‏הצגת רשומות עם תוויות ענווה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ענווה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 4 באוגוסט 2015

פרשת "עקב" - לא מגיע לי כלום!

בס"ד

בפרשה הנוכחית ממשיך משה רבנו לנאום בפני בני ישראל רגע לפני כניסתם לארץ ולהנחותם ביחס לצפוי להם בתקופה שלאחר מסע הנדודים הארוך במדבר. הנאום, שנמשך לאורך כל ספר דברים, הינו סיכום של המאורעות שאירעו להם עד כה מאז היותם עבדים במצרים והכנה רוחנית לצפוי לבוא. משה ידע שלפני שהעם מתחיל תהליך חדש עליו לעצור ולבחון את שארע לו עד לנקודה זו בזמן.
גם לנו מומלץ לעשות מידי פעם "פסק זמן" משצף חיינו הגועשים, להתבונן על דרכינו ומעשינו, לחשוב על מטרותינו ולבחון האם אנו צועדים בנתיבים הנכונים והראויים. פעולה זו נקראת בפשטות - "חזרה בתשובה". למונח הזה יש לצערי יחסי ציבור לא תמיד חיוביים והוא מתקשר לדברים שלא בהכרח מובנים ומקובלים על כולם. בפועל, אותה עצירה לטובת בחינת הדרך, התחזקות ברצון לעשות טוב ותיקון הדרוש תיקון זוהי בדיוק אותה חזרה בתשובה עליה דיבר משה עם בני ישראל בספר דברים ואותה חזרה בתשובה שאנו נדרשים לה כל יום מחדש. חודש אלול ולאחריו חגי תשרי ממתינים לנו מעבר לאופק ואדם נבון יתחיל כבר עכשיו באותה מלאכת ברור פנימית כה חשובה ונדרשת.
בפרשת "עֵקֶב" משה שוזר מספר רעיונות ולקחים נפלאים שיכולים וצריכים לשמש את כולנו גם כאן ועכשיו במציאות חיינו הנוכחית:

אז מי בעצם מנהל פה את ההצגה?
אחת הבקשות וההנחיות של משה לעם לפני הכניסה לא"י הייתה להיזהר מתכונת הגאווה שעלולה להתפתח אצלם דווקא כשהם ייצאו מתחום השגחתו הניסית והברורה של הקב"ה, כפי שהיה בזמן המדבר. בשנות הנדודים ליוו את העם עמוד ענן ועמוד אש, שפע של מזון ניתן להם ללא מאמץ מהשמיים ובאר ניידת ליוותה אותם לכל מקום. כמו כן מתואר שנעליהם לא נשחקו ובגדיהם גדלו עימם. במציאות כזו ברור היה לכל כי הקב"ה נוכח, מגן ומספק להם את כל הצרכים. עם הכניסה לארץ, כאשר כביכול הקב"ה "לקח צעד אחד אחורה" ונתן להם את האפשרות לפעול בעצמם עבור עתידם, וכשעליהם היה להילחם באויביהם ולפתח חיי מסחר ושלטון בכוחות עצמם על מנת לשרוד ולהתפתח, דווקא אז  היה עליהם לזכור כי גם כעת הקב"ה הוא זה ש"מושך בחוטים" וכי חסדיו הם אלה שמאפשרים להם את כל אלה ("וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות ..."). משה, שהכיר היטב את צאן מרעיתו, ידע כי במידה והעם אכן יצליח לכבוש את הארץ ולהשתקע בה, בנקל הוא ישכח את כל הניסים שראה, אמונתו בוודאות קיומו של בורא העולם תתערער ובמקביל תגדל תחושת הגאווה והאשליה כי בכוחם בלבד לפעול ולהצליח ("ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה"), שכן הגאווה וכוח ההרגל  יכולים להשכיח מאתנו גם את הדברים המופלאים ביותר שרק אתמול הרטיטו את ליבינו. הזהרתו זו של משה באה מיד לאחר שהוא תיאר בפניהם את העושר והשפע שממתינים להם בא"י ("כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה…ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש") ושעלולים היו לבלבל את חושיהם ושיקול דעתם.
ככלל, ביהדות ישנו מתח תמידי בין האמונה הברורה והמוחלטת שיש בורא ששולט בעולם ושאחראי על כל המתרחש בו, לבין הקריאה לכל אדם לעשות את מירב המאמצים בכוחות עצמו כדי להתקדם ולקדם את המציאות האישית והכללית. מצד אחד אנחנו נדרשים להשתדלות אישית כדי להשיג את שאנו רוצים – כדברי הלל הזקן: "אם אין אני לי מי לי?...",  ומהצד השני אנחנו סומכים על הקב"ה שישלים את חסרונותינו מתוך ההבנה שללא עזרתו איננו שווים כלום – כהמשך דבריו של הלל הזקן: "... וכשאני לעצמי מה אני?!" (כלומר, אם רק אני בתמונה אז היא בהכרח חלקית, וזאת משום שכוחנו לבד הוא דל ומוגבל).
לצורת המחשבה הזו אופני ביטוי רבים. אדם שפותח עסק מצליח יכול בקלות ליפול לתחושת הגאווה והדמיון שבזכות כישרונותיו, תחבולותיו  והחוש העסקי המפותח שלו הוא הגיע להיכן שהגיע. דוגמא נוספת היא לפרופסור מחונן שממציא תרופה או פיתוח טכנולוגי אחר שמשנה את העולם. אותו מדען בנקל עלול לשגות במחשבה שהודות לשכלו המפולפל ולכושר התמדתו ותושייתו הוא השיג את אשר השיג. דבריו של משה רבנו אומנם כוונו לאותו דור שנכנס לארץ לפני למעלה מ-3000 שנה, אולם הם רלוונטיים גם לאותו ביזנס-מן, לאותו פרופסור, ובעצם אל כולנו. ברוך השם אין אדם שלא ניחן בכישרונות כאלה ואחרים ושרואה הצלחה כזו או אחרת במעשיו. ראייה נכונה, אמיתית ויהודית על המציאות תהיה לזכור שאותן יכולות הן בגדר מתנה שקיבלנו מהקב"ה (ושעלולה להילקח מאתנו) וכי עלינו לעמול ולהוציאה מהכוח אל הפועל. אחת הבעיות של הדור שלנו היא שאנחנו סוגדים למצליחנים ומעלים על נס אוליגרכים/ כדורגלנים/ דוגמניות/ שחקנים וכו'. אותה הערצה לכל מי שכביכול הגשים את החלום והצליח בזכות כישוריו רק מרחיקה אותנו (ובטח את אותו מושא הערצה) מההבנה הפשוטה והכה בסיסית הזו שאת ה"חיל הזה" לא עשו רק "כוחנו ועוצם ידינו", אלא שיש שותף בכיר ועיקרי לכל מעשה ולכל הצלחה/כישלון שלנו ושהוא זה שנתן לנו את הבינה, התחכום והכישרון שהביאו להישג.
מסופר על איש עסקים אחד שמיהר מאוד לפגישה חשובה בת"א ולאחר עשרים וחמש דקות של חיפוש חניה מתסכל הוא הרים עיניים אל השמיים ואמר: "אם תעזור לי למצוא עכשיו חניה אני אתחיל להאמין בך". כמו שהוא סיים את המשפט ממש לפניו יצא רכב והוא נכנס שמח וטוב לבב אל החניה יקרת המציאות לא לפני שהוא הפטיר למעלה: "אתה יודע מה, עזוב אותך, הפעם הסתדרתי בעצמי...". האמת הפשוטה של החיים היא שמי שירצה להתעלם מהמציאות של קיום יד מכוונת בעולם אולי יצליח, אבל חייו יהיו כה חסרים...
בדברי אין חלילה קריאה להימנע מעשיית מאמצים מרובים למען השגת מטרתנו מתוך מחשבה שגויה כי אם במילא הקב"ה הוא ששולט בכל, אזי אין טעם להתאמץ ולנסות להשפיע על המציאות . איננו יודעים בדיוק כיצד השגחתו של הקב"ה פועלת בעולם, אולם מתיישבת על דעתי ההנחה כי הקב"ה עוזר למי שעוזר לעצמו. אנחנו בהחלט נדרשים לעשייה אקטיבית ואין פרושה חוסר אמונה. אדם שנולד עם כישורים גנוזים צריך לעשות את המיטב כדי להביאם לידי ביטוי ובכך להראות לעולם לא כמה הוא עצמו מוכשר, אלא כמה נפלא הבורא שיצר מסוגלות שכזו. לתפיסתי, הדבר נכון גם ביחסנו אל הצבא ומוסדות המדינה. אל לנו לשבת מנגד ולחכות לניסים של הבורא. אנחנו נדרשים בכוחות עצמינו לפתח צבא חזק, לשכלל את הכלכלה והמסחר ולנהל מוסדות צדק ומשפט, וכל זאת כמובן מבלי לרגע להפסיק להאמין שמי שבאמת משפיע ומכריע על הכול הוא הבוס שם למעלה.
הנוסחה הנכונה, אם כך, צריכה להיות שעלינו לעשות את המיטב על מנת להצליח בכל עשייה ובכל תחום בו אנו פועלים, אך יחד עם זאת לזכור שהצלחתנו באה הודות לרצונו ולחסדו של הקב"ה. מהכיוון השני, עלינו לזכור שגם אם נכשלנו אין פרוש הדבר שאנחנו לא טובים ולא מוצלחים, אלא שכך חשב ומצא הבורא שיהיה טוב יותר לעולם ולנו. מי שמפנים את ההבנות האלה ובאמת חי על פיהן הוא אדם חופשי ומשוחרר מאינסוף כבלים, תבניות ופחדים שמגבילים אותנו. אם נזכור שבכל סיטואציה תפקידינו הוא לעשות את המיטב כדי להצליח, אולם מרגע שסיימנו את הפעולה עלינו להרפות ולתת לדברים לקרות (בלי הדמיונות שמכרסמים בנו מבפנים האם עשינו מספיק והאם נצליח או לא) – אז נהיה אנשים שמחים הרבה יותר. כל שהאדם נדרש בעולם הזה הוא להשתדלות אמיתית. מרגע זה ואליך אין לו אחריות על התוצאות. יצליח או לא – זה בידי הבורא. אין דבר משמח ומשחרר יותר מזה!!
בהמשך הפרשה משווה משה רבנו בין ארץ ישראל ובין מצרים באומרו: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצריים היא...אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמיים תשתה מים". פרוש הדברים הוא כי במצרים זורם הנילוס, ועל פי התיאור בפסוק זה מספיק שהאדם מכוון עם רגלו את זרם המים אל הערוגה כדי שהגידולים ייהנו ממים רבים וטריים, בעוד שבארץ ישראל יש צורך לחכות לממטרים משמיים.
על פניו, אם הייתה לנו אפשרות לבחור בין המציאות הראשונה של מים שזורמים בשפע ובחופשיות כמו במצרים לבין המציאות הנוכחית של ממטרים לא סדורים ולא מובטחים מראש כמו בא"י, אזי ודאי שכולנו היינו בוחרים באפשרות הראשונה. אולם כאן בא המשך הפסוק ומסביר את המציאות הרוחנית המיוחדת של א"י שבגינה זכתה לכל הסופרלטיבים והמעלות האפשריות: "ארץ אשר ה' דורש אותה. תמיד עייני ה' אלוקיך בה. מראשית השנה עד אחרית שנה". במצרים אומנם קיימת אספקת מים מובטחת מראש והאדם אינו חש שהוא תלוי בחסדי שמים, אולם במובן מסוים הוא רחוק מהשגחתו התמידית של הבורא. לעומת זאת, בא"י ההשגחה האלוקית היא זו המפקחת על גורל המים בצורה ישירה. השפע ניתן לנו בתנאי שנהייה טובים אל הזולת ואל המקום ואינו מובן מאליו.
המשמעות העמוקה של הדברים היא כי דווקא בא"י, בגלל העובדה שהגשמים והמשקעים אינם מובטחים מראש, ולמעשה תלויים ברצון של הקב"ה, דווקא בזכות זה קל לנו יותר להרגיש את העובדה שמי שמנהל פה את ההצגה זה ה' וכי אנו נתונים לחסדיו. עם ישראל מעדיף את התחושה של המצאות תחת פיקוחו הישיר של הבורא, למרות הקושי הכרוך בכך. אולי יותר קל מבחינה גשמית להיות כאותו מצרי, שהמים מובטחים לו תמיד ואינם תלויים במעשיו הטובים, אולם בפועל הוא רחוק הרבה יותר מה' וזוכה להרגיש אותו פחות. אותה קירבה לה' היא פסגת השאיפות של כל יהודי והיא יקרה יותר מכל האוצרות שבעולם, כפי שכתב דוד המלך בספר תהילים: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".

לא מגיע לי כלום!
למרות האופוריה הגדולה ששררה רגע לפני הכניסה אל הארץ, משה מצא לנכון להזכיר לעם כי העובדה שהקב"ה עשה עימם את החסד הגדול הזה, הוציאם מעבדות לחרות והביאם לארץ הטובה אינה בזכות מעשיהם הטובים כי אם בזכות ההבטחה לאבות ("אל תאמר בלבבך... בצידקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת... לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם... ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב").  למעשה, בדבריו משה ניסה לרמוז כי לצורת המחשבה של "מובן מאליו" ושל "מגיע לי", כפי שתפסו וחשבו בני ישראל, אין מקום. כל שאנחנו מקבלים הוא חסד גמור וברגע שמתחילים לחשוב ולהרגיש כך משתחררים מהרבה מאוד אגו ותסכולים, שמפריעים לנו להיות פשוטים ולקבל את המציאות עם הרבה פחות כעסים ומאבקים.
מהרגע הראשון שאדם נולד לרוב ישר דואגים לצרכיו השונים (מזון, ביגוד, חיבה) ומקרקרים סביבו. דבר זה משריש כבר מההתחלה את צורת המבט על העולם לפיה הכל מגיע לנו ואך טבעי הוא הדבר שגם נקבל את כל מה שאנחנו רוצים. לצורת המחשבה הזו של "מגיע לי" יש אינסוף צורות ופנים. ברור לנו שמגיע לנו שבן/בת הזוג יבין, יפנק ויהיה נחמד, שילדינו צריכים להיות מחונכים ולשמוע בקולנו, שבעבודה יעריכו אותנו ושהבוס יפרגן, שנגיע תמיד למחוז חפצנו בשלום ובלי פגע, שלעולם יהיה לנו מה לאכול ופינה חמה להניח בה את ראשינו, שמדינת ישראל תהיה קיימת לעד ולא נחזור שוב לגולה, וכו' וכו'.
עם היד על הלב – לכל אחד יש רשימה כזו של דברים שנראה לו שמובן מאליו שמגיע לו לקבל ושהם צריכים להיות חלק מחייו, כאשר
הדרך לתקן את צורת המחשבה הזו עוברת דרך להפסיק לתבוע מהעולם ולהתחיל לבקש. ברגע שאנו מבקשים ולא דורשים אנו שמים את עצמינו במקום של ענווה וקטנות מבורכת ולא מתנהגים ומרגישים כפטרונים מתנשאים שמובן לנו מאליו שנקבל הכל.
פתרון נוסף לצרה הצרורה הזו שנקראת "מגיע לי" היא להתחיל להגיד תודה על כל דבר שקיים בעולם. חז"ל הגדילו ואמרו: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". רובנו עדיין לא במדרגה הזו, ולכן אפשר ומומלץ להתחיל לברך על הדברים הטובים שכן ישנם ונמצאים (ואצל כולנו קיימים כאלה). מובטח למי שיצליח בכך שהוא יתחיל להעריך את השפע שהוא כן זוכה לקבל.

לסיום - "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" אומר לנו בפרשה משה בשם הקב"ה. בדור שלנו, בו המרדף אחר הכסף החומר (הבאים לידי ביטוי ב"לחם") הגיעו לקיצוניות שלילית, מוטב אם נעצור ונתבונן שכל אלה ריקים מתוכן אם איננו שמים לב אל הנשמה וצרכיה. אמונה פשוטה, קיום רצון הבורא ומצוותיו, עשיית צדקה וחסד – אלה חיים שבאמת שווה לחיותם.



משימה לשבת – להתאמן על הודיה על "המובן מאליו"
דרך אפשרית להתאמן על צורת ההשקפה הזו היא לעמוד בבית ולהתחיל להגיד תודה על כל מה שאנחנו רואים שקיים. ניתן להתחיל להודות למקרר שבזכותו יש לנו אוכל טרי לאורך זמן, להוקיר את החשמל שמאפשר לו לעבוד, לשבח את הברז שבזכותו אנחנו לא צמאים, להלל את המהנדסים שהצליחו לקחת את משאב הטבע הנפלא הזה ולהביאו בעזרת מערכת צינורות משוכללת ומפותלת עד לכוס שלנו, לפאר את הסכין והמזלג שבזכותם אנחנו לא אוכלים בידיים ומתלכלכים, וכו'. משם אפשר להמשיך לשאר החדרים ולהתפעם מאינספור העשיות והמאמצים שנעשו על מנת שנוכל לחיות בנוחות שכזו. אחרי שקצת ריככנו את הלב יש לעבור אל בני הבית ולשבח בפניהם (או בליבנו) את מעלותיהם השונות. כל כך הרבה יותר קל לראות חסרונות אצל השני, בעוד שדווקא על היתרונות חשוב שנביט. וכך הלאה והלאה עד שנזכה להבין את שאמר משה לעם ישראל על המתנה והחסד שהם קיבלו מהקב"ה ולהעריך ששום דבר אינו מובן מאליו וכי אנו חייבים רבות וטובות לאותו במאי דגול שמנהל פה את ההצגה.


סיפור לשבת
רב חדש ואשתו נשלחו לעבודתם הראשונה לשרת בקהילה ולפתוח מחדש בית כנסת בברוקלין.
הם הגיעו לשם בתחילת פברואר, כשהם נרגשים מן ההזדמנות שנפלה בחלקם.
כאשר ראו לראשונה את בית הכנסת הוא היה מוזנח ונזקק לעבודת שיפוץ רבה. הם הציבו להם למטרה לסיים את כל העבודות, כך שיוכלו להיכנס ולקיים בו את התפילה הראשונה בליל פורים. לשם כך הם עמלו קשה בתיקון הספסלים הישנים, בסיוד הקירות, בצביעה וכו', עד שאכן ביום ח' באדר (17 בפברואר) הם עמדו לסיים.
ב-19 בפברואר פקדה את האזור סערת שלגים איומה, שנמשכה יומיים. ב-21 בפברואר הלך הרב לבית הכנסת וליבו נפל בקרבו כשראה שהגג דלף וגרם לנפילת משטח גדול מהטיח בקיר המזרחי בדיוק מאחורי הבמה. הוא ניקה את הלכלוך מן הרצפה ולא נותר לו אלא להחליט לדחות את תפילת הפתיחה שתכנן לליל פורים וללכת הביתה.
בדרכו לביתו הוא הבחין בבאזר לצרכי צדקה שהתקיים בבית עסק מקומי ונכנס לשם. אחד הפריטים שעמדו למכירה הייתה מפת שולחן יפהפייה בצבע שנהב, רקומה בעבודה יוצאת מן הכלל ובצבעים נאים, כשמגן דוד רקום במרכזה. היא הייתה בדיוק בגודל הנדרש לכיסוי החור בקיר הקדמי של בית הכנסת. הוא קנה אותה ופנה לחזור לבית הכנסת.
בינתיים החל לרדת שלג. הוא הבחין באישה מבוגרת שרצה מן הכיוון הנגדי כשהיא מנסה להגיע לאוטובוס שעמד בתחנה, אך לא הספיקה. הרב הזמין אותה להמתין בתוך בית הכנסת המחומם לאוטובוס הבא שאמור היה להגיע 45 דקות מאוחר יותר. היא ישבה על הספסל מבלי לשים לב למעשיו של הרב, אשר בינתיים הביא סולם וציוד כדי לתלות את המפה ולכסות את החור שעל הקיר הפגוע. הרב התקשה להאמין כמה יפה הקיר נראה עתה, כשהמפה כיסתה את כל השטח הבעייתי.

עתה הבחין הרב באשה שהיא יורדת במעבר המרכזי בין הספסלים. פניה היו חיוורים. והיא שאלה "רבי, מהיכן השגת את המפה הזאת?". כשהרב הסביר לה, בקשה ממנו האישה לבדוק בפינה הימנית התחתונה של המפה אם רקומות שם האותיות  EBG.
ואכן כך היה. אלו היו אותיות ראשי התיבות של שמה של האישה, והיא עשתה את המפה 35 שנים קודם לכן בפולין. האישה התקשתה להאמין כשהרב סיפר לה כיצד השיג את ה"מפה" אך לפני זמן קצר.
האישה הסבירה שלפני המלחמה היא ובעלה היו אנשים אמידים בפולין, וכאשר הגיעו הנאצים היא אולצה לעזוב. בעלה היה אמור לבוא אחריה כעבור שבוע, אולם הוא נתפס, נשלח למחנה ומאז היא לא ראתה עוד את בעלה או את ביתה.
הרב רצה לתת לה את המפה, אבל היא שכנעה אותו להשאיר אותה למען בית הכנסת.
הרב עמד על כך שהוא יסיע אותה הביתה - הדבר המינימאלי שהוא יכול היה לעשות. היא גרה בצידו האחר של 'סטאטן-אילנד' ורק מגיעה לברוקלין למשך היום כדי לעסוק בעבודות ניקיון.

בליל פורים הייתה להם תפילה מקסימה. בית הכנסת היה כמעט מלא. התפילה הייתה נהדרת. בסיום התפילה ברכו הרב ואשתו את כולם ליד דלת היציאה, ורבים אמרו שיש בכוונתם לבוא שוב.
אדם זקן אחד, שאותו הכיר הרב מן הסביבה, המשיך לשבת על אחד הספסלים ולהביט, והרב לא הבין מדוע הוא אינו עוזב. האיש שאל אותו היכן השיג את המפה שתלויה על קיר המזרח, מפני שהיא זהה לזו שאשתו עשתה שנים קודם לכן כשהם גרו בפולין לפני המלחמה, וכיצד זה ייתכן שתהיינה שתי מפות כל כך דומות?! .
הוא סיפר לרב כיצד הנאצים הגיעו, כיצד הוא אילץ את אשתו לברוח למען בטחונה וכי הוא היה אמור לבוא אחריה, אבל נעצר והושם במחנה. הוא לא ראה את אשתו או את ביתו מאז, זה 35 שנה.

הרב שאל אותו אם הוא מוכן להצטרף אליו לסיור קצר. הם נסעו ל'סטאטן-אילנד', לבית שאליו הביא הרב את האישה שלושה ימים לפני כן. הוא עזר לו לטפס במעלה המדרגות אל דירתה של האישה, הקיש בדלת וראה איחוד משפחה של ליל פורים, גדול מכל דבר שיכול היה לדמיין.

שבת שלום,

ניר אביעד

יום חמישי, 10 באפריל 2014

מנקים את האבק מהתריסים ואת החמץ מהלב

בס"ד


פסח – מנקים את האבק מהתריסים ואת החמץ מהלב

כמידי שנה, גם הפעם נמצא את עצמנו סביב שולחן אחד עם הגפילטה-פיש או החריימה המסורתיים, עם הרגל הקרושה ומרק העוף. שוב פעם דודה שרה עם הפטפטת הבלתי נגמרת על הביקור האחרון במספרה ושוב פעם דוד נחום עם אותן בדיחות הקרש המוכרות. בין לבין, תשאל השאלה הנוקבת – מה נשתנה? מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? במה שונה השנה הזאת מקודמתה? האם באמת החיים שלנו זזו לאן שהוא מאז הסדר הקודם? האם בתוך כל העמל והטורח האינסופיים של היום-יום אנחנו יכולים לציין מאורע אחד אחר, חי ואמיתי?

בפסח יורדת הארה רוחנית ענקית אל העולם ועבורנו חג זה יכול להוות פתח ושער לשינוי אמיתי ולרכישת תכונות ומידות יקרות שיכולות לתת לנו כוח למשך כל השנה הקרובה. מצאתי לנכון לרכז מספר נקודות מרכזיות עליהן נוכל כולנו לדון בליל הסדר יחד עם בני המשפחה. לרגע נשים בצד את העיסוק בתוכנית הטלוויזיה החדשה והמטריפה, בפוליטיקה המקומית או סתם בטרדות היום-יום ונאפשר לאור הגדול להיכנס אל חיינו. על מנת שזה יקרה מומלץ בחום לנצל את מעט הזמן שעוד נותר עד לחג לניקוי החמץ והאבק מהלב ולעשיית סדר במחשבות וברצונות (ולא רק בארון הבגדים...).

ידוע שהמצווה העיקרית של החג היא "והגדת לבינך", ומכאן גם מקור השם – הגדה. אנחנו מצווים להגיד ולספר ביציאת מצרים כל הלילה, וככל המרבה – הרי זה משובח. המובא במאמר זה הוא כמובן רק בגדר על קצה קצהו של קצה המזלג. ניתן בכל אחת מהסוגיות הבאות (וברבות נוספות) להרחיב, לחדש ולשוחח עד בוא הבוקר, וזו בדיוק המטרה של לילה מיוחד זה!

בסוף המאמר מצורף שאלון אישי שאולי יכול לסייע למי מהקוראים בהכנה ובהתכווננות פנימית אל החג הקרב. 


הפתח לחרות בנפש

הלימוד על תקופת העבדות במצרים ועל הדרך להשתחרר מעבדות זו הוא השורש לאמונה היהודית ובכוחו לחשוף עולם עשיר ומגוון של כלים שיכולים לשמש אותנו כאן ועכשיו. במציאות ההיסטורית מצרים הייתה ארץ של עבודה זרה, טומאה וסבל לעמינו והיא שייכת לעבר, אולם במציאות הרוחנית הנצחית מצרים עדיין חיה וקיימת בכל אחד מאתנו והיא מה שעושה מייצרים – מציאות רוחנית של צמצום הדעת להתעסקויות בדברים קטנים. גם היום אנחנו מתמודדים עם הכוח של מצרים בנפש של כל אחד ואחת.      

מצרים זה לא רק מקום פיזי. זו בעיקר התפיסה שקוראת לנו לא לחשוב על שום דבר שמעבר להוויה הגשמית שלנו, לא להתעסק בתכלית, להיות כבולים לתפיסות שטחיות על החיים, לחשוב ולחיות בתוך שבלונות וכמובן לא להכיר במציאות של הבורא. ברגע שעם ישראל התחיל לחשוב על מצבו ולהתנגד, פרעה הכביד עליהם את העבודה ודרש מהם להכין את הלבנים לבניית המבנים בעצמם. פרעה (מלשון פרוע) ידע שברגע שהאדם קצת עוצר וחושב על מצבו בעולם הוא יבין שהוא לא רוצה להיות יותר עבד. במציאות של היום פרעה (שהוא כאמור כוח רוחני שקיים בעולם וגם בכל אחד מאתנו) מוסיף לנו שעות עבודה, מוסיף מטלות, מוסיף מיסים, מוסיף מחויבויות חברתיות, מוסיף הסחות דעת כמו פלאפונים, מסכי פלזמות ענקיים, תוכניות ריאליטי מטופשות ועוד ועוד. העיקר – לא להתבונן בעצמינו ולחשוב על המטרה של כל המסע הזה שנקרא "החיים".                                                                               

לעבדות היום פנים רבות. כמעט כולנו קשורים בשלשלאות ברזל עבות למוסכמות ולתפיסות שמונעות מאתנו להיות בני חורין אמיתיים. כמעט כולנו רודפים אחר "המראה הנכון", אחר "המשקל הנכון", אחר "מקומות הבילוי הנחשבים", אחר סמלי סטאטוס כמו אוטו מפואר ותואר מנכ"ל/ד"ר, או מאידך בהכרה ב"מעלתנו וגדולתנו הרוחנית". כמעט כולנו עסוקים בלי הרף בלעשות רושם על הזולת, בלהתגנדר ובלקבל אישורים מזרים שאנחנו "בסדר". כשמתבוננים על כל זה אפשר ממש להרגיש כמה זה מעייף לנסות ולממש את כל מה שמכרו לנו ש"נחשב" ושיעשה אותנו אנשים טובים ומוצלחים. המחשבות והרגשות שלנו כלואים בתוך תבניות, הם עבדים לפרעה!!  

אפשר לראות אנשים שכביכול הגשימו את החלום (היום החלום של רובינו הוא החלום האמריקאי ואימצנו את המודל שלהם להצלחה), ובכל זאת הם אינם מאושרים. הם הרוויחו הון עתק, חיים בוילה מפוארת בסביון ונוסעים במרצדס, ובכל זאת הם אינם מאושרים. מאידך ניתן לראות אנשים שחיים בפשטות חומרית אבל בשמחה גדולה כבני חורין אמתיים. לא צריכה להיות חלילה מטרה בחיים לחיות בדלות, אולם כל בר דעת יכול להבין שהמרדף אחר החומר והעושר בסופו של יום לא מביא לאושר, לשקט ולשמחה הנכספים!!

רבי נחמן מברסלב טען בליקוטי מוהר"ן כי "מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת ואינם מיישבין עצמן...", כלומר אין להם זמן לחשוב בנחת ובשקט על חייהם. "יישוב הדעת" פירושו לעצור ולשאול "מה אני מרוויח מכל מרדפי העולם-הזה האלה? בשביל מה אני מתאמץ כל החיים? לאן אני רץ?". עם היד על הלב – כמה פעמים (אם בכלל) אנחנו עוצרים ושואלים מה מטרת החיים? למה אנחנו כאן? בשביל מה בעצם שווה כל המאמץ והסבל שלנו אם עוד מעט במילא נמות ולא יישאר מאתנו דבר? משום מה את חוסר הידיעה לשאלות החשובות באמת אנחנו לרוב מקבלים בשוויון נפש. אם בני אדם היו מיישבים דעתם הם היו מבינים שהכסף, הכבוד וההצלחה אינם קניינים אמתיים המעשירים את ה"אני" שלהם לנצח, אלא אך ורק הקרבה לקב"ה ולדרכי המילוט מהעבדות שהוא נתן לנו.

 
הבעיה הגדולה היא שיציאה מעבדות לחרות מפחידה! רוב בני ישראל לא רצו לעזוב את המוכר ואת ההרגלים ("ביושבינו על סיר הבשר"). למרות העובדה שהם חיו במציאות איומה ונוראה, עדיין זה היה המוכר וההליכה אל הארץ המובטחת עברה דרך המדבר. במדבר לעיתים נראה שאין אוכל ומים ומפחיד להיות שם, ולכן רבים מעדיפים לחיות בתוך הצמצום. נכתב ש-80% מבני ישראל העדיפו להישאר במצרים ולא לצאת עם משה, ולכן מצאו שם את מותם. רק אותם 20% שהבינו את החשיבות והתגברו על הפחדים וההרגלים לבסוף ניצלו.                                                                                                                       

בליל הסדר נקרא בהגדה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים", ואכן עלינו לעבור מקריאה של ההגדה כסיפור היסטורי וחיצוני לנו אל קריאה של הטקסט כמו היה זה סיפור חיינו אנו. משום כך, כל אחד יכול ואף צריך לחשוב בינו לבין עצמו היכן הוא עצמו כלוא ומה הן התבניות המחשבתיות והרגשיות שמעכבות מבעדו להיות אדם שמח, נינוח ואוהב יותר. רובינו חיים ברמת תודעה כזו שהדברים די ידועים לנו, ובכל זאת אנחנו מפחדים לעשות שינוי. אנחנו מפחדים לעזוב עבודה לא טובה, אנחנו מפחדים להתחייב לתחביב שתמיד חלמנו עליו, אנחנו מפחדים להפסיק לעשן ולשנות הרגלי תזונה ואנחנו מפחדים להיות יותר אדיבים, מנומסים ומשפיעים מהחשש ש"בעולם כה קר ומנוכר ירמסו אותנו". היום החשש הגדול ביותר הוא "לצאת פראייר" ותחת הדמיון הזה אנחנו מצטמצמים בתוך עצמינו ולעתים רבות אף פוגעים בסובבים אותנו מבלי להתכוון.

לפער הזה בין מה שאנחנו מבינים שנכון לנו לעשות לבין מה שאנחנו עושים בפועל קוראים פרעה. 'פרעה' זה מלשון 'עורף' ו'הפרעה'. מבחינה רוחנית פרעה יושב היכן שממוקם הצוואר והעורף ומונע מהידע שישנו בשכל שלנו לרדת אל הלב שמרגיש ואל הידיים והרגליים שמבצעות. אנחנו יודעים שאסור לעשן, לאכול ג'אנק-פוד, להיות אנוכי, לכעוס ולרכל, ובכל זאת לא אחת נעצרים ברמת הידיעה השכלית. בכל פעם שעשינו מעשה שלא רצינו והיצר הרע ניצח אותנו פרעה סימן לעצמו וי קטן וחיוכו התרחב.    

על מנת להצליח לעשות שינוי אמיתי יש להתבגר. עלינו להבין שיש לנו תפקיד בעולם ושלא באנו לכאן רק כדי להעביר את הזמן בהבל וריק. מתוך ההבנה הזו יש לקחת אחריות על העשיות השונות שלנו בחיים. החיים ללא ספק מלאים בעשיות שאינן תמיד קלות ופשוטות, כאשר החוכמה האמיתית היא לוותר על הילד שקיים בתוכנו ושמחפש רק פינוקים והנאות, ולבצע את שנדרש בשמחה ומתוך חיבור למטרה. רגע לפני פסח זה הזמן המושלם להוציא מלכסיקון המונחים והמחשבות שלנו את הביטוי "אכלתי אותה". גם אם קשה לנו בהתמודדות כזו או אחרת (עם הבעל/אישה, עם הילדים, עם המינוס בבנק, עם השכן מלמעלה, עם החמות, וכו') – הקושי הזה אינו סתמי. לא מדובר ב"גורל אכזר" וגם לא ב"עונש משמיים". כל מה שאנחנו עוברים וחווים נשלח אלינו בהשגחה פרטית כשיעור כדי שנהיה אנשים טובים ומודעים יותר, ולכן יש להתייחס אל ההתמודדויות השונות בשמחה ומתוך אתגר וסקרנות.

 
המובן הפשוט של "גולה" זה ישיבה של עם ישראל לא בארץ ישראל. מבחינה פנימית לשהייה בגולה יש משמעות עמוקה מאוד. גלות זה כשבן האדם רחוק מעצמו, מהנשמה שלו, מהאמת. זה מצב שבו האדם תקוע בשאיפות וברצונות שלו והוא לא מתפתח ועסוק בבנייה של עולם פנימי וחיצוני טובים יותר. כולנו בסוג של גולה ולכן כולנו נדרשים להוסיף את ה-א' (האות א' מסמלת את האלוקות) ולהגיע מגולה לגאולה. החומרים של הגולה והגאולה הם אותם חומרים – היחסים במשפחה, הקשר עם בן/בת הזוג, היחס לילדים, למקום העבודה, לחבר, לשכן במעלית, לנהג לידי בכביש וכו'. השאלה היא האם אנחנו מכניסים לאותן התמודדויות רגילות של החיים את החתירה למשמעות והשאיפה לאלוקות?                                                                          

לא צריך לשנות את החיים, לא צריך להרחיק עד לאשרם בהודו או להסתגר בישיבה במאה שערים. הגאולה היא בלרומם את החיים שלנו כפי שהם, בלהכניס את הטוב ליום יום. לא לחיות רק את הרגע, לא לחיות "בשביל לחיות", אלא לעשות את זה עם כוונה, עם משמעות. אל לנו להניח לדברים פשוט "לקרות". עלינו להתבונן במתרחש ולשאול את עצמינו מהי הסיבה שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? מה אנחנו רוצים באמת? האם הבחירות שלנו בחיים הם של "טייס אוטומטי" שהפעלנו אי שם בעבר או שהם פרי החלטה מושכלת ועכשווית? החלטותינו מעצבות את חיינו וקובעות את גורלנו. אם לא ניקח פיקוד ונשאר צופים מן הצד, החיים פשוט יחלפו על פנינו.                                    

למה אנחנו עצלנים? למה אנחנו אוכלים יותר מדי? למה אנחנו נוטים להתעצבן ולכעוס במהירות? כאשר נוזפים בנו על התנהגות שאיננה נאותה, יש לנו בדרך כלל תגובה קבועה: "ככה אני!". אנחנו פשוט מי שאנחנו. התשובה שלנו היא למעשה דרך חלופית לומר לסביבה ולעצמנו שאיננו אחראיים למעשינו. אנחנו אומרים בכך שאין ביכולתנו לשנות את עצמנו, משום שכך נוצרנו. במילים אחרות, אין בידינו את הבחירה החופשית להשתנות ולהיות אחרים ממה שאנחנו.  "ככה אני!" היא תגובה כל כך שכיחה משום שלמעשה רובנו איננו מאמינים באמת שיש בידינו בחירה חופשית. זהו אחד מהמאפיינים של עבד בהיותו רחוק מעצמו ומפנימיותו.

ליל הסדר זה הזמן לעצור את הטייס האוטומטי ולקבל החלטות לשינוי. נכתב בספרים הקדושים כי בערב מיוחד זה וביום שלאחריו אנחנו מקבלים כוחות מלמעלה, "אתערותא דלמעלה", בדמות דחיפה בגב מהקב"ה בכבודו ובעצמו ואנחנו יכולים לשבור כל חומה ולעבור כל מחסום, שאנחנו והסביבה בנינו עבורנו. זה הזמן לבקש מהקב"ה שיעזור לנו לצאת מבתי הכלא של התפיסות והרגשות המעוותים שלנו, לבקש ממנו שיעזור לנו לצאת לחרות מהכעסים שעולים בנו אם לא עושים את שאנחנו רוצים, מהפחדים המדומיינים, מהתאוות הנמוכות, מהמתחים והדאגות המיותרות, מתחושת ה"מגיע לי", וכו' וכו'.

אז קדימה לעבודה "והעיקר – לא לפחד כלל"...        


הפתח לענווה

מצה בגימטרייה זה 135. חמץ, לעומתה, זה 138. מה הם, אם כך, אותם 3 דברים שמבדילים בין השניים? מה הם 3 הדברים שאנחנו עומלים כבר כמה שבועות לנקותם מביתנו ולבערם מנשמתנו? חכמי הסוד מלמדים אותנו שהתשובה נמצאת באמרה המפורסמת בפרקי אבות: "שלושה דברים מוציאים את האדם מהעולם – הקנאה, התאווה והכבוד".

החמץ, אם כך, מסמל את כל המיותר בחיים שלנו, את ההרגלים הרעים, את המידות הרעות, את המחשבות השליליות. ידוע היטב ש"טבע האדם רע מנעוריו", ולכן אל לנו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו. נולדנו כשבתוכנה הבסיסית ביותר שלנו טבוע חזק ועמוק "יצר הרע". זה לא "באג" ביצור. כך בדיוק רצה הבורא שנהיה וזאת על מנת שנאבק על משמעות חיינו במאמצים והשתדלות גדולה. "יצר הרע" פירושו כוח חזק ושלילי שמחויבותנו להילחם בו ולא להסכים לקבל אותו. המחויבות שלנו היא לבחור בטוב בכל רגע מחדש. אדם שמצליח להתגבר על כל ה"שדים" הללו שבתוכו הוא אדם חזק ובריא, הוא אדם חופשי, הוא בן חורין אמיתי. בפועל, ימי ההכנה לחג, ניקוי ואח"כ שריפת וביעור החמץ בבית מסמלים את המלחמה ביצר הרע. לאחד החמץ הוא כעסים גדולים על אנשים ומצבים שסביבו, לשני קינאה ותחרותיות ולשלישי גאווה/פחדים/חרדות/עצבות/תחמנות/אגואיזם וכו'. רובינו "בורכנו" בכמה סוגי "חמץ", כאשר הניקיון הסיזיפי של הבית לפני החג הוא הזדמנות לבער מתוך הנשמה את החמץ והמיותר (הבית הגשמי מסמל את הבית לנשמה שבקרב כל אחד). אדם נבון תוך כדי קרצוף הרצפות והפנלים יעשה "בדק בית פנימי" וידמה שגם את נשמתו הוא ממרק.

מומלץ לשבת לפני החג עם דף ועט ולכתוב בלי מסננות את כל "החמץ" שאנחנו חושבים שקיים בנו בנפש. הרשימה הזו סודית ואינטימית והיא תהווה את הבסיס לניקיון הפנימי שנתכוונן אליו במהלך החג וכמובן גם אחריו (שאלון עזר מצורף בסוף המאמר). חז"ל לימדנו אותנו שאדם שניגש אל החג עם הגישה הזו מובטח לו שמשמיים יסיעו לו כל השנה עד הפסח הבא להילחם באותו חמץ.

המצה, מאידך, מסמנת את תכונת הנפש הרצויה של ענווה ועדינות. למעשה במצה יש את אותם חומרים מזינים ואת אותם אבות המזון כמו בלחם, אלא שהיא פחות נפוחה, פחות מלאה בעצמה, פחות יפה חיצונית ומריחה פחות טוב. אין בה את ה"דאווין" וה"שוויץ" שיש בלחם ואפשר ללמוד ממנה רבות על התנהלות חכמה יותר בעולם. חז"ל לימדו אותנו שענווה היא שורש המידות הטובות. שורש הכוונה לסיבה ומסובב, לתולדה של משהו אחר. כך, הענווה היא זו שמביאה תכונות נוספות כמו כבוד לזולת, אכפתיות, שימחה ורוגע. מאידך, גאווה היא שורש למידות הרעות. גאווה מביאה כעס, אגואיזם, עצבות ובדידות.

הקב"ה ייצר אותנו בעלי תחושת ישות נפרדת מהזולת. באופן טבעי אנחנו דואגים לעצמנו יותר מלכל אדם אחר, אוהבים את עצמנו ודואגים לעצמנו. באופן טבעי האדם נוטה להגדיר מי הוא ע"י השוואה לאחרים ונוטה להגביה את עצמו ולהנמיך את האחרים כדי להרגיש קיים ולחזק את ביטחונו העצמי. זהו בדיוק שורש הקלקול שלנו ומכאן גם שורש התיקון! אנחנו נדרשים להילחם ביצר הרע הזה וע"י הכנעתו נפתחות לנו דלתות אינספור של אוצרות נפש נפלאים.

כל אחד יכול להעיד שהמצאות בסביבתו של בעל גאווה אינה נעימה. ניתן ממש לראות כיצד אדם כזה שם עצמו תמיד במרכז. הוא לוקח כל דבר באופן אישי וכל מה שקורה סביבו מיחסו אליו. אדם כזה נעלב בקלות כי הוא חושב שמכוונים אליו את הדברים וכל מה שהוא שומע הוא מיד מתרגם לחשיבה של מה זה אומר מבחינתי? איך אני מושפע מהדבר? האם אני מרוויח או מפסיד מכך?              

 

על מצה ניתן לשים מצות רבות נוספות. היא יכולה להכיל ולהחזיק רבות כמותה. לעומת זאת, על לחם נוכל לשים לכל היותר לחם אחד נוסף (וגם הוא יתנדנד ולא יהיה יציב). ניתן ללמוד מכך שכשאדם נקי מהאוויר, האגו והפוזה שמנפחים אותו, וטהור מהחמץ שמחמיץ לו את הלב, הוא יכול להיות לעזר ותועלת לאנשים נוספים. לצערנו, ניתן לראות את התופעה ההפוכה אצל זוגות רבים, אשר לא משכילים לשים בצד את האגו/ההרגלים/הקיבעונות/השריטות, ולכן כמו הלחם על הלחם לא מצליחים לשרוד ביחד ולבסוף נופלים.

חז"ל לימדו אותנו עוד מימים ימימה שכל אדם צריך להתייחס אל בן/בת זוגו מתוך ההבנה העמוקה שתכלית בואו לעולם היא כדי שהוא יגרום לבן/בת הזוג להיות הכי מאושר/ת שאפשר. זה נכון שיש לנו בחיים עוד משימות ועוד התמודדויות, אולם משימת העל היא בדיוק זו. גבר אמיתי הוא מי שמשכיל לגרום לאשתו להרגיש לא פחות ממלכה, וכך גם להיפך – אישה אמיתית היא כזו שמסתובב לידה מלך שמח ומאושר. מתוך התפיסה הזו ומתוך העדר השמרים והנפיחות העצמית, מובטח שהקשר יצליח והמשפחה תוכל להיבנות כמגדל מצות יציב ומאוזן. אין בדברים משום קריאה חלילה להיות כנועים ולוותר על צרכים בסיסיים, אולם רבים מאתנו (במיוחד בשנים האחרונות בהן הדגש הכללי בחברה הוא על מרדף אחר "מימוש עצמי" וסיפוק ההנאות אישיות) מחמיצים את הקשר וכלל לא ממצים את הפוטנציאל לטוב ואושר שיכול להיות לנו עם בן/בת זוגנו. אם נשכיל להיות קצת יותר מצה צנועה ופחות לחם 8 דגנים משוכלל או פוקצ'ה אוורירית ומשובחת נזכה לאושר גם בחי הזוגיות שלנו, שהם, כידוע, המפתח לכל השאר.

גם מהיין, המשמש לשתיית ארבעת הכוסות, ניתן ללמוד רבות. באופן פלאי אנו מקדשים את היום הזה ואת עצמינו עם מיץ ענבים אשר דרכו עליו ומחצו אותו עם כפות הרגלים, שהן החלק הנמוך ביותר באדם. הגאווה נכתשת ודווקא בזכות כך יוצא ממנה תוצר כה משובח.

 

התורה מעידה כי משה היה "עניו מכל אדם" (לראייה, בכל ההגדה שמו לא מוזכר אפילו פעם אחת!) בעוד פרעה סימל את שיא האגואיזם והאנוכיות ("לי יאורי ואני עשיתיני"). מעבר לסיפור היסטורי, מדובר, כאמור, בסיפור של החיים שלנו. בכל אחד מאתנו יש בנפש את הכוח של משה רבנו, כמו גם של פרעה הרשע, כאשר המאבק הוא עם מי אנחנו מזדהים. אם לא נתאמץ 'להתגבר על עצמנו' סביר להניח שכוחות החיים והאגו ייקחו אותנו להיות יותר כמו פרעה, ולכן כה חשוב לזהות את הגאווה והאגו ולהילחם בהם.

 

הפתח לאופטימיות ולראיית הטוב

אחד המוטיבים העיקריים, ששזורים לאורך כל ההגדה וחוזרים על עצמם, הוא הכרת תודה לקב"ה על שעשה לאבותינו ניסי-ניסים והוציאנו מעבדות לחרות. השיא כמובן מגיע בקריאת ההלל ובשיר "דיינו" בו אנחנו מציינים את כל המופתים שהקב"ה עשה ("אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים – דיינו", "אילו עשה בהם שפטים ולא עשה באלוהיהם – דיינו", וכו').

מידת הכרת התודה וההודיה הן חשובות ביותר ועל כן עלינו לאמץ לכל השנה את רוח ההגדה ולהביאה גם אל היום-יום האפור והקשה. ביהדות ישנו מושג בסיסי מאוד המדבר על "חוש הכרת הטוב", שמשמעו, בתמציתיות, להפך את המשקפיים איתן אנחנו מסתובבים בעולם ולסגל מחשבות חיוביות במקום השליליות. במקום לראות את מה שאין, עלינו להתחיל לראות ולהרגיש את שישנו - את חצי הכוס המלאה. רובינו כלואים בתוך הלופ הזה של תאוות לא ממומשות וצרכים לא מסופקים. הכרת הטוב פרושה לעצור ולומר בזה הרגע: "ברוך השם, עכשיו טוב לי! כן, ממש עכשיו. עם האישה הזו, הילדים האלה, העבודה הזו, המשכנתא והפקקים. אני מקבל באהבה את הטוב ואת הטוב פחות ושמח בחלקי". לא מדובר בפשרה ובבינוניות, אלא בהכרה במציאות והשלמה מבורכת עימה. החיים הם כאן ועכשיו ולא בדמיונות בהקיץ על העתיד.

"נכרת הטוב" פרושה הודיה למי שעשה מעשה רצוי וטוב ועזר לנו. זה נכון ביחס לכל אדם בסביבתנו הקרובה והרחוקה (בן/בת זוג, הורה, חבר למשרד, נהג האוטובוס בדרך לעבודה, וכו) ונכון ביחס לבורא שמחייה ומאפשר כל נשימה ונשימה. להודות לזולת נותן לצד השני הרגשה טובה וגורם לנו להיות אנושיים וצנועים יותר, ולכן אין צורך לחכות שמישהו/משהו יעשה עבורנו מעשה חיובי בצורה קיצונית כמו עשר מכות, חציית הים לשניים ושחרור מעבדות לחרות בשביל לומר לו תודה.

תודה לעולם הנפלא שמאיר לנו את הבוקר בקרני שמש יפות, תודה שיש לי משפחה אוהבת ותומכת, תודה שאני הולך על שני רגליי, תודה שיש לי בגד ללבוש, לחם לאכול (כמובן לא בפסח...), חבר לחלוק עימו מועקה וכו' וכו'. מודעות עצמית בסיסית לדברים הנפלאים שקורים בחיינו רק תעצים ותגדל ותגרום לנו להמשיך לקבל עוד ממה שכבר יש לנו.

כל אדם מוצא את מה שהוא מחפש, "בדרך שאדם רוצה לילך - בה מוליכין אותו" (הגמרא במסכת מכות). כך לדוגמא, מי שאוהב פרחים יבחין בהם, למרות שאחרים פשוט יחלפו לידם ומי ששונא אשפה המושלכת ברשות הרבים יראה את האשפה בכל מקום במקום להבחין בציפורים ובשקיעה יפה. על פי עקרון זה, אם נחליט שחשוב להכיר תודה אז נתחיל לשים לב לדברים הטובים שיש בחיינו ושאנשים אחרים עשו ועושים למעננו בלי סוף.

 

בליל הסדר יש לנו הזדמנות להתחיל מחדש ולבחור לראות טוב. נראה לי שהסיבה שאנחנו אוכלים מרור זה לא רק כדי שנזכור שהמצרים מיררו את חיינו, אלא גם כדי שנזכר בתכונת המירמור הפנימי שיש בתוכנו ונחליט בערב מיוחד זה לפסוח מעליו. אם יש דבר שמקבע אדם כעבד זאת תחושת המסכנות והבכיינות הפנימית. "אין לי", "קשה לי", "לא מבינים אותי". בפסח שמים לזה סוף!

הפתח לאחדות

על פי חז"ל, אותם 80% מבני עמינו שלא זכו לצאת ממצרים מתו בזמן מכת החושך, עליה נאמר "לא ראו איש את-אחיו, ולא קמו איש מתחתיו" (ספר שמות פרק י'). לפי ר' יהודה אריה לייב אלתר, מאדמורי חסידות גור, המכונה גם "השפת אמת", יש ללמוד מפסוק זה מסר חשוב: החושך הנורא והקשה ביותר הוא כשמגיעים למצב של "לא ראו איש את אחיו". כשאיש אינו רואה את אחיו, כלומר אינו יודע מה חסר לו ואינו משתדל לעזור לו – אין מציאות אפילה מזו. התוצאה של מצב זה היא אחת: "ולא קמו איש מתחתיו". כאשר בן אדם דואג רק לעצמו, וכל מחשבותיו הן כיצד להציל את נפשו בלבד – הוא נשאר במקומו ואינו מסוגל להתרומם משפל המדרגה בה הוא נמצא, וזאת משום שכלל רוחני ידוע אומר שאת ההתעלות העצמית משיגים על ידי העלאת הזולת.

הביטוי העממי "אני לא רואה אותך מטר" מקבל כעת משמעות נוספת. במצרים אומנם היה גם חושך פיזי שהפריע לראות אחד את השני, אבל הבעיה הייתה חמורה הרבה יותר. המצרים, כמו גם חלק גדול מבני ישראל, היו שקועים באגואיזם ובאנוכיות הקטנה והצרה שלהם ולכן נענשו בחושך אמיתי ומשתק.

מסתבר שכמו אז, כך גם היום, המחלה של החברה המודרנית היא בדידות ועצבות, אשר נובעים מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה בצרכים/העדפות/חשקים האישיים אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהוא חברה וסביבה אנושיים מפרים ותומכים. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים את זמנינו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף נקמנות.

התפיסה הרווחת של "אם יהיה לי טוב אז במילא יהיה גם לסביבה שלי טוב" היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במילא כבר יהיה טוב". לצערנו, יש לא מעט אנשים שחושבים כיום רק על טובתם האישית. לא אכפת להם מה קורה עם האחרים שאינם קרובים להם, לא מפריע להם שיש אנשים שאין להם מה לאכול, שיש אנשים שאין להם כסף לתרופות ושיש אנשים שהולכים עם מועקות רגשיות בלב. התפיסה שלהם על העולם תחומה בגבולות של עצמם בלבד.

להיות בן חורין אמתי, לצאת מהשעבוד והעבדות של הדאגה העצמית המפורזת, פרושו לפקוח את העיניים, לראות למעבר לקצה חוטמי ולהתחשב במי שסביבי.

על פי הלכה בליל הסדר נאכל את המצה ונשתה את היין בעודנו מסבים (נשענים) לצד שמאל. ההסבר הפשוט הוא שבערב זה כולנו בני מלכים ולכן אנו יושבים בהסבה כמנהג המלכים והאנשים החשובים. פרושים נוספים מדברים על כך שאנו נשענים על הצד שמייצג את היצר הרע ומידת הדין (זו הסיבה שמניחים תפילין על יד שמאל) ובכך רוצים לעקוד אותו. הסבר נוסף להסבה הוא שכדי שלא ניפול עלינו בהכרח להישען על מי שיושב לידינו, וכך בעודנו תומכים איש ברעהו אנו מתקנים את אותם חושך ואנוכיות.

 

הפתח לאמונה

"חג הפסח עניינו אמונה, וליל הסדר ליל גילוי שכינה הוא בבחינת ראש השנה לאמונה" (מתוך 'הנתיבות שלום'). אברהם אבינו היה ראשון המאמינים, אולם ההתגבשות שלנו לעם ותחילתה של האמונה בקרב כלל הציבור היו רק בעת יציאת מצרים. "מעשה אבות סימן לבנים", ומשום כך בחג זה ניתן להתחזק באמונה בבורא ובהשגחתו הפרטית עלינו כעם ועל כל אחד ואחת מאתנו כפרטים. בפרקי אבות נכתב: "איזהו העשיר – השמח בחלקו". הפרוש המובן הוא שמי שמסתפק במה שיש לו הוא מאושר, אולם הרב מרדכי שיינברגר הוסיף רובד נוסף באומרו שאותו "חלק" בו העשיר שמח הוא ה"חלק אלוקה ממעלה" שבו – הנשמה העליונה והנשגבת שניתנה לו. כשאדם זוכר מי הוא באמת, שיש בתוכו ממש חלק מהקב"ה בכבודו ובעצמו, שהעולם הזה הוא לא כאוטי (למרות שלעיתים זה נראה כך) ושיש מי שמשגיח עליו ומאוד אוהב אותו - אזי יש לו שמחה.


טיפ אחרון לסיום: גדולי ישראל הזהירו אותנו במיוחד לבל נכעס בערב ליל הסדר. בכל השנה מידת הכעס מגונה ומאוסה, אולם מאחר וליל הסדר הוא הפתח הרוחני לשפע של השמחה, הרוגע והצמיחה הרוחנית שלנו לכל השנה, עלינו להיזהר במיוחד מלכעוס, לרטון ולקטר בשעת רצון גדולה זו. גם אם המרק יצא קר, היין נשפך על המפה החדשה או האח/הדודה אמרו משהו שלא מצא חן בעינינו – בכל מקרה ומצב חשוב שנשמור על אווירה פנימית חיובית, ניקח נשימה עמוקה ונמשיך במסע אל האור עם חיוך על הפנים.

חג שמח וכשר לכל עם ישראל, ניר אביעד J

לאתר פרשות השבוע: www.nir.benny-aviad.com

לאתר העיסקי של ניר אביעד: www.wise-planning.co.il