מקובל עלינו. אנחנו לא נדרשים רק להתנהגות נעימה כלפי חוץ, אלא ממש לעדן את עצמינו לרמה כזו עד שלא נרגיש אפילו בעומק הלב, בצד הכי נסתר וסמוי מהעין, שנאה כלשהי כלפי מישהו אחר. בשלב זה לרוב מורמות הגבות בתמיהה "כיצד זה אפשרי?" ו"כיצד ניתן להכריח את הלב להרגיש או לא להרגיש משהו?". בהקשר הזה מוכר הסיפור על הילל הזקן, אשר כתשובה לשאלתו של אותו גר, אשר שאל כיצד ניתן לקיים את כל התורה על רגל אחת? ענה לו: "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". הילל הזקן, אם כך, חשף בפנינו סוד גדול באומרו כי הדרך לקיום מצוות נשגבות אלה מתחילה בהימנעות מעשייה לחברינו את השנוא עלינו. מי שמתמיד בכך מובטח לו שעם הזמן לא רק שכלו ירצה לאהוב ולכבד כל אדם, אלא גם ליבו.
חכמי הקבלה דימו את עם ישראל לגוף אחד שלם וכל אחד מאיתנו לאיבר בודד בו. כל איבר מחויב לבריאותו והצלחתו של שאר האיברים לא פחות מאשר להצלחתו האישית. כך לדוגמא, לא ייתכן שהריאה תחליט שהיא רוצה לספק חמצן אך ורק לעצמה או שהכבד יקבע כי מעתה ואליך הוא מסנן רעלים אך ורק שקשורים אליו. למעשה כל האיברים עסוקים 99% מזמנם בעשייה למען יתר האיברים ורק באותו אחוז בודד הם פועלים למען עצמם. כך גם כל יהודי ויהודי מחויב ברוב זמנו וכוחותיו לשרת ולהטיב עם חבריו ולוותר על תכונת האגואיזם המולדת בו. המחלה של החברה המודרנית היא בדידות ועצבות אשר נובעים מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה בעצמינו אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהוא חברה וסביבה אנושיים מפרים ותומכים. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים את זמנינו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף נקמנות.
התפיסה הרווחת של "אם יהיה לי טוב אז במילא יהיה גם לסביבה שלי טוב" היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במילא כבר יהיה טוב". לצערנו, יש לא מעט אנשים שחושבים כיום רק על טובתם האישית. לא איכפת להם מה קורה עם האחרים שאינם קרובים להם. לא מפריע להם שיש אנשים שאין להם מה לאכול, שיש אנשים שאין להם כסף לתרופות ושיש אנשים שהולכים עם מועקות רגשיות בלב. התפיסה שלהם על העולם תחומה בגבולות של עצמם בלבד.
רבים חושבים בטעות שהאיום האמיתי על קיומינו הוא הפצצה האיראנית, אולם האמת היא שונה לחלוטין. האיום הרלוונטי והמוחשי ביותר על עתידינו כאומה וכפרטים הוא בפילוג, בשנאה, בלשון הרע ובסכסוכים הפנימיים בנינו. מכאן יכולה לבוא הרעה, או לחלופין לצמוח הישועה. כך היה בדיוק באותם הימים שלפני החורבן הנורא בשנת 70 לספירה. הרומאים היו רק כלי משחק בידיו של הקב"ה שניסה ללמד אותנו לקח. הכוח הוא בידיים שלנו. יש לנו את האפשרות לבחור את הגורל שלנו כפרטים וכעם. במידה ונחזור להיות מאוחדים וננהג בסבלנות ובכבוד איש לרעהו כל האיומים החיצוניים ייעלמו כלא היו. בספר דברים נאמר על עם ישראל " וישמן ישורון ויבעט". פרוש הדברים הוא שברגע שעם ישראל מרגיש מספיק בטוח בעצמו ובקיומו הפיזי והחומרי הוא שוכח את דרך הישר ובועט בדרכי האמת והמוסר שקיבל. די להבחין בשמורות הטבע המטונפות לאחר חג או שבת בהן ביקרו המטיילים, בתופעת ההתחמקות משרות מילואים שהולכת ומתרחבת, בתופעות העלמת המיסים והשחיתות ובאלימות הבלתי נסבלת ונתפסת בקרב בני נוער, כדי להבין שמשהו לא טוב קורה פה. תרבות ה"לא לצאת פראייר" והתחמנות, שכולנו לצערנו מכירים כה טוב, בהכרח מביאה לאגואיזם, חשדנות ויותר ויותר ניכור. הקנאה, התחרותיות וצרות העין שומטים את הקרקע מתחת לרגלינו ולא מאפשרים לנו לחיות ביחד. בטעות אנחנו חושבים שישנם משאבים מוגבלים וכי מי שלא משיג ותופס ראשון יישאר מאחור. אם מעט נפקח את עינינו נראה שהשפע הוא אינסופי ודווקא כשלזולת טוב יותר אז לנו עצמנו טוב יותר. אנחנו לא צריכים עוד חורבן של מדינתנו האהובה וגלות נוספת כדי להתעורר מהתרדמת הכללית ולהיזכר בכל אותן תובנות חשובות.
אחרי שבמשך אלפיים שנה, בהן הינו מפוזרים בגולה, שנאו אותנו, השמיצו אותנו, האשימו אותנו בכל הצרות והבעיות וניסו לפגוע בנו, הצלחנו להתאחד ולהגיע סוף סוף לארץ אבותינו. זה פשוט אבסורד לראות כיצד אחרי כל מה שעבר עלינו אנחנו ממשיכים ועושים את אותו הדבר האחד לשני. המצאנו מחנות ותתי-מחנות ומיהרנו לשייך את עצמינו למחנה אחד ואת הזולת לצד שכנגד. ימניים מול שמאלניים, מתנחלים מול פציפיסטים, צפונים מול דרומיים, מזרחים מול אשכנזים, דתיים מול חילוניים, חרדים מול כל השאר. אוף!! זה כל כך מעייף ומיותר!! אנחנו אחד. עם ישראל אחד. אנשים ממציאים לעצמם דמות בשביל לשנוא אותה וכך מגדירים מי הם ובמה הם עצמם טובים. ההבנה וההבחנה של "מי אני" באה כנגד "ממי אני סולד" ו"מי אני לא רוצה להיות". שנים רבות חייתי (בעידודה של התקשורת ה"אובייקטיבית והנאורה") בידיעה מוצקה ולא ניתנת לערעור שהחרדים הינם חבורת סחטניים, אלימים ופרימיטיביים, ושהדתיים הלאומיים הינם קומץ של פנאטיים, שחיים ומאמינים בדברים שאבד עליהם הקלח, ושבעיקר מסכנים את ביטחוני וביטחון משפחתי. כיום למרבה הצער, גיליתי גם לא מעט דתיים מכל המינים והסוגים המפוחדים מדמות החילוני ש"מכרו" להם ורואים בהם חבורת בורים, טיפשים ורשעים. מצד אחד כואב לראות עד כמה האוויר החברתי והתרבותי בארץ צפוף ומזוהם, ומהצד השני מצחיק לראות איזה הבלי הבלים וסטיגמות מטופשות המצאנו והמציאו עבורנו. ההבדלים בנינו כל כך מינוריים וזניחים, והגבול שנראה עבור רבים כמסך ברזל בלתי עביר, הוא לא יותר מאשר שובל בד דק, שמעט רצון טוב ומוכנות לתקשר ולהכיר יכולים בנקל להעלים.
לסיכום, חשוב שנצא מיום ט' באב מחוזקים ברצון לחפש את המאחד והמשותף ולאהוב כל יהודי ויהודי. אם אהבה זה רגש שעדיין רחוק מאתנו, אזי לכל הפחות עלינו לכבד את השני, גם אם הוא נראה, מתנהג, מבלה ומאמין אחרת מאתנו. מי שחושב שלקיים את כל שכתוב כאן קשה אכן צודק! אכן לא פשוט לשמור על אותה אחדות ולחיות אורח חיים נכון בין אדם לחברו. אומנם זה לא קל, אבל מבט קצרצר באלימות על רבדיה השונים שגואה כיום בחברה הישראלית, בקוטביות האדירה בין עשירים לעניים, ביחסים הבעייתיים בתוך המשפחה, באחוז הגירושין שמרקיע שחקים, בקשר הורים-ילדים שמתערער, במערכת החינוך הקורסת, וכו וכו - יגלה שבסופו של דבר דווקא הדרך הזו היא הקלה יותר...
ובעניין אחר - אי אפשר לשוחח על ט' באב מבלי להתייחס לבית המקדש ולחשיבותו העצומה עבורינו. אנחנו לא מבינים היום מה המשמעות של חיים בלי בית מקדש. המקדש בטעות נתפס בעיני רבים במקרה הטוב כמו עוד מקום פיזי שפעם היה שוקק חיים ונהרס, ובמקרה הרע כחבית חומר נפץ פוליטית ואף כמכשול להגעה לשלום עם מדינות ערב. חרף הקושי להכיל ולהבין את המשמעות האמיתית של החורבן, חשוב לי לנסות ולהסביר שהמציאות הנוכחית בה הבית עדיין הרוס היא כה מהותית ורלוונטית לחיינו כאן ועכשיו עד כי נראה כי אין דבר שיכול היה לשנות את מציאות חיינו לטובה בכל מובני החיים יותר מאשר החזרת עבודת המקדש לקדמותה. הדימוי הראשון שעולה בראשי הוא של משפחה מיוחסת ומכובדת שלפתע החלה להתנהג לא כשורה (לא שילמה ארנונה וחשמל, הסתכסכה עם השכנים ממול ובעיקר ניהלה אינסוף מלחמות פנימיות בין חבריה) עד שלבסוף לאחר מספר אזהרות היא הושלכה אל הרחוב והיא נאלצה לשנות את סגנון חייה הנוצץ ולחיות כאחרון ההומלסים והקבצנים. למרבה הטרגדיה, אחרי תקופה לא קצרה ברחוב אותה המשפחה כבר התרגלה לחייה החדשים ואף ראתה בהם כדבר טבעי ואף חיובי. עבורנו, החיים בלי בית מקדש זה בדיוק כמו עבור אותה המשפחה שנזרקה מביתה, נאלצה לקבץ נדבות למחייתה ולהיות נתונה לחסדי התושבים השונים, אשר לא אחת התעמרו בה, היכו אותה וביזו את כבודה. אחרי אלפיים שנה ללא בית כבר התרגלנו לתחושה הזו. אחרי מסע נדודים ארוך מידי בגולה כבר שכחנו כעם את הטעם והריח של הבית. שכחנו את ההוד וההדר של מבנה המקדש, את הניסים הגלויים שכל אחד יכול היה לראות שם במו עיניו, את מראה הכוהנים והלויים בעבודתם, את תחושת הביטחון התמידי במציאות הבורא ובהיותו טוב, את הגאווה שבלהיות יהודי ואת הרגש הנפלא בתחושה שכולנו משפחה אחת ומאוחדת.
הלוואי ונזכה לאהוב אחד את השני מעומק הלב ולחגוג שוב יחד בבית המקדש בקרוב ממש. ניר אביעד J